אודותי

Basic Information

Gender
Male
Birthday
02/03/1987

Contact Information

Address
שכונת בית הכרם, ירושלים
Country
Israel

Education

College / University
Hebrew Union College

חברים

0 חברים
מיכל
מיכל
מיכל דבר תורה לפרשת "בשלח" אנחנו בפרשת "בשלח", בה נשיר יחד עם משה, מרים ובני ישראל את "שירת הים". בשל כך נקראת השבת גם שבת שירה. בכל ליל שבת נהוג בקהילתנו לשיר את המילים הבאות מתוך שירת הים: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא. (שמות ט"ו, י"א). כביכול, פשט המקרא מרמז על הכרה באלים אחרים - אמנם ה' הוא הגדול והנורא מכול, אבל יש עוד אלים. הייתכן שהמקרא עצמו מודה בפוליתאיזם!?! כמובן שגם המדרש נדרש לשאלה זו. הנה תשובה אחת: "מי כמוכה באלים ה' – מי כמוך באלו שקורים עצמם אלוהות. פרעה קרא עצמו אלוה, שנאמר: "יען אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט ג). וכן סנחריב, שנאמר: "מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו ארצם מידי" (מלכים ב יח לה). וכן נבוכדנצר, שנאמר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד יד). וכן נגיד צור שנאמר: "בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה' אלהים יען גבה לבך ותואר אל אני" (יחזקאל כח ב). מי כמוכה באלים ה' – כי כמוכה באלו שאחרים קורין אותם אלוהות ואין בהם ממש". (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ח). השבת, ובעצם לא רק בשבת – בכל יום, אנחנו מוזמנים לשאול את עצמנו מהי העבודה הזרה בה אנו חוטאים? מה אנו מדמים לאלים בחיינו? מהם הערכים או האנשים שאנחנו סוגדים להם והאם יש בהם ממש או שהם הבל וריק? האם בכלל אפשר לסגוד למשהו מבלי שיהיה עבודה זרה? כותב על כך הרב אברהם יהושע השל:" מהות הדת אינה בסיפוק צורך אנושי. כל עוד האדם רואה את הדת כמקור לסיפוק צרכיו, לא את האלוהים הוא עובד כי אם את עצמו [...] אנו יוצאים נוכח העולם לא רק בנתיב הכדאיות, כי אם גם בנתיב הפליאה. בראשון אנו צוברים מידע כדי לשלוט; בשני אנו מעמיקים את הוקרתינו כדי להיענות. העוצמה היא שפת הכדאיות. השירה היא שפת הפליאה."(השל, אלוהים מבקש את האדם, עמ' 276). נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא! שתהיה שבת שירה מופלאה.
  • חבר מאז
  • רביעי, 15 אוקטובר 2014 23:16
  • מחובר לאחרונה
  • אתמול
  • צפיות פרופיל
  • 2034 צפיות
6 ימים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ויקרא...

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם(ויקרא א א-ב(

השבוע אנחנו מתחילים את הספר השלישי, ספר ויקרא. רובו של הספר מפרט את עבודת הכהנים בבית המקדש, שהיא ברובה הקרבת הקורבנות. כבר מהפסוק השני, זהו הנושא.

מעניין לשים לב כי לשון המקרא משתמשת במילה "אדם". מיד עולה השאלה – מדוע דווקא המילה אדם ולא המילה איש, הנפוצה יותר בהוראות מסוג זה.

כמובן שגם חז"ל ניסו לענות לשאלה זו. אחד מהם, ר' ברכיה, אומר כך: "אמר לו הקב"ה לאדם זה: אדם, יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים. אף אתה לא תקריב מן הגזילות ולא מן החמסים. אם עשית כן: "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהלים ס"ט פסוק ל"ב).

הפתיחה של כל תורת הקורבנות מחזירה אותנו לימים הראשונים של האנושות. היא מזכירה לנו כי חלק מאופינו האנושי מתבטא ביכולתנו לבחור בין טוב ורע ומכאן באפשרות של כולנו לחטוא. החטא האנושי הראשון, שם בגן עדן, היה לקחת מן האסור. הפשע שנוסף עליו היה הניסיון לברוח מחלקו בחטא.

תורת הקורבנות אומרת שמותר לנו לעשות טעויות, אך חשוב יותר לא לנסות לכפר ולתקן  על –ידי הוספת חטא על פשע (מן הגזילות והחמסים).

חז"ל בחרו להפטרה של השבוע את הנאום הזה של הנביא ישעיהו, הסייפא של הציטוט הזה מסביר היטב מדוע: "לא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ.  אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי..." (ישעיהו מ"ג).

הקורבנות אינם באים במקום התנהגות מוסרית. הם אינם יכולים לכפר עליהם אך הם כלי שמאפשר לנו להתעכב על טעויות שעשינו ולהודות עליהן בפומבי. ההתעכבות וההודאה לעיני קהל רב הן חלק מההתרעה והסיכוי שתקרה חזרה על הטעות.

השבת הזו היא גם שבת "זכור". השבת שלפני פורים. שבת בה אנו מצווים לזכור את עמלק. מדוע דווקא את התנהגותו של זה? הרי העמלק איננו העם היחיד שנלחם בנו. עמלק נזכר לרע, היות והוא היה "חכם על חלשים":  זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

עמלק בחר לתקוף דווקא את החלשים שנותרו מאחור. אפילו למלחמה יש כללי מוסר. גם במצב כל-כך קיצוני ואלים יש לנו את הבחירה להיות מוסריים. לא מושלמים. אלא בעלי מצפון ומוסר.

צו זכירת העמלק, דווקא בפורים, היא לחזור לצלם האדם בנו – לגרעין המוסרי האלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.

המשך הפסוק מתהילים שהדרשן ר' ברכיה השתמש בו למעלה, אומר:" רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ;    דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, וִיחִי לְבַבְכֶם.  כִּי-שֹׁמֵעַ אֶל-אֶבְיוֹנִים יְהוָה".

אלוהים, קול המצפון, תובעת מאיתנו ענווה - כי היא שומעת אל אביונים.

מאחלת שלבבנו יתמלא בחיים, בשמחה ובענווה,

שבת שלום ופורים שמח!


הרב אלונה ניר קרן 

 

12:31 PM
שבוע אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת פקודי...

דבר תורה לפרשת פקודי, תשע"ט

"אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל-פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:"

 

אז ראשית – כמובן שלא הייתי יכולה לדרוש על שום פסוק אחר מפרשת השבוע שלנו מאחר ושמו של איתמר מוזכר כאן. זה המקום להזמין את כולכם לחגוג עמנו בקבלת השבת הקרובה את הולדתו של איתמר בננו. (ראו פרטים בעדכן)

 

ועכשיו ברצינות – הסיבה שבחרתי בפסוק זה, היא דווקא תחילת הפסוק –

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל-פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 

 

שמות רבה נ"א א-ב – "אלה פקודי המשכן" – כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח כ) – זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: "אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משניים".והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו! … אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה".  "אשר פקד משה" לא כתוב כאן,  אלא: "אשר פקד על פי משה" – ע"י משה, "ביד איתמר בן אהרן הכהן". 

אפילו משה איננו אמין מספיק כדי להיות גזבר יחיד. כמו בכל עמותה, כאשר מדובר בכספי ציבור – צריך שתי חתימות – תמיד צריכה להיות עין נוספת. וכאן העין הנוספת היא עינו של איתמר.

לאחר שמסתיימת עבודת המשכן שמומנה כולה מכספי ציבור, משה נותן דין וחשבון לציבור כשהוא מפרט בפירוט רב – 'לאן הלך הכסף'.

המדרש מספר לנו, שאפילו משה נחשד במעילה -

שמות רבה "א ו':  אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה: "אלה פקודי המשכן" – כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבעה מאות וחמישה ושבעים שקל, מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה, אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור: משה נטלן! מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? ע"י שישב ופייסן. הוי: "אלה פקודי המשכן".

ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז), ולמה אמר להם משה: "בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם"? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה כצאת משה אל האהל … והביטו אחרי משה" (שמות לג ח). ומה היו אומרים? … ר' חמא אמר: היו אומרים: ראה עורף של בנו של עמרם! וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!9 כששמע משה כך, א"ל משה: חייכם! נגמר המשכן, אתן לכם חשבון. כשנגמרה מלאכתו אמר להם: בואו ונעשה חשבון. הוי: "אלה פקודי המשכן".10

 

מנהיגי הציבור, בבואם להשתמש בכספי ציבור (ואכן הם חייבים לעשות כן, מתוקף תפקידם) – ראוי שינקטו משנה זהירות.

ואולי ראוי גם שיקראו שוב את הציטוט המפורסם הבא:

 ירושלמי יומא פרק א הלכה א: " … מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כוכבים ומזלות ומגלי עריות ושופכין דמים. אבל בשני מכירין אנו אותם, שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים". 

בימים בהם ראש ממשלה מכהן חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. בימים טרם בחירות – חשוב שנזכר כי הבית חרב לא רק בשל שנאת חינם, אלא גם בשל אהבת הממון. ולמה הכוונה - כאשר הכסף הופך למטרה בפני עצמו, כאשר המנהיגים שלנו שוכחים כי הכסף (או הכח או עצם השלטון) אינם המטרה אלא אך ורק האמצעי כדי לממש חזון – כאשר זה קורה - משהו רקוב מאוד בממלכת דנמרק...או בממלכת ישראל.

בסוף פרשתינו, הוא גם סיומו של ספר שמות נאמר: " וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

כבוד ה' יכול למלא את המשכן רק כאשר הוא נקי משחיתות. מי יתן ונדע לנקות ולהיות נקיי כפיים.    חזק חזק ונתחזק!


הרב אלונה ניר קרן

 

מרץ 07
חודש אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת תרומה...

עברנו את מעמד הר סיני, קיבלנו את עשרת הדברות ועכשיו – לציווי על בניית המשכן ובמרכזו הארון:

(ט"ז )וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ:

 (כא) וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ:

 

הארון בפרשתנו נקרא – ארון העֵדוּת וגם ארון הברית.

מהי העדות והברית אשר בארון?

רש"י מפרש כך: " העדות - התורה שהיא לעדות ביני וביניכם, שצויתי אתכם מצות הכתובות בה:

כלומר: בארון היה מונח ספר התורה השלם.

הרשב"ם חולק על רש"י: "את העדות" - הלוחות, שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל, ולכך נקראו לוחות הברית".

כך סובר גם אבן עזרא – "ונתת הלוחות הם העדות, כאילו הם כמו שטר כתובה, והם לוחות הברית."

הראב"ע מוסיף פה מוטיב מעניין – העדות – היא כשטר כתובה. כלומר הארון מכיל את שטר הכתובה בברית שנכרתה בין עם ישראל לאלהיו. ובמילים עממיות יותר – זו הכתובה של החתונה ביננו לבין השם...

הדימוי של לוחות הברית או ספר התורה ככתובה המעידה והמכתיבה את היחסים שבין 'בני הזוג' - הקב"ה ועם ישראל, נמצאת במרכז התיקון של חג השבועות. אך היות ואנחנו רק באדר א' ניקח כיוון מעט שונה.

אם בעדוּת עסקינן, מיד עולה במחשבה הדיבר התשיעי  - לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ' י"ג). לעיתים שוגים ומפרשים דיבר זה כאיסור על שקר. אך העיקר כאן היא העדות.

 

העדות היא לב לבה של מערכת משפט תקינה. בבסיסה האמון שניתן בבני אדם כי לא ישקרו. נדמה לי שזהו גם הבסיס הראשוני של כל מערכת יחסים בין אדם לחברו. אם לא נוכל לתת אמון זה בזה לא נוכל להתחבר, לפעול יחד, לכרות בריתות, להתאהב. ומכאן החשיבות הרבה של היות העדות עדות אמת.

העדות מונכחת בכל יום ויום, פעמיים – בעת קריאת ה"שמע". הן בכתיב התורה והן בסידור, אנחנו יכולים לראות שהע' והד' של השמע מודגשות וגדולות ויוצרות את המסגרת של העדות:

"בקריאת שמע יש רמ"ה (245) תיבות (כלומר מילים) וכדי להשלים רמ"ח (248)כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת וחוזר ואומר בקול רם: ה' אלהיכם אמת. (שולחן ערוך, אורח חיים ס"א) והרמ"א מוסיף שם: "ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של שליח ציבור ג' תיבות אלו. ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח צבור אין איסור בדבר".

כלומר העדות, קריאת השמע,  ניתנת על-ידי הגוף כולו, על ידי כל אחד ואחד מרמ"ח איבריו של אדם. וכדי להשלים ל248 – עלינו לסמוך על שליח הציבור שיוביל אותנו לשם. אם נחזור לפרשת תרומה (וגם לפרשה שאחריה) נראה כי בניית המשכן בכלל והארון בפרט מפורטת לפריטי פריטים, כהמחשה ל"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

ריבוי האיברים מחייב שתוף פעולה, מחייב כריתת ברית בין חלקים שונים, ובעיקר בעיקר מחייב שיחה בין החלקים המבוססת על אמון. זו היא תמצית העדוּת.                                   

מי ייתן ונהיה עדים נאמנים, שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

פבר' 06
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת משפטי...

פרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים, כשמה כן-היא – רשימה ארוכה של משפטים, כלומר חוקים,  רובם עוסקים בהתוויית ההתנהגות מוסרית שבין אדם לחברו.

אך בסופה של הפרשה מופיע תיאור מדהים של מראה האלוהים.

הפרשנים נחלקים האם הסצינה הבאה היתה לפני מעמד הר סיני או אחריו, אך גם אם נתעלם מהשאלה של מתי, הרי כדאי להתעכב על כך שכאשר אנחנו מדברים על מתן תורה והכרה של עם ישראל באל אחד, בא הפסוק הבא ואומר בפשט המקרא – כי משה ופמלייתו ראו את אלוהי ישראל:

"וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (שמות כ"ד ט'י')

ספורנו, פרשן המקרא שחי במאות ה-15 וה-16באיטליה כותב כך בביאורו לתורה:" כמעשה לבנת הספיר: "עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם. כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות והוא עצם הנפש האנושית השכלית הנעדרת מכל מדע … וכעצם השמים לטוהר: וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל …".

ספורנו שם לב לכ' הדימוי. הדימויים פה מנסים לתאר לנו משהו שאיננו עצם, אלא הוא רוח טהורה בלבד, נפש. פירוש מתבקש לעם שעוזב את האלילות מאחוריו ופונה לאלוהות מופשטת.

לאורך הדורות, פרשנים שמו לב כי זו איננה הפעם היחידה שמשתמשים באבן הספיר כדי לתאר את מראה האלוהים. יחזקאל בפתח נבואתו, גם הוא משתמש באותה אבן ספיר: "וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. (יחזקאל א' כ"ו)

מהי אותה אבן ספיר? כאן מגיע מדרש נפלא של ר' עקיבא:

"אמר רבי עקיבא: עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל, שנאמר ”תוכן לבנים תתנו”, והמצריים לא היו נותנין להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר, ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים, והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט. ורחל בת בתו של מתושלח הייתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הוולד ממעיה, ונתערב עם המלבן והייתה צועקת על בנה, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן, ונתנו למטה מרגליו של הקב”ה. הוא שנאמר ”ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”, פירוש: לבנה שנעשית משפיר היולדת.

ואותה הניח תחת רגליו להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל, ובעוונותינו שרבו כשנחרב בית המקדש, השליכו לארץ, שנאמר ”השליך משמים ארץ תפארת ישראל”, דהיינו הלבנה שהיה רואה בה תמיד ומזכיר השעבוד ומרחם ישראל.

[חזקוני והדר זקנים שם, תורה שלמה שמות כד]

לבנת השפיר הפכה ללבנת הספיר.

בראשית השבוע ציינו את יום השואה הבינלאומי. התיאור מהמדרש מזכיר לנו זוועות שהתרחשו לעמנו אך לפני עשורים אחדים. ולא רק את הזוועות, אלא אולי גם את מה אלהים בעצמו שם למרגלותיו כדי להזכיר לעצמו.

ומה התזכורת?  "להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל".

כשעלו משה, אהרון, בני אהרון והזקנים – הם ראו בעיניהם את אותה לבנה. זו שהזכירה להם ימי עבדותם שלהם. היא היא שמונחת למרגלות כסא הכבוד. והיא תזכורת לא לנקמה, לא לרדות באחר – אלא תזכורת תמידית לנהוג גם על-פי מידה של חסד ורחמים.

ואולי זה גם המסר של כל פרשת משפטים – אם אלוהים עצמו צריך תזכורת לא לנהוג אך ורק על-פי מידת הדין, אלא גם ואולי בעיקר במידת החסד והרחמים.

כך גם אנחנו – בניו ובנותיו, העשויים חומר אנושי, אך נוצרנו בצלם אלוהים.

 

שתהיה לנו שבת שלום! 

 

נ.ב. הנה דוגמא קטנה למידת חסד בין כתלי בית המשפט וקרתה לאחרונה בירושלים בכתבה כאן (ותודה למיכל ס. שהפנתנה את תשומת ליבי):"מפעל ההרשעות נעצר לרגע קט", הארץ 30.1.2019

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.6895017?utm_source=App_Share&utm_medium=Whatsapp&utm_campaign=Share&fbclid=IwAR3eodAYhI7b8pHG60zrd0QgkbGr838HSV5OFbW8uA8xL4QrNEgiqI2lB68

 

ינו' 31
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת משפטי...

פרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים, כשמה כן-היא – רשימה ארוכה של משפטים, כלומר חוקים,  רובם עוסקים בהתוויית ההתנהגות מוסרית שבין אדם לחברו.

אך בסופה של הפרשה מופיע תיאור מדהים של מראה האלוהים.

הפרשנים נחלקים האם הסצינה הבאה היתה לפני מעמד הר סיני או אחריו, אך גם אם נתעלם מהשאלה של מתי, הרי כדאי להתעכב על כך שכאשר אנחנו מדברים על מתן תורה והכרה של עם ישראל באל אחד, בא הפסוק הבא ואומר בפשט המקרא – כי משה ופמלייתו ראו את אלוהי ישראל:

"וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (שמות כ"ד ט'י')

ספורנו, פרשן המקרא שחי במאות ה-15 וה-16באיטליה כותב כך בביאורו לתורה:" כמעשה לבנת הספיר: "עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם. כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות והוא עצם הנפש האנושית השכלית הנעדרת מכל מדע … וכעצם השמים לטוהר: וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל …".

ספורנו שם לב לכ' הדימוי. הדימויים פה מנסים לתאר לנו משהו שאיננו עצם, אלא הוא רוח טהורה בלבד, נפש. פירוש מתבקש לעם שעוזב את האלילות מאחוריו ופונה לאלוהות מופשטת.

לאורך הדורות, פרשנים שמו לב כי זו איננה הפעם היחידה שמשתמשים באבן הספיר כדי לתאר את מראה האלוהים. יחזקאל בפתח נבואתו, גם הוא משתמש באותה אבן ספיר: "וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. (יחזקאל א' כ"ו)

מהי אותה אבן ספיר? כאן מגיע מדרש נפלא של ר' עקיבא:

"אמר רבי עקיבא: עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל, שנאמר ”תוכן לבנים תתנו”, והמצריים לא היו נותנין להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר, ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים, והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט. ורחל בת בתו של מתושלח הייתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הוולד ממעיה, ונתערב עם המלבן והייתה צועקת על בנה, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן, ונתנו למטה מרגליו של הקב”ה. הוא שנאמר ”ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”, פירוש: לבנה שנעשית משפיר היולדת.

ואותה הניח תחת רגליו להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל, ובעוונותינו שרבו כשנחרב בית המקדש, השליכו לארץ, שנאמר ”השליך משמים ארץ תפארת ישראל”, דהיינו הלבנה שהיה רואה בה תמיד ומזכיר השעבוד ומרחם ישראל.

[חזקוני והדר זקנים שם, תורה שלמה שמות כד]

לבנת השפיר הפכה ללבנת הספיר.

בראשית השבוע ציינו את יום השואה הבינלאומי. התיאור מהמדרש מזכיר לנו זוועות שהתרחשו לעמנו אך לפני עשורים אחדים. ולא רק את הזוועות, אלא אולי גם את מה אלהים בעצמו שם למרגלותיו כדי להזכיר לעצמו.

ומה התזכורת?  "להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל".

כשעלו משה, אהרון, בני אהרון והזקנים – הם ראו בעיניהם את אותה לבנה. זו שהזכירה להם ימי עבדותם שלהם. היא היא שמונחת למרגלות כסא הכבוד. והיא תזכורת לא לנקמה, לא לרדות באחר – אלא תזכורת תמידית לנהוג גם על-פי מידה של חסד ורחמים.

ואולי זה גם המסר של כל פרשת משפטים – אם אלוהים עצמו צריך תזכורת לא לנהוג אך ורק על-פי מידת הדין, אלא גם ואולי בעיקר במידת החסד והרחמים.

כך גם אנחנו – בניו ובנותיו, העשויים חומר אנושי, אך נוצרנו בצלם אלוהים.

 

 

שתהיה לנו שבת שלום


הרב אלונה ניר קרן 

 

ינו' 31
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת יתרו...

הפרשה בה אנחנו מקבלים את עשרת הדיברות, נפתחת דווקא במפגש איחוד מרגש בין משה לחותנו, יתרו.

ויֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה. ויְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֹֽה.

התורה בוחרת להשתמש במילה יחידאית כדי לתאר את תגובתו של יתרו - ויִחַד:

"וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל-הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהוָֹ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם.

 

מספר פירושים הוצעו – הראשון והפשוט הוא ויחד=וישמח. יתרו פשוט שמח לראות שדרכו של משה צלחה.

בין הפירושים השונים, מצאתי גם שתי אפשרויות אחרות:

ויחד יתרו, רב ושמואל, רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו. אמר רב, היינו דאמרי אינשי: גיורא, עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה. (תרגום – כפי שאנשים אומרים: לא תבזה ארמי בפניו (של גר), עד עשרה דורות אחורה). תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צד עמוד א

 

הראשונה, דבריו של רב (ישבת סורא בבל, מאה שניה לספירה) – וייחד – יתרו נוטש את מעמדו ככהן עבודה זרה ומייחד – כלומר עובר להאמין באל אחד. לא זו בלבד אלא כהוכחה וכעדות הוא מל את בשרו. המשך הפסוקים מחזק את פרשנותו של רב:"  וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם. עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי-גָד֥וֹל יְהוָֹ֖ה מִכָּל-הָֽאֱלֹהִ֑ים"

הפרשנות שמציע שמואל (ראש ישיבת נהרדע, בר פלוגתא של רב).מקורית ומעניינת – היא מוסיפה נדבך ולא בהכרח נוגדת את פרשנותו של רב. וייחד - כי בשרו של יתרו נעשה חידודין חידודין למשמע גורלם של המצרים. יתרו הוא דור עשירי לחַם בנו של נח ומכאן שהוא קרוב משפחה רחוק של המצרים. וכאשר הוא שומע על גורלם, הוא אינו רק שמח אלא הוא בו-זמנית מצטער על מר גורלם של העם של אבות-אבותיו. משה לא היה רגיש מספיק שלא להדגיש את מפלת המצרים בפני יתרו. המימרא שהתלמוד משתמש בה הפכה לאבן דרך ביחס לגויים  - אין לבזות ארמי (כלומר לקלל או לדבר סרה באומות העולם בפני גר) , אפילו אם הגיור נעשה עשרה דורות אחורה.

חכם יוסף אוחיון (מרוקו 1886-1956) מבאר כך:

"גרי צדק נצטווינו עליהם: 'ואהבתם את הגר', וחלילה להוציא לעז עליהם לומר שעדין אהבת עכו"ם תקועה בלבבם, ואינם חפצים לשמוע בזיונם של עכו"ם. 'וזהו שאומרים אנשים: גר מדור עשירי, לא תבזה ארמי בפניו' - וזה צריך ביאור.

אמנם הנה ידוע שאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, לפי שישראל שלוים ושקטים וכל טוב בידם ולא ידענו כוונת הגר אם לטובה נתכוון או לא. אכן אם בא גר צדק מגדולי הדור של האומות, ואינו חסר לנפשו שום דבר, ובא להתגייר ולידבק בישראל עניים וסחופים זה נקרא גר צדק כוונתו לשמים.

והנה אם נתגייר צריך אתה לשמחו ולומר לו כמה גדולה מעלתך שאומות העולם בעושר וטובי לב, ולא חסר לך שום דבר ובאת לידבק בישראל שהם עניים דוויים וסחופים, שכר גדול כפלי כפלים.

לא כן אם תבזה ארמי בפניו ותאמר לו שאומות העולם שפלים ובזויים, וישראל במעלה רבה. הלא ידאג בליבו הגר, ויאמר מה עשיתי הלא אין כל כך שכרי גדול".

(אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' ב', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948).

בעיני, אין זה מקרה כי הפרשה שנפתחת ביחס לאלו הבוחרים מרצון להצטרף אל עמנו מסתיימת במעמד הר סיני. על מי שנולד לתוך עם ישראל, היהדות נכפתה הר כגיגית. ואילו גיורי הצדק, כיתרו, שבוחרים למרות הכל להצטרף לעמנו, להצטרף לשאת בעול קוד מוסרי עמוק ומחייב– אלו ראויים לאהבה והערכה ולא להרחקה או ביזוי.

שאלת הגיור היא אחת השאלות המרכזיות המעסיקות את יהדות התפוצות והיא בין הסוגיות המרכזיות שיקבעו את היחסים בין העם החי במדינת ישראל ליהודים החיים בתפוצות. ארחיב מעט על כך בדרשה מחר.

שתהיה לכולנו שבת שלום


הרב אלונה ניר קרן

 

 

ינו' 23
2 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לכבוד פרשת ...

השבת – היא "שבת שירה" לכבודה של שירת הים, היוצאת מפי משה ובני ישראל לאחר המעבר הדרמטי בחרבה.

שירה זו משופעת בתיאורי הכנעת והשמדת האויב המצרי.  "יְמִינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָֹה תִּרְעַץ אוֹיֵב" או "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" .

גם חז"ל, כמוני, נעו באי-נוחות למקרא כל העלאת כל האלימות הזו על נס.  מניחה שרוב הקוראים דבר תורה זה, נתקלו כבר פעם בדברי ר' יוחנן (או ר' יונתן, במקום אחר): "ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (ספר שמותפרק י"דפסוק כ') בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!".   (מגילה, דף י', ע"ב או סנהדרין דף ל"ט, ע"ב).

ר' יוחנן נעזר בתיאור המקדים את שירת הים: וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין | מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַח֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת-הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא-קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל-זֶ֖ה כָּל-הַלָּֽיְלָה:"

מי לא קרב זה אל זה כל הלילה? בני ישראל מחד והמלאכים מצד שני. מלאכי השרת רצו לענות לשירת בני ישראל, ולא הרשה להם הקב"ה, היות ומעשה ידיו = המצרים טובעים אותה עת בים.  אין סיבה לחגיגה.

כתב על כך באופן נפלא, הרב יחיאל יחיאל יעקב ויינברג, מיד לאחר השואה, בספרו "שרידי אש":

"ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצרים על גבם של ישראל, וכמשא של הררי עד העיקה עליהם וכיון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה ורכבו בים - הוסרה המועקה, וכצריחה הבוקעת ועולה מלב נעוה, התפרצה לפתע רינת גאולים מפיותיהם של אלפי מאות בני אדם שנשתחררו מכבלי העבדות, והרינה כסערה הולכת היא הלֹך וגָבֹר, עָלֹה וסָאוֹן. ונזקקים להם מלאכי-השרת בשמי מרום ופותחים את פיהם בשירה אף הם לעומת מקהלת מזמרים הומייה. ברם, לפתע פתאום נאלם קול השירה וששון ההתלהבות נפסק. באמצע הרעש והשאון בת קול יוצאת וצווחת "מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב ולחֹג חגים ברוב פאר - איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?" נאלמה הרינה והשמחה נשתתקה. ושתוקה היא שמחת ישראל- מני אז ולעולמי עד. [..]

דברי אלוקים אלה חתכו את גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלו קשור בגורלה של כל האנושיות. ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושיות כולה, יגיע גם יום החג לישראל, אבל עד אז לא ניתן לישראל לפצוח בשיר של שמחה[...] (שו"ת שרידי אש, ירושלים תשכ"א-תשכ"ט).

גישה זו, יש לומר, אינה הגישה היחידה במסורת היהודית ובכל זאת היא מזכירה לי מיד את האימרה של משלי: "בִּנְפֹל אוֹיְבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כ"ד, י"ז-יז"ח). איך הדבר מתיישב עם האימרה המובאת באותו ספר עצמו: " בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"?

האם יש תנאים מסוימים בהם אנו יכולים להצטרף לשירה הגדולה של בני ישראל לאחר ש"סוס ורכבו רמה בים"?

על כך בדרשה בקבלת השבת מחר,

 

שתהיה לנו שבת שלום, הרב אלונה ניר קרן.

ינו' 17
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת "בא"...

משה ואהרן באים והולכים אצל פרעה, אחת עשרה מכות עוברות בסך, והיות וה' מכביד את לב פרעה, רק עוד מכה אחת אחרונה ניצחת, תהא זו שתוציא את עמינו ממצרים. רוב רובה של הפרשה הוא ההכנה לקראת, הוא הסיפור על וההקשר שלו אל נרטיב היסוד של עמינו. אחד מהשיאים בהכנה הוא, ללא ספק ההצהרה הבאה (אליה יתייחס גם מחר על חברינו יהודה יעקב בדרשתו היפיפיה): "וְהָיָ֞ה כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה-זֹּ֑את וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הֽוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָֹ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים". כאן מודגשת חשיבות תהליך המסירה, התהליך החינוכי – "וישאלך בנך", ומה עליך לענות, כלומר תמצית המסר "בחוזק יד... מבית עבדים".

השבוע, באחד מהמוסדות החינוכיים המובילים בארץ, נפל דבר. והיות כי" בכל דור ודור חייב אדם וכו'".,ראיתי כחובה להזכיר לאותו מוסד (שאני נמנית על בוגריו), כדי שלא יהפוך לבית עבדים וכי יזכור באיזה חוזק יד מדובר (ושל מי), ראיתי החובה לכתוב את המכתב הבא-

ד"ר קרולה הילפריך שלום רב, 

בעקבות המקרה שמשך אליך תשומת לב כה רבה, רציתי לשלוח כמה מילים של תמיכה ועידוד ואני מקווה שאינני היחידה. 

איננו מכירות - שמי אלונה ואני הרב של הקהילה הרפורמית במבשרת ציון. 

קראתי את גילוי הדעת שהוציאו ראשי האוניברסיטה וראיתי כמובן את מה שהופץ ברשתות החברתיות וליבי נחמץ. 

השיחה שלך עם החיילת היתה חינוכית מהמעלה הראשונה. זה בדיוק מה שאני מצפה מאנשי רוח המלמדים את תלמידיהם מחשבה ביקורתית חדה. כולל מודעות עצמית ביקורתית. 

אני זוכרת שבמהלך מגורי בארה"ב, פגשתי בפרופסור לפילוסופיה שלימדה את צוערי צבא ארה"ב בווסט פויינט, ואני זוכרת היטב שחשבתי שזה נחמד שזה חלק מתכנית ההכשרה של קצינים אמריקאים, אבל כמה תמוה שהם צריכים ללמוד בנפרד, כשבמרחק יחסית קצר מהם ממוקמות שתיים מהאוניברסיטאותהטובות בעולם ועוד עשרות רבות של אוניברסיטאות אחרות. כמה טוב, סברתי, שאצלנו זה אחרת. שיחד איתי בלימודי יחב"ל ואח"כ בתכנית לחקר ויישוב סכסוכים, ישבו קצינים וקצינות, לעיתים במדים. 

זה נכון שהגבולות בין החברה האזרחית לצבא מטושטשים מאוד בישראל (כחלק מטשטוש גבולות באופן כללי ועמוק), אך את הצגת לתלמידה דווקא את היתרון בכך - בעובדה שאנשי צבא, במיוחד הקצינים שבהם, נאלצים להחשף לחברה האזרחית, ואף לחלקים הסובלים באופן ישיר מהחלטותיהם ומעשיהם, העובדה הזו יש בה דווקא להגביר את הסיכוי שצלם האנוש לא יאבד. עובדה זו תגביר את המודעות לאחריות הכבדה על כתפינו כאשר אנו עוטים מדים. את המודעות למה שהמדים מסמלים עבורנו ועבור אנשים אחרים. 

סתימת הפיות הזו, מפחידה. מאד. 

אני מבקשת ממך שלא לחדול לחנך, לפקוח את עיננו, בעיקר את עיני הדור הבא של ישראלים ושל פלסטינים השוהים בתוך כתתך.

מאחלת שתמצאי את החוסן הנפשי להמשיך לומר לתלמידנו, מה שגם תורתנו ידעה להזהיר מפני: 

"וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל"

והנביא זכריה אומר את זה עוד יותר במפורש: 

"לא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" 

ה' צבאות הוא ברוח. 

בזכותך - גם במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח. 

בתקווה לעתיד טוב ודמוקרטי יותר למדינתנו, 

הרב אלונה ניר קרן 

 

ינו' 10
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת שמות...

עם התחלת הקריאה בספר שמות אנחנו מתחילים את הסאגה הגדולה של יציאת מצריים והפיכתינו לעם. והרי אין עם ללא מנהיג – וסיפורינו מביא בתמצות אופיינו את תחילת חייו של אותו מנהיג, הנה פסוק לדוגמא:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: (שמות ב יא).

 

רוב הפרשנים המסורתיים מדלגים על תחילת הפסוק ומתמקדים בתגובה של משה למעשה האיש המצרי. אין עוררין שיש להקדיש מחשבה לעובדה שאחד המעשים הראשונים שמנהיגינו עושה הוא לקחת חיים במו ידיו, אך הפעם נקדיש את עיוננו דווקא לתחילת הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו".

ר' יצחק אברבנאל (1437-1508 נולד בפורטוגל ונפטר בוונציה ) מתייחס גם מתייחס ושואל בתמיהה:

"אם מרע"ה (=משה רבינו עליו השלום) גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן, איך נאמר: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"? כי מאין היה יודע משה שהיהודים האומללים היו אחיו? ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך, שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם? כל שכן האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם!

 

ואברבנל עונה:

ואמר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גידלתו ובבניה. ואחרי שנתגדל, ידע מהם אמיתת עניינו ושהוא מילדי העברים עם היות שבת פרעה גדלתו כבן. ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך. ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל אחיו העברים, או אל אחיו הלויים, או היו אחיו ממש מקרובי עמרם ויוכבד. כי העברים בכלל נקראים אחים, שנאמר: "ולאחיך לא תשיך", "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". והנה משה כשנתקיים בשכלו וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו, חם לבו בקרבו לראות ענינם. ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם. והותרה בזה השאלה [השלישית]. (אברבנאל שמות ב יא)

 

 

אברבנאל מפרש לנו כי משה מעולם לא התנתק לחלוטין מבית אביו הלוי. הוא היה נכנס ויוצא מהארמון אל בית אביו ואימו והכיר היטב את מוצאו. בין השורות ניתן להבין כי גם בין שבטי ישראל היו הבדלי מעמדות. שבט לוי היה ככל הנראה מורם ונישא משאר השבטים ולמעשה לא היה משועבד. שמות רבה  אומר: "אמר רבי יהושע בן לוי: שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך" (שמות רבה ה' ט"ז). ומכאן התאפשר למשה להכיר את אחיו.

פירוש זה מוסיף רובד נוסף למעשה של משה ולסיבה לבחירתו כמנהיג:  משה, כבן שבט לוי וכמקורב למלכות היה בקלות יכול להפנות מבטו ולא להכיר בסבלות אחיו בני המעמד הנמוך. משה לא עשה כן. למרות מעמדו הוא רואה ומכיר בסבלות אחיו. ואף פועל ומסכן את חייו שלו כיד לשנות את מצבם.

נדמה לי שלא במקרה אברבנאל הוא זה שכותב, מניסיונו האישי – דום איסאק אברבנאל חי בפורטוגל ובספרד ערב הגירוש הגדול. הוא התמנה להיות שר האוצר של קסטיליה ואראגון והיה בא ויוצא דרך קבע בארמון פרננדו ואיזאבל.  הוא פעל ללא לאות (וללא הצלחה) לביטול צו הגירוש ליהודי הממלכה וניצל את מעמדו ועושרו כדי לפדות שבויים יהודיים.

השבוע התבשרנו כי הכנסת מתפזרת ואנחנו הולכים לבחירות. נאחל שנדע לבחור במנהיגים, שלא משנה מעמדם, אינם מפנים מבטם לסבלות אחיהם ואחיותיהם

.

שתהיה לנו שבת שלום.

 

הרב אלונה ניר קרן 

 

דצמ' 27
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה...

1

דצמ' 26
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ויחי...

"וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי-יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה.  וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒"

אין זו פעם ראשונה שהפרשה כותרתה חיים אך למעשה עוסקת במותו של הדמות המדוברת. פרשת חיי שרה נפתחת בפסוקים: וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה: וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן".

מכאן אנו למדים כי המוות והחיים חד הם, קשורים זה בזה, אין אחד ללא השני. המדרש מפנה את תשומת ליבנו כי שלשת האבות ביקשו למות.

"ויקרבו ימי ישראל למות" – זהו שאמר הכתוב: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א כט טו) [...]

"כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" – אין מי שיקווה שלא ימות. הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים. אברהם אמר: "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו ב). יצחק אמר: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כז ד). אף יעקב אמר: "ושכבתי עם אבותי" (בראשית מז ל) –  אימתי? בשעה שנטה למות, שנאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות". (בראשית רבה פרשה צו סימן ב)

אנחנו יודעים כי שלשת האבות זכו למות בשיבה טובה. מגדיל ומספר המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"א): "מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם שנזרקה בו שיבה עד שבא אברהם אבינו ותמהו כל העולם שלא כמותו מיום שנברא העולם". כלומר אברהם אבינו הוא הוא שהציג לעולם את הרעיון של למות כשיבה זרקה בשיער. בברכת החודש, הברכה אותה אנו אומרים בשבת שלפני ראש חודש, אנו אומרים: "ותתן לנו חיים ארוכים, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וגו'".

האם חיים ארוכים ברכה היא?

בבית המדרש שלנו בחודשים האחרונים אנו עסוקים בשאלות סביב הזקנה והיחס אליה ביהדות.

מעניין להביא את המדרש הבא מילקוט שמעוני (פרשת עקב רמז תתעא):

"מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: מה מצווה את לְמוּדָה לעשות בכל יום? במה הארכת ימים? אמרה לו: למודה אני אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום.אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה".

מי יתן ונזכה הן לחיים ארוכים הן לחיים ללא ניוול, חיים מלאים ברכה!

שבת שלום!

דצמ' 26
3 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לשבת ויגש...

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד:

כך מסתיימת פרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש.

ולמרות שהפרשה מלאה בסיפורים מותחים ומעניינים, דווקא הפסוק הזה משך את תשומת ליבי, אולי היות וביליתי את השבועיים האחרונים ב"גושן".

כותב על הפסוק "הכלי יקר" (ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, מאה 17): "כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, [...] הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנומלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים [...]."

כאמור, בשבועיים האחרונים ביקרתי בקהילות יהודיות בארה"ב – בשיקגו, בסט. לואיס בניו-ג'רזי ובניו יורק. בכולן הדלקנו חנוכיות, שרנו "נס גדול היה שם" ואכלנו לטקעס לרוב. ובחוץ, הכל מקושט בעצי אשוח, בצבעים של ירוק ואדום, הקולות במרחב הציבורי הם של ג'ינגל בלס.

באחת העיירות בניו ג'רזי, בקהילת עבודת שלום, הוזמן הרב פול ג'ייקובסון על-ידי המועצה המקומית להדליק חנוכיה מול בית המועצה. הצטרפתי אליו וברכתי את הקהל. לאחר מכן, הרב סיפר לי שהיות ויש הפרדת דת ומדינה, שנים רבות לא הדליקו עץ אשוח במבנים רשמיים, אך משעתה מדליקים – חשבו במועצת העיר שיהיה זה רק טבעי להזמין את הרב להדליק חנוכייה. והוא נעתר, בעיקר בעקבות הרצח בפיטסבורג. לפני, הוא שיתף, לא היה מגיע.

"כל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת" – וזהו המצב בארה"ב. הקהילה היהודית האמריקאית היא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית וכך היא רואה את עצמה. אין בתוכה תהיות לגבי עליה לישראל. וכאן גם נגמרת האנלוגיה לארץ גושן.

בשבועיים האלה פגשתי, מנהיגים של קהילות גדולות, עשירות הן מבחינה חומרית ולא פחות מבחינה רוחנית, השואלים כיצד נכון להתמודד עם המצב החדש הזה. והתשובה, לפחות אצל חלקם, איננה להסתגר או להסתתר – אלא להיפך. לצעוד צעד קדימה ולומר – אנחנו יהודים וגאים ביהדותנו.  מזכיר את "הויגש" של יהודה, לא?

שתהיה לנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

 

דצמ' 13
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת וישלח...

השבוע ביום שני בבוקר, הגיעו אלינו לביקור תלמידי והורי כתה ו'  של בית ספר קס"ם. הם מגיעים אלינו כבר כמה שנים במסגרת שנת הבר/בת מצווה שלהם. יחדיו הוצאנו את ספר התורה והראיתי להם משהו מיוחד שקיים בפרשה שלנו ובעוד תשעה מקומות בלבד בתורה.

בפרק ל"ב פסוק ד' יעקב ועשיו נפגשים לראשונה אחרי עשרים שנה. יעקב חושש מאוד מאוד מרגע הפגישה. אך החששות מתבדים: " ויָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ"

המיוחד הוא שמעל למילה וישקהו יש נקודות.

שאלו חז"ל מהמשמעות הניקוד המיוחד?   וענו:

"וישקהו" – נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה (האותיות הבלתי מנוקדות מרובות על המנוקדות) אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב – אתה דורש הנקודה. כאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב, אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן, למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וכהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר "ויבכו"? אלא זה בוכה על צוארו, וזה בוכה על שיניו". (מדרש בראשית רבה ע"ח).

נאמר שהפרשנות המסורתית נטתה ללכת אחר הדעה של ר' ינאי. עשיו, שגלגולו היא ממלכת אדום – רומי ולאחר מכן הנצרות – נתפסו כרֶשע בהתגלמותם.

ארצה להביא שני פרשנים אשכנזים בני המאה ה-19, שמפרשים כל אחד בדרכו את המשמעות של הנשיקה של עשיו.

הראשון הוא הנצי"ב מוולוז'ין מורו המובהק של הרב קוק. הנצי"ב או בשמו צבי יהודה ברלין, כתב כך: " ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. [...].

מרחיק לכת יותר הוא הרש"ר הירש: "מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים - חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע, כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית? החרב לבדה, הכח הגשמי גרידא, לא יכשירו את האדם לכך. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו. כשהחזק מכבד את זכויות החזק – הרי זה מעשה פקחות. ואולם כשהחזק, כלומר עשו, נופל על צוארי החלש יעקב, ומשליך חרבו למרחקים – רק אז נוכח, שגם בו גברו מידת הצדק וההומניות".

מי יתן וגם בנו יגברו מידת הצדק וההומניות!

שבת שלום!

נ.ב. תמר שטרן, מנהלת בי"ס קסם כתבה לי למחרת הפעילות כך: " אלונה יקרה, רוצה לומר לך תודה. על פרק של לימוד מחבר, מעשיר, ומאפשר חשיבה גמישה ורלוונטית. בכתה ב ובכיתה ה.

מצפה להמשך שיתוף פעולה. בשם כל הצוות מעריכים ואוהבים. המון תודה." 


הרב אלונה ניר קרן

נוב' 22
4 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת ויצא...

"וַיַּ֥רְא יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹםוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְוַיִּשְׁלַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל-צֹאנֽוֹוַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָֽנֹכִי֙ אֶת-פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי-אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל-כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת-אֲבִיכֶֽןוַֽאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶֽחֱלִ֥ף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא-נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי:

[...] וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָֽאֱלֹהִ֛ים בַּֽחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: [...]

עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ: וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ:  הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם-אָכ֖וֹל אֶת-כַּסְפֵּֽנוּ:  כִּ֣י כָל-הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה".

 

הפרשה שלנו מתחילה בבריחה של יעקב מארץ אביו אל ארץ אבותיו, ומסתיימת בחזרה של יעקב מחרן לארץ ישראל.

יעקב יוצא ובא. אני חושבת על ההבדל בינו ובין סבא שלו, סבא אברהם.

כשאלוהים פוקד על אברהם "לך לך", אברהם איננו מתייעץ או מדבר עם אף אחד, או שלפחות המקרא לא מספר לנו על כך. מיד בסיום דבר האל נאמר לנו (בראשית י"ב ד):"וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". אין פקפוק, אבל אין גם  שיתוף. אברהם הוא סוליסט. פועל לבד. אם הוא מדבר אל שרה, זה כדי לתת לה הוראות. בטח שלא להתייעץ עימה.

יעקב – לפחות כך מדגיש הכתוב – הוא איש אחר. בייחוד בתום עשרים השנה אצל לבן. הוא מזמין את נשותיו לצאת אל השדה. לא רק יעקב יֵצא, גם רחל ולאה תצאנה. והדגש הוא על שתיהן. הוא לא מתייעץ רק עם האשה האהובה אלא נאמר לנו שהוא מזמין את שתי נשותיו, גם את רחל וגם את לאה אל מחוץ לאוהל, אל השדה. אל המרחב הפתוח, הרחק מנחלת אביהן לבן. כשאני קוראת את הפסוקים האלה, אני חושבת על השינוי שחל ביחסים הזוגיים לאורך שלשת הדורות.

הפעם הראשונה בה יצחק ורבקה נפגשים, קורית גם היא בשדה. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק". המבטים מצטלבים בשדה.  אם אצל אברהם ושרה אין עדות לאהבה, כאן  אנחנו יודעים שיצחק אהב את רבקה. "וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:" (בראשית כ"ד ס"ז). אבל איננו יודעים האם גם רבקה אוהבת את יצחק. 

המקרא מספר לנו על פעם אחת ויחידה בה רבקה מדברת אל יצחק. היא אומרת: "אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" יצחק לא משיב לה במילים. אין פה דיאלוג כי אם איום. יצחק שומע ומיד מבצע. כך יעקב מוצא עצמו בדרך לחרן.

אצל יעקב, כאמור, היחסים שונים. אין ספק שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של נשותיו כדי להבטיח את עתידו. יעקב, אנחנו כבר יודעים, רחוק מלהיות שה תמים בעדר הרמאים של משפחתו המורחבת. אך בכל זאת כשהוא מדבר עם נשותיו, הוא נושא נאום ארוך, מפורט. מותיר להן מקום להחלטה. הוא לא מכתיב, איננו מורה, ובטח שלא מאיים כי קץ בחייו.  והן...הן עונות בפה אחד – כתוב "ותען" רחל ולאה. המשולש הושלם. נשותיו כורתות עימו ברית. ברית מבחירה. ברית המושתתת על אמת.

רק כעת, בכוחות משותפים, ניתן לצאת אל המסע. אולי זהו תיקון של המסע הראשון מחרן לארץ ישראל.

שתהיה לנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 

נוב' 13
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת חיי ש...

מחר בקבלת השבת נתפלל ונזדהה עם אחינו ואחיותינו בתפילה לאזכרת נשמות הנרצחים וציון הרצח המדאיג והמקומם שאירע בפיטסבורג.

כאן, להבדיל, אני בוחרת להתמקד בדבר אחר לגמרי.

בשבוע בו נסתיימו הבחירות המקומיות ביישובינו וברוב הישובים האחרים, ארצה להפנות את תשומת ליבנו לפרט קטן מתוך הפרשה, שנראה שיכול להיות רלוונטי:

עבד אברהם, אליעזר, נשלח חזרה לנחור כדי להביא אשה נאותה ליצחק. וכך כתוב:

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר: (בראשית כ"ד י)

וכשהמסע מסתיים מסופר לנו:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (בראשית כ"ד לב)

 

מדוע מקדישה התורה כל כך הרבה מילים לתאר פעולה בנאלית כל-כך, כשחרור והאכלת הגמלים ? עונה המדרש (בראשית רבה נט יא) - "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו'" – גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים [היה אפשר לזהות אותם מרחוק...למה? כי]. בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים".

זמומים – כלומר פיהם היו נתונים בזמם, חסומים, כך שלא יכלו לאכול משדות זרים.

ממשיך המדרש בנושא הגמלים:

"ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים" – התיר זממיהם. ר' הונא: ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר? חמורתו [אתונו] של ר' פנחס בן יאיר נטלוה לסטים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה שתמות ותסריח עלינו את המערה, נמסרנה לבעליה. שלחוה ונכנסה לבית בעליה. כיון שנכנסה, נהקה. הכיר  קולה. אמר: פתחו לאותה הענייה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמר להם: תקנתם אותם? אמרו לו: הן. הוצאתם דמאי? אמרו לו: ולא כן למדתנו רבינו: "הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי"? אמר להם: מה נעשה לה והיא מחמירה על עצמה."

האתון של ר' פנחס בן יאיר צדיקה במיוחד. משחק הלשון עם חמורה ומחמירה ברור כאן.

אנו מבינים שלא רק אברהם ור' פנחס בן יאיר היו כל אחד צדיקים בזמנם, אלא אף הקפידו על בעלי החיים שברשותם. כמובן שהמדרש נוקט לשון בדיחות שאומר כי האתון לא רק יודעת היטב הלכה אלא אף מחמירה בסייגים שהיא שמה על עצמה.  

מסכת שבת  (קי"ב, ע"ב) מתייחסת לתפישת ירידת הדורות באמירה הבאה: "אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים"

נדמה כי הקריאה בפרשת השבוע ובמדרש רבה עליה, מציעה דווקא אפשרות אחרת. אם חמורים יכולים להימנע מגזל ומשחיתות – על אחת כמה וכמה – בני אדם מסוגלים לכך.

מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נדע להיות קצת פחות כ"שאר חמורים" והרבה יותר כגמליו של אברהם וכאתון של ר' פנחס בן יאיר.

שתהיה לנו שבת שלום!

 

נוב' 01

MyBlog

חמישי, 14 מרץ 2019 דבר תורה לפרשת ויקרא
.....
חמישי, 07 מרץ 2019 דבר תורה לפרשת פקודי
.....
רביעי, 06 פברואק 2019 דבר תורה לפרשת תרומה תשע"ט
.....
.....
רביעי, 23 ינואר 2019 דבר תורה לפרשת יתרו
.....