התחבר לאנשים !

  • התחבר לאנשים והרחב את הקהילה שלך !
  • צפה בפרופיל משתמשים והצטרף לחברים !
  • שתף תמונות וסרטונים !
  • פתח קהילה עצמאית או הצטרף לקהילה קיימת !

כניסת חברים

שכחת את / ?

קהילות חדשות

תמונות חדשות

מי מחובר לאתר?

חברים

  • סטפן רוקם
  • דליה מנדלסון
  • מורית בארי
  • פרופ' רונן בארי
  • עופר ליכטיג
  • הרב מיה ליבוביץ
  • גליה פרידמן
  • Dr Bob Goldwasser
  • מיכל
  • Ruth Nissenbaum
  • Administrator
  • אילן סקלי
  • הרב שלמה פוקס

פעילויות אחרונות באתר

3 ימים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה ערב פסח תשע...

 

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות יב כה-כז)

 

"ויעש לו' יהושע כאשר אמר לו משה וגו'  והיה כאשר ירים משה וגו' (שמות יז, י-י"ג) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין, כיוצא בו (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו', וכי שרף של נחשת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין, כיוצא בו (שמות יב) והיה הדם לכם לאות וגו' וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן שנא' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סימן כז).

 

פסח על שום מה? מוסבר במפורש בשמות, וכולנו מכירים מסיפורי הגן – פסח משום שאלוהים פַּסָח על בתי ישראל, אלו שמשקופיהם היו מסומנים בדם במהלך מכת הבכורות וכך ניצלו. אומר המדרש למעלה – האם עצם הדם על המשקוף הוא הוא שמנע את הפגיעה? כתשובה, יוצר המדרש אנלוגיה בין מקרה זה לשני מקרים נוספים: מקרה ראשון - מלחמת בני ישראל בעמלק. כל זמן שהיו ידי משה מונפות למעלה, יד בני ישראל היתה על העליונה. המדרש מביא דוגמא שניה – נחש הנחושת, כביכול, בני ישראל מתרפאים כאשר מביטים בו. בכל שלושת המקרים – לא נחש הנחושת, לא ידיו המונפות של משה וגם לא הדם על המשקוף הם שמביאים הצלה וחיים. אך ורק ההתבוננות כלפי מעלה, שיעבוד הלב לאלוהים – הוא הוא המביא חיים.

ומהי ההסתכלות כלפי מעלה? מהו שעבוד הלב לאלוהים?

נדמה לי שהשיר הבא של המשוררת והפסיכיאטרית הירושלמית, בלה שור – עונה בדיוק עדין:

בֹּא / בלה שור

בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה

וְאָמַרְתִּי לוֹ

שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת

הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי

עָנָה לִי בְּקֹשִׁי

מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי

בְּיָדְךָ הַדָּבָר

לַעֲשׂוֹתוֹ

 

שיהיה לכולנו חג חירות שמח!

הרב אלונה ניר קרן 

08:06 AM
שבוע אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה שבת הגדול ת...

ההפטרה של השבת שלפני ליל הסדר, מסתיימת במשפט הבא, שבעקבותיו, כך אומר אחד הפירושים נקראית שבת הגדול כך (ולא הגדולה):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם.  (מלאכי ג' כ"ג).

כך מסתיימים כל ספרי הנביאים, במשפט הזה מסתיימת הנבואה בישראל.

בבית הכנסת, בכדי לא לסיים במילה 'חרם', חוזרים ומקריאים שוב את הפסוק הקודם.

הבה נשים לב כי אמנם הנביא מלאכי מבטיח גאולה, אך היא מגיעה יחד עם איום גדול ונורא.  או שתעשו תשובה, כפי שאליהו יאפשר לכם או שתבוא מכה גדולה על הארץ.

מדוע זוהי ההפטרה אותה בוחרים חז"ל להצמיד לשבת שלפני פסח? הרי כביכול מדובר פה בעשיית תשובה והתוכן מתאים יותר אולי לימים הנוראיים ולא לעת בה אנו מצווים להרבות ולספר, לדור הבא, ביציאת מצריים.

ואולי המפתח להבנת ההקשר הוא הוא המסירה לדור הבא.

הביטוי 'הנה אנכי שולח' מופיע רק פעמיים בתנ"ך – פעם אחת פה במלאכי והפעם הראשונה היא בשמות, כחלק מפרשת משפטים, זו הבאה מיד אחרי מתן תורה ועשרת הדברות.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ).

מפרש המדרש - "הנה אנכי שולח מלאך" – אמר לו הקב"ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים. (שמות רבה לב ט ).

המדרש בשמות רבה מכיר הן את הפסוק ממלאכי וכמובן זוכר גם את ברכת יעקב לבניו של יוסף: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי (בראשית מ"ח ט"ז).

המלאך השומר הזה, שמלווה אותנו מאז ימי אברהם, יצחק יעקב וצאצאיו - הרמב"ן טוען כי איננו מלאך כי אם 'קול אלוהים חיים' הקיים בכל דור ודור ועלינו רק להקשיב לו. (פירוש רמב"ן לספר שמות כ"ג פסוק כ').

האם אנו עוצרים כדי להקשיב?

אנו שבים ומצטטים את המשנה מפסחים כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג):' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".(משנה, מסכת פסחים, פרק י', ה')

בשבת האחרונה היה מזג אוויר אביבי במיוחד, ולאחר שסיימתי להנחות בר מצווה, לקחנו את דור ההמשך ויצאנו לטייל קמעא בעמק הצבאים. עצרנו באחת מנקודות התצפית. השמש עמדה לשקוע ואנחנו צפינו בעדר הצבאים לוחך בשלווה עשב רענן. מעליו התנשאה גבוהה מפלצת ההולילנד. משמאל שכונת הקטמונים וצומת פת הרועשת. מאחורינו גבעת מרדכי. עמדנו שלש משפחות ישראליות זו ליד זו – מימיננו שני הורים דתיים לאומיים – האב בחולצה לבנה וכיפה סרוגה והאם בכיסוי ראש גבוה ובנם הקטן, ומשמאלנו אב חרדי צעיר במעיל ארוך ובנותיו בלבוש שבת של קטיפה מהודרת. ואנחנו – זוג הלסביות בג'ינס עם ילדה קופצנית ותינוק במנשא. וכולנו יחדיו עמדנו והתפעלנו מהשלדג המבהיק בכחל מתכתי שעף מקנה לקנה, מהצפרדעים שניפחו את לחייהן וקרקרו בקול רם ומאמא צביה ועופר שאך זה נולד וקיפץ אחריה. והכל עטוף באור רך של בין ערביים ובריח אביב משכר.

 

בבוקר של אחרי יום הבחירות עלתה וחזרה במוחי התמונה הזו ומה יכול להיות יותר סמלי, יותר מעודד, מאותם רגעים אלו של בין הערביים של הפרידה מהשבת בעמק הצבאים. מקום שעמד להפוך לעוד נכס נדלני ורק בזכות התאגדות של תושבים מקומיים, שהתעקשו לעמוד מול השררה והעוול והתעקשו לדאוג שהשטח הזה לא יהווה המשך לעושק שקרה בהולילנד. השטח הזה שפורח עכשיו ומארח בקרבו בני אנוש ללא קשר למוצאם כמו גם בעלי חיים וצמחים רבים. השטח הזה הוא הוכחה חיה כי ישראל יכולה וצריכה להיות אחרת. כולנו יכולים לחיות בה זה לצד זה ולא זה על חשבון זה. כולנו. זה רק עניין של רצון, של שיתוף פעולה. של חזון.

האם זהו קול אלוהים חיים שעלה שם ברגע הזה?

 

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

פסוק זה מצוטט במסכת עדויות כדי להוכיח כי אליהו בבואו טרם היום הגדול, לא יסתמך על אילן היוחסין של אדם כדי להחליט אם אדם כשר או לא. אלא (מוסיף הרמב"ם): "....וחכמים אומרין אין עוול ביוחסין.      'כל הנקרא בשמי וכו', הכל מתיחסין אל האמת, והתורה היא אב לכל, אבל העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חינם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם". (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק ח).

נביא את הפסוק המלא שהרמב"ם מצטט מישעיהו:" "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" ישעיהו מ"ג

כולנו נוצרנו ונבראנו, בנים ובנות, אבות ואמהות – לכבודו.

 בכל דור ודור עלינו – הן כבנים וכבנות והן כאבות ואמהות  - לזכור את הנס שנעשה לנו, לזכור כי הגאולה היא בידנו, לזכור לפתוח את דלתות לבנו לאליהו הנביא ולקול אלוהים חיים שהוא מביא עימו ולזכור שתפקידו ובעיקר תפקידנו: לסלק מעשי עוול , "לא לְרַחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם" (מסכת עדויות, משנה ח' ז').

 

שיהיה לכולנו חג שמח!

‏הרב אלונה ניר קרן

אפר' 11
2 שבועות אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת תזריע...

מה משותף בין לידה, נגעים בעור, שיער נושר ובית שפשתה בו רקבובית?

תאמרו לי, חוץ מהלידה, בכולם מדובר בצרעת, הנושא שעוסקת בו פרשת השבוע הזו וגם זו הבאה אחריה. אז מה עניין הלידה כאן? הרי אין זו מחלה.

ובכן, למרות הפיתוי העז לעסוק בענייני הגוף, לא יכולתי להתעלם משחקן מרכזי אחר בפרשה שלנו – הכהן. בכל המקרים, הן בסיום משכב הלידה והן בכל עניני הצרעת, יש חובה להגיע ולהיראות אצל הכהן.

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.[...] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה." (ויקרא י"ב ו, ח).

בענייני הצרעת בפרשותינו שוב ושוב חוזרות צמדי המילים בהטיות שונות "וראה הכהן". הראשון שבהם, למשל:" אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר " (ויקרא י"ג ב').

עד כדי כך שבעקבות הפסוק – "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא" (ויקרא י"ג, יד), פוסקים חז"ל כי:"וביום הראות בו' - יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגֶל" (בבלי, מועד קטן, דף ז ע"ב). כלומר, אם לחתן יש נגע, נותנים לו לסיים את שבוע חגיגות החתונה ורק אז הוא יכול לראות כהן. ומכאן משליכים לכל אדם בעת חג, לא רק חתן. עד שהכהן לא ראה את הנגע, הנגע איננו קיים והאיש איננו טמא. רק החשיפה לעיני הכהן היא היא שהופכת את המצב הפיזי למצב בעייתי מבחינה רוחנית. קרי טומאה.

זה מזכיר לי את השאלה של הפילוסוף קירקגור על עץ נופל ביער. המשנה ממסכת נגעים אומרת: "בָּית האפֵל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. " (משנה נגעים פרק ב' משנה ג'). גם כאשר מדובר בבית – אם לא רואים, הרי שהבית איננו טמא וגם לא עושים שום מאמץ מיוחד (לפתוח חלונות) כדי להגדירו ככזה.

אשאל עתה מהם מביא לצרעת? מה מביא להגדרה של עור או בית או חלק גוף אחר כטמא? כמקולקל מבחינה מוסרית?

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין (בבלי, ערכין,ט"ז,ע"א).

 כולנו זוכרים את מרים שלקתה בצרעת היות והיא ואחיה הילכו רכיל על אשתו הכושית של משה, כלומר מרים ואהרון חשבו שאולי משום שצבע עורה של אשתו כהה יותר משלהם, אין היא ראויה להיות אשת המנהיג. מרים כעונש לוקה בצרעת, חלקנו שמענו את הפירוש כי גם אהרון לקה בצרעת, אך האם אנחנו זוכרים כי גם משה לקה בצרעת?

הדבר קורה ממש בתחילת דרכו המקצועית של משה כנביא, שם ליד הסנה הבוער:

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה..... ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד' א').

פשט המקרא הוא כי הצרעת היא רק עוד כלי שכנוע בידי משה כי הוא שליח האלוהים ולא שרלטן. אך לא בעיני חז"ל – אלה אומרים: "אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו[...] אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין"(בבלי, שבת, צ"ז, א'). ריש לקיש דורש כי משה לקה בצרעת על שהתנשא על בני ישראל באומרו כי לא יאמינו לו. הצרעת היתה למעשה עונש על הפטרונות האוטומטית של משה, על חוסר האמון שנותן המנהיג לעתיד בבני עמו.

מנהיג נוסף שגבה ליבו ולקה בצרעת היה המלך עזיהו. כן, זה שבנה מגדלים בירושלים. עליו נכתב בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ו): וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה[...]וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק."   אך צבירת הכח תעתעה בו, הוא סובר כי הוא יכול למלא את תפקיד הכהנים בבית המקדש ולהקריב במקומם. ממשיך לספר לנו סופר דברי הימים:"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו... וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ".

היהירות, אם כך, היא אם כל חטאת. היא זו שמולידה את כל שבעת החטאים שמונה התלמוד בציטוט ממסכת ערכין. כשאני חושב או חושבת שמשום שאני יהודי / מוסלמי / גבר / אשה / אשכנזי / תימני / מבוגר או צעיר – מסיבות אלו או מאלף ואחת סיבות אחרות – אני חושב שדמי שווה יותר, אדום יותר ודם האחר, זה שאיננו אני – מותר. ואז אני מתיר את לשוני, אני מתיר שפיכות דמים, מתיר גזל , אני חושב שמותר לי להיכנס ולהצית מקום תפילה רפורמי, מותר לי להיכנס ולטבוח במתפללים מוסלמים- כי הרי הקורבן שלי הוא לא אדם שלם, הוא איננו אדם אמיתי – כמוני. היהירות היא היא זו שאנו צריכים לשים לב אליה.

נחזור לעניין הכהן. האם יש לכהן יכולות על-אנושיות כלשהן אותן ירש מאהרון ולכן מופקדת בידו חובת הראייה? מובן שלא.

מפליא הנביא מלאכי לתאר מיהו כהן "אמיתי" כחלק מהביקורת אותה הוא מטיח בעמיתיו הכהנים: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:  כִּי מַלְאַךְ יְהוָה-צְבָאוֹת, הוּא." (מלאכי ב')     הכהן הוא הוא המופקד לראות את העוולות, את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית שלנו, רק,  ואך ורק אם הוא בעצמו חי ומתנהג באופן מוסרי. ולא פחות חשוב מכך – לא שוכח שהוא רק מלאך – כלומר רק שליח ה'. כוחו לא נובע מעצמו, אלא משליחותו. הוא שליח ציבור.              

כולנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כולנו מוטלת השליחות הזו. על כולנו מוטלת החובה לפקוח עיננו, לראות, לראות ושוב לראות. גם אם המראות קשים, לא נעימים, גורמים לנו לרצות לעצום את עיננו, להסב את מבטנו למראה מרגיע מנחם. שליחותינו כבני אדם וכיהודים היא לראות. לראות ולחשוף.

מי יתן ואנחנו ושליחי הציבור שלנו נלך בשלום ובמישור, נשיב רבים מעוון, נשמור דעת ונבקש תורה, שתורת אמת תהיה בפינו ועוולה לא תמצא על שפתותינו ובעיקר בעיקר נזכור להיות כמה שיותר בענווה. נזכור תמיד שאנחנו רק שליחים, מתווכים, פרשנים של התורה. איננו אלוהים בעצמנו.

שתהיה לנו חגיגה דמוקרטית של ממש, חודש טוב ושבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן

 

נעזרתי במאמרו של הרב שבתי סבתו "עיני הכהן" מתוך "ותשאני רוח", ע"מ 81-89

אפר' 04
3 שבועות אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת שמיני...

דבר תורה לפרשת שמיני, תשע"ט

פרשת שמיני נפתחת באירוע החגיגי של חנוכת המשכן, השקתם החגיגית של אהרון ובניו ככהנים. ואז קורה האסון הנורא – בניו של אהרון, נדב ואביהוא: " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה." אינספור דרשות נכתבו על האש הזרה, על העונש הבלתי נתפס, על תגובתו של אהרון. דמות אחת, משמעותית, נשכחה – הן מהטקסט התנכ"י והן מהדרשות - אמם של הבנים – אלישבע בת עמינדב, אשת אהרון.

היעדר קולה מתמלא באמצעותם של מדרשים. נביא כאן שניים מהם.

הראשון הוא מדרש על שיר השירים, על הפסוק שאנו מקפידים לשיר כל קבלת שבת: "מי זאת עולה מן המדבר? [כתמרות עשן]" – מדובר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך (=משה) ואחִיהָ נשיא (=נחשון) ובעלה כהן גדול (=אהרון), ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן". (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג סימן ז)

השמחה האדירה של הרעיה והאם הרואה חמש שמחות ביום אחד, הגאווה שממלאת את ליבה העולה על גדותיו, נהפכת באחת לאבל כבד.

מדרש בעל מסר דומה, עושה קישור מפתיע בין אלישבע ובין רות:

"ויהי ביתך כבית פרץ" (רות ד יב) – לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. "ויקח בועז את רות" – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת. (מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד סימן יב)

כדי להבין את הנאמר, נעזר באילן היוחסין הבא: 

 

יהודה

תמר

 

פרץ

 

 

 

 

חצרון

 

 

 

 

רם

 

 

 

 

עמינדב

 

 

 

 

 

 

       
   
 

 


אהרון