דבר תורה - פרשת פנחס

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה. היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה: נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב- 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות. בספרו "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...]המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...]. הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא".(שלום לקנאים 22-23) הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31) וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: " לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה; לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים. מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא. לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם. לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב. " וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות. בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה' חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע. חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית. העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד. "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפייה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה הייתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת. הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו. מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה. עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק. שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת. הרב אלונה ניר קרן

דבר תורה לפרשת "ואתחנן" תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

השבוע אנחנו בפרשה השניה של ספר דברים. משה סיים את סקירת האירועים מיציאת מצרים ועד ההגעה אל  ״מול בית פעור״, אל סוף דרך הנדודים. בסיום הוא עובר לסקירה מעניינת יותר, סקירת הדברים אל בני ישראל מאת ה׳ בטרם מותו. פרשת ואתחנן מכילה שניים  מעיקרי האמונה היהודיים –עשרת הדיברות ו"שמע ישראל". מיד אחרי קריאת העדות של שמע ישראל, אנו קוראים בתפילה, שחרית וערבית, את הפסוקים מתוך הפרשה שלנו -״ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״.

במיוחד לעת ההיא – ערב ט"ו באב אקדיש את דברי לאהבה. אך לא לאהבה בין בני אדם, כי אם לאהבה המדוברת שבין בני האדם לאל. לציווי הזה "ואהבת את ה' אלהיך".

אומר המדרש (ספרי על דברים, פרק ו׳): ״ואהבת את ה' אלהיך״. עשה מאהבה! הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה: מאהבה - שכרו כפול ומכופל״.   והדבר ברור למדי – יש הבדל באם אנחנו עושים מתוך יראה או מתוך אהבה. האחרון – נעלה יותר.

ממשיך מדרש ספרי ומביא מדברי רבי מאיר:״ רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" אוהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו, […] לכך נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך". "ובכל נפשך" - כיצחק, שעקד עצמו על גבי המזבח. "ובכל מאדך" - הוי מודה לו כיעקב, כענין שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לב' מחנות" (בראשית ל"ב).

כל אחד משלשת האבות מייצג חלק בפסוק מהפרשה שלנו.

מאדך – במקום ׳מאוד׳ נקרא כלשון הודאה, כלומר הודיה ומיוחס ליעקב – שהודה לאל על כל החסדים שעשה עימו. נפשך הרי זה יצחק שסיכן נפשו על המזבח (והרי כאן פרשנות המקלה עם אברהם ומייחסת את הבחירה להיעקד ליצחק) ואהבת – הרי הוא אברהם.

הכיצד? ״אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. כענין שנאמר: ״את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י״ב), והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה - אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר"ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה״ (ספרי, דברים ו׳)

כלומר אהבת אלוהים היא הרצון לחלוק את ידיעת האל עם אנשים אחרים.

וכדי להבהיר עוד יותר, מהי אותה אהבת אלוהים וכיצד הדבר קשור להכנסת אנשים נוספים בברית, אביא את רבי בחיי אבן פקודה, הפילוסוף היהודי שחי בספרד במאה ה11: ״אבל מה עניין האהבה באלוקים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון; והוא שהנפש עצם רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות (הגופים הגשמיים הגסים)... ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגותיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם וייפקחו עיניה מענן הסכלות באלוקים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר, וייגלה לפניה אמתות בוראה; וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם מעלתו, תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה ולא תסור מזה, עד אשר יבטיחנה הבורא וישקיט פחדה ומוראה. ואז תושקה כוס האהבה מאת האלוקים, ותתבודד בו לייחד לבבה לו ולאהבה אותו ולכסוף לו …(חובת הלבבות, שער אהבת ה' פרק א')

בחיי מבדיל בין היסוד הנפשי והאינטלקטואלי של האדם לבין גופו. הראשון – הוא הוא ׳צלם אלוהים׳ שבאדם, ולכן אהבת האל היא ההתקרבות אל היסוד הנפשי באדם. איני בטוחה אם הנני מסכימה עם החלוקה השיפוטית הזו, אך היא מאפשרת לנו להבין שאהבת האל היא שונה במהותה מאהבה אל בן אנוש אחר. אהבת האל היא היכספות הנפש אל הרוח, אל האור העליון.

הרמב״ם מוסיף ומדייק. הרוחניות הזו מושגת בידיעה. בהשגת חכמה. ראשית דרכה בהתבוננות בנפלאות הקיום:

האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלוקיך"... ונאמר "את ה' אלוקיך תירא". והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א').

רגע אחרי שהתפעלנו, אנו מתאווים לדעת. הידיעה היא היא ההתקרבות אל האל:״ דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר (דברים ו') "בכל לבבך ובכל נפשך". אינו אוהב את הקדוש ברוך הוא אלא בדעה שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות״.

הרמב"ם מלמד שהיות והאדם הוא יצור תבוני, תכליתו היא לדעת. ככל שידיעותיו מקיפות יותר, כך הוא מודע יותר, מתרחק מהעולם הגשמי ומתקרב אל האל. ההתקרבות, היא האהבה, היא הידיעה.

הפילוסוף היהודי-צרפתי בן זמננו – עמנואל לוינס, טען אחרת לגמרי – ניתן להסיק מתוך האמירה שלו על אהבה בין בני אדם, מה היה אומר על אהבת האל.

 "ביחס האהבה האחר בתור אחר אינו בבחינת אובייקט הנעשה לשלנו או לאנחנו, אלא, אדרבה, הולך ונסוג אל תוך מסתורו. [...] אין היחס האירוטי בגדר מאבק, ולא בגדר התמזגות ואף לא בגדר ידיעה. מן הדין להכיר במקומו הייחודי בקרב היחסים. זהו יחס עם האחרות, עם הסוד, כלומר עם העתיד, עם משהו שנעדר תמיד בעולם שנוכח בו הכול. (עמנואל לוינס, האתיקה והאינסופי עמ' 58, מאגנס, ירושלים).

אם כך אצל לוינס, תכלית האהבה איננה להגיע לידיעה מוחלטת – להיפך. האהבה טומנת בחובה את ההכרה שלעולם לא נדע, שתמיד חלק מן ה'אחר', בטח כאשר אנו מדברים עם ה'אחר האולטימטיבי', ישאר בגדר מסתורין, סוד – כזה הנעדר מן העולם.

ובעיני אהבה היא גם וגם – היא הסקרנות, הרצון העז לדעת, להבין את ה'אחר' ובה בעת היא ההשלמה המרגשת, כי כדי שתהיה אהבה צריך שישאר גם סוד, חלק שנסתר ונעלם. האחר חייב להיוותר אחר, כזה שאנו משתוקקים לגלות – אך מבינים שברגע שיתגלה, תתפוגג האהבה.  

השבת אנחנו מתחילים את המסע הארוך אל השנה החדשה. ואנחנו מתחילים אותו באהבה. אהבת האל ואהבת האחר.

מי יתן ונדע לפתוח לבנו, את נפשנו ובכל מאודנו לאהבה.

שתהיה לנו שבת שלום של אהבת אלוהים ואדם.

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לשבת חזון תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

כך נקראת השבת שלפני תשעה באב, היות וההפטרה אותה נקרא השבת מתחילה במילות נבואת התוכחה של ישעיהו: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (ישעיהו פרק א פסוק א).

המילה חזון במשמעותה המקראית היא מלשון חזיון, כלומר נבואה שהיא מראֵה. הנביא חוזה מה שעתיד לבוא דרך מראה של המציאות.

אך יש גם מובן אחר, קרוב יותר במובנו לשימוש בעברית העכשווית: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: (משלי כט יח). הפסוק ממשלי מזכיר יותר את השימוש העכשווי שלנו למילה חזון, כאן הכוונה היא למצב אידאלי אליו שואפים להגיע.

אך ברור כי נבואת ישעיהו (כמו גם חזיונות של נביאים אחרים) כוללת בתוכם חזון, תמונה אידיאלית של מציאות רצויה. בתיאור החזון הנביא קורא לנו לשוב מהסטיה שנעשתה. כך למשל בהפטרה שלנו– "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה". (ישעיהו י"ד-י"ז).

נביא אחר המשתמש בשורש ח.ז.ה במובן דומה – הוא יתרו. יתרו המשתאה רואה את משה יושב לבדו ושופט את העם מבוקר ועד ערב. יתרו מייעץ לו כך: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִיםוְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּןוְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע (שמות י"ח, י"ח-כ"א)

מדרש 'שכל טוב' שנכתב על יד רבי מנחם בן שלמה במאה השתים עשרה שואל: "ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעיהו א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה. (שכל טוב (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח סימן כא)

מדוע יתרו משתמש בלשון "תחזה"? מדוע הוא לא אומר "ואתה תראה מכל העם"? או "ואתה תבחר מכל העם"? אומר 'שכל טוב' -  כאשר בוחרים אנשים שיעמדו בראש העם, תחת משה וינהיגו אותו, חייב להיות מעורב בזה חזון, וחייבת להיות פה גם סוג של נבואה. כלומר צריך להיות כיוון ברור לאן רוצים להנהיג את העם, לאן מכוונים. וגם צריך שתהיה יכולת ניבוי לגבי מי אותם מנהיגים שייטיבו עם העם. רק שילוב של השניים יביא אותנו אל סיפה של ארץ מובטחת.

שבת חזון מאפשרת לנו לחשוב על המציאות אליה אנו שואפים לחיות בה וכיצד ניתן להגיע אליה באמצעות מנהיגים ראויים. מי ייתן ותצלח דרכנו.

שבת שלום,

הרב אלונה ניר קרן

 

 

 


דבר תורה לפרשת מסעי תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

ברוב השנים, פרשה זו, האחרונה בספר במדבר, מוצמדת לפרשה הקודמת לה – פרשת מטות.

השנה היא מקבלת מקום עצמאי של כבוד. ומכאן החלטתי כי הפעם אעצור ממש בתחילת הפרשה, כלומר אחנה מעט לפני שניסע לספר הבא –לספר דברים.                                                     

וכך נפתחת הפרשה שלנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה--לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם--כָּל-בְּכוֹר; וּבֵאלֹהֵיהֶם, עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ, מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ, לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.

וכך רשימת החניות והנסיעות ממשיכה וממשיכה. 42 פעמים (!) בסך הכול.

פירוט רשימת התחנות בדרך ארבעים השנה במדבר– ניחא. אבל מדוע צריך לשוב ולחזור על כל מקום פעמיים?

כותב רש"י:"ויסעו מרפידים - מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו! אלא, מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני. מה חנייתן בתשובה, אף נסיעתן בתשובה". רש"י הולך בעקבות התלמוד ואומר כי בכל פעם שבני ישראל עצרו וחנו, ניתנה להם האפשרות לחזור בתשובה. והם אכן עשו כך, אפילו אם זה היה אך לזמן קצר. עד לפעם הבאה.

הרמב"ן הולך על כיוון פרשני פשוט – "ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות "ויחנו באלים, ויסעו מאלים", "ויבואו אל מדבר סין"  "ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים", וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן (רמב"ן שמות פרק יט פסוק א).

כלומר כל מה  שרצה הכתוב הוא לוודא שתיעוד המסלול  נשמר במדויק והקורא או המאזינה יבינו שלא היו חניות ביניהן.

למה זה חשוב?

רש"י יכול מציע הסבר -

"אלה מסעי - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשלחו המרגלים ... ועוד הוֹ צא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.  (רש"י במדבר פרק לג פסוק א).

רש"י אומר כי ברושם ראשוני אפשר לטעות ולחשוב כי בני ישראל מטלטלים ממקום למקום, אך הדיוק בתחנות מאפשר לנו לעקוב אחר התקדמות בני ישראל ולראות כי למעשה בני ישראל אחרי השנה הראשונה בה  באמת עברו ארבע עשרה פעם ממקום למקום, בהמשך התקופה, הם נעו רק בערך פעם בשנתיים לאורך 38 שנה. החישוב נשמע הגיוני – כל פעם שבני ישראל יכלו להרגיש טיפה יותר מדי "בני המקום", הם נצטוו לארוז מטלטליהם ולהמשיך בדרך. אך הקב"ה, בחסדיו הרבים, אפשר להם מסע יחסית נח. בו יש אפשרות לעצור, לאזור כוח ומשאבים ורק אז להמשיך בדרך.

ואולי בחזרה להצעה הראשונה של רש"י – החניות הן אלו שאפשרו לבני ישראל לעשות תשובה. "ויסעו,ויחנו...ויסעו ויחנו".  בטרם ממשיכים בדרך יש הזדמנות לעצור, להשתהות, לחשב מסלול מחדש. חודש אב יתחיל מחר. חודש שבתשיעי בו יש תחנת עצירה. לחנות, להסתכל סביב. לראות עד היכן הגענו ולאן אנחנו מעוניינים להמשיך. ולא כיחידים. התחנה הזו של ט' באב היא תחנת עצירה להתבוננות קולקטיבית.

ההבנה הזו מגיעה גם היא מ"ויסעו ויחנו":" חזקיה אמר אחרת: גדול השלום שבכל המסעות כתוב: "ויסעו ויחנו" (במדבר ל"ג) - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת , זהו שכתוב: "ויחן שם ישראל" (שמות י"ט). "ויחנו שם בני ישראל" אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל" אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבָּני" (ויקרא רבה פרשה ט סימן ט).

לעומת ה"ויסעו ויחנו" –בו כל העם נוסע במחלוקת, כלומר כל אחד לפי שבטו, למרגלות הר סיני – ויחן שם ישראל. המחלוקות נעלמות. הפערים מצטמצמים. יש חזון אחד משותף. רק אז ניתן לתת ולקבל את התורה. 

האם אנחנו מסוגלים לחנות? לחזור בתשובה? לנסח חזון אחד משותף לחברה הישראלית? חזון שיאפשר גם מחלוקות וגיוון אך יצעיד אותנו ביחד ולא יקרע אותנו לגזרים?

מי יתן ותהיה לנו חניה נעימה ושבת של שלום.

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת מטות תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה." שני שבטים, ראובן וגד הם בעלי מקנה רב. בעת המעבר בארץ גלעד הם נהנים לגלות, כי לעומת מדבר סיני – הארץ הזו נהדרת למרעה. ועם כל הכבוד להבטחות של יהושע וכלב, הארץ הנשקפת שם מהצד השני לא נראית מבטיחה כל-כך. ובכלל עדיף הידוע עלפני הלא ידוע.

הם מהססים, אבל אומרים – ננסה. הם פונים בפעם הראשונה למשה: "ויֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן"

כצפוי, תגובת משה לא מאחרת לבוא: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם--תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה--אֶל-יִשְׂרָאֵל."

משה קוצף, שוב יש פה ניסיון לפצל ולפלג את כלל ישראל ובעיקר ניסיון שלא לשאת בנטל באופן שיוויוני.

הפרשן משה אלשיך שחי ונקבר בצפת במאה ה-16 כותב כך:

"וכראות משה טענותיהם צודקות, מלבד אומרם: "אל תעבירנו את הירדן וכו' ",אמר: האחיכם יבואו למלחמה וכו'. כלומר, באומרכם כי באה נחלתכם אליכם הדין עמכם, רק מה שאמרתם אל תעבירנו הוא בלתי ראוי, כי האחיכם וכו'. ואף שאמרתם הארץ אשר הכה ה', שרמזתם כי ה' הוא הלוחם לכם, ולא תתייחסו לכפויי טובה, כי לא הם נלחמו בעדכם כי אם ה'. זה אינו כלום, כי ההתיצבות בפני האויבים והלוחמים לא דבר ריק הוא, אף שהנצוח בודאי לה' הוא כנודע. [...] כי הַבִּיאָה למלחמה גם היא תתייחס לטורח וצער ואימה וטלטול."(אלשיך במדבר פרק לב פסוק ו).

אלשיך שם לב כי בני ראובן ובני גד מנסים להקטין את כובד הבקשה שלהם בטענם כי " הארֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא" ,כלומר הניצחון והכיבוש הוא ביד ה' ובזכותו ולא בזכות בני האדם. אומר משה – לא (גם הנביא וגם משה הפרשן) "כי ההתייצבות בפני האויבים לא דבר ריק הוא". נכון שהניצחון ביד ה', אבל ההשתתפות השיוויונית במאבק היא היא החשובה.

בני ראובן ובני גד מבינים מה אומר להם משה ומנסחים מחדש את ההצעה שלהם:"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתו"ֹ.

לא רק שלא נשתמט, אלא נחלץ חושים – חושים לשון חיש – נהיה הראשונים להיחלץ מתוך המחנה במהירות ולעמוד בראש צבא בני ישראל.

משה נוכח כי בני ראובן וגד הבינו את המסר ומתרצה. הוא מאשר את דבר ההסכם תוך הדגשה שוב ושוב של עניין החלוציות: "יֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיווְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי יְהוָה."

בני ראובן וגד מחרים-מחזקים את דברי משה: וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂהנַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן."

אני מניחה שלקורא הישראלי, שאיננו חרדי, מיד השורות הללו מהוות הוכחה  דאורייתא בצדקת הדרישה לשוויון בנטל. ואני איתו.

אבל אני חושבת על דבר אחר - אנחנו בימים שבין המצרים, גם במובן ההיסטורי אך גם במובן העכשווי שלו. בעוד כחודשיים נלך שוב לבחירות. הביצה הפוליטית מזמזמת בדיונים על קואליציות והסכמים. רווחים ומקומות ברשימה הם מוקד השיחות.

נדמה לי שמשה בפרשה שלנו מדגיש עיקרון שחז"ל בעקבות התורה מנסחים בבהירות:        "כל ישראל ערבים זה בזה". ובעיקר הם ערבים בפני אתגרים ולא רק אלו המלחמתיים.

התשובה של שבטי ראובן וגד מנסחת גם היא עיקרון – לא רק שאנחנו נישא בנטל המאבקים ביחד, אלא אנחנו נעמוד בראש המאבק וניתן דוגמא לשאר המחנה.

בפני החברה הישראלית עומדים אתגרים אין ספור. מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נוכיח ולא רק בססמאות ובנאומים, אלא גם בימים שלאחר הבחירות, כי "נחנו נעבור חלוצים לפני ה".

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

 

 

 

 

 

 

 


דבר תורה לפרשת פנחס תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי  את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה.  היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה:

נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב - 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות.

בספרו  "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...] המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...] הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא". (שלום לקנאים 22-23)

הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31)

וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: "  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל;    וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה;    לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים.

מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא.

לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם.

לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב.

" וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.  ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.  י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות.

בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה'

חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע.

חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית.

העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד.

 "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפיה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת.

הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו.

מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו.

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ

ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה.

עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד.

 חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.

קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק.

שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת.

הרב אלונה ניר קרן

 

 


דבר תורה לפרשת בלק – על החוצפה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

מה היה פשעו הנורא כ"כ של בלעם? הרי מפשט המקרא אנחנו קוראים כי הוא עושה בדיוק את מה שאלוהים מצווה עליו לעשות.

משלחת זקני מואב ומדין, הממונים ע"י בלק בן ציפור מלך מואב, מבקשים מבלעם הנביא החזק במזרח התיכון, לקלל את בני ישראל. בפעם הראשונה הוא לא ממהר לענות להם בחיוב או בשלילה – אלא מבקש מהם להמתין לילה, בזמן שהוא מברר עם הבוס. הלה עונה בנחרצות לבלעם: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא".

 

וכאן יש לנו פתח לאחד ההסברים היכן טעה בלעם ומדוע נחשב לכזה רשע.

המשלחת הנכבדה חוזרת אליו בשנית והפעם מציעים לו גם שוחד.

למרות שבלעם כבר קיבל תשובה שלילית, הוא איננו שולח אותם חזרה הביתה, אלא אומר להם:" וְעַתָּה, שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם--הַלָּיְלָה; וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי."

"אמר רב נחמן: חוצפה, אפילו כלפי השמים מועילה. תחילה כתוב "לא תלך עמהם" ולבסוף כתוב – "קום לך איתם". (סנהדרין דף ק"ה ע"א, בתרגום לעברית)

 

אומר המדרש– בלעם מתגלה כחוצפן לא קטן, למרות שהוא יודע את התשובה הוא מנסה שוב. ולכן רב נחמן אומר – חוצפה, אפילו כלפי שמיים מועילה. אם התשובה הראשונה של לאלהים לבלעם - הייתה 'לא תלך עמם', הרי עתה, אלוהים מתרצה ואומר לבלעם: "קום לך אתם".

 

המשך המדרש מסביר לנו היכן טמונה טעותו של בלעם -

"אמר רב ששת: חוצפה - מלכות בלא כתר היא, שכתוב "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגומר". (שם)

רב ששת עונה לרב נחמן – אולי חוצפה עובדת רגעית, הרי בלעם מצליח לשנות את דעתו של אלהים, אך בתמונה הכללית, במבחן התוצאה הגדול היא שגויה, היא איננה ראויה.

           כדי להבין מה רב ששת אומר כתגובה לרב נחמן, עלינו לחזור לסיפור הריגתו של אבנר, שר צבא שאול בידי יואב בן צרויה, שר צבא דוד (שמואל ב' ג'). אבנר בוחר לעבור ממחנה שאול למחנה דוד. הוא מגיע למקום מושבו של דוד, חברון וכורת עמו ברית. בתום משתה הוא עוזב את מקום המלך עם פמלייתו ללא פגע, תוך הבטחה לכנס את כל ישראל, בכדי להבטיח את שליטתו של דוד. יואב, שר צבא דוד שב לחברון ומגלה ששנוא נפשו, אויבו הגדול והאיש שאחראי למותו של אחיו, עשהאל – אבנר, בדיוק עזב ללא פגע את חצר המלך דוד. יואב  הכועס מנסה לשטוח טענה הגיונית בפני דוד – הרי אבנר לא בא באמת בכוונות שלום, כי אם רק לרגל אחר כוונותיו ומצבו של דוד. התורה לא מספרת לנו מה תשובתו של דוד, אבל היא אומרת שיואב יוצא אחר אבנר ובתחבולות הורג אותו. התורה כן מדגישה לנו כי "דוד לא ידע". דוד, לפחות באופן פומבי, מתנער מכל וכל מאחריותו על הרצח הפוליטי הזה. בתום נאום ניקיון הכפיים אומר דוד " וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי:  יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה, כְּרָעָתו"ֹ.

דוד הוא רך ואילו בני צרויה הם הקשים. אומר רב ששת – דוד אולי רך, אך הוא המלך הלגיטימי, המשוח. יואב בן צרויה הוא רק קושי, רק כח ללא כתר.

בלעם, כיואב, הוא רב כוח. הוא נביא בעל יכולות מופלאות – כשהוא מברך, אנשים מתברכים, כשהוא מקלל – אנשים מקוללים. באים אליו מרחוק כדי לבקש עזרה להשתמש בכוחו. ואולי העובדה החשובה ביותר – הוא נביא אמת. הוא מסוגל לדבר אל אלוהים כ'דבר אל אחד האדם'. אך בלעם, כמו יואב – משתמש בכוחו, באופן שאיננו ראוי. החוצפה איננה, לפי רב ששת, להמרות את פי האלהים או להתנגד לסמכות. להיפך – ההתנגדות לסמכות היא טובה, יכולה להועיל אבל רק כשהכוח מנוצל לטובה. החוצפה היא להשתמש בכוח ללא כתר.

וכיצד נדע מתי השימוש בכח ראוי הוא אם לאו?

בתוך דיון במקום אחר בתלמוד, על מי כתב את ספרי התנ"ך נאמר לנו:" ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב" (בבא בתרא י"ד ע"ב)

לא במקרה הנביא הגדול משה כתב, בנוסף על התורה ועל ספר איוב, את נבואתו של נביא שהיה שווה אליו בכוחו – בלעם. ההשוואה בין משה ובין בלעם מתבקשת.

אולי התכונה הנדרשת, זו שמשה התברך בה יותר מכל, בכדי להבדיל בין שימוש צודק בכוח לבין שימוש פסול בכוח,  היא הענווה.

ופירושה הוא לדעת שיש לך את היכולת והכוח הפלאי לדבר עם אלוהים, אך גם החובה לא להשתמש לרעה בכוח זה. וזאת מתוך ענווה עמוקה, מתוך הידיעה כי בעת הצורך אלוהים הוא זה שישלם לעושה הרעה כרעתו. אלוהים – לא אני.

נביא אחר המשווה עם בלעם הוא אברהם. זה שבעת מינויו אומר לו אלוהים: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב ג').

הכוח שניתן לנו, החובה שלנו, כלפי שאר משפחות האדמה, היא לברך. לא לקלל.

להשתמש בשכלנו, בתודעתנו, ביכולותינו כדי להרבות בטוב כלפי כלל המשפחות החיות על פני האדמה.

שתהיה לנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת "חקת" תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

אני כותבת שורות אלו בעת שהמחאה על מותו של סלומון טקה מתגברת. אש אמיתית ומטאפורית אחזה ברחבי הארץ. אש של כעס ותסכול ויאוש ופחד. הפחד הזה המצמית, הממית.

 

באמצע פרשת השבוע שלנו, פרשת חקת, משה נפרד מאחותו. המוות של מרים מוזכר בשורה אחת: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם."

לעומת הצער הפומבי שמובע על מותו של אהרון (" וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" במדבר כ' כ"ט), לא מסופר לנו כי בני ישראל התאבלו על מרים. מה שאנחנו יודעים הוא כי מיד אחרי מות מרים, וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן."

חז"ל ידרשו כי עם מותה של מרים, נגנזה הבאר הפלאית, באר מרים, שליותה את מסעי בני ישראל במדבר עד עתה ומכאן הצמא. אבל מילות פרידה נרגשות מהנביאה בלשון התורה – איִן.

 

אני קוראת על מרים ונזכרת בפרשת האשה הכושית, אותה קראנו לפני מספר שבועות בפרשת 'בהעלותך':" וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". (במדבר י"ב)

בעקבות הוצאת לשון הרע, אחות משה נענשת בצרעת זמנית: "הֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: … וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (שם).

בשבת 'בהעלותך', עלה נער בר מצווה לתורה וכשעבדנו יחדיו על הדרשה שלו, הוא הביא את האמירה של מרים כדוגמא לגזענות. בעין העכשווית שלו חטא מרים היה לא רק בלשון הרע, אלא ואולי בעיקר, בגזענות. הוא היה מרוצה שהתורה יוצאת בקול רם וברור נגד מרים ומענישה אותה מידית (ואת אחיה אהרון שאולי לא יזם אך גם לא הגיב).

האיזכור הנוסף של המקרה  בספר בדברים, רק מדגיש את החומרה בה נראים מעשי מרים:" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת:  כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם--תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".   (דברים כ"ד ח'-ט').

העונש שמרים קיבלה, היה הפוך על הפוך – מרים דיברה על צבע עורה של אשתו של משה ולכן הפכה ל"יותר לבנה מלבנה" – נהייתה ל"מצורעת כשלג". או כמו שכתוב בסייפא של פרשנות עכשווית: "מרים מחלימה לבסוף מהצרעת. אך העור שלה יזכור לנצח את טעמה של הבושה."

ובחזרה לימינו – כולנו לוקים בגזענות במידה זו או אחרת. זהו טיבו של עולם. אנחנו מעדיפים את הדומים לנו. אך עלינו לעשות הכל כדי שהתכונה האנושית הזו לא תחריב את עולמם של אנשים אחרים. המוות של סלומון טקה ז"ל הוא כתם על העור של כולנו. מי יתן וכחברה, נודה ראשית בכתם ונפעל יחדיו להסירו.

יהי זכרו ברוך.

שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת קורח תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

קריאות התיגר על מנהיגותו של משה ואהרון נמשכות.

הפעם זהו קורח ועדתו ומצטרפים אליו גם דתן,אבירם ואון בן פלת משבט ראובן.

משה ככל הנראה כל כך מתוסכל מול הקריאות האלה, שהוא עונה לדותן ואבירם בקריאת תיגר משלו – אם דבריו דברי אמת – תפצה האדמה את פיה ותבלע אותם, או בניסוח המקראי: "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': (במדבר טז כט ל).

הביטוי בו משה משתמש – "כי אם בריאה יברא ה'" הוא ניסוח המושך את תשומת לב הקורא (לפחות את זו שלי).

לשון הבריאה שולחת אותנו ישר לבראשית. אך אולי הדימוי של אדמה הפוצה את פיה ובולעת אינו במובן של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אלא הוא מחזיר אותנו לבראשית של קין והבל- "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד', יא).

אברבנאל לוקח את דימוי האדמה כפֶה למקום טיפה שונה: "והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ, לדונם מידה כנגד מידה: הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים, להיותם בערכו נבזים ושפלים, ככה תפתח האדמה - שהיא השפל שביסודות - את פיה, ותבלע אותם". (אברבנאל, סוף פרק ט"ז) .

דתן ואבירם שפערו את פיהם, לא שמו לעצמם גבול. הגיעו לשפל המדרגה. ולכן יענשו מידה כנגד מידה, על ידי ה"שפל שביסודות" וייבלעו בעצמם אל תוך פי האדמה. 

לקורא הממוצע עולה השאלה – האמנם? האם חטא קורח ועדתו כה נורא שהוא שווה לחטאו של קין?

מסכת אבות עוזרת לנו כאן: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקייםאיזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו  (מסכת אבות פרק ה משנה יז).

כאשר קריאת התיגר אינה מונעת משיקולים אמתיים אלא אך ורק משיקולי אגו ואינטרסים- אזי היא לא לשם שמיים והנזק שהיא יכולה לעולל יכול להגיע בקלות לשפיכות דמים ומכאן העונש החמור כל-כך.

דומה כי השאלה כיצד נדע להבדיל בין מחלוקת ראויה למחלוקת שאינה לשם שמיים נותרת לפתחנו בכל דור ודור. הצעד הראשון הוא לראות מתי אנחנו קוראים תיגר או בוחרים בדרך של מחלוקת  ומהם מניענו שלנו.

שתהיה לכולנו שבת שלום.    


הרב אלונה ניר קרן                                                                                                                                                                               

 


דבר תורה לפרשת שלח לך תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

שנים עשר מרגלים נשלחים לתור את הארץ – הטובה היא אם רעה?

הם שבים מהמשימה – עשרה מטילים מורא בלב העם ושניים – כלב בן יפונה ויהושע מנסים להגן על הארץ הטובה. העם מסרב להאמין. תסיסה עוברת במחנה, יהושע וכלב קורעים בגדיהם, וקוראים בתחינה נואשת לעם: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  .אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם."

לא עוזר. התסיסה גוברת, העם עומד לסקול את משה ואהרון. יש פה ממש מרידה, לא רק במשה ואהרון אלא באלוהים עצמו. המהומה נפסקת באיבחה. שקט משתרר ורק קולו של האל חוצה את המחנה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ". ל'בונה עולם' נמאס כבר מהעם הזה, הוא מציע למשה עסקה מעולה – הוא ימחה את בני ישראל מעל פני האדמה ויתחיל מחדש. כמו אז במבול – רק הפעם בקטנה – רק עם קטן, רדוף ומעצבן של עבדים. ומשה? משה מגן על החבורה הזו של כפויי תודה בנאמנות. הטיעון המנצח שלו מנוסח כשאלה רטורית לאלוהים :"… וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר": (במדבר יד טו-טז).

והוא ממשיך"  וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה."

וה' עונה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

באם אנו קוראים את פשט המקרא, הרי שמשה מצליח לשכנע את אלהים בשל החשש מ"מה יאמרו השכנים"?

אך המדרש מציע אפשרות אחרת:

אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה – שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך, עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. (ברכות דף לב עמוד א). רבי ישמעאל אומר – אומות העולם לא יסתכלו בזלזול על אדון עולם. להיפך, הגויים מתפעלים מהעובדה שהאל מתרצה לדבריו של בשר ודם או בנסוח מתוך עולמו שלו, עולמם של חכמים : המורה מודה שלמד מתלמידו.

בשיר המעלות של תהילים קכ"ו אנחנו שרים: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה": (תהלים קכו ב).

אלוהים של בני ישראל מגדיל לעשות עמם על ידי כך שהוא מקשיב קשב רב לדברים הנאמרים בכנות – גם אם הם יוצאים מפי אלו שאינם יודעי-כל כמותו. דברים הנאמרים בהישר מבט אל המציאות, ללא חנופה יתרה וללא הגזמות מיותרות. עם אלו, כמשה, המגלים אמונה בעמם כי טמונה בהם היכולת להשתנות, היכולת להתעלות, היכולת לעשות תשובה.

ובייחוד הוא מגדיל לעשות עם אלו, ככלב וכיהושע המסוגלים לראות מעל ומעבר למציאות העכורה, המסוגלים להגדיל את היריעה לתמונה רחבה או במילים אחרות: לנסח חזון וללכת לאורו.

 אלו המגדילים לעשות, אלוהים יגדיל עמם.

שתהיה לנו שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 

 


דבר תורה לפרשת בהעלותך תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

את היום (יום רביעי) פתחנו מיכל סייבל רכזת הקהילה ואנוכי בדיון מה לעשות כתגובה לדברי הבלע שנכתבו על פרסום סדנת בר/בת המצווה בדף הפייסבוק שלנו, ראו התמונה בעדכן השבועי (תגובות נבחרות כללו למשל: "מגעיל אנשים הזויים", "בוזזזזז", "הרבנית הטיפשה הזאת מטעה את בני הדור ומוליכה אותם שולל, זו לא דת ישראל, מסכנים הילדים") אפילו התייעצנו עם עמיתנו הרכזים והרבנים ברחבי הארץ.

האינסטינקט הבסיסי שלנו כבני אדם, כאשר אנחנו מותקפים, הוא לבחור בין שלש תגובות אפשריות: לתקוף חזרה (FIGHT), לברוח (FLIGHT) או פשוט לקפוא במקום, באלם ובהלם מוחלט (FREEZE).

אני חושבת שבקוראי את המילים נוטפות הארס הללו, עברתי בשניות מעטות בין המצבים השונים. וגם ביישוב הדעת – השאלה נותרה האם לתקוף חזרה ולנצל בכך הזדמנות לתת במה להשמעת דעתנו או למחוק ולא  "להזין את הטרולים", בעגה של כותבי האינטרנט נותרה בעינה.

עלי לכתוב ולהבהיר כי הדברים הללו לא פוגעים בי אישית. אני יודעת כי טקסי בר המצוות, בתוך כלל הפעילויות שאנחנו עורכים – משרתים את הציבור הישראלי. אין לי שום ספק בכך.

יותר מכל דבר אחר, כשאני קוראת תגובות שכאלו – ליבי כואב. על השנאה המיותרת. על הדרך הנפסדת שכל-כך רחוקה מהצורה בה המסורת היהודית לדורותיה מחנכת. הציווי המפורש בדבר הימנעות מהונאת דברים, לשון הרע ובעיקר מהלבנת פנים – הם אחד האיסורים הברורים הקיימים בספרות חז"ל:

המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא (מסכת אבות י"א) . או: "כל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים"(בבא מציעא נח ע"ב) ואפילו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"( ברכות מג ע"ב).

נניח ודרכנו, כפי שאותם מגיבים גורסים, טעות חמורה היא, עדיין התגובה צריכה להיעשות ללא הלבנת פנים ברבים, ואין ספק כי כתיבה בפומבי בדף הפייסבוק – הלבנת פנים היא. ספר חסידים (כנראה בן המאה ה12 או ה13) קובע בפירוש כי גם אם מדובר בטעות, אין הדבר מצדיק הלבנת פנים: "שני יהודים שמעו מלמד אחד שלמד לתלמידו תיבה בטעות, אמר האחד לחבירו אמור לו אתה אמרת ליה בטעות, אמר לו אם אתה יכול שלא תלבין פניו אמור לו, ואם לאו אל תשפוך דמו (ספר חסידים ש"י).

אנחנו בימים שאחרי חג מתן תורה ולפני התחלת "בין הזמנים" וקריאת נבואות התוכחה שקודמות לט' באב. אין צורך להכביר פה על הקשר בין שנאת חינם וחורבן הבית.

דווקא המילים הלקוחות מפרשת השבוע שלנו, פרשת בהעלותך הן הנותנות לי כח והשראה להתמודד (פרשת בהעלותך, במדבר י' ל"ה):"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". 

בכל פעם שאנו מוציאים את ספר התורה מארון הקודש, חז"ל בחרו להוסיף מיד אח"כ את נבואתו של ישיעהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...." (ישעיהו ב' ג').

הדרך להניס את השונאים והאויבים שלנו היא להוציא את דבר ה' מירושלים. כלומר, להמשיך בדרכנו שלנו -  בבטחה, במתינות, במאור פנים ובדרך ארץ.

"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"!

שתהיה לכולנו (גם לאחינו ולאחיותינו שאינם רפורמים...) שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 

 


<< התחלה < הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא > סיום >>