פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

הרב שלמה פוקס - פרשת דברים – שבת 'חזון' התשע"ד

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת דברים – שבת 'חזון' התשע"ד

שבת שלום,

מזל טוב לבר המצווה - איתי בארי ובני משפחתו!

בשבת נתחיל לקרוא בספר דברים ולהפטרה נקרא את פרק א' בישעיהו, וכמילה הפותחת, שבת זו תקרא 'שבת חזון'.

אגע בשני נושאים האחת מההפטרה – עיון בדברי הנביא והשנייה מהפרשה נביט בדברי משה כמנהיג בעל ריבוי פנים.

ארצה לטעון – הן ישעיהו כנביא והן משה כמנהיג וכנביא פונים אל העם בתוכחה, רמוזה וגלויה ובה בעת מציבים דרכים לתיקון. משה  אף יפנה אל העם באומץ ויתוודה ויאמר - 'לא אוכל לבדי שאת אתכם...' ויזמין עבודת צוות בבחירת 'אנשים חכמים ונבונים... שופטים...' ובסוף הפרשה יתברר שלמרות מגבלותיו הרי שברגע שקיבל צו אלוהי הבין שעליו לפעול אחרת ושינה את הצו! בלשון המדרש האל הסכים לדעתו והוסיף את תיקונו של משה לחוק המקראי. מכאן, שתוכחה הינה הדרך ללמד על דרכים לתיקון, האמירה המפורשת שהמנהיג זקוק לשיתופי פעולה ולעבודת צוות אין פירושה שבמסגרת המגבלות האנושיות עליך לציית לצו האלוהי אלא להיפך, על השומע צו להפנימו ולבדוק האם נחוץ ציות או שמא יש צורך בהתאמתו למציאות.

נפתח בציטוט שיר של יהודה עמיחי -

במקום בו התותחים רועמים יש להוכיח?! להיווכח?!

יהודה עמיחי – 'המקום שבו אנו צודקים'

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים, הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה, כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים, אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ, כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם, שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת, אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

ימים אלו דורשיםאיפוק מחד אך מאידך יש צורך בחידוד, אל לנו לשמוע בדברי התוכחה ביקורת נטולת רסן אלא להיפך ביקורת מתוך דאגה לנפש החיילים.

הנביא ישעיהו יאמר 'ידיכם דמים מלאו', ואולי ניתן לומר שדבריו הפכו לבסיס הדברים שמחבר ספר דברי הימים (א', כח', ג') שם בפי דוד, כאשר הוא מסביר מדוע לא יבנה את בית המקדש – "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ:" וכך גם ראינו בפרשת מטות - (במדבר לא', יט') הלוחמים שנקמו את הנקמה במדיין 'טמאים טומאת מת'! משהו קורה ללוחם במפגש עם המוות, למרות שזו מלחמה צודקת והכרחית. עלינו לבדוק כיצד לעזור ולתקן!

 

 

  1. 1.    שבת חזון – על שם ההפטרה, כינויי ישראל כתוכחה!
  2. 2.    למדו היטב – למדו להטיב!
  3. 3.    מה יש במילה חזון – דרשת ה'אש קודש' התש"ב – חזות קשה!
  4. 4.    'אלה הדברים' – ביקורת נוקבת של משה כנגד העם – תוכחת משה!
  5. 5.    איכה אשא לבדי – איכה הייתה לזונה – איכה ישבה בדד
  6. 6.    קריאה לשלום בטרם יציאה למלחמה בסיחון

1.         שבת חזון – על שם ההפטרה

פרשת דברים נקראת בשבת לפני ט' באב וקרויה 'שבת חזון' על שם ההפטרה, והיא השלישית מהפטרות הפורענות לימי בין המייצרים. חזון זה הוא תוכחה מפי הנביא ישעיה (פרק א'): "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי...לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:"

מה הם הכינויים בהם מכנה הנביא את ישראל?!    פושעים, סדום, עמורה! האם דרך לתקן?

אולי יש בבחירת הפרק כהפטרה רמז לנבואת ישעיהו בפרק ב' 'וכתתו חרבותם לאתים...'– ו/או אפילו לפרק יא' – 'וגר זאב עם כבש...' –

בפרק ב' - (א) הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: (ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם: (ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:...

ובפרק יא' -

) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: (ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: (ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: (ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ישעיה יא')

אך אל נשכח, בוודאי בימים אלו של מלחמת 'צוק איתן', את ביקורתו של ש"י עגנון כנגד אנשי 'ברית שלום'! אותה קראנו בסוף השנה בית המדרש על כתבי עגנון.

סיפור קצר של ש"י עגנון - 'מדרש זוטא – פרשת וגר זאב עם כבש'

לטענת החוקרים - הזאבים הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום', כך שדבריו הינם ביקורת חריפה כנגד מגמת מגנס, בובר ואחרים.                                            בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין הנביא ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה אחרת לגמרי, למגורים יחד בשלום. הזאב עונה לו, שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, כי הוא עתה עסוק באכילת כבש.

לא בכדי דברים אלו מצוטטים באתר 'אם תרצו' - אורי הייטנר!

נעיין בדברי הנביא – המציע דרך לתקן את 'תודעת סדום ועמורה' ואולי לא רק תודעה כי אם הצעה לתיקון ההתנהגות!

2.  "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א', יז')

לכאורה "היטב" הוא תואר הפועל של "לימדו", והדרכתו היא ללמוד בהעמקה. אבל החסידות מפרשת את "היטב" כמושא: משמע, לימדו לעשות טוב לזולתכם! (חמוץ כאן קרוב ל"חמס", ופירושו עשוק, גזול).

שיח שרפי קודש נז' - סיפר ה"ר זעליג דאנציגער ז"ל ששמע בעצמו מפה"ק מפה הקדוש של הרה"ק מאלכסנדר זצוק"ל בשם דודו הרב מדאברין ר' שמואל בן ר' העניך שהי' מקובל גדול, שעל פסוק "למדו היטב" פירש רש"י ז"ל - למדו להיטיב, ופירש זה צועק המשורר - חדל להשכיל להיטיב, שהם חדלו מהליכות, מלהיטיב, רק רוצים ללמוד היטיב!                                                       זייא ווילען נור לערנען גוט אבער ניכט לערנין צו זיין גוט ודפח"ח:

כלומר הנביא יוצא כנגד הלומדים על מנת ללמוד, דורש ללמוד על מנת לעשות טוב!

 

  1. 3.    מה יש במילה 'חזון' – דרשת ה'אש קודש' התש"ב – 'חזון' זו 'חזות קשה'!

דבריו לשבת חזון, פרשת דברים התש"ב, חותמים את כתביו שהובאו בספרו 'אש קודש', להרבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה. עלה למרום בד' חשון תש"ד במחנה ריכוז ליד לובלין.

הרבי שואל - "חזון ישעיה בן אמוץ אשר חזה" וכו' ונבין נא למה השבת הזה נקרא על שם ההפטרה..."

הרי ישנם עוד אי אלו הפטרות מיוחדות ובכל זאת אין השבת עצמה נקראת כשם ההפטרה, ומה מיוחד במילת 'חזון' בה פותח הנביא ישעיהו את נבואותיו. ויתרה על זאת כידוע זו ההפטרה השלישית בימי בין המייצרים (בין יז' בתמוז לט' באב) ושתי ההפטרות הקודמות מדברי הנביא ירמיהו מיוחדות אך לא נתנו ככותרת לשבתות!

אלא מביא מדרש – "...שיר השירים רבה פ"ג בעשר לשונות נקראה הנבואה וכו' אי זה קשה מכולם, ר"א אומר חזון קשה, שנאמר: "חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי:" ישעיה כא', ב' ..."

וכך הוא מסביר – "בעניין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבינו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות וייסורים, מן ראיית הצרות והייסורים ומכל שכן לסובלם רחמנא לצלן..."

נבואה נתפסת כהשראה אלוהית, ראייה אל מעבר, אך בזה אין אנו מבינים, כלומר רק ניתן לדמיין, ברם ברגע שהנביא מתאר שהוא רואה, אזי הנביא חווה את הראייה כמציאות, בכך אנחנו כאן בגטו וורשה מבינים!

בכל שנה בהתקרב ט' באב אנו קוראים ומספרים על החורבן, מנסים להבין בשכל אך אין לנו הבנה של ראייה, כך שאיננו באמת מבינים, ברם עכשיו, השנה 1942 כאשר אנו רואים ומרגישים את הכאב, עכשיו ברורה המטפורה 'חזון ישעיה – הרי זו 'חזות קשה'! השלב הקשה של הנבואה, הנביא חי את המציאות הקשה בעיניו!

בכך הוא מסביר את האמירה האמוראית המנסה לשאול האם אנו רוצים לראות את המשיח כאשר הוא מגיע והם עונים " וזה שאמר עולא ועוד אמוראים על חבלי משיח ייתי ולא איחמיניה (יבוא ולא נראה אותם), אף שידעו את הצרות של חבלי משיח מכל מקום לראות ממש את ישראל בצרות רבות כאלו לא רצו,.."

הרבי מדמה את הנראה בעיני הנביא כאב הרואה את הניתוח שעובר בנו!

האב יודע שהניתוח נעשה לבריאות הבן, ברם אינו יכול לראות את הכאב! לראות ולהרגיש את מכאוב הבן אינו רוצה – בכך מסביר הרבי את דברי ה' (במעמד הסנה) - "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו". (שמות פרק ג', ז') הרי נכתב שה' ראה, מדוע להוסיף את הידיעה?

ה' ראה את הייסורים, ואינו יכול לראות את הטובה שיוצאת מן הכאב שסובלים בניו!

"...לכן קוראין הפטרה זו בשבוע שחל בו ט' באב והשבת נקרא על שמה 'שבת חזון', אבל כיוון שגם במרום כבר רואים את ייסורי ישראל, לכן "ידעתי את מכאוביו", בהכאב לא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה, בחינת פקח עיניך וראה, וההפטרה מתחילה בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ".

אומר הרבי בדרשתו, אני מבין שצריך ניתוח והכול לטובה, אך בזמן הכאב איני יכול ואין הקב"ה יכול לראות את הטובה היוצאת מניתוח זה ועל כן עלינו להיגאל !!! הישועה בו תבוא בצדקה. יש לקרוא בין השורות, ביקורת נוקבת על האל, אני מבין, אומר הרב: החיים מובילים לטוב, אך אין זה נראה כך מתוך הכאב,

חגגנו בפסח את 'היציאה' ביציאת מצרים - כאשר יש לשאול - מדוע אין לקלל את מי שהוריד אותנו למצרים?  האומנם, יש להבין כפשט את לשון ההגדה – יעקב ירד מצריימה – אנוס על פי הדיבור, זה אונס ?     האם זה לטובה ?

נשקו של הרב אלו הדרשות, המילים הנוקבות, אותם הוא מכוון כלפי מעלה ובגדול.

 

מכאן לעבור לדברי משה בפרשה

  1. 4.    "אלה הדברים" – ביקורת נוקבת של משה כנגד העם – תוכחת משה!

פרשה זו פותחת את ספר דברים הנקרא 'משנה תורה', ספר הכולל נאום סיכום (לא קצר!) של האיש עליו נאמר 'כבד פה וכבד לשון', נראה כיצד דיבורו מדוד ומתוחכם ופותח בתוכחה, מתי שמענו מנהיגות המעיזה לבוא בדברים אל העם ואל עצמה?

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.."

"אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל:

 אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב."

בפתיחה, מפרטת הפרשה את המיקום בו מתקיים המעמד ולאחריה רשימה של שמות מקומות- "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: ...אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:" (דברים א)

מה נוכל ללמוד מרשימה זו? ומדוע טורח משה להדגיש שדבריו נאמרים אחרי המלחמה עם סיחון ועוג ?

רש"י מביא את המדרש ודורש, מבאר, את פשר משמעות המקומות המוזכרים –

'במדבר' - לא במדבר היו אלא בערבות מואב. ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו" וגו':

 'בערבה' - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

 'מול סוף' - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו "המבלי אין קברים במצרים", וכן בנסעם מתוך הים שנאמר "וימרו על ים בים סוף", כדאיתא בערכין:

 'בין פארן ובין תפל ולבן' - אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:

 'וחצרות' במחלוקתו של קרח - דבר אחר, אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום:

'ודי זהב' - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

האם ישנה כאן אך ורק ביקורת כנגד משה והעם, ואולי נעז כדברי הגמרא לטעון שמשה מבקר את עצמו ואת העם על מנת לטעון כלפי ה', ודומה שלכן עושה זאת לאחר שמדגיש שה' הוכיח את כוונתו להנחיל לעם את הארץ והחל בכך בכיבוש עבר הירדן המזרחי,

וזה לשון הגמרא -   "ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: (במדבר יא') "ויתפלל משה אל ה'", אל תקרי אל ה' אלא 'על ה'', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. "

כלומר משה מתפלל, נוהג בפלילות על ה', למרות שנכתב באות א' יש לקרוא באות ע', ואילו מסורת בית מדרשו של רבי ינאי דורשים מהמקום 'די זהב' המצוין בפסוק בפרשה -

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל." (בבלי ברכות לב' ע"א)

ובהמשך הסוגיה נאמר – שה' מקבל את התוכחה ומודה באשמתו !

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן - מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שנאמר "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל":

 

שאלה לא פשוטה מקשה ר' שלמה אפרים מלונטישיץ בפירושו 'כלי יקר' (1550 – 1619) מה בדבר 'מי המריבה'  - משה 'טול קורה מבין עינך...' – מדוע בין רשימת התקלות אין משה מזכיר את תקלתו ? שאלה!                                                                                                         

ומהו הסדר של אזכורי התקלות/חטאים?  וכן יש כאן רמז לימים אלו, לימים שבין המייצרים - המרגלים מסמלים את  ט' באב – ואילו העגל את יז' בתמוז

 

  1. איכה אשא לבדי – איכה הייתה לזונה – איכה ישבה בדד

בפרשה משה מעז לומר לעם - 'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:...אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (דברים א', ט', יב') מנהיג הפונה אל העם ומבקש עזרה, הוא מנהיג המשדר אֵמון, מנהיג המשכיל לעבוד עבודת צוות עם שרי אלפים... מנהיגותו היא בדרך הנכונה.

המדרש (איכה רבה פרשה א') מציין -  שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה,                         משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו',                                                                          ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה,                                                                                ירמיה אמר איכה ישבה בדד,                                                                                                       א"ר לוי משל למטרונה/גבירה  שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה,                                                                                              כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם...", ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה...", ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה בדד..."

הבעל שם טוב יביא משל בו הוא יסביר שעם ישראל החוטא, כאישה שזנתה, אינה עושה זאת מרוע כי אם דלית ברירה, ובשל אילוצי הנסיבות. בכך מקהה הבעש"ט מחומרת הבגידה ומאפשר תיקון.

  1. 6.    משה קורא לשלום בטרם היציאה למלחמה בסיחון

בסוף הפרשה, אותו משה שלכאורה זקוק לעזרה, מקבל צו לצאת למלחמה ובמקום לציית, נוהג בדרך עצמאית ושולח 'דברי שלום', לאויב! ובלשון הכתוב - "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: ... וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: (דברים ב', כד', כו') המדרש מבין שבכך משה מלמד את האל, כיצד יש לנהוג!                            ובלשון המדרש (דברים רבה פרשה ה', יג')

"ותגזר אומר..." (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו, כיצד?

לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן מעצמו,

ומניין שהסכים הקב"ה עמו? דכתיב: (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת!

הקב"ה אמר לו - שילחם עם סיחון, שנאמר: (דברים ב') "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים..."!

אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך! כל מלחמה שיהו הולכים, לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:" (דברים כ', י')."

המדרש אף ממשיך ואומר – ובניגוד לפשט הכתוב בספר יהושע –  "מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון. א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע היה פורש דאטגמא אגרת שלום בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה: מי שמבקש לילך, ילך לו, ומי שמבקש לעשות שלום, יעשה, ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה,  מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו אפריקי,  הגבעונים שהשלימו, עשה להם יהושע שלום. אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם הקב"ה בידו מניין שנאמר: (דברים ג) "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד"."

 

משה מלמד כיצד יש להשתמש בשיקול דעת לפני ביצוע הצו האלוהי!

מהתנהגותו של משה נוכל ללמוד – אי אפשר לעשות הכול לבד, יש ללמוד לעבוד בצוות. ומאידך, אין זה אומר שאיבדת את החירות, מתברר שגם צו אלוהי מחייב שיקול דעת ולעיתים יש לשנותו!

נחזור לדברים בהם פתחנו - במקום בו התותחים רועמים יש להוכיח?! להיווכח?!

תוכחה רצויה, גם בזמנים קשים, הן משה והן ישעיה לא חשכו שבט לשונם מבני ישראל, הם פונים בתוכחה, רמוזה וגלויה ובה בעת מציבים דרכים לתיקון.

משה  אף יפנה אל העם באומץ ויתוודה ויאמר - 'לא אוכל לבדי שאת אתכם...' ויזמין עבודת צוות בבחירת 'אנשים חכמים ונבונים... שופטים...'

ומסוף הפרשה נלמד שלמרות הצהרתו והכרתו במגבלותיו, ברגע שקיבל צו אלוהי, הבין שעליו לפעול אחרת ושינה את הצו!

בלשון המדרש, האל הסכים לדעתו והוסיף את תיקונו של משה לחוק המקראי (פרק כ' בדברים). מכאן, שתוכחה הינה הדרך ללמד על דרכים לתיקון, האמירה המפורשת שהמנהיג זקוק לשיתופי פעולה ולעבודת צוות אין פירושה שבמסגרת המגבלות האנושיות עליך לציית לצו האלוהי אלא להיפך, על השומע צו להפנימו ולבדוק האם נחוץ ציות או שמא יש צורך בהתאמתו למציאות.

שבת שלום!


פרשת מטות התשע"ד - פרידה מתמר גור ומה בין הנדרים לנקמה!?

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – יציאתו של צדיק עושה רושם.... יציאתה של תמר עושה רושם... זה עתה שרנו "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:" (תהילים צב', יג')
ובלשון המדרש – "..."צדיק כתמר יפרח", ...מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבין להילול חריות לסיכוך סיבים לחבלים סנסנים לכברה שפעת קורות לקרות בהן את הבית, כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי אגדה מהם בעלי מצות מהם בעלי צדקות וכל הענין...  כך.... תמר, כישוריה רבים...  על פי - במדבר רבה פרשה ג' צאתכם לשלום, ברוכים תהיו עם פרי בטנך!
מכאן לפרשה – בפרשה שלושה נושאים –  א. נדרים והחובה לקיימם. ב. צו הנקמה במדיינים, הביצוע וחלוקת השלל. ג. ולבסוף התמודדת עם דרישת, בקשת שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי.
צו הנדרים מפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:...
איש כי ידור – אסור לו לחלל, לבטל את נדרו, לעומת האיש – האישה, באם עדיין לא נישאה על אביה לאשר או להפר את הנדר ובאם מדובר לאחר נישואיה, הבעל מאשר או מפר!
איה זכות השיויון? אכן לא מעט מילים נכתבו על מעמד האישה בהקשר זה, ברם ניתן לומר שחובת קיום הנדר העיק על פרשני הדורות. לאו דווקא אי השיויון בין הנשים לגברים אלא עצם החובה, חובה המודגשת בספר דברים (כג', כב' – כד') – "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
ומכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"
היה מי שהקדים את שאלת אי השיויון ודרש, ביטל, את המחויבות ללא אפשרות של חרטה!
מסוגית הנדרים הפרשה עוברת לעסוק בצו הנקמה, הקשר בין שני דברים אלו יכול להיות מוסבר בכך שלוחמים בטרם היציאה לקרב ועל אחת כמה וכמה בעת הקרב (וברגעים אלו, נלחמים חיילי וחיילות צה"ל ברצועת עזה!) נוטים להתחייב – באם ... אזי אני מתחייב לעשות, לשמור... לקיים... – נדרים אלו נובעים ממצוקה רגעית, אמיתית או דמיונית, אך כעבור זמן, יש והמציאות משתנה והמחויבות נותרת ומעיקה! מכאן נולד הצורך בהיתר הנדרים!
האם כך גם במקרה שלנו, עיון בפסוקים ילמד שמשה פונה ואומר לעם 'החלצו' – ולא 'תנדבו' ובעת יישום הצו נאמר 'וימסרו' ולא ויצאו, או וילכו...לשון סבילה ולא של התנדבות – מדוע?
וזה לשון הכתוב - (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן: (ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:.. (במדבר לא')
לו יכולתי להוכיח שהלוחמים ו/או העם התנגד/ו למסע הנקמה....?! ובכל זאת המדרש מביא את דעת ר' אלעזר המודעי - שבני ישראל הבינו מסמיכות הכתוב – (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: ולכן ניסו לסרב לצו – ובלשון במדרש - "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", מגיד הכתוב - שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר - אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל] שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שמות יז ד) מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין התחילו מתחבאים אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל"." (ספרי - פרשת מטות קנז') בעת הזו – אנו יודעים שצה"ל נכנס לרצועה ופועל קרקעית, נאחל לכלל הלוחמים והלוחמות לעשות את מלאכתם/ן בטוב, נברכם בתפילת חיים גורי ובתפילת קהילת ניגון הלב – צאתכם לשלום ושובכם לשלום. אם כי בעת כתיבת דברים אלו, אנו יודעים על יותר מתריסר לוחמים שלא ישובו!
תפילה / חיים גורי

הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים, כִּי בָּאָה עֵת.
רְאֵה אוֹתָם שּוֹתְקִים וּנְכוֹנִים,
וְעֵינֵיהֶם דּוֹלְקוֹת.
רְאֵה, יוֹרֵד הָעֶרֶב,
רוּחַ בַּצַּמָּרוֹת, הָאֹרֶן מְרַטֵּט.
קְרָב יִהְיֶה הַלַּיְלָה. וְהֵמָּה מְעַטִּים מְאֹד.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.        
כּוֹכָבִים הֻצְּתוּ,
וּמַחֲנוֹת רַבִּים נֶאֱסָפִים מֵעֵבֶר.
מִי יִרְאֶה אוֹר-יוֹם!
מִי נָפַל וָמֵת?
הֲנִצָּחוֹן אוֹ אִם תְּבוּסָה וָקֶבֶר?
בָּרְכֵם, בָּרֵך יוֹצְאֵי לַמִּלְחָמָה.
בָּרֵך נִשְׁקָם לְבַל יַחֲטִיא, בָּרֵך בֵּיתָם.
בָּרֵך אֶת זֶה הָעָם, אֶת נְעָרָיו וְלוֹחֲמָיו,
עַד קְרָב יִתַּם.
הִנֵּה יָצְאוּ שְׁקֵטִים וְצַעֲדָם אוֹבֵד
וַעֲלָטָה כְּבֵדָה וְלַיְלָה בֶּהָרִים.
בָּרְכֵם, כִּי בָּאָה עֵת.
הָבֵא בְּרָכָה לַנְּעָרִים.

מתוך: פרחי אש, שירים מתוך ילקוט הצד, 1949
תְּפִלָּה יֵשׁ בָּנוּ שֶׁתֵּלְכוּ לְשָׁלוֹם וְתָבוֹאו בְּבִטְחָה אֶל כָּל מְחוֹזוֹת חֶפְצְכֶם.
וְשֶׁקֶט תִּמְצְאוּ בְּכָל שֶׁתֵּלֵךְ נַפְשְׁכֶם
וְחֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים.
שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָכֶם כָּל פֻּרְעָנֻיּוֹת
שֶׁמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת בְּדַרְכְּכֶם.
יִהְיוּ מַעֲשֵׂיכֶם טוֹבִים - נְתִיבְכֶם אֱמֶת וּפָעֳלְכֶם תָּמִים.
כֹּחַ מִצְאוּ לַעֲבֹר אֶת מִבְחֲנֵי הָאֵשׁ
וּבִטְחָה לְהַלֵּךְ לַיָּמִים הַבָּאִים.

וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ לְכָאן, עֲיֵפִים, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה
נְחַבֵּק אֶתְכֶם שְׁקֵטִים וְאוֹהֲבִים, חַסְרֵי מִלָּה
נִרְאֶה בְּעֵינֵיכֶם, בֵּין הַלֶּהָבוֹת הַדּוֹעֲכוֹת
אֶת נִיצוֹצוֹת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַחֶמְלָה
וְאֶת יְפִי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא חָדְלָה
בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
(נוסח קהילת ניגון הלב, כתב – ביני תלמי)
אפנה לדברים שכתבתי לפני השבת - פרשת מטות – נדר, נקמה והאתגר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב', כב')
קריאת הפרשה וחיפוש אחר מסר מתאים לימינו אנו, הביא לזיכרוני את הכותרת 'הכניסה לטרופי דעת בלבד' של הרמן הסה (בספרו 'זאב הערבה') 'ימים טרופים' אלו מחייבים 'דרש'!
הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביקר את הלאומנות והתוקפנות עד שהוכרז כבוגד, לימים יצא כנגד השלטון הנאצי, הוחרם ועזב  בשנת 1943 את מולדתו לשוויץ תוך שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית! הסיפור "נפשו של ילד" בספר "הקיץ האחרון בחייו של קלינגסור" – הרמן הסה (נכתב במהלך מלחמת העולם הראשונה) נפתח באמירה . "אנחנו יוצאים ובאים, עושים מעשה זה או אחר והכול מתבצע בקלות. קרוב לוודאי שהדברים היו יכולים להתרחש גם בצורה אחרת. אולם לפעמים נכפים עלינו המעשים מראש ולא ייתכן כלל שיתרחשו אחרת. פעולותינו אינן עוד קלות ונטולות אחריות. המעשה האחד גורר אחריו בהכרח את הצעד הבא אחריו….המעשים המכונים בפינו 'מעשים טובים', ואשר נוח לנו לדבר עליהם – משתייכים כמעט כולם לאותו סוג ראשון, הסוג הקל, ובקלות שוכחים אותם. מעשים אחרים, המכבידים עלינו את הדיבור עליהם, אינם נשכחים מלבנו לעולם. במידה מסוימת הם אישיים לנו יותר מאשר מעשינו האחרים. צלם נופל במלוא אורכו עלינו ומאפיל את כל ימי חיינו".
האם הכתוב מתאר את מהלך הימים האחרונים – מחטיפת שלושת הנערים ועד לגילוי הגופות וההבנה שאין מדובר בחטיפה כי אם ברצח ולמחרת מהומות מצד ישראליים יהודיים וקריאות גזעניות ועד לרציחת נער ערבי בשם הנקמה... עד לירי הרקטות מרצועת עזה... ודברי מח"ט גבעתי בדף הקרב שחילק לחייליו... – ופרשת מטות... 'המעשה האחד גורר אחריו...' כתב הסה – נגררנו, מי גרר?
נטרים את העיון בפרשה, בדברי המשנה באבות (פ"ג, י"ג – י"ד)  - 
בשמו של 'רבי עקיבא' מלמדת המשנה  סייגים שונים כמנגנוני שמירה על האדם -  האמורים לסייע לו לאדם להיות "נברא בצלם אלהים". סייג לאדם להימנע מערווה – נדרים!
"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:                                            הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם... (משנה אבות פ"ג, יג – יד')
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ומלמד שנדר הגבר תקף ללא היתר ואילו נדר הבת או האישה תלוי באישור האב או הבעל. מדיני נדרים הפרשה עוברת לצו נקמה במדיינים ובתיאור ביצוע הצו. הפרשה חותמת בבקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה להיאחז בארץ המקנה, בעבר הירדן המזרחי. משה מוטרד מאי נכונותם לצאת ולכבוש את הארץ עם שאר השבטים. משה משתכנע מכוונתם לצאת חלוצים לפני המחנה ולשוב לנחלתם רק לאחר הכיבוש של הארץ.
עיון בפרשה מחייב להבין, כיצד נוכל לעבור מפרשת הנדרים – האמורה כדברי המשנה באבות ליצור באדם 'סיג לפרישות' ולהתקרב לדימוי 'צלם אלוהים', ליישום צו הנקמה במדין בו ניתן היתר לקחת שלל הכולל נשים וטף (כלומר היתר לשאת אשת יפת תואר!). התיאור אינו מסתפק בתיאור לקיחת השלל אלא מתאר שלאחר שהתברר שפקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות לא הרגו את כלל הנשים, משה חוזר ומצווה להורגם (במדבר פרק לא')? מקור צו הנקמה מחזיר אותנו לקראת פרשת פינחס אותה קראנו בשבוע שעבר ובה למדנו  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח') אך לאחר ציווי זה, הפרשה עברה לנושאים אחרים ורק בפרשתנו חוזרים לצו זה.
על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, ולא עם בנות מדיין, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור, נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – מה הם אותם נכלולים? נראה שהכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?
אעז לטעון שכוונת ציווי האל בפרשת פינחס היה לעורר את העם. להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול, – 'מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו'!
כואב עד מביך, לקרוא בפרשה את הציווי והביצוע (במדבר לא') וכיצד המילה "צרור את המדיינים" שבפרשת פינחס הומרה במילה 'נקום נקמת...'                                                    בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים 'קצת' מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!
ומה כלול בנקמה, זאת נקרא בפירוט - (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...
...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:...
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:
אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין! בלעם נהרג בחרב על העצה שנתן! ומכאן גם החובה להרוג כל אישה 'יודעת איש למשכב'!
מה נוכל לומר על מבנה הפרשה, מה נלמד מסמיכות הפרשיות, לאחר דיני הנדרים מובא הצו לנקום במדיינים היות ו'נדרים נודרים בעת צרה', כפי שיעקב נודר כאשר ברח מאחיו עשו, כך סביר שעם ישראל בצאתו למלחמה נודר נדרים! (כך במדרש בראשית רבה ע') 'נדרים אלו יעזרו ללוחמים לשמור על 'צלם אלוהים'!
מדרש אחר יכניס בפי משה טענה המתריסה כנגד צו הנקמה, וזה לשון המדרש -  "נקם נקמת...", אמר לו משה (לקב"ה): אתמול אמרת לי, "אל תצר את מואב" ועכשיו "נקום", אמר ליה הקדוש ברוך הוא (למשה): כשאמרתי לך "אל תצר את מואב", לשם האב נקראו "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן "מדינים"... ילקוט שמעוני פרשת מטות רמז תשפה' שאלת משה תואמת את ההסבר שצו הנקמה אמור לעורר שאלות מוסריות. תשובת הקב"ה למשה במדרש פתלתלה, האיסור לצור על מואב נובע מההצהרה של הבת הבכורה, בן זה הוא של האב, ואכן לימים יצא מאב זה, דוד המלך (נינה של רות המואביה) ואילו דין הנקמה נובע ממידת הדין, ושמם נגזר מדין קשה! דוד פרישמן כתב סיפור http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html בו הוא מתאר את האמור בפרשת מטות בפרטי פרטים, פרישמן צועד בעקבות המקרא (במדבר לא'), הוא מתאר כיצד נלקחים שבויים ושבויות כלשון הפרשה בפסוק ט' ובעיקר פסוק לה', בו מתואר כיצד חלק מהנשים הועברו מהלוחמים לכלל העדה, כך מתאר פרישמן כיצד נעשה הסחר בשבויות ואחת מהן נקנית על ידי כהן. הכהן נוהג על פי ההלכה של לקחית אשת יפת תואר המבואר בדברים (פרק כא', י' – יד'), הכהן נותן לה להתאבל על אביה ואמה כירח ימים... אותה נערה אינה רוצה לקיים איתו יחסי אישות... ובסיפור, הנערה נעלמה ... ובעת מהלך המסע של בני ישראל, התגלתה גופתה של הנערה, אכן 'לא נודע מי הכה...'. נערך טקס 'עגלה ערופה' – ובו הוכרז קבל עם ועדה, על ידי הזקנים ובהם הכהן – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'! פרישמן קרא לסיפורו 'עגלה ערופה'!
דמיונו של הסופר דוד פרישמן הרחיק לכת ואולי לא, נראה שפרישמן חושש מיישום החוק המקראי (בסיפור זה - צו הנקמה במדיינים, עם דיני מלחמה – אשת יפת תואר ועגלה ערופה) במדינת היהודים, לכשתקום! (נפטר 1922)
ולימינו אנו, ידועה תכתובת (קשה) על תשובת רב צבאי, אייל כרים (נמצא באתר 'כיפה') לשאלה בדבר דין פרשת 'אשת יפת תואר' לימינו בצה"ל, ומשיב הרב כפשוטו של מקרא ... רק לאחר מחאה, יצא בהבהרה המנסה להסביר למה התכוון. האם היה זה גם חששו של ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' בו מלך כוזר יוצא לחיפוש אחר דת האמת, משוחח עם הפילוסוף, הנוצרי, המוסלמי והחבר היהודי. החבר מציין את מוסריותם של היהודים ביחס לבני הדתות האחרות. לאמירה זו מגיב מלך כוזר ואומר -(הכוזרי מאמר א', קיד' – קטו') – "אמר הכוזרי: כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו. (קטו'). אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר...." הפרשה חותמת במתכון המאפשר 'טוהר התנהגותי' – "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל" – זאת כאשר הפרשה עוברת לתאר את בקשת, דרישת, שניים וחצי השבטים להתנחל בעבר הירדן המזרחי ולאחר דין ודברים (ללא התייעצות עם ה'!), משה נענה לבקשתם ומתנה, באמירה – "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהֹוָה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהֹוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיהֹוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְהֹוָה: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:..." (במדבר לב', כ' – כג')
עלינו ללמוד מן הפרשה, לפתח מנגנון שיאפשר לנו לבחון את התנהגותנו כ'נקיים' לפני אלוהים ולפני ישראל?! עלינו לברר כיצד נוכל לחזור ולומר שנדרים יהוו סייג לפרישות, כיצד ניאבק כנגד צווי נקמה! כיצד נחנך לשאיפה לנהוג כבני אדם בעלי 'צלם אלוהים'?!


דרשת פרשת פנחס, תשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת פינחס התשע"ד

בשבוע שעבר בשעה זו הקראנו תפילה, 'תפילת אבל לזכר הנרצחים', במהלך כתיבת התפילה שוחחתי עם הרב יהוידע עמיר על צירוף רצח שלושת הנערים עם הרצח של מוחמד, החשש עלה, שמא אנו מאשימים ומכתימים ציבור, ובשל העובדה שהמשטרה עדיין לא פרסמה דבר, נכתבה התפילה ברמז, על החשש -  '... אימה ובעתה אוחזות בנו, שמא היה הרצח פרי באושים של הסתה גזענית ואלימה.  אך השבוע, התברר שאכן 'עלה מוות...' בנו, 'ידינו שפכו את הדם הזה'! זו התפילה -                 

"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (ירמיהו ט, כ).

בלב שותת ואבל, המומים ודואבים, אנו ניצבים אל מול הידיעה המרה על הירצחם של נפתלי פרנקל, איל יפרח וגיל-עד שאער ז"ל. גדול האבל, עצום חרון האף, רבה הכמיהה לנקם ושילם.

דואבים עד כלות ואחוזים חרדת מוות אנו ניצבים מול הידיעה על הירצחו של מוחמד אל ח'דיר ז"ל. אימה ובעתה אוחזות בנו, שמא היה הרצח פרי באושים של הסתה גזענית ואלימה. 

יהי זכר ההרוגים לברכה לכל בני משפחותיהם ואוהביהם. יהי רצון שינוחמו מן השמים וימצאו כוחות רוח ונפש להתמודד עם אבלם.

יהי רצון, שברגעי מסה אלה נֵדע לזכור ולהזכיר שאנו מצוּוים להרבות חיים, לרדוף שלום וצדק, להביא מרפא, לתקן עולם במלכות שדי.

יהי רצון, שהעושה שלום במרומיו יעניק לנו ולשכנינו – אויבינו המרים דהיום – כוח-אמונה ותבונת-לב להתגבר ולהיעשות אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. יהי רצון שישובו שמחה לארצנו וששון לעירנו, למען תקפוץ העוולה פיה ויעבור זדון מן הארץ (בעקבות תפילת העמידה לימים הנוראים).  אמן.  (הרב יהוידע עמיר)

מה יכול היה להיות מקור הטעות, מה מביא נערים, רוצחים יהודים, לכלל מעשה שכזה?

יש הטוענים, מילים לא גורמות לאנשים לפעול וישנם האומרים – מילים הם הכוח המסית, מילים הם הפצצה!

עולה בראשי שירו של יהודה עמיחי 'קוטר הפצצה' – ואקריא תוך כדי מחשבה על קוטר מעגל המתפללים – תקווה שמעגל זה יקרין את הפצצה החיובית וייאמר בחוצות את שנלחש במסתרים!

קוטר הפצצה

קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים

וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים

ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים.

ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר

של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים

ובית קברות אחד. אבל האשה

הצעירה, שנקברה במקום שממנו

באה, במרחק של למעלה ממאה קילומטרים,

מגדילה את המעגל מאוד מאוד,

והאיש הבודד הבוכה על מותה

בירכתי אחת ממדינות הים הרחוקות,

מכליל במעגל את כל העולם.

ולא אדבר כלל על זעקת יתומים

המגיעה עד לכיסא האלוהים

ומשם והלאה ועושה

את המעגל לאין סוף ואין אלוהים.

 

נקוה שמילים, אכן יש בכוחן לחולל שינוי.

סוגיה זו קשורה ב'קשר גורדי' לפרשת פינחס, אותו נושא - 'כוחן של מילים' שהובילו למעשה. הרי הקראת הסיפור (מדי שנה) בדבר מעשה פינחס ובעיקר על פתיחת הפרשה, בה נכתב  – שפינחס מקבל 'אות כבוד', 'ברית כהונת עולם – ברית שלום'! תחת אשר קינא לאלוהיו! יכולה חלילה ללמד הלכה למעשה, כיצד יש לנהוג ובעיקר מה דעת ה' על מעשה הקנאות!

וזה לשון הכתוב - (י) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה')

פשט הכתוב מעיד לכאורה שמדובר על מתן 'אות כבוד', אך אטען שזו אינה הפרשנות היחידה.

ראשית, יש לשים לב לכתב התורה – במילה 'פינחס' (פסוק יא') האות י' קטומה ובמילה 'שלום' (בפסוק יב') האות ו' שבורה. מסורת זו מנסה לרמוז, שמו של הקנא מעיד על פגם במעשיו והשלום שקיבל בכהונתו הינה שלום במשמעות עמוקה – שלום של שלימות, מטרה ושאיפה לשמור על... בשל עברו!

יתרה על הרמז הקליגרפי, עלינו ללמוד מרמז יותר מפורש, ממשמעות הציווי שבהמשך הפרק  – "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה' טז' – יח')

על מה ולמה בני ישראל מצווים  להכות במדיינים? עם ישראל ישב בשיטים והחל לזנות עם בנות מואב, אך כאשר מתואר ייחוסה של כוזבי בת צור נכתב שהיא בת של ראש אומות בית אב במדין! נכתב שהמדיינים צוררים לנו בניכליהם... – האם אין הכתוב מתכוון למעשי הזנות, ובאם כן, מהי אשמת בנות מדיין, הלא יש להפנות את האצבע המאשימה לגברים שבבני ישראל?! האם יש להפנות את הביקורת כנגד הנשים שפיתו ולא כנגד המתפתים!?

אעז לטעון שכוונת ציווי האל היה, להזמין ביקורת מאת משה ו/או מאת העם, עליהם היה לשאול – מדוע אתה ה' מצווה עלינו לפגוע במדיינים, הלא הטעות הייתה שלנו, של הגברים, אנו התפתינו והחטא, ההחטאה כולה שלנו!

כואב עד מביך, לקרוא בפרשה הבאה את הציווי והביצוע (במדבר לא') והמילה "צרור את המדיינים" הומרה במילה 'נקום את ...' – בימים אלו שהנקמה בראש חוצות, מבינים קצת מה כוחה של מילה, מה כוחו של ציווי!

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן:...

...(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:...

(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה: (יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:

אין צורך בדרש – הכתוב מעיד שהנקמה באה על מעשי הזנות של הגברים מבני ישראל עם בנות מדיין!

נוסיף ונשאל – בפרשת בלק, בלעם מתבקש על ידי מלך מואב לקלל את בני ישראל, הקללה במהותה נועדה למנוע את הברכה מהעם, חשש שמא ילחכו את עמו – כלחוך השור את ירק השדה! (במדבר כב', ד') ובלק מבהיר 'אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ' (במדבר כב', ו') בלק מקנא בעם ישראל ורוצה לגרשו, וכאן בפרשה פינחס דוקר את זמרי הלוקח את כוזבי וה' מעיד עליו 'בקנאו את קנאתי', כלומר ה' מבין שפינחס עשה זאת בשם ה' - 

מה בין קנאה במישהו כקנאת בלק ובלעם בישראל,  לבין קנאה לשם ה'! ולמעשה נקמה במדיינים? הכתוב, אינו טוען שפינחס פעל בשם ציוויו של משה שאמר לשופטי ישראל 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור' (במדבר כה', ה') אלא משה והעם בוכים והוא פועל...

הפרשה ממשיכה ל'מפקד' – מה לסדר המפקד ולרגש הקנאה?

הפרשה עוברת לתאר את המפקד בשנה הארבעים, רגע לפני הכניסה לארץ. מפקד זה מצטרף למפקד שנעשה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (במדבר א', א') ובשל כך נקרא ספר במדבר 'ספר הפקודים', מה נוכל ללמוד ממפקד זה.

במפקד הראשון, שבט יוסף נמנה ראשית למשפחות אפרים ורק אח"כ למשפחות מנשה הבכור, זאת בשל שיכול ידי יעקב בבואו לברך את בני יוסף (בראשית מח', יד') ואילו בפרשתנו בני יוסף נפקדים כסדר הולדתם, בתחילה למשפחות בני מנשה ואח"כ למשפחות בני אפרים.

יש המסבירים שבשהייה במדבר נהגו בדרך ניסית ולכן מהותו של אפרים הקדים את סדר הלידה ואילו רגע לפני הכניסה לארץ במעבר להתנהלות בדרך הטבע, חזרו לסדר ההולדה ומנשה מקדים את הצעיר אפרים.

ברם בהקשר לרגש הקנאה, נוכל לומר, שמנשה ושבטו המודעים לשיכול ידי הסבא רבה יעקב, יכלו לפתח רגש של קנאה וצרות ולצאת להיאבק בשבט אפרים ולא היא, הם קיבלו עליהם את ההיררכיה. כך נוכל להבין מדוע שבט מנשה הוא השבט היחיד שחולק בעת נחלת הארץ, חצי השבט בעבר הירדן המזרחי וחצי שבט נחל עם שאר השבטים ממערב לירדן! חלוקה זו נועדה למתן את הסכסוך שבין השבטים וכולם יביטו אל שבט מנשה ויראו כיצד הוא נוהג ויבינו שלהם אין על מה להתלונן.

מכאן, לשאלת בנות צלופחד ותשובת ה' – משה אינו יודע לענות ומחויב להבין את הנשים!

במפקד שבט מנשה הוזכר צלופחד ובנותיו ונכתב ''וצלופחד בן חפר, לא היו לו בנים כי אם בנות...' (במדבר כו', לג') ואכן מתבקשת שאלתן לפני משה – האין לנו חלק ונחלה במורשת השבטית? מסתבר שמשה אינו יודע מה להשיב ופונה לתשובת ה'! ה' משיב "כן בנות צלופחד דוברות, נתון תתן להם אחוזת נחלה...'

מסתבר שכאשר באים לברר אי הבנה, כפי שבקשו אותם טמאי מת פתרון לאי יכולתם להשתתף בקורבן הפסח ונענו במתן מועד ב', פסח שני (במדבר ט'א' – יד'). כך גם כאן, בנות צלופחד מקבלות את מבוקשן וזוכות לנחלה. ברם כפי שנראה בחתימת ספר במדבר הן תחויבנה להינשא בתוך שבט מנשה, זאת כדי לשמור את נחלת אביהן בנחלת בני השבט! (במדבר לו')

נראה שמטרת השיח בין בנות צלופחד למשה נועד (בין השאר) על מנת להצביע על העובדה הפשוטה, שהמנהיג משה לא בהכרח יודע כל, וישנו מנגנון המאפשר למידה! ולעניין הרגשות, על משה ועל העם כולו, להפנים את העובדה שישנן שאלות, ישנם קבוצות שאינן מקבלות בציות עיוור את הצווים וששאלותיהן לגיטימיות וראויות!

הר העברים – משה מתבקש לעלות ולראות, מה על העם לעשות?

משה צווה – "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: (במדבר כז', יב' – יד')

בפרשת חוקת למדנו על מות אחות משה, מרים וכן על עליה להר ההר ומות אחיו אהרון וכאן מתבקש משה לעלות על הר העברים, לראות את הארץ ו... אך עדין לא למות, האם העלייה להר כדי לראות נועדה לשרת את סקרנותו של משה או יש לה מטרה נוספת.

למדנו בחתימת פרשת בהעלותך (במדבר יב') - 'והעם לא נסע עד האסף מרים. ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן', כאשר מרים קיבלה צרעת וצוותה להיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה, העם לא היה מוכן לצאת למסע בלעדיה, ולכן נכתב 'והעם לא נסע'! שהרי במדבר נסעו בעקבות הענן, כאשר עלה הענן יצאו לדרך ... ובאם הענן לא עלה, הרי ברור שהעם לא נסע. לכן נראה שהעם הביע את מחאתו וה' קיבל, נטען שזו הייתה מטרת ה', לבדוק, האם יצא העם לדרכו ויניח שמרים תצא מן ההסגר ותשיג, או שהעם יצביע ברגליו וימתין למרים. אכן כך היה! לכן נטען שעליית משה על הר העברים נועדה הן למשה – לראות את הארץ, להכילה מרחוק והן עבור בני ישראל, לעוררם אולי יביעו מחאה, אולי יאיימו על ה' – באם משה לא נכנס אך אנו לא נכנס לארץ! ברם 'קול דממה דקה', העם המשיך לנהוג ללא כל התייחסות לעלייתו של משה להר. (דברים רבה, פרשת כי תבוא פרשה ז', י' - "א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר להם: אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר, שנאמר: (דברים כט') "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'.)

לימוד זה מתקשר לדברים בהם פתחנו, פשט הכתוב לכאורה, רק מתאר ציווי לעלות בהר, ברם יש לטעון שהעלייה להר הינה סמלית והעם היה אמור להבין שאין מדובר בציווי רק על משה, אלא טמון כאן ציווי לעם כולו, מצופה מהעם לנהוג אחרת.

איש על העדה – חיפוש מחליף, האם יש מי שחשב שהכוונה היא למינוי פינחס?

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (במדבר כז', טו' – יח')

הפרשה פתחה במינוי פיחס בברית כהונת עולם – ברית שלום, שמא התכוון משה למנות את פינחס כיורשו? או בלשון המדרש – רצה שיתמנו בניו, גרשום או אליעזר!

ה' מבהיר – קח את יהושע בן נון – איש אשר רוח בו! מסתבר שמינויו של פינחס היה למטרה אחרת, עליו ככהן ללמד. משרתו הצמוד, עליו נאמר שלא מש מפתח האוהל הוא יתמנה כיורש.

'קורבנות' – עולת תמיד!

בטרם נחזור ונברר את תפקידו של פינחס נזכיר שהפרשה חותמת בצו על הקרבת קורבנות, קורבן התמיד בכל יום, קורבנות השבת, ראשי חודשים וחגי ישראל! (במדבר כח' – כט')

דומה שהכתוב חותם במעשה קבוע היומיומי, הייחוד של הימים המיוחדים, לציין את הזמן בחוויה מעשית. אך מה אנו לאחר חורבן הבית יכולים ללמוד מפרקים אלו?

ראשית ישנו מדרש מימי הביניים  המלמד עד כמה 'שגרה זו' חשובה ניתן ללמוד מנוסח דרשה שמצא מחבר 'עֵין יעקב' לר' יעקב אבן חביב (1450 – 1516, אוסף אגדות התלמוד). כך הוא כותב ב"הקדמת הכותב": "מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו".

"בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל..." בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... עמד ר' פלוני (שמו אבד) על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".

מאמר זה הוא פיתוח של המדרש - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". (ירושלמי, נדרים פ"ט ה"ג).

כלומר הקורבן היומיומי, בבוקר ובין הערבים מלמד על חשיבות השגרה, על חשיבות הריטואל היומיומי.

חשוב לזכור את דברי ר' יוחנן בן זכאי לתלמידו (אבות דרבי נתן נו"א פ"ד) "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע - אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.        אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו' ו')."

מהמסורת הבודהיסטית, נלמד על דרך נוספת

"ועתה ההסבר על הריסון של החכם פרטרדנה, הנקרא גם 'המנחה לאש הפנימית' (האגניהוטרה הפנימית). אדם אינו יכול לשאוף כשהוא מדבר, ואז הוא מקריב את הנשימה בתוך הקול. אדם אינו יכול לדבר כשהוא שואף, ואש הוא מקריב את הקול בנשימה. הוא מקריב את זוג המנחות הנצחיות והאלמותיות האלה גם בזמן העֵרות וגם בשינה." מתוך: 'האופנישדות והברהמות, מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה', תרגם מסנסקריטית צחי פרידמן, כרמל, 2014, עמ' 128

נחזור לקנאותו של פינחס, בתחילת הפרשה למדנו שפינחס מקבל 'ברית כהונת עולם – ברית שלום', הכתוב מציין 'והייתה לו ולזרעו אחריו...' –

מה אנו יודעים על המשך דרכו של פינחס, בספר יהושע מתפקד הוא ככהן, ובהפתעה הוא צץ  בסוף ספר שופטים, ככהן השואל את ה' האם לצאת למלחמה נגד שבט בנימין? (במעשה פילגש בגבעה, המדרש מבהיר שבנס חי מאות שנים!) וזה לשון המקרא -

וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ: (שופטים כ', כח')

וברמז בצורה ביקורתית - וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים יְהֹוָה עִמּוֹ: (דברי הימים א', ט', כ') היכן לפסק את הפסוק, לאחר לפנים, פסיק או לאחר המילה עליהם

המדרש בתלמוד הבבלי והירושלמי מבקר בחריפות את התנהגותו וניעזר הן בפסוקים אלו והן בנימוק הפוסל קנאות, באם הקנא הלך לשאול!

מה אם כן, יכולה להיות אותה 'ברית שלום' אותה קיבל פינחס בשל מעשה הקנאות?

נדרוש את הפסוק ממיכה (ז', כ')  –  תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קדם." ונוסיף - תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם שלום לפינחס, שליחות ליונה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קדם."

וכי יעקב ילמד על אמת? וכי אברהם הוא בעל החסד? כך שיש לטעון, שנבחרו אותם שכשלו, אותם שנבחנו במידות! עליהם מוטלת החובה לטפל ולתקן – ללמד לדורות!

לכן נקרא ונעיין בסיפור פינחס ואליהו ונלמד ונקרא את סיפור יונה ביום כיפור – על הבריחה מן השליחות, קריאה זו  תעמיד אותנו מול מראה ויהא עלינו לבחון – מתי ובעקבות מה אנו בורחים מהשליחות?!

כך שברית השלום מהווה מטלה, אתה שכשלת בקנאות, האם תוכל לשמור על התנהגות העם ולהיות מודל, וכפי שיתברר, לאורך כל ספר שופטים אין שומעים על פועלו של פינחס ועל כן בעל ספר דברי הימים ירמוז – לפני ה' עמו, בעבר היו לו זכויות אך הוא אינו נוהג כך בימי ספר שופטים.

מסתבר שקריאת הפשט מורכבת ומחייבת יותר מקריאה אחת.

נחזור ונדגיש – למילים ולאמירות יש תפקיד חשוב, מה נלמד ואת מי נלמד – זו החובה והברירה העומדים בפני כל אחד ואחת מאיתנו, כל אחד במעגל שלו/ה וכל אחד/ת לפי קוטר הפצצה אותה הוא/היא מייצר/ת!

 

 


דרשת פרשת "בלק", תשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת בלק התשע"ד – על הראייה ועל ראיית האחר!

אקדיש את דברי לרב זלמן שחטר שלומי שהלך לעולמו ביום חמישי ה' תמוז. ר' זלמן היה מהרבנים שהובילו את ההתחדשות היהודית בארה"ב. מפיו למדתי כיצד לענות על השאלה בדבר שינוי נוסח התפילה, כאשר זו הייתה השאלה עליה נשאל בבית הכנסת 'יקר', ענה בצטטו את משה האומר לפרעה – "... וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:" (שמות י', כו'), והסביר, אין לי כוונה לשנות את הנוסח לפני התפילה אך בבואי להתפלל יש וצורך השעה הוא בשינוי!

יהי זכרו ברוך!

בדברי אצביע על הראייה כמוטיב מלווה לפרשה, ראיה בעיניים וראיה סמלית המבטאת הבנה. מה ראה בלק, מה ראה בלעם ומה ראתה האתון!

כיצד אנו בני ישראל יודעים, מה הם ראו? האם כוונת המקרא לתאר את דברי משה כנבואה? כשם שההוכחה לכך שמגילת אסתר נאמרה בנבואה – מוכחת מלשון הפסוק 'ויאמר המן בלבו", וכי מנין לכותב המגילה מה חשב המן, ומכאן שהמגילה נאמרה, נכתבה כנבואה. כך גם כאן, משה 'רואה' ומבין מה עובר בראשיהם של בלק, בלעם והאתון!

מהי חשיבות הידיעה – מה חושבים עלינו? ויתרה על זאת 'מה אכפת לנו, לה', באם בלעם רוצה לקללנו?

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כב', ב' – ג')

בימים אלו ישנה תערוכת אומנות במוזיאון ישראל 'מקום לאור' והיא של האומן ג'יימס טורל שיצר לפני שנים את 'החלל הרואה' – האומן מציע לבחון מהי תוצאת האור בחלל. מה משמעותה של הראייה?

ה'חוזה מלובלין' היה עיור, וכינויו נבע בשל יכולתי להביט בפני אדם ולומר לו משהו על נפשו. לשאלה כיצד ראה ללא עיניו, ענה – איני מרשה לעולם הזה להפריע לי לראות!    רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ (תק"ה - ט' באב תקע"ה; 1745 - 1815), מכונה "החוזה מלובלין" ובקיצור מכונה "החוזה". תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין במאה ה-18.

כיצד עלינו להבין את מהלך הפרשה בידיעה שהסיפור מתאר את האתון כרואה ומבינה כאשר הדבר נמנע מבעליה – בלעם!

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:" (במדבר כב', כג')

זו אמירת הפילוסוף פראנץ רוזנצוויג "בכל ימות השנה, יכול שהסיפור על אתונו של בלעם שפתחה את פיה ודיברה, הוא לי בגדר אגדה, אך לא בשבת 'פרשת בלק', כשהוא מדבר אלי מתוך ספר-התורה הפתוח. ובכן מה? זאת לא אדע להגיד היום; אילו ניסיתי לעשות זאת היום, לאחר העיון, הייתי גם אני רק מגיע לאותה חוכמה טפלה שאין הוא אלא אגדה. אולם ביום ההוא ובאותה שעה – אין הוא – מכל מקום – אגדה. אלא, אם מסוגל אני לקיים את צו השעה, היינו לכרות אוזן, הוא מה שנאמר לי." 

פראנץ רוזנצוויג, "האלוהי והאנושי," מכתב מאת פראנץ רוזנצוויג מתוך מבחר אגרות וקטעי יומן (מוסד ביאליק: ירושלים, 1987), עמ' 334-336. (בגרמנית: Franz Rosenzweig‏; 25 בדצמבר 1886, קאסל, הקיסרות הגרמנית – 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה של ויימאר) היה פילוסוף יהודי-גרמני.

בעיני התלמוד אין זה סיפור בעלמא וישנה אמירה אמוראית "אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. והנימוק לקריאה אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". וכך מסביר רש"י – הקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא." (בבלי ברכות יב' ע"ב)

המסורת לומדת מסיפור בלק על ההשגחה, והיה ברצונה לצרפה לתפילת 'שמע', כלומר לשזור ביחד את קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות יחד עם עשרת הדברות ועם ההכרה בכך שה' שומרנו ומצילנו.

עלינו לברר מה מאפשרת קריאת 'פרשת בלק' בהבנה על השגחה מיוחדת, האם רק בכך שהקללה הופכת לברכה? יש לטעון, שהעובדה שעָם אחר מתעניין בנו אמור להביא לתודעתי, תתייחס לאחר, הכר בקיומו של האחר!

בפרשה הקודמת (חוקת) למדנו על בקשת משה ממלך אדום, 'תן לנו לעבור בארצך' (במדבר כ', יד' – כא'), וכשנענה משה בסירוב וצבא אדום יצא בעם כבד וביד חזקה, הרי שישראל נטה, ויצר 'עוקף אדום' ובהמשך הפרשה בבואנו אל סיחון מלך האמורי, משה שוב פונה בבקשה לעבור בארצו, ברם עתה כשנענה בסירוב וביציאתם למלחמה נגדנו הרי שישראל הגיבה בלחימה וירשו את ארצו ובהמשך אף יצאו למלחמה כנגד עוג מלך הבשן ואף ארצו נפלה בירושה לבני ישראל, כלומר פעמים שיוצאים למלחמה ופעמים שנמנעים ממלחמה.

בלק שכמתואר בפרשה 'ראה' מה נעשה לאמורי, סביר להניח שידע/ראה גם את מה ש'לא נעשה' למלך אדום! האם ידע שעל ישראל חל איסור לכבוש את אדום כי אחיך הוא, וכן האם ידע שעל ישראל חל איסור לצאת למלחמה כנגד ארצו, מואב, ובאם ידע – מדוע חשש 'ויגר... ויקץ מפני בני ישראל'? ואולי נוכל לומר שידע על האיסור ולכן לא חשש ולהיפך רצה לפגוע, לקלל ולהתגרות בבני ישראל ביודעו שאין לנו רשות להילחם כנגדו, או באם נדון אותו לכף זכות, נוכל לחשוב שבלק אכן לא ידע ולכן חשש?

אך נשאל, מדוע האל אינו מכריז ומודיע לבלק – 'חל איסור על ישראל להילחם בעמו מואב', כפי שכתוב - (דברים ב', ט') "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:"?

או בנוסח אחר המופיע אף הוא בספר דברים, אין לקבלם כגרים בישראל ומאידך אין להילחם נגדם. התנהגותם אמורה לשמש כסמל כיצד אין לנהוג כאשר מישהו מבקש לעבור בארצך!  (דברים כג' ד' – ח'): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:"

התנהגותם של עמון ומואב הנזכרים לדיראון עולם לכאורה מבטלים כמעט לחלוטין את מעמד מנהיגי עמם, ברם התלמוד מפתיע ואומר –

"גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, (הרשע) זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת. דַּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בַר חֲנִינָא, רוּת - בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן (בן בנו של בלק) מֶלֶךְ מוֹאָב [הָיְתָה].                                                 אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה? (מהכא) דְּאִילּוּ בְכִירָה, דְּקַרְיָיה "מוֹאָב", אָמַר לֵיהּ רַחְמָנָא לְמֹשֶׁה, (דברים ב) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הַא צַעוּרֵי צַעֲרִינְּהוּ. וְאִילּוּ צְעִירָה, דְּקַרְיַיה "בֶּן עַמִּי", אָמַר לֵיהּ, (שם) "אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" - כְּלָל, אֲפִלּוּ צִעוּרֵי לָא.                                                     אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לְעוֹלָם יַקְדִים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכָר לָיְלָה אַחַת שֶׁקָּדְמָה בְכִירָה לִצְעִירָה [דף כּד ע"א] זָכְתָה וְקַדָמְתָּה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת [בְּיִשְׂרָאֵל] לְמַלְכוּת: ומבאר רש"י – בכירה - עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא באה לישראל עד רחבעם דנולד מנעמה העמונית:  (נזיר כג' ע"ב)

מחד, התלמוד מבקר את בלק ומכנהו 'רשע' אך באותה נשימה התלמוד כותב שבלק זוכה שמצאצאיו תצא רות... ויצא דוד המלך, בשל הקרבת 42 קורבנות? התלמוד אינו מסתפק בכך ואף דורש את מעשה לוט ובנותיו (בראשית יט', ל' – לח'), עצם המעשה של גילוי עריות לא רק שאינו פסול, אלא תוצאת מעשיהן תרם לשושלת המלוכה בישראל, כאשר הבכורה תכנס לפנתיאון הלאומי בדור השלישי ואילו הצעירה בדור הרביעי!

בתפילה זה עתה אמרנו ושרנו - מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (במדבר כד', ה') ומכירים את המדרש המסביר – למה התכוון בלעם, "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה." בלעם זיהה 'צניעות' בארכיטקטורה של מחנה ישראל, האומנם?

הרי בהמשך הפרשה אנו נשמע על – "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאן לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:" (במדבר כה', א' – ב')

הצניעות לא מנעה את מעשי הזנות של בני ישראל עם בנות מואב! מכאן שעלינו לברר, מה משמעותה של ההתלהבות מהברכה 'מה טובו...'!

נראה שברכת בלעם אמורה לפקוח את עיננו ולהבין שתפקידו של האחר הוא לפקוח עיניים, לשאול האומנם, האם אכן מבנה האוהלים הוא המגן ומאשר את התנהגותנו הראויה, המבנה יעזור לנו להבין מה ביכולתנו ולמה עלינו לשאוף!

המדרש אינו מסתפק ברמזים ודורש 'בלעם כנביא באומות העולם, לא נופל מהנביא משה'! המדרש דורש את הפסוק "וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֪וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְקֹוָ֔ק פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים": (דברים לד', י')

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה...", בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה, זה בלעם בן בעור, אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר (במדבר כד', טז') "נאם שומע אמרי אל", משה לא היה יודע מתי מדבר עמו, עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: "ויודע דעת עליון", משה לא היה מדבר עמו, אלא כשהוא עומד, שנאמר (דברים ה', כח') "ואתה פה עמוד עמדי", ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: (במדבר כד', ד') "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. ספרי דברים פרשת 'וזאת הברכה', פיסקא שנז', י'

המדרש מעלה על נס את נבואת בלעם וטוען שבמידה מסוימת נעלית נבואתו של בלעם אך מסייגת ואומרת הוא כטבחו של המלך, מקורב אל המלך אך במעמד נחות?!

סיפור בלעם יצא מתחומי המסורת שבכתב, כאשר התגלתה ב1967 כתובת על סיד בדיר עלא שבעבר הירדן (מול גשר אדם) בכתובת נכתב (מהמאה ה-8 לפה"ס, כפי ששוחזר) – 'פורענויות ספר בלעם בן בעור, איש חוזה אלוהים הוא. ויבואו אליו האלים בלילה, "ויחז מחזה כמשא אל, ויאמרו לבלעם בן בעור: כה יעשה מבלי השאיר אחריו לעתיד. איש לא ראה מה ששמעת.... 'תפרי, סכרי שמים בעב, כי יהיה חושך ואל נוגה, אפלה ואל אורה, כי תתני אימה בעב החושך, ואל תהגי עד עולם!" (כתובות בלעם מדיר עלא, ברוך אברהם לוין, קדמוניות 110 תשנ"ו, אלכסנדר רופא, ספר בלעם עם נספח 'בלעם בכתובת דיר עלא', התש"ם)

נחתום בעיון בדברי הנביא מיכה אותה נקרא בהפטרה, הנביא מציין ריב שיש לה' עם בני ישראל וקורא לעולם להעיד כנגד התנהגות ישראל – (מיכה ו', א') שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהֹוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהֹוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהֹוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה: (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהֹוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה:   (ז) הֲיִרְצֶה יְהֹוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ:

הנביא מקשר בין עצת בלק ותשובת בלעם לבין הביקורת כנגד מעשה הקורבנות ומבאר – מה רוצה האל מבני אדם? התנהגות מוסרית!

הנביא רומז על עצת בלק ותשובת בלעם, אך הדבר אינו ברור, מה באמת יש לזכור מעצת בלק? אטען ברוח הדברים שאמרנו לעיל – עלינו ללמוד שיש לזכור את החובה להכיר בקיומו של האחר, ולא רק בצורה פאסיבית אלא גם בצורה אקטיבית, יש להקשיב טוב לדברי האחר, אפילו לדברי האויב המעוניין לפגוע בך. ההקשבה המדויקת תלמד אותנו שקללת בלעם לא רק שהופכת לברכה, אלא אף נבין, שאין מדובר על 'ברכת המציאות' – 'מה טובו אוהליך...' ולכן תוכל לנוח על זרי הדפנה ולהתבסם מצניעותך אלא זו ברכה המחייבת הבנה למה עלינו לשאוף! לו היינו מבינים שאין כאן תיאור מצב, אולי בעת הגיענו לשיטים, לא היינו טועים בהתנהגות עם בנות מואב?!

דברי הנביא מיכה - הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: נדרשים כחלק מדרשת האמורא ר' שמלאי – מה עומד בבסיס תרי"ג המצוות! "דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, תַּרְיַ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, (בסיני) שְסַ"ה - לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה. רְמַ"ח - עֲשֵׂה, כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם...

בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד עָשָׂר, דִּכְתִיב, (תהלים טו) "מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:...

בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג', טו') "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע:".                                                        בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ו) "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה') אֱלֹהֶיךָ...

חָזַר יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נו) "כֹּה אָמַר ה', שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה" וְגוֹ'.                                                                       בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ה) "כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". ...

אֶלָּא, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת - שֶׁנֶּאֱמַר, (חבקוק ב') "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה":

(בבלי מכות כג' ע"ב – כד' ע"א, נוסח עין יעקב)

דרשה זו מעמידה את תרי"ג המצוות כולן כדרישה להתנהגות מוסרית, הדרשה מעמידה לנגד עיננו התנהגויות של דוגמה אישית!

בלק ובלעם המנסים לקלל נתפסים כמראָה, האמורה ללמד את העם – תקשיבו לסובב, תכירו בקיומו של האחר', בלק ובלעם מחפשים נקודת תצפית הרואה את המכלול, ניתן לומר, 'צופה לרגע רואה כל פגע'!

נדרוש את דברי הנביא מיכה, יש לשאול – מה ה' דורש ממך, והתשובה מבוא כאשר נקשיב, הגיד לך אדם – מה טוב...!

 


דרשת פרשת קורח- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת קרח – התשע"ד

 

יצא קירח מכאן ומכאן או תלוי ועומד!

פרשת קורח מלווה בהפטרה מספר שמואל ובו לשון דומה של שמואל המבקר את דרישת העם למנות מלך. שמואל כמשה אינו מבין את תלונות העם ופונה בטרוניה ואומר – וכי לקחתי שור או חמור מכם? למרות תשובת העם המאשרת שאין בפיהם האשמה כנגד הנביא וכך גם בפני משה, ניכר שעצם ההתנצלות מעידה על חשד פנימי!

'אין זה 'אקטואלי חלילה', כאשר במדינתנו עומדים לדין ומואשמים על לקיחת כספי...!

 

מפתיע לגלות פסוק המעיד שלא כל העובדות ידועות מהפרשה שלנו -

במדבר כו' בפרשת פנחס (נקרא בעוד כמה שבתות!) נכתב – "ובני קורח לא מתו"

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי {קְרִיאֵי} הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָה: (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:

נעיין בפרשה – מדוע משה כועס? מדוע נופל על פניו?

במדבר פרק טז'

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה':

(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:

(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: (יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי <תלונו> תַלִּינוּ עָלָיו:

(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב

וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

(יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה: פ

 

משה מתרגז, לוקח אישית, כנאמר "וייחר למשה מאוד', ומדבריו נשמעת מצוקה, אין הוא בטוח שהאל לצידו ולכן פונה לה' ומבקש – 'אל תפן את מנחתם' ומיד מתנצל ואומר 'לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הריעותי אחד מהם' – דומני שכאשר מנהיג צריך להתנצל ולפרט מה הוא לא עשה, הרי שדברים בגו, להאשמה יש בסיס!

נראה שישנם לא מעט טענות כנגד משה על עושרו (במדרש),

מנין למנהיג הכסף? אחד ההסברים מצביע על כך שכאשר ה' בקש ממנו לפסול לוחות, את לוחות הברית הרי שאת שאריות הלוחות, אבן יקרה הוא קיבל ומכאן עושרו, כלומר ממדרש זה נשמע שאכן למשה כסף. (הסבר נוסף – הוא ביזת מצרים, כאשר התבקשו בני ישראל לקחת בהשאלה כלי כסף, כלי זהב ושמלות ומשה היה עסוק במציאת ארונו של יוסף אומר המדרש הרי שהוא קיבל פיקדונות מעשירי מצרים, כלומר על לנו לחשוש שמשה לא קיים את ציווי האל?! כאן נראה כיצד משה משלם על ציותו לצו המאפשר לקחת כסף לא לו!)

 

דברי משה מזכירים לנו את דברי שמואל הנביא שאף הוא רגז למשמע אוזניו, העם רצה מלך ובכך מערער על סמכותו כנביא (שמ"א ח'). חשוב לציין שניכר ששמואל לא הכיר את צו המלך שבספר דברים! אילו הכיר, הרי שלא היה יכול להתנגד לבקשת העם!

לאחר מינוי שאול בגלגל הוא מתנצל וטוען -  "(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:

(ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:

(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: (שמ"א, יב')

 

נציין שבתרגום השבעים שונה הנוסח ונכתב 'לא חמד אחד', כדי שלא יאמרו, הוא (משה) לא לקח חמור, אך לקח דברים אחרים.

(תרגום השבעים הוא תרגום התורה ליוונית בימי תלמי מלך מצרים במאה השלישית לפה"ס, התיאור בספר חיצוני לתנ"ך - אגרת אריסטיאס)

וכך בתלמוד הבבלי מגילה ט' ע"א – ע"ב – אלו השינויים בנוסח התרגום הבאים לענות על שאלות תיאולוגיות, אחרת יחויבו לענות אילו תירגמו מילולית! למרות ששבעים החכמים היו מבודדים איש בחדרו, שינו בכמה מקומות את נוסח המקרא.

 

"דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.

וכתבו לו (בראשית א') "אלהים ברא בראשית", (בראשית א') "אעשה אדם בצלם ובדמות", (בראשית ב') "ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי", (בראשית ה') "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו בראם, (בראשית יא') "הבה ארדה ואבלה שם שפתם", (בראשית יח') "ותצחק שרה בקרוביה", (בראשית מט') "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", (שמות ד') "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם", (שמות יב') "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה", (שמות כד') "וישלח את זאטוטי בני ישראל", (שמות כד') "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו", ט' ע"ב (במדבר טז') "לא חמד אחד מהם נשאתי", (דברים ד') "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים", (דברים יז') "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם", וכתבו לו "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו (ויקרא יא') "ואת הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה."

 

המסורת קישרה בין פרשת קורח לדרישת העם לשמואל – למנות מלך, האם בקישור ההפטרה (טענת שמואל כנגד המלוכה) לפרשה, טמונה הטענה שקורח רצה 'מלוכה' – שלטון ושררה!

יתרה על זאת, כיצד הצליח קורח להקהיל את כל העדה כנגד משה?

 

הסבר א' – (מדרש תהלים (בובר) מזמור א') אמר דברי ליצנות ובהן עקיצה, על חוקי הכהונה!

[טו] דבר אחר "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". אלו בני קרח, שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז', כו').

"ובדרך חטאים לא עמד". שנאמר "את מחתות החטאים האלה" (במדבר יז', ג').

"ובמושב לצים לא ישב". זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר "ויקהל עליהם קרח את כל העדה" (במדבר טז', יט'), התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות,

ואמר אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שני נערות יתומות, והיה לה שדה אחת,

באתה לחרוש, אמר לה משה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב', י'),

[באת לזרוע, אמר לה "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט', יט')],

באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה לקט שכחה ופיאה,

באתה לעשות גורן אמר לה תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני,

הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו,

מה עשתה עניה, מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהן, וליהנות מפירותיהן כיון שילדו,

בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקב"ה, "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" וגו' (דברים טו', יט'),

הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות,

הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה תני לי "ראשית הגז",

אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן,

כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקבה,

אמרה אחר ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך, הרי הם חרם עלי,

אמר לה אם חרם הן כולן שלי, דכתיב "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח', יד'),

ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה,

אריך כדין הא בזתה עלובתא כשר וטוב כזה לעושק העלובים, כלהן עושין ותולין בהקב"ה.

 

הסבר ב' – (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) – קורח אתגר את ההלכה!

רב אמר קרח אפיקורסי היה! מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת, אתא גבי בא לפני משה, אמר לו (קורח למשה): משה רבינו, טלית שכלה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו (משה לקורח): חייבת, ככתוב "גדילים תעשה לך...", המשיך קורח לשאול - בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו (משה לקורח): חייב במזוזה, דכתיב "וכתבתם על מזוזות ביתך...". אמר לו (קורח למשה): בהרת כגריס מהו כתם בחשש טומאה בגודל גרגר, האם מטמא? אמר לו (משה לקורח): טמא! המשיך קורח ושאל - פרחה בכולו באם הכתם התפשט על כל הגוף, אמר לו (משה לקורח): טהור! באותו שעה, אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול. באותה השעה אמר משה ריבון כל העולמים, אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא לה מעכשיו "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה:" (במדבר טז', ל')

 

 מכאן למבחן המחתה – תפקיד האש!

ניסיון העבר לימד את משה שבשימוש לא נכון במלאכת הקטרת הקטורת יש עונש מוות, שהרי כך מתו נדב ואביהו – (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ויקרא פרק י')

האם אכן משה בכעסו דורש עונש מוות?

 

עיון בפסוקים מעיד שמבחן המחתה הוא דרישת משה ואין זה צו אלוהי, בכך נבין את טענת העם בהמשך – "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' :" (במדבר יז', ו')

 

שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שבהמשך הפרשה מבחנו של ה' – הוא מבחן פריחת המטות, פריחה ולא מוות!

מדוע משה דורש עונש מוות והאם ה' מסכים עם טענתו?

 

במדבר פרק יז'

(טז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: (יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: (יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: (כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם:

(כא) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם: (כב) וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת:

(כג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: (כד) וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ: ס

 

 בניסיון להבין את משמעות מבחן הקטורת, נזכור שברכיבי הקטורת סמל חשוב – החלבנה,

נזכיר את שלמדנו בעבר – החלבנה מייצגת את 'פושעי ישראל' וישנה משמעות בצירופם לקהל!

 

שמות פרק ל' -  (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: 

 

רש"י מביא לשון הגמ' בב' כריתות "וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:"

 

בבלי כריתות ו' ע"ב - א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה".

 

ונוהגים לומר בתפילת 'כל נדרי' בערב יום כיפור - בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין:

 

מה אם כן רצה משה?

יתכן ומשה טען,

על החלבנה להיות רכיב אחד ממכלול רכיבי עשיית הקטורת ואילו במעשיכם הרי שכלל הקטורת הוא כחלבנה, ולכן בקשתכם דורשת תגובה חריפה – מוות!

 

מדברי הרבי מאיזבצא 'מי השילוח' משתמע שיש לקבל בחיוב את מעשה קורח ועדתו וכתקנת האר"י שבתפילות ראש השנה לפני שמיעת קול השופר עלינו לומר (שבע פעמים) את מזמור מז' בתהילים – "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר...  עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר..."

 

  קורח ועדתו אינם נתפסים בשלילה, אלא כחסידים בעלי רוח של משובה, הקריבו את חייהם למען רעיון! כלומר, אומנם עונשם היה מוות ובכך לכאורה ה' מסכים עם דברי משה, ברם, ציווי ה' לצפות עם המחתות את המזבח מעיד שהם עלו/הועלו בדרגת קדושתם!

 

כך גם עלינו להבין מדברי הנצי"ב (העמק דבר, במדבר יז', ג') – עצם העובדה שלאחר מות 250 המכובדים לא רק שלא השמידו את המחתות אלא להיפך – רקעו אותם על המזבח וכלשון הפרשנות הועלתה דרגתם – מתשמישי המזבח הפכו להיות המזבח עצמו – כלומר המעשה שלהם נתפס כחיובי!

האם בכך הכתוב אמור ללמד את משה ואותנו הקוראים, אל לנו לשפוט לשלילה את המעשה אלא עלינו ללמוד מהתנהגותם – להשמיע ביקורת! ובלשון הנצי"ב -

" "את מחתות". חזר להמחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם. ואדרבה העלה המקום יתברך אותם מקדושה קלה לחמורה (כדאיתא כנאמר בבבלי במנחות דף צט') דמתחלה היו תשמישי המזבח ועתה נעשהו גוף המזבח:

"החטאים האלה בנפשותם". כבר נתבאר שר"ן (250) איש הללו היו חסידי הדור. ומסרו נפשם על אהבת ה' ומש"ה כתיב זה הלשון כמו בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אלא דשם כתיב "על הנפש" דמשמעו על הנפש החיוני לצערו מבלי הועיל לפי כחו כמש"כ לעיל שם. וכאן כתיב "בנפשותם", והוא נפש המעלה שנקראת נשמה. שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע"י אבדון מזה העולם: כלומר חטאם היה ברצונם להקריב את חייהם מהעוה"ז

 "ויקדשו". עתה במה שהקריבום לפני ה' בקטרת נתקדשו. ע"כ על כן הנני מעלה אותם עוד בקודש:

"ויהיו לאות לבני ישראל". א"א אי אפשר לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך. דא"כ דאם כן  למה חלק הכתוב הטעם. והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב וגו'. אלא משמעות אות דכאן הוא ד"א דבר אחר. שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון ית'ברך. וע"ז ועל זה כתיב "כי ה' אלהיכם וגו' ולא יקח שוחד" כמש"כ במקומו ובספר ויקרא ט' ו'.

עוד הוא אות, שמכל מקום מי שעובר ע"ז על זה לא יהא אדם מבזה אותו. כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה'. דלא כן חלק אלה האנשים. אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב"ה להם כבוד. והושע הנביא (פרק יא') אמר "ארפא משובתם אוהבם ונדבה כי שב אפי ממנו":

כלומר כוונת הנביא לומר לאלו שהשתובבו מחמת שהתנדבו לה' ועשו פרעות וקבלו ענשם. עתה ארפאם ולא ישתובבו עוד. ואוהבם על מה שהתנדבו לה'. כי שב אפי ממנו. על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי. מעתה אוהבם על הנדבה. וכ"ז וכל זה הראה הקב"ה כאן במחתות ר"ן איש:"

 

כיצד נוכל להבין את אי חששם מפני המוות, מדוע העלו בדעתם שה' ירצה, יסכים להתנהגותם?

כינוי הכתוב לאותם ר"ן אנשים הוא – "חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" כלומר, אותם אנשי שם, נשיאים היו!

בחנוכת המשכן (במדבר ז') הביאו הנשיאים את קורבנם (כל אחד מ- 12 הנשיאים) קורבן שהיה דומה לקורבן אהרון ברם להם הייתה תוספת, הם הביאו גם 'כף קטורת', ואילו אהרון לא הביא קטורת ואכן קורבנם התקבל! מכאן קיוו שגם עכשיו, ה' יקבל את קטורת המחתה!

במדבר פרק ז'  (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה: (יג) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: ...

 

וזה הסברו של ר' שמחה הכהן מדוינסק בפירושו 'משך חכמה', לפרשת קרח טז', יז'

"וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת" - עיין רש"י מדוע נתן הבחינה ע"י הקטרת.    ולדעתי יתכן, כי הר"ן איש היו הנשיאים אליצור בן שדיאור וחביריו, וראו כי חינכו המשכן ונתקבל לרצון קרבניהם, והנה מה הקריבו חטאת, עולה, שלמים, זה גם אהרן הקריב ביום הראשון שמיני למלואים, כמו שנכתב בפרשת שמיני, רק קטורת יחיד לא מצאנו שיהא קרב לשום אדם, רק לנשיאים בלבד, שמשלהם הקריבו, כמו דאמר במנחות נ' ובספרי (נשא קנו), וכל קטרת יחיד שלא נמסרה לצבור הוא קטרת זרה, ונדב ואביהוא נשרפו ע"י קטרת,        לכן עלה בדעתם שמעלתם גדולה ממעלת הכהנים, וזהו שאמרו כל העדה, זהו הנשיאים, כולם קדושים ובתוכם ד', שנתקבל לרצון קרבניהם והמה חינכו המשכן, לכן אמר שיעשו בוחן ע"י קטרת שבה אתם מתפארים, ומזה בא טעותכם.

 ולכן אמר במדרש (במדבר רבה יג-ז) שכל מקום שאמר 'ויהי' אינו אלא צרה, ופריך והקשה מהפסוק "ויהי המקריב ביום הראשון..." מה צרה יש בתיאור זה?, ומתרץ - שהולכין להשרף במחלוקת קרח, פירוש, כי ע"י זה הקרבן טעו במחלוקת קרח, כי זה סבה לשרפתם.   ויתכן כי נחשון לא היה ביכולתו להסירם מטעותם כי היה גיסו של אהרן, ואמרו שלכבוד בעל אחותו דרש ואולי גם מפני זה הודיע הכתוב (שמות ו, כג) שהיתה אחות נחשון. ודו"ק.

 

נחתום בסיפור המבהיר 'בזכות' מה 'קיומו של העולם'?!

בתפילה החותמת את תפילת העמידה אומרים - "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..." – מהי הסיבה שאומרים 'כעפר לכול'?

 

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם:

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת - הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

 

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

 

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר ?

על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

 

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

 

הגמרא בב' חולין פט' ע"א אומרת – מחד, העולם מתקיים עבור התנהגותם של משה ואהרון בביטול עצמם ומאידך – העולם מתקיים על ידי אותם הבולמים עצמם בשעת מריבה! נחתום בשאלה - כיצד עלינו להבין את התנהגותו של משה במאבקו מול קרח? מדוע אינו בולם עצמו? כלשון הגמרא -

 

"אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח', כז'), ואילו במשה ואהרן כתיב "ונחנו מה" (שמות טז', ז').

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה", וכתיב התם (איוב כו') "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה";

רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג') "ומתחת זרועות עולם". אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נח', ב') "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם"."

 

שאלה למחשבה!


דרשת פרשת חוקת-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת חוקת התשע"ד – שלמה פוקס

ממאבקים פנימיים למלחמות על הבית (ארץ ישראל וערכי ישראל)!

בפרשות הקודמות צעדנו עם המרגלים המוציאים את דיבת הארץ ומשכנעים את העם כולו שאין אנו מסוגלים לכבוש את הארץ. התלבטנו האם לנקוט את עמדת כלב ויהושע או כעשרת המרגלים! חווינו את המחלוקת של חבורה נכבדה - 'נשיא עדה, קריאי מועד, אנשי שם' בראשות קורח כנגד הנהגת משה ואהרון ונטינו להזדהות עם משה ואהרון או... ובכל מקרה אימצנו את 'תרבות המחלוקת' כערך מכונן! כמובן שסייגנו וערכנו הבחנה בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים.

בפרשה זו נמצא את עצמינו בוחנים את דעתנו לגבי ה'עונש' שהוטל על משה ואהרון בשל טעות, חטא, הכאה בסלע ולא דיבור, נחווה את מות ההנהגה - מרים ואהרון, ונמצא עצמינו תוהים – מדוע העם אינו מגיב ומוחה?!

נכנס למשא ומתן עם המוגדרים כאחר, כאויב – ונתלבט כיצד ננהג כאשר אדום וסיחון ידחו את בקשתנו לעבור בארצם? אך, מדוע עלינו להתחשב בדעתם, מה מביא אותנו להכיר בקיומם ולפנות בנימוס ובבקשה 'לעבור בארצם'! יתרה על זאת, כאשר משה יתאר את המפגש עם סיחון בספר דברים (ב', כו' ל') הרי שיתברר שמשה אף שלח מלאכים לשלום!

דברים אלו נכתבים כאשר עדיין לא ברור מה שלום שלושת החטופים, הרצון לראות את הבנים בבתיהם מציב דילמה ערכית חשובה – עד כמה יש לשמור על זכויות האדם הבסיסיות של המוכָּרים כאויב, זאת כאשר יש חשש לחיי החטופים! יהיה מי שיאמר – בשעת ספק סכנת חיים שלנו, אין להתחשב בערכי חיי המוגדרים כאויב!                  ננסה ללמוד מהפרשה על מורכבותה של הדילמה.

הפרשה פותחת בתהליך הכנת 'אפר פרה אדומה' ומיד מלמדת "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים..." (במדבר יט', יא' – יד'), דיני טומאת המת וטהרתו יהוו תמרור אזהרה ביציאה למלחמה שהרי 'המת' מצוי בשדה הקרב.

המת מטמא, 'לכל נפש אדם', מפרש האבן עזרא - יהודי או לא יהודי (עכו"ם)!  הטומאה מחייבת להימנע ממגע במת. ברם, המוות הינו חלק מהחיים ובוודאי חלק משדה הקרב. אי לכך, אין אפשרות להימנע ממגע ובטיפול במת. 'והיה מחניך קדוש...' (דברים כג', טו') – ישנה דרישה לשמירה על קדושה גם בתנאי המחנה, בזמן מלחמה שומרים על 'קדושה' - 'קדושת החיים'!

לכאורה 'תרתי דסתרי', אוקסימורון!

דוגמה משמעותית לסתירה מעין זו מצינו בציווי על בניית מזבח - "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ": (שמות כ', כב'), כלומר, אין להשתמש בברזל על מנת לסתת את אבני המזבח בשל השימוש במתכת כחרב, והרי ברור שעל גבי המזבח ובסביבותיו יש שימוש נרחב בסכינים, לשחיטה ולהכנת הקורבנות! מותר ואסור שזורים זה בזה, האיסור מחייב ובכל זאת ישנה דרך בה מותר להשתמש בסכין!

בהמשך הפרשה שזורים תיאורי מות מרים ואהרון, חטא/טעות של משה ואהרון מעשה שיביא לאי כניסתם אל הארץ ולמותם בתיאור תהליך 'כיבוש הארץ'. נלמד על סירובו של מלך אדום שנעבור בארצו וכן על המלחמה בסיחון מלך האמורי (בעבר כתבתי לאתר קולות על 'אי ציות - הוא הציות לחוק, מאבק החוק בקונפורמיזם! תמונת מבט על מכלול הפרשה!)

נבחן נקודה אחת בפרשה וכן על הקשר בין ההפטרה לפרשה.

בפרשה, דין ודברים עם מלך אדום - (יד) וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:... (יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: (כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

וכתוצאה מסירובו – מתבצע 'עוקף אדום', וכתוצאה מכך (במדבר כא', א' – ד') "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:..."

מה נוכל ללמוד?  מחד, על אי היציאה למלחמה על אדום ולעומת זאת יציאה למלחמה כנגד סיחון מלך האמורי! (ונזכיר את הנלמד בתחילת 'ספר דברים' על איסור יציאה למלחמה על 'מואב ועמון') ומאידך, מדוע 'עמון ומואב' לא יבוא בקהל ישראל עד עולם ואילו 'אדום' יבוא בדור השלישי והרי גם הוא סירב לתת לנו לעבור בארצו?

בספר דברים (כג' ד' – ח') צוונו: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:                   לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:"

על כך אומר המדרש (ספרי דברים, פיסקא רנב', ח') -  " "לא תתעב אדומי", מפני מה? כי אחיך הוא וגדולה אחוה. "לא תתעב מצרי", מפני מה? "כי גר היית בארצו".              אמר רבי אלעזר בן עזריה המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר, והלא דברים קל וחומר, אם מי שאין מתכון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה! המתכוין לזכות, על אחת כמה וכמה! רבי שמעון אומר מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומים קדמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם!               ללמדך: שהמחטיא את האדם, קשה לו מן ההורגו. שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא".

ובלשון בוטה במדרש תנאים לדברים – "ר' יהודה בן גמליאל אומר: שתי אומות, אחת קידמה את ישראל בחרב ואחת קידמה אותם בעבירה: אדום - קידמו את ישראל בחרב, "פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ' יח') מה הקדוש ברוך הוא אומר לו "לא תתעב אדומי": מואב - קידמו את ישראל בעבירה, שנאמר: (שם כה', א') "וישב ישראל בשטים", מה הקדוש ברוך הוא אומר להן: "לא יבא עמוני ומואבי", נמצאת אומר: 'המחטיא את חבירו בדבר עבירה קשה ממי שהוא הורגו': "

מהמדרש אנו למדים - גדול הכעס ב'מואב ועמון' מאשר ב'אדום', 'עמון ומואב' שזנו עם ישראל והם צאצאי לוט, מהם מצופה להתנהגות אחרת ואילו 'אדום' שיצא כנגד ישראל בחרב, נתפס כמגן על ארצו ועמו ולכן אנו מצווים 'לא לתעבו'!

האם האשמת 'מואב ועמון' על שלא קדמו את ישראל בלחם ומים היא טענה אמיתית או שכוונתה להעמיד 'מראה' בפנינו לדורות, לשאול בכנות את עצמינו – האם אנחנו נאפשר לעמים אחרים לעבור בארצנו?

נזכר בהבטחה או בציווי הסותרים הנחה זו (ויקרא כו', ו') "וחרב לא תעבור בארצכם"!

ומדוע לימים יצא יאשיהו מלך יהודה למלחמה בפרעה נכו מלך מצרים בבקעת מגידו והוא רק רצה לעבור בארצנו, ויאשיהו מת בקרב! (דברי הימים ב', לה', כ' – כב') "אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ:

הפרשה פותחת בדיני טומאה ומבהירה – שדה הקרב מטמא! אין זה אומר שלא יוצאים למלחמה, אלא, גם במלחמה יש לכלול שיקולים של קדושה. דומה שהקריאה לשלום והצבת השאלה – האם עלינו לכעוס, לבקר ולנקום בעַם שאינו מוכן לתת לנו לחצות את ארצו!? ואולי, יש לזכור את הכלל – מה ששנוא עליך אל תעשה ל...אחר!

ומכאן לקישור שנעשה בין הפרשה להפטרה – מה נוכל ללמוד ממלחמת יפתח בעמון (שופטים יא') הרי נאסר על ישראל לצאת למלחמה נגד בני עמון, אלא... הם התחילו!? ובעיקר מה יש ללמוד מהנדר שנדר יפתח! ובפרשה, כפי שהבאנו לעיל, עַם ישראל נודר נדר! (במדבר כא', ב' – ד') האם יש קשר בין הנדר שנדר העם לבין העובדה שקצרה נפשם!

נעיין בנדר יפתח על פי המדרש ונברר, האם הייתה זו טעותו של יפתח בלבד?          כפי שנראה, הייתה זו (גם) טעותו של פנחס בן אלעזר שהיה הכהן הגדול (שופטים כ', כח') באותם ימים!

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, שופטים סח') "...ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו.       אלא פנחס אמר - הוא צריך לי ואני אלך אצלו? יפתח אמר - אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו? בין דין לדין אבדה הנערה...

...יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה, היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו לא באתם אלא לעשות מריבה באתם? אלא, הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח. יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אחר ששם זה נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מבני עמון ומואב ובאו לעשות עמו מריבה, מיד עמד והרג מהם שנים וארבעים אלף, שנאמר: "אמר נא שבולת ואמר סבולת" (שופטים יב'), זה לשון עבודה זרה, כאדם שאומר לחברו 'שא בל', ומי הרג אותם? פנחס! שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר, וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו, שנאמר: "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ואתה כי הזהרת את הרשע..." (יחזקאל לג') מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח... וכשעשו בגבעת בנימין, דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם!"

בלשון המדרש אי התרת הנדר על ידי פנחס מעידה על אי תפקודו, ובכך מעבירה את האחריות לנעשה על הכהן הגדול!

המדרש מניח שבימי המקרא הייתה אפשרות של 'התרת נדרים' ולכן מבקר בחריפות את הכהן הגדול שלא טרח לגשת ליפתח ולהתיר לו את הנדר וזאת בשל 'כבוד', בכך שילמה בת יפתח את מחיר גאוותו. ולדעת המדרש – כל ההרוגים במלחמות האחים שבספר שופטים נזקפים לחובתו של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן!

המשנה בחגיגה (פ"א, מ"ח) אומרת – "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"

נחתום בשאלה - האם צירוף ההפטרה לפרשה, בא (רק) כדי ללמד שלעיתים יש להילחם בבני עמון ולהסביר את עובדת כיבוש חבלי ארץ של בני עמון כתוצאה עקיפה של מלחמה מותרת באמורי. ו...אולי, גם כדי לטעון שהעובדה שמשה אינו מתיר את 'נדר ישראל' הרי בכך כל הנעשה תלוי על צווארו?

 


דרשת פרשת בחוקותי- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת בחוקותי התשע"ד – הברכה והתוכחה!

הפרשה פותחת במילה 'אם' (ויקרא פרק כו', ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:...

מכאן – האל מודע לקושי ומקווה שאכן ישמעו וילכו בדרכיו אך מצביע על המציאות ולכן נכתב 'והיה באם יקיימו את החוקים....'!

וכך מסביר הרבי החסידי מאיז'בצא 'מי השילוח' - רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה (ה'תק"ס ז' בטבת ה'תרי"ד1800 1854), מחבר ספר "מי השילוח", היה מייסד חסידות איזביצא ראדזין, עמד בראשה משנת 1839 לאחר פרישתו מרבי מנחם מנדל מקוצק ועד לפטירתו בשנת 1854.

"אם בחוקותי תלכו" – לא נאמר כאן לשון 'וידבר ה' אל משה' או 'ויאמר ה'...', כי לשונות האלו הם על מצווה מפורשת בגוון פעולה שהוא מצות מעשיות, אבל כאן שהוא מורה שתוכל לכוון בעומק אל רצונו יתברך וזה הוא יקרות מאוד שכתיב עליו לשון 'אם', כמו ספק, אם יש לך זכות? ... אם יש לך זכות – בחוקותי תלכו, תכוון לעומק רצוני ולשורש החיים, ... ומקודם צריך להיזהר שלא להתלוצץ על שום בריה.                                                                  "אם בחוקותי תלכו" – 'אם' הוא לשון ספק, כי מי יודע אם מקיים את התורה כעומק רצון השם יתברך, ...וגם לשון 'אם', הוא לשון תפילה, שהשם יתברך כביכול מתפלל – הלוואי שתלכו בחוקותי ותכוונו לעומק רצוני."

מבנה הפרשה

הברכה והקללה – הפרשה פותחת בתיאור המצב בעת ברכה ומרחיבה מאוד בתיאור המצב בה הקללה שורה על הארץ והעם.

לאחר תיאורי הברכה והקללה נמצא את 'פרשת הנדרים', והיה ואיש או אישה רוצים לנדור נדר ולהקדיש את שווים שלהם או שווי בהמה וכן במידה וירצו לנדור בערך הבית או השדה!

נהלך בעקבות הפרשה וננסה להבין את המבנה!

בברכה/הבטחה נאמר – "והשבתי חיה רעה מן הארץ" וכן "וחרב לא תעבור בארצכם"

א.     (ויקרא כו', ו') וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

עיון במדרש תנאים מלמד שהאל מבטיח שבאם...אזי... (ספרא – בחוקותי) (א) "ושכבתם ואין מחריד". לא יריאים מכל ברייה. "והשבתי חיה רעה מן הארץ". רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו.                                      אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים. או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת", למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו: (ב) וכן הוא אומר "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה".                 מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. וכן הוא אומר גמול ידו הדה. זו חיה ההורגת את הבריות:                                                (ג) "וחרב לא תעבור בארצכם". אין צריך לומר שלא יהו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהיו העוברים והשבים עוברים ממדינה לחבירתה, כדרך שעברו בימי יאשיהו. "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". שיהו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו:

ב. חרב של שלום – ציווי או הבטחה! בעיון התלמוד יתברר שהמלך יאשיהו חשב שעליו למנוע את 'מכת החרב' ולכן יצא להלחם נגד מלך מצרים במגידו!                                   (ויקרא כו', ו') וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

וזה לשון הכתוב בדברי הימים ב', לה' – " (יט) בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה: (כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֶם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ:

(כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהֹוָה: (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:"

התנהגות המלך יאשיהו מוסברת בגמ' (בבלי תענית כב' ע"א – ע"ב) שָׁנִינוּ, מַתְרִיעִין עַל הַחֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת. גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנָן, חֶרֶב שֶׁאָמְרוּ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר, חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁאֵין לְךְ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר [דף כב ע"ב) (דה"ב לה) "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר, מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵינִי, חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ". מַאן ,אֱלֹהִים'? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר, הוֹאִיל וְקָא בָטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכִילְנָא לֵיהּ. (וכתיב) (שם) "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו, הַעֲבִירוּנִי [כִּי הֶחֳלֵיתִי מְאֹד". מַאי "כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד"?] אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כָּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה. אָמַר (רב יהודה אמר רב) [רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ],                                            מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ יֹאשִׁיָּהוּ? שֶׁהָיָה לוֹ לִימָלֵךְ להתייעץ בְּיִרְמִיָּהוּ וְלֹא נִמְלָךְ. מַאי דָּרַשׁ? (ויקרא כו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם",                                                                                מַאי ,חֶרֶב'? אִי נֵימָא חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב, (שם) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" וְגוֹ'. אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה. כאשר עמד יאשיהו למות, בא ירמיהו לשאול לשלומו וראה ששפתותיו מלחשות. חשש שמא חס וחלילה רוצה המלך בצערו לומר דברים כנגד ה'. התכופף והאזין ללחישותיו ושמע שהיה מצדיק עליו את הדין ואכן ציטט את הפסוקים ממגילת איכה בהם הוא מודה שהימרה את פי האל, על כך נענה הנביא ירמיה ואמר – רוח אפינו משיח ה'!

(כִּי הֲוָה קָא נַיִחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲתָא יִרְמְיָהוּ לְשִׁיּוּלֵי בֵיהּ, חַזְיֵּהּ דַּהֲוָה קָא מְרַחְשָׁן שְׂפָוָוֹתֵיהּ, אָמַר, דִּילְמָא חַס וְחָלִילָה אַגַּב צַעְרֵיהּ קָאָמַר מִלְּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָא? גָּחִין עָלֵיהּ, שַׁמְעֵיה דַּהֲוָה קָא מַצְדִּיק דִּינָא עַל נַפְשֵׁיהּ, וְקָאָמַר, (איכה א) "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי". פָּתַח עָלֵיהּ יִרְמְיָהוּ וְאָמַר, (שם ד) "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" וְגוֹ':)

ולסיום הברכה/הבטחה נראה מה יש ללמוד מחתימת הברכה במילה 'קוממיות', מילה זו אמורה ללמדנו, כיצד עלינו לחוש בארצנו!

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:... (יג) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:

קוממיות – מעניין לשים לב היכן בתפילה אנו מוצאים שימוש במילה זו וכיצד!

  1. 1.      בשחרית בברכת 'אהבה רבה' – לפני קריאת שמע

וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ: כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אָתָּה. וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה בֶּאֱמֶת: לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה:

  1. 2.      ובברכה הרביעית שבברכת המזון – בברכת 'הטוב והמטיב' - הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

נעיין בפסקה מתוך – דף 'שבת שלום' נתיבות שלום לפרשת בחוקותי התשע"ד ונלמד כיצד יש לומר את המילה 'קוממיות לארצנו' או קוממיות בארצנו'?                                   ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל וחוקר במרכז אלי ויזל, שניהם באוניברסיטת בוסטון.

...מעשה שהיה במושבה יסוד-המעלה בעת מסע הרבנים ב-1913, את הסיפור אנו מוצאים בספרו של א.מ.חריזמן ,'נחשוני החולה- תולדות יסוד המעלה' (ירושלים תשי"ח 180-181). במוקד הסיפור עומד ר' פישל סלומון הנפגש עם הראי"ה קוק, הרב זוננפלד, הרב חרל"פ והרב הורוביץ המסיירים במושבות לשם תיקון המצב הדתי. "יום אחד סרו גם ליסוד- המעלה. סודרה להם סעודה בביתו של ר' ישראל אשכנזי ובין הקרואים גם ר' פישל סלומון. והנה כלתה הסעודה והתחילו בברכת המזון, ופתאום שוב נשמע קולו של ר' פישל "הרחמן הוא יוליכם קוממיות בארצנו". "לארצנו" העירו שוב הרב זוננפלד, והפעם כבר בהקפדה יתירה.סיים את ברכת המזון והמשיך : מה ראה כבודו לשנות מהנוסח שקבעו קדמוננו שמפיהם אנו חיים ובכבודם אנו חייבים? 'רבי - השיבו ר' פישל - הרינו כבר בארצנו ושוב איננו מולכים לשם. אלא מתהלכים כבר בתוכה ודורכים על אדמתה. יאמרו לארצנו אלו השרויים עדיין בגלות, או הנמצאים בדרך לארץ" אחרי שמתפתח דיון בשאלה מובאות עמדותיהם של המהר"ם חביב ור' חיים אבולעפיה מטבריה שנהגו לומר 'בארצנו' . מה היא העמדה ההלכתית - בארצנו או לארצנו?

בשאלות ותשובות הלק"ט (הלכות קטנות) למהר"י חגיז (ח'א סימן קפה) מובאת שאלה: כיצד יש לומר בארץ ישראל ,ותוליכנו קוממיות בארצנו או קוממיות לארצנו ? תשובת הלק"ט שם: "כך נוהגים לאומרה- בארצנו - ואם היו אומרים לארצנו, לא הפסידו". פסיקה דומה פסק רבי עמרם אבורביע, שהיה רבה הספרדי של פתח תקוה ובספרו 'נתיב עם' כותב (ס,נט) "קוממיות בארצנו - בתפילת אהבת עולם וכן גם בברכת המזון". הרב ד"ר שלמה טל עורך סידור 'רינת ישראל ' על נוסחיו השונים נדרש אף הוא לשאלה זו, ובתשובה כתב כי "בספר מנהגי ארץ-ישראל להרב מרדכי יהודה לי בזק"ש (תשי'א) נאמר "נוהגים בארץ- ישראל לומר "ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו (ולא לארצנו) וכן כתב מהר"ם בן חביב כי "ותוליכנו לארצנו לא שייך אלא למי שעומד בחוץ לארץ, וכן בברכת המזון".

עיינתי בסידורים רבים שהודפסו ונדפסים בארץ, במדינת-ישראל ומצאתי כי בכולם ואולי יש יוצא מן הכלל נאמר בברכת 'אהבת עולם' "ותוליכנו קוממיות לארצנו". בין פסיקת חכמי ישראל לבין מה שנוהגים העם, מצוי פער שבין הגולה , ששם ראוי לומר לארצנו, לבין ארץ –ישראל שבה ראוי לומר "ותוליכנו קוממיות בארצנו".

מכאן שיש לתקן בסידור שלנו ולומר – ותוליכנו קוממיות בארצנו!

 

מיד לאחר חלק ההבטחה שבפרשה – נמצא את הפרשה של התוכחה ומיד בחתימה – פרשת נדרים של ערכין!

רק לפני שבועות מספר למדנו בפרשת קדושים – 'הוכח תוכיח את עמיתך'! כרגע, ה' הוא המוכיח אותנו – מהי שיטה זו של איומים, האין כל דרך אחרת?

נראה שניתן ויש להבין את התוכחה כהפניית המבט פנימה על מנת לברר, מה באחריותי, באחריותנו, מה בשינוי המצב תלוי בנו, ומהו הגורל שאינו תלוי בנו.               התוכחה הפומבית אמורה לפתח את הצו שלמדנו בפרשת קדושים, והקריאה לתוכחה היא בפנייה לכלל העם ואפילו לעולם כולו!

ברם, בתוכחה נשמעים צלילי פחד!

רק מי שזוכר חוויות שמעוררות – דריכות, עד כדי קפיץ מתוח!יכול להבין למה כוונת הכתוב 'כעלה נידף' – חזרה ללבנון בזמן 'מכוניות תופת'... וזה לשון הכתוב -

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם: (ויקרא כו')

מנגד נקרא את הצו בספר דברים – אין לפחד?! ושוב נשאל – האם זו מצווה או הבטחה אלוהית?

(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: דברים פרק כ'

מסביר מדרש תנאים (ספרי דברים מט') – תהיו מודעים לצלילי המלחמה!

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם":. "אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים ו"אל תיראו" - מפני הגפת תריסים ושפעת עקלגסים, "ואל תחפזו" - מקול הקרנות, "ואל תערצו" -  מקול הצווחה כדרך שאומות העולם עושים - מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים ואתם באים בנצוחו של מקום:"

מיד לאחר התוכחה הפרשה עוברת לפרשת נדרי הערך – מה נוכל ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?

יסביר ה'מי השילוח' -  "איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה' " - היינו אחר פרשות התוכחה נתן השם יתברך מבטח עוז לישראל ונתן להם פרשת ערכין, היינו, שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר, ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד' פעמים שבע הנכתב בתוכחה, ..."

כלומר – לאחר ששמענו את הקללה הרי שיש סיכוי גדול שירך לבבנו עוד בטרם יגיע האויב ולכן נותנת התורה דרך כיצד לרצות את הפחד על ידי פדיון הנפש והרכוש!

אך נוכל גם לדרוש שהנדר יחייב/יאפשר 'התרת הנדרים' – ובאם לא תתקיים הדרה הרי שיהיה מי שיפגע ובכך נראה כיצד המדרש משמיע ביקורת נוקבת – תוכחה! כנגד התנהגות זו הנמנעת מהתרה ההתחייבות!

חשוב לזכור שבמקרא אין התרת נדרים, ברם כאשר המדרש דורש, אין הוא מתחשב בזמן ההיסטורי, כלומר, האם בימי המקרא הייתה יכולת להתיר נדרים, אלא המדרש רוצה ומחייב את הכתוב להיענות לזמן בו נכתב המדרש (ולא התיאור המקראי!)!

נוסח המשנה והתוספתא במסכת חגיגה ילמד שאכן זו תקנה, שאין לה ביסוס בכתוב – אלא, החכמים יצרו 'יש מאין'! יצרו מנגנון המשחרר מנדרים – 'היתר נדרים' – ועל כך יקשה המדרש - מדוע אין משתמשים, מדוע אין נעזרים, בכלל שחודש?

משנה חגיגה פ"א מ"ח - הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:

תוספתא חגיגה פ"א הי"א - היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אבל חכם מתיר לפי חכמתו,     הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין [תלויין] בשערה - מקרא מועט והלכות מרובות, אין להם על מה שיסמכו. מכאן היה רבי יהושע אומר: צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קדמיתא [מאי הות הא ליי] ברייה הות: הדינין, העבודות, הטהרות והטמאות והעריות מוסף עליהן הערכין והחרמים וההקדשות מקרא מרובה, מדרש והלכות מרובות - יש להן על מה שיסמכו.                 אבא יוסי בן חנן אומר אלו שמונה מקצעי תורה גופי הלכות:

לאור הבנת הדרשנים שהייתה אפשרות להתיר נדרים, יפנה המדרש ביקורת כנגד כמה מגדולי האומה וישאלו – מדוע פעלו בצורה זו?

ביקורת נוקבת – תוכחה כנגד -

  1. 1.      כנגד יעקב אבינו
  2. 2.      בעל הצדקה
  3. 3.      יפתח הנודר ופנחס שאינו מתיר לו את נדרו

 

א.      ביקורת כנגד יעקב – תוכחה!

המדרש לומד מיעקב – מה מחיר דחיית קיום הנדר! שהרי יעקב נדר בבורחו מאחיו עשו (בראשית כח', כ') ואילו הוא מגיע לקיים את הנדר לאחר ששהה זמן 'רב' בארץ! ורק לאחר שה' פונה ומזכיר לו! (בראשית לה', א')  וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה לז', א') "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). ...אמר ר' שמואל בר נחמן כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא בא לידי עבודה זרה ולידי גילוי עריות ושפיכות דמים. ממי אתה למד? כולם ילמדו מאבינו יעקב, על ידי שנדר ושהא את נדרו בא לידי כולן.

עבודה זרה מנין, דכת' "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר" (בראשית לה, ב).

לידי גילוי עריות מנין, "ותצא דינה בת לאה וירא אתה שכם בן חמור" (בראשית לד, א - ב). לידי שפיכות דמים מנ', "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" וגו' (בראשית ל"ד כה).

ורבנין אמרין כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא קובר את אשתו. ממי את למד מאבינו יעקב שעל ידי שנדר ושהא את נדרו קבר את אשתו, שנ' "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל" (בראשית מח, ז),

אמ' ר' שמואל בר רב יצחק כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו גורם מיתה לעצמו. מאי טע', "כי תחדל לנדר", וכת' "הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד).

אמ' ר' שמעון בן יוחי כשם שבנדרים עובר בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז, ב).

ב.      ביקורת כנגד בעל הצדקה – תוכחה! מעניין לקרוא את המדרש דלהלן. לרוב אנו מוצאים מדרשים המעודדים את נתינת הצדקה ובסיפור שלפנינו הוא מכונה 'בעל הצדקה', בקריאה ראשונה הרי שאנו מוצאים שמעודדים ומשבחים התנהגות זו, אך כפי שנראה, נתינת הצדקה באה על חשבון המשפחה – האישה והילדים, סופו של הסיפור מפתיע, הבאתו במסגרת פרשת הנדרים מלמד שמחוייבותו של 'בעל הצדקה' כמחויבות 'בעל הנדר' ברם ברגע שאין אתה מתיר עצמך ממחויבות קיצונית הרי שיש בכך מעשה לא טוב! ויש להוכיח את הנוהג בצורה זו!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה לז', ב'

תרגום (אביגדור שנאן, 'מעשה באתרוגים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג'-יד' תשנ"ב)

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא). עובדה הוה בחד גבר דהוה ליה תרין בנין

חד הוה עביד מצווין סגין וחרנה לא הוה עביד כל עיקר.

דין דהוה עביד מצווין סגין זבין ביתיה

וכל מה דהוה ליה בגין מצוותא.

 

חד זמן ביום הושענא יהבת ליה איתתיה עשרה פורין

אמרה ליה פוק זבון לבניך כלום מן שוקא.

כיון דנפק מן שוקא פגעון ביה גבאי צדקה אמרי הא מרי מצוותא אתא ליה.

אמרי ליה הב חולקיך בהדין מצוותא דאנן בעיין מיזבון קלוב להדה יתמתא,

נסב הלוך פורייא ויהב להון.

 

נתבייש לילך אצל אשתו מה עשה,

הלך לבית הכנסת וחמא תמן מן אילין תורגייא דטענין מינוקיא ביום הושענא,

דתנינן תמן מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן.

נסב מינהון ומלה מרצופיה והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

ארעת שעתא ואישתכח ההוא מלכא חשש מיעוי, אמרין ליה אסוותא אילו הוה לך חד אתרוגא מן מה דטענין יהודאי ביומא דהושענא הויתא אכיל ומיתסי

 

לשעתא אזלון בעיין בכל מדינתא ובכל אלפייה ולא אשכחון ואזלון ואשכחון לההוא גברא רביע על שקיה, אמ' ליה אית לך כלום מזבנא, אמ' להון: גבר מיסכן אנא ולית גביי כלום. אפתחון שקיה ואשכחוניה מלי אתרוגין. אמרין ליה אילין מן האן,

אמ' להון מן אילין דיהודאי מצלי ביום הושענא.

אטעונוניה גבוי ואסקוניה קומי מלכא. ארעת שעתא ואכל מן הלין תרוגיה ואיתסי.

אמ' פנון ליה מרצופיה ומלון ליה דינרין, עבדון ליה כן.

אמ' ליה מלכא שאל לך שאילה ואנא עביד, אמ' ליה שאילנא דיחזר לי מדלי ויפקון כל עמא לקדמותי. עבדון ליה כן.

 

 

כיון דימטא לההוא למינה נפק כרוזא קודמוי ונפקו כל עמא לקדמותיה. נפק אחוי ובנוי לקדמותיה

מידגזיין בחד נהר יהבת להון שובלתא דנהרא ושטפת יתהון, ואשתכח עלל לביתיה וירת מדליה מדלא דאחוי, לקיים מה שנ' "כי פועל אדם ישלם לו" וגו'. 

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא).

מעשה היה באיש אחד שהיו לו שני בנים

אחד היה עושה צדקות הרבה והאחר לא היה עושה (צדקה) כלל ועיקר.

זה שהיה עושה צדקות הרבה מכר את ביתו וכל מה שהיה לו כדי לעשות צדקה.

 

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פולרין.

אמרה לו: צא, קנה לבניך משהו מן השוק. כיוון שיצא, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הנה בעל הצדקה בא לו.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו שאנו מבקשין לקנות בגד ליתומה אחת.

לקח את הפולרין ההם ונתן להם.

 

נתבייש לילך אצל אשתו, מה עשה ?

הלך לבית הכנסת וראה שם מאותם

אתרוגים שנושאים התינוקות ביום הושענא, כמו ששנינו שם: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן (מ' סוכה ד', ז').

לקח מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

אירעה השעה ונמצא אותו מלך חש במעיו.

אמרו לו הרופאים: אילו היה לך אתרוג אחד מאלה שנושאים היהודים ביום הושענא, היית אוכל ומתרפא מיד.

 

הלכו וחיפשו בכל המדינה ובכל הספינות ולא מצאו. והלכו ומצאו את האיש ההוא רובץ על שקו. אמרו לו: יש לך משהו למכור ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי דבר.

פתחו את שקו ומצאוהו מלא אתרוגים.

אמרו לו: אלו מנין הם ?

אמר להם: מאלה שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

הטעינו (את השק) על גבו והעלוהו לפני המלך. אירעה השעה ואכל מאותם האתרוגים ונרפא. אמר: רוקנו את שקו ומלאו לו דינרים. עשו לו כך.

אמר לו המלך: בקש לך בקשה ואעשנה .

אמר לו: מבקש אני שיוחזר לי רכושי ושיצאו כל העם לקראתי. עשו לו כן.

כיון שהגיע לאותו נמל, יצא כרוז לפניו ויצא כל העם לקראתו. יצאו אחיו ובניו לקראתו. כשעברו בנהר אחד היכתה אותם שיבולת הנהר ושטפה אותם ונמצא נכנס לביתו ויורש את רכושו ויורש את רכוש אחיו,

לקיים מה שנאמר: "כי פועל אדם ישלם לו, (וכאורח איש ימצאנו")

לחידוד הקריאה של הסיפור נעיין בגירסה אותה הביאו ביאליק ורבניצקי בספר האגדה, נמצא כיצד שינו את סוף המעשה!

מדרש ויקרא רבה לז' ב' – תרגומו של א. שנאן

נוסח ביאליק, רבניצקי בספר האגדה (על פי ויק"ר לז')

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא).    מעשה היה באיש אחד שהיו לו שני בנים

אחד היה עושה צדקות הרבה והאחר לא היה עושה (צדקה) כלל ועיקר.

זה שהיה עושה צדקות הרבה מכר את ביתו וכל מה שהיה לו כדי לעשות צדקה.

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פולרין.

אמרה לו: צא, קנה לבניך משהו מן השוק. כיוון שיצא, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הנה בעל הצדקה בא לו.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו שאנו מבקשין לקנות בגד ליתומה אחת.

לקח את הפולרין ההם ונתן להם.

נתבייש לילך אצל אשתו, מה עשה ?

הלך לבית הכנסת וראה שם מאותם

אתרוגים שנושאים התינוקות ביום הושענא, כמו ששנינו שם: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן (מ' סוכה ד', ז').

לקח מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

אירעה השעה ונמצא אותו מלך חש במעיו.

אמרו לו הרופאים: אילו היה לך אתרוג אחד מאלה שנושאים היהודים ביום הושענא, היית אוכל ומתרפא מיד.

 

הלכו וחיפשו בכל המדינה ובכל הספינות ולא מצאו. והלכו ומצאו את האיש ההוא רובץ על שקו.

אמרו לו: יש לך משהו למכור ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי דבר.

 

פתחו את שקו ומצאוהו מלא אתרוגים.

אמרו לו: אלו מנין הם ?

אמר להם: מאלה שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

הטעינו (את השק) על גבו והעלוהו לפני המלך. אירעה השעה ואכל מאותם האתרוגים ונרפא. אמר: רוקנו את שקו ומלאו לו דינרים. עשו לו כך.

אמר לו המלך: בקש לך בקשה ואעשנה .

אמר לו: מבקש אני שיוחזר לי רכושי ושיצאו כל העם לקראתי. עשו לו כן.

כיון שהגיע לאותו נמל, יצא כרוז לפניו ויצא כל העם לקראתו. יצאו אחיו ובניו לקראתו. כשעברו בנהר אחד היכתה אותם שיבולת הנהר ושטפה אותם ונמצא נכנס לביתו ויורש את רכושו ויורש את רכוש אחיו,

לקיים מה שנאמר: "כי פועל אדם ישלם לו, (וכאורח איש ימצאנו")

 

מעשה באדם אחד שהיה עושה צדקה

מכר את ביתו וכל מה שהיה לו והוציא  לצדקה.

 

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פוליסין.

אמרה לו: צא, וקח לבניך כלום מן השוק.

כיוון שיצא לשוק, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הרי בא בעל הצדקה.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו, שאנו לוקחים בגד ליתומה אחת.

נטל אותם עשרה פוליסין ונתנם להם.

ונתבייש לילך לביתו,

הלך לבית הכנסת. ראה שם מאלו

האתרוגים שהתינוקות זורקים ביום הושענא,

 

 

נטל מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת המלך.

 

כיון שהגיע לשם נזדמנה השעה ונמצא המלך חש במעיו.

ואמרו לו בחלום: אכול מאלו האתרוגים שהיהודים מתפללים עמם ביום הושענא ותתרפא.

בדקו באותה שעה בכל הספינות ובכל המדינה ולא מצאו.

הלכו ומצאו אותו אדם יושב על שקו.

אמרו לו: יש אצלך כלום ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי כלום למכור.

בדקו בשק ומצאו מאלו האתרוגים ואמרו לו: אלו מהיכן הם ?

אמר להם: מאלו שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

טענו השק והעלוהו לפני המלך. 

אכל המלך מאותם האתרוגים ונרפא.

פנו את השק ומלאוהו דינרים.

 

.

 

 

 

 

ג.       ביקורת כנגד יפתח ופנחס – תוכחה! המדרש מוסיף ומביא הן את נדרו של יפתח בה שילמה בתו את מחיר הנדר ויצא כנד המנהיג, האבא יפתח והן כנגד הכהן הגדול פנחס!

וזה לשון המדרש - (ויקרא רבה, פרשת בחוקותי פרשה לז')

[ד] ארבעה פתחו בנדרים, שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבן הקדוש ברוך הוא כהוגן,         ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן.                                               ואילו הן אליעזר עבד אברהם וכלב ושאול ויפתח.

אליעזר שאל שלא כהוגן דכתיב "והיה הנערה אשר אמר אליה..." וגו' (בראשית כד, יד). אמ' לו הקדוש ברוך הוא אילו יצאת שפחה אחת או גויה אחת או זונה אחת נמצאת אומר "אתה הוכחת לעבדך ליצחק" (בראשית כד'), מה עשה הקדוש ברוך הוא, זימן לו את רבקה, "ויהי הוא טרם כלה לדבר" וגו' (בראשית כ"ד/ טו).

כלב שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה כהוגן. "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר" וגו' (יהושע טו', טז'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו לכדה גוי או עבד או ממזר הייתה נותן לו את בתך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, השיבו הקב"ה כהוגן וזימן לו את עתניאל בן קנז, דכתיב: "וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע טו', יז').

שאול שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא כהוגן. דכתיב "הראיתם האיש העולה הזה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א', יז', כה'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו הכהו עבד אחד או גוי הייתה נותן לו את בתך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, השיבו כהוגן וזימן לו את דוד, שנאמר: "ויאמר דוד אל האנשים" (שמואל א' יז', כו').

יפתח שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן. שאל שלא כהוגן שנאמר: "וידר יפתח נדר. והיה היוצא..." וגו' (שופטים יא', ל' – לא'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו היה יוצא גמל אחד או חמור אחד או כלב אחד הייתה מעלה אותו עולה לפניי, מה עשה לו הקדוש ברוך הוא השיבו שלא כהוגן זימן לו את בתו, שנאמר: "ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו... ויהי כראותו אותה" וגו' (שופטים יא' לד' – לה'). ולא היה יכול להתיר את נדרו, אלא אמר יפתח: 'אני מלך! איני הולך אצל פינחס', ופינחס אמר: 'אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ', מבין דין לדין טפת ההיא עליבתא בין כה וכה הלכה/טבעה אותה עלובה/נערה. במתלא אמרי בין חייתא למחבלתא אזל ברא דדויתא במשל אומרים, בין חיולדת למיילדת (עד שהביאו את המיילדת) הלך/מת בנה של האישה הדווה/האומללה. ונתחייבו שניהם בדמיה, פינחס ניטלה ממנו רוח הקודש, שנאמר: "פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (דברי הימים א', ט', כ'), 'לפנים היה עמו', ולא עתה. יפתח היה נישול איברים איברים ונקבר במקומות הרבה, הה"ד "וימת יפתח ויקבר בערי גלעד" (שופטים יב', ז'). 'בעיר גלעד', אין כתיב כאן אלא "בערי גלעד", מלמד שהיה איבר נישול ממנו כאן ונקבר במקומו ואיבר נישול ממנו במקום אחר ונקבר במקומו.                                                                                ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר: דמים היה חייב ליתן וליקרב על גבי המזבח.        ר' שמעון בן לקיש אמר: דמים לא היה חייב. דתנינן 'אמר על דבר שהוא ראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב על גבי המזבח, דבר שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח לא יקרב על גבי המזבח. ולא עוד אלא אפילו קדושת דמים אין לו'.                                                               א"ר יעקב בר אבינא כל מי שהוא נודר ומשלם נדרו יהא מובטח לו שנשמעה תפלתו, מה טעם, "לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר" (תהלים סה', ב'). מה כתיב בתריה אחר כך  "שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו" (תהלים סה' ג').                                                              א"ר אחא כל הנודר ומשלם את נדרו זוכה שישלם נדרו בירושלם, הה"ד "נדרי לה' אשלם" (תהלים קטז', יח'), איכן, "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה" (תהלים קטז', יט'). "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים קו', א').

עריכת המדרש חותמת את ספר ויקרא בתוכחה נוקבת כנגד אותם שלא למדו להתיר את נדריהם, החל מאב האומה – יעקב, דרך על הצדקה וכלה במנהיג הצבאי והמנהיג הדתי – יפתח ופנחס!

ביקורת נוקבת כנגד אוזלת היד ועל העובדה שמי שישלם את מחיר אי התרת הנדר יהיו בני המשפחה, אחרים...

מכאן שעלינו להפנים שנדר זו מחויבות שיש לקיימה ברם יצרו מנגנון המאפשר את התרת הנדרים.

מכאן נחתום בלשון ההפטרה – בחירת נוסח ההפטרה ילמד על הרצון לקבל הכרה מנתיני אומות העולם ואמונתם בבורא -

ומנוסח ההפטרה – ירמיהו טז' – יז'אמונת אומות העולם בה'

(יט) ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: (כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים:   (כא) לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה': ס (ירמיהו פרק יז' – א' – יג') (יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יסורי וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


דרשת פרשת במדבר- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

לט' לעומר – 'נצח שביסוד'

דרשה – פרשת במדבר התשע"ד המקורות המלאים בהמשך

פרשת במדבר פותחת במפקד העם וכידוע עושים זאת במדבר, ליד הר סיני, שהרי מאז מתן תורה הם נמצאים בסביבות ההר! מדוע פוקדים? מה רוצה ה' לדעת? נוכל לומר שיש במפקד משום התנשאות ואכן הפועל 'שאו את ראש' יכול להעיד על התנשאות, ברם יש במפקד משום שוויון, כל אחד נספר – חשוב לציין שהנשים והילדים אינם בכלל החשבון – הם שקופים. להלן סעיפים 1 - 2

המדרש ילמד שהתורה נתנה במדבר כדי ללמד צניעות וכדי לומר שבמקום ההפקר, כל הרוצה יבוא וייטול, כלומר אין העדפה לגבי מקבל, לוקח התורה! להלן סעיף 3

הפרשה מלמדת על פדיון הבן, על המרת הבכורים שהיו מיועדים לשרת בקודש לשבט לוי ולכהנים ממשפחה מסוימת. בהמרה זו יש משום ביקורת כנגד אי התגייסותם של הבכורים בחטא העגל ויתרה מזו, הם חטאו עם שאר העם ובשל כך נטלה מהם הזכות לשרת בקודש. דומה שנפגע הקשר בין כל משפחה ומשפחה והמקדש שהרי במקום שלכל משפחה יהיה נציג, אנו מוצאים עצמנו מנוהלים בקודש על ידי נציגי שבט אחד, שבט לוי. מצב שישתנה בעקבות החורבן, הסמכות תעבור מהכוהנים לחכמים, וחכם כידוע יכול להיות כל אחד הלומד! להלן סעיף 4

הפרשה מציינת את תפקיד המשאות ובעיקר מזהירה את בני קהת שעליהם מוטלת חובת נשיאת ארון העדות – 'בכתף ישאו' - (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: (במדבר ד')

...(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ: (במדבר ז')

נשיאת הארון מזכירה לנו את נפילת ארון הברית בשבי ביד פלשתים (שמואל א', ד') בימי בני עלי  ואת העלאת הארון לקרית יערים – הלוא היא אבו ג'וש! וכיצד בעת העלאת הארון בימי דוד נפגע עוזא ומת! דוד טעה בדבר שתינוק אמור לדעת, הוא העלה את הארון על עגלה ושכח את הציווי – בכתף ישאו! (עיינו בשמואל ב', ו' ובדברי הימים א', יג', ובטו') להלן סעיפים 5 - 6

נשיאת הארון בכתף מוסברת במדרש כדי ללמד צניאות, היו כעבדים הנושאים את הארון, עד כדי שהמדרש יאמר שבני קהת הלכו כשפניהם אל הארון וצעדו לאחור, על מנת שלא להפנות את אחוריהם לארון! להלן סעיף 7

ההפטרה מדמה את עם ישראל לחול הים - הושע ב', א' וְֽהָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽהָיָה בִּמְק֫וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי:

 

ידועים הדימויים שאברהם בורך בהם  -- כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וזאת בסוף העקידה (בראשית כב', יז')

 

אברהם אף בורך בדימוי נוסף - וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: בראשית יג', טז'

 

כלומר – עם ישראל בורך ככוכבי השמים, כחול הים וכעפר הארץ! להלן סעיף 8

 

נסביר ונברך על פי רעיון של הרבי מסלונים ('נתיבות שלום', פרשת ויצא, ד"ה 'והיה זרעך כעפר הארץ') נבורך בשלוש דרגות של ברכה – בלהיות 'כוכב', להיות 'חול', ולהיות 'עפר'.

כוכבי השמים הם יחידי סגולה, אכן כל אחד מכם הוא יחיד סגולה, אבל אין להם לכוכבים שייכות זה לזה וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים. תוכלו לחיות זה לצד זו ככוכבים ,

או שתבחרו להידמות לדימוי 'חול אשר על שפת הים' העוצר את נחשולי החיים המאיימים להציף את הזוגיות. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, כל אחד מכם בפני עצמו אינו כדאי ורק מכוח היותכם מאוחדים, היחד הרי יוצר כוח עצום המגן עליכם.

ונברך אתכם שתתעלו לדרגת 'עפר הארץ', אומנם אוסף של שני יחידים, אך יש בו גם דבקות, כחול אשר על שפת הים, בו ישנה רק אחדות ולא דבקות, ואילו עפר הארץ מדובק כולו כאחד, וכוח זה יש לו את כוח הצמיחה, כוח ההולדה.

 

דימויים אלו עולים בקנה אחד עם ההתפקדות של כלל העם, שווים כולם ונספרים, ברם ישנו שבט לוי, ישנם תפקידים שונים לכל קבוצה וישנה אזהרה סמויה – היזהרו מהתנשאות!

ההפטרה שנבחרה מציינת את הדימוי לחול הים אשר אין לו מספר – ברכת השפע, אך יתרה על זאת הנביא קיבל משימה קשה, לשאת אישה זונה, ללדת שלושה ילדים לכנותם בשמות לא קלים – יזרעאל, לא רוחמה, לא עמי!

לאחר מכן היה עליו לעוזבה! (כך מרחיב במדרש)

אך הנביא אומר לקב"ה – כיצד אוכל לעוזבה, לאחר שילדה לי את ילדי... ובכך פונה ה' לנביא אומר – אם כך, כיצד אני ה' אוכל לנתוש את עמי... להלן סעיף 9

הנביא מנבא שהאל/הבעל ייקח שוב את עמו ויפתה אותה במדבר והעם יכריז –

 

הושע פרק ב' - (טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ:     (יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם: ס (יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־ה' תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: (יט) וַהֲסִרֹתִ֪י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: (כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה: (מתוך ההפטרה - הושע ב', כא' – כב')

יהיו אלו נישואין מחודשים והברית עם האל תהיה אירוסי צדק, משפט, חסד ורחמים!

 

 

 

 

1. ספר במדבר נקרא גם 'ספר הפקודים' – זאת בשל המפקד שבפרשת במדבר וזה שבפרשת פנחס.

השורש - פ.ק.ד. ילמד על כמה משמעויות – גאולה – "כי פקוד יפקוד..." – נפקד מקומו (נדב ואביהוא) – יום פקודה (התייצבות)

מפקד – ספירה – ספירת העומר! מה סופרים? כיצד מתכוננים ל... – מתן תורה, לכניסה לארץ? ובעיקר אנו מחויבים לברר לשם מה סופרים?

2. המילה והפועל 'שאו' ילמד על – 'משא' – 'הם ישאו את... – וכן להיות מורם מ... יוצא מ... וחלילה יכול להוביל להתנשאות ???

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: (במדבר א')

3. ראשית נברר מה נלמד מההתכנסות במדבר, או כמדבר המדבר!

ובלשון המדרש - "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - למה במדבר סיני?                                                 מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר                                               באש מנין? (שמות יט') "והר סיני עשן כולו" וגו'. ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה') "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים", ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".                      ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר (ישעיה נה') "הוי כל צמא לכו למים", ד"א "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר "במדבר סיני": (במדבר רבה א', ז')

כלומר התורה נתנה במדבר כדי ללמד צניעות וכן שהתורה זמינה לכולם, כל הרוצה יבוא וייטול!

אך מיד לאחר המפקד של ישראל נכתב, הלווים אינם נפקדים עם ישראל – הם נישאים, מורמים מהעם, האם יש כאן מעין תזכורת, רמז לטענת קורח – מדוע תתנשאו... כל העדה כולם קדושים?! -  (מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: (נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (במדבר א')

(לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: (לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו: (במדבר ב')

 

4. פדיון הבן – המרת הבכורים בכהנים – מקור המנהג הוא בפרשה שלנו, בעבר היה לכל משפחה נציג בקודש, כל בכור היה משרת בקודש, ברם בשל הכשל בחטא העגל, משה החליף את הבכורים בכהנים! בכך ניטלה הזיקה הישירה בין כל משפחה ומשפחה לבין המקדש!

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה: (יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:...

...(לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף: (מ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: (מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מב) וַיִּפְקֹד משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם: (מד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה: (מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל: (מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם: (מט) וַיִּקַּח משֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם: (נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (נא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:

5. נעיין בתפקיד בני קהת – נשיאת הארון, ארון העדות!

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: (ג) מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: (ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:....

ובשל משימה זו - נחתמת הפרשה באזהרה!

(יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:

...(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

6. מתברר שמשימת 'נשיאת הארון' תהיה 'תרגיל מכשיל'! – נשיאה יש ותביא להתנשאות! המדרש יטען שדוד כשל בטעות שכל ילד היה יכול לתקנו!

זְ֭מִרוֹת הָֽיוּ־לִ֥י חֻקֶּ֗יךָ בְּבֵ֣ית מְגוּרָֽי: תהלים קיט', נד' (במדבר רבה, פינחס פרשה כא', יב')

וכתיב "ויקרב משה את משפטן" של בנות צלופחד יש אומרים שהפליא מן משה, שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה והתיש הקדוש ברוך הוא את כחן,                                                     את מוצא שאמר דוד (תהלים קיט') "זמירות היו לי חקיך", לומר שקלות ורגילות כזמירות! אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין, כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה שנאמר (שמואל ב', ו') "וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה", תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עוזא לסמכו (שמואל ב' ו') "ויכהו שם האלהים על השל", מפני ששגגת תלמוד עולה זדון, "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'ולא אמרת זמירות היו לי חקיך? ולא למדת (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", התחיל תוהא (דברי הימים א', טו') "פרץ ה' אלהינו בנו, כי לא דרשנוהו כמשפט" וכן משה מפני שאמר (דברים א) "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו", התיש כחו...

7. הדרישה מעובד האל לנהוג בצניעות!

ד"א כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן היו מהלכין יחפים, הרי למדנו שהיו שבט לוי מעולה מכל השבטים ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה, שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן..."                                ועוד בדבר אחד היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכל המשכן והיו מהלכין כדרכן ופניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר אף ע"פ שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צ"ל מן ישראל לא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון, למה כן? לפי שאין גדולה לפני האלהים, נמצאת אומר אע"פ שהיתה משפחת קהת פלאטיני  בני הפלטין/הארמון אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים, אמר הקב"ה התורה היא חיים שנאמר (משלי ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה..." (שם ד') "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, זה הארון שנושאין שבו התורה בדין הוא שיחיו ולא ימותו הוי וחיו ולא ימותו וגו': "מדרש במדבר רבה ה', ח')

8. ולבסוף נלמד הן מההתפקדות עם ישראל והן מלשון ההפטרה שעם ישראל בורך בשלושה דימויים –

כוכבי השמים – חול הים – עפר הארץ

 

(מדרש במדבר רבה ב', יב') "אלה פקודי בני ישראל..." הה"ד (הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים... והיה מספר בני ישראל", הה"ד (תהלים קיט) "לעולם ה' דברך נצב בשמים", מפני שהבטיח הקב"ה את אברהם ובאתה אותה הבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, ואימתי הבטיחו הקב"ה?  כשאמר לו לצאת מבית אביו שנא' (בראשית יב) "לך לך מארצך ... ואעשך לגוי גדול" וגו' אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים כל מה שהבטחת אותי מה הנאה יש לי בהם שאין לי בנים, שנאמר (שם טו) "ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי ...", שאברהם רואה במזל שאינו עתיד להוליד בנים, מה עשה לו הקב"ה באותה שעה אמר רבי יהודה ב"ר סימון אמר רבי חנין אמר רבי יוחנן מלמד שהעלהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו מן אותו המזל שאתה רואה שאין אתה עתיד להוליד ממנו אני מראה לך שאתה מוליד שנ' (שם) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וגו'           אמר רבי שמואל ב"ר יצחק אינו אומר הבט אלא שהוא נתון למעלה כמה שנאמר (תהלים פ) "הבט משמים וראה, ויאמר לו כה יהיה זרעך מהו כה יהיה זרעך",                                    אמר ר' לוי בשם ר' יוחנן למה הדבר דומה למי שיצא לדרך והלך יום הראשון ויום השני ויום השלישי עד י' ימים ולא מצא לא עיר ולא פונדק ולא אילן ולא מים ולא בריה ואחר שהלך י' ימים צפה אילן אחד מרחוק אמר שמא יש תחתיו מים כיון שהגיע אצלו מצאו עומד על המעין כיון שראה אותו נאתן ופירותיו מתוקנים וענפיו נאין ישב לו ונתקרר בצלו ואכל מן פירותיו ושתה מן המעין וערב לו ושבת נפשו עליו כיון שעמד לילך                                                       אמר לאילן מה לי לברכך ומה יש לי לומר לך שיהא עצך נאה נאה הוא שיהא צלך נאה כבר הוא נאה שיהיו ענפיך נאים נאים הם שיהו פירותיך מתוקין מתוקים הם שיהא מעין יוצא מתחת שרשך כבר מעין יוצא מתחת שרשך, שתהא עומד במקום חביב במקום חביב אתה עומד מה לי לברכך אלא כל הנטיעות העומדות ממך יהיו כמותך                                               כך כשברא הקדוש ב"ה את העולם עמדו עשרים דור ולא היה בהם תועלת ולא עמד מהם צדיק אחד אחר עשרים דור צפה הקב"ה את אברהם שהיה נתון בארץ בבל שנקראת רחוקה שנאמר (יהושע ט) מארץ רחוקה וגו' ואמר הקב"ה תאמר שיש בו כח לעמוד כיון שהשליכו אותו לכבשן האש וקידש שמו של הקב"ה ועמד בנסיונו מיד קירבו הקב"ה לא"י בנה לו את הפונדק והיה זן עוברים ושבים והיה מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה והודיע כבודו של הקב"ה בעולם ונתן שמו על שם הקב"ה כמלאכים א"ל הקב"ה אברהם מה יש לי לומר לך ומה יש לי לברכך שתהא שלם צדיק לפני או שתהא שרה אשתך צדקת לפני צדיק אתה שרה אשתך צדקת לפני או שיהיו כל בני ביתך צדיקים צדיקים הם לפני מה יש לי לברכך אלא כל בנים שעתידים לעמוד ממך יהיו כמותך, מנין שכן? כתיב (בראשית טו') "ויאמר לו, כה יהיה זרעך", את מוצא אברהם שנתברך בכוכבים, שנאמר "הבט נא השמימה וספור הכוכבים...", ויצחק נתברך בחול, שנאמר (שם כב') "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך...", ויעקב נתברך בעפר הארץ שנא' (שם כט) "והיה זרעך כעפר הארץ"                ברכתו של אברהם באתה בימי משה שכן כתיב (דברים א) "ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום...", וברכתו של יעקב שנתברך כעפר הארץ באתה בימי בלעם, שכן כתיב (במדבר כג) "מי מנה עפר יעקב, וברכתו של יצחק שנתברך בחול, באתה בימי הושע, שנאמר (הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי", והואיל דביצחק כתיב ביה 'ברכת החול', היה נצרך לומר 'והיה מספר בני יצחק' ואינו אומר כן, אלא "והיה מספר בני ישראל", ולמה?                      אלא בשעה שיצא יעקב אבינו לילך לפדן ארם מסר לו יצחק את ברכת החול כמה שאמר לו (בראשית כח) "ויתן לך את ברכת אברהם", מהו את א"ר חמא בר חנינא כך אמר לו ברכה שנתברכנו אני ואברהם כאחד "כי ברך אברכך", ברכה לאב ברכה לבן, "והרבה ארבה", רבייה לאב רבייה לבן, "וכחול אשר על שפת הים", את הברכה הזו מסר יצחק ליעקב, לפיכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים", הוי (תהלים קיט) "לעולם ה' דברך נצב בשמים":

 

ההפטרה - הושע ב', א' וְֽהָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽהָיָה בִּמְק֫וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי:

 

אברהם בורך -- כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיובסוף העקידה (בראשית כב', יז')

 

אברהם אף בורך בדימוי נוסף - וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: בראשית יג', טז'

 

 

 

נסביר ונברך על פי רעיון של הרבי מסלונים (נתיבות שלום, פרשת ויצא, ד"ה 'והיה זרעך כעפר הארץ') נבורך בשלוש דרגות של ברכה – בלהיות 'כוכב', להיות 'חול', ולהיות 'עפר'.

כוכבי השמים הם יחידי סגולה, אכן כל אחד מכם הוא יחיד סגולה, אבל אין להם לכוכבים שייכות זה לזה וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים. תוכלו לחיות זה לצד זו ככוכבים ,

או שתבחרו להידמות לדימוי 'חול אשר על שפת הים' העוצר את נחשולי החיים המאיימים להציף את הזוגיות. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, כל אחד מכם בפני עצמו אינו כדאי ורק מכוח היותכם מאוחדים, היחד הרי יוצר כוח עצום המגן עליכם.

ונברך אתכם שתתעלו לדרגת 'עפר הארץ', אומנם אוסף של שני יחידים, אך יש בו גם דבקות, כחול אשר על שפת הים, בו ישנה רק אחדות ולא דבקות, ואילו עפר הארץ מדובק כולו כאחד, וכוח זה יש לו את כוח הצמיחה, כוח ההולדה.

 

9. ההפטרה – תפקיד החזרה למדבר, נישואין שניים!

הושע פרק ב' - (טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ:     (יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם: ס (יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־ה' תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: (יט) וַהֲסִרֹתִ֪י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: (כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה: (מתוך ההפטרה - הושע ב', כא' – כב')

בבלי פסחים פז' ע"א (נוסח עין יעקב סימן לח') שם ["דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ']. בִּימֵי עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה" (הושע א). בְּפֶרֶק אֶחָד נִתְנַבְּאוּ אַרְבָּעָה נְבִיאִים, וְגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן, הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה, וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה עַד הוֹשֵׁעַ הָיוּ כַּמָּה נְבִיאִים?! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק. וְאֵלּוּ הֵן, הוֹשֵׁעַ, וִישַׁעְיָה, עָמוֹס, וּמִיכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ, [בָּנֶיךָ] חָטְאוּ, (ישראל) הָיָה לוֹ לוֹמַר, בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי (בחוניך) [חֲנוּנֶיךָ] הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. אֲנִי אוֹמֵר לוֹ, לֵךְ, קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְתוֹלִיד לְךָ בְּנֵי זְנוּנִים, וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ, לֵךְ וְשַׁלְּחָהּ מֵעַל פָּנֶיךָ, אִם יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ, אַף אֲנִי אֲשַׁלַח אֶת יִשְׂרָאֵל! שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע א) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם". "גֹּמֶר", [אָמַר רַב], שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ:

[שם ע"ב] "בַּת דִּבְלַיִם", דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שֶׁמְּתוּקָה בְּפִי הַכֹּל, כִּדְבֵלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, כִּדְבֵלָה. דָּבָר אַחֵר, "גֹּמֶר, אָמַר רַב יְהוּדָה, שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְמֹר מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בָּזְזוּ וְגָמְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים ב יג) "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ". (הושע א) "וַתַּהַר וַתֵּלֵד לוֹ בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל, כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַתַּהַר [עוֹד] וַתֵּלֵד בַּת, וַיֹּאמֶר [לוֹ], קְרָא שְׁמָהּ 'לֹא - רֻחָמָה', כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָשֹׂא אֶשָּא לָהֶם. וַתַּהַר וַתֵּלֵד בֵּן, וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ 'לֹא - עַמִּי', כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי" וְגוֹ'. " לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ פֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, אַף אַתָּה, בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה! אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה, וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא], וּמָה אַתָּה, שֶׁאִשְׁתְּךָ זוֹנָה וּבָנֶיךָ זְנוּנִים, וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ אִם שֶׁלְּךָ הֵם, אִם שֶׁל אַחֵרִים הֵן, כָּךְ! יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן בָּנַי, בְּנֵי בְּחוּנַי, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי, תּוֹרָה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל.                          תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (משלי ח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז". שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (בראשית יד) "קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (תהלים עח) " הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ". יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (שמות טו) "עַם זוּ קָנִיתָ", וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת?!

כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא, הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ.

עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וּבִטֵּל הַגְּזֵרוֹת, וְהִתְחִיל וּבֵרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ב) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה" וְגוֹ'. (הושע ב) "וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא - רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא - עַמִּי, עַמִּי אַתָּה":

 

 

 


דרשת פרשת נשא- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת נשא – פוקדים את הלווים בנפרד מבני ישראל ובכך החשש מהתנשאות!

 

הברכה מקורה ב'שמיעה'!

 

הפרשה נחתמת בפסוק -  "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו": (במדבר ז', פט')

 

מפרש רש"י – "ובבא משה" - שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) "וידבר ה' אליו מאהל מועד", והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) "ודברתי אתך מעל הכפרת", בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת:

"מבין שני הכרובים" - הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:

"וישמע את הקול" - יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:

"מדבר" - כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו: "וידבר אליו" - למעט את אהרן מן הדברות:

 

ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468-1473 - נפטר לאחר 1550 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי) מבאר את פעולת משה כתובנה אנושית על פי הכנתו וזה לשון הספורנו – "מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':"

 

דומה שהפרשה חותמת באמירה – למשה, המשכן הוא מקור לחיבור, להשראה עם עולם הרוח! ואולי על כל אדם למצוא את המקור לחיבור עם עולם של משמעות!

מהו הקול המתדבר עמו?!

 

כותב הרבי מאיזבצה (מי השילוח ח"ב) כל סדר 'נשא' אינו אלא הכנה לפסוק החותם את הפרשה "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". (במדבר ז', פט')  קלא דלא פסיק, כקול במעמד הר סיני "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי". (דברים ה' יח')

 

נחזור לתחילת הפרשה בה מתואר מפקד ותפקיד הלווים, זאת כהמשך לפרשת במדבר בה הוסבר שמעמד הבכורים כמשרתים בקודש הועבר לבני לוי ובואר תפקיד בני קהת, בפרשתנו מפורטים תפקידם של בני גרשון ובני מררי והתיאור נחתם באמירה "כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (במדבר ד', מו' – מז')

 

מסביר רש"י בעקבות המדרש – "עבודת עבודה" - הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת: ועבודת משא – כמשמעו (כלומר, פירוק ואריזת המשכן וכליו וכן דרך נשיאת המשכן בנדודים במדבר):

 

רבינו בחיי מוסיף ומבהיר שהשירה והנגינה ליוו את עבודת הקרבת הקורבנות וזה לשונו – "לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת, והיא הקרבנות, וכן הוא אומר: (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב: (בדברי הימים - ב לה, טו) "והמשוררים בני אסף על מעמדם, אין להם לסור מעל עבודתם". והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן. ואמרו רז"ל: (ערכין יג ב) כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר: (תהלים טז', יא') "שובע שמחות את פניך", אל תקרי "שׂובע" אלא "שֶׁבע"..."

 

יוצא אם כן, שבעת החשיבה על המשכן עלינו לשמוע את הצלילים, את קולות הניגון?

 

כמו כן, עלינו לדעת שמלאכת הלווים הייתה בעבודת משא, נשיאת המשכן, כאשר בני קהת לא קבלו עגלות כשאר בני השבט אלא הם 'בכתף יישאו', ובלשון המדרש עליהם לשאת את הארון כעבד, עליהם ללכת אל פני הארון ולא להפנות את גבם לארון ובכך ישנה למידה לצניעות.

יאשיהו המלך יבין שעליו לגנוז את הארון על מנת שלא ייפול בשבי – ולכן אמר - (דברי הימים ב', לה') (א) וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַיהֹוָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: (ב) וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה: (ג) וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִונִים {הַמְּבִינִים} לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַיהֹוָה תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 

לפני שנעבור לברכת כוהנים – נברר, מה מקומם של דיני הסוטה והנזיר!

 

בפרשה בפתיחה ובחתימה תיאורים טכניים (לכאורה). בפתיחת הפרשה המשך מלאכת בני לוי למשפחות גרשון ומררי בנשיאת המשכן וכליו. בחתימת הפרשה מתנות הנשיאים, כל נשיא ונשיא ומתנתו לחנוכת המשכן.

בתווך, ציווים, שילוח טמא מהמחנה, המועל/ת מעל בה', הסוטה והנזיר וכן ברכת כהנים. מה נוכל לשמוע, ללמוד ?

 

ננסה להראות שמבנה הפרשה מלמד אותנו הקוראים - 'בדקו את דרך עבודתכם'!     האם חלילה ישנה התנשאות?

נבחן את ציווי הפרשה, שילוח הטמאים מן המחנה נועד להרחיק את אלו המונעים את טהרת הציבור במקום בו שוכן האל. כך גם זקוקים לתיקון ולכפרה אותם חוטאים המועלים מעל בה'. ציווים אלו מלווים בפרשות סוטה ונזיר, פרקי קנאות הבעל החושד בבת זוגו והנזיר/החסיד המתנזר ל'עבודת השם'.

מהו הסדר הנכון, האם סדר התורה סוטה ואח"כ נזיר או הסדר שבמשנה ובתלמוד נזיר ואח"כ סוטה. נראה ששינוי המשנה מסדר התורה מביא לאמירה או לשאלות, האם הסטייה מביאה לנזירות או האם הנזירות תמנע סטייה ? או שמא, הנזירות הנה סטייה, כלומר ישנה 'עבודה' שהיא לכאורה לה' ובמהותה אינה אלא צביעות דתית ?

 

המדרש אומר הרואה אישה סוטה יזיר עצמו מן היין ובכך יש להקדים סוטה לנזיר כסדר התורה.

הרבי מאיז'בצה מסביר את שינוי הסדר שבמשנה בנימוק, 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים' בחן/אמת את עצמך בטרם תבוא לבדוק אחרים, כלומר רק באם אתה מתנזר כנזיר, אז ורק אז אולי תוכל לקנא לאחר, כלומר בדוק מה מניע את קנאותך, לעיתים האשמה בסטייה נובעת מראייתך הקלוקלת ?

עיון בפרשת סוטה או שמא ראוי לומר 'על הסטייה', (או הגבר/הבעל הוא הסוטה בהאשמתו את האישה.) יצביע על קושי, שהרי נאמר שלאחר בדיקת האישה במים המאוררים ייתכן מצב שהאישה נקייה, כלומר, תתכן האשמת שווא. אם כן הפרשה עוסקת בבעל קנאי שנחה עליו רוח קנאה ולכן יש לומר 'בעל סוטה' ולא להאשים את האישה ולכנותה 'סוטה', שהרי אשמתה אינה ודאית.

דומה שכך גם ניתן לראות את פעולת הנזיר/ה, הרי בעצם ההתנזרות מצהיר/ה הנזיר/ה 'אני לא כמוכם'. בסיום הנזירות על הנזיר להביא קורבן חטאת, וכך גם במידה והפר את נזירותו, הכתוב מכריז ואומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", כלומר - נזירות הנה חטא, סטייה, אומנם לכאורה הנזירות מביעה עבודת ה' שהרי נאמר 'איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר לה' ", אך אין זו דרך המלך לצער את הגוף ולהתנזר, האתגר האמיתי הוא להתמודד עם היצרים והתאוות ולא להתנתק מחיי היומיום.

נראה שהחוט המקשר בציווים אלו הוא מידת הסטייה מעבודת השם הרצויה, טומאה ומעילה, קנאות או נזירות מרחיקים את האיש או האישה מעבודה אמיתית. על 'עובד השם' לשאול בכנות האם עבודתו היא לשם שמים או שעבודתו מלווה במניעים זרים ?

 

נביט מקרוב על פרשיות סוטה ונזיר ונראה כיצד הן יכולות לשרת את האדם בבירור דרכו בעבודת השם.

סוטה - קריאה חתרנית מביאה הגמ' בשם חנה. חנה גלתה שהיא עקרה, לכאורה עליה להתפלל לה' ול'הודות', שהרי כשם שמתפלל אדם על הטובה כך מתפלל על הרעה, אך לא כך נהגה חנה, (ברכות לא' ע"ב) על הפסוק "וְהִיא (חנה) מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: (שמואל א', א', י' – יא') אומרת הגמ': "אם ראה תראה", אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא (שאסתתר ובעלי יקנא, הרי) משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: (במדבר ה') ונקתה ונזרעה זרע." ובכך מערימה חנה על ה' ומקבלת את בנה שמואל.

ובהמשך הגמ' אומר האמורא ר' אלעזר: "ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ותתפלל על ה' "- מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה." 

קריאה כזו מראה שמצוות 'סוטה' יכולה להוות מנגנון הטחה, כלי בידי האישה (האדם) להביע מחאה כלפי הבורא ואף לבוא בדרישות לשינוי.

 

נזיר –  סיפור על מפגש בין התנא שמעון הצדיק ורועה מן הדרום, ממחיש מחד את הביקורת על תופעת הנזירות ומאידך מצביע על נזירות כנה וראויה. נעיין בירושלמי נדרים (פ"א, ה"א): "דתני בשם רבי יודה חסידים הראשונים מתאוין להביא קרבן חטאת לא היה המקום מספיק בידם חטא והיו נודרים בנזיר, בשביל להביא קרבן חטאת. רבי שמעון אומר: חוטאים היו שהיו נודרים בנזיר, שנאמר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" חטא זה על נפשו שמנע עצמו מן היין. ואתייא דשמעון הצדיק כרבי שמעון (ושיטת שמעון הצדיק כשיטת ר' שמעון) דתני (ששנינו בברייתא) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרו' תילי תילים. ואמרתי לו: בני, מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה ? (שהרי נזיר מגלח את ראשו בסיום הנזירות) ונם (אמר) לי, רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה (בבואה) שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבדיני מן העולם. אמרתי לו (הרועה ליצר) רשע, אתה מפחז בדברים שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים. והרכנתיו בראשי (שמעון הצדיק לרועה) ואמרתי לו: 'בני, כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה' "."

נראה שהתנהגות 'סוטה' מצויה אצל ה'חסידים' המתאווים להביא קורבן חטאת ומתנזרים על מנת לחטוא !

ומנגד ישנו נזיר אמת, רועה פשוט מן הדרום הנודר כנזיר על מנת להתמודד עם היצר.

 

 

מקולות השיר 'עבודת עבודה', המעבר אל 'ברכת כוהנים' היה יכול להיות טבעי, ברם, מתיאור מלאכת עבודת הלווים הפרשה מפרטת את צו הרחקת הטומאה מן המחנה, הזב, המצורע, חובת וידוי על המועל בקודש, דיני סוטה ונזיר ורק אח"כ עוברת הפרשה לברכת הכוהנים! עלינו לבדוק מי הוא/היא 'הזב/ה' המורחק/ת מן המחנה?

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס  יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס  

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: ס (במדבר ו', כב' – כז')

 

מי מברך ומהי משמעות הברכה?

 

מסביר המדרש תנחומא (בובר, פרשת נשא סימן טו'):

"כה תברכו". זה שאמר הכתוב: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(דברים כו', טו'), וכן דוד אומר "וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי ה' דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם": (שמואל ב', ז', כט'),

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכין אלא לברכתך, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים",

אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו,

וכן הוא אומר "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שה"ש ב', ט'),

"משגיח מן החלונות" מבין אצבעות של כהנים,

"מציץ מן החרכים", בשעה שפושטין את כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו".

 

לדעת המדרש מקור הברכה אינו האדם אלא האל העומד ומשגיח, מציץ מבין אצבעות הכוהנים!

יסביר הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל 1250 – 1327 ספרד, מסכת מגילה פרק ג', סימן כא') כבעל הלכה, כיצד נראים כפות ידיהם של הכהנים - ומה שפושטין ידיהם דכתיב "וישא אהרן את ידיו אל העם", משמע שיהו ידיו פשוטין.ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש "מציץ מן החרכים", ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים

 

ברם מפתיע יהיה חידושו של הרמב"ם, רבי משה בן מימון, (נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד - נפטר 1204, בפוּסטאט, מצרים, בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד', הלכה ג') "כיצד היא נשיאת כפים בגבולין ? בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר 'רצה', כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה,

ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין 'יברכך'..."

הכהנים עומדים בידיים קפוצות ורק בעת הברכה מסתובבים אל עבר הקהל ופושטים את אצבעותיהם, מסביר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (על התשובה עמ' 207) "קפיצת היד בצורת אגרוף, המסמל אגרוף רשע, הנפתחת אחר כך לאצבעות פשוטות – מדגימה את השינוי המופלא שהתחולל בכהן עם קיום המצווה. כשעלה לדוכן עלה כבשר ודם רגיל, שידיו דרך כלל קפוצות, אבל ברגע ששליח ציבור הכריז "כהנים" – קרה משהו מפליא, אירעה מטמורפוזה, נפתחו הידיים ועמהן נפתח הלב ונפתח מעיין חתום של אהבה ויחד עם האהבה התחילה קולחת הברכה ונראתה השכינה –"

הברכה אמורה להביא שפע, לחבר בין העולמות!

 

דימוי זה של אגרוף מחד ומאידך אצבעות פשוטות מזכיר את שירו של יהודה עמיחי

 

חוליקת – השיר השלישי על דיקי

 

....זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים

עוברת תמיד דרך גנים וחלונות

וילדים משחקים וכלב נובח.

 

זכרו והזכירו לפרי שנשר

את העלים ואת הענף,

הזכירו לקוצים הקשים

שהיו רכים וירוקים באביב,

ואל תשכחו שגם האגרוף

היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות

 

שם הספר מחתימת השיר – "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות", ע' 12

 

עתה נברר מדוע נכתבו ציווים אלו בין תיאור עבודת הכוהנים בנשיאת כלי המשכן לבין תיאור הבאת קורבנות הנשיאים ?

עיון בחלקי הפרשה אותם הגדרנו כטכניים יצביע על קשר רעיוני, הן הכוהנים והן הנשיאים אמורים לברר את מידת האמת והטוהר שבמעשיהם.

הכוהנים מחויבים לבחון את עבודתם, לחשוש מהתלהבות יתרה כעבודת נדב ואביהוא, וכאזהרת הפסוק החותם את הפרשה הקודמת, "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". (במדבר ד', כ')

הנשיאים אף הם חייבים לברר את מידת מעורבותם בחיי העם, האם מורמים הם מהעם או האם מעורבים הם בין הבריות. בתיאור הבאת קורבנות הנשיאים נשמעת בהילות, משה מושח ומקדש את המשכן ומיד אצים הנשיאים להקריב, ובלשון הכתוב: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (במדבר פרק ז', א' – ב') בהילות זו מביאה את המדרש (ספרי במדבר מה') לשאול ולומר:

"ר' נתן אומר וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה כאן ובמלאכת המשכן לא נתנדבו בתחילה ? אלא, כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים הן, אנו משלימים, כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: "והמלאכה היתה דים" (שמות לו ז) אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות ? "והנשיאים הביאו את אבני השוהם", לכך, התנדבו כאן תחילה."

המדרש מנסה להבין מדוע קופצים הנשיאים ומביאים קורבן שהרי בהכנות לבניית המשכן הם הביאו אחרונים. המדרש מבין שאותם נשיאים חשבו לפחיתות כבוד לתרום, להתנדב יחד עם העם, הם הבינו שטעו, לא היו זקוקים להם, לכן בחנוכת המשכן תקנו את התנהגותם והתנדבו ראשונים, הבינו שאין זו פחיתות כבוד להתערב בין הבריות.

 

מבט על הפרשה כולה יבהיר שהפרשה פתחה במפקד ובתפקיד הלווים – ראינו שאחד מתפקידי הלווים היה ללוות את עבודת המקדש בשיר ובניגון! כך שפרשת 'נשא את ...' – מרים ומגביה את העבודה הפיזית למשמעות רוחנית. בה בעת מזכיר, מזהיר, כפסוק החותם את פרשת במדבר שלעיתים מחיר ההתנשאות יש ויביא למוות, כנדב ואביהוא שנפקדו בשל קרבה יתרה!

מכאן הפרשה עוברת לחוקים המבארים את דיני הטמא, החוטא, הסוטה והנזיר, דומה שבכך מנכיחים את העובדה הפשוטה שלא בכול יש עבודה רוחנית, ישנם חריגים!

הברכה – ברכת כוהנים אמורה לרומם ולהביא שפע של אהבה מאותם המורמים מעם אך הם אינם נישאים מעליו, עליהם להושיט את הידיים ולברך.

הנשיאים אף הם יביאו את קורבנם למשכן, כזכור מתחילת ספר ויקרא (ד', כב') 'אשר נשיא יחטא'.

הפרשה נחתמת בפסוק המתאר את שמיעת משה את הדיבור האלוהי – דומה שבכך מאפשרים לאדם להבין שעליו לעמול ולשמוע את הקול, יש לברר מה עלי לעשות!

 

כדברי חנה סנש – קיסריה 1942

קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול. הלכתי לבל אפול.

 

אך על פרשת דרכים, סתמתי אוזני בלובן הקר, ובכיתי, כי איבדתי דבר.

 

ולהלן - צילום משה ברזון – אנדטת פלשוב ליד קרקוב, מסע עם 'בית תפילה ישראלי', אב התשע"א

 

 


דרשת פרשת "בהר סיני"- תמר גור-קראוזה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה פרשת "בהר", תשע"ד

פרשתנו, פרשת "בהר סיני" עוסקת באחד המצוות המרתקות והמעניינות, מצוות השמיטה-

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.

ויקרא, פרק כה, פסוקים א - כג


א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. ג אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. 

דברים, פרק טו, פסוקים א-טו

הציווי על שנת שמיטה מתעסק בשלושה דברים עיקריים- בשמיטת העבודה, בהפסקה. בשמיטתהחובות- התחלה מחודשת. ובאפשרות של כולם לאכול ולהנות מהשדה- הבנה כי הרכוש לא שייך לך ויצירת הזדמנות מחודשת לכולם.

מעניין לראות שלאחר ספר שלם של חוקים, בהם בני ישראל נמצאים עוד בהר סיני, חונים- מקבלים חוקים, בונים משכן, יצורים זהות  ובונים גבולות לזהות ולשייכות הזאת- רגע לפני שהם מתחילים במסע עליהם לשמוט, לעזוב, להפסיק. אך מעניין לראות כי מדובר בהפסקה רק של שנה אחת- לאחר מכן נמשיך, נחזור לעבוד את האדמה, נוכל להתחיל ספירת חובות מחדש, הרכוש יחזור להיות שלנו- לפחות לשש שנים הבאות...

יש שיאמרו כי ציווי כזה הוא מאוד מפחיד ואף מסוכן לעם שחי מעבודת אדמה- שנה שלמה לא לעבוד?! שנה שלמה לחלק הכל?! אז ממה נחיה? אך יש יאמרו שזוהי משמעות החיים עצמם, היכולת גם לשחרר. היכולת לנוח-זו הדרך היחידה להצליח לעבוד. כפי שיום השבת מאפשר לנו את הכוחות לשאר השבוע, משאיר בנו שפיות ואיזון, מטעין את החול מהיותו קודש כך גם השמיטה. אומר הרב קוק-."את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה"

כמו כן הוא טוען כי השמיטה היא הדרך להזכיר לאדם כי שום דבר אינו שייך לו , הכל בהשאלה- הכל שייך לקדוש ברוך הוא. בעצם יוצרת השמיטה תחושת ענווה אצל האדם בכל הקשור לרכוש.

אך כיצד מצווה זו שייכת לימינו? אלינו אשר לרובנו אין התעסקות יומיומית עם האדמה ולכן גם אם נרצה בכך אין לנו מה לשמוט, אין לנו דרך לעזוב אתה היבול.  היום במדינת ישראל הפכה השמיטה , כמו מצוות רבות, בעיקר לעניין טכני של היתר מכירה והפקרת פירות וירקות.  אך נדמה לי כי פרשה זו ומצווה זו דווקא טומנת בתוכה רעיון אשר נוכל כולנו לקחת ממנו משהו לחיינו, לאדמותנו המטאפוריות- רעיון השמיטה, ההפסקה, היכולת לעצור, להתבונן, לנוח, לבחור, לאפשר משהו שההחזקה אינה מאפשרת.

הפרופסורים אבי שגיא וידידה שטרן, בספרם: "תנוח, תחלק, תניח" כותבים על השמיטה הישראלית-

 ... בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי.
קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית.

לטענתם אמנם לא עובדי אדמה אנחנו אבל אנו נמצאים במרוץ אחר החומר- אחר הכסף, אחר הקידום, אחר הטלוויזיה הגדולה יותר, הדירה המפנקת יותר או סתם הרבה אוכל שאנחנו לא בהכרח זקוקים לו. האפשרות לציין שנת השמיטה בחיינו או אולי חודש השמיטה (אם להיות יותר ראליים) בו נניח לרגע את המירוץ הזה אולי יאפשר לנו לבחון דברים מחדש- להחליט באופן מודע האם לחזור למירוץ או להתחיל ללכת. ולא רק בצד החומרי והכלכלי ניתן להתבונן ברעיון השמיטה כרעיון מודרני ורלוונטי לחיינו- אם נחזור לעם ישראל ולעובדה כי עד עכשיו בנה את עצמו כעם תחת הר ביני- כפי שהזכרתי בתחילת דברי נראה כי אולי גם את הדברים הנפשיים, חברתיים,  שאנו רגילים להחזיק בהם, ניתן בשנה זו לשחרר. אנו עסוקים רבות בלהגדיר- להגדיר מי אנחנו, מי אנחנו לא, מה אנחנו חושבים ,מה אנחנו לא חושבים, מי בצד שלנו, מי נגדנו... אך הגדרה היא גם גדר, אם נאפשר לעצמנו בשנהת השמיטה הזו (או בחודש השמיטה, אם להיות יותר ראליים) לשמוט גם את הנחות היסוד הברורות שלנו על עצמנו, על השייכות שלנו, על ההגדרה שלנו,להוריד לרגע את הגדר ולא בהכרח להוריד את הגדר כדי להגיע לאחר-כמו שנהוג לחשוב, אלא להוריד את הגדר כדי לדייק ולהגיע לעצמנו- לבדוק שוב התנהלויות, מחשבות, הנחות, תגובות שאנו נושאים עימנו כבר שנים "כי זה אנחנו"- לשמוט, ומתוך השמיטה נוכל לגלות דברים חדשים ורבים ונוכל לאפשר לעצמנו לחזור נכונים יותר, בדיוק כמו שהשבת מאפשרת לשאר השבוע וכמו שהשמיטה מאפשרת לשאר השנה.

קובי עוז כותב שיר מקסים שמחדד את העניין-זלמן הסתובב בעולם מבולבל 
שאל את עצמו "מי אני ובכלל
אני חקלאי יש לי שטח גדול 
ואני מנהל את הכל 
אני מגדל פירות וירקות 
ומקפיד לדשן לעבד להשקות 
אני המושל על חלקת אדמה!" 
ואז יצתה בת קול ואמרה
זלמן זה לא אתה
הנה תראה, שנת שמיטה 
השדה מלבלב בלי עזרתך 
אתה לא אדמתך 
אתה פשוט 
זלמן 

גם את השיר ניתן לפרש כשיר על הצניעות מול האלוהים ולמי שייכים הדברים בעולמנו אך ניתן לפרש אותו, ולשם אני רוצה להידרש, לאותו המקום של הגדרות ובחינתם- האם אנחנו זו עבדתנו? האם זלמן הוא איש אדמה או הוא פשוט זלמן...הנה הוא עצר לשנה והכל המשיך והוא-הוא זלמן.  האם אדם שיוצא לפנסיה למשל, מאבד את זהותו? כמה אנחנו תלויים בהגדרה הזו המקצועית? גם כאן היכולת לשמוט,לעצור, להוריד הגדרות יכול חדד את התשובה- מעניין אגב לראות שעל פי מחקרים מספר גדול של אנשים שיוצאים לשנת שבתון מחליפים מקום עבודה או מקצוע לאחר החזרה, והנה לנו עובדה מה שנה של הפסקה יכולה להביא איתה- מה עצירה ומחשבה מן הרכבת עליה אנחנו נוסעים יכולה לאפשר ולפתוח בפנינו.

השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת שמיטה, יש גם התארגנות גדולה של מספר ארגונים העוסקים בנושא "שמיטה ישראלית" בפן החברתי שלה, (אגב התארגנות מאוד מעניית ממליצה להכנס לאתר לקרוא עליהם... ) אני מקווה שנצליח אנחנו כיהודים ליברליים, העוסקים בחידוש ורלוונטיות להפוך את המצווה העתיקה והחכמה  הזו לרלוונטית ונוכחת בחיינו החברתיים והאישיים- כי אנו בהחלט זקוקים לה בתוך המירוץ המטורף של חיינו.  


פסק זמן 
מיליםאריק איינשטיין
לחןשם טוב לוי 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג