פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת האזינו - השירה והנלמד מן הרווח שבין השורות?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת האזינו התשע"ה – השירה והנלמד מהרווח שבין המילים!

שובה ישראל – מה מלמד הרווח שבין השורות שבשיר?

מבט על הכתוב מראה - כך כתובה הפרשה - שיר!

הפתיחה בפרק שירה והחתימה תוביל אותנו לשירה של רחל 'מנגד' בשל הפסוק החותם את הפרשה!

דברים לב' - (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: (ג) כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:....

(מד) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: (מה) וַיְכַל משֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מה נלמד ברווח שבין המילים?

נעיין במדרש ונברר מנים לדרשו רעיון שכזה?

בבלי תמורה טו' ע"ב - אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגֵן - עֶדֶן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך

אָמַר לוֹ, רַבִּי, כְּלוּם הִנַחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ [בִּי], (שמות לג) "וּמְשַׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

מִיָד תַּשָׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל (משה] [יְהוֹשֻׁעַ], וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוֹ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לוֹמַר לְךָ - אִי - אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטוֹרְדָן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (יהושע א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

בלשון המדרש משה פונה כחלק מתהליך הפרידה בניסיון לברר – האם ישנה אי בהירות? ברם יהושע כבן ישראל – עונה, הרי לא משתי מאוהל מועד – הכול ברור! וכדרכם של דברים מתברר שלא כך!

התדהמה הרדיקאלית שבמדרש זה היא תשובת האל ליהושע כאשר הוא מתבקש לעזור לו – ללמדך איני יכול, אלא לך טורדם במלחמה!

סיבת כיבוש הארץ על פי מדרש זה – בעיות פנימיות בישראל ולכן על מנת להסיח את דעתם של ההמונים, נצא למלחמה ובכך ישכחו את טענותיהם בדבר אי ידיעת החוק על ידי המנהיג החדש, יהושע!

דברים אלו נהגו לומר על מצרים, נאצר יצא למלחמה נגד ישראל כדי לפתור בעיות כלכליות! וכאן במדרש אנו מוצאים אמירה ברורה – מלחמת כיבוש הארץ נבעה ממניעים זרים?!

מנין רעיון שכזה, נטען שכתיבת שיר מאפשרת לדרוש בין המילים ולטעון שיש כאן רמז המחייב לחשוב אחרת, לחשוב שלא כפשט הסיפור!

הפרשה עוברת מהשירה למעמד הפרידה מהמנהיג משה, מציינת את הציווי לעלות להר העברים – הר נבו, הר ממנו רואים לכל עבר, או רואים לעברים הפוכים!

יש כאן הזמנה לחשוב אחרת, לנצל את המעמד ולבחון מאין באנו, לאן אנו הולכים!

יתרה על זאת בקוראנו בכל שנה את אותה פרשה עלינו לברר – האם נפרדנו כהוגן, האומנם עשינו את אשר יכולנו למען המנהיג!?

רחל המשוררת השתמשה בתיאור המקראי וכתבה את השיר -

מנגד - רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.   חורף 1930

שיר זה הפך למעין תמרור דרך בשירה העברית/ישראלית!

ברם כפי שנראה לא כך בימינו - בראיון עם חיים גורי הוא אמר -  סתו 2009 - מעלה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו , הנביא הראשון , מנהיג האומה , על הר נבו שבעבר הירדן ואומר לו : ' מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא . ' רחל המשוררת משתמשת בסיפור הזה בכתיבת שירה ' מנגד . ' היא אישה בודדה המייחלת לאהוב לבה שיבוא , אך כבר בראשית השיר היא יודעת ש'בכל ציפייה יש עצב נבו , ' היא יודעת שהיא מצפה לשווא . שורה זו היא מן היפות בשירת העולם לדורותיה . אמרתי לתלמידים שאילו שימשתי שופט פרס נובל לשירה הייתי מעניק שני פרסים לשתי שורות בשיר המיוסר והנפלא הזה . השיר מסתיים במשפט החקוק על קברה בפנתאון של תנועת העבודה בכינרת : ' איש ונבו לו על ארץ רבה , ' כלומר כל אדם והלא מושג שלו . קראתי בעל פה בפני התלמידים את השיר הזה , חשתי שהם אינם אתי . הביטויים ' מנגד' ו'נבו' לא היו מופנמים בהם ולא היו נהירים להם כדי להבין את השיר הזה ולהתפעל ממנו . לכך אני קורא ' הנתק האסוציאטיבי . ' שמתי את הספר בתיקי , הסתכלתי בשעון ואמרתי : ' היה לי נעים להכיר אתכם , היום 11 : 15–ב בבית הספר הזה מתה השירה העברית . ' הם שתקו . את השתיקה שנתארכה הפר אחד מהם שקם בקצה האולם והכריז , כעולה מתהום הנשייה : ' רגע , רגע ! זה לא משהו עם משה רבנו ' !?

כאשר סיפרתי על כך לחברים היו שאמרו לי : ' גורי על תגזים , זה לא ככה , זה לא נכון . זה לא משקף את הרמה , ' וכדומה . אני זוכר פגישה נוספת , מעניינת לא פחות . באתי לאחד הקיבוצים בעמק יזרעאל הידוע במוסד החינוכי שבו . קראנו שם שיר אחר של רחל – ' עקרה , ' המתחיל ב'בן לו היה לי , ילד קטן , ' ונמשך ב'עוד אתמרמר כרחל האם / עוד אתפלל כחנה בשילה / עוד אחכה לו . ' על רחל האם הם שמעו , אך איש מהם לא ידע מי היא חנה בשילה , האישה שתפילתה לפרי בטן היא מן הנפלאות והמיוסרות בספרות עולם . חשבתי שרצוי שידעו זאת . שאלה : האם ציינת זאת בפני התלמידים והמורים ? תשובה : אמרתי לתלמידים שהם צריכים לדעת מי הייתה חנה בשילה . בתום הפגישה אמר לי המנהל : ' למה באת ? להביך אותם ולפגוע בהם , ' ? אז אמרתי לו שלא לשם כך באתי , אלא כדי להעמיד אותם על סכנת ' הנתק האסוציאטיבי . ' מחובתם לדעת את החסר הזה , אמרתי לו . הם ילדים גדולים . בקרוב יתגייסו לצבא . הם חייבים לדעת מה אינם יודעים . להיות מודעים לכך , כיורשי תרבות עשירה רבת–דורות . מוזר . הרי התנ"ך היה ספינת הדגל שלנו . כאשר העיד בן–גוריון בפני ' ועדת פיל' הבריטית בשנת , 1938 הכריז ' יש לנו קושאן על ארץ ישראל' והרים בידו את ספר התנ"ך . נוסף להיותו ספר הספרים בתרבותנו הלאומית ובתרבות...."

מה עלינו לעשות על מנת להשיב את המילים העבריות ומשמעותם אל ה'גירסא דינקותא' של הנוער והמבוגרים כיצד נשכיל להחזיר את שפת  התנ"ך לאוצר המילים?!

איני רוצה להסתפק בשאלה זו ואטען שבכך אני ממשיך את הקריאה המדרשית, אף המדרש קורא את הפסוק לא רק כתיאור פרידה עם 'עצב נבו' אלא כתוכחה סמויה/גלויה כנגד התנהגות עם ישראל ביחסו למשה!

התלמוד עושה זאת תוך כדי מהלך המנסה להבהיר (יומא פו' ע"ב) ולברר את עניין הוידוי, עד כמה יש לפרוט לפרוטות את החטאים. הגמראה מציבה שני מודלים, באחד יש לפרט את החטאים ובנייה להיפך להסתיר. מעניין לראות שמה הוא הדורש לפרט את החטאים ואילו דוד הוא הדורש להסתירם. האם אמירה זו הינה אמירה תמימה או שמא זו אמירה ביקורתי. לבעלי החטאים יש נטייה להסתיר את חטאם ואילו לאותם המואשמים על לא עוול בכפם יש את כל הצידוק לדרוש לפרסם את החשדות ולבדוק האם באמת הם חטאו?

בלשון הגמרא נאמר: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" חטא העגל דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

אלא, מהו שאמר משה "ויעשו להם אלהי זהב| - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב. כלומר, אין כאן פירוט החטא אלא קריאה להאשים את ה' בכך שחטאנו! לו לא היה מרבה בזהב, הרי שלא הייתה לנו אפשרות לחטוא, כך גם לגבי היצר, אלו לא היה לנו יצר הרע הרי שלא היינו חוטאים – מכאן, שזו אשמת ה'!

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר" "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

מה רוצה משל זה ללמדנו, מי מבין הנשים הוא משה ומי היא דוד? החוטא המפורש בלשון ש'קלקל', קיים יחסי מין, הרי הוא דוד, אך עליו נאמר שבת שבע הייתה מיועדת לו, ברם אכלה כשהיא פגה! מאידך מבחינת העונש – הרי שמשה נענש בחומרה רבה יותר מאשר דוד, האם העונש מעיד על חומרת החטא?

נהלך בעקבות החוקרים - פרופ' ש. ליברמן כתב בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125 על ביטויים שלא הובנו. "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו הזדקקות לאשה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני-רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאוה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר, סידרא ז' 1991, באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאשה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה . בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף, "ואולם מצינו מצב שבו אשה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, וביחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאיים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

כותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשניה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

פרופ' מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 - 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתו של פרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק "לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לטעון בפי משה 'הרי אני שעיר לעזאזל'!

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה - מדוע דרך רשעים צלחה? או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו? נראה שטענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים, כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע נגזר על משה 'לא להיכנס לארץ'?

הסוגיה בב' יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה לומר לא תמיד יש לנו חטא לפרט ושמא אין המציאות כפי שהיא אך ורק עונש בגדר של קרבן שעיר לעזאזל ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

בגישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו, בגדנו... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר האמנם חטאנו – ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו? התלמוד שם שאלה זו בפי האשה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

הגמרא במסכת יומא (פו' ע"ב) ממשיכה את הדיון באגדת פגי השביעית באמירה "מפרסמין   את החנפין מפני חילול השם,  שנאמר  (יחזקאל ג) "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו"."  

ומבאר רש"י: מפרסמין את החנפין -  שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני  חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם  אומרים: מה הועיל לו זכותו.

אמירה זו מבוססת על האמור בתוספתא (כפורים, ליברמן, פרק ד', י' – יב') "כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעבר עבירה שלא יהו תלמידיו נוחלין את העולם והוא יורד לשאול  שנאמר: "כי לא תעזב נפשי לשאול..." 

וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל את  העולם, שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו"  מגלגלין זכות על ידי זכיי לעמוד הימנו פרשיות של זכות הראויות לעמוד הימנו וחובה על ידי חייב לעמוד ממנו  פרשיות של חובה הראויות לעמוד הימנו, מפרסמין את החניפין מפני חילול השם שנאמר: "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות לפרסמו".

דומה שמשה מבקש לפרסם את החטא, על מנת לברר 'באם חנף אני ואל יטעו בי', ובאם 'איני חנף' אלא זה שזיכה את הרבים – הרי אין מספיקין בידי לעבור עבירה!

קריאת המדרש מציבה בפנינו את השאלה הנוקבת – מדוע העם עמד מנגד!?

בכל פעם שאנו קוראים על משה ואהרון את האשמה – "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" מי יכול לטעון שהוא מאמין?

המדרש בו פתחנו, הראה שיש להבין את כיבוש הארץ כאמתלה לפתור בעיית מנהיגות, יהושע טעה ולכן נכנסנו למלחמה. חתימת הפרשה בקריאה ביקורתית כנגד התנהגות העם משלימה את השירה, כשירה ביקורתית!

דומה שאין מתאים כאיזון מנוסח ההפטרה – 'שובה ישראל', הושע יד' – ובעיקר פסוק י' – אותה דרך, יש ההולך בה נקרא פושע ויש ההולך בה ויהיה צדיק! יש תקווה! אנו על הדרך! נותר לנו לבחון – מהי הכוונה הרצויה והראויה?!

 

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: (ז) יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ


פרשת נצבים וילך - ההתאגדות כדרך לתיקון

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לפרשת נצבים וילך התשע"ד –

שבת אחרונה של השנה – חודש אלול מסתיים! בשבוע שעבר הבנו מחתימת הקללות שישנה הזמנה לשוב מצרימה כרמז להתחלה חדשה, כך גם בסיומה של שנה!

נחזור ונשנֶה – נבחן את עצמנו, האם נתחיל אחרת? האם נתנהג אחרת?

מה יש בחודש זה המבשר את תחילתה של השנה, רמזי אלול – ראשי תיבות! ישנם רמזים המעידים על נושא היום כצורך של אחדות, אכפתיות לגבי הזולת או כתזכורת ליום הדין, רמז על 'ערי המקלט'! הרמז האחרון הוא מתוף הפרשה המלמד על הצורך לעבור שינוי בימים אלו – ברית מילה ללב!

-       אחדות - אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: (שיר השירם ו', ג')

-        משלוח מנות - כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: (אשתר ט', כב') (נחמיה ועזרא מקריאים את התורה, העם בוכה – מבין שחיים בטעות ולכן מצווים את העם - "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח', י')

-       צו ערי המקלט - וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (שמות כא', יג')

-       תיקון - וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (דברים ל', ו' – פרשת נצבים!)

אלול – החודש האחרון הוא המבשר את תחילת השנה החדשה, נוהגים לתקוע בשופר! חודש הרומז ומבשר על הצורך להשתפר! קריאה להתעוררות – עורו, עורו ישנים!

חודש אלול – יוכל להיחשב כ'מזוזה' של השנה, כשם ש'קבלת שבת' היא המזוזה של השבת!

פתיחת הפרשה  (דברים כט') - (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

דורש התנחומא (דברים, נצבים): " "אתם נצבים היום", מה היום מאיר פעמים, ומאפיל פעמים, אף אתם, כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר (ישעיה ס) "והיה לך ה' לאור עולם". אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום"

בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת, אחת אפי' תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת שנאמר: (ירמיה ג', ד') "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו' כשהן אגודים מקבלין פני שכינה:

ד"א "כלכם" ערבים זה בזה אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: (משלי י) "וצדיק יסוד עולם". וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה וכן אתה מוצא בעכן (יהושע ז) "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו " ". עד כאן המדרש.

מדרש זה מסביר את המילה 'אתם' הכולל את כל רבדי החברה דרך משל 'אגודת קנים'. משל זה מצביע על כוחו של הציבור ברם אין המדרש מסתפק בכך ומציע עוצמה נוספת בקהילה והיא ההכרה בחובת המילה 'ניצבים' עליך להבין שישנה ערבות האדם לחברו, הצדיק יציל את הקהילה ומאידך הרשע ירשיע את הציבור.

כוחה של הקבוצה, הקהילה, משמעותה - ערבות הדדית, לטוב ולרע.

ברם עיון בהגדרת המילה "פאשיזם – (איטלקית Fascismo) מחייב מבט נוסף בכוח המאגד, שהרי מקור המילה 'פאשיזם'  נגזר מהמילה הלאטינית fasces  - 'צרורות מאוגדים של זמורות וגרזן – שנשאו ליקטורים לפני בעלי המשרות הרמות ברומי העתיקה כסמל לשררה'. תואר זה מבטא אידיאולוגיה וצורת משטר באיטליה בין השנים 1922 – 1945, ובהרחבה הפך לכינוי לאידיאולוגיות ולמשטרים דומים בארצות אחרות.

ננסה להבהיר ממשל הקנים את המסר דרך בירור נוסף – מהו מקור 'המנין' – עשר/ה? מדוע מספר זה ולא כשנים עשר השבטים?

מקור 1 - מקור כוחו, סגולתו של המניין מובא במשנה (מסכת סנהדרין פ"א מ"ו): "סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה.  ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד?  שנאמר: (במדבר י"א) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד  רבי יהודה  אומר שבעים  ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר: (במדבר ל"ה) "ושפטו העדה והצילו העדה"  עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.

ומנין לעדה שהיא עשרה? שנאמר:  (במדבר יד') "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב..."

כלומר, עשרה הם אותם עשרת המרגלים שרצו להוציא את דיבת הארץ!

מקור 2 - המדרש (תנחומא לבראשית מקץ ו') אומר: " "וירדו  אחי יוסף עשרה", ולמה עשרה?  שיש בהן כוח לדחות הפורעניות, שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום והיה  אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים התחיל מספר מן חמישים עד עשרה שנאמר: "אולי ימצאון  שם עשרה"  (בראשית יח', לב'). כי עשרה היא עדה, שנאמר:  (במדבר יד) "עד מתי לעדה"...  וכתיב: (תהילים  פב) "אלהים נצב  בעדת אל" , לכך נאמר "וירדו אחי יוסף עשרה" שכן בסדום אמר עד עשרה", 

כלומר, עשרת אחי יוסף שרצו להרוג את אחיהם ולבסוף מכרוהו! הם המקור למנין של עשרה!

מכאן, בדומה למשל הקנים ההתכנסות מעידה על 'חוזק', אך אינה ערובה להתכנסות למטרה חיובית, אלא מטרת ההתכנסות היא להביט ולבחון לשם מה התכנסנו?

האם חלילה על מנת להוציא את דיבת הארץ ו/או למכור את אחינו, או כמשל הקנים – האם אנו כעדר ללא רועה? או שאנו יודעים מי הוא הרועה?!

ננסה לקשר רעיון זה עם שירה של יונה וולך – 'לא להתנהג כמו חלק'

לא להתנהג כמו חלק – מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה ע"מ 209 

 

לֹא לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ חֵלֶק

לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ שָׁלֵם

לֹא לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ אֲדָמָה

כְּמוֹ כִּבְשָׂה

אוֹ אֶחָד מִדִּבְרֵי הַטֶּבַע

הַתְּמוּנוֹת הָאֵלּוּ

בָּאוֹת וּמִתְיַשְּׁבוֹת בַּפָּנִים

אֲדָמָה בְּעוּלָה

אַבָּא וְאִמָּא וְיַלְדָּם טָלֶה

אח"כ גָּדֵל וְכִבְשָׂה

הָהּ הָהּ ה

תָּמִיד עָשִׂיתִי מַה שֶּׁרָצוּ מִמֶּנִּי

תָּמִיד הָיִיתִי שַׁיֶּכֶת

רְכוּשׁ קָטָן

תָּמִיד הָיִיתִי עֵץ

שֶׁמִּישֶׁהוּ חוֹסֶה בְּצִלּוֹ

נוֹתֵן מִפִּרְיוֹ

דַּי.

יונה וולך קוראת להשמיע קול של התנגדות, לא להרגיש כמו חלק המחויב, גם כאשר אינו רוצה ללכת אחר העדר!

הפרשה עצמה רומזת על החובה שבשאלת שאלות על ידי צורת כתיבה מיוחדת (הקיימת בעוד עשר מקומות בתורה) – מעל מילים מסוימות מופיעות נקודות, לא ניקוד אלא סימן המעיד על תהייה, רעיון שמקובל היה בעולם העתיק כאשר היה סימן שאלה לגבי כתיב, או לגבי הבנת האות!

בפרשה שלנו - פרק כט' - (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

וזה לשון המדרש – 'אבות דרבי נתן נוסחא א' פרק לד' -  "... כיוצא בו "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנ"ו ולבני"נו ע"ד " (דברים כט', כח'). נקוד על לנ"ו ולבני"נו ועל ע' שב"עד", למה?

אלא, כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי 'מפני מה כתבת'? כך אומר אני לו, 'כבר נקדתי עליהן', ואם אומר לי יפה כתבת, אעבור נקודה מעליהן:"

המסר של המדרש – בררו מה גלוי ומה נסתר ולמה?!

פתחנו בכך שעתה חודש אלול והקריאה מקשרת אותנו לימי הדין ולימי הסליחה והמחילה. בפרשה טמונה הדרישה, האפשרות של תיקון! ישנה אפשרות לחזור ולהתחיל מחדש!

וכך הפרשה מקשרת בין ההגעה לארץ מובטחת לרעיון התשובה!

וכך נאמר בפרק ל' - (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (ז) וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

רעיון התשובה מוסבר במשל מרתק המובא במדרש קהלת רבה – ומצוטט בספר "שערי תשובה", לרבינו יונה (ספרד מאה יג') "...ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז', לב') - משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? "

ובלשון המדרש - קהלת רבה (וילנא) פרשה ז  (טו) "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ:", שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב "יש צדיק אובד בצדקו", אמר להם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי מות, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו שנאמר: "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת אבדה תקותו, שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה", לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות עריק, כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם, אלא (איוב י"א) "ועיני רשעים תכלינה", ומפני שלשה דברים אמר ר' יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים בעוה"ז, שמא יעשו תשובה, או יעשו מצות שישלם להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעוה"ז או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי".

מדוע נענש אותו אסיר שלא ברח, הרי לכאורה הוא הנאמן ונותר בלא, אלא ברור שהמשל הוא על האדם הנתון בכלאו הפנימי, היצר כובלו וכאשר הייתה לו ההזדמנות לברוח ולהתנער מהיצר, לא עשה זאת בתואנה – הרי אני אסיר! על כך ברור שעליו לקבל את כעס הרשויות!

משל זה מזכיר סיפור של דן בן אמוץ המתאר את האדם בבית כלאו!

הסיפור מתאר חייל המשתחרר לאחר המלחמה (48') ואינו יודע מה לעשות, נועל עצמו בכלא פרטי... הדרך ליציאה מהכלא תהיה רק על ידי הכרת האחר, על ידי ההבנה שיש לו תפקיד בעזרה לזולת!

נקודה נוספת בפרשה והיא הדימוי של התורה כשירה!

(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

"וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות שונים זה מזה"  (ר' יחיאל מיכל ב"ר אהרן הלוי עפשטיין (1829 -1908) ספרו 'ערוך השולחן' הקדמה לחושן משפט)

בצורה נפלאה המדגישה את המיוחד שבשירה עושה זאת נתן זך בשירו 'הצייר מצייר',

הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר,

הוא הר בצדי הדרך,

או עץ או ריח,

משהו בורח,

או כבר לא, מה שהיה

ולא יחזור, כמו עונות השנה,

החום, הקור, הקרח והצחוק

של הלב, כאשר הוא אוהב,

או מים, משהו רחב, בלתי מובן

כמו רוח, או אוניה, או שיר,

משהו שמשאיר משהו.

אכן השיר מאפשר לימוד מעמיק ואחר!

נחתום באמירה כללית על פרשה זו והפטרתה!

כידוע בשלושת השבועות (בין יז' בתמוז לט' באב) שלוש הפטרות של תוכחה ואילו מחט' באב ועד לראש השנה שבע הפטרות נחמה! ופרשת נצבים וילך היא ההפטרה השביעית!

רעיון מרתק מביא בעל ההלכה 'ספר אבודרהם' – בפרק על 'סדר הפרשיות וההפטרות'  ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד. בהפטרה הראשונה שלאחר ט' באב אומר הנביא – ה' אמר לי, לנביא שתהיה נחמה, אך כנסת ישראל אינה מעוניינת לשמוע דרך מתווך, עם ישראל רוצה לשמוע את דבר האל ישירות מפיו, לכן ההפטרות הבאות מציבות את הדרישה בפני האל, ובהפטרה שלנו לאחר שנשמע ישירות את דבר האל הרי שיהיה ששון!

ובלשון האבודרהם - "... ואמרינן בפסיקתא (עי' תוס' מגילה לא, א) מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה משם ואילך הכל לפי הזמן ולפי המאורע,

תלת דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא שלוש הפטרות תוכחה, בין יז' בתמוז לט' באב, שבע הפטרות נחמה ושתי הפטרות על תשובה.

...כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נחמו נחמו עמי" - כלומר שהקב"ה אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי". על זה משיבה כנסת ישראל "ותאמר ציון עזבני ה' ". כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' " עורי כימי קדם. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו "עניה סוערה לא רוחמה", כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקב"ה ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ואומר עוד "רני עקרה לא ילדה", ואומר "קומי אורי כי בא אורך". על זה משיבה כנסת ישראל "שוש אשיש בה' ", כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע..." וגו'. "

 

על חובת התיקון, ובעיקר על אפשרות התיקון נלמד מהפטרת הפרשה מישעיהו סא', נעזר בפרשנות נכדו של הבעש"ט, ר' אפרים בעל 'דגל מחנה אפרים', לפרשנותו יש להבין את נבואת ישעיה על דרך תיקון, המעשה השלילי אינו שלילי, להיפך, המעשה  אוצר בחובו את 'תשובת' התיקון.

אסביר במילותי ואח"כ נעיין בדבריו – 'בגדי ישע' יבהירו שבדברי הבגידה טמונה הישועה, 'מעיל צדקה' במעילות ישנה צדקה! 'וכגנה זרועיה תצמיח' – הזרע שירקב הוא זה שיצמיח פירות, כלומר הריקבון מעיד על התפתחות ולא על נסיגה!

הנביא אומר (ישעיהו סא'): (י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם:

"שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלהי" וגו' (ישעיה ס"א, י'). לבאר זה נראה על פי דברי הגמרא (דברי ריש לקיש בבבלי יומא פז') כשעושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות,

והמשל בזה הוא כמו זרעים שנזרעו בקרקע כשנרקבין אזי מוציא צמחין

וכן הענין כאן בעושה תשובה מאהבה,

[מסביר 'דגל מחנה אפרים' - לכאורה קשה להבין את שיטתו של ריש לקיש, כיצד המעשה השלילי, הזדון יכול להשתנות, לא רק להפוך לשוגג אלא ייהפך לזכות ?!]

וזהו "שוש אשיש בה' " פירוש שעושה תשובה מאהבה וזהו "אשיש תגיל נפשי באלהי", שנעשה אלוהַי' 'שלי', שהיא על ידי אהבה,

... [כלומר, תיקון מאהבה יכול להביא לשינוי מהותי, הריקבון יצמיח צמח בריא, ומכאן השמחה שבאמונת השינוי]

וזהו "תגיל נפשי באלוהי", ואמר "כי הלבישני בגדי ישע", פירוש דברים, שבגדת בהם, נעשה מהם ישע, שנעשו לו כזכיות.

"ומעיל", דברים שמעלת בהן, "צדקה יעטני" מהם נעשה צדקה כנ"ל,

ואם תאמר האיך אפשר זה שמעבירות נעשה זכיות?

על זה אמר "כגנה זרועיה תצמיח", שהיא על ידי הזריעה שנרקב בקרקע היא מוציאה פירות כן הדבר הזה שעל ידי החטאים נעשין כזכיות כנ"ל והבן בזה מאד:

[כלומר, ניתן או אפילו זו חובה, לקחת את המעשים השליליים, את הבגידות ולראות בהם נקודת שינוי הנהפכת לנקודת זכות]

לסיכום – הפרשה מעידה על הצורך שבהתכנסות, אך הכינוס נועד על מנת לברר מהי מטרת ההתכנסות, כדי שחלילה לא ניפול בפח ההתנהדות השלילית. עלינו לחשוש, להיזהר פן נהיה חלק מעדר ונפעל בטרוטת שגויות, הטלת הספר הינה ערך במסורת – הגלוי והנסתר לעיתים מתעתעים! ישנה אפשרות לתיקון והיא מחייבת לפרוץ מהכלא אותו כולא אותנו היצר! עלינו לבוא בדרישה לאל – אנו רוצים את השגחתו הגלויה ונאמין שאפשרות התיקון קיימת! שנה טובה!

 

 


פרשת כי תבוא - הביכורים, הברכה והקללה והחזרה למצרים כיציאה מחודשת

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת כי תבוא התשע"ד

הפרשה פותחת ואומר 'והיה כי תבוא אל הארץ...' – חלום של ארבעים שנות נדודים ואולי אף כל שנות השהייה במצרים. תרגום החלום למציאות מובא בפרשה בשני טקסים רבי רושם. האחד, הביכורים והשני טקס הברכה והקללה על הר עיבל והר גריזים.

האחד, הביכורים מתחילים בבית, על בעל שדה לרדת לגנו, לסמן את היבול הראשוני, לטפח ולוודא שהוא אכל מתפתח וכשיבשיל עליו להביאו אל בית המקדש. הדרך המתוארת במשנה מבהירה שהמסע האישי הופך להיות מסע בציבור ולמסע של הכלל, לנים ברחובה של עיר ונוהרים כקבוצה לירושלים ובעיר, מקבלים את פני העולים תושבי העיר וההנהגה של העם. דומה שהמסר המרכזי הוא – היבול הראשון מיועד להכרת הטוב, מיועד לכוהנים המשרתים בקודש! אומנם, היבול הראשון הוא של בעל השדה אך הוא מצווה להכיר בבעלי התפקיד שהם ללא בעלות על קרקע ולכן עליו, על בעל השדה לחלוק עמם את יבולו! על מביא הביכורים להכריז בפני הכהן את 'קיצור תולדות העם' - 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה...' פסוקים המוכרים לנו מההגדה של פסח.

דברים כו' - (א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:                  (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

דומה ששאלה מעניינת בימינו - לאן, למי ומה להביא בימינו? מה הם ביכורי הקהילה?

זה טקס רב רושם – מתחיל ברשות הפרט ועובר דרך העיר, העיירות שבדרך ומלקט חבורה עד לטקס בו מציינים את המהלך ההיסטורי! ללא מתן תורה? עם רמז ברור להיזהר מלבכר, להעדיף את אחד מחברי הקהילה על פני אחרים?

אכן התלמוד מסביר בצורה ישירה – סיבת הירידה למצרים הייתה בשל העדפת יוסף על פני אחיו - "ארמי אבד אבי" - וְאָמָר רָבָא בַר מְחַסְיאָ, אָמַר רַב חַמָא בַר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקָל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת, שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו, נִתְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. בבלי שבת י' ע"ב

כמטפורה – ההיסטוריה עוצבה בהתאם להתנהגות האנושית, יעקב העדיף את יוסף ולכן ירדנו מצרימה!

השבוע קיבלתי במייל את השיר של אריאנה הרןפַּעַם
 
פַּעַם
כְּשֶנִהְיֶה קְטָנִים.
וְנַתְחִיל לִרְאוֺת
וְנְנָסֵה לָלֵכֶת
וְנִלְמַד לְדָבֵּר,
 
כְּשְהַדַף יִהְיֶה חָלַק
וְהַכֺל צָפוּי
 
אוּלַי נִפָּקַח אֶל אוֺתוֺ הַבּוֺקֵר
אוּלַי יַסְכִּינוּ פְּעָמַי לִפְעַמֵיךָ
אוּלַי נִמְצָא אֶת מִילַת הַמַפְתֵחַ
אוּלַי נֶקָבֵּל אֶת הַרֵשוּת

שיר זה מבטא את הכמיהה להתחלה חדשה, אף אנו המבוגרים, הקוראים את הפרשה בכל שנה, אמורים לקרוא מחדש ללא ידיעה מה יקרה בהמשך, הנוכל?

ובעיני, השיר גם מתקשר לרעיון הביכורים, השיר מציע לברר – 'הנוכל להשתחרר מתודעת הבעלות'? להכיר בכך, שאומנם הפרי הוא שלי, ובכל זאת אני נותן את היבול הראשון למשרתי הציבור!

הטקס השני – טקס המחייב בחציית הירדן לפנות לצפון מערב ולעלות (בואדי פרעה) להרים המקיפים את שכם. יש להגיע עם 'אבנים עליהם כתובה התורה' והם משוחים בסיד! נעיין בפסוקים - בפרק כז' – טקס הברכה והקללה

(א) וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (ט) וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (יא) וַיְצַו משֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:     (יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:...

והרי לא כך נהג עם ישראל, יהושע (ספר יהושע פ"ו – ח', ל') פנה מהגלגל דרומה ופתח במלחמה כנגד יריחו והעי! התלמוד הבבלי (סנהדרין מד' ע"א, נוסח עין יעקב) כותב במפורש שיהושע חטא! בחטא החמור מחטאו של עכן!

"(יהושע ז', י') "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, קֻם לָךְ", דָּרַשׁ רַבִּי שִׁילָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלְּךָ, קָשֶׁה מִשֶּׁלָּהֶם, אֲנִי אָמַרְתִּי, (דברים כז) "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ", וְאַתֶּם רִחַקְתֶּם שִׁשִּׁים מִיל. "

כל מי שמכיר את תיאורית ביקורת המקרא, מכיר ויודע את הטענה שספר דברים התגלה בימי המלך יאשיהו כך שבוודאי אינו מתווכח עם ספר יהושע! ברם בקריאת התורה בבית הכנסת ננהג כדברי פרופ' פרנץ רוזנצוויג שאמר – בקוראי את פרשת בלק בבית הכנסת – האתון פותחת את פיה ומדברת!

אף כאן נראה שהכתוב רומז על דרך אחרת בה היינו אמורים להיכנס לארץ כנען/ישראל. לו היינו נכנסים כדברי המקרא, כלומר, שש מאות אלף גברים ונשים וטף ומתנחלים על גב ההר באזור שכם, לו היה זה בימינו, ניתן לומר בבירור שמדינת ישראל הייתה נכבשת. על אחת כמה וכמה לו כך נהג עם ישראל בימי הכניסה לארץ. אם כן, ניתן לומר שהכתוב בה בדרישה לציית לצו מתוחכם!

לא להכריז מלחמה כפי שעשיתם אל מול סיחון ועוג, אלא לקיים טקס על ההרים סביבות שכם ואז הארץ הייתה נכבשת כפרי בשל, ללא קרב!

רמז נוסף לקריאה ביקורתית בפסוקים אלו, ניתן לקרוא בצו המחייב להקים את המזבח 'מאבנים שלימות' שלא עלה עליהם החרב, ובמקום אחר הוסבר – "כי חרבך הנפת עליה ותחלליה"! (שמות כ', כב') והרי ידוע שעל המזבח השתמשו בסכיני מתכת! מכאן, עלינו להבין, שהאסור הוא גם מותר, אסור ומותר עם סייגים, הדרישה היא לחשוב בטרם פועלים.

ונקודה מעניינת בארכיאולוגיה של האזור (נקודה שציינו בפרשת בלק) מול ואדי פרעה המוביל לשכם, מעבר הירדן במזרחי בדיר בלע – נמצאה כתובת 'ספר בלעם' הכתובה על סיד המתוארכת למאה השמינית לפה"ס! כלומר באותו אזור נמצאה כתובת בכתובה על פי הוראות הציווי שבפרשה שלנו, לכתוב על סיד! וסביר שהכתיבה נועדה לבני המקום – לאו דווקא מבני ישראל!

מכאן נעבור לתיאורי הקללות, ובעיקר נשים לב לחתימת הקללות ונשווה את החתימה שבפרשה שלנו לחתימת הקללות שבסוף ספר ויקרא!

בפרשה בדברים פרק כח' – ישנה חתימת הקללות - (סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: (סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ: (סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: (סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:              

(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

סוף קשה, אנו נשוב מצרימה! ו... האם יש תקווה?! לעומת חתימה קשה זו, החתימה בקללות שבויקרא (תורת כוהנים פרשת בחוקותי) –

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה: (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה:

בספר ויקרא מובטח – שהאל יזכור את הברית עם האבות ולכן ישנה הבטחה מפורשת שה' לא יכלה ולא ישמיד את העם!

הסבר יפה לשאלה זו יתבהר בעיון בסיפור (תרגום מארמית על פי פירוש הסולם) ב'זוהר חדש' לפרשת כי תבוא – הסיפור מתבסס על התלמוד (בבלי שבת לג' ע"ב) המתאר את בריחת ר' שמעון בר יוחאי ביחד עם בנו למערה בשל החשש מהשלטון הרומי. הזוהר מתאר שבית המדרש חס בחסרונו, ופונה לגורמי שמים על מנת לתקשר עם רשב"י הנמצא במערה!

"רשב"י הלך לו וברח למדבר לוד ונחבא במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. קרה להם נס, ויצא להם חרוב אחד ומעיין מים אחד. אכלו מאותו החרוב ושתו מאותם מים. ואליהו ז"ל היה בא אליהם ב' פעמים בכל יום. ואיש לא ידע מהם.

יום אחד היו שואלים החברים בבית המדרש: קללות שבתורת כהנים הם כנגד בית ראשון. קללות שבמשנה תורה הם כנגד בית שני והגלות האחרונה. והנה בקללות שבתורת כהנים יש בהן הבטחות ואהבת הקב"ה לישראל שכתוב "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב..." וכתוב "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם..." והקללות שבמשנה תורה אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל כמו שכתוב בקללות הראשונות ולא היו יודעים לישב את זה.

קם ר' יהודה בר אלעאי ואמר: אוי על חסרונו של בר יוחאי, שחסר לנו, ואין לנו מי שיודע ממנו. ואם היו יודעים אין רשות לגלותו.

ר' יוסי ב"ר יהודה קם יום אחד בבוקר, ראה את כל העופות שהיו מעופפות ויונה אחת הלכה אחריהם. קם על רגליו ואמר: "יונה יונה הנאמנת מימי המבול והצורה של העם הקדוש כי ישראל נקראים יונה. לך יפה לך נאה, לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי במקום שהוא שם".

היונה סובבה וקמה לפניו. וכתב מכתב אחד ואמר מה שאמר והיונה קמה ולקחה המכתב בפיה והלכה לר"ש ושמה המכתב בכנפיה. הסתכל ר"ש באותו המכתב ובכה הוא ור' אלעזר בנו. ואמר בוכה אני על שנפרשתי מן  החברים ואני בוכה על דברים אלו שאינם נגלים להם. מה יעשו הדורות האחרונים אם יסתכלו בזה."

 "בתוך כך בא אליהו ז"ל. ראה שבכה. אמר: בשליחות אחרת הייתי מוכן עתה ושלחני הקב"ה לשכך את דמעותיך. אהה רבי אהה רבי לא היה צריך עתה לגלות דברים אלו לצדיקים.

אבל כך אמר הקב"ה, בקללות הראשונות יש ל"ב פסוקים וכולם הם כנגד שבילי התורה דהיינו ל"ב שבילי  החכמה. בקללות האחרונות יש בהן נ"ג פסוקים כנגד ג"ן פרשיות ודרכים שבתורה.

בגלות הראשונה של בית ראשון עברו ישראל השבילים הסתומים האלו שבסתר שאין עונם גדול ע"כ נגלה עונם ונגלה הקץ שלהם והנחמה וההבטחה שלהם. בגלות האחרונה על בית שני עברו ישראל ג"ן פרשיות שהם הדרכים הגלויים שעוונם גדול ע"כ סתם עוונם וסתם הקץ שלהם ואין כתובות בהן הבטחות ונחמות.

בתוך כך עבר רוח אחד והפריד ביניהם ועלה אליהו בגלגל של אש ונשאר ר"ש ובכה וישן בפתח המערה. בתוך כך בא אליהו ז"ל ואמר: קום ר"ש והתעורר משנתך. אשרי חלקך שהקב"ה רוצה בכבודך. כל ההבטחות והנחמות של ישראל כתובים באלו הקללות".

לאחר זמן, שב אליהו הנביא ומתגלה לרשב"י. כעת הסודות מתגלים באופן יותר ברור. אליהו הנביא מגלה לרשב"י כי "כל ההבטחות והנחמות של ישראל כתובים באלו הקללות". אליהו מסביר את דבריו ומביא להם משל:

"צא וראה מלך שאהב את בנו אע"פ שקללו והכהו, אהבת מעיו עליו. כשמראה כעס חזק, אז רחמים שלו עליו. כך הקב"ה אע"פ שקלל, דבריו הם באהבה. בגלוי הן נראות קללות והם טובות גדולות. משום  שאלו הקללות היו באהבה. מה שלא היה כן בקללות הראשונות שכולן היו בדין קשה.

בקללות הללו שבמשנה תורה יש דין ואהבה, כאב האוהב את בנו ומחזיק בידו הרצועה להכאה והוא שואג שאגה גדולה וקללות גדולות. והמכות [קלות] וכלולות ברחמים" 

"והקשה מכל אלו הקללות הוא זה שכתוב "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה'  עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ". כאן ההבטחות של האב על בנו הן באהבה רבה "יעלה" לא כתוב, אלא "יַעְלֵם" שפירושו: שיכבוש אותם ויכסה אותם בנקב במקומם שלא יצאו לחוץ ויהיו כבושים ומכוסים בתוך נקב שלהם". 

"עַד הִשָּׁמְדָךְ": - "זה לא יהיה לעולם ולעולמי עולמים, שהרי נשבע הקב"ה שלא יכלה את ישראל לעולם ולעולמי עולמים וזכרונם יהיה עומד תמיד שכתוב "כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" וכתוב "כֹּה אָמַר ה'  אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה' "

וכיון שהוא בשבועה שישראל לא יכלו, על כן המכות וכל המחלות עתידים להיות נסתרים ומכוסים, ולא יצאו לחוץ להרע אותם, עד הזמן שיכלו מהעולם מה שלא יכול להיות לעולם ולעולמי עולמים..."

"הסוף של כל הקללות והסיום שלהם הוא "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה". ראו הבטחות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות לשראל באחרית הימים שכתוב "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת" שהוא הבטחה לשוב ולעשות ניסים ואותות שעשה הקב"ה במצרים כימים הראשונים כש"א "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"

באוניות, הפירוש הוא כאן, כמו שאמרת, שאתה דורש בעניות. כי הא' נחלפת לע',  דהיינו שתכלה אז הפרוטה מן הכיס. אבל עתידים כל בני העולם לבוא על ישראל באוניות הים, ויחשבו לכלות את ישראל מן העולם. וכולם יהיו נטבעים בתוך הים, כמו שעשה בימים הראשונים.

ושם היא שמחה גדולה. כי כתוב כאן באוניות, וכתוב שם באוניות רינתם, מה להלאה רינה, אף באוניות כאן רינה.

מיום שנברא העולם לא גילה הקב"ה גבורתו שתראה בעולם, ולא שעת רצון, אלא בדרך ההוא. למצרים – כי אשר ראיתם את מצרים, באותו הדרך ובאותו האופן יעשה לך.

כי לאחר שכל הצדדים האחרים מאומות העולם יתקבצו על ישראל, יחשבו ישראל שבעת ההיא יאבדו והם יהיו נמכרים לאויביהם. זהו שכתוב "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם": "ונמכרתם" לא כתוב, אלא "וְהִתְמַכַּרְתֶּם" דהיינו שתחשבו בלבבכם שנמכרתם, ואינו כן כי "וְאֵין קֹנֶה" כתוב - שאין מי שיוכל לשלוט עליכם...".

וכל זה יהיה באחרית הימים, והכל תלוי בתשובה. והכל סתום. כמו שכתוב, למען תשכילו את כל אשר תעשון. מי שיש לו לב, יסתכל וידע לשוב לאדונו.

אמר ליה ר' שמעון באיזה מקום נתגלתה גאולת ישראל בקללות האלו. אמר לו אליהו:הסתכל והבט במקום הרע ביותר מכל הקללות שם הוא גילוי עת הגאולה.

הסתכל, הביט ומצא שכתוב "והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך."  שפירושו  - אע"פ שהחברים יודעים זמן הקץ, החיים האלו, דהיינו הגאולה, תלויים שם. ועם כל זה הוא בספק, שז"ס "ולא תאמין בחייך" אבל מה שהחברים יודעים הוא עיקר והדברים נכונים

מסיים הזוהר את המעשה: "כתב (רשב"י) מכתב לעת ערב ושם אותו בפה היונה והלכה אל ר' יוסי שהיה עוד במקומו ועיניו מחכות. כיון ראה אותה אמר: "יונה כמה את נאמנת יותר מכל עוף השמים" קרא עליה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ ".

לקח המכתב מן היונה ובא אל החברים והראה להם וסיפר להם המעשה.

תמהו. בכה ר' יהודה ואמר: "אוי אע"פ שאין אנו יודעים אותו, "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא". דהיינו: המקום שבן יוחאי שמה, החברים עמו ומתעוררים ממנו ולומדים ממנו.

אשרי נפשו של בן יוחאי שהקב"ה  עשה עמו נסים והוא גוזר והקב"ה מקיים והוא עתיד להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני השכינה ויראה את הקב"ה וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה'  עֹשֵׂנוּ".

הסיפור מביא פירוש מרתק, ההסבר – עם ישראל יוחזר למצרים, לא כעונש אלא על מנת לבחון כיצד יתנהג עכשיו בצאתו ממצרים? האם הוא יתנהג כפי שנהג! החזרה למצרים תהווה ניסיון נוסף לבחון את העם – האם השתנה!

רעיון זה משתלב יפה עם רעיון התשובה ועם ההתחלה של שנה חדשה. (בכל שנה אנו קוראים את פרשת כי תבוא בחודש אלול) האם נוכל לקבל על עצמינו שינוי, האם נוכל 'השנה' להתנהג אחרת? ונוכל גם לקשר לרעיון מצוות הביכורים, האם השנה אוכל להתחלק בלב שלם עם היבול שבשדה!?

מכאן נעיין בחתימת הפרשה - פרק כט' – משה תוקף את העם במילים קשות!

(א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:

משה טוען כנגד העם – האם אינכם זוכרים את מעשי? נראה כיצד המדרש (דברים רבה, כי תבוא, ז', י') מציע שני כיוונים בהבנת דברי משה!

א.      (דברים כט', ג') "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", מהו "ולא נתן ה' לכם לב לדעת?                                  א"ר יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד') "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא (דברים ה') "מי יתן והיה לבבם זה להם", שמעו ישראל ושתקו ...

ב.      ובכיוון נוסף - "ולא נתן לכם לב לדעת" א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו א"ל משה את הדבר הזה... א"ר שמואל בר יצחק: כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר להם: אחד פדה שישים רבוא בחטא העגל (כאשר ה' רצה להשמיד את כלל ישראל) ושישים רבוא (כלומר כל ישראל) לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", אמר להם אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר: (דברים כט') "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'...."

משה מחייב אותנו לנסות ולענות, האומנם הייתה זו הצהרה ריקה מתוכן? או מדוע לא ניסינו לעזור למשה ולו להיקבר בארץ? שאלות שיוותרו לפעם השנייה בה נרד למצרים?!

נחזור ונעיין בשיר 'פעם' (אריאנה הרן הכהן) – האם נוכל לשוב על עקבותינו ולהתחיל מההתחלה ואחרת? או שנגזר עלינו לחזור ולתעות/לטעות!?

פַּעַם
כְּשֶנִהְיֶה קְטָנִים.
וְנַתְחִיל לִרְאוֺת
וְנְנָסֵה לָלֵכֶת
וְנִלְמַד לְדָבֵּר,
 
כְּשְהַדַף יִהְיֶה חָלַק
וְהַכֺל צָפוּי
 
אוּלַי נִפָּקַח אֶל אוֺתוֺ הַבּוֺקֵר
אוּלַי יַסְכִּינוּ פְּעָמַי לִפְעַמֵיךָ
אוּלַי נִמְצָא אֶת מִילַת הַמַפְתֵחַ
אוּלַי נֶקָבֵּל אֶת הַרֵשוּת

שבת שלום! שנה טובה!

 

 


דרשה לפרשת שופטים - המשפט והמלחמה, המאבק החיצוני והפנימי

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת שופטים התשע"ד

שבת שלום!

חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות של שם החודש, משמעות פסוק זה ילמד על החובה בלקיחת אחריות של האחד על השני, התנהגות שתביא אותנו למצב חברתי טוב יותר לקראת הימים הנוראים.

הפרשה מלמדת על חובת מערכת המשפט מחד ומאידך בסוף הפרשה נלמד על 'דיני מלחמה'! עד כמה רלוונטיים נושאים אלו! דומה שבכל שנה, אין צורך להתאמץ ותמיד נמצא קשר, בין הקריאה לחיים. ואכן, בימים אלו 'הסתיימה' המלחמה, הסתיים המבצע 'צוק איתן' ובימים אלו בוחרים את שופטי בית המשפט העליון.

מה נוכל ללמוד מהפרשה?

נפתח בפסוקים הפותחים את הפרשה – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:" (דברים טז', יח' – כ')

הפסוק פותח בלשון רבים ועובר ללשון יחיד, שינוי הבא להסב את תשומת הלב של הקורא. ברור שכוונת הצו אינה רק ללמד על הצורך במערכת משפט רגילה, שהרי הדבר ברור מאליו, לכן נפנה לפרשנות האלגורית, והיא – צו המחייב פנייה לאדם! עליך לברר מהי מערכת הבקרה שלך, מי הוא השופט, מי הוא השוטר? בקריאה זו ניעזר גם בחתימת הפרשה, בדיני מלחמה. אין הכוונה להורות אך ורק כיצד יש לנהוג באויב החיצוני, אלא, ללמדנו כיצד עלינו ללחום כנגד היצר הפנימי!

בדרך זו מפרש הרבי מסלונים בשם ר' חיים ויטל (תלמידו המובהק של האר"י, 'נתיבות שלום' - רבי שלום נח ברזובסקי (1911, ברנוביץ, בלארוס -  2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים,

"יש לאדם כמה שערים, שער הראות, שער השמע, שער הריח, שער הדיבור ושער המישוש, וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל ענייניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר: "תתן לך" בלשון יחיד, שמדבר לכל אחד מישראל, שיגדור גדר בכל שעריו"

על האדם להקים מערכת בקרה על שעריו, מה יכנס ומה לא?

ובלשונו, כמובן שבפרשנות שלנו יש להמיר את המילה – יהודי , במילה 'אדם'!  

"...כל הבטה שיהודי מביט בעיניו צריך לדון ולהתבונן מה רצון ה' שיראה ומה אינו לרצון ה'. יש הבטה של מצווה ויש ראיה של איסור, וישנם ראיות המותרות וצריך לדון בכל הבטה לאיזה סוג שייכת היא.

וכמו כן בשמיעה, יש שמיעה של מצווה בדברי תורה וכדומה, ויש שמיעה של איסור, ויש שמיעה של היתר, וצריך תמיד להתבונן במה ששומע, האם מקיים בזה מצווה או עובר עבירה חס וחלילה.

וכמו כן ישנו בחוטם, שיש החלק האסור כמו שנאמר בספר חרדים "לא תנאף" נוטריקון לא תהנה אף, ויש הנאת ריח של מצווה כמו ברכת בשמים במוצאי שבת קודש.

וכן בפה, יש אכילה של מצווה, ויש אכילה של איסור, וישנם אכילות היתר, וכן בדיבורים שמוציא מפיו, ישנם דיבורי מצווה, דיבורי איסור ודיבורי היתר.

והכלל בכל זה הוא "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שבכל השערים צריך שיהיו לו "שופטים ושוטרים", 'שופט' מורה על עניין ההתבוננות השכלית, מה לקרב ומה לרחק, ו'שוטר' מורה על גדרים וסייגים...

עוד יש לומר "בכל שעריך", שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה....

וכן ישנו בשנה שער קודם הכניסה לשנה החדשה והוא חודש אלול..."

קריאה זו מחייבת את כל אחד ואחת מאתנו לחשוב, האם וכיצד הוא/היא שולט/ת על פתחי גופו/ה, האומנם אני רואה, רק, את מה שאני רוצה? וכך גם לגבי יתר החושים!

ברגע שתהיה מערכת בקרה והאדם יהיה מודע לשופטיו ושוטריו הרי שיהיה מסוגל לעמוד בשאר הדרישות, יוכל לטעון שאינו לוקח שוחד ובכוחו להפוך להיות רודף צדק!

בשבוע האחרון קראתי את ספרה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימברוסקה - 'רגע' 2014

ובו השיר 'שרשרות' – עיון בשיר הביא אותי להרהר בשאלה, מה כובל אותי, אותנו ולמה אנו מחויבים? שאלה זו מתקשרת לשאלת השופט והשוטר שבפתחי השכל וההגיון!

הכלב בשיר אינו מגיע לקערת המים, ואנו, עם השרשרות הסמויים מן העין, רואים או עיוורים? זו שאלת השאלות – האם העיוורון מצוי בנו? מי יעז לטעון שאין בו נגע העיוורון?

השבוע השכב"ג של  הקהילה (נוער תל"ם) ערך השתלמות ובמסגרתה יצאנו לטייל בעיר דוד, בשובי הביתה מצאתי עצמי מתבונן בצדו השני של הכביש בעיוור. היה נראה שיש מאבק בין העיוור לכלבו, לאן לפנות? ניכר היה שהכלב נכנע לרצון בעליו והפסיק להתנגד לבעליו. העיוור עמד לחצות את הכביש באלכסון! חציתי את הכביש ושאלתיו – האוכל לעזור?

ענה העיוור ואמר – זה בסדר, אני רוצה לחצות לכיוון תחנת הדלק!

אמרתי לו – לכיוון תחנת הדלק עליך לפנות שמאלה ולעבור מהצד השני!

העיוור אמר – אם כך, הכלב צודק! אני התעקשתי לכוון אותו למקום לא נכון, התנצל ואמר לעצמו, מזמן לא הלכתי בדרך זו, הכלב זוכר ואני הטעיתי אותו, תודה!

העיוור פנה לרמזור וחצה את הכביש.

צעדתי לביתי ובראשי המחשבה – הרי לי אין 'כלב' שינחה אותי אל הדרך הנכונה! כמה פעמים בחיי הייתי ניצל, לו היה לי 'כלב'! הוא היה מכוון אותי לדרך הנכונה ובכך הייתי נמנע מכשלים?!

כך מבחינה מסורתית, עלינו לברר – למה אני, אנו, מחויבים ממסורת העבר? שאלה זו מתקשרת לצו בהמשך בפרשה -  כי יפלא ממך דבר למשפט ...

דברים פרק יז' - (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

כיצד תיווצר 'פליאה – אי הבנה'? מדוע אין החוק המקראי ברור?

סוגיה זו נדונה החל ממסורת התנאים ועד לרמב"ם ועד ימינו אנו? האם ניתנה התורה כחוק ברור ויש להאשים את הש.ג. - רק משרבו התלמידים שאינם משמשים את הרבנים כראוי, הם, הם שגרמו לתורה להתחלק במחלוקות עד כדי ריבוי ההלכות. או, שמלכתחילה ניתנה התורה בצורה כזו שבכל דור ודור יוכלו לפסוק בהתאם לצו השעה?

מסורת תנאים אומרת שבתחילה 'לא היו מרבין מחלוקת', כלומר, המסורת מלכתחילה הייתה ברורה, אך ברבות הימים התחלקה. וזה התיאור - (ב' סנהדרין פח' ע"ב, נוסח עין יעקב אות רכג') "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִים שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים בְּכָל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאֹל, שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ' עַד, בָּאִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים, מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִים בַּחֵיל. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין טִמְּאוּ. רַבּוּ הַמְטַהֲרִין טִהֲרוּ. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת. מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לַעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית:"

ואילו גרסת הירושלמי הפוכה, לדעת הירושלמי, 'המחלוקת' היא הדרך בה ניתנה התורה! (י' סנהדרין פ"ב, ה"ב) "א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה ,

מה טעם "וידבר ה' אל משה", אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה?

אמר לו: "אחרי רבים להטות", רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מנין ודגל"ו."

הבבלי מניח שלא היו מחלוקות ובהגיון ניתן היה לרדת לשורש ההלכה ולפסוק ואילו לדעת הירושלמי, התורה בכוונת ה', ניתנה כאשר לכל דור ודור הזכות והיכולת לפסוק בהתאם למצב הדור!

גישה זו מסבירה אף את חילופי הפרשנות לגבי הפסוק (בקטע שהבאנו לעיל) – "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:" מהי הכוונה לא תסור מן הדבר – ימין ושמאל?

גישה אחת של מדרש תנאים ('ספרי דברים', פיסקא קנד', יא') -  " "ימין ושמאל", אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם."

וגישה הפוכה בירושלמי הוריות פ"א, ה"א"דתני ששנינו, למדנו יכול, אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.!"

כבר בימי התנאים הייתה מחלוקת עד היכן אמור להגיע הציות לחכמים, האם עלי להפעיל שיקול דעת בבואי לקבל את פסיקת החכם או שעלי לקבל את דעת הפוסק למרות שלדעתי הוא/הם טועה/ים?!

הרמב"ן יטען "... וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:" כלומר יש לציית לחכמים, גם באם אני בטוח שהם טועים, בשל העובדה הפשוטה - יש להם 'רוח הקודש'!

מרתק לקרוא בנוסח 'מגילת המקדש' (מהדורת יגאל ידין, נמצא במערות קומראן, מתוארך מאה 2-1 לפה"ס!) בה נמצאת מקבילה לפרשתנו, בה כמה תוספות, המיוחד שבהם, היא התוספת של המילה - 'באמת'!

וזה הנוסח - "[א]ו אל ה[ש]פטים אשר יהיו בימים ההמה ודרשתה והג[ידו לכה את] הדבר אשר עליו ב[אתה לדרוש והגי]דו לכה את המשפט

ועשיתה על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר

אשר יאמרו לכה   מספר התורה ויגידו לכה באמת

מן המקום אשר אבחר לשכין שמי עליו ושמרתה לעשות

ככל אשר יורוכה ועל פי המשפט אשר יאמרו לכה

תעשה לוא תסור מן התורה אשר יגידו לכה ימין

ושמאול והאיש אשר לוא ישמע ויעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד שמה לשרת לפני או אל

השופט וימת האיש ההוא ובערתה הרע מישראל וכל העם ישמעו ויראו ולוא יזידו עוד בישראל"

 

נזכיר שכך גם אנו נוהגים עד היום בנוסח הברכה שלפני ההפטרה - בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים. וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. וּבְיִשְֹרָאֵל עַמּוֹ. וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק:

בברכה אנו חוזרים ומדגישים שדברי הנביאים הם דברי נביאי אמת! כידוע, מי שמכריז שהוא דובר אמת, מעיד על כך שיש חשש שהוא דובר שקר!

זה מקור המחלוקת בין הכתות בתקופת בית שני וזה מקור המחלוקת בין התנועה שלנו לבין האורתודוכסיה!

הוויכוח הוא על 'סמכות חכמים' – מי הוא, מי הם הרבנים המוסמכים לפרש את משמעותם ודרכי קיומם של המצוות? מי הם אלו שיפרשו 'באמת', ונכון את התורה? שאלה שהייתה ונותרה מלווה את המסורת היהודית!

הצו 'לא תסור' יסביר, כיצד זה עתה בירכנו על הנרות ואמרנו – "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת:" וכי, היכן ציוונו? הרי הדלקת הנר הינו חידוש של חכמי המשנה, צו שאינו כתוב בתורה!

אלא הציווי בא מתוקף סמכות החכמים! ובכך רשאים אנו לברך 'אשר ציוונו'!

 

נחזור לציטוט בו פתחנו – "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ..." הפרשנות המסורתית מצביעה על דינים שונים בהלכות טומאה וטהרה... ועד למחלוקות הרבות הרמוזות במילים 'דברי ריבות בשעריך'.

הרמב"ן החושש ממחלוקות בבסיס המסורת, יפרש את המילים 'דברי ריבות' לא כתיאור של מחלוקות, אלא דיני ויכוח בין בעל לאישה בסוגיית האשמת האישה בסטייה או בדיני רצח ובצו 'עגלה ערופה' או בטהרת המצורע.

מאידך נעיין בפרשנות מרתקת של נכד הבעש"ט בספר 'דגל מחנה אפרים' – רבי משה חיים אפרים  מסדילקוב (1742 לערך -  1800), המפרש שכוונת הפסוק אינה לדיני היומיום, אלא לרגע בו האדם עומד לדין, בראש השנה! – וזה לשונו: "...יש לומר בזה רמז לפי עניות דעתי מעניין ראש השנה יום הדין והמשפט שאז שופטים כל באי עולם ובאים מליצים לזכות ומקטריגים לחובה ר"ל רחמנא לצלן ועל ידי מה מבטלין כל המקטריגים וכל הדינים כדי לכלול את מידת הדין במידת הרחמים, וזאת על ידי תקיעות שופר, וזהו שמרמז הפסוק "כי יפלא", ותרגומו 'ארי יתכסי', פירוש - כשיהיה ראש השנה יום הכסא כמאמרם ז"ל (ראש השנה ח'.) 'איזהו חודש שהלבנה מתכסה בו... ואז משפט לאלהי יעקב",

וזהו "ממך, דבר למשפט" - "ממך", היינו מכל מעשה ידך ומחשבותיך ודבורך הכל עולה אז למשפט,

"בין דם לדם" - היינו בין שני בחינת דם כי יש בחינת דם בלא אלף ויש דם עם א' שהוא אלופו של עולם ונעשה אדם והיינו זה ששופטים ודנים ביום הקדוש הנ"ל הנזכר לעיל/ראש השנה על פרטי 'אדם' א'חד ועל כללות ישראל, ועל כללות העולם אם יהיה דם ח"ו או בחינת דם השני שהוא עם א' ויעשה אדם שהוא מספר מ"ה שהוא רחמים,

"בין דין לדין" - כי יש שני בחינת דין יש דין בלא א' רצה לומר ויש דין עם א' שהוא אדנ"י ואז נמתק דין באלף כידוע והיינו אם יהיה כך או כך,

"בין נגע לנגע" היינו שיש בחינת נגע ויש שנעשה מן אותיות נגע צירוף ענג ואף שהוא גם כן אותיות נגע הכל היא לפי צירוף האותיות כידוע ועל הכל דנים כך למעלה איזה מהצירופים יוצא על העולם

וזהו "דברי ריבות בשעריך" - היינו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה..."

פרשנות זו ממשיכה את הקו בה פתחנו, שופטים ושוטרים צריך למנות האדם על פתחי גופו, כך גם המשפט הוא לאדם, עליו לבדוק 'האם הוא אדם' בהתנהגותו, האם יזכה לדין או לפנים משורת הדין, כיצד יהפוך את הנגע לענג? וכיצד יגשר בין הגישות השונות לימין ו/או לשמאל?

מכאן נפנה לחתימת הפרשה ונשאל, כיצד נוכל לקשר את תחילת הפרשה העוסקת במערכת המשפט לבין סוף הפרשה המלמדת את דיני המלחמה!

הרמב"ן בפירושו מפנה אותנו לפרק בספר דברי הימים (ב' פרק יט') – בו מתוארת התנהגותו של מלך יהודה, יהושפט, לאחר שמצא עצמו נגרר למלחמה עם מלך ישראל אחאב! עיון בתולדות אותה מלחמה, מלמד, שיהושפט מלך יהודה חשש שאחאב מלך ישראל יוצא למלחמה בעצת נביאי שקר, אך לא הצליח למצוא קבוצת נביאים שיפריכו את 400 הנביאים שהחזיקו בנבואה שיש לצאת למלחמה, ורק מצא  נביא בודד שיעמוד כנגד המקהלה! ולכן מצא עצמו יוצא למלחמה! (עיינו במלכים א' כב' ובנוסח דברי הימים ב' יח') מפתיעה ומלמדת התנהגותו של יהושפט מלך יהודה בשובו מן המלחמה -  (א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי יְהֹוָה תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה: (ג) אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים: (ד) וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: (ה) וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר:

(ו) וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַיהֹוָה וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט: (ז) וְעַתָּה יְהִי פַחַד יְהֹוָה עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד: (ח) וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט יְהֹוָה וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם:

(ט) וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת יְהֹוָה בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם: (י) וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַיהֹוָה וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ: (יא) וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר יְהֹוָה וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי יְהֹוָה עִם הַטּוֹב:

מלך יהודה חוזר בשלום מן המלחמה ואילו אחאב מלך ישראל מצא את מותו כפי שניבא אותו נביא בודד. המלך חוזר ליהודה ומיד מקים מערכת משפט ובעיקר מנחה את השופטים לשפוט לפי קריטריון אלוהי ולא להיות מושפעים מבני האדם. מכאן, עד רגע זה, המשפט לא היה משפט צדק!

מה מביא את המלך השב מהמלחמה לנקוט בצעד מפתיע זה?

נראה שהמלך מבין שהמערכה האמיתית, האויב המאיים, הוא האויב הפנימי, האויב הטמון בתקינות החברתית! יש להשקיע בחברה, יש לוודא שיש משפט צדק!

 

הוכחה לכך שדיני המשפט והפליאה בדין המלמדים 'לא לסור מן הדבר...', מחייבים כל אחד ואחת מישראל להתבונן פנימה ולבדוק – מה עליו/עליה לעשות, נוכל ללמוד מהרעיון של המדרש הבא. המדרש מבהיר שהצו רגע לפני היציאה למלחמה יש לקרוא לשלום, "וקראת אליה לשלום!", אין צו זה מקורי בכוונת ה' ונתווסף בשל התנהגות משה!

וזה לשון המדרש דברים רבה, (שופטים פרשה ה', יג') -  ד"א "כי תקרב אל עיר" זש"ה (איוב כב') "ותגזר אומר ויקם לך ..."... א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקדוש ברוך הוא עמו, כיצד,  לא א"ל הקדוש ברוך הוא לשבור את הלוחות הלך משה ושיברן מעצמו ומניין שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו, דכתיב (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת,

הקדוש ברוך הוא א"ל שילחם עם סיחון שנאמר: (דברים ב') "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים ..." א"ל הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לך להלחם עמו, ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך, כל מלחמה שיהו הולכים, לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר "כי תקרב אל עיר..".

משה לימד את ה' פרק בהלכות מלחמה! כך בכל דור, על החכמים לחשוב וללמד את המתאים לדורם!

מהפרשה גם נלמד שאין לפחד ושיש להציע ללוחמים 'פטור בעת מלחמה'!

לגבי הצו – לא לפחד, ישנה מחלוקת האם זה צו מחייב או שזו הבטחה אלוהית!

(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: (ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: (ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

המשנה (סוטה פ"ח ו' – ז' ) תלמד שלא כדאי לברוח משדה המערכה וכן שהפטור המקראי חל רק במלחמת רשות, וזה לשון המשנה – "וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם", וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזוֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפַּח אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדֹלָה הָיְתָה בָעָם", וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם לא) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ':

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

אך, עיון בספר מקבים מלמד שהצו המקראי חל בכל מלחמה, כולל מלחמת מצווה! וכך נלמד (מקבים א', ג' מו' – נז') כיצד מקיים יהודה המקבי טקס זה בעת יציאתו לקרב הראשון באמאוס! ברור לכל הדעות שקרב זה אינו יכול להיות מוגדר כמלחמת רשות !

"ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים, כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם... ויתקעו בחצוצרות ויקרא בקול גדול. ואחרי כן הקים יהודה ראשי העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני הבתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה. ויסע המחנה ויחנו מדרום לעמאוס".

עלינו ללמוד ולהפנים - כוחו של הצבא אינו נמדד במספר חייליו או בכוחו הצבאי אלא בחוסנו הרוחני! יש להעז ולומר כל הירא...ילך וישוב לביתו ולא ימס...!  

 

וכן כדברי הנביא זכריה (ד', ו') החקוקים על המנורה ברחבת הכנסת בירושלים !                                                         "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי  אָמַר ה' צְבָאוֹת:"


"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת עקב התשע"ד

"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

הפרשה פותחת באמירה -  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:" (דברים ז', יב')

נהלך בעקבות המילים בפסוק – מהו 'עקב', מהי הכוונה 'תשמעון' ומהם 'הברית והחסד' אשר האל נשבע לאבותינו?

המילה 'עקב' מוסברת על ידי רש"י בעקבות המדרשדברים, מצוות שאדם דש בעקביו, כלומר לא מצוות 'חשובות' אלא הדברים שאדם נוהג בהתנהגות היומיומית אך אינו נותן עליהם את הדעת, ודש, מזלזל בהם. אותם, את הדברים הפשוטים עליך ללמוד לקיים טוב יותר.

ממשיך ומפתח אחד הרבנים החסידיים, הרבי מסוכטשוב בשנת 1916 – עק"ב ראשי תיבות של 'קדש עצמך במותר'!

כלומר, לאו דווקא מצוות, אלא התנהגות שוטפת, אכילה, שתייה, רחצה, קיום יחסי מין – כל הדברים האלו שאדם עושה כהרגל, עליו לפתח דרך של 'קדושה', כלומר לחשוב על כל מעשה ומעשה. התנהגות זו תוביל את הקהילה ואת העם לתודעה של 'קדושים תהיו', כלומר הקדושה אינה התנהגות מיוחדת היוצאת מגדר הרגיל אלא התנהגות יומיומית הנעשית בכוונה.!

תשמעון – לציית! כמו - 'והיה אם שמוע תשמעון' – המשך ל'שמע ישראל'

כאן עלינו לזכור שפרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים הוא המשך נאומו של משה לאחר ארבעים שנות נדודים, כלומר הוא מתאר את אשר ראו עיניו ומנסה להבהיר לדור החדש, מה עליו לשמוע (להבין) ממה שהוא, משה, ראה! לאחר ארבעים שנה אין הוא יכול לדבר על ראייה של העם כי אם עליו לפתח מסורת של שמיעה!

בהכנות היום לקראת הדברים חשבתי שפתיח הפרשה במילה 'עקב', יכולה לשוחח עם 'עקב אכילס' מהמיתולוגיה היוונית, בעיקר כדי להתמודד עם השאלה – מהו עקב אכילס שלנו! ה' מנסה לטעת את ההליכה בשבילי המסורת תוך כדי תיאור היציאה ממצרים, ניסיון לחבר בין העם והסיפור, משה מתאר להם את מה שעבר על העם ומזהיר אותם/אותנו מפני החולשה! חולשה זו היא 'עקב אכילס', ועל כך נראה בהמשך כיצד ה' מזהיר מתודעת 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה...'!

וכאן להגדרת 'עקב אכילס' (ויקיפדיה) -  עקב אכילס הוא ביטוי שבא לתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין. מקור הביטוי בסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. אמו של אכילס, הנימפה תטיס, טבלה אותו בנהר הסטיקס בהיותו עולל, מכיוון שחששה שמא ייעשה ללוחם וימות בקרב. מהטבילה בנהר נעשה כל גופו של אכילס בלתי פגיע מלבד עקבו. זאת מכיוון שכאשר הוטבל אמו החזיקה בעקבו, וכך איבר זה לא נגע במים. על פי אחת הגרסאות של הסיפור, בעת מלחמת טרויה, שאכילס היה מגיבוריה הבולטים, נורה אכילס בעקבו על ידי פאריס, נסיך טרויה, בחץ מורעל שהונחה על ידי אפולו, ומת. כך נהרג גיבור שנחשב בלתי מנוצח מפגיעה פשוטה בעקב. למרות גורלו של אכילס נשארה תהילתו כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב.

היום אזור זה בעקב נחשב פגיע "עקב אכילס". הגיד החזק שמקשר בין שרירי הקרסול של הרגל נקרא גם כן "גיד אכילס". מדען הולנדי בתחום האנטומיה בשם ורהדן Verheyden השתמש לראשונה בביטוי זה בשנת 1693 בהקשר לאזור זה בעקב הרגל.

הברית והחסד

בפסוק הפותח את הפרשה, ה' מבטיח לשמור על 'הברית והחסד' – ובהמשך הפרשה משה יסביר את ההבדלים בין הלוחות הראשונים אותם שבר לבין הלוחות השניים – בפרשה זו נבין מהו היתרון שבמהות 'שבירת הלוחות'?!

המדרש (דברים רבה עקב ג', ז') מביא משל, משל למלך הנושא אישה. בני הזוג מביאים עמם לחופה, אריסים, משרתים או תכונות. האישה מביאה שני אריסים והמלך מביא שני אריסים.

כך במשל ובנמשל לעם ישראל, אברהם הביא – צדקה ומשפט, והקב"ה הביא 'חסד ורחמים', אך ברגע שעם ישראל חטא והסיר מעליו את ההתנהגות לפי הצדק והמשפט גם הקב"ה ביטל את הברית שהתחייב ומנע מעם ישראל את החסד והרחמים.

אך כאשר עם ישראל יתקן את אורחות חייו ויחזיר את הצדק והמשפט לחייו כך גם הקב"ה יחזיר את החסד והרחמים. רעיון זה יבוא לידי ביטוי בדברי הנביא הושע, פסוק אותו נוהגים לומר בחופה! הנביא יצרף בנבואתו כברכת אירוסין מחודשת בין ה' לעמו  - (הושע ב', כא' – כב') "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה:". כך ה' מבהיר מהי כוונתו בשמירת הברית והחסד.

בכיוון נוסף מפתח המדרש את המשל (דברים רבה עקב ג', יז'). המלך שזה עתה נישא והתחייב לשמור אמונים, רואה את אשתו משוחחת עם אחד מעבדי החצר, הוא מבין שהיא חוטאת עם ... בכעסו מכריז בפני השושבין, על רצונו לגרשה,

ובנמשל – מתן תורה היה טקס הנישואין בין ה' לעמו אך לאחר ארבעים יום כאשר משה (השושבין) בושש לבוא, העם יצר 'עגל זהב' והחל לרקוד סביבו. ה' פונה לשושבין משה – ואומר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: (דברים ט', יב' - יז')

 ברגע שמשה שומע את המילים - 'הרף ממני ואשמידם' – הוא מבין שהוא אוחז באל!

מכאן למדו חכמים על כוחה ומשמעותה של התפילה, המתפלל כמחזיק את חברו (ה') בבגדו!

ובלשון הגמ' – (בבלי שבת לב' ע"א, נוסח 'עין יעקב' אות פז') " "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). מַאי "לֶךְ רֵד"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ,                            אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי..." אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לָהֶם."

האדם המתפלל עומד לפני האל ומשתמש בנוסח שעל פי המסורת, ה' בעצמו לימד את משה כיצד להתפלל, כך גם אנו, מוזמנים לעמוד לפני האל ולהטיח בפני ה' את בקשתנו!

בלשון המדרש, האל פונה בטענות לשושבין ואילו השושבין מסביר למלך, אל תשכח מנין היא הגיע, היא שוחחה ועשתה את מה שהייתה רגילה בטרם עלתה לדרגת המלכות, כלומר – הטעות בהתנהגות נובעת בשל עברה, היא הייתה רגילה ועל כך אין להעניש!

כתוצאה מהסכמת ה' לתקן, פונה ה' למשה ואומר – באם אתה משה/השושבין מעוניין שאחזירה, פסול אתה, את הלוחות שלך ... –

יתרון הלוחות השניים -

ה'לוחות שניים' אינם מעשה אלוהים בלבד כי אם 'מעשה שותפות', שלא כלוחות הראשונות שהיו כולם כולל החומר, מעשה אלוהים. בלוחות השניים יש לא רק נישואי האל לאדם, כי אם שיתוף, שני הצדדים מביאים... כל אחד מביא את חלקו, זו משמעותה של ה'ברית' בין הקב"ה לישראל!

נחזור לתחילת הפרשה ולמילה 'עקב', ונמצא את האזהרה מפני החולשה האנושית, הוא 'עקב אכילס' היהודי - היהירות, החשש הגדול מכל – 'כוחי ועוצם ידי, עשה לי...'?!

ובלשון הכתוב - (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

אין הפרשה מותירה אותנו עם החולשה אלא מלמדת כיצד להתמודד עם החולשה. התיקון יהיה באמצעות 'היראה'! ה'יראה' – תהיה כלי המבחן? 'יראת ה' היא אוצרו', היראה היא האוצר – היא כלי הקיבול! והביטוי לכך יהיה ביחס לגר...!

ובלשון הפרשה - מה ה' מבקש, דורש מאתנו?

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: (כא) הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: (כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

נבהיר את המושג 'יראה' בלשון התלמוד הבבלי - שבת לא' ע"א – הדרשה מופיעה בסוגיה המתארת את הבדלי השיטות בין שמאי והלל ומבהירה כיצד היה הלל מוחל על כבודו והיה עניו לעומת שמאי הקפדן. לאחר שהסוגיה מתארת שלושה גרים הבאים להתגייר וכל אחד בא עם דרישה הגורמת לשמאי לדחותם ואילו הלל מקבלם. מתברר שקבלת הגרים על ידי הלל, לא באה ממקום של ויתור אלא כתרגיל, לשיטתו 'הדרישה' של המתגיירים נובעת מאי הבנה וברגע שיבינו את המסורת, יוותרו על דרישתם. אכן כך קורה ושלושת הגרים במהלך הגיור מוותרים על דרישתם ומתגיירים. נזכיר את אחת הדרישות של הגר - ללמדו את התורה כולה על רגל אחת, כלומר מהו העיקרון המאחד של כלל התורה? על כך עונה לו הלל – 'כל השנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והכל נלמד מביטוי זה' תרגום -  דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבִיד, זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה, וְאִידָךְ - פֵּירוּשָׁא הוּא, זִיל גְּמוֹר..

מיד לאחר תיאורים אלו מביאה הגמרא את המימרה של ריש לקיש ואת משלו של רבא – "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (ישעיה לג', ו') "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ:" וְגוֹ'. "אֱמוּנַת" - זֶה סֵדֶר זְרָעִים. "עִתֶּךְ" - זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. "חוֹסֶן" - זֶה סֵדֶר נָשִׁים. "יְשׁוּעוֹת" - זֶה סֵדֶר נְזִיקִּין. "חָכְמַת" - זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים. "וָדַעַת" - זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".                                                                                                                             אָמַר רָבָא, בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין, אוֹמְרִים לוֹ, נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הַכִי, אִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ", אֵין, אִי לָא - לָא.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ, הַעֲלֶה לִי כּוֹר חִטִּין לָעֲלִיָּיה, הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.                               אָמַר לֵיהּ, עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטִין? עפר, כקולט לחות                                                                       אָמַר לֵיהּ, לָאוֹ.                                                                               אָמַר לֵיהּ, מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ."

ריש לקיש דורש את הפסוק מישעיהו ומלמד מה עומד בבסיס כל סדר מששת סדרי המשנה. הזורע זרע בשדה, מבטא אמונה בצמח שיגדל, כלומר מבטא 'אמונה', החגים מסמלים את העיתים. הנשים מבטאות ומסמלות את ה'חוסן'! דיני נזיקין, משפט צדק בין איש לרעהו יביא את הישועה. הקורבנות והמנחות הם יהיו החכמה, לדעת מתי לומר תודה, מתי לבקש מחילה על החטא! והטהרות הם הדעת, הדעת היא ההבנה לגבי מהות הדבר המלכד והעומד מאחורי ההתנהגות הנקייה, הטהורה. ממשיך ריש לקיש לדרוש את סוף הפסוק ואומר – כל ששת סדרי המשנה יתקיימו, רק בתנאי שישנה 'יראת ה'!

בא רבא ומבהיר – כיצד נדע האם יש 'יראת שמים'? ומביא את המשל - הרי זה דומה לאחסון חיטה, כאשר מאחסנים חיטה יש להניח בתוכה 'קולט לחות', באם אין 'קולט לחות' החיטה תירקב, ('קולט לחות' בלשון הגמ' 'קב, כמות של חומטין, עפר').

משל רדיקאלי – כי פירוש המשל ומשמעות הנמשל, מלמדת – שהחיטה מסמלת את  ששת סדרי המשנה, ואילו 'קולט הלחות' הוא היראה! ומהו האוצר? נראה שהכוונה במילה זו – 'כלי הקיבול'! והרעיון שעומד במשל אומר: במידה והחיטה, המשנה, מאוחסנת בתוך כלי קיבול של 'יראה', אזי החיטה, ששת סדרי משנה לא יירקבו, אך, באם אין את 'היראה', באם אין את 'קולט הלחות' אזי החיטה תירקב, כלומר - אין משמעות לאורח חיים של קיום מצוות (ששת סדרי המשנה) באם אין יראה המלווה את המעשה.

על פי משל זה בבואנו להבין את שאלת הפרשה –  "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו..."

נראה שהפרשה מחזירה אותנו לפתיחה – 'והיה עקב תשמעון...', 'עקב' אותם דברים שאדם דש בעקביו, באם תהיה מלווה ב'יראה' אותה דורש ה', באם 'היראה' תבוא לידי ביטוי בהתנהגות היומיומית, כאשר תיעשה בכוונה, בייחוד, בקדושה! אז ייעשה התיקון כנגד היהירות!

הפרשה מבהירה – הזוגיות, הברית בין עם ישראל לאלוהיו תימדד ותיבחן על פי ההתנהגות היומיומית. באם בהתנהגות יש 'צדק ומשפט' אזי ה' יביא את 'החסד והרחמים'! הכתוב חוזר ומבהיר – כיצד תיראה ה'יראה', הן מצד ה' והן מצד העם – "כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (דברים י', יז' – יט')

מכאן יתרונם של 'הלוחות השניים', הם במהותם מבטאים את המחויבות ההדדית בין ה' והעם. האדם/משה הביא את החומר והאל יצק לתוכו את הרוח!

הפרשה חוזרת לחובת השמיעה! חזרה לתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעון'!

 (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם... (דברים יא', יב')

 

 


פרשת ואתחנן - וזאת התורה אשר שם משה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת ואתחנן התשע"ד

'שבת נחמו'

שבת נחמו – ההפטרה מהנביא ישעיהו פרק מ'

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: ...  עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם:

בפרשה כמה נושאים,

1.      תחינת משה להיכנס לארץ

2.      מעמד הר סיני – מבט לאחר ארבעים שנה

3.      הכרזת שלושת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי – 'וזאת התורה ...'

4.      צו כיבוש הארץ – החרם תחרימם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם'

 

1.      'ואתחנן...' – אודה, מביך לשמוע את משה מתחנן על נפשו, מה עוד, שמשה מאשים את עם ישראל בכך שאינו נכנס ואומר (פסוק כו') 'ויתעבר ה' בי למענכם...', האם זו האמת?

דברים פרק ג' - (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ... (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

ובהמשך (פרק ד')

(כא) וַיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

והרי, תיאור הסיבה בספר במדבר אינו קשור להתנהגות העם כי אם למעשה ההכאה בסלע, על זה הכתוב (במדבר כ') אומר –  (יא) וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

מה יכולה להיות כוונת משה? אטען - משה קורא לעם, תתעוררו – תעזרו לי!

משה ראה כיצד העם התגייס למען אחותו מרים כאשר קיבלה צרעת, 'והעם לא נסע עד האסף מרים' (במדבר יב', טו') וניכר היה שה' מסכים לדעתם ואכן הענן לא עלה. חשב משה לעצמו, הרי העם יכול למנוע את אי כניסתי אל הארץ המובטחת, בכך שיאיים – גם אנו לא נכנס...! ולכן ניסה לגררם, לחוש באשמה, אולי יעזרו לו ובזכותם יכנס אל הארץ!

מעבר לכך - דברי ה' מלמדים - המנהיג, המפקד צריך להוביל!

(פרק ג', כח') וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 

וזה לשון המדרש ('ספרי דברים', פיסקא כט') - "כי הוא יעבר לפני העם הזה", אם עובר לפניהם עוברים ואם לאו אינם עוברים. והוא ינחיל אותם, אם מנחילם נוחלים ואם לאו אינם נוחלים                                                                                                                            וכן אתה מוצא (יהושע פ"ז ג' – ה') - כשהלכו לעשות מלחמה בעי נפלו מהם כשלשים וששה צדיקים שנאמר (יהושע ז', ה') "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וירדפום", (יהושע ז', ו') "ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב", (יהושע ז', ז') "ויאמר יהושע אהה ה' אלהים למה העברת העביר", (יהושע ז', ח') "בי אדני מה אומר אחרי אשר הפך", (יהושע ז', י') "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך", לא כך אמרתי למשה רבך מתחילה, אם עובר לפניהם עוברים ואם לאו אינם עוברים אם מנחילם נוחלים ואם לאו אינם נוחלים שלחתם ולא הלכת אחריהם".

המדרש מוכיח מהקרב בעי, מדוע כשל הצבא ונהרגו כשלושים ושישה מבני ישראל, זאת בשל העובדה הפשוטה, יהושע שלח את הצבא לבד, הוא לא הלך לפניהם!

משה עובר לדבר על מטרת המלחמה, הכול כדי להגיע אל הארץ ולרשת אותה. ה' מזהיר שוב ושוב, לא להתפתות ולעבוד עבודה זרה, כלומר אין הוא בוטח בעם! דומה שלמרות ניצחונו אל מול סיחון ועוג, עדיין תודעת מצרים חיה ונושמת. האם אנו חשים בניצחון, האם ניתן להכריז על מנצח? ניכר שאין כל תחושה שהיציאה ממצרים מעידה על ניצחון. שהרי אחת מהגדרות המטרה ביציאת מצרים הייתה "וידעו מצרים כי אני ה'..." (שמות ז', ה') ואין כל תיעוד לכך שהמצרים הצהירו על אמונה בה'.

וכן בסוף הפרשה אנו נלמד על צו הכיבוש וההחרמה, וביתר פירוט בהמשך ספר דברים 'לא תחיה כל נשמה' (כ', טז') וכל המעיין בספרי יהושע ושופטים, יודע שלא כך נעשה! רבים המקומות בהם בני ישראל לא הורישו את יושבי הארץ! האם היה כאן סירוב פקודה, או אי יכולת לבצע את הפקודה כלשונה, או פרשנות אחרת ליישום.                                              בכל מקרה אין תודעת – ניצחנו! רמז קטן למצב מדינתנו בעת הזאת!

2.      מכאן הפרשה מתארת את 'מעמד הר סיני' – וכידוע בתיאור זה ממרחק של ארבעים שנה, ההר מלא בערפל ואש ולא עשן! ניזכר בדברי ה'משך חכמה' שהבאנו בפרשת משפטים. וכן, נשאל כיצד ומדוע מגיב ה' לכך שהעם אינו רוצה לשמוע את קולו, ובאותו הקשר למה התכוון באומרו - 'מי יתן והיה לבבם...' – כיצד האל מקשיב לדברי העם?

פרק ה' - (יט) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: (כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:      (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:(כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

היה עשן או ענן?

האם הייתה אחדות בעם כפי שנוטים לומר 'ויחן ישראל – כאיש אחד וכלב אחד', או, שמדובר באחדות מזויפת?

מסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק, האחדות הייתה מזויפת! על כך רומז שינוי הכתוב בתיאור המעמד בין ספר שמות לבין ספר דברים! – הסבר לטענה זו נובע מתיאור 'הסנה הבוער ואינו אוכל', הלא זו האש האלוהית, זה המודל לפעולה אלוהית! עשן מבטא שריפה של כלייה. הרי אין באש ה', שריפה של חומר! ולכן העשן הוא בעיני המתבונן, עשן של קנאה, העשן מבטא את השאלה ששאלו העם – 'מה! שנינו עומדים במעמד זהה, והרי אני....ואילו את/ה....? מה פתאום שנינו שווים?!'

בכך נבין שהעשן בתיאור המעמד בספר שמות אינו מבטא עשן ממש כי אם סמל של קנאת אחים! גישה זו מאפשרת תיאור אחר של מעמד הר סיני, התיאור הפשוט מצביע על אמונה תמימה 'ויסעו, ויבואו, ויחנו... ואז בלשון יחיד 'ויחן ישראל' – כלומר כגוף אחד, באחדות.

אך בקריאה אחרת, התיאור שונה - הגמרא מסבירה שמעמד הר סיני לא נעשה מתוך בחירה והכרה של בני ישראל כי אם בכפייה – וזה לשונה (על פי בבלי שבת פח')

" "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם

אמר רב אחא בר יעקב מכאן זכות לטעון, היינו אנוסים, לא הייתה לנו ברירה!

אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

יתרה על כך עלינו לברר כיצד קריאה זו מתיישבת עם האמירה הידועה - העם מכריז ואומר"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'? או נעשה ונשמע! כיצד להשמיע אמירה זו בסימן קריאה ואולי בסימן שאלה?!

על כך נראה דרשה של פסוק מפרשתנו, פרשת ואתחנן – בה אומר משה בשם ה' - "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה', כו')

וזו דרשת התוספתא המגדירה את סוגי הגנבים ומתארת מדרג של שבע סוגי גניבה והראשון שבכולם הוא – גונב דעת הבריות ובהביאה הוכחה, דוגמה לגניבת דעת – אומרת התוספתא – ההצהרה במעמד הר סיני! - בבא קמא (ליברמן) פרק ז', הלכה ח' – ט':

"שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ... ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ'אמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב', טו', ו'), מי גדול גונב או ניגנב? הוי אומר: 'ניגנב', שיודע שנגנב ושותק

וזו הדוגמה וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד', ז'), כביכול נגנב הוא להם? תלמוד לומר – "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה', כו') ...

חשוב ומעניין להבין שפסוק זה מבטא את תגובת האל לכך שהעם אינו מעוניין או אינו יכול לשמוע את הדברות בקולו של אלוהים ופונה למשה ומבקש שיהיה זה הוא המשמיע את הדברות – (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

ה' מסתפק בכך שהעם ירא אותו, אין הוא זקוק שהעם ישמע את הדברים בקולו, ה' יסתפק בכך שהקול יבוא מאת משה.

הפרשנות החסידית מבהירה - מה מפריד בין האל לאדם, מה בעצם מפריד בין משה לבין ה'. נראה כיצד דרשתם נובעת מהפסוקים המקדימים לתיאור 'מעמד הר סיני' -

(דברים, ה', ד'-ו') "(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:..."

וזה לשון ה'מאור ושמש', רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (ניישטאדט, פולין  1751 – קרקוב, 1823), רב, ומקובל, מגדולי אדמור"י תנועת החסידות.   "והנה שמעתי בשם הרב המגיד איש אלהים מו"ה מורי ורבי הרב יחיאל מיכל מזלאטשוב זצוק"ל על פסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם", פירוש כשאיש הישראלי מחזיק בעצמו שהוא מעולה באיזה מעלה בתורה או בעבדות ה' אזי הוא עושה מסך מבדיל בינו לבין קונו. וזה אנכי, שמי שמחזיק עצמו ליש וסובר שהוא במדריגה ישיות, אז עומד בין וגו', פירוש שדבר זה הוא חוצץ ומסך מבדיל בין האדם לה' יתברך, עד כאן:

והנה הוא כתפוחי זהב במשכיות הכסף מצורף לדברים למעלה, "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", פירוש שהוא משגיח על פנימיות של איש הישראלי שיהיה בלהבת אש, וזה "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש", פירוש, פנימיותו בפנימיות שלכם, שכל אחד השיג לפי פנימיותו, וזהו כשהוא עצמו אין ונתבטל ממציאותו מחמת יראה ואימה שלומד מתוך אש כנתינתה, ולא כשהוא בעצמו חשוב לדבר שהוא למדן וחסיד ובעל מעלה. וזה שסמך אחריו "אנכי עומד בין ה' וביניכם" כפירוש הרב המגיד הנ"ל, כשהוא במדריגת אנכי זה עומד בין וגו' ועושה מסך מבדיל ואינו משיג מהשגת אלהותו יתברך כנ"ל, ודו"ק:

מתבר, על פי פרשנות זו, המנהיג, אפילו משה, יוצר מסך המפריד בין האל לבין העם!

3.      ההכרזה על שלושת ערי המקלט!

מכאן נחזור לפסוקים המקדימים את תיאור מעמד הר סיני ובהם משה מכריז על הקמת שלושת ערי המקלט ובתוכם מכריז משה את הפסוק הידוע מן התפילה, אותה הציבור מכריז כאשר המגביה מניף את ספר התורה – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": - האם זאת התורה? האין לומר הכרזה זו על לוחות הברית?

ומדוע משה מציין את 'צו ערי המקלט', הרי הן תתחלנה לפעול רק לאחר הכיבוש של הארץ, ורק לאחר שיוכרזו שלושת הערים שבעבר הירדן המערבי!                                             עיון במדרש ילמד שמשה היה מודע למחיר המלחמה – הוא עבר עם העם את המלחמה כנגד סיחון ועוג... וכן נזכר בעברו כבורח ממצרים בשל הריגת אותו איש מצרי, ולכן יודע כיצד חש אדם שהרג, מבין שיש להכין 'תאי לחץ' – ערי מקלט!

דברים ד' - (מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ: (מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה: פרק ה' (א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם: (ב) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:...

וזה לשון המדרש - תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן - הוספה סימן ד' - "אז יבדיל משה" (דברים ד'). מהו "אז", לשון שירה ... מי אמר שירה, משה אמר שירה, משל הדיוט אמר מי שאכל התבשיל יודע מה טעמו, לפי שהרג את המצרי וברח לכך יודע מה בנפשו של הורג, ואמר "אז יבדיל משה"..."

ובלשון קצת יותר בוטה - ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכט'  "אז יבדיל משה שלש ערים" [ד', מא'], ...אמר רבי לוי מאן דאכיל קידרא ידע מה טעמא דתבשילא, אמר רבי לוי – מה שאוכל את התבשיל מהקדירה יודע את טעמה!                                                                                                    כיון שאמר לו (ה'): הפרש ערי מקלט,

אמר לו משה (לה') למה?

אמר לו (אלוהים למשה): אם יהא אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם,

אמר משה - שירה חייב אני לומר, שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי,                               'ויבדל משה' אינו אומר, אלא "אז יבדיל", ואין אז אלא 'שירה', שנאמר "אז ישיר משה"..."

מדרשים אלו יכולים לתת הסבר יפה לכך שצו ערי המקלט הוא 'התורה'!

הידיעה, מהו הנזק הנפשי שקורה לאדם כאשר נדרש להרוג, מעידה על הבנת מהות התורה. אין התורה באה ללמד על קיום מצוות כצו אלוהי בלבד, אלא, 'התורה' משמעותה - קיום מצוות על מנת לטפל בנפש האדם! ההורג, זקוק למקום אליו יוכל לברוח, כך משה מעיד (בלשון המדרש) וכך, לצערינו, אנו מכירים מחיינו אנו!

דברים דומים מפתח הנצי"ב בפירושו לתורה - 'העמק דבר' - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין,   1816 – 1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19. כך הוא מפרש את 'ברית השלום' שקיבל פינחס! במדבר כה', יב' –                                      

"את בריתי שלום". בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

ועיין כיוצא בזה בס' דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנדחת:"

במילים אחרונות אלו מכנה הנצי"ב את שלוחי בית הדין ההורגים בסמכות בית הדין את תושבי עיר הנידחת – 'רוצחים'!

דומה שאמירה זו מחייבת לעיין שוב בצו עיר הנידחת - דברים יג' - (יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

צו זה קשה לעיכול, וזה לשון הנצי"ב בפירושו – 'העמק דבר' - דברים יג', יח',  "ונתן לך רחמים". דמעשה עה"נ  שמעשה עיר הנדחת גורם שלש רעות בישראל.                                       א' - שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד. אבל עיר שלמה בע"כ בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.                                                ב' - שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.                       ג' - שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. "ונתן לך רחמים". מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב: ורחמך. שיהיו אוהבים אותך. ועי' להלן ל': (יט) "כי תשמע בקול ...". לא ביארו הראשונים ז"ל מה הוסיף המקרא הזה והרי מיירי בהכי שעושין רצון ה' אלא פירש - "כי תשמע בקול", היינו עסק התלמוד והבנה בקול ה' בדיוק כמו שביארנו כ"פ כל פסוק/פעם ועי' להלן ל' מקרא ב'. ובאשר דאע"ג דשלוחי מצוה אינם נזוקים מכ"מ מכל מקום, היכן ששכיח ההיזק שונה היכא דשכיחי הזיקא שאני [לכ"ע –לכולי עלמא- כמש"כ – כמו שכתבתי- בס' שמות ל"ב כ"ו בהר"ד – בהרחב דבר] והרי אין שכיחי הזיקא יותר ממעשה עה"נ כמש"כ. מש"ה הוסיף המקרא תנאי כי תשמע בקול שתהי' עוסק בתורה כדי לשמור את כל מצותיו וגו' וגם כדי לעשות הישר וגו' היינו בשמירת מדותיו ית' ובזה יהי' עסק התורה מסייעת לתקן את אשר תעוות ע"י מעשה עה"נ. ומכאן למדנו דמי שהגיעו מעשיו לידי רוגז ואכזריות או לידי שנאת הבריות, אזי יעסוק בתורה לשמה - ובזכות זה תמצא ידו להעמיד הליכותיו על דרך הטוב והישר:" - הנצי"ב מודע למחיר הנפשי, ולכן מבין שהנוהג בצורה זו, חייב לטפל באכזריות שנטבעה בנפשו!

4.      הפרשה נחתמת בצו המלווה את מורשת ישראל מימי כיבוש הארץ בימי יהושע ועד היום. מעת הקמת המדינה עורר הצו ויכוח אז, מה עלינו להסיק מצו זה?

מהי הכוונה באמירה - לא תחנם?

פרק ז' - (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: (ב) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ט) וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: (י) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ: (יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם:

ביאור הצו נתון שלני כיוונים מנוגדים – האחד תתן להם מתנות חינם ופרשנות ההפוכה אין לתת להם מתנות חינם!

התוספתא עבודה זרה ג' -  יד' – טו' - ומוכרין להן ונותנין להם מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו:

כתוב אחד אומר: "לא תכרת להם ברית", וכתוב אחד אומר: "לא תחנם", אם ללמד על הברית, הרי ברית אמורה, אם כן למה נאמר "ולא תחנם" מלמד שנותנין להן מתנות חנם:

ואילו המדרש הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ואתחנן דף יא' ע"ב

"ונתנם ה' לפניכם. החרם תחרים אותם. ולא תחנם". לא תתן להם חנייה בקרקע.                               ד"א לא תחנם. לא תתן להם חן. מיכן אמר ר' יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה:

הפרשה פתחה במילה 'ואתחנן', משה מתחנן, יש המסבירים שמשה ביקש 'מתנת חינם', לא ביקש והתחנן שה' יתן לו שכר על פועלו ויכניסו לארץ כי אם בחינם. פירוש זה יוצר סגירת מעגל, ומחייב תהייה – על משמעות 'מתנות החינם', האם אנו נדרשים להתבודד ולא לכרות ברית עם יושבי הארץ, שהרי בכך יקבלו שכר על התנהגותם השלילית או שלהיפך עלינו למצוא דרך לחיות במחיצתם בשלום ובאחווה כגרי תושב.

 

פרשנות זו נתמכת באקטואליה מדברי משה דיין בבואו להספיר את רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז בשנת 1956 ב- 30 באפריל – וזה הספדו -

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות כל רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות פליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות בייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, הנושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת ? אין אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר- תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו: רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.

כבדו שערי עזה ויכלו לו."

בפרשה שלנו נמצא את ההבית הראשון של 'קריאת שמע' –

בפשט הכתוב – את התורה עלינו לשנן לבנינו ולבנותינו, עלינו לדבר בם! עלינו לכותבם על פתח ביתנו, עלינו לקושרם על ידינו!

 

כלומר – עלינו לתרגם את החוק ולהפוך אותו לאורח חיים! 


הרב שלמה פוקס - פרשת דברים – שבת 'חזון' התשע"ד

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת דברים – שבת 'חזון' התשע"ד

שבת שלום,

מזל טוב לבר המצווה - איתי בארי ובני משפחתו!

בשבת נתחיל לקרוא בספר דברים ולהפטרה נקרא את פרק א' בישעיהו, וכמילה הפותחת, שבת זו תקרא 'שבת חזון'.

אגע בשני נושאים האחת מההפטרה – עיון בדברי הנביא והשנייה מהפרשה נביט בדברי משה כמנהיג בעל ריבוי פנים.

ארצה לטעון – הן ישעיהו כנביא והן משה כמנהיג וכנביא פונים אל העם בתוכחה, רמוזה וגלויה ובה בעת מציבים דרכים לתיקון. משה  אף יפנה אל העם באומץ ויתוודה ויאמר - 'לא אוכל לבדי שאת אתכם...' ויזמין עבודת צוות בבחירת 'אנשים חכמים ונבונים... שופטים...' ובסוף הפרשה יתברר שלמרות מגבלותיו הרי שברגע שקיבל צו אלוהי הבין שעליו לפעול אחרת ושינה את הצו! בלשון המדרש האל הסכים לדעתו והוסיף את תיקונו של משה לחוק המקראי. מכאן, שתוכחה הינה הדרך ללמד על דרכים לתיקון, האמירה המפורשת שהמנהיג זקוק לשיתופי פעולה ולעבודת צוות אין פירושה שבמסגרת המגבלות האנושיות עליך לציית לצו האלוהי אלא להיפך, על השומע צו להפנימו ולבדוק האם נחוץ ציות או שמא יש צורך בהתאמתו למציאות.

נפתח בציטוט שיר של יהודה עמיחי -

במקום בו התותחים רועמים יש להוכיח?! להיווכח?!

יהודה עמיחי – 'המקום שבו אנו צודקים'

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים, הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה, כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים, אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ, כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם, שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת, אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

ימים אלו דורשיםאיפוק מחד אך מאידך יש צורך בחידוד, אל לנו לשמוע בדברי התוכחה ביקורת נטולת רסן אלא להיפך ביקורת מתוך דאגה לנפש החיילים.

הנביא ישעיהו יאמר 'ידיכם דמים מלאו', ואולי ניתן לומר שדבריו הפכו לבסיס הדברים שמחבר ספר דברי הימים (א', כח', ג') שם בפי דוד, כאשר הוא מסביר מדוע לא יבנה את בית המקדש – "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ:" וכך גם ראינו בפרשת מטות - (במדבר לא', יט') הלוחמים שנקמו את הנקמה במדיין 'טמאים טומאת מת'! משהו קורה ללוחם במפגש עם המוות, למרות שזו מלחמה צודקת והכרחית. עלינו לבדוק כיצד לעזור ולתקן!

 

 

  1. 1.    שבת חזון – על שם ההפטרה, כינויי ישראל כתוכחה!
  2. 2.    למדו היטב – למדו להטיב!
  3. 3.    מה יש במילה חזון – דרשת ה'אש קודש' התש"ב – חזות קשה!
  4. 4.    'אלה הדברים' – ביקורת נוקבת של משה כנגד העם – תוכחת משה!
  5. 5.    איכה אשא לבדי – איכה הייתה לזונה – איכה ישבה בדד
  6. 6.    קריאה לשלום בטרם יציאה למלחמה בסיחון

1.         שבת חזון – על שם ההפטרה

פרשת דברים נקראת בשבת לפני ט' באב וקרויה 'שבת חזון' על שם ההפטרה, והיא השלישית מהפטרות הפורענות לימי בין המייצרים. חזון זה הוא תוכחה מפי הנביא ישעיה (פרק א'): "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי...לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:"

מה הם הכינויים בהם מכנה הנביא את ישראל?!    פושעים, סדום, עמורה! האם דרך לתקן?

אולי יש בבחירת הפרק כהפטרה רמז לנבואת ישעיהו בפרק ב' 'וכתתו חרבותם לאתים...'– ו/או אפילו לפרק יא' – 'וגר זאב עם כבש...' –

בפרק ב' - (א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם: (ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:...

ובפרק יא' -

) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: (ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: (ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: (ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ישעיה יא')

אך אל נשכח, בוודאי בימים אלו של מלחמת 'צוק איתן', את ביקורתו של ש"י עגנון כנגד אנשי 'ברית שלום'! אותה קראנו בסוף השנה בית המדרש על כתבי עגנון.

סיפור קצר של ש"י עגנון - 'מדרש זוטא – פרשת וגר זאב עם כבש'

לטענת החוקרים - הזאבים הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום', כך שדבריו הינם ביקורת חריפה כנגד מגמת מגנס, בובר ואחרים.                                            בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין הנביא ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה אחרת לגמרי, למגורים יחד בשלום. הזאב עונה לו, שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, כי הוא עתה עסוק באכילת כבש.

לא בכדי דברים אלו מצוטטים באתר 'אם תרצו' - אורי הייטנר!

נעיין בדברי הנביא – המציע דרך לתקן את 'תודעת סדום ועמורה' ואולי לא רק תודעה כי אם הצעה לתיקון ההתנהגות!

2.  "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א', יז')

לכאורה "היטב" הוא תואר הפועל של "לימדו", והדרכתו היא ללמוד בהעמקה. אבל החסידות מפרשת את "היטב" כמושא: משמע, לימדו לעשות טוב לזולתכם! (חמוץ כאן קרוב ל"חמס", ופירושו עשוק, גזול).

שיח שרפי קודש נז' - סיפר ה"ר זעליג דאנציגער ז"ל ששמע בעצמו מפה"ק מפה הקדוש של הרה"ק מאלכסנדר זצוק"ל בשם דודו הרב מדאברין ר' שמואל בן ר' העניך שהי' מקובל גדול, שעל פסוק "למדו היטב" פירש רש"י ז"ל - למדו להיטיב, ופירש זה צועק המשורר - חדל להשכיל להיטיב, שהם חדלו מהליכות, מלהיטיב, רק רוצים ללמוד היטיב!                                                       זייא ווילען נור לערנען גוט אבער ניכט לערנין צו זיין גוט ודפח"ח:

כלומר הנביא יוצא כנגד הלומדים על מנת ללמוד, דורש ללמוד על מנת לעשות טוב!

 

  1. 3.    מה יש במילה 'חזון' – דרשת ה'אש קודש' התש"ב – 'חזון' זו 'חזות קשה'!

דבריו לשבת חזון, פרשת דברים התש"ב, חותמים את כתביו שהובאו בספרו 'אש קודש', להרבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה. עלה למרום בד' חשון תש"ד במחנה ריכוז ליד לובלין.

הרבי שואל - "חזון ישעיה בן אמוץ אשר חזה" וכו' ונבין נא למה השבת הזה נקרא על שם ההפטרה..."

הרי ישנם עוד אי אלו הפטרות מיוחדות ובכל זאת אין השבת עצמה נקראת כשם ההפטרה, ומה מיוחד במילת 'חזון' בה פותח הנביא ישעיהו את נבואותיו. ויתרה על זאת כידוע זו ההפטרה השלישית בימי בין המייצרים (בין יז' בתמוז לט' באב) ושתי ההפטרות הקודמות מדברי הנביא ירמיהו מיוחדות אך לא נתנו ככותרת לשבתות!

אלא מביא מדרש – "...שיר השירים רבה פ"ג בעשר לשונות נקראה הנבואה וכו' אי זה קשה מכולם, ר"א אומר חזון קשה, שנאמר: "חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי:" ישעיה כא', ב' ..."

וכך הוא מסביר – "בעניין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבינו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות וייסורים, מן ראיית הצרות והייסורים ומכל שכן לסובלם רחמנא לצלן..."

נבואה נתפסת כהשראה אלוהית, ראייה אל מעבר, אך בזה אין אנו מבינים, כלומר רק ניתן לדמיין, ברם ברגע שהנביא מתאר שהוא רואה, אזי הנביא חווה את הראייה כמציאות, בכך אנחנו כאן בגטו וורשה מבינים!

בכל שנה בהתקרב ט' באב אנו קוראים ומספרים על החורבן, מנסים להבין בשכל אך אין לנו הבנה של ראייה, כך שאיננו באמת מבינים, ברם עכשיו, השנה 1942 כאשר אנו רואים ומרגישים את הכאב, עכשיו ברורה המטפורה 'חזון ישעיה – הרי זו 'חזות קשה'! השלב הקשה של הנבואה, הנביא חי את המציאות הקשה בעיניו!

בכך הוא מסביר את האמירה האמוראית המנסה לשאול האם אנו רוצים לראות את המשיח כאשר הוא מגיע והם עונים " וזה שאמר עולא ועוד אמוראים על חבלי משיח ייתי ולא איחמיניה (יבוא ולא נראה אותם), אף שידעו את הצרות של חבלי משיח מכל מקום לראות ממש את ישראל בצרות רבות כאלו לא רצו,.."

הרבי מדמה את הנראה בעיני הנביא כאב הרואה את הניתוח שעובר בנו!

האב יודע שהניתוח נעשה לבריאות הבן, ברם אינו יכול לראות את הכאב! לראות ולהרגיש את מכאוב הבן אינו רוצה – בכך מסביר הרבי את דברי ה' (במעמד הסנה) - "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו". (שמות פרק ג', ז') הרי נכתב שה' ראה, מדוע להוסיף את הידיעה?

ה' ראה את הייסורים, ואינו יכול לראות את הטובה שיוצאת מן הכאב שסובלים בניו!

"...לכן קוראין הפטרה זו בשבוע שחל בו ט' באב והשבת נקרא על שמה 'שבת חזון', אבל כיוון שגם במרום כבר רואים את ייסורי ישראל, לכן "ידעתי את מכאוביו", בהכאב לא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה, בחינת פקח עיניך וראה, וההפטרה מתחילה בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ".

אומר הרבי בדרשתו, אני מבין שצריך ניתוח והכול לטובה, אך בזמן הכאב איני יכול ואין הקב"ה יכול לראות את הטובה היוצאת מניתוח זה ועל כן עלינו להיגאל !!! הישועה בו תבוא בצדקה. יש לקרוא בין השורות, ביקורת נוקבת על האל, אני מבין, אומר הרב: החיים מובילים לטוב, אך אין זה נראה כך מתוך הכאב,

חגגנו בפסח את 'היציאה' ביציאת מצרים - כאשר יש לשאול - מדוע אין לקלל את מי שהוריד אותנו למצרים?  האומנם, יש להבין כפשט את לשון ההגדה – יעקב ירד מצריימה – אנוס על פי הדיבור, זה אונס ?     האם זה לטובה ?

נשקו של הרב אלו הדרשות, המילים הנוקבות, אותם הוא מכוון כלפי מעלה ובגדול.

 

מכאן לעבור לדברי משה בפרשה

  1. 4.    "אלה הדברים" – ביקורת נוקבת של משה כנגד העם – תוכחת משה!

פרשה זו פותחת את ספר דברים הנקרא 'משנה תורה', ספר הכולל נאום סיכום (לא קצר!) של האיש עליו נאמר 'כבד פה וכבד לשון', נראה כיצד דיבורו מדוד ומתוחכם ופותח בתוכחה, מתי שמענו מנהיגות המעיזה לבוא בדברים אל העם ואל עצמה?

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.."

"אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל:

 אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב."

בפתיחה, מפרטת הפרשה את המיקום בו מתקיים המעמד ולאחריה רשימה של שמות מקומות- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: ...אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:" (דברים א)

מה נוכל ללמוד מרשימה זו? ומדוע טורח משה להדגיש שדבריו נאמרים אחרי המלחמה עם סיחון ועוג ?

רש"י מביא את המדרש ודורש, מבאר, את פשר משמעות המקומות המוזכרים –

'במדבר' - לא במדבר היו אלא בערבות מואב. ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו" וגו':

 'בערבה' - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

 'מול סוף' - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנאמר "וימרו על ים בים סוף", כדאיתא בערכין:

 'בין פארן ובין תפל ולבן' - אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:

 'וחצרות' במחלוקתו של קרח - דבר אחר, אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום:

'ודי זהב' - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

האם ישנה כאן אך ורק ביקורת כנגד משה והעם, ואולי נעז כדברי הגמרא לטעון שמשה מבקר את עצמו ואת העם על מנת לטעון כלפי ה', ודומה שלכן עושה זאת לאחר שמדגיש שה' הוכיח את כוונתו להנחיל לעם את הארץ והחל בכך בכיבוש עבר הירדן המזרחי,

וזה לשון הגמרא -   "ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: (במדבר יא') "ויתפלל משה אל ה'", אל תקרי אל ה' אלא 'על ה'', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. "

כלומר משה מתפלל, נוהג בפלילות על ה', למרות שנכתב באות א' יש לקרוא באות ע', ואילו מסורת בית מדרשו של רבי ינאי דורשים מהמקום 'די זהב' המצוין בפסוק בפרשה -

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל." (בבלי ברכות לב' ע"א)

ובהמשך הסוגיה נאמר – שה' מקבל את התוכחה ומודה באשמתו !

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן - מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

 

שאלה לא פשוטה מקשה ר' שלמה אפרים מלונטישיץ בפירושו 'כלי יקר' (1550 – 1619) מה בדבר 'מי המריבה'  - משה 'טול קורה מבין עינך...' – מדוע בין רשימת התקלות אין משה מזכיר את תקלתו ? שאלה!                                                                                                         

ומהו הסדר של אזכורי התקלות/חטאים?  וכן יש כאן רמז לימים אלו, לימים שבין המייצרים - המרגלים מסמלים את  ט' באב – ואילו העגל את יז' בתמוז

 

  1. איכה אשא לבדי – איכה הייתה לזונה – איכה ישבה בדד

בפרשה משה מעז לומר לעם - 'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:...אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (דברים א', ט', יב') מנהיג הפונה אל העם ומבקש עזרה, הוא מנהיג המשדר אֵמון, מנהיג המשכיל לעבוד עבודת צוות עם שרי אלפים... מנהיגותו היא בדרך הנכונה.

המדרש (איכה רבה פרשה א') מציין -  שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה,                         משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו',                                                                          ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה,                                                                                ירמיה אמר איכה ישבה בדד,                                                                                                       א"ר לוי משל למטרונה/גבירה  שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה,                                                                                              כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם...", ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה...", ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה בדד..."

הבעל שם טוב יביא משל בו הוא יסביר שעם ישראל החוטא, כאישה שזנתה, אינה עושה זאת מרוע כי אם דלית ברירה, ובשל אילוצי הנסיבות. בכך מקהה הבעש"ט מחומרת הבגידה ומאפשר תיקון.

  1. 6.    משה קורא לשלום בטרם היציאה למלחמה בסיחון

בסוף הפרשה, אותו משה שלכאורה זקוק לעזרה, מקבל צו לצאת למלחמה ובמקום לציית, נוהג בדרך עצמאית ושולח 'דברי שלום', לאויב! ובלשון הכתוב - "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: ... וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: (דברים ב', כד', כו') המדרש מבין שבכך משה מלמד את האל, כיצד יש לנהוג!                            ובלשון המדרש (דברים רבה פרשה ה', יג')

"ותגזר אומר..." (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו, כיצד?

לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן מעצמו,

ומניין שהסכים הקב"ה עמו? דכתיב: (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת!

הקב"ה אמר לו - שילחם עם סיחון, שנאמר: (דברים ב') "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים..."!

אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך! כל מלחמה שיהו הולכים, לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:" (דברים כ', י')."

המדרש אף ממשיך ואומר – ובניגוד לפשט הכתוב בספר יהושע –  "מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון. א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע היה פורש דאטגמא אגרת שלום בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה: מי שמבקש לילך, ילך לו, ומי שמבקש לעשות שלום, יעשה, ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה,  מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו אפריקי,  הגבעונים שהשלימו, עשה להם יהושע שלום. אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם הקב"ה בידו מניין שנאמר: (דברים ג) "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד"."

 

משה מלמד כיצד יש להשתמש בשיקול דעת לפני ביצוע הצו האלוהי!

מהתנהגותו של משה נוכל ללמוד – אי אפשר לעשות הכול לבד, יש ללמוד לעבוד בצוות. ומאידך, אין זה אומר שאיבדת את החירות, מתברר שגם צו אלוהי מחייב שיקול דעת ולעיתים יש לשנותו!

נחזור לדברים בהם פתחנו - במקום בו התותחים רועמים יש להוכיח?! להיווכח?!

תוכחה רצויה, גם בזמנים קשים, הן משה והן ישעיה לא חשכו שבט לשונם מבני ישראל, הם פונים בתוכחה, רמוזה וגלויה ובה בעת מציבים דרכים לתיקון.

משה  אף יפנה אל העם באומץ ויתוודה ויאמר - 'לא אוכל לבדי שאת אתכם...' ויזמין עבודת צוות בבחירת 'אנשים חכמים ונבונים... שופטים...'

ומסוף הפרשה נלמד שלמרות הצהרתו והכרתו במגבלותיו, ברגע שקיבל צו אלוהי, הבין שעליו לפעול אחרת ושינה את הצו!

בלשון המדרש, האל הסכים לדעתו והוסיף את תיקונו של משה לחוק המקראי (פרק כ' בדברים). מכאן, שתוכחה הינה הדרך ללמד על דרכים לתיקון, האמירה המפורשת שהמנהיג זקוק לשיתופי פעולה ולעבודת צוות אין פירושה שבמסגרת המגבלות האנושיות עליך לציית לצו האלוהי אלא להיפך, על השומע צו להפנימו ולבדוק האם נחוץ ציות או שמא יש צורך בהתאמתו למציאות.

שבת שלום!


פרשת מטות התשע"ד - פרידה מתמר גור ומה בין הנדרים לנקמה!?

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – יציאתו של צדיק עושה רושם.... יציאתה של תמר עושה רושם... זה עתה שרנו "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:" (תהילים צב', יג')
ובלשון המדרש – "..."צדיק כתמר יפרח", ...מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבין להילול חריות לסיכוך סיבים לחבלים סנסנים לכברה שפעת קורות לקרות בהן את הבית, כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי אגדה מהם בעלי מצות מהם בעלי צדקות וכל הענין...  כך.... תמר, כישוריה רבים...  על פי - במדבר רבה פרשה ג' צאתכם לשלום, ברוכים תהיו עם פרי בטנך!
מכאן לפרשה – בפרשה שלושה נושאים –  א. נדרים והחובה לקיימם. ב. צו הנקמה במדיינים, הביצוע וחלוקת השלל. ג. ולבסוף התמודדת עם דרישת, בקשת שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי.
צו הנדרים מפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:...
איש כי ידור – אסור לו לחלל, לבטל את נדרו, לעומת האיש – האישה, באם עדיין לא נישאה על אביה לאשר או להפר את הנדר ובאם מדובר לאחר נישואיה, הבעל מאשר או מפר!
איה זכות השיויון? אכן לא מעט מילים נכתבו על מעמד האישה בהקשר זה, ברם ניתן לומר שחובת קיום הנדר העיק על פרשני הדורות. לאו דווקא אי השיויון בין הנשים לגברים אלא עצם החובה, חובה המודגשת בספר דברים (כג', כב' – כד') – "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
ומכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"
היה מי שהקדים את שאלת אי השיויון ודרש, ביטל, את המחויבות ללא אפשרות של חרטה!
מסוגית הנדרים הפרשה עוברת לעסוק בצו הנקמה, הקשר בין שני דברים אלו יכול להיות מוסבר בכך שלוחמים בטרם היציאה לקרב ועל אחת כמה וכמה בעת הקרב (וברגעים אלו, נלחמים חיילי וחיילות צה"ל ברצועת עזה!) נוטים להתחייב – באם ... אזי אני מתחייב לעשות, לשמור... לקיים... – נדרים אלו נובעים ממצוקה רגעית, אמיתית או דמיונית, אך כעבור זמן, יש והמציאות משתנה והמחויבות נותרת ומעיקה! מכאן נולד הצורך בהיתר הנדרים!
האם כך גם במקרה שלנו, עיון בפסוקים ילמד שמשה פונה ואומר לעם 'החלצו' – ולא 'תנדבו' ובעת יישום הצו נאמר 'וימסרו' ולא ויצאו, או וילכו...לשון סבילה ולא של התנדבות – מדוע?
וזה לשון הכתוב - (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן: (ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:.. (במדבר לא')
לו יכולתי להוכיח שהלוחמים ו/או העם התנגד/ו למסע הנקמה....?! ובכל זאת המדרש מביא את דעת ר' אלעזר המודעי - שבני ישראל הבינו מסמיכות הכתוב – (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: ולכן ניסו לסרב לצו – ובלשון במדרש - "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", מגיד הכתוב - שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר - אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל] שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שמות יז ד) מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין התחילו מתחבאים אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל"." (ספרי - פרשת מטות קנז') בעת הזו – אנו יודעים שצה"ל נכנס לרצועה ופועל קרקעית, נאחל לכלל הלוחמים והלוחמות לעשות את מלאכתם/ן בטוב, נברכם בתפילת חיים גורי ובתפילת קהילת ניגון הלב – צאתכם לשלום ושובכם לשלום. אם כי בעת כתיבת דברים אלו, אנו יודעים על יותר מתריסר לוחמים שלא ישובו!
תפילה / חיים גורי

הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים, כִּי בָּאָה עֵת.
רְאֵה אוֹתָם שּוֹתְקִים וּנְכוֹנִים,
וְעֵינֵיהֶם דּוֹלְקוֹת.
רְאֵה, יוֹרֵד הָעֶרֶב,
רוּחַ בַּצַּמָּרוֹת, הָאֹרֶן מְרַטֵּט.
קְרָב יִהְיֶה הַלַּיְלָה. וְהֵמָּה מְעַטִּים מְאֹד.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.        
כּוֹכָבִים הֻצְּתוּ,
וּמַחֲנוֹת רַבִּים נֶאֱסָפִים מֵעֵבֶר.
מִי יִרְאֶה אוֹר-יוֹם!
מִי נָפַל וָמֵת?
הֲנִצָּחוֹן אוֹ אִם תְּבוּסָה וָקֶבֶר?
בָּרְכֵם, בָּרֵך יוֹצְאֵי לַמִּלְחָמָה.
בָּרֵך נִשְׁקָם לְבַל יַחֲטִיא, בָּרֵך בֵּיתָם.
בָּרֵך אֶת זֶה הָעָם, אֶת נְעָרָיו וְלוֹחֲמָיו,
עַד קְרָב יִתַּם.
הִנֵּה יָצְאוּ שְׁקֵטִים וְצַעֲדָם אוֹבֵד
וַעֲלָטָה כְּבֵדָה וְלַיְלָה בֶּהָרִים.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.
הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים.

מתוך: פרחי אש, שירים מתוך ילקוט הצד, 1949
תְּפִלָּה יֵשׁ בָּנוּ שֶׁתֵּלְכוּ לְשָׁלוֹם וְתָבוֹאו בְּבִטְחָה אֶל כָּל מְחוֹזוֹת חֶפְצְכֶם.
וְשֶׁקֶט תִּמְצְאוּ בְּכָל שֶׁתֵּלֵךְ נַפְשְׁכֶם
וְחֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים.
שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָכֶם כָּל פֻּרְעָנֻיּוֹת
שֶׁמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת בְּדַרְכְּכֶם.
יִהְיוּ מַעֲשֵׂיכֶם טוֹבִים - נְתִיבְכֶם אֱמֶת וּפָעֳלְכֶם תָּמִים.
כֹּחַ מִצְאוּ לַעֲבֹר אֶת מִבְחֲנֵי הָאֵשׁ
וּבִטְחָה לְהַלֵּךְ לַיָּמִים הַבָּאִים.

וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ לְכָאן, עֲיֵפִים, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה
נְחַבֵּק אֶתְכֶם שְׁקֵטִים וְאוֹהֲבִים, חַסְרֵי מִלָּה
נִרְאֶה בְּעֵינֵיכֶם, בֵּין הַלֶּהָבוֹת הַדּוֹעֲכוֹת
אֶת נִיצוֹצוֹת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַחֶמְלָה
וְאֶת יְפִי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא חָדְלָה
בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
(נוסח קהילת ניגון הלב, כתב – ביני תלמי)
אפנה לדברים שכתבתי לפני השבת - פרשת מטות – נדר, נקמה והאתגר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב', כב')
קריאת הפרשה וחיפוש אחר מסר מתאים לימינו אנו, הביא לזיכרוני את הכותרת 'הכניסה לטרופי דעת בלבד' של הרמן הסה (בספרו 'זאב הערבה') 'ימים טרופים' אלו מחייבים 'דרש'!
הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר את הלאומנות והתוקפנות עד שהוכרז כבוגד, לימים יצא כנגד השלטון הנאצי, הוחרם ועזב  בשנת 1943 את מולדתו לשוויץ תוך שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית! הסיפור "נפשו של ילד" בספר "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה (נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה) נפתח באמירה . "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסוימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ומאפיל את כל ימי חיינו".
האם הכתוב מתאר את מהלך הימים האחרונים – מחטיפת שלושת הנערים ועד לגילוי הגופות וההבנה שאין מדובר בחטיפה כי אם ברצח ולמחרת מהומות מצד ישראליים יהודיים וקריאות גזעניות ועד לרציחת נער ערבי בשם הנקמה... עד לירי הרקטות מרצועת עזה... ודברי מח"ט גבעתי בדף הקרב שחילק לחייליו... – ופרשת מטות... 'המעשה האחד גורר אחריו...' כתב הסה – נגררנו, מי גרר?
נטרים את העיון בפרשה, בדברי המשנה באבות (פ"ג, י"ג – י"ד)  - 
בשמו של 'רבי עקיבא' מלמדת המשנה  סייגים שונים כמנגנוני שמירה על האדם -  האמורים לסייע לו לאדם להיות "נברא בצלם אלהים". סייג לאדם להימנע מערווה – נדרים!
"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:                                            הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם... (משנה אבות פ"ג, יג – יד')
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ומלמד שנדר הגבר תקף ללא היתר ואילו נדר הבת או האישה תלוי באישור האב או הבעל. מדיני נדרים הפרשה עוברת לצו נקמה במדיינים ובתיאור ביצוע הצו. הפרשה חותמת בבקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה להיאחז בארץ המקנה, בעבר הירדן המזרחי. משה מוטרד מאי נכונותם לצאת ולכבוש את הארץ עם שאר השבטים. משה משתכנע מכוונתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולשוב לנחלתם רק לאחר הכיבוש של הארץ.
עיון בפרשה מחייב להבין, כיצד נוכל לעבור מפרשת הנדרים – האמורה כדברי המשנה באבות ליצור באדם 'סיג לפרישות' ולהתקרב לדימוי 'צלם אלוהים', ליישום צו הנקמה במדין בו ניתן היתר לקחת שלל הכולל נשים וטף (כלומר היתר לשאת אשת יפת תואר!). התיאור אינו מסתפק בתיאור לקיחת השלל אלא מתאר שלאחר שהתברר שפקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות לא הרגו את כלל הנשים, משה חוזר ומצווה להורגם (במדבר פרק לא')? מקור צו הנקמה מחזיר אותנו לקראת פרשת פינחס אותה קראנו בשבוע שעבר ובה למדנו  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח') אך לאחר ציווי זה, הפרשה עברה לנושאים אחרים ורק בפרשתנו חוזרים לצו זה.
על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, ולא עם בנות מדיין, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור, נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – מה הם אותם נכלולים? נראה שהכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?
אעז לטעון שכוונת ציווי האל בפרשת פינחס היה לעורר את העם. להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול, – 'מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו'!
כואב עד מביך, לקרוא בפרשה את הציווי והביצוע (במדבר לא') וכיצד המילה "צרור את המדיינים" שבפרשת פינחס הומרה במילה 'נקום נקמת...'                                                    בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים 'קצת' מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!
ומה כלול בנקמה, זאת נקרא בפירוט - (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...
...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:...
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין! בלעם נהרג בחרב על העצה שנתן! ומכאן גם החובה להרוג כל אישה 'יודעת איש למשכב'!
מה נוכל לומר על מבנה הפרשה, מה נלמד מסמיכות הפרשיות, לאחר דיני הנדרים מובא הצו לנקום במדיינים היות ו'נדרים נודרים בעת צרה', כפי שיעקב נודר כאשר ברח מאחיו עשו, כך סביר שעם ישראל בצאתו למלחמה נודר נדרים! (כך במדרש בראשית רבה ע') 'נדרים אלו יעזרו ללוחמים לשמור על 'צלם אלוהים'!
מדרש אחר יכניס בפי משה טענה המתריסה כנגד צו הנקמה, וזה לשון המדרש -  "נקם נקמת...", אמר לו משה (לקב"ה): אתמול אמרת לי, "אל תצר את מואב" ועכשיו "נקום", אמר ליה הקדוש ברוך הוא (למשה): כשאמרתי לך "אל תצר את מואב", לשם האב נקראו "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן "מדינים"... ילקוט שמעוני פרשת מטות רמז תשפה' שאלת משה תואמת את ההסבר שצו הנקמה אמור לעורר שאלות מוסריות. תשובת הקב"ה למשה במדרש פתלתלה, האיסור לצור על מואב נובע מההצהרה של הבת הבכורה, בן זה הוא של האב, ואכן לימים יצא מאב זה, דוד המלך (נינה של רות המואביה) ואילו דין הנקמה נובע ממידת הדין, ושמם נגזר מדין קשה! דוד פרישמן כתב סיפור http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html בו הוא מתאר את האמור בפרשת מטות בפרטי פרטים, פרישמן צועד בעקבות המקרא (במדבר לא'), הוא מתאר כיצד נלקחים שבויים ושבויות כלשון הפרשה בפסוק ט' ובעיקר פסוק לה', בו מתואר כיצד חלק מהנשים הועברו מהלוחמים לכלל העדה, כך מתאר פרישמן כיצד נעשה הסחר בשבויות ואחת מהן נקנית על ידי כהן. הכהן נוהג על פי ההלכה של לקחית אשת יפת תואר המבואר בדברים (פרק כא', י' – יד'), הכהן נותן לה להתאבל על אביה ואמה כירח ימים... אותה נערה אינה רוצה לקיים איתו יחסי אישות... ובסיפור, הנערה נעלמה ... ובעת מהלך המסע של בני ישראל, התגלתה גופתה של הנערה, אכן 'לא נודע מי הכה...'. נערך טקס 'עגלה ערופה' – ובו הוכרז קבל עם ועדה, על ידי הזקנים ובהם הכהן – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'! פרישמן קרא לסיפורו 'עגלה ערופה'!
דמיונו של הסופר דוד פרישמן הרחיק לכת ואולי לא, נראה שפרישמן חושש מיישום החוק המקראי (בסיפור זה - צו הנקמה במדיינים, עם דיני מלחמה – אשת יפת תואר ועגלה ערופה) במדינת היהודים, לכשתקום! (נפטר 1922)
ולימינו אנו, ידועה תכתובת (קשה) על תשובת רב צבאי, אייל כרים (נמצא באתר 'כיפה') לשאלה בדבר דין פרשת 'אשת יפת תואר' לימינו בצה"ל, ומשיב הרב כפשוטו של מקרא ... רק לאחר מחאה, יצא בהבהרה המנסה להסביר למה התכוון. האם היה זה גם חששו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' בו מלך כוזר יוצא לחיפוש אחר דת האמת, משוחח עם הפילוסוף, הנוצרי, המוסלמי והחבר היהודי. החבר מציין את מוסריותם של היהודים ביחס לבני הדתות האחרות. לאמירה זו מגיב מלך כוזר ואומר -(הכוזרי מאמר א', קיד' – קטו') – "אמר הכוזרי: כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו. (קטו'). אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר...." הפרשה חותמת במתכון המאפשר 'טוהר התנהגותי' – "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל" – זאת כאשר הפרשה עוברת לתאר את בקשת, דרישת, שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולאחר דין ודברים (ללא התייעצות עם ה'!), משה נענה לבקשתם ומתנה, באמירה – "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:..." (במדבר לב', כ' – כג')
עלינו ללמוד מן הפרשה, לפתח מנגנון שיאפשר לנו לבחון את התנהגותנו כ'נקיים' לפני אלוהים ולפני ישראל?! עלינו לברר כיצד נוכל לחזור ולומר שנדרים יהוו סייג לפרישות, כיצד ניאבק כנגד צווי נקמה! כיצד נחנך לשאיפה לנהוג כבני אדם בעלי 'צלם אלוהים'?!


דרשת פרשת פנחס, תשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת פינחס התשע"ד

בשבוע שעבר בשעה זו הקראנו תפילה, 'תפילת אבל לזכר הנרצחים', במהלך כתיבת התפילה שוחחתי עם הרב יהוידע עמיר על צירוף רצח שלושת הנערים עם הרצח של מוחמד, החשש עלה, שמא אנו מאשימים ומכתימים ציבור, ובשל העובדה שהמשטרה עדיין לא פרסמה דבר, נכתבה התפילה ברמז, על החשש -  '... אימה ובעתה אוחזות בנו, שמא היה הרצח פרי באושים של הסתה גזענית ואלימה.  אך השבוע, התברר שאכן 'עלה מוות...' בנו, 'ידינו שפכו את הדם הזה'! זו התפילה -                 

"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (ירמיהו ט, כ).

בלב שותת ואבל, המומים ודואבים, אנו ניצבים אל מול הידיעה המרה על הירצחם של נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל-עד שאער ז"ל. גדול האבל, עצום חרון האף, רבה הכמיהה לנקם ושילם.

דואבים עד כלות ואחוזים חרדת מוות אנו ניצבים מול הידיעה על הירצחו של מוחמד אל ח'דיר ז"ל. אימה ובעתה אוחזות בנו, שמא היה הרצח פרי באושים של הסתה גזענית ואלימה. 

יהי זכר ההרוגים לברכה לכל בני משפחותיהם ואוהביהם. יהי רצון שינוחמו מן השמים וימצאו כוחות רוח ונפש להתמודד עם אבלם.

יהי רצון, שברגעי מסה אלה נֵדע לזכור ולהזכיר שאנו מצוּוים להרבות חיים, לרדוף שלום וצדק, להביא מרפא, לתקן עולם במלכות שדי.

יהי רצון, שהעושה שלום במרומיו יעניק לנו ולשכנינו – אויבינו המרים דהיום – כוח-אמונה ותבונת-לב להתגבר ולהיעשות אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. יהי רצון שישובו שמחה לארצנו וששון לעירנו, למען תקפוץ העוולה פיה ויעבור זדון מן הארץ (בעקבות תפילת העמידה לימים הנוראים).  אמן.  (הרב יהוידע עמיר)

מה יכול היה להיות מקור הטעות, מה מביא נערים, רוצחים יהודים, לכלל מעשה שכזה?

יש הטוענים, מילים לא גורמות לאנשים לפעול וישנם האומרים – מילים הם הכוח המסית, מילים הם הפצצה!

עולה בראשי שירו של יהודה עמיחי 'קוטר הפצצה' – ואקריא תוך כדי מחשבה על קוטר מעגל המתפללים – תקווה שמעגל זה יקרין את הפצצה החיובית וייאמר בחוצות את שנלחש במסתרים!

קוטר הפצצה

קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים

וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים

ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים.

ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר

של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים

ובית קברות אחד. אבל האשה

הצעירה, שנקברה במקום שממנו

באה, במרחק של למעלה ממאה קילומטרים,

מגדילה את המעגל מאוד מאוד,

והאיש הבודד הבוכה על מותה

בירכתי אחת ממדינות הים הרחוקות,

מכליל במעגל את כל העולם.

ולא אדבר כלל על זעקת יתומים

המגיעה עד לכיסא האלוהים

ומשם והלאה ועושה

את המעגל לאין סוף ואין אלוהים.

 

נקוה שמילים, אכן יש בכוחן לחולל שינוי.

סוגיה זו קשורה ב'קשר גורדי' לפרשת פינחס, אותו נושא - 'כוחן של מילים' שהובילו למעשה. הרי הקראת הסיפור (מדי שנה) בדבר מעשה פינחס ובעיקר על פתיחת הפרשה, בה נכתב  – שפינחס מקבל 'אות כבוד', 'ברית כהונת עולם – ברית שלום'! תחת אשר קינא לאלוהיו! יכולה חלילה ללמד הלכה למעשה, כיצד יש לנהוג ובעיקר מה דעת ה' על מעשה הקנאות!

וזה לשון הכתוב - (י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה')

פשט הכתוב מעיד לכאורה שמדובר על מתן 'אות כבוד', אך אטען שזו אינה הפרשנות היחידה.

ראשית, יש לשים לב לכתב התורה – במילה 'פינחס' (פסוק יא') האות י' קטומה ובמילה 'שלום' (בפסוק יב') האות ו' שבורה. מסורת זו מנסה לרמוז, שמו של הקנא מעיד על פגם במעשיו והשלום שקיבל בכהונתו הינה שלום במשמעות עמוקה – שלום של שלימות, מטרה ושאיפה לשמור על... בשל עברו!

יתרה על הרמז הקליגרפי, עלינו ללמוד מרמז יותר מפורש, ממשמעות הציווי שבהמשך הפרק  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח')

על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – האם אין הכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?

אעז לטעון שכוונת ציווי האל היה, להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול – מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו!

כואב עד מביך, לקרוא בפרשה הבאה את הציווי והביצוע (במדבר לא') והמילה "צרור את המדיינים" הומרה במילה 'נקום את ...' – בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים קצת מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...

...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:...

(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:

אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין!

נוסיף ונשאל – בפרשת בלק, בלעם מתבקש על ידי מלך מואב לקלל את בני ישראל, הקללה במהותה נועדה למנוע את הברכה מהעם, חשש שמא ילחכו את עמו – כלחוך השור את ירק השדה! (במדבר כב', ד') ובלק מבהיר 'אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ' (במדבר כב', ו') בלק מקנא בעם ישראל ורוצה לגרשו, וכאן בפרשה פינחס דוקר את זמרי הלוקח את כוזבי וה' מעיד עליו 'בקנאו את קנאתי', כלומר ה' מבין שפינחס עשה זאת בשם ה' - 

מה בין קנאה במישהו כקנאת בלק ובלעם בישראל,  לבין קנאה לשם ה'! ולמעשה נקמה במדיינים? הכתוב, אינו טוען שפינחס פעל בשם ציוויו של משה שאמר לשופטי ישראל 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור' (במדבר כה', ה') אלא משה והעם בוכים והוא פועל...

הפרשה ממשיכה ל'מפקד' – מה לסדר המפקד ולרגש הקנאה?

הפרשה עוברת לתאר את המפקד בשנה הארבעים, רגע לפני הכניסה לארץ. מפקד זה מצטרף למפקד שנעשה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (במדבר א', א') ובשל כך נקרא ספר במדבר 'ספר הפקודים', מה נוכל ללמוד ממפקד זה.

במפקד הראשון, שבט יוסף נמנה ראשית למשפחות אפרים ורק אח"כ למשפחות מנשה הבכור, זאת בשל שיכול ידי יעקב בבואו לברך את בני יוסף (בראשית מח', יד') ואילו בפרשתנו בני יוסף נפקדים כסדר הולדתם, בתחילה למשפחות בני מנשה ואח"כ למשפחות בני אפרים.

יש המסבירים שבשהייה במדבר נהגו בדרך ניסית ולכן מהותו של אפרים הקדים את סדר הלידה ואילו רגע לפני הכניסה לארץ במעבר להתנהלות בדרך הטבע, חזרו לסדר ההולדה ומנשה מקדים את הצעיר אפרים.

ברם בהקשר לרגש הקנאה, נוכל לומר, שמנשה ושבטו המודעים לשיכול ידי הסבא רבה יעקב, יכלו לפתח רגש של קנאה וצרות ולצאת להיאבק בשבט אפרים ולא היא, הם קיבלו עליהם את ההיררכיה. כך נוכל להבין מדוע שבט מנשה הוא השבט היחיד שחולק בעת נחלת הארץ, חצי השבט בעבר הירדן המזרחי וחצי שבט נחל עם שאר השבטים ממערב לירדן! חלוקה זו נועדה למתן את הסכסוך שבין השבטים וכולם יביטו אל שבט מנשה ויראו כיצד הוא נוהג ויבינו שלהם אין על מה להתלונן.

מכאן, לשאלת בנות צלופחד ותשובת ה' – משה אינו יודע לענות ומחויב להבין את הנשים!

במפקד שבט מנשה הוזכר צלופחד ובנותיו ונכתב ''וצלופחד בן חפר, לא היו לו בנים כי אם בנות...' (במדבר כו', לג') ואכן מתבקשת שאלתן לפני משה – האין לנו חלק ונחלה במורשת השבטית? מסתבר שמשה אינו יודע מה להשיב ופונה לתשובת ה'! ה' משיב "כן בנות צלופחד דוברות, נתון תתן להם אחוזת נחלה...'

מסתבר שכאשר באים לברר אי הבנה, כפי שבקשו אותם טמאי מת פתרון לאי יכולתם להשתתף בקורבן הפסח ונענו במתן מועד ב', פסח שני (במדבר ט'א' – יד'). כך גם כאן, בנות צלופחד מקבלות את מבוקשן וזוכות לנחלה. ברם כפי שנראה בחתימת ספר במדבר הן תחויבנה להינשא בתוך שבט מנשה, זאת כדי לשמור את נחלת אביהן בנחלת בני השבט! (במדבר לו')

נראה שמטרת השיח בין בנות צלופחד למשה נועד (בין השאר) על מנת להצביע על העובדה הפשוטה, שהמנהיג משה לא בהכרח יודע כל, וישנו מנגנון המאפשר למידה! ולעניין הרגשות, על משה ועל העם כולו, להפנים את העובדה שישנן שאלות, ישנם קבוצות שאינן מקבלות בציות עיוור את הצווים וששאלותיהן לגיטימיות וראויות!

הר העברים – משה מתבקש לעלות ולראות, מה על העם לעשות?

משה צווה – "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: (במדבר כז', יב' – יד')

בפרשת חוקת למדנו על מות אחות משה, מרים וכן על עליה להר ההר ומות אחיו אהרון וכאן מתבקש משה לעלות על הר העברים, לראות את הארץ ו... אך עדין לא למות, האם העלייה להר כדי לראות נועדה לשרת את סקרנותו של משה או יש לה מטרה נוספת.

למדנו בחתימת פרשת בהעלותך (במדבר יב') - 'והעם לא נסע עד האסף מרים. ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן', כאשר מרים קיבלה צרעת וצוותה להיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה, העם לא היה מוכן לצאת למסע בלעדיה, ולכן נכתב 'והעם לא נסע'! שהרי במדבר נסעו בעקבות הענן, כאשר עלה הענן יצאו לדרך ... ובאם הענן לא עלה, הרי ברור שהעם לא נסע. לכן נראה שהעם הביע את מחאתו וה' קיבל, נטען שזו הייתה מטרת ה', לבדוק, האם יצא העם לדרכו ויניח שמרים תצא מן ההסגר ותשיג, או שהעם יצביע ברגליו וימתין למרים. אכן כך היה! לכן נטען שעליית משה על הר העברים נועדה הן למשה – לראות את הארץ, להכילה מרחוק והן עבור בני ישראל, לעוררם אולי יביעו מחאה, אולי יאיימו על ה' – באם משה לא נכנס אך אנו לא נכנס לארץ! ברם 'קול דממה דקה', העם המשיך לנהוג ללא כל התייחסות לעלייתו של משה להר. (דברים רבה, פרשת כי תבוא פרשה ז', י' - "א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר להם: אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר, שנאמר: (דברים כט') "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'.)

לימוד זה מתקשר לדברים בהם פתחנו, פשט הכתוב לכאורה, רק מתאר ציווי לעלות בהר, ברם יש לטעון שהעלייה להר הינה סמלית והעם היה אמור להבין שאין מדובר בציווי רק על משה, אלא טמון כאן ציווי לעם כולו, מצופה מהעם לנהוג אחרת.

איש על העדה – חיפוש מחליף, האם יש מי שחשב שהכוונה היא למינוי פינחס?

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (במדבר כז', טו' – יח')

הפרשה פתחה במינוי פיחס בברית כהונת עולם – ברית שלום, שמא התכוון משה למנות את פינחס כיורשו? או בלשון המדרש – רצה שיתמנו בניו, גרשום או אליעזר!

ה' מבהיר – קח את יהושע בן נון – איש אשר רוח בו! מסתבר שמינויו של פינחס היה למטרה אחרת, עליו ככהן ללמד. משרתו הצמוד, עליו נאמר שלא מש מפתח האוהל הוא יתמנה כיורש.

'קורבנות' – עולת תמיד!

בטרם נחזור ונברר את תפקידו של פינחס נזכיר שהפרשה חותמת בצו על הקרבת קורבנות, קורבן התמיד בכל יום, קורבנות השבת, ראשי חודשים וחגי ישראל! (במדבר כח' – כט')

דומה שהכתוב חותם במעשה קבוע היומיומי, הייחוד של הימים המיוחדים, לציין את הזמן בחוויה מעשית. אך מה אנו לאחר חורבן הבית יכולים ללמוד מפרקים אלו?

ראשית ישנו מדרש מימי הביניים  המלמד עד כמה 'שגרה זו' חשובה ניתן ללמוד מנוסח דרשה שמצא מחבר 'עֵין יעקב' לר' יעקב אבן חביב (1450 – 1516, אוסף אגדות התלמוד). כך הוא כותב ב"הקדמת הכותב": "מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו".

"בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל..." בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... עמד ר' פלוני (שמו אבד) על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".

מאמר זה הוא פיתוח של המדרש - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". (ירושלמי, נדרים פ"ט ה"ג).

כלומר הקורבן היומיומי, בבוקר ובין הערבים מלמד על חשיבות השגרה, על חשיבות הריטואל היומיומי.

חשוב לזכור את דברי ר' יוחנן בן זכאי לתלמידו (אבות דרבי נתן נו"א פ"ד) "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע - אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.        אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו' ו')."

מהמסורת הבודהיסטית, נלמד על דרך נוספת

"ועתה ההסבר על הריסון של החכם פרטרדנה, הנקרא גם 'המנחה לאש הפנימית' (האגניהוטרה הפנימית). אדם אינו יכול לשאוף כשהוא מדבר, ואז הוא מקריב את הנשימה בתוך הקול. אדם אינו יכול לדבר כשהוא שואף, ואש הוא מקריב את הקול בנשימה. הוא מקריב את זוג המנחות הנצחיות והאלמותיות האלה גם בזמן העֵרות וגם בשינה." מתוך: 'האופנישדות והברהמות, מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה', תרגם מסנסקריטית צחי פרידמן, כרמל, 2014, עמ' 128

נחזור לקנאותו של פינחס, בתחילת הפרשה למדנו שפינחס מקבל 'ברית כהונת עולם – ברית שלום', הכתוב מציין 'והייתה לו ולזרעו אחריו...' –

מה אנו יודעים על המשך דרכו של פינחס, בספר יהושע מתפקד הוא ככהן, ובהפתעה הוא צץ  בסוף ספר שופטים, ככהן השואל את ה' האם לצאת למלחמה נגד שבט בנימין? (במעשה פילגש בגבעה, המדרש מבהיר שבנס חי מאות שנים!) וזה לשון המקרא -

וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ: (שופטים כ', כח')

וברמז בצורה ביקורתית - וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים יְהֹוָה עִמּוֹ: (דברי הימים א', ט', כ') היכן לפסק את הפסוק, לאחר לפנים, פסיק או לאחר המילה עליהם

המדרש בתלמוד הבבלי והירושלמי מבקר בחריפות את התנהגותו וניעזר הן בפסוקים אלו והן בנימוק הפוסל קנאות, באם הקנא הלך לשאול!

מה אם כן, יכולה להיות אותה 'ברית שלום' אותה קיבל פינחס בשל מעשה הקנאות?

נדרוש את הפסוק ממיכה (ז', כ')  –  תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קדם." ונוסיף - תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם שלום לפינחס, שליחות ליונה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קדם."

וכי יעקב ילמד על אמת? וכי אברהם הוא בעל החסד? כך שיש לטעון, שנבחרו אותם שכשלו, אותם שנבחנו במידות! עליהם מוטלת החובה לטפל ולתקן – ללמד לדורות!

לכן נקרא ונעיין בסיפור פינחס ואליהו ונלמד ונקרא את סיפור יונה ביום כיפור – על הבריחה מן השליחות, קריאה זו  תעמיד אותנו מול מראה ויהא עלינו לבחון – מתי ובעקבות מה אנו בורחים מהשליחות?!

כך שברית השלום מהווה מטלה, אתה שכשלת בקנאות, האם תוכל לשמור על התנהגות העם ולהיות מודל, וכפי שיתברר, לאורך כל ספר שופטים אין שומעים על פועלו של פינחס ועל כן בעל ספר דברי הימים ירמוז – לפני ה' עמו, בעבר היו לו זכויות אך הוא אינו נוהג כך בימי ספר שופטים.

מסתבר שקריאת הפשט מורכבת ומחייבת יותר מקריאה אחת.

נחזור ונדגיש – למילים ולאמירות יש תפקיד חשוב, מה נלמד ואת מי נלמד – זו החובה והברירה העומדים בפני כל אחד ואחת מאיתנו, כל אחד במעגל שלו/ה וכל אחד/ת לפי קוטר הפצצה אותה הוא/היא מייצר/ת!

 

 


דרשת פרשת "בלק", תשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת בלק התשע"ד – על הראייה ועל ראיית האחר!

אקדיש את דברי לרב זלמן שחטר שלומי שהלך לעולמו ביום חמישי ה' תמוז. ר' זלמן היה מהרבנים שהובילו את ההתחדשות היהודית בארה"ב. מפיו למדתי כיצד לענות על השאלה בדבר שינוי נוסח התפילה, כאשר זו הייתה השאלה עליה נשאל בבית הכנסת 'יקר', ענה בצטטו את משה האומר לפרעה – "... וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:" (שמות י', כו'), והסביר, אין לי כוונה לשנות את הנוסח לפני התפילה אך בבואי להתפלל יש וצורך השעה הוא בשינוי!

יהי זכרו ברוך!

בדברי אצביע על הראייה כמוטיב מלווה לפרשה, ראיה בעיניים וראיה סמלית המבטאת הבנה. מה ראה בלק, מה ראה בלעם ומה ראתה האתון!

כיצד אנו בני ישראל יודעים, מה הם ראו? האם כוונת המקרא לתאר את דברי משה כנבואה? כשם שההוכחה לכך שמגילת אסתר נאמרה בנבואה – מוכחת מלשון הפסוק 'ויאמר המן בלבו", וכי מנין לכותב המגילה מה חשב המן, ומכאן שהמגילה נאמרה, נכתבה כנבואה. כך גם כאן, משה 'רואה' ומבין מה עובר בראשיהם של בלק, בלעם והאתון!

מהי חשיבות הידיעה – מה חושבים עלינו? ויתרה על זאת 'מה אכפת לנו, לה', באם בלעם רוצה לקללנו?

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כב', ב' – ג')

בימים אלו ישנה תערוכת אומנות במוזיאון ישראל 'מקום לאור' והיא של האומן ג'יימס טורל שיצר לפני שנים את 'החלל הרואה' – האומן מציע לבחון מהי תוצאת האור בחלל. מה משמעותה של הראייה?

ה'חוזה מלובלין' היה עיור, וכינויו נבע בשל יכולתי להביט בפני אדם ולומר לו משהו על נפשו. לשאלה כיצד ראה ללא עיניו, ענה – איני מרשה לעולם הזה להפריע לי לראות!    רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ (תק"ה - ט' באב תקע"ה; 1745 - 1815), מכונה "החוזה מלובלין" ובקיצור מכונה "החוזה". תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין במאה ה-18.

כיצד עלינו להבין את מהלך הפרשה בידיעה שהסיפור מתאר את האתון כרואה ומבינה כאשר הדבר נמנע מבעליה – בלעם!

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:" (במדבר כב', כג')

זו אמירת הפילוסוף פראנץ רוזנצוויג "בכל ימות השנה, יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה את פיה ודיברה, הוא לי בגדר אגדה, אך לא בשבת 'פרשת בלק', כשהוא מדבר אלי מתוך ספר-התורה הפתוח. ובכן מה? זאת לא אדע להגיד היום; אילו ניסיתי לעשות זאת היום, לאחר העיון, הייתי גם אני רק מגיע לאותה חוכמה טפלה שאין הוא אלא אגדה. אולם ביום ההוא ובאותה שעה – אין הוא – מכל מקום – אגדה. אלא, אם מסוגל אני לקיים את צו השעה, היינו לכרות אוזן, הוא מה שנאמר לי." 

פראנץ רוזנצוויג, "האלוהי והאנושי," מכתב מאת פראנץ רוזנצוויג מתוך מבחר אגרות וקטעי יומן (מוסד ביאליק: ירושלים, 1987), עמ' 334-336. (בגרמנית: Franz Rosenzweig‏; 25 בדצמבר 1886, קאסל, הקיסרות הגרמנית – 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה של ויימאר) היה פילוסוף יהודי-גרמני.

בעיני התלמוד אין זה סיפור בעלמא וישנה אמירה אמוראית "אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. והנימוק לקריאה אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". וכך מסביר רש"י – הקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא." (בבלי ברכות יב' ע"ב)

המסורת לומדת מסיפור בלק על ההשגחה, והיה ברצונה לצרפה לתפילת 'שמע', כלומר לשזור ביחד את קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות יחד עם עשרת הדברות ועם ההכרה בכך שה' שומרנו ומצילנו.

עלינו לברר מה מאפשרת קריאת 'פרשת בלק' בהבנה על השגחה מיוחדת, האם רק בכך שהקללה הופכת לברכה? יש לטעון, שהעובדה שעָם אחר מתעניין בנו אמור להביא לתודעתי, תתייחס לאחר, הכר בקיומו של האחר!

בפרשה הקודמת (חוקת) למדנו על בקשת משה ממלך אדום, 'תן לנו לעבור בארצך' (במדבר כ', יד' – כא'), וכשנענה משה בסירוב וצבא אדום יצא בעם כבד וביד חזקה, הרי שישראל נטה, ויצר 'עוקף אדום' ובהמשך הפרשה בבואנו אל סיחון מלך האמורי, משה שוב פונה בבקשה לעבור בארצו, ברם עתה כשנענה בסירוב וביציאתם למלחמה נגדנו הרי שישראל הגיבה בלחימה וירשו את ארצו ובהמשך אף יצאו למלחמה כנגד עוג מלך הבשן ואף ארצו נפלה בירושה לבני ישראל, כלומר פעמים שיוצאים למלחמה ופעמים שנמנעים ממלחמה.

בלק שכמתואר בפרשה 'ראה' מה נעשה לאמורי, סביר להניח שידע/ראה גם את מה ש'לא נעשה' למלך אדום! האם ידע שעל ישראל חל איסור לכבוש את אדום כי אחיך הוא, וכן האם ידע שעל ישראל חל איסור לצאת למלחמה כנגד ארצו, מואב, ובאם ידע – מדוע חשש 'ויגר... ויקץ מפני בני ישראל'? ואולי נוכל לומר שידע על האיסור ולכן לא חשש ולהיפך רצה לפגוע, לקלל ולהתגרות בבני ישראל ביודעו שאין לנו רשות להילחם כנגדו, או באם נדון אותו לכף זכות, נוכל לחשוב שבלק אכן לא ידע ולכן חשש?

אך נשאל, מדוע האל אינו מכריז ומודיע לבלק – 'חל איסור על ישראל להילחם בעמו מואב', כפי שכתוב - (דברים ב', ט') "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:"?

או בנוסח אחר המופיע אף הוא בספר דברים, אין לקבלם כגרים בישראל ומאידך אין להילחם נגדם. התנהגותם אמורה לשמש כסמל כיצד אין לנהוג כאשר מישהו מבקש לעבור בארצך!  (דברים כג' ד' – ח'): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:"

התנהגותם של עמון ומואב הנזכרים לדיראון עולם לכאורה מבטלים כמעט לחלוטין את מעמד מנהיגי עמם, ברם התלמוד מפתיע ואומר –

"גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, (הרשע) זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. דַּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בַר חֲנִינָא, רוּת - בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן (בן בנו של בלק) מֶלֶךְ מוֹאָב [הָיְתָה].                                                 אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה? (מהכא) דְּאִילּוּ בְכִירָה, דְּקַרְיָיה "מוֹאָב", אָמַר לֵיהּ רַחְמָנָא לְמֹשֶׁה, (דברים ב) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הַא צַעוּרֵי צַעֲרִינְּהוּ. וְאִילּוּ צְעִירָה, דְּקַרְיַיה "בֶּן עַמִּי", אָמַר לֵיהּ, (שם) "אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" - כְּלָל, אֲפִלּוּ צִעוּרֵי לָא.                                                     אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לְעוֹלָם יַקְדִים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכָר לָיְלָה אַחַת שֶׁקָּדְמָה בְכִירָה לִצְעִירָה [דף כּד ע"א] זָכְתָה וְקַדָמְתָּה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת [בְּיִשְׂרָאֵל] לְמַלְכוּת: ומבאר רש"י – בכירה - עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא באה לישראל עד רחבעם דנולד מנעמה העמונית:  (נזיר כג' ע"ב)

מחד, התלמוד מבקר את בלק ומכנהו 'רשע' אך באותה נשימה התלמוד כותב שבלק זוכה שמצאצאיו תצא רות... ויצא דוד המלך, בשל הקרבת 42 קורבנות? התלמוד אינו מסתפק בכך ואף דורש את מעשה לוט ובנותיו (בראשית יט', ל' – לח'), עצם המעשה של גילוי עריות לא רק שאינו פסול, אלא תוצאת מעשיהן תרם לשושלת המלוכה בישראל, כאשר הבכורה תכנס לפנתיאון הלאומי בדור השלישי ואילו הצעירה בדור הרביעי!

בתפילה זה עתה אמרנו ושרנו - מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (במדבר כד', ה') ומכירים את המדרש המסביר – למה התכוון בלעם, "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה." בלעם זיהה 'צניעות' בארכיטקטורה של מחנה ישראל, האומנם?

הרי בהמשך הפרשה אנו נשמע על – "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאן לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:" (במדבר כה', א' – ב')

הצניעות לא מנעה את מעשי הזנות של בני ישראל עם בנות מואב! מכאן שעלינו לברר, מה משמעותה של ההתלהבות מהברכה 'מה טובו...'!

נראה שברכת בלעם אמורה לפקוח את עיננו ולהבין שתפקידו של האחר הוא לפקוח עיניים, לשאול האומנם, האם אכן מבנה האוהלים הוא המגן ומאשר את התנהגותנו הראויה, המבנה יעזור לנו להבין מה ביכולתנו ולמה עלינו לשאוף!

המדרש אינו מסתפק ברמזים ודורש 'בלעם כנביא באומות העולם, לא נופל מהנביא משה'! המדרש דורש את הפסוק "וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֪וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְקֹוָ֔ק פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים": (דברים לד', י')

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...", בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה, זה בלעם בן בעור, אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר (במדבר כד', טז') "נאם שומע אמרי אל", משה לא היה יודע מתי מדבר עמו, עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון", משה לא היה מדבר עמו, אלא כשהוא עומד, שנאמר (דברים ה', כח') "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: (במדבר כד', ד') "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. ספרי דברים פרשת 'וזאת הברכה', פיסקא שנז', י'

המדרש מעלה על נס את נבואת בלעם וטוען שבמידה מסוימת נעלית נבואתו של בלעם אך מסייגת ואומרת הוא כטבחו של המלך, מקורב אל המלך אך במעמד נחות?!

סיפור בלעם יצא מתחומי המסורת שבכתב, כאשר התגלתה ב1967 כתובת על סיד בדיר עלא שבעבר הירדן (מול גשר אדם) בכתובת נכתב (מהמאה ה-8 לפה"ס, כפי ששוחזר) – 'פורענויות ספר בלעם בן בעור, איש חוזה אלוהים הוא. ויבואו אליו האלים בלילה, "ויחז מחזה כמשא אל, ויאמרו לבלעם בן בעור: כה יעשה מבלי השאיר אחריו לעתיד. איש לא ראה מה ששמעת.... 'תפרי, סכרי שמים בעב, כי יהיה חושך ואל נוגה, אפלה ואל אורה, כי תתני אימה בעב החושך, ואל תהגי עד עולם!" (כתובות בלעם מדיר עלא, ברוך אברהם לוין, קדמוניות 110 תשנ"ו, אלכסנדר רופא, ספר בלעם עם נספח 'בלעם בכתובת דיר עלא', התש"ם)

נחתום בעיון בדברי הנביא מיכה אותה נקרא בהפטרה, הנביא מציין ריב שיש לה' עם בני ישראל וקורא לעולם להעיד כנגד התנהגות ישראל – (מיכה ו', א') שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהֹוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהֹוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהֹוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה: (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהֹוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:   (ז) הֲיִרְצֶה יְהֹוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:

הנביא מקשר בין עצת בלק ותשובת בלעם לבין הביקורת כנגד מעשה הקורבנות ומבאר – מה רוצה האל מבני אדם? התנהגות מוסרית!

הנביא רומז על עצת בלק ותשובת בלעם, אך הדבר אינו ברור, מה באמת יש לזכור מעצת בלק? אטען ברוח הדברים שאמרנו לעיל – עלינו ללמוד שיש לזכור את החובה להכיר בקיומו של האחר, ולא רק בצורה פאסיבית אלא גם בצורה אקטיבית, יש להקשיב טוב לדברי האחר, אפילו לדברי האויב המעוניין לפגוע בך. ההקשבה המדויקת תלמד אותנו שקללת בלעם לא רק שהופכת לברכה, אלא אף נבין, שאין מדובר על 'ברכת המציאות' – 'מה טובו אוהליך...' ולכן תוכל לנוח על זרי הדפנה ולהתבסם מצניעותך אלא זו ברכה המחייבת הבנה למה עלינו לשאוף! לו היינו מבינים שאין כאן תיאור מצב, אולי בעת הגיענו לשיטים, לא היינו טועים בהתנהגות עם בנות מואב?!

דברי הנביא מיכה - הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: נדרשים כחלק מדרשת האמורא ר' שמלאי – מה עומד בבסיס תרי"ג המצוות! "דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, תַּרְיַ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, (בסיני) שְסַ"ה - לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה. רְמַ"ח - עֲשֵׂה, כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם...

בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד עָשָׂר, דִּכְתִיב, (תהלים טו) "מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:...

בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג', טו') "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע:".                                                        בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ו) "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה') אֱלֹהֶיךָ...

חָזַר יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נו) "כֹּה אָמַר ה', שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה" וְגוֹ'.                                                                       בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ה) "כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". ...

אֶלָּא, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת - שֶׁנֶּאֱמַר, (חבקוק ב') "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה":

(בבלי מכות כג' ע"ב – כד' ע"א, נוסח עין יעקב)

דרשה זו מעמידה את תרי"ג המצוות כולן כדרישה להתנהגות מוסרית, הדרשה מעמידה לנגד עיננו התנהגויות של דוגמה אישית!

בלק ובלעם המנסים לקלל נתפסים כמראָה, האמורה ללמד את העם – תקשיבו לסובב, תכירו בקיומו של האחר', בלק ובלעם מחפשים נקודת תצפית הרואה את המכלול, ניתן לומר, 'צופה לרגע רואה כל פגע'!

נדרוש את דברי הנביא מיכה, יש לשאול – מה ה' דורש ממך, והתשובה מבוא כאשר נקשיב, הגיד לך אדם – מה טוב...!