אודותי

Basic Information

Gender
Male
Birthday
15/05/1961
אודותי
יליד הארץ, רופא קרדיולוג ב"הדסה" עין כרם, רס"ן במילואים בחיל השריון.
בת זוגי מורית היא רופאת ילדים בבית חולים אלי"ן לשקום ילדים ונוער. לנו 3 ילדים: עמרי, יואב וניתאי.
הצטרפנו לקהילה ב-2002 בעקבות בר המצווה של עמרי, וכניסתו של ניתאי לגן קמ"צ.
אני חבר הועד מנהל מזה 6 שנים, ומכהן כעת כיו"ר הקהילה.

Contact Information

Land phone
02-5334249
Address
רח' תבור 11
City / Town
מבשרת ציון
Country
Israel

Education

College / University
ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית ו"הדסה"
Graduation Year
1990

חברים

1 חבר
  • אילן סקלי
פרופ' רונן בארי
פרופ' רונן בארי
  • חבר מאז
  • שישי, 23 אפריל 2010 11:30
  • מחובר לאחרונה
  • 2830 ימים עבר
  • צפיות פרופיל
  • 5882 צפיות
55 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג לוגו...

פבר' 10
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג הוספת תמונה...

פבר' 10
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג הרב שלמה פוקס, פרשת ...

פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

 

פרשות ספר שמות מכונות בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת, כך שאנו לקראת סיום השובבים!

מעמלק ליתרו – בשבוע שעבר קראנו בסוף הפרשה על המלחמה עם שבט 'עמלק', כך שיצאנו עם תחושה והבנה שהאחר כמצרים מעוניין לפגוע בנו. פרשה זו פותחת במפגש מחודש עם יתרו חותן משה ונוכל לומר – לא כל אחר הוא אויב, יתרה על זאת אנו נקרא כיצד ייעץ יתרו למשה ושיפר את מערכת המשפט בישראל.

אביא לתשומת לב שבימים אלו נשלח מאמר פרי עטו של הרב סטנלי רינגלר (תורגם מאנגלית ע"י יונתן מלמד) "האזרחים הערבים-פלסתינים בישראל", בו הוא פורס בפנינו את ניסיונו העשיר בהבנה ובדו-קיום!

שואל רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו בתחילת המאה ה-18 (בפירושו 'אור החיים'), מדוע נקראת פרשה זו על שם 'לא יהודי' ומדוע אין הפרשה בה נשמעו עשרת הדברות על שם משה? או לפחות שתקרא הפרשה 'וישמע'!

אלא מבהיר 'אור החיים' – באם עם ישראל חושב שהוא נבחר בין העמים בשל ידע, חכמה, הרי שיבוא יתרו וילמדנו דעת כאמירה 'חכמה בגויים תאמין', ולכן בנושא הבחירה, עלינו אכן לברר – מדוע ולשם מה נבחרנו?

המדרש שואל – מה שמועה שמע ובא? האם כסדר הפרשות, שמע על קריעת ים סוף ועל המלחמה בעמלק או כלשון אחד המדרשים – יתרו שמע גם על מעמד הר סיני, הגיע לאחר המעמד. ההסבר לפי מדרש זה נועז יותר בביקורתו, הקדמת הגעת יתרו מהווה רמז – קיבל עם ישראל תורה ואילו החכמה מצויה לכל!

בספר במדבר יתברר שמשה פונה ליתרו ומבקש ממנו – וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י', כט' – לב')

 

יתרו דוחה את ההזמנה ואומר שחוזר הוא אל עמו ולמולדתו, המדרש מתקשה בסירוב זה וטוען שיתרו שב לארצו על מנת לגייר את כלל עמו ולהביאם את ארץ כנען. הכתוב בתנ"ך יצביע על שבט הקיני כשבטו של יתרו והם מתגוררים ליד יריחו.

נחזור לפרשה – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: (שמות יח', א' – ו')

יתרו חותן משה מביא/מחזיר את ציפורה ושני בניה, דומה שיתרו 'שואל' הכיצד רצית לקבל תורה, להעביר תורה ללא משפחתך! האם אפשרי הדבר, האין בכך מסר לכלל העם, גברים בנפרד מנשים. יש לומר שנמצא כאן הקדמה, הסבר, לאותם דברי רכילות בפי מרים (במדבר יב'), משה זכה לנבואה ולכן חי בנפרד מאשתו! על כך הצרה ציפורה לפני מרים ומרים רצתה להוכיח את משה עם אהרון.

שני בני משה גרשום ואליעזר ונימוקי בחירת השם דומים להפליא לשמות בני יוסף ואסנת מנשה ואפרים – הבן הראשון הוא זכר לעבר הקשה ואילו הבן השני מבשר את תשועת האל.

הסבר יפה יסביר הרבי מגור על פי הפסוק מתהילים 'סור מרע ועשה טוב' – שיכול הידיים של יעקב יבטא את הצורך והאפשרות להקדים את הטוב ובכך הרע ייעלם.

לאחר שלמדנו על ה'אחר, יתרו' שאינו כעמלק, ולהיפך הגעתו תקדם את מערכת המשפט.  נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר: (מכילתא דר"י, דבחדש א') "ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן מצוין שהעם נע ונעמד מרחוק. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יהיה עשן ? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן הרי שלא היה יכול משה לשהות בהר.

כמו כן יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את ר' שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית  שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי כלומר שהעם זז, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן. "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמ' הידועה המתארת את מעמד הר סיני שלא כפשט הכתוב: "(שמות יט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. מכאן הסבר לטענת – אנוסים היינו!

אמר רבא: אף על פי כן, הדור חזרו קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (ב' שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפיה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני' ? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפיה ?

עיון בב' מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה".

 

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה, כלומר לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחר.

אחדות פנימית (אולי!) לא תקים עלינו 'עמלק' ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

 

נחזק קריאה ביקורתית זו בכך שניזכר בדברי העם עוד בטרם עלה המסך על ההר -  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה: (שמות יח', ט')

כיצד עלינו להבין או כיצד נוכל להבין התחייבות זו, ויותר מכך מכירים אנו את הציטוט אותו נקרא בשבוע הבא –  וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד', ז')

 

עיון בתוספתא בבא קמא יבהיר שאף התנאים ביקרו בחריפות התחייבות סתמית זו באומרם – זו גניבת דעת והיא החמורה שבסוגי הגנבים!

וזה לשון התוספתא (ב"ק פ"ז, הלכה ח') - שבעה גנבין הן

הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך מושחין בו את המלכים.

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ' "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל",

מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק

הלכה ט' - וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",

כביכול נגנב הוא להם

ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר" וגו' ואומ' "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע"

 

 המדרש מלמד שאין להתחייב ללא ידיעה על מהות ההתחייבות.

 

נחתום בפסוקי סוף הפרשה המלמדים – מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ: (שמות כ', כא' – כב')

 

אין צרוך במשכן, אלא, בכל מקום שיזכירו את שם השם, יוכלו להקים מזבח אדמה/אבנים ולעבוד את השם!

פרשנות זו תחייב שינוי בסדר הפרשות, כלומר, סיפור חטא העגל שבפרשת כי תשא יוקדם לפרשיות המשכן 'תרומה ותצוה' וההסבר – אין מוקדם או מאוחר בתורה.

 

כך יפרש ההספורנו (שמות כד', יח') רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

"...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"..."

 

הספורנו מבהיר שבחירת הכוהנים התקיימה רק מאוחר יותר, מסיבה פשוטה, לא היה צורך במעמד מיוחד! עצם ציווי המשכן היה כברירת מחדל, ברגע שה' הבין שהעם זקוק למשכן מוחשי ולא רק למזבח, צוונו על הקמת המשכן ובתזכורת שה' שוכן בתוכנו!

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה', ח')

פתחנו את הדברים בשמועת יתרו חותן משה, שאינו מבני ישראל והוא ילמד את העם שאנו נפגשים ופוגשים אחר שאינו אויב ובהמשך הפרשה בתיאור מעמד הר סיני יתברר שהעם מחד מאוחד אך מאידך ישנה קנאה הבאה לידי ביטוי בתיאור 'ויעל עשנו כעשן הכבשן'!

המעמד הבהיר שאנו עומדים מרחוק, האחווה קיימת אך היא מאוד שבירה.

האויב אינו רק זה הבא מבחוץ, אלא, עלינו לעמול קשה כדי לגשר על פני המתחים וחילוקי הדעות שבתוכנו!

 

 

 

 

 

פבר' 10
62 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג פרשת מטות התשע"ד - פ...


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – יציאתו של צדיק עושה רושם.... יציאתה של תמר עושה רושם... זה עתה שרנו "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:" (תהילים צב', יג')
ובלשון המדרש – "..."צדיק כתמר יפרח", ...מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבין להילול חריות לסיכוך סיבים לחבלים סנסנים לכברה שפעת קורות לקרות בהן את הבית, כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי אגדה מהם בעלי מצות מהם בעלי צדקות וכל הענין...  כך.... תמר, כישוריה רבים...  על פי - במדבר רבה פרשה ג' צאתכם לשלום, ברוכים תהיו עם פרי בטנך!
מכאן לפרשה – בפרשה שלושה נושאים –  א. נדרים והחובה לקיימם. ב. צו הנקמה במדיינים, הביצוע וחלוקת השלל. ג. ולבסוף התמודדת עם דרישת, בקשת שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי.
צו הנדרים מפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:...
איש כי ידור – אסור לו לחלל, לבטל את נדרו, לעומת האיש – האישה, באם עדיין לא נישאה על אביה לאשר או להפר את הנדר ובאם מדובר לאחר נישואיה, הבעל מאשר או מפר!
איה זכות השיויון? אכן לא מעט מילים נכתבו על מעמד האישה בהקשר זה, ברם ניתן לומר שחובת קיום הנדר העיק על פרשני הדורות. לאו דווקא אי השיויון בין הנשים לגברים אלא עצם החובה, חובה המודגשת בספר דברים (כג', כב' – כד') – "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
ומכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"
היה מי שהקדים את שאלת אי השיויון ודרש, ביטל, את המחויבות ללא אפשרות של חרטה!
מסוגית הנדרים הפרשה עוברת לעסוק בצו הנקמה, הקשר בין שני דברים אלו יכול להיות מוסבר בכך שלוחמים בטרם היציאה לקרב ועל אחת כמה וכמה בעת הקרב (וברגעים אלו, נלחמים חיילי וחיילות צה"ל ברצועת עזה!) נוטים להתחייב – באם ... אזי אני מתחייב לעשות, לשמור... לקיים... – נדרים אלו נובעים ממצוקה רגעית, אמיתית או דמיונית, אך כעבור זמן, יש והמציאות משתנה והמחויבות נותרת ומעיקה! מכאן נולד הצורך בהיתר הנדרים!
האם כך גם במקרה שלנו, עיון בפסוקים ילמד שמשה פונה ואומר לעם 'החלצו' – ולא 'תנדבו' ובעת יישום הצו נאמר 'וימסרו' ולא ויצאו, או וילכו...לשון סבילה ולא של התנדבות – מדוע?
וזה לשון הכתוב - (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן: (ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:.. (במדבר לא')
לו יכולתי להוכיח שהלוחמים ו/או העם התנגד/ו למסע הנקמה....?! ובכל זאת המדרש מביא את דעת ר' אלעזר המודעי - שבני ישראל הבינו מסמיכות הכתוב – (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: ולכן ניסו לסרב לצו – ובלשון במדרש - "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", מגיד הכתוב - שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר - אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל] שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שמות יז ד) מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין התחילו מתחבאים אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל"." (ספרי - פרשת מטות קנז') בעת הזו – אנו יודעים שצה"ל נכנס לרצועה ופועל קרקעית, נאחל לכלל הלוחמים והלוחמות לעשות את מלאכתם/ן בטוב, נברכם בתפילת חיים גורי ובתפילת קהילת ניגון הלב – צאתכם לשלום ושובכם לשלום. אם כי בעת כתיבת דברים אלו, אנו יודעים על יותר מתריסר לוחמים שלא ישובו!
תפילה / חיים גורי

הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים, כִּי בָּאָה עֵת.
רְאֵה אוֹתָם שּוֹתְקִים וּנְכוֹנִים,
וְעֵינֵיהֶם דּוֹלְקוֹת.
רְאֵה, יוֹרֵד הָעֶרֶב,
רוּחַ בַּצַּמָּרוֹת, הָאֹרֶן מְרַטֵּט.
קְרָב יִהְיֶה הַלַּיְלָה. וְהֵמָּה מְעַטִּים מְאֹד.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.        
כּוֹכָבִים הֻצְּתוּ,
וּמַחֲנוֹת רַבִּים נֶאֱסָפִים מֵעֵבֶר.
מִי יִרְאֶה אוֹר-יוֹם!
מִי נָפַל וָמֵת?
הֲנִצָּחוֹן אוֹ אִם תְּבוּסָה וָקֶבֶר?
בָּרְכֵם, בָּרֵך יוֹצְאֵי לַמִּלְחָמָה.
בָּרֵך נִשְׁקָם לְבַל יַחֲטִיא, בָּרֵך בֵּיתָם.
בָּרֵך אֶת זֶה הָעָם, אֶת נְעָרָיו וְלוֹחֲמָיו,
עַד קְרָב יִתַּם.
הִנֵּה יָצְאוּ שְׁקֵטִים וְצַעֲדָם אוֹבֵד
וַעֲלָטָה כְּבֵדָה וְלַיְלָה בֶּהָרִים.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.
הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים.

מתוך: פרחי אש, שירים מתוך ילקוט הצד, 1949
תְּפִלָּה יֵשׁ בָּנוּ שֶׁתֵּלְכוּ לְשָׁלוֹם וְתָבוֹאו בְּבִטְחָה אֶל כָּל מְחוֹזוֹת חֶפְצְכֶם.
וְשֶׁקֶט תִּמְצְאוּ בְּכָל שֶׁתֵּלֵךְ נַפְשְׁכֶם
וְחֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים.
שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָכֶם כָּל פֻּרְעָנֻיּוֹת
שֶׁמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת בְּדַרְכְּכֶם.
יִהְיוּ מַעֲשֵׂיכֶם טוֹבִים - נְתִיבְכֶם אֱמֶת וּפָעֳלְכֶם תָּמִים.
כֹּחַ מִצְאוּ לַעֲבֹר אֶת מִבְחֲנֵי הָאֵשׁ
וּבִטְחָה לְהַלֵּךְ לַיָּמִים הַבָּאִים.

וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ לְכָאן, עֲיֵפִים, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה
נְחַבֵּק אֶתְכֶם שְׁקֵטִים וְאוֹהֲבִים, חַסְרֵי מִלָּה
נִרְאֶה בְּעֵינֵיכֶם, בֵּין הַלֶּהָבוֹת הַדּוֹעֲכוֹת
אֶת נִיצוֹצוֹת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַחֶמְלָה
וְאֶת יְפִי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא חָדְלָה
בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
(נוסח קהילת ניגון הלב, כתב – ביני תלמי)
אפנה לדברים שכתבתי לפני השבת - פרשת מטות – נדר, נקמה והאתגר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב', כב')
קריאת הפרשה וחיפוש אחר מסר מתאים לימינו אנו, הביא לזיכרוני את הכותרת 'הכניסה לטרופי דעת בלבד' של הרמן הסה (בספרו 'זאב הערבה') 'ימים טרופים' אלו מחייבים 'דרש'!
הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר את הלאומנות והתוקפנות עד שהוכרז כבוגד, לימים יצא כנגד השלטון הנאצי, הוחרם ועזב  בשנת 1943 את מולדתו לשוויץ תוך שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית! הסיפור "נפשו של ילד" בספר "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה (נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה) נפתח באמירה . "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסוימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ומאפיל את כל ימי חיינו".
האם הכתוב מתאר את מהלך הימים האחרונים – מחטיפת שלושת הנערים ועד לגילוי הגופות וההבנה שאין מדובר בחטיפה כי אם ברצח ולמחרת מהומות מצד ישראליים יהודיים וקריאות גזעניות ועד לרציחת נער ערבי בשם הנקמה... עד לירי הרקטות מרצועת עזה... ודברי מח"ט גבעתי בדף הקרב שחילק לחייליו... – ופרשת מטות... 'המעשה האחד גורר אחריו...' כתב הסה – נגררנו, מי גרר?
נטרים את העיון בפרשה, בדברי המשנה באבות (פ"ג, י"ג – י"ד)  - 
בשמו של 'רבי עקיבא' מלמדת המשנה  סייגים שונים כמנגנוני שמירה על האדם -  האמורים לסייע לו לאדם להיות "נברא בצלם אלהים". סייג לאדם להימנע מערווה – נדרים!
"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:                                            הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם... (משנה אבות פ"ג, יג – יד')
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ומלמד שנדר הגבר תקף ללא היתר ואילו נדר הבת או האישה תלוי באישור האב או הבעל. מדיני נדרים הפרשה עוברת לצו נקמה במדיינים ובתיאור ביצוע הצו. הפרשה חותמת בבקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה להיאחז בארץ המקנה, בעבר הירדן המזרחי. משה מוטרד מאי נכונותם לצאת ולכבוש את הארץ עם שאר השבטים. משה משתכנע מכוונתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולשוב לנחלתם רק לאחר הכיבוש של הארץ.
עיון בפרשה מחייב להבין, כיצד נוכל לעבור מפרשת הנדרים – האמורה כדברי המשנה באבות ליצור באדם 'סיג לפרישות' ולהתקרב לדימוי 'צלם אלוהים', ליישום צו הנקמה במדין בו ניתן היתר לקחת שלל הכולל נשים וטף (כלומר היתר לשאת אשת יפת תואר!). התיאור אינו מסתפק בתיאור לקיחת השלל אלא מתאר שלאחר שהתברר שפקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות לא הרגו את כלל הנשים, משה חוזר ומצווה להורגם (במדבר פרק לא')? מקור צו הנקמה מחזיר אותנו לקראת פרשת פינחס אותה קראנו בשבוע שעבר ובה למדנו  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח') אך לאחר ציווי זה, הפרשה עברה לנושאים אחרים ורק בפרשתנו חוזרים לצו זה.
על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, ולא עם בנות מדיין, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור, נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – מה הם אותם נכלולים? נראה שהכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?
אעז לטעון שכוונת ציווי האל בפרשת פינחס היה לעורר את העם. להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול, – 'מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו'!
כואב עד מביך, לקרוא בפרשה את הציווי והביצוע (במדבר לא') וכיצד המילה "צרור את המדיינים" שבפרשת פינחס הומרה במילה 'נקום נקמת...'                                                    בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים 'קצת' מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!
ומה כלול בנקמה, זאת נקרא בפירוט - (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...
...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:...
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין! בלעם נהרג בחרב על העצה שנתן! ומכאן גם החובה להרוג כל אישה 'יודעת איש למשכב'!
מה נוכל לומר על מבנה הפרשה, מה נלמד מסמיכות הפרשיות, לאחר דיני הנדרים מובא הצו לנקום במדיינים היות ו'נדרים נודרים בעת צרה', כפי שיעקב נודר כאשר ברח מאחיו עשו, כך סביר שעם ישראל בצאתו למלחמה נודר נדרים! (כך במדרש בראשית רבה ע') 'נדרים אלו יעזרו ללוחמים לשמור על 'צלם אלוהים'!
מדרש אחר יכניס בפי משה טענה המתריסה כנגד צו הנקמה, וזה לשון המדרש -  "נקם נקמת...", אמר לו משה (לקב"ה): אתמול אמרת לי, "אל תצר את מואב" ועכשיו "נקום", אמר ליה הקדוש ברוך הוא (למשה): כשאמרתי לך "אל תצר את מואב", לשם האב נקראו "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן "מדינים"... ילקוט שמעוני פרשת מטות רמז תשפה' שאלת משה תואמת את ההסבר שצו הנקמה אמור לעורר שאלות מוסריות. תשובת הקב"ה למשה במדרש פתלתלה, האיסור לצור על מואב נובע מההצהרה של הבת הבכורה, בן זה הוא של האב, ואכן לימים יצא מאב זה, דוד המלך (נינה של רות המואביה) ואילו דין הנקמה נובע ממידת הדין, ושמם נגזר מדין קשה! דוד פרישמן כתב סיפור http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html בו הוא מתאר את האמור בפרשת מטות בפרטי פרטים, פרישמן צועד בעקבות המקרא (במדבר לא'), הוא מתאר כיצד נלקחים שבויים ושבויות כלשון הפרשה בפסוק ט' ובעיקר פסוק לה', בו מתואר כיצד חלק מהנשים הועברו מהלוחמים לכלל העדה, כך מתאר פרישמן כיצד נעשה הסחר בשבויות ואחת מהן נקנית על ידי כהן. הכהן נוהג על פי ההלכה של לקחית אשת יפת תואר המבואר בדברים (פרק כא', י' – יד'), הכהן נותן לה להתאבל על אביה ואמה כירח ימים... אותה נערה אינה רוצה לקיים איתו יחסי אישות... ובסיפור, הנערה נעלמה ... ובעת מהלך המסע של בני ישראל, התגלתה גופתה של הנערה, אכן 'לא נודע מי הכה...'. נערך טקס 'עגלה ערופה' – ובו הוכרז קבל עם ועדה, על ידי הזקנים ובהם הכהן – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'! פרישמן קרא לסיפורו 'עגלה ערופה'!
דמיונו של הסופר דוד פרישמן הרחיק לכת ואולי לא, נראה שפרישמן חושש מיישום החוק המקראי (בסיפור זה - צו הנקמה במדיינים, עם דיני מלחמה – אשת יפת תואר ועגלה ערופה) במדינת היהודים, לכשתקום! (נפטר 1922)
ולימינו אנו, ידועה תכתובת (קשה) על תשובת רב צבאי, אייל כרים (נמצא באתר 'כיפה') לשאלה בדבר דין פרשת 'אשת יפת תואר' לימינו בצה"ל, ומשיב הרב כפשוטו של מקרא ... רק לאחר מחאה, יצא בהבהרה המנסה להסביר למה התכוון. האם היה זה גם חששו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' בו מלך כוזר יוצא לחיפוש אחר דת האמת, משוחח עם הפילוסוף, הנוצרי, המוסלמי והחבר היהודי. החבר מציין את מוסריותם של היהודים ביחס לבני הדתות האחרות. לאמירה זו מגיב מלך כוזר ואומר -(הכוזרי מאמר א', קיד' – קטו') – "אמר הכוזרי: כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו. (קטו'). אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר...." הפרשה חותמת במתכון המאפשר 'טוהר התנהגותי' – "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל" – זאת כאשר הפרשה עוברת לתאר את בקשת, דרישת, שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולאחר דין ודברים (ללא התייעצות עם ה'!), משה נענה לבקשתם ומתנה, באמירה – "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:..." (במדבר לב', כ' – כג')
עלינו ללמוד מן הפרשה, לפתח מנגנון שיאפשר לנו לבחון את התנהגותנו כ'נקיים' לפני אלוהים ולפני ישראל?! עלינו לברר כיצד נוכל לחזור ולומר שנדרים יהוו סייג לפרישות, כיצד ניאבק כנגד צווי נקמה! כיצד נחנך לשאיפה לנהוג כבני אדם בעלי 'צלם אלוהים'?!

יולי 22
80 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג פרשת יתרו - ירון שבי...

                                             דרשה לפרשת יתרו

ערב טוב,

פרשת השבוע שלנו, פרשת "יתרו".

אחרי הנקמה והניצחון על העמלק שהושג בעזרת הסיוע האלוהי (כל עוד משה הצליח להחזיק את ידיו באוויר), אנחנו מגיעים לפרשה שלנו. הפרשה שלנו היא אולי הפרשה הכי חשובה בחמישה חומשי תורה, מדוע? כי זו הפרשה שבה יש ענן על ההר, וקולות וברקים קולות שופרות מתגברים ועשן כבשן, "משה ידבר ואלוהים יעננו בקול" ובמעמד דרמתי מקריאים לנו בקול את עשרת הדיברות,  ו"כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

בקיצור, "פחד אלוהים".. המעמד הכי דרמתי בתורה שבו מוענקת לנו היצירה הכי חשובה של עם ישראל לכל האנושות, עשרת הדיברות, ולפרשה הזו בחרו חז"ל לתת את השם "פרשת יתרו"?

יתרו הוא כזכור החותן של משה הוא כוהן מדייני השם של פרשת המפתח של התורה נקרא על שם כוהן מדייני? אדם שלפי חלק מרבני וחכמי היהדות של ימינו, אפילו לא ראוי לשהות במחיצתו, לא רק גוי, אלא כוהן מדיין? ויש לי חדשות בשבילכם, כחלק מהטקס של איחוד המשפחות הוא עושה סעודה גדולה ושוחט ומקריב עולה וזבחים ומשה וכל זקני ישראל אוכלים מהאוכל שהוא בישל להם, "בישול עכו"ם" רחמנא לצלן, והוא אפילו לא עבר גיור כהלכה לפני כן? שומו שמיים!!

 

אכן, דרך ארוכה עברנו כעם מאז, ולא כולה הייתה כל כך לטובה, ודאי לא בנכונות שלנו לקבל את האחר השונה...

אבל זו רק ההקדמה על מנת שנקבל פרספקטיבה.

החותן המנוסה מלמד את משה פרק בהלכות מנהיגות וממשל. כשהוא רואה שמשה יושב לבדו לשפוט את כל העם, הוא מסביר לו ש "ככה זה לא יילך". הוא מלמד אותו למנות מנהיגים ולעשות מה שאנחנו היום מכנים "שרשרת פיקוד", שרי עשרות ושרי מאות ושרי אלפים ובונה מערכת של שלטון.

בעת ההיא, המערכת נבנתה מלמעלה – למטה. הסמכות והכוח הם בידי אלוהים ומכוחו למשה והוא מאציל לשרים הזוטרים יותר.

התהליך האצלת הסמכות הזה - אנחנו שמחים שהשתנה. היום בתהליכים דמוקרטים, הכח מצוי בידי העם. העם מקיים בחירות, בוחר את נציגיו לכנסת, אלו ממליצים לנשיא על ראש הממשלה שיקים את הממשלה ויביא אותה לקבלת אמון הכנסת. ראש הממשלה בישראל הוא כידוע "ראשון בן שווים".

על זה אני מבקש להזכיר שפעם כשנשאל מנחם בגין בראיון לעיתון אנגלי כיצד אתה מסביר את זה שראש הממשלה בישראל הוא ראשון בן שווים? הוא ענה: זה פשוט, כל עוד הוא מכבד אותם כשווים, הם מכבדים אותו כראשון....

לפני שבוע וחצי קיימנו בישראל בחירות דמוקרטיות. כמה שבועות לפני הבחירות, קיבלתי מייל מחבר של הרב מיה שהיא הפכה אותו לידיד יקר של הקהילה, שהפך להיות חבר אישי גם של מיכל ושלי, הרב ג'והן רוסוב. הוא כתב לי: "מה יהיה"? שהוא מודאג מאוד מהבחירות ומהתוצאות הצפויות. אמרתי לו שבישראל יש אמרה ש: "ייאוש הוא לא אופציה". הוא התלהב מהאמרה ולמחרת כתב בבלוג שלו על האמרה ש"בישראל, ייאוש זו לא אופציה".

    יום אחרי הבחירות התקיימה ישיבה של הנהלת התנועה. יש חברים בקהילה שעוד זוכרים שהייתי יו"ר הקהילה לפני רונן, יש כאלה שכבר לא זוכרים או כלל לא ידעו, חלק מכם לא יודעים שאחרי שסיימתי את ההתנדבות כיו"ר הקהילה, לקחתי על עצמי, בשליחותכם, את תפקיד יו"ר הנהלת התנועה והשנה זו השנה השלישית שאני ממלא את התפקיד הזה. אני מספר לכם את זה כי לפני שנה, חברתנו הקרובה ג'ודי אדמון, שמעה לראשונה על כך שאני יו"ר התנועה רק בבר מצוה של הנכד שלה שהתקיימה בקהילת יוזמה במודעין....

בישיבות הנהלת התנועה, משתתפת הרב מיה שממלאת את תפקיד יו"ר מר"מ (מועצת הרבנים של התנועה). מכל מקום, לאחר הבחירות ובעקבות הדיון בהנהלה, שלחתי מייל למנהיגות של התנועה ובו שיתפתי את כולם במחשבותיי ואני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו, את הפרשה שדנה במשה ומנהיגותו ויתרו והעצות שלו, לשתף אתכם במה שכתבתי:

 

ייאוש הוא לא אופציה. קריאה להתגייסות לשירות מילואים חברתי.

 

הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, מוכיחות פעם נוספת שבחברה הישראלית יש המון אנרגיות, וחשוב מכך יש נכונות להתגייסות – לא רק כשמדובר במילואים או מלחמה חלילה!

מסתבר, שאכן כשהמצב נעשה גרוע, מייאש, מפחיד או חסר תקוה, יש די אנשים שמוכנים לעשות את ה"לא רציונלי", ה"בלתי יאומן" ולעזוב את הנישה הבטוחה, הנוחה והשקטה שלהם, מתוך מודעות לכך שאם לא יעשו כן – יאבדו אותה!

מאות אלפי ישראלים, הצטרפו למעגלים שהתרחבו וגדלו והתגייסו לקראת הבחירות, כל אחת ואחד במפלגה שבמסגרתה החליט לשים את יהבו, ויצאו לרחוב, לעשות מעשה!

זה כוחה של הדמוקרטיה הישראלית, זוהי דוגמא מפליאה לכוחות התיקון החברתיים שקיימים בנו וכמה נפלא לראות את זה!

כל מי שנכנס לפעילות ציבורית – עושה זאת למרות הידיעה שלא יוצאים "נקיים" ושאחרי הבחירות והאנרגיות שהן מעניקות - הולכים לעבודה יומיומית קשה, מתסכלת שוחקת, אבל בידיעה ברורה שאתה רק חלק משרשרת שתעשה ככל יכולתך ולכשתסיים תעביר לבאה או לבא אחריך, מציאות מעט יותר מתוקנת, ואז הבאות והבאים בתור ייקחו ממך את המושכות, יחליפו אותך בסחיבת האלונקה.

 

מגיע רגע שבו אתה חש ש"אם אין אני לי – מי לי? אם אני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?

 

עם תום הבחירות לכנסת, עם כניסתנו לתקופת "הגועליצה", חשוב שניקח אתנו את זיכרון חוט האנרגיה: כי הבחירות לרשויות המקומיות בפתח!

האתגר של הכניסה לעשייה ציבורית, חייב להיות מלווה באווירה חברתית וציבורית של תמיכה והתגייסות. לא עוד אמירות של "אל תהיה/י פרייר/ית", אלא אמירות של "כל הכבוד" ו "יישר כח", לכו תתגייסו, תתנדבו, תשקיעו אנרגיות, מחשבה רגישות ועשייה, נהיה שם לתמוך בכם, לדחוף אתכם, לבקר אתכם לייעץ לכם, להתאכזב מכם ולהחליף אתכם במתגייסים חדשים, כשנחוש שתאבדו את האנרגיות והרגישות, כי זו דרכו של עולם.

 

הכי חשוב שנדע כולנו שיש בנו את כוחות ההתחדשות והתיקון, יש מאות אלפי אנשים טובים, מחויבים וראויים והם יכולים להצמיח מתוכם את המנהיגות הבאה, פשוט כי הייאוש הוא לא אופציה!

 

שבת שלום

פבר' 02
82 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג הרב מיה ליבוביץ - פר...

פרשת "מקץ" תשע"ג

לכבוד הסמכתה של נעמה דפני

 

פרשת "מקץ" נקראת תמיד בחנוכה ומעניין לחפש קשרים בינה לבין ספורי החג ובין גבורי הפרשה לגבורי החג.

יוסף הוא דמות מרתקת .הוא צומח מנער תפנוקים לאיש שמבין מהי אחריות מדינית וכלכלית. כבר בפרשה הקודמת, פרשת "וישב" התגלה יוסף כפותר חלומות אך רק בפרשת "מקץ" (לאחר שנתיים ימים נוספים בכלא!) הוא זוכה לממש כשרון זה ולזכות ביושר בכינוי "צפנת פענח"- מפענח צפונות.

יוסף אינו מסתפק בפתרון שני חלומות פרעה (על הפרות דקות הבשר הבולעות את הפרות בריאות הבשר ועל השבלים הדקות הבולעות את השבלים המלאות) אלא מציג מיד תוכנית פעולה "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים--וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. " (בר' מא 33-.36)

יוסף מתגלה כמי שמבין בחלומות ולא רק חולם אותם בעצמו (כבנעוריו) כמי שמבין בנפש החולם (במקרה שלנו פרעה ובעבר בעצמו) ויודע להפוך את ביטויי הנפש הללו לתכנית פעולה מעשית. פרעה  מכנה אותו "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּו" (38) "נָבוֹן וְחָכָם" (39) ומפקיד אותו על כל ארץ מצרים כמשנה למלך.

מלבד יוסף יש דמות גבורה נוספת, מענינת ומרגשת והיא דמותו של יהודה.

כשהרעב בארץ כנען גובר שולח יעקב את בניו (להוציא בנימין) לשבור שבר במצרים. שם פוגש אותם אחיהם יוסף מתנכר להם ועורך להם מבחן אחוה לא פשוט. הוא מאשים אותם כי באו "לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ" (מב, 9) ודורש לבחון אמינות דבריהם ע"י הבאת אחיהם הקטון מצרימה. הוא משלחם לביתם אך אוסר את שמעון כנציגם.

בשובם כנען ובספרם לאביהם את קורותיהם במצרים יעקב הזקן זועק "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם:  יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (מב, 36).

ראובן, בכור האחים מציע ליעקב הצעה אכזרית ובלתי הגיונית: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. " (מב, 37). ההצעה מוסיפה על כאבו של האב הזקן ועל  עקשנותו. ורק כאשר כלה כל השבר שהביאו האחים והמשפחה לא עומדת ברעב נכנס יהודה לתמונה ומעמיד עצמו כשליח המשפחה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (מג, 8-9).

אין זה מקרי שהצעתו של יהודה שקולה, מוסרית ומשיגה את מטרתה זהו אותו יהודה שנהג באחריות גם במכירת יוסף ע"י אחיו. לאחר שזרקו את יוסף לבור (בעצת ראובן הבכור) ישבו האחים לאכול והתעלמו מזעקות אחיהם השנוא, בעל החלומות. כשעברה שם שיירת ישמעאלים היה זה קול ההגיון של יהודה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" (בר' לז 26-27)

יהודה לא פנה אל המוסר של אחיו, המוסריות נזרקה לבור יחד עם האח השחצן. הוא פנה אל יצר הבצע, תאוות הממון "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרגנו" – מה נרויח? האם לא עדיפים דמים (ממון) על דמו של אחינו? והאחים "וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" – מפרש רש"י: קיבלו ממנו.

יהודה של פרשתנו הוא יהודה שבעצמו למד פרק בהלכות אנוש כשהתפתה לקדשה על אם הדרך ורק לאחר שלושה חודשים גילה שלא היתה זו אלא תמר כלתו אותה כלה שמנע ממנה את בנו הקטן שלה. כשמתגלה קלונו יהודה אינו מתכחש לתמר להפך "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ." (בר, לח, 26)

תמר אגב שואלת אותו בפני הצבור: "הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה." ויהודה מכיר! (שם 25).

זהו יהודה שגם מכיר בחולשות אביו ומכיר בכורח המציאות והופך למנהיג עתידי בעמדו מול אביו בהבטחה "אנכי אערבנו". גם בפרשה הבאה פרשת  "ויגש" יהיה זה יהודה שייקח אחריות בשם האחים ייגש אל יוסף פיזית ונפשית ובשם הערבות המשפחתית - "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי " (מד, לב) -יצליח לגעת בנפשו של האח המתנכר ולהציל את המשפחה כולה.

האם זה מקרי שגם בין האחים החשמונאים, המנהיג, הדמות הבולטת היא של יהודה?

ספור שמונת הקרבות של החשמונאים מול צבאות בית סלאוקוס הם פרק של מסירות נפש, תעוזה וגבורה.

 

"בין פרקי ההוד של מלחמות המקבים (מקבים א, ט) מתועד אחד הקרבות הקשים ביותר שבהם עמדו צבאות יהודה המקבי, עם שלושת אלפים לוחמים, מול צבאו של דמטריוס המונה עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים. חייליו של יהודה נרתעו ונמלטו מן המערכה. נותרו רק 200 איש. הוא ניסה לדרבן את הלוחמים המועטים אך הם מיואשים טענו: לא נוכל, אך אם נציל את נפשותינו" תגובתו של יהודה חדה וחריפה: חלילה לי מעשות כדבר הזה לנוס מפניהם. ואם קרב זמננו ומתנו בגבורה למען אחינו ולא נותיר עוון על כבודנו" (מתוך פרשנות בנימין לאו על הפרשה). כותב על כך בני לאו: "אדם חי לא רק למען עצמו אלא למען אחיו בכל מקום שהם. יהודה נלחם עם יתר הגבורים עד שמת מות גבורים. אך מורשתו הוטמעה ונצרבה בעומק התודעה של בניו לדורות."

 

נעמה, רב איננו מצביא וגם לא פותר חלומות אבל רב זקוק לתכונות המנהיגות שיש במצביא וגם במדינאי, בכלכלן ובמפענח צפונות הנפש.

 

השקעת שנים ארוכות וקשות בהכנה לקראת הסמכתך אבל באת אל הלימודים ובאמתחתך כבר אוצר עשיר של עבודה סוציאלית, של פעילות בקרב פורום הצעירים בתל"ם ושל עבודה בקהילת צדק. אל נסיונך הזה הוספת כלים אישיים יחודיים: שיקול דעת ותבונה, עמקנות ורצינות, תחושת צדק עמוקה ובעיקר רגישות אנושית וחום.

 

את- הנר התשיעי של חנוכה שלנו. זכינו בך כסטודנטית ולבנו גאה לפני כחודש כשהוסמכת. אני נושאת תפילה בשם כל מי שמכיר אותך מעריך ומוקיר ואוהב שמאורך הנפלא יזכו רבים וטובים. שתמיד תראי את השליחות שבתפקיד ושכל מעשיך ובחירותיך תשאנה חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ביום שבו הזכרנו מנהיגים וגבורים דעי שבשבילנו את גבורה.

 

 

דצמ' 20
83 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה שבת חתן-כלה...

דבר תורה שבת חתן-כלה, פרשת וירא

שבת שלום, ותודה רבה שהגעתם לכבד אותנו בנוכחותכם ביום המיוחד הזה. אין לנו מילים לתאר כמה אנחנו מעריכים את המאמץ!

לפני שנפתח בדברים, חשוב לנו לומר כי כל הדברים שתשמעו מייד נשענים על סדרת עולם התנ"ך, פרשנותו של ישעיהו לייבוביץ' וכמובן- דברים שנאמרו מעל במה זו ואחרות על-ידי רבים וטובים מאיתנו במשך השנים. לכל מלמדינו ומחנכינו שמורות תודתנו והערכתנו התמידית.

כאשר אנו עומדים כאן היום לפניכם, לאחר שהצבנו את עצמנו בנישואינו כחוליה בשרשת בת אלפי השנים של העם היהודי והתחייבנו להמשכיותו, מוטלת עלינו החובה להסתכל על סיפוריו המכוננים וללמוד מהם. זאת על מנת שהשרשרת שתמשיך מאיתנו תתאם לחוליות שלפניה מבלי להיות זהה להן, בכדי שתאפשר התקדמות ערכית ומוסרית.  

בכתובתנו, התחייבנו אחד לשני להקים משפחה יהודית בבית חם ונדיב הפתוח לכל המושתת על שאיפה לתיקון עולם. פרשת השבוע, וירא, מורכבת מרבים מהסיפורים המכוננים של העם היהודי ומאפשרת לנו להפיק לקחים באשר למשמעות של תיקון עולם ובניית משפחה.

 

אברהם ושרה כנראה הקימו את הבית היהודי החם והנדיב הראשון בהיסטוריה, כפי שאנו למדים מפתיחת הפרשה, כאשר הם מכניסים לאוהלם את שלושת עוברי האורח ש"על הדרך" (באופן מילולי!) מבשרים להם על הולדתו הקרבה של יצחק. אך מכאן ועד לבניית משפחה תומכת, המבוססת על עקרונות של סבלנות, סובלנות ושיתוף הדרך עוד ארוכה. מובן מאליו כי כל שיפוט מוסרי שנעביר על התנהלותם של אברהם ושרה יהיה אנכרוניסטי, אך אנו מאמינים כי התורה באה ללמד אותנו על מהות החיים לא רק מתוך מה שיש בה, אלא גם על-ידי מה שחסר ממנה; וזה מה שהופך אותה לעל-זמנית ורלוונטית תמיד. בניגוד לבני דתות אחרות, אנו כיהודים איננו שואפים להיות דומים ככל האפשר למייסדי הדת שלנו. אמותינו ואבותינו לא היו מושלמים, הם היו אנושיים- ולכן אולי אנו יכולים ללמוד מהם אף יותר.

 

כאשר קראנו שוב את סיפור העקדה, מעורבותה של שרה בולטת בחסרונה. ניתן היה לשער שלאחר ששרה ילדה את יצחק בגיל כה מופלג, אברהם לכל הפחות ישתף אותה בדבר דרישתו של ה' להעלותו לעולה. אחרי הכל, יצחק הוא יותר "בנךְ  יחידךְ" מאשר "בנךָ  יחידךָ". דעה זו מתחזקת במיוחד לאור ההדגשה המרובעת של ה' באשר לילד: "את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק". אנו יודעים כי לאברהם היה עוד לפחות בן אחד, ישמעאל, וניתן להבין מהדגשת ה' כי גם אותו אהב אברהם. מדוע אם-כן לא משתף אברהם את שרה בדבר הציווי האלוהי? האם הוא מפחד שיצר ההגנה האמהי יגבר על הרצון האלוהי? האם הוא מפחד שהוא עצמו לא יוכל לעמוד נפשית בתגובתה של שרה? או שמא שהיא תגלה את דבר הציווי ליצחק ואז יברחו שניהם?

 נדמה כי אברהם עמד אולי בניסיון האלוהי, אך כשל בניסיון הזוגי והמשפחתי... בריחה אחרונה זו, הבריחה שלא הייתה אך יכולה הייתה להיות מוצדקת מוסרית עומדת בניגוד משווע לבריחתם הכפויה של הגר וישמעאל רק מספר פסוקים קודם לכן. בדרישתה לגרש את הגר וישמעאל, שרה מוכיחה גם היא כי עקרונות של הגינות ופתיחות לבב לא הנחו אותה בחיי המשפחה באוהל המשותף. גם היא נכשלת בניסיון המוסרי מולו היא ניצבת. נדמה כי ה' "נגרר" אחרי רצונה של שרה וכי עליו להרגיע את אברהם ולהבטיח לו כי לא יאונה כל רע להגר ולבנו ישמעאל, מה שמרמז כי במקרה זה דווקא כן הייתה לאברהם התלבטות מוסרית. יכול להיות, אם-כן שכל סיפור העקדה הוא בכלל דרכו של ה' להעניש דווקא את שרה בעקבות גירוש הגר, או שמא לספק לאברהם דרך "להחזיר" לשרה... איך שלא מסתכלים על-כך, אין ספק כי הדינמיקה המשפחתית הינה בעייתית ביותר. אנו רוצים לציין במאמר מוסגר כי אחד הפריטים אשר עמדו לאורך זמן במוזיאון היהודי העכשווי (אשר בניינו נחנך ב-2005) בסן-פרנסיסקו, בה התגוררנו בשנתיים האחרונות הוא דווקא פסלו של ז'ק ליפשיץ "הגר במדבר", אולי מתוך אמירה כי גם היום עלינו כיהודים לזכור את חטאה המוסרי של אמנו הראשונה וללמוד ממנו.

 

 

לדעתנו אין זה מקרה כי שני הסיפורים הללו, הטעונים כל-כך מבחינה מוסרית, נמצאים בפרשה אחת יחד עם סיפור החרבתה של סדום- היא הסמל לשחיתות מוסרית והתנוונות ערכית. נדמה כי סיפור זה נמצא בפרשה על מנת לכוון את עינינו (ולבבותינו) לפנים המוסריים בכל שאר סיפורי הפרשה, ולהביא אותנו לחשוב על סוגיות של מוסר ותיקון עולם במונחים יחסיים ולאו-דווקא במונחים מוחלטים, שהרי מול החטאים בסדום כל דבר נדמה כגרוע פחות.

את התימוכין הראשונים לכך ניתן למצוא כבר בעת בה ה' מודיע לאברהם כי הוא מתכוון להחריב את העיר. אברהם מתחיל במעין מקח מוסרי בדבר מספר הצדיקים שיידרש למצוא על-מנת להציל את העיר מהשמדה. מצד אחד, התפישה המוצגת כאן היא יפה - מעין אחריות מוסרית קולקטיבית, בה אברהם מאמין כי מעשיהם הטובים של מספר אנשים יכולים לתקן עוולות מוסריות של חברה שלמה (בניגוד לתפישה המוצגת מאוחר יותר בתנ"ך של אחריות מוסרית אישית בדבריהם של ירמיהו ויחזקאל). מצד שני- אנו מאמינים כי יש באמירה זו משהו פאסיבי, שאיננו שואף לתיקון עולם אלא אולי מצפה לו.

כמי שעבדו בשנים האחרונות בעולם החינוך היהודי, בארץ ובחו"ל חסרה לנו האמירה החינוכית-ערכית של אברהם. אמירה בסגנון "תן לי כך וכך ימים, ואיצור חמישים צדיקים בסדום". עבורנו, ההתחייבות שלנו בכתובה לשאוף לתיקון עולם כוללת בתוכה באופן אינהרנטי השפעה על המעגלים בהם אנו חיים על מנת ליצור עולם צודק ומתוקן יותר.  רק נציין כי ניתן לקיים דיון שלם בשאלה מדוע אברהם מנסה להתמקח עם אלוהים על חייהם של תושבי סדום הרשעים אך לא מפקפק בהגיון המוסרי האלוהי כאשר הוא מצֻווה להעלות את בנו שלו לעולה, אך נשאיר סוגיה זו לזמן אחר (ומי ששמע אתמול את דרשתה של פרח הרבנות נעמה דפני- זכה).

 

אווירת המוסר היחסי מתחזקת לאור התנהגותו של לוט, ה"צדיק" היחיד בסדום. לוט נמצא ראוי להצלה על-ידי מלאכי ה' לאחר שהציע לבני העיר לעשות כטוב בעיניהם בבנותיו, ובלבד שלא יאונה רע לשני האורחים (הם מלאכי ה') עליהם הגן בביתו. אין שיפוט מוסרי אנכרוניסטי בקביעה כי הצעה זו לא הייתה מקובלת מוסרית כבר באותה תקופה, משום שדרכו של אברהם לנסות ולהגן על שרה בהמשך הפרשה מפני התנהגות לא נאותה של גברים היא להסוות אותה כאחותו (כלומר, כאישה לא נשואה). מדוע אם כן ניצלים לוט ובני ביתו? נראה כי גם ה' מפעיל מערכת של מוסר יחסי בבחינת "במדבר כל קוץ הוא פרח", ויכול להיות שרצונו של לוט להגן על המלאכים הוכיח לה' כי גם אם אין מדובר בצדיק, הרי שקיים אצלו ניצוץ של מוסריות שיכול להתפתח בתנאים טובים יותר מאשר הסביבה המושחתת של סדום ולכן יש להצילו. 

 

כשאנו מביטים קדימה אל חיינו המשותפים, בשאיפתנו לתיקון עולם אנו מתחייבים לנסות ולמצוא בכל אדם את הניצוץ הזה. אנו מתחייבים לזכור כי מוסריות היא מושג יחסי, במידה בה היא מאפשרת לנו להבין ולשפוט כל אדם מתוך אמפתיה והבנת עולמו. אך בה בעת איננו מוותרים על חינוך יהודי ערכי לילדינו- שיבהיר כי אנו מצפים מהם ומעצמנו להכיל את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר, גם כאשר הסביבה מקשה על-כך. אנחנו מתחייבים זה לזו לחיים של שיתוף ותקשורת מלאה בקבלת ההחלטות הגדולות והקטנות (שלא כמו בין אברהם לשרה). בכתובתנו התחייבנו גם לאהוב אחד את השני כפי שאנחנו, ולא לדרוש (כדרישת אברהם משרה) להסתיר את מי שאנחנו בסיטואציות כאלו ואחרות. אנו מבטיחים להקים בית המושתת על סבלנות, סובלנות, וקבלת האחר לקירבנו שלא כמו יחסה של שרה להגר.

אך יותר מהכל- אנו מבטיחים זה לזו, להיות בדיוק כמו אברהם ושרה: להיות אנושיים.

 

תודה רבה ושבת שלום!

 

 

נוב' 05
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג דרשה לשבת חתן כלה יו...

                                             דרשה לשבת חתן כלה יוחאי ושרה "וירא".

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחם היום" כך מתחילה הפרשה שלנו.

והיא פרשה על בית וקבלת אורחים, וזוגיות ורוחב לב, ובניית משפחה והבטחת הדור הבא.

וגם מלאכים וצחוק ונס וגם "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן".

אבל על כל אלה, אני לא הולך לדבר .

 

הפרשה שלנו עוסקת בראיה, ראיה בעין ויותר חשוב מכך ראיית הלב.. וראיה של בני אדם וגם ראיה של האלוהים.

אנחנו מתחילים ב "וירא" כשאלוהים רואה את אברהם, וממשיכים בראיה כששרה מנסה שקר לבן לומר שהיא לא צחקה אלא ""ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה ויאמר לא, כי צחקת.." זאת אומרת זה רק נראה היה כאילו אני צוחקת...

וממשיכה הפרשה כשאברהם מלווה את המלאכים לכיוון סדום, ושם נגמר הצחוק. ואז נאמר לנו: " וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אנוכי עושה, ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ..." 

כאן כבר מעבירים לנו את המסר העיקרי של הערכים הבסיסיים שלנו כיהודים צאצאי אברהם. אלוהים קובע שהוא מחייה את אברהם כי כל הדורות של  בני ביתו אמונים על שמירת הערכים המרכזיים של "צדקה ומשפט", ודוק' לא האדיקות באמונה באל היא שעומדת במרכז, אלא הביטוי שלה – דהיינו לעשות צדקה ומשפט, ויותר מכל דבר אחר, ניתנת כאן אבן בוחן לכל אחד מהדורות הבאים לבחון עצמו האמנם הוא מצאצאיו של אברהם? אבן הבוחן היא, "האם אני עושה צדקה ומשפט", שכבר דיברנו לא פעם בעבר על כך שהם אינם 2 ביטויים לאותו דבר, אלא ערכים שונים שלעיתים מתנגשים וחלה החובה לאזן בינהם.

נחזור לראיה, ה' שוקל להסתיר מעיני אברהם את המראה של סדום ואת הענישה האלוהית, אבל אברהם לא מוותר לו:

המלאכים הולכים סדומה, ואברהם נשאר על מקומו לא זז ועומד לפני ה': "ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?"... "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.. חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

כאן אני מבקש להפסיק, מחשש הטרחת הציבור לכם יוחאי ושרה אני מבקש לומר רק זאת:

המשיכו בדרך שלכם, הקפידו לראות, גם בעין וגם בלב, זכרו שהפרשה שלכם מלמדת אותנו על החובה לעמוד גם בפני הסמכות ההיררכית ביותר, לשים לפניה מראה ולומר נכוחה: לדעתנו זה לא צודק ולא מוסרי".

זכרו כי התורה שנכתבה על ידי אבות אבותינו, בחרה להנציח דווקא את המיתוס שהעובדה היא שאבי האומה לא היה האדם הצייתן ביותר, הערך העליון שהם בחרו להנציח עבורנו הדורות הבאים הוא "להיות ערכי אפילו בפני מה שנראה לנו כהוראה של הדרג הבכיר ביותר, שאין בכיר ממנו, יש לעמוד על הערכים שלנו, ולא להסכים להיות חלק ממהלך שנראה לנו לא מוסרי. אפילו אם התוצאה של המעשה היא נכונה, דהיינו הולכים להשמיד עיר שאין לה תקומה, עיר של רשעים,  (ומי שטרם קרא מה ליוכי ברנדס היה לומר על לוט ה"צדיק", אני ממליץ בחום), הפרשה מלמדת אותנו שאפילו אם התוצאה נכונה – הדרך צריכה להיות צודקת. ואולי לא פחות חשוב מכך – הצדק צריך להיראות, לא רק להיעשות.

יוחאי ושרה יקירנו, המשיכו בדרך שלכם המשיכו את המורשת של "צדקה ומשפט", "הישר והטוב" והציווי שצריך לראות, גם בעין גם בלב, וגם באמירה ברורה בפה.

שבת שלום והמון מזל טוב

נוב' 03
84 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג פרשת "בראשית" תשע"ג ...

על עקרונות הבריאה

ושוב מתחילים מבראשית. גם מזג האויר מבשר התחלה מחודשת: בוא הסתיו ורוחות וקרירות ונעם של התחדשות באויר וגם בחיינו הפוליטיים שוב הולכים לבחירות.

למרבה הצער כל מה שהמדיה מביאה בפנינו מתמקד בדמויות הפוליטיות – מי ילך עם איזו מפלגה, מהי הכוורת שלX  ומי יהיה הבטחוניסט שיצטרף ל-Y. והעתונות מלאה ספורים על אישים אלו ואחרים.

בצדק טוענים הצעירים שהפגינו בשנה שעברה – איה המצע הכלכלי? ואיה ההתיחסות לנושאי חנוך, דיור בר השגה, חלוקה שוויונית של הנטל? איה התכן? ואיה האיך?

ספר בראשית כשמו מתאר את הראשיות כולן. אלהים לא ברא מפלגה אלא עולם אבל המלאכה שהשקיע נעשתה באפן מתודולוגי וגם לפוליטיקאים וגם לנו יש מה ללמוד מעקרונות הבריאה. על כן הערב אנסה לנתח את סיפור הבריאה מבחינת עקרונותיה ואם זה לא יתן לנו כלים לשנות את הפוליטיקה אז לפחות נוכל לבחון את כל המפלגות, מצעיהן ונבחריהן באפן יותר יסודי ושיטתי.

בבריאת העולם יש סדר. תחילה מיוצרת המסגרת "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" לאחר מכן מוכנסים בתוכה היצורים החיים והצמחיה למיניה והאדם. המסגרת: המים והאדמה הם מקורות החיים של היצורים הנבראים חי וצומח למינהו.

בבריאת כל אחד מהנבראים ישנו תהליך קבוע שבו שלושה שלבים מאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" בריאה " וַיְהִי X" ובדיקה " וַיַּרְא כִּי-טוֹב".

הבריאה מעמידה דגם שבו 7 ימים שששה מהם ימי מעשה ובשביעי – שביתה מנוחה והתקדשות. העולם אינו שלם עד שהשביעי מכליל (וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ...) את התבנית, מביאה לכלל שלמות. התבנית הזו מאותתת על שני כווני קיום עשיה/יצירה/בריאה/מלאכה מחד ושביתה/מנוחה/והתקדשות מאידך. העולם לא יכול להתקים רק מעשיה או רק משביתה – עלינו למצוא את האיזון כשם שהאל מצאו בבריאה הראשונה.

בבריאה יש היררכיה. הצמחיה נבראת לשם עצמה אך גם כמאכל לכל חי והאדם היצור התבוני שנברא בצלם אלהים מיועד לשמירה ולעיבוד הקיים כולו ומשום כך נבדלת בריאת האדם מכל שאר הברואים.

לכל הנבראים פוטנצית המשכיות עצמית. העצים זרעם בם וכן הדשאים (דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע) וכן העופות החיות הדגה והאדם.

אפשר לומר שאלהים ברא בריאה חד פעמית ונתן בה כוחות להמשיך ולהתפתח בעצמה.

הבריאה רב גונית ויש בה מכל המינים והסוגים. ריבוי  וגוון אלה ישארו אפילו לאחר המבול כי נח יכניס לפחות זוג מכל חי אל התבה.

לכל נברא יש איכויות נבדלות מנבראים אחרים. עקרון ההבדלה הוא עקרון בסיסי וחשוב לא רק בין מים למים ובין אור לחושך אלא גם בין מאור קטן למאור גדול, בין אדם לחוה. העולם כולו נבדל מן האל שבראו. היכולת להבדיל משמעה להכיר ביחודיות של פרט אך גם בשונותו במובן זה בולטת כמובן השונות של היצור התבוני שנברא בצלם והוא היצור היחיד הזוכה לברכה שכרוכה  בה נטילת אחריות על הקיום. הוא, האדם, היצור היחיד שחז"ל קראוהו שותף במעשה הבריאה.

ספור גן עדן שהוא ורסיה נוספת של הבריאה מכניסה את הממד המוסרי לבריאה את הבחירה בין טוב לרע את פוטנציה החטא וממילא נכנסת פה גם פוטנצית החיים והמוות. ספור גן עדן מדבר בשפה של גבולות של עיקר וטפל ושל אסור ומותר.

לאחר ספור גן עדן יכנס המתח בין הטבעי (ערום) לבין המתורבת (הלבוש, עלה תאנה) הקשור במיניות האנושית. אל המתחים הללו מצטרף המתח שבין הגשמי (האדמה – החמר ממנו קורצנו) לבין הנפש החיה – הנשמה – הצלם האלהי.

בבריאה מתקימים כל המתחים הללו בשלום כי זהו מעשה האמנות הנפלא מכלם. כשאלהים מתבונן בבריאה "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (א, לא) וכוון שכך אלהים מברך את היום השביעי ומקדשו.

כשנשאלת השאלה למה ברא אלהים את העולם יענו הפילוסופים הדתיים כדי שהאדם יכיר את בוראו (ישעיהו ליבוביץ) ואני אומר :אלהים ברא את הטוב, את הדגם של חיים שיש בהם הכל: מאורות וחושך וטוב ורע ואנשים וחיות וצמחים ורמשים ויצורי ענק ויצורים קטנים ואיסורים והתרים וזכר ונקבה וטבע ותרבות – עולם שלם מלא מגוון ומרתק אך גם מכיל סתירות וחסרונות. ואנו זכינו במתנה ויכולים להוליכו למיליוני כוונים. אנחנו יכולים לתקן עולם במלכות שדי. אנחנו עלולים לקלקל.

 כוון שזו שבת בראשית אני נושאת תפילה שנוליך את עולמנו הקטן בארצנו שלנו לטוב וצדק ואהבה בנוסח דברי הנביא מיכה: " הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ. " (מיכה ו,8)

>---<

אוק' 18
אילן סקלי _KUNENA_JS_ACTIVITYSTREAM_REPLY_MSG1 תגובה:האם קהילת מבשרת ציון היא קהילה דתית? _KUNENA_JS_ACTIVITYSTREAM_REPLY_MSG2
יש מידע בדף הכניסה של האתר
ספט' 23
85 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג פרשת"כי תבוא"- תשע"ב...

פרשת "כי תבוא" היא פרשת חידוש הברית בין ישראל לאלוהיו. הברית נכרתת  הפעם לא בחורב  (הר סיני) אלא בערבות מואב ערב כניסתם של בני ישראל אל הארץ היעודה.

מרכיבי הברית מזכירים מאד חוזים שהיו מקובלים במזרח הקדום שכללו: מבוא הסטורי, תנאי ברית ברכות וקללות והעדת עדים.

הברית כאן בערבות מואב נפתחת דוקא במבט אל העתיד אל רגע הכניסה אל הארץ:  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה | וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא | וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם | וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ | וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.(דברים כ"ו)

זהו טקס הבאת הביכורים.

במהלך הטקס נדרש מביא הביכורים גם לומר דברים שאנו מכירים מההגדה של פסח ונקראים במסורת: מקרא ביכורים וזה לשונם:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט | וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ | וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ | וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל | וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה | וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ( שם).

זהו בעצם המבוא ההיסטורי לברית.

בהמשך מציג מביא הביכורים את ביכוריו בפני הכהן:

 (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה | וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ | אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:  ( שם).

כל זה מסופר בערבות מואב אך יתארע בפועל לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ יכבשוה ויתישבו בה ככתוב בתחילת המבוא:" והיה כי תבוא" שמשמעו: כאשר תבוא.

נשאלת איפה השאלה מה טעם הטקס המכובד והמפורט ברגע זה בחיי העם? הם טרם נכנסו לארץ!

אנסה לבחון את הטקס המתואר במשקפיים של פסיכולוג.

החלק הראשון של הטקס מחבר בין העבר לעתיד, בין שיעבוד לגאולה בין שורשים לכנפיים.

העם לא שכח את ארבע מאות שנות השיעבוד במצרים, את העבודה הקשה ואת הזעקה של העבדים הכורעים תחת לחץ הנוגשים. אבל אלהים מזכיר להם מחד את השעבוד ומאידך  את היציאה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה .

כלומר אלהים מהדהד את החוויות הקשות  אך גם את החזון. אלהים מקשר בין שיעבוד לגאולה במסר שכנגד כל "מצרים" יש ארץ ישראל, לכל תקופה קשה – יש תקופה של גאולה ושגשוג. ( אגב חז"ל עשו קישור דומה ע"י הוספת הפטרת נחמה נפלאה מישעיהו- ס'- שטבולה כולה במטפורות של אור הגאולה.)

 במבוא לברית עומד אלהים על בכך שיציאת מצרים לא נועדה רק לשם שיחרור העבדים. היתה לה תכלית חשובה מזו והיא יצירת עם חופשי , עם מנותק מכבלי העבדות,  עם שיש לו נחלה בארץ כנען . השחרור נועד להביא את העם לארץ ישראל שבה יקים את ביתו ויחדש את קשר הברית עם אלוהיו.

בטקס מדלג הכתוב על שנות הכיבוש וההתנחלות ( אלו קטעים זורעי יאוש)  ועובר אל העתיד של יושבי בטח על אדמתם. כך נוטע בהם אלוהים אמונה בדרך ורצון לממש את החזון ואינו משקיעם בהווה הקשה בו הם נתונים. הוא נותן להם כנפים.

העם עומד בערבות יריחו אבל ליבו כבר בחג שבועות שבו יבוא עם יבול עציו ותבואתו אל בית המקדש .  עם של נוודים חולם על ימי ישיבה על האדמה ועיבודה.

החלום מוחשי מאד עד כדי דרישת האל להיות שותף להצלחה של החלום וכך נדרש כל תושב להביא מראשית פרי אדמתו. דווקא הפרי הראשון ויש אומרים הראשון המובחר, זה שהחקלאי כה ציפה לראותו- פרי זה הוא תודה לאל, תודה על הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, תודה על איתני הטבע המים והשמש, תודה על השמחה שביבול ובשפע.

בתוך טקסט זה מכניס משה גם את ההכרה המוסרית בחוליות החברתיות החלשות הגר היתום והאלמנה ומכל המצוות הראשונה הנזכרת היא המעשר לחוליות חלשות אלו.

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר | וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ....(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ | כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

הברכה האלהית מותנית בקיום חברה אנושית צודקת.

לטקס חלקים נוספים כפי שציינתי קודם אבל דיינו במבוא הנפלא הזה כדי להבין איך מנהיגות רוחנית מביאה ערב רב של עבדים להתלכד למטרה נעלה, איך בונים חזון ונותנים לעם כנפיים בלי שישכח את שורשיו.

זהו שיעור ראוי למנהיגים בכל דור ודור. כשאני קוראת את חירחורי המלחמה של מנהיגי ימינו וצופה בתרגילים הפוליטיים שמטרתם לשכנענו בצורך בתקיפה שתוצאותיה תהיינה הרס ואובדן חיי אדם אין לי אלא לחזור אל המקורות ולשאוב מהם את תעצומות הנפש לומר "לא" לתכניות המגלומניות ו"כן" לחיים.

 

-=-

ספט' 10
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג פרשת "שופטים" תשע"ב-...

פרשת "שופטים" תשע"ב

(על פרשת עגלה ערופה ואחריות הציבור)

פרשת "שופטים" היא פרשה הממסדת את נוהלי המשטר והמשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." (טז, יח).

הכותרת הזו מתפרטת בהמשך להרבה מאד חוקים והנחיות בתחומי הדת והחברה, בתחומי הצבור והפרט. רבות מההנחיות מסתימות בביטוי "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ"

אחת הפרשות המסקרנות  בפרשה היא: עגלה ערופה: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה." (כא א-ט).

ננסה להבין את דין עגלה ערופה – 

מדובר במקרה שבו נמצא חלל / מת / נופל בשדה – במקום פתוח שאינו שייך למישהו וגם אין כנראה עדים או הוכחות ברורות לגורם המוות ואין על מי להטיל אשמה.

עפ"י השקפת המקרא דם החלל זועק מן האדמה ועל כן יש לכסות על הדם. היחיד שיכול לכסות על הדם הוא שופכו – הרוצח, ככתוב "וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ." (במד' לה, לג) אבל במקרה דנן איננו יודעים מיהו הרוצח ועל כן עולה השאלה על מי יש להטיל את האשמה? (האופציה שאין אשמים – אינה קיימת במקרא).

פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו שבמקרה כזה מקימים ועדה המורכבת מהנכבדים ביותר: הזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המורים והמחנכים)  ואלו יוצאים אל הערים אשר סביבות החלל ומודדים את המרחק בין הערים הללו לבין מקום המצא החלל. האחריות מוטלת ע"י ועדת הזקנים והשופטים על העיר הקרובה ביותר אל מקום המצא המת.

האם עיר שלמה יכולה לקחת על עצמה אשמה? לא. משום שנדרש מעשה לכיפור הדם.

מי אפוא יקח את האשמה?הכתוב מפרט: " וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר" מדובר בהנהגת הישוב. המנהיגות נושאת בחטא הקהל אותו היא מנהיגה. מדובר באחריות קולקטיבית שמעבר לאחריות האישית. מנהיגי העיר הקרובה מבצעים הוצאה להורג טקסית של עגלה. לכאורה מייצגת העגלה את הרוצח אולם מדובר בעגלת בקר "אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל" – כלומר בעגלה תמימה, ראשונית.

גם הנחל אשר בו מתקיים הטקס הוא נחל איתן (שמימיו זורמים תדיר) וגם בו נאמר "אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ" כלומר מים טהורים, ראשוניים.

כנגד מעשה הרצח שנעשה בסתר מעשה הטיהור נעשה בפומבי במעמד הכהנים והזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המחנכים) ותושבי כל הערים סביב.

 הטקס עצמו כולל את עריפת העגלה בנחל וחריה רחיצת הידיים של המנהיגים על העגלה הערופה בנחל תוך אמירה "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" .

אני מניחה שלא נעם למנהיגי העיר לרחוץ ידיהם בנחל האדום כשעגלה תמימה ערופה לפניהם ואני גם מניחה שהמנהיגים לא היו הרוצחים ולכן נשאלת השאלה הטורדת – מה טעם עריפת העגלה, למה הצטרכו לפעילות  הזו?

שאלה זו העסיקה כמובן גם את הפרשנים לדורותיהם – הרמב"ם קבע "הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג". הרמב"ם מניח שאם המנהיגות לוקחת אחריות, האשמים בפעל יתייסרו ויבואו לפניהם ויתוודו. אבל כהיום כן במאות הקודמות מי שרצח וזרק גופה בשדה בודאי לא יצעד קדימה.

אברבנל קבע שכונת המעשה הייתה לזעזע את תושבי האזור, להוציאם מתוך טבעם האדיש הגורם להם לחלוף על פני עוולות נוראיות כאילו לא ראו ולא שמעו ולא ידעו דבר. הטקס נקבע כדי שידע כל ישראל אשר קרה ולא יעבור לסדר היום.

מנהג עגלה ערופה בטל כבר בתקופת בית שני. המשנה (סוטה) מסבירה ביטולו "משום שרבו הרצחנין". לטעמנו היום, טוב שבטל כי מה אשמה עגלה תמימה בפשעי היחיד או הכלל.

ועוד טוב שבטל שמא יחשבו מנהיגנו שאפשר לחפש קרבן (עגלה ערופה) ובכך לכפר על העוון ולרחוץ בנקיון כפים (בטוי שמקורו בפרשה שלנו).

אבל בנושאים רבים שבהם ההנהגה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה – יש לנו ללמוד מן המנהג העתיק.

אני חושבת למשל על מורי ישראל. כשנערים תוקפים במרכז העיר נער ערבי ובמעצרם מבטאים גזענות, שנאה ודעות קדומות כלפי ערבים איה המחנכים? איה המורים שחובתם להרביץ תורה ומוסר ודרך ארץ ואהבת אדם? אולי אם בכל פעם שתלמיד/ה (בן/ת מכל מוסד חינוכי שהוא) היה מתנהג באורח המבייש את חברתנו אולי היה מקום להוריד את מורינו ורבנינו וכן, גם הורינו אל נחל איתן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ. הייתי מוותרת להם על העגלה הערופה אבל לא על הטקס הפומבי ורחיצת הידים והדרישה לקחת אחריות על פרות הבאושים ( ואל נאמר כי מדובר בעשבים שוטים בשולי המחנה, כבר חטאנו בעבר באמירה זו).

אנחנו בחודש אלול, מתחילים להכין עצמנו לאמירת סליחות ולהתחלה מחודשת. הסקרים על עמדות הנוער בערכי הדמוקרטיה מעוררים חרדה. עלינו לתת על כך את הדעת. עלינו לעשות מעשה כדי  ש נוכל לאמר "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה".

 

אוג' 27
87 חודשים אחורה
אילן סקלי כתב פירסום חדש בבלוג דרשה לשבת מטות – מסע...

דרשה לשבת מטות – מסעי

 

מטות, מסעי ודברים שהיא הפרשה של השבת הבאה, הן שלוש הפרשות הנקראות לעולם בשלוש השבתות של "בין המיצרים, בין י"ז לתמוז, לתשעה באב. התקופה שבין הבקעת חומות ירושלים בבית שני – ועד חורבן בית המקדש שאותו אנחנו מציינים בתשעה באב.

בשל העובדה שיש שנים מעוברות ויש שאינן בשנים לא מעוברות, כמו השנה הפרשיות מחוברות.

פרשת מטות עוסקת בכיבושים של בני גד וראובן וחצי שבט מנשה את עבר הירדן המזרחי, ופרשת מסעי עוסקת בגבולות הארץ, גבולות השבטים ובמסגרתה גם פרשת בנות צלופחד שעליה אנחנו משוחחים מידי פעם בפרשת השבוע.

גם פרשת מטות, היא פרשה אקטואלית כפי שמיד נראה והשנה, החלטתי שלא להקל עם עצמי ואתנו ולשתף אתכם גם בחלקים הפחות פשוטים בפרשה.

הפרשה מתחילה בציווי שמצווה משה לפני מותו, "וידבר ה' אל משה לאמור, נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (לא' א,ב,) 

ברור אם כן למשה יש משימה אחת להשלים ויחד עם זאת ברור שמותו של משה, יהיה קשור להשלמת המשימה הזו.

למה נוקמים במדין? כי בנות מדין גרמו לעם לחטוא. לפני שבועיים, הבנו כיצד בלק, שאליו פנו גם המדיינים שיסייע להם מול עם ישראל, כיצד בלק כשל כשהוא ניסה לפגוע בבני ישראל באמצעות בלעם והקללה הפכה לברכה. בפרשה של השבוע שעבר, הבנו שמה שלא הצליח לבלק, ש"הלך לדרכו", הצליח דרך הנשק הנשי. וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כ"ה א,).. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה', ואז בא הציווי להרוג את מי שנצמד לבעל פעור וכך עברנו את פנחס שהרג את מי שהתייחד עם הכוהנת המדיינית ונפסקה המגפה ויהיו מתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.. 

כעת, בפרשה שלנו, בא זמן הנקמה, או שמא המגפה הזו הייתה מעין מחלת מין או אולי איידס של זמנו? שנדרשה היטהרות ממנה, לא רק היטהרות רוחנית – אלא גם היטהרות פיזית ובימנו אנחנו יודעים כמה החולשה הגופנית הפיזית – קשורה קשר בל ינתק לחולשה הרוחנית...

מכל מקום, הגיע עת הנקם.

מעניין לציין כי הגם שמשה צווה אישית "נקם נקמת בני ישראל", הוא עצמו, אינו לוקח חלק בנקמה. "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא (ל"א ו')

ישעיהו ליבוביץ מפנה אותנו כאן למדרש שנותן כאן תשובה פסיכולוגית, אנושית, "על ידי שנתגדל במדין – אמר אינו בדין (אין זה הגון), שאני מיצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר "באר ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן",. כזכור, כשמשה הרג את המצרי וברח למדבר הוא קיבל מקלט במדין ואף הקים בה את משפחתו – והוא אינו יכול לקחת חלק אישי במסע הנקמה שצווה להוביל....

או שאולי ההסבר נעוץ בחלק השני של המשפט: נקם נקמת... ואחר תאסף אל עמך" בבחינת, אולי נדחה בעוד מעט את הקץ הבלתי נמנע...

בואו נתבונן מעט בטיבה של הנקמה הזו:

בפרק ל"א פסוק ג נאמר "וידבר משה אל העם לאמור,  החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה (לשבט),  אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שניםעשר אלף חלוצי צבא

 זה צבא העם שלנו, כל שבט נותן את המכסה שלו, בימנו היינו אומרים שזה מס לא פרוגרסיבי כי יש כאן מכסה קבועה לשבט (בלי לקחת בחשבון את גודל השבט, כמות הגברים בו), ללא ספק יש כאן שיוויון במובן הכי בולט של הנראות!! מזכיר לנו משהו מהוויכוח הציבורי של ימנו?

ובאותו הקשר, מצאנו בפרשה שלנו את עניין שבט גד ושבט ראובן בסוף פרשת מטות, אחרי קרב הנקמה המוצלח, באים מנהיגי השבט הזה אל משה ואלעזר הכהן (מחליפו של אהרון שכזכור נפטר על ההר), ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן הארץ הזו לעבדיך לאחוזה, אל תעברו את הירדן... לכאורה מפתה, שהרי יש ארץ קטנה שצריך לחלק לנחלות והנה הצעה שבתורת היגשור אנחנו קוראים לה "הגדלת העוגה", במקום שבו מה שיש לא מספיק לכל הנדרש, אפשר להגדיל את העוגה  או להקיטן את מספר הפיות, וכאן יש 2 שבטים המציעים לוותר על החלק שלהם בארץ כנען. ומה עונה להם משה: באחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ואז הוא מזכיר להם את חטא המרגלים ואת חרון ה' והמחיר שהוטל על מי שראה את הארץ והטיל מורא ופחד בקרב אלו שצריכים לעלות ולכבוש אותה... והפתרון המוצע על ידם, אפרופו ועדת פלסנר... גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל (הם מציעים להיות חיל החלוץ).. עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפינו בערי מבצר מפני יושבי הארץ לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה.. דהיינו כדי שיהיה ברור שאנחנו מבקשים רק לוותר על חלקנו ולא מפחד מלחמת כיבוש הארץ, קודם נילחם עם כולם, נהיה חלק מהסולידריות של העם כולו ורק לאחר מכן, נשוב אנו לאדמתנו בעבר הירדן... ואגב, אם מחפשים לראות היכן הסנקציה האישית? גם לכך יש תשובה בפרשה ואם לא תעשו כן, הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם... דהיינו כל הטף והמקנה והערים הבצורות, הן פקדון וערבות להוכיח שהם יילכו כחלוץ לפני המחנה לכיבוש הארץ.

 נדמה לי, שכל המוסיף גורע וכל הויכוח על מי שממית עצמו היום באוהלה של תורה, ומבקש לדחות את חובת השירות שלו עד לגיל שהיא לא רלבנטית לעם, מוציא עצמו מן הכלל וגם לפי הפרשה שלנו – אמור לשלם על כך מחיר כבד!!

 אז מה קורה עם הנקמה שלנו? גייסנו את צבא העם והנה בפרק ל"א מפסוק ז מצאנו: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו ... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ושבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם וכל מקניהם ואל כל חילם בזזו ואת כל טירתם שרפו באש, ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויבואו אל משה ואל אלעזר הכהן.. ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים והמאות.. ויאמר אליהם משה החיתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסול מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

קשה, קשה לקרוא את המילים הללו, משהו שקצת אולי מרכך אותם הם המשך הציוויים בדבר החיטוי שיש לחטא את כל מי וכל מה ששב מהמלחמה  

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם וכל בגד לכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו.... ואת הזהב  ואת הכף ואת הנחושת ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה..  

אכן, ללא ספק הנחיות לחיטוי ממגפה 

כמה קשה לקבל את ההוצאה להורג של כל אישה אשר ידעה משכב זכר... נכון השכל מתחיל בכוהנות מדיין שמפתות את גברי ישראל למשכב שהוא פולחן דתי כלשהו. אבל האם הבעיה היא בכוהנות? או בגברים שלא מצליחים לעמוד בפני היצר שלהם? האם באמת הבעיה היא בפרצה" (תרתי משמע) הקוראת לגנב או בגנב?  אולי באמת במחשבה שלהם מדובר היה בצורך להיפטר ממחלת מין כלשהי.

מה שקשה לי לקבל הוא את מה שאפשר אולי היה לקבל כנורמטיבי לפני אלפי שנים, הפחד מהאישה, התיאורים של "הלילית", השטן והיצר והפיתוי כל אלה שלפני אלפי שנים היו הפחד מפני הבלתי נודע, היו הסכנה לסטיה מדרך הישר אלה דורשים תיקון!!

הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, שמי שמראה של כתף חשופה, או ברך מבצבצת מאיים עליו, שיחפש את התיקון אצלו בראש ולא יחפש דלי צבע לכסות את המודעות. מי שמראה אישה מאיים עליו, שיטפל בעצמו ולא יחפש למצוא דרכים נלוזות להעלים את הנשים מהחיים של כולנו. 

מי שלא יכול לעמוד בלהאזין לקול של אישה, כי זה מפריע לו להתרכז בדברים החשובים בחיים – שיבין שהבעיה היא ביכולת הריכוז שלו כי בעולמנו, בניגוד למה שהיה אולי נכון לפני אלפי שנים, בעולמנו – הנשים הן חלק מרכזי ומוביל ולא אפליה מתקנת דרושה כאן – אלא רק הזדמנות שווה וביטול הקיפוח.

גם בעניין הגיוס השווה לכל וגם בעניין שוויון הזכויות לנשים הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, מי שלא יכול להתמודד, מוציא את עצמו מן הכלל ואינו יכול להיות חלק מהחברה שבה לכולנו חובות וזכויות שוות.

 

שבת שלום ומבורך

 

יולי 20

MyBlog

שבת שלום חברים. אנו .....
שבת שלום, מועדים לשמחה, וברוכים הבאים .....
השבת שלפנינו היא שבת עמוסה בתכנים ובת .....
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"- פרשת .....