התחבר לאנשים !

  • התחבר לאנשים והרחב את הקהילה שלך !
  • צפה בפרופיל משתמשים והצטרף לחברים !
  • שתף תמונות וסרטונים !
  • פתח קהילה עצמאית או הצטרף לקהילה קיימת !

כניסת חברים

שכחת את / ?

קהילות חדשות

תמונות חדשות

מי מחובר לאתר?

חברים

  • הרב מיה ליבוביץ
  • הרב שלמה פוקס
  • מיכל
  • גליה פרידמן
  • דליה מנדלסון
  • מורית בארי
  • Ruth Nissenbaum
  • סטפן רוקם
  • אילן סקלי
  • Dr Bob Goldwasser
  • עופר ליכטיג
  • Administrator
  • פרופ' רונן בארי

פעילויות אחרונות באתר

4 ימים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת קורח...

קורח ועדתו יצאו חוצץ כנגד משה ואהרון. ועונשם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". (במדבר ט"ז ל"ב-ל"ג)

 

כמה פרקים מאוחר יותר, במיפקד לאחר מגפה, נאמר לנו:

"ובְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"(במדבר כ"ו יא). 

איך ייתכן? הרי נאמר "כל האדם אשר לקרח"?

ואנחנו מכירים גם את המזמורים בתהילים המיוחסים לבני קורח -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" תהלים מ"ב א-ב.

 

אז ישנה הפרשנות הגורסת כי אמנם קורח ורוב עדתו נבלעו, אך לא כל צאצאיו כולם. 

הפתרון המעניין יותר, מצוי כמובן באגדה הבאה במדרש:

"ובני קרח לא מתו'. תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהינום, וישבו עליו ואמרו שירה." (סנהדרין עמ' ק"י ע"א).

בני קורח כלואים בשאול בין עולם החיים לעולם המתים. מדרש מקביל (מדרש תנחומא, קורח) טוען כי "לעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם". בני קורח נמצאים במצב ביניים אך לא לתמיד. עד שיבוא רגע זה, בני קורח לא קופאים על שמרם (בכל זאת גיהינום...) אלא אומרים שירה. ולא סתם שירה אלא שירה נפלאה שהיא חלק ממזמורי תהילים.

זוהי התשובה, כך מציע המדרש, של בני קורח. אם קורח חטא בדיבור, התשובה על מעשה זה תהיה בדיבור ולא דיבור קשה ומפלג כדיבורו של קורח, אלא דיבור שהוא שירה מרוממת רוח:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

11:30 AM
שבוע אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה פרשת שלח-לך...

בני ישראל, בעקבות הדיווח שהם שומעים מעשרת המרגלים, שוב מתלוננים: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ".

וכמובן המסקנה המתבקשת:" וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אלוהים בתגובה אופיינית מוציא קיטור על משה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹאַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ". משה מתחנן על ליבו של אלוהים ואלוהים עונה בתגובה:" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם, חַי-אָנִי:  וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי."

כל יום כיפור (וגם במהלך ימי הסליחות) אנחנו מזכירים לאלוהים את הפסוק הזה :" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", כדי שגם הפעם כמו בפעם ההיא, הוא יסלח לנו.  אבל חלק מהמדרשים והפרשנים סבורים אחרת. אלוהים לא לגמרי סולח במקרה של הפרשה שלנו, אלא סולח על תנאי וקוצב את העונש.

כדי להחליט מה כוונתו של אלוהים, הפרשנים תוהים מהן אותם עשר פעמים שלא שמעו בקולי והיכן חטא המרגלים משובץ בהם. ישנם המונים את חטא המרגלים כחטא התשיעי וקורח ועדתו (שיגיע עוד מעט) הוא העשירי, חלקם אומרים שחטא המרגלים הוא העשירי והחמור שבהם. בשתי הספירות הללו, הסליחה והמחילה של אלוהים היא מוחלטת.

הכלי יקר, או בשמו ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין המאה ה-16 כותב: "כי בכל זמן ממצרים ועד הנה: "סלחתי כדברך", אבל מכאן ואילך חושבנא, ולא אסלח לגמרי. ונתן טעם לדבר "וינסו אותי עשר פעמים" (פסוק כ"ב), על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר ניסיונות. אבל משם והלאה, תמה זכות זו, על כן אגבה חובי מעט מעט".

 

לפי שיטת הכלי יקר, חטא המרגלים הוא החטא האחד-עשר במספר. אלוהים נתן לבני ישראל עשרה צ'אנסים. בחטא האחד עשר כבר אין כפרה מלאה, אלא העונש מתפרש על-פני ארבעים שנה של נדודים במדבר.

 

דווקא הפירוש הזה מעמיד את כל עניין התשובה, הכפרה והמחילה באור הגיוני לי יותר. אלוהים ההורה יודע גם לחמול אך גם להציב גבולות. עשר פעמים הוא מחל לחלוטין (למשל, על חטא העגל) אבל בפעם האחת עשרה אין מחילה מלאה. יש עונש.

העונש לדור המדבר, היינו אי-הכניסה לארץ המובטחת אינו פוסח על מרים, אהרון ולבסוף גם לא על משה, על אף תחנוניו. הורות טובה כמו גם הנהגה טובה היא זו היודעת לחמול אך באותה עת להציב גבולות ברורים מתי לא תהיה חמלה.  כך מתמלאים כבוד: "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן

יוני 07
2 שבועות אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת בהעלו...

 

בכל פעם שאנחנו מוציאים את ספר התורה מן ארון הקודש אנו שרים את הפסוק הבא מהפרשה שלנו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה..."

וכשאנו משיבים את ספר התורה אנחנו אומרים את ההמשך – "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

מי שיקרא בתורה השבוע, יבחין כי לפני ואחרי הפסוק מופיעות שתי אותיות נ' הפוכות.

 

 

מה משמעותן?

אומר הרמב"ם (בפרשו את המשנה, כלומר מסתמך על חז"ל): "כלל הוא אצלנו כי פרשת "ויהי בנסוע הארון", "ובנחה יאמר", שני הפסוקים יחד הם ספר בפני עצמו. אמרו: "חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט' א') - אלו שבעה ספרי תורה, ונעשו שבעה כפי שאמרו שמתחילת הספר עד ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו, ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, ומן ויהי העם כמתאוננים עד סוף הספר ספר בפני עצמו, ונמצא מדבר סיני שלשה ספרים, וארבעת החומשין הנשארים הרי שבעה"  (פירוש המשנה, מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').

אם עד היום שרתם ב"אחד מי יודע" חמישה חומשי תורה, הרי טעיתם! במקור היו שבעה ספרי תורה כאשר שתי אותיות הנ' באות לסמן לנו כי מ"ויהי" עד "ישראל" הרי הוא ספר נפרד שהודבק פה. ומכאן שספר במדבר הוא למעשה שלשה ספרים. קרי יש שבעה ספרים ולא חמישה!

הנה ה"ציוץ" (טוויטר) הראשון בהיסטוריה - 19 מילים יכולות להוות ספר שלם בפני עצמו. מעניין לחשוב על תוכן תשע-עשרה מילים אלה ולשאול האם מי שנפוצים ונסים הם גם השבים – קרי האם רבבות אלפי ישראל, בעת ה"נחה" יש להם אפשרות של תשובה מהיותם שונאים ואויבים?

שתהיה לכולנו שבת של שלום

מאי 31
3 שבועות אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת נשא...

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

(במדבר ו' כ"ד-כ"ז)

הברכה המשולשת, ברכת הכהנים, נמצאת בתוך פרשת השבוע שלנו, וגם בה ולא רק בתחילת הפרשה נמצא השרש נ.ש.א. מה המשמעות של נשיאת פני ה'? רש"י אומר – ישא ה' פניו אליך – יכבוש כעסו. כלומר – אף לסרים מדרך הישר, ה' ינהג לפנים משורת הדין, וינהג במידת החסד והרחמים.

מעניין לחשוב על המילה 'פניו'  - למי הכוונה במשפט? פירוש אחד יאמר – פניו, פניו של אלוהים. אלוהים נושא את פניו אליך. פירוש אחר יאמר – פניו של האדם. אלוהים נושא את פניו של האדם אליו. שולח יד ובעדינות מרים את סנטרו של מי שמשפיל ראשו למטה בתחושת אשמה, למען מבטיהם ייפגשו.

בשני הפירושים גם יחד מצטיירת תמונה אינטימית של יחס קרוב וחם בין האלוהים לאדם.

התמונה הזו מזכירה לי את התיאור הנפלא שנמצא במסכת ברכות:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים,וראיתי את כתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא. אמר לי: ישמעאל בני ברכני!  אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.  (בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון(.

המפתיע כאן הוא שאלוהים הוא זה שמבקש את רבי ישמעאל לברך אותו (!) ובתגובה ישמעאל מבקש כי אלוהים ישא פנים אליו. ואלהים מנענע בחיוב בראשו. האינטימיות וההדדיות שביחסים בין אלוהים לאדם לא יכולה להיות ברורה יותר.

מי יתן וה' ישא פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום.

מאי 24
חודש אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לערב חג השב...

דבר תורה לערב חג השבועות

" וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ….בא ונדבק בישראל"

לכבוד חג מתן תורה שיחול מחרתיים ולכבוד רות המואביה שנקרא המגילה על שמה במהלך החג, אביא את דבריה המפורסמים של רות אל נעמי וכן שני מדרשים בעקבות רות-

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי (רות א' ט"ז)

לְמָה הגרים דומין בפני ישראל? לרועה שהיה רועה את עדרו, וברח שה אחד מן הָאֲפָר (שדה פתוח) ונכנס לתוך הצאן. והיה חביב עליו יותר מדי. למה? שְׁאֵלוּ לקחן בדמים, וזה שלא בדמים, אלא מאליו בא, ונכנס בתוך הצאן. כך ישראל, כמה אותות ונפלאות עשה להן הקב"ה, כמה קולות ולפידים וברקים הראה אותן בהר סיני, עד שקיבלו את התורה. אבל הגֵר לא ראה מאומה, אלא מאיליו בא ונדבק בישראל. לכך הכתוב מזהיר עליו. (משנת רבי אליעזר פרשה ט"ז עמוד 303)

"אמר ריש לקיש: חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני. למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה. וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה וקיבל עליו מלכות שמים. יש לך חביב מזה?" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו')

המדרשים שניהם מעלים את הגרים, אלו ש"נדבקו בישראל",  למעלה אחת מעל למי שנולד לתוך עם ישראל ומדגישים את רעיון הבחירה. לא בחירת האל בעם, אלא דווקא וחשוב מכך, הבחירה האינדיבידואלית להשתייך לעם ישראל.

בשבועות, מחד, הפכנו לעם וקיבלנו את התורה. אך ברור שלא היתה לנו ממש ברירה כפי שדורש ר' אבדימי בר חמא בר חסא:" מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (מסכת שבת פ"ח ע"א).

אם כך, אלו שבחרו להשתייך, אפילו שלא הקסימו אותם בקולות ובברקים ובטח שלא כפו עליהם, אלו חביבין מישראל. אולי אנחנו יכולים ללמוד על היחס הראוי לאלו שאינם בני עמנו הבוחרים לגור עימנו. נכון שיש לגרים החיים בקרבנו שיקול כלכלי לעשות כן, אך גם נעמי שבה לבית לחם   "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם." (רות א' ו').  אם כך, לא משנה מדוע ואיך הגרים באו לכאן, משנה האם הם בוחרים לדבוק בנו – ללמוד את שפתנו, אורחותינו, להיות אזרחים מועילים בחברה שלנו. השאלה היא האם אנחנו מאפשרים להם את הבחירה.

נאחל שנזכה להיות חביבים בין אם ראינו את הקולות ובין אם בחרנו לראות אותם....ושכולנו נמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

שבת שלום וחג שבועות שמח!

 

מאי 17
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לעדכן – פרש...

כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת בחוקותי, גם בהפטרה הנביא ירמיהו עורך התניה. "בחוקותי" הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, נאמר: "אם בחוקותי תלכו" –יהיה לכם טוב ובאם לא – אסונות ופגעים יבואו עליכם.

ירמיהו הנביא המשורר משתמש במטאפורות הפונות ישירות אל הפרט ולא אל הכלל -  

   בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. (ירמיהו י"ז ז'-ח').

 

הוא (ר' אלעזר בן עזריה) היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז ו). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים וגו'. (מסכת אבות ג' י"ז).

ר' אלעזר בן עזריה ממנף את המטאפורה של ירמיהו לנמשל מעניין, בו הענפים הם החכמה והשורשים הם המעשים. כאשר החכמה (הלימוד, הדעת, המידע הנאגר) מרובה על המעשים הבאים בעקבותיו, הרי זה כאילן מרובה ענפים ועלים הנשען על שורשים מעוטים. כל רוח יכולה לעקור אותו ממקומו. אך אם החכמה, גם אם איננה רבה, מגובה במעשים – שום דבר לא יעקור את אותו אדם ממקומו.

בשבוע האחרון לספירת העומר, שבוע אחרון לפני קבלת התורה בחג מתן תורה, הנבואה של ירמיהו והפירוש של ר' אלעזר בן עזריה, מזמינים אותנו לפשפש במעשינו. לזכור שאם התורה איננה מביאה לידי מעשים רבים (וטובים!)– הרי היא כערער בערבה.

שתהיה לנו שבת שלום!

 

מאי 10
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת "בהר ...

עיקר פרשת בהר עוסקת בציווי השמיטה והיובל והמצוות הנגזרות מהן. היא נפתחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה: (ויקרא כ"ה א'-ב').

אומר המדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – הדרשנים שמו לב כי מכל הציוויים שנזכרים בתורה, רק כאן, בנוגע למצוות השמיטה, צויין המקום בו הוא נאמר. בכל המצוות האחרות הנוסח השכיח הוא: "וידבר ה' אל משה לאמור...".

והתשובה שהמדרש נותן: " והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה)

אכן אין שום דבר מיוחד במצוות השמיטה. היא הפרט המעיד על הכלל. כמו מצוות השמיטה, כך כל המצוות כולן נאמרו בסיני.

באופן מפתיע התגלגל הביטוי לעברית המדוברת, אך משמעותו השתנתה ואף מנוגדת למשמעות המקורית הן של המדרש והן של פירוש רש"י המצטט את אותו מדרש. אם כאן דווקא הקשר הוא קשר של אינדוקציה (הפרט המשליך אל הכלל), הרי בעברית העכשווית הפירוש הוא לתהות – מה הקשר בכלל בין הר סיני לשמיטה?

ואולי ניתן לומר כי רק כאן צויין הר סיני היות ודווקא במצוות השמיטה, כשעם העבדים לשעבר עומד למרגלות הר סיני - אין בניסיון החיים שלו בעלות על קרקע. וכי דווקא הזכרון שבכל דור ודור לא רק כי יצאנו ממצרים אלא גם כי היינו עבדים חסרי מעמד ורכוש, הוא העיקרון המנחה אותנו בהתייחסות לבעלות זו. הקרקע לא יכולה להיות בבעלות אמתית שלנו אף פעם "כי לי הארץ... כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי"(ויקרא כ"ה כ"ג). ועל כך בדרשה שלנו מחר.

שבת שלום!

 

מאי 03
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לפרשת אמור...

"דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א י"ז)

התורה היא אתגרית. לעיתים כשאני קוראת בה, יש פסוקים שאני מעדיפה לא לקרוא, שאני מעדיפה שלא היו נכתבים. הפסוק למעלה, מפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור, הוא אחד מהם. לאחריו בא פירוט מדוקדק האומר כי הכהנים צריכים להיות חסרי מומים גופניים.

הוא מיד מעורר בי דחיה, רצון לדלג הלאה. כל שכן, לא הקדיש לו זמן מחשבה. בעיני הוא מום בטקסט עצמו. ודווקא משום כך – איני יכולה להסיר את מבטי. הוא נמשך אל הפסוק שוב ושוב. אני חייבת להתעמת עימו. כמו הילד שעוד לא הפנים את כללי החברה ובוהה בקטוע הרגל.

"כל הפוסל – במומו פוסל" אומר שמואל (בבלי קידושין ע ב).  האמרה המפורסמת הזו יכולה אולי טיפה להקל את הקריאה. הדרישה מהכהן להיות חסר מום, דווקא מבליטה את השונות שלו מרובנו, בני אדם "רגילים" – שהרי בכולנו יש מום, כולנו לא מושלמים.

האם זה יכול להוות הסבר מספק? על כך ועוד בדרשה מחר....

 

אפר' 26
2 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לשבת תקומה...

דבר תורה לכבוד שבת תקומה

הבוקר, בעת הצפירה, עמדתי מחוץ לבית הכנסת בשדרות הראל ולצידי עמד דיוויד כץ. בחולצה לבנה ובגו זקוף, הוא ועובדי המשרד יצאו לעמוד. כמה שניות לאחר שהצפירה החלה עוד נסעו מספר רכבים. צילמתי במכשיר הנייד את הדקות הללו.

מוזמנים לצפות...

לאחר הצפירה, כשאנו פוסעים, אני חזרה לבית הכנסת ודיוויד למשרדו, שאלנו את עצמנו האם גם בעוד שבעים שנה תהיה צפירה והאם מרחק הדורות ממאורעות השואה מעמעם את הקשר שלנו לטרגדיה שאירעה לעמנו. אולי זה ההסבר למכוניות (המעטות) שנסעו בעת הצפירה?

אמש לאחר המעמד המרגש בקהילה שלנו לכבוד יום הזיכרון לשואה, השתתפתי במעמד מרגש אחר  - "יום השואה בהשראת את הילסום".

המעמד הסתיים בשירת יחד של תפילה מופלאה שמילותיה לקוחות מספר מלכים ב' פרק כ' . שם הנביא ישעיהו בן אמוץ הוא המבשר לחזקיהו המלך החולה את מילות ה':

"שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי, רֹפֶא לָךְ".

 

אלוהים מורה לחזקיהו שהוא שומע ורואה אותו ובעיקר נוכֵח בשבילו – "הנני". לא האדם אומר זאת נוכח האלוהים, אלא אלוהים בא ומתייצב נוכח האדם. וכך נעשה ריפוי.

מחר נקבל יחדיו את השבת המכונה לעיתים "שבת תקומה", המוקדשת לזמן הזה שבין שני ימי הזיכרון. נדמה לי כי בהקשר המאורעות הלאומיים שבדורות האחרונים, אנחנו זקוקים לריפוי. הריפוי יבוא רק באמירת "הנני" – ראשית של בני אנוש ומאליו של אלוהים: "הנני, רפא לך".

שבת שלום

אפר' 12
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג דבר תורה לחג הפסח...

"חג המצות הזה זמן חרותינו" (מתוך תפילת מוסף לחג הפסח)

 

חג הפסח - חג החופש והדרור מזמין אותנו לחשוב מהי המשמעות להיות בן חורין?

כותבת חנה ארנדט: "האדם אינו יכול להיות חופשי מבלי לדעת שהוא תלוי בצורך, משום שהחופש שלו תמיד מושג באמצעות ניסיונות שלעולם אינם מצליחים לגמרי לשחרר את עצמו מן הצורך. (מתוך "המצב האנושי" )

במסכת אבות אומר רבי יהושע בן לוי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה"  (מסכת אבות, ו', ב')

ישעיהו ליבוביץ' כותב על ההתעלות הזו  כך: "קבלת אורח-חיים שאינו נובע מטבעו של האדם משמעותה - שחרור האדם משעבודו לכבלי הטבע הגולמי... האדם המופעל על ידי טבע 'עצמו' אינו לאמיתו של דבר אלא גולם המופעל על-ידי כוחות הטבע, ממש כבהמה הרועה באחו, שאף היא, לכאורה, חופשית מן התורה ומן המצוות, זאת אומרת מכל חוק הכפוי עליה מן החוץ [...] וזהו 'אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה': הוא בן-חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה, הן בגילוייו הכלליים והן בגילוייו באדם עצמו".  (מתוך "מצוות מעשיות")

בן-חורין, אם כך, הוא מי שמתעלה מחוק הטבע. נדמה לי שפרופ' ליבוביץ ואנוכי נהיה חלוקים על הפרשנות  והדרך בה יש לחיות חיים המתעלים מעל חוקי הטבע. אך שנינו נסכים  עם חנה ארנדט שהניסיונות שלנו, לא משנה כמה כושלים הם, הם הם העיקר. החופש שלנו מושג באמצעות אותם נסיונות.

 ערב הפסח הבא עלינו לטובה, אני מאחלת לכולנו להמשיך ולנסות להיות בני ובנות חורין, להמשיך לנסות ולחיות בפועל חיים של אמת וצדק כלפי עצמנו וכלפי זולתנו.

חג חירות שמח!

 

מרץ 29
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג פרשת ויקרא...

בשבת הקרובה יתחדש עלינו לטובה חודש ניסן. עם ראשית החודש הזה, חודש בו האביב מתפרץ והעלים מלבלבים על העצים בירוק בהיר וחדש, לכשאנו נתקלים בעץ (פרי) כזה במהלך ימי חודש ניסן, אנחנו מברכים את ברכו האילנות שזו לשונה:

ברוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת  לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

השילוב של בריות טובות עם לא חיסר כלום בעולמו מזכיר לי  את המדרש המפורסם על רבי יהושע  ובת הקיסר (תענית ז' ע"א). רבי יהושע שהיה חכם מופלג, מורו של רבי עקיבא היה ידוע גם בכיעורו. המדרש מספר כי פעם אחת בעת ביקור ברומי, אמרה לו בת הקיסר:" אי [אוי] חכמה מפוארה בכלי מכוער!  כלומר – "כיצד השכין הקב"ה כל כך הרבה חכמה בגוף כל כך מכוער?"
שתק ר' יהושע, חשב מעט וענה לה תוך שהוא מסתכל על כלי החרס שמשרתת מזגה מתוכו יין: "מעניין כיצד בבית כל כך עשיר מגישים יין בכלים כל כך פשוטים..." הורתה בת הקיסר להחליף את כל כלי החרס בכלי זהב יקרים. החמיץ היין. הבינה בת הקיסר כי יופי הכלי אינו מבטיח את שמירת איכות תוכנו.
 
אאחל לכולנו שנדע תמיד להתבונן בבריות ובאילנות ובסובב אותנו ולדעת כי "לא חיסר בעולמו כלום". שהחמץ איננו תלוי בכלי בו הוא שוכן, אלא במשמעות, בתוכנו ובטיבו.
שיהיה לכולנו חודש ניסן נפלא וחג אביב שמח!

מרץ 25
מיכל עדכן את כתבת הבלוג שלו דבר תורה לפרשת בא...

אחת הסיבות שמדרשי האגדה כל כך אהובים עלי, היא,  שלחז"ל יש את היכולת (והתעוזה) לקרוא את דברי התורה, לראות את החולשות האנושיות שבנו, לא בביקורתיות אלא בחמלה, כזו המתובלת בלא מעט הומור-עצמי.

דוגמא אחת לפרשנות כזו היא בפרשת השבוע, פרשת "בֹּא". מכת בכורות תקרה ב"חצי הלילה" וכך גם יציאת מצריים. אותי זה מיד זורק לפיוט "ויהי בחצי הלילה" שרובנו נוהגים לשיר את הבית האחרון שלו מסביב לשולחן הסדר. למה חשוב לציין כי הדברים קורים בחצי הלילה? מה המשמעות של העיתוי הזה?

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: (שמות יב כט).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות יא ד)

המדרש הראשון (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט) מספר כך:  "ויהי בחצי הלילה – משה אמר להן לישראל: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב יב) ולא קבע להן זמן. שלא יהו יושבין ומהרהרין הרהורין רעים ואומרים: כבר הגיעה שעה ולא נגאלנו. אבל כשאמר לו משה לפרעה, מה הוא אומר: "כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' " (שמות יא ד).

אפשר ממש לדמיין את בני ישראל יושבים קבוצות-קבוצות מתנם חגור, נעליהם ברגליהם והם נשענים על מקלותיהם...ממתינים...מציצים מדי פעם בשעון...מצקצקים: "נו מתי כבר תגיע הגאולה? כבר שתים-עשרה ועוד אין זיקוקים? אי אפשר לסמוך על המשה הזה...". משה, על פי המדרש, רצה למנוע את ההמתנה מותחת העצבים הזו, את הסכנה שכמה חסרי אמונה צייקנים יחבלו בכל תהליך הגאולה  ויגרמו לבני ישראל לשוב על עקביהם חזרה לעבדות. אולי המדרש אפילו מעז לומר שמשה לא סומך על אלוהים. אחרי הכל אנחנו במזרח התיכון ושתים עשרה זה לא בדיוק בדיוק שתים עשרה.   ולכן אין שעה מדויקת. הגאולה תבוא כאשר תבוא. פרעה, לעומת זאת, הוא לא עם עבדים אלא שליט של אימפריה מסודרת ולכן הוא מקבל שעת-שין מדויקת, בשלושה העתקים. שלא יהא בלבול קל שבקלים.

המדרש הבא לוקח את מועד יציאת מצריים לכיוון הפוך לגמרי, כאן משה שלנו יוצא יקה דייקן. אלוהים אומר תחילה בכלליות ב'לילה הזה' ואילו משה הלחוץ מדייק את העניין "כחצות הלילה".

"אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות י"ב י"ב) הלך משה ואמר לישראל כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם י"א ד') אמר הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר שם) יהא משה עבדי כַּזְבָן? אלא מה אמר משה כחצות הלילה אף אני פועל בחצי הלילה".( פסיקתא רבתי פיסקא י"ז).

אלוהים, האב הרחמן, מבין את הצורך האנושי של משה לדעת בדיוק בדיוק מתי זה יקרה, הוא לא רוצה להביך אותו מול בני ישראל. אם משה אמר בחצות הלילה...בסדר...אבוא בחצות הלילה.

תמונה כל-כך פשוטה, אך כה מלאת תעוזה ודימיון. אלוהים מתרצה לבוא בשעה שמשה קבע לו רק כדי שבני ישראל לא יגידו שמשה לא אמין!   נדמה לי שב'אלפיים שנות' שעברו מאז שנכתבו המדרשים האלה, איבדנו מעט מהיכולת הזו – לומר משהו על עצמנו, על טבע האדם על היחס ביננו לבין אלוהים בחן, בהומור עצמי, בחמלה.

שתהיה לכולנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן.

 

אשמח לשמוע מכם תגובות והארות. rav@kamatz.org

מרץ 25
4 חודשים אחורה
מיכל כתב פירסום חדש בבלוג טסט...

=========

ינו' 30
מיכל מיכל דבר תורה לפרשת "בשלח" אנחנו בפרשת "בשלח", בה נשיר יחד עם משה, מרים ובני ישראל את "שירת הים". בשל כך נקראת השבת גם שבת שירה. בכל ליל שבת נהוג בקהילתנו לשיר את המילים הבאות מתוך שירת הים: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא. (שמות ט"ו, י"א). כביכול, פשט המקרא מרמז על הכרה באלים אחרים - אמנם ה' הוא הגדול והנורא מכול, אבל יש עוד אלים. הייתכן שהמקרא עצמו מודה בפוליתאיזם!?! כמובן שגם המדרש נדרש לשאלה זו. הנה תשובה אחת: "מי כמוכה באלים ה' – מי כמוך באלו שקורים עצמם אלוהות. פרעה קרא עצמו אלוה, שנאמר: "יען אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט ג). וכן סנחריב, שנאמר: "מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו ארצם מידי" (מלכים ב יח לה). וכן נבוכדנצר, שנאמר: "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד יד). וכן נגיד צור שנאמר: "בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה' אלהים יען גבה לבך ותואר אל אני" (יחזקאל כח ב). מי כמוכה באלים ה' – כי כמוכה באלו שאחרים קורין אותם אלוהות ואין בהם ממש". (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ח). השבת, ובעצם לא רק בשבת – בכל יום, אנחנו מוזמנים לשאול את עצמנו מהי העבודה הזרה בה אנו חוטאים? מה אנו מדמים לאלים בחיינו? מהם הערכים או האנשים שאנחנו סוגדים להם והאם יש בהם ממש או שהם הבל וריק? האם בכלל אפשר לסגוד למשהו מבלי שיהיה עבודה זרה? כותב על כך הרב אברהם יהושע השל:" מהות הדת אינה בסיפוק צורך אנושי. כל עוד האדם רואה את הדת כמקור לסיפוק צרכיו, לא את האלוהים הוא עובד כי אם את עצמו [...] אנו יוצאים נוכח העולם לא רק בנתיב הכדאיות, כי אם גם בנתיב הפליאה. בראשון אנו צוברים מידע כדי לשלוט; בשני אנו מעמיקים את הוקרתינו כדי להיענות. העוצמה היא שפת הכדאיות. השירה היא שפת הפליאה."(השל, אלוהים מבקש את האדם, עמ' 276). נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא! שתהיה שבת שירה מופלאה. ינו' 29