פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

 

פרשות ספר שמות מכונות בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת, כך שאנו לקראת סיום השובבים!

מעמלק ליתרו – בשבוע שעבר קראנו בסוף הפרשה על המלחמה עם שבט 'עמלק', כך שיצאנו עם תחושה והבנה שהאחר כמצרים מעוניין לפגוע בנו. פרשה זו פותחת במפגש מחודש עם יתרו חותן משה ונוכל לומר – לא כל אחר הוא אויב, יתרה על זאת אנו נקרא כיצד ייעץ יתרו למשה ושיפר את מערכת המשפט בישראל.

אביא לתשומת לב שבימים אלו נשלח מאמר פרי עטו של הרב סטנלי רינגלר (תורגם מאנגלית ע"י יונתן מלמד) "האזרחים הערבים-פלסתינים בישראל", בו הוא פורס בפנינו את ניסיונו העשיר בהבנה ובדו-קיום!

שואל רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו בתחילת המאה ה-18 (בפירושו 'אור החיים'), מדוע נקראת פרשה זו על שם 'לא יהודי' ומדוע אין הפרשה בה נשמעו עשרת הדברות על שם משה? או לפחות שתקרא הפרשה 'וישמע'!

אלא מבהיר 'אור החיים' – באם עם ישראל חושב שהוא נבחר בין העמים בשל ידע, חכמה, הרי שיבוא יתרו וילמדנו דעת כאמירה 'חכמה בגויים תאמין', ולכן בנושא הבחירה, עלינו אכן לברר – מדוע ולשם מה נבחרנו?

המדרש שואל – מה שמועה שמע ובא? האם כסדר הפרשות, שמע על קריעת ים סוף ועל המלחמה בעמלק או כלשון אחד המדרשים – יתרו שמע גם על מעמד הר סיני, הגיע לאחר המעמד. ההסבר לפי מדרש זה נועז יותר בביקורתו, הקדמת הגעת יתרו מהווה רמז – קיבל עם ישראל תורה ואילו החכמה מצויה לכל!

בספר במדבר יתברר שמשה פונה ליתרו ומבקש ממנו – וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י', כט' – לב')

 

יתרו דוחה את ההזמנה ואומר שחוזר הוא אל עמו ולמולדתו, המדרש מתקשה בסירוב זה וטוען שיתרו שב לארצו על מנת לגייר את כלל עמו ולהביאם את ארץ כנען. הכתוב בתנ"ך יצביע על שבט הקיני כשבטו של יתרו והם מתגוררים ליד יריחו.

נחזור לפרשה – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: (שמות יח', א' – ו')

יתרו חותן משה מביא/מחזיר את ציפורה ושני בניה, דומה שיתרו 'שואל' הכיצד רצית לקבל תורה, להעביר תורה ללא משפחתך! האם אפשרי הדבר, האין בכך מסר לכלל העם, גברים בנפרד מנשים. יש לומר שנמצא כאן הקדמה, הסבר, לאותם דברי רכילות בפי מרים (במדבר יב'), משה זכה לנבואה ולכן חי בנפרד מאשתו! על כך הצרה ציפורה לפני מרים ומרים רצתה להוכיח את משה עם אהרון.

שני בני משה גרשום ואליעזר ונימוקי בחירת השם דומים להפליא לשמות בני יוסף ואסנת מנשה ואפרים – הבן הראשון הוא זכר לעבר הקשה ואילו הבן השני מבשר את תשועת האל.

הסבר יפה יסביר הרבי מגור על פי הפסוק מתהילים 'סור מרע ועשה טוב' – שיכול הידיים של יעקב יבטא את הצורך והאפשרות להקדים את הטוב ובכך הרע ייעלם.

לאחר שלמדנו על ה'אחר, יתרו' שאינו כעמלק, ולהיפך הגעתו תקדם את מערכת המשפט.  נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר: (מכילתא דר"י, דבחדש א') "ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן מצוין שהעם נע ונעמד מרחוק. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יהיה עשן ? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן הרי שלא היה יכול משה לשהות בהר.

כמו כן יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את ר' שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית  שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי כלומר שהעם זז, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן. "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמ' הידועה המתארת את מעמד הר סיני שלא כפשט הכתוב: "(שמות יט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. מכאן הסבר לטענת – אנוסים היינו!

אמר רבא: אף על פי כן, הדור חזרו קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (ב' שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפיה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני' ? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפיה ?

עיון בב' מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה".

 

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה, כלומר לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחר.

אחדות פנימית (אולי!) לא תקים עלינו 'עמלק' ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

 

נחזק קריאה ביקורתית זו בכך שניזכר בדברי העם עוד בטרם עלה המסך על ההר -  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה: (שמות יח', ט')

כיצד עלינו להבין או כיצד נוכל להבין התחייבות זו, ויותר מכך מכירים אנו את הציטוט אותו נקרא בשבוע הבא –  וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד', ז')

 

עיון בתוספתא בבא קמא יבהיר שאף התנאים ביקרו בחריפות התחייבות סתמית זו באומרם – זו גניבת דעת והיא החמורה שבסוגי הגנבים!

וזה לשון התוספתא (ב"ק פ"ז, הלכה ח') - שבעה גנבין הן

הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך מושחין בו את המלכים.

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ' "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל",

מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק

הלכה ט' - וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",

כביכול נגנב הוא להם

ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר" וגו' ואומ' "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע"

 

 המדרש מלמד שאין להתחייב ללא ידיעה על מהות ההתחייבות.

 

נחתום בפסוקי סוף הפרשה המלמדים – מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ: (שמות כ', כא' – כב')

 

אין צרוך במשכן, אלא, בכל מקום שיזכירו את שם השם, יוכלו להקים מזבח אדמה/אבנים ולעבוד את השם!

פרשנות זו תחייב שינוי בסדר הפרשות, כלומר, סיפור חטא העגל שבפרשת כי תשא יוקדם לפרשיות המשכן 'תרומה ותצוה' וההסבר – אין מוקדם או מאוחר בתורה.

 

כך יפרש ההספורנו (שמות כד', יח') רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

"...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"..."

 

הספורנו מבהיר שבחירת הכוהנים התקיימה רק מאוחר יותר, מסיבה פשוטה, לא היה צורך במעמד מיוחד! עצם ציווי המשכן היה כברירת מחדל, ברגע שה' הבין שהעם זקוק למשכן מוחשי ולא רק למזבח, צוונו על הקמת המשכן ובתזכורת שה' שוכן בתוכנו!

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה', ח')

פתחנו את הדברים בשמועת יתרו חותן משה, שאינו מבני ישראל והוא ילמד את העם שאנו נפגשים ופוגשים אחר שאינו אויב ובהמשך הפרשה בתיאור מעמד הר סיני יתברר שהעם מחד מאוחד אך מאידך ישנה קנאה הבאה לידי ביטוי בתיאור 'ויעל עשנו כעשן הכבשן'!

המעמד הבהיר שאנו עומדים מרחוק, האחווה קיימת אך היא מאוד שבירה.

האויב אינו רק זה הבא מבחוץ, אלא, עלינו לעמול קשה כדי לגשר על פני המתחים וחילוקי הדעות שבתוכנו!

 

 

 

 

 


פרשת בשלח שנת התעש"ה – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם"

השבוע – כלשון ההפטרה, על כמה משפחות ניתן לומר - אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי..." (שופטים ה', ד' – ה')

מות שני החיילים למרגלות הר דוב – יוחאי קלנגל (מ"פ) ודור חיים ניני - יהי זכרם ברוך! 

השבוע צוין - יום השואה הבינלאומי – הקרנת הסרט 'ירד הלילה' (סידני ברנשטיין ואלפרד היצ'קוק, זאת בעקבות החלטה בינלאומית לציין את 'יום שחרור מחנה אושוויץ' ומאידך נודע כיצד – רשת ה-BBC  שואלת – האין, אולי יש, להפסיק לציין את יום השואה?!

ברצוני להציע לנסות לדמיין כיצד אנו חשים, מה אנו מדמיינים בעת המעבר בין החומות, מה יהיה הצילום אותו נצלם כדי להנציח את הרגע.

בשני פסוקים, נכתב – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם", האחד בכתב מלא 'חומה' והשני חסר, היכול להיקרא חמה – כעס, ונראה להלן שסמאל/השטן רצה להטביע את ישראל?!

שאלה זו התעוררה אצלי כאשר קראתי את כתבתה של ורד לי – הארץ 27/1/15

המתארת כיצד פליט כלוא מצלם את האור, מנציח את התקווה ולא את גדרות המתקן... ו'מתוך הכתבה' - במשך שנה צילם מוסא, בן 39, ממערב דרפור שבסודאן, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט הכלוא במתקן השהייה חולות, את הנוף המדברי הצהוב המקיף את מתחם הכליאה במצלמת הטלפון הנייד שלו. נהר החול המדברי הצהבהב, העיקש והחד־גוני שמקיף את מתקן השהייה, הפך בצילומיו למקור השראה פיוטי של התבוננות בטבע ובאדם. ב-29 בינואר תיפתח תערוכת צילומים ראשונה של מוסא בחלל העבודה Parasite בתל אביב. התערוכה, שאוצרת מיכל היימן ויזמה והפיקה סיגל אביבי, פעילה למען זכויות אדם, תחל ביום השנה לכליאתו במתקן השהייה חולות

מוסא מתבונן ארוכות על השממה הגדולה המקיפה את מתקן הכליאה חולות ומוסיף: "כל העיסוק שלי בצילום התחיל בעצם מהרצון לשכוח מהיומיום. הרצון לשכוח שאני כלוא. כשנכנסתי לחולות לפני שנה חשבתי שאני אצא מהכלא במהרה. רציתי לחזור ליומיום העמוס שהיה לי. ניסיתי לא להישבר. האמנתי שאם ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, כולאת אותי ואת חבריי ללא משפט, היא תבדוק את בקשת המקלט שלי ותשחרר אותי. אבל לאט לאט ראיתי שאנחנו נשכחים בכלא. מבחינת ישראל, למרות החלטת בג"ץ, אין לנו בכלל תאריך שחרור. הבנתי שיש לי אפשרות לשקוע בדיכאון ולהתרסק, להישאר במיטה כל היום מבלי לצאת ממנה. אבל המצלמה לימדה אותי שיש עוד אפשרות — להתנתק מהכלא, לא להסתכל רק על היומיום שלי, אלא להסתכל רחוק יותר. בחרתי מהמקום הזה של הייאוש להתחיל לראות יופי, נחמה, תקווה. בחרתי לחפש את זה בכל מבט. התחלתי דרך המצלמה לחקור את הנוף הזה שמחוץ לכלא...." 

ננסה ללמוד מדרכו, כיצד למצוא את החופש, כיצד למצוא ולקבל משמעות – כיצד לתפוס את האור?!

וסקירה קצרה על הפרשה –

השילוח של פרעה – פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה!

'נבוכים הם במדבר...' – קריעת ים סוף

שירת הים – שירת מרים

המים המרים – העץ הממתיק

המן וליקוטו והלכות שבת – לחם משנה

רפידים – רפו ידיהם, היש ה' בקרבנו אם אין ויבוא עמלק...!

ניתן לתאר את הפרשה בארבעה שלבים ממש כפי שנעשה מחר בבוקר כסדר/תפילת טו' בשבט, כיצד ננעוע בין העולמות מעולם העשייה לעולם היצירה ומשם לעולם הבריאה עד שנשכון בעולם האצילות.

ובפרשה תהיה התנועה בעקבות השילוח של פרעה, הוא מניע את העם 'ויהי בשלח פרעה...', השלב הבא יהיה מעבר בתוך... – קריעת ים סוף והמעבר בתוך הים. לאחר החצייה נמשיך במסע ונחפש במעמקים, בבאר, מעיין מרה ונקבל מלמעלה 'לחם' כ]י שנאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, חיפוש בעולם התחתון ומהעולם העליון ולאחר התמודדות זו, יתברר שהמים אינם ניתנים לשתייה – כי מרים הם, מי מר? המים או האנשים? יסביר 'בעל דגל מחנה אפרים', העם בהתנהגותו הבין שהמרירות היא דרכו ולכן לא יכול היה לשתות. ההמשך יביא אותו לעימות אל מול האחר, אך מבט מעמיק יבהיר שוב, שהאוייב אינו אלא אנו, העמלק מופיע כאשר אנו שואלים 'היש ה' בקרבנו אם אין"!

ארבעה שלבים – הדחיפה, המעבר, החיפוש למטה ולמעלה והמפגש עם האחר!

מטפורה מרתקת על התנועה והחיפוש שאינם אלא מאפשרים לנו להביט במראה ולהבין שהבעיה היא פנימית ובתוכנו.

נהלך בתחנות השונות ונראה מה כל שלב מבטא – בעיקר במשמעות של 'התבוננות פנימית'!

שלב השילוח - וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (שמות פרק יג', יז')

מהו החשש – פן יראו מלחמה ושבו מצרימה? נראה כיצד חשש זה מהווה 'דרשה ביקורתית' על 'מרד בר כוכבא!

פסוק תמוה בספר תהלים פרק עח  (ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: (ט) בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

וכך גם בספר דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: (כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: (כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:

דורש המדרש (תנאי - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא)  - דבר אחר "כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנ'אמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א', ז', כא') וכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהלים עח', ט' – י') מפני מה "שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם."

המדרש מבין שמעשה בני אפרים מבטא 'פעולה מוטעית'!  וכך גם בבבלי סנהדרין צב' ע"ב – נראה מי הם אותם שהחיה הנביא יחזקאל – בחזון העצמות היבשות -

"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו.

מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.

רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א' ב') "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

רבי יהודה אומר: אמת משל היה.

אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.

עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר (דברי הימים א' ז') "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ" וגו', וכתיב (דברי הימים א' ז') "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו"..."

הנוסח הברור והבוטה בביקורתו הוא מדרש 'שיר השירים רבה' (פרשה ב') – "ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה, אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל,

רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה"ד (תהלים עח') "בני אפרים נושקי רומי קשת",

ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים שנא' "בני אפרים נושקי רומי קשת", והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה..."

המדרש מאשים קבוצה מסוימת שחטאה בכך שפעלו כנגד השבועה וניסו לקרב את הקץ – לכך התכוונה התורה, 'פן ינחם העם בראותם מלחמה...' – העם יצפה בהרוגי שווא, יראה את 'בני אפרים' שניסו לצאת וטעו, ומתו!

לדעת חוקרים – מדרש זה הינו אנכרוניסטי ורומז בביקורתו על 'מרד בר כוכבא', כלומר מדוע לא היה מי שמחה כנגד מעשה המרד, אי המחאה הביא לחורבן חברתי!

 

ומכאן לשאלה צדדית, אך מהותית ורק בשל העובדה שרבים מצטטים את האמירה של ר' שמעון בר יוחאי -  יש לברר מנין לפרעה כל אותם שש מאות רכב סוסים? הרי במכת ברד – כל בעלי החיים מתו, מלבד...!

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: (ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: (שמות פרק יד')

ובפרק ט' נאמר - (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: (כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: (כא) וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:

מכאן בלשון המדרש ישנו מדרש תנאים הדורש - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א' "ויקח שש מאות רכב בחור", משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות?

אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים" (שמות ט', ו')

ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (שמות ט', ג')  ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה" (שמות י', כו')

אלא של מי היו? - של "הירא את דבר ה' ", נמצינו למדין - הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מוחו"?!

על כך, על נוסח בוטה זה,  נשפכו ... הסברים – הרב כשר, סבו של פרופ' אסא כשר בספרו 'תורה שלימה' מנסה להסביר – מדובר בזמן מלחמה, לכן הקיצוניות... אך נודה - הקושי קיים! השאלה טובה מכל תשובה והדברים שאמר רשב"י קשים עד מאוד למחשבה! האם אין חסידי אומות העולם? האם באמת כוונת המדרש למנוע כל התייחסות למעשה טוב של לא יהודים?

המסורת טוענת שקריעת ים סוף הייתה בשביעי של פסח, אך הצו לחוג את היום השביעי ניתן עוד בעת שהייתם במצרים, כלומר סיבת החג אינה בשל טביעת המצרים!

'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אומר ה' למלאכים, ברם בני ישראל – אז ישיר משה ובני ישראל את השירה ...

 

נעבור לשלב המעבר – מה ארע בעת המעבר?

(יד) יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: (טו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:...

(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: (כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: (כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: (כז) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:

מה בין אלו לאלו – שואל, מקשה סמאל – מדוע אתה מציל את בני ישראל ואילו את המצרים אתה מטביע בים?

וכך מבאר ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, (על פי דבריו לפסוק שמות יד', כט')

"... ובזה יעלה יפה לשון המדרש שהובא בילקוט (סוף סימן רלד') "והמים להם חומה", מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו),

ומסביר - על הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען סמאל, משום שיש לטעון שלמרות היותם עובדי עבודה זרה, אבל מיושרין היו במידות! שלא היה בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה, כלומר היו מאוחדים! לעומת מצב האחדות הרי שהמדרש טוען שבעת מעבר ים סוף לא הייתה אחדות אלא במים נחלקו לד' כתות/קבוצות, יש שאמרו נשוב מצרימה, ולכן בא סמאל והלשין לקב"ה – באם אין אחדות, אין דינם כציבור טועה אלא כיחידים טועים ועל כך מגיע לבני ישראל עונש!

המסתכל יראה שבפסוק הראשון (פסוק כב') כתוב "והמים להם חומה", בוי"ו, רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו, ועל זה דרש המדרש (ס"ס רלד) שנתמלא חימה,

והוא דבאמת אמר להם משכו מעבודה זרה (מכילתא בא עד) והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא הייתה  לסמאל להתלונן בפני הקב"ה על שעשה להם נסים במצרים, בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן,

ואילו בקריעת ים סוף, כאשר אמרו המצרים "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים", הרי בכך - הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה!

על כך צודק השטן בטענתו - אם כן מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים !

על זה השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה, הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ?!

אבל התשובה שפירשו מעבודה זרה ושחטו תועבת מצרים לעיניהם, היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה, שהרי כבר ששה חדשים מאז שהתבטל השעבוד, כיון שהחלו המכות במצרים!

אבל המצרים הוא להיפך, שעבדו עבודה זרה מתוך ההרווחה והשלווה והתשובה הייתה מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים, יתן השי"ת שבנ"י ישובו לה' מתוך הרווחה אמן."

 

המדרש מצביע על כך שאין בקריעת ים סוף נס, כי אם מאורע מתוכנן שנקבע בעת הבריאה! נוכל ללמוד זאת, מעצם השימוש בשפה, מה פירוש – "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו"?

רש"י מסביר :  לתקפו הראשון, כלומר הים חזר למצבו הקודם ,

רש"י מפרש על פי המדרש (בראשית רבה פרשה ה' ): "אמר ר' יונתן תנאין היתנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל הוא הכתוב  "וישב הים לפנות בקר  לאיתנו"  (שמות יד כז) לתנאו,

אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל  שנברא בששת ימי בראשית ה"ה "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי"  (ישעיה מה יב)  

צויתי את הים  שיקרע ואת השמים שישתתקו לפני משה "האזינו השמים" וגו' (דברים לב א)  צויתי את השמש ואת  הירח שיעמדו לפני יהושע,

צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו,

צויתי את האור שלא יזיק לחנניה  מישאל ועזריה,

צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, את השמים שיפתחו לפני יחזקאל, את הדג  שיקא את יונה". 

 

מכאן נעבור מקריעת ים סוף לחיפוש מים מחד ומאידך למן המומטר מלמעלה!

(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (כב) וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ: (שמות טו')

כי מרים הם – מי מר? המים או האנשים מבני ישראל?

מסביר – דגל מחנה אפרים, נכדו של הבעש"ט - "...שהתורה נקראת גם כן תמר כי תרי"ג מצוות התורה עם כ"ז אותיות התורה הוא מספר תמר, וזה יש לומר הרמז בכאן "ויבואו מרתה", היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה, ולא יכלו לשתות מים היינו התורה, כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתם, והוא על דרך דאיתא בתיקונים על (שמות ז', כ"א) "ויבאש היאור ולא יכלו לשתות מים מן היאור", כי תורה אור סרחת לגבייהו וכו' וזהו נמי "כי מרים הם", הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבר בהם ובזה גורמים התעוררות תגבורת הדינים עליהם, וזהו "וילונו העם על משה", שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם..."

מתברר שניתן להבין את המרירות באופים של האנשים ובכך נבין שיש כאן חיפוש תכונות העם הראויות לפיתוח. כפי שהמים מהווים נקודת ביקורת, כך גם המן היורד מלמעלה – עצם התלונה תוביל לכך שמשה ואהרון יעמדו אל מול העם ויאמרו – "ונחנו מה"?

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּלֹּינוּ {וַיִּלּוֹנוּ} כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: (ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ {תַלִּינוּ} עָלֵינוּ:

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: (כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (כט) רְאוּ כִּי יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: (ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

ניזכר ברעיון אותו פיתחנו בערב יום כיפור – נעשה זאת בעזרת מציאת קשר בין הסוגיה והתפילה החותמת את תפילת העמידה, "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..."

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת - הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר, והדגש ו'נפשי כעפר לכל תהיה'. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

כך ראינו בסוגיה בבבלי חולין דף פט ע"א - אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה", וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם".

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נ"ח) "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". 

חיפוש המים וגילוי המרירות, יוביל את ניסיון המן לגלות את המנהיגות הראויה, מנהיגות היכולה (בוודאי בימי בחירות אלו) לעמוד מול הציבור ולומר – ונחנו מה!

נציין את דברי הגמרא בב' יומא – המן מהווה נייר לקמוס לבירור 'מעמדו של האדם', וכיצד?

בבלי יומא עה' ע"א (נוסח עין יעקב אות סה') - תַּנְיָא. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים, כַּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים.

כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר, עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר, אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". לְמָחָר - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְנָבוֹ. נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ.

וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין. הוּא אוֹמֵר, הִיא סָרְחָה עָלַי. וְהִיא אוֹמֶרֶת, הוּא סָרַח עָלַי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". [לְמָחָר] - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו. וְאִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית אָבִיהָ - בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. (נוסח אחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהוא סרח עליה. ואם נמצא בבית אביה - בידוע שהיא סרחה עליו).

כְּתִיב, (במדבר יא) "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה" וְגוֹ'. וּכְתִיב, (שמות טז) "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ" וְגו'. וּכְתִיב, (במדבר יא) "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" וְגוֹ'. הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - יוֹרֵד לָהֶם עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם.

בֵּינוֹנִים - יָצָא הָעָם וְלָקְטוּ.

רְשָׁעִים - שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ.

[כְּתִיב, "לֶחֶם", וּכְתִיב, "עֻגּוֹת", וּכְתִיב, "וְטָחֲנוּ", הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - ,לֶחֶם', בֵּינוֹנִים - ,עֻגּוֹת', רְשָׁעִים - ,טָחֲנוּ בָרֵיחַיִם'.

 

המן כמו המים המרים – בודק ומבהיר מה מעמדו של האוכל או השותה!

מן הוא – אמונה! סידור האותיות של שתי המילים ירמזו על הטמון בהם!


מכאן לשלב האחרון בפרשה – המאבק באחר ובהבנה שבעומק המעמד – האדם ניצב בפני עצמו, מעין מראה! 

היש ה' בקרבנו – ויבוא עמלק? האם אסור לשאול? וכי ידיו של משה עושות מלחמה?

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה: (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (ד) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: (יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

משנה ראש השנה פרק ג', משנה ח' - "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל...", (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה.

אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה.

אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

'אש קודש' לשבת זכור תש"ב (עמ' קסט-קע) - ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסעצנא

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, להבין הלשון זרעו וכו'. הגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שכתב הפסוק בפרשת שלח "עמלק יושב בארץ הנגב", וכן בשמואל "אגג מלך עמלק", והיה צריך לומר "עד שימחה עמלק".

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק הזרעים שזרע ישארו.

[ומהם זרעי עמלק?]

השבת שמחללים הרבה מישראל, רחמנא לצלן, באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה.

הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק.

והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא לצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז.

גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו, ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו... מחה אמחה מהרה כדי שלא יישאר אחריו הרבה זרעים.

פרשנות הרבי משלימה את דברי המשנה – אין ידי משה עושות מלחמה, אלא כוונת הלוחם, כך גם, אין עמלק האויב אלא אי ההבנה והאי ההכרה בקיומו של אל בתוכנו!

יש לברר כיצד שואלים, מה נקודת המוצא לשאלה!

 

עברנו על ארבע תחנות –

מתברר שהיציאה נובעת משילוח האחר, פרעה משלח את העם!

ברגע ששולחנו, עלינו לחצות את המכשול, קפיצת נחשון או שהעברה, בה אנו פאסיביים!

לאלר המעבר אנו במסע של חיפוש, מים ומן, החיפוש יצביע על מרירות בנו ו/או במים וכן המן המגיע משמים יעזור לנו לבחון את מעמדנו בעולם.

לאחר היציאה והחיפוש נמצא את עצמנו עומדים מול האחר, מול עמלק ומתברר שאין אנו יכולים להכיל את הנשגב בתוכנו ובכך איפשרנו לעמלק למצוא את החולשה ולתקוף!

המסע הפנימי יביא למודעות עצמית ויקרב אותנו לאפשרות של 'קבלת התורה'!

 

 


פרשת בא התעש"ה - מי ומי ההולכים? ועד שאילת כלים ופטר חמור

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת בא התעש"ה - מי ומי ההולכים? ועד שאילת כלים ופטר חמור

מעשה ברב זקן שהיה בדרכו לתפילת שחרית באחת הערים של רוסיה הסובייטית.

לפתע ניצב מולו שוטר חמוש, כיון אליו את רובהו ושאל בתקיפות:

"מי אתה? מה אתה עושה כאן? לאן אתה הולך?"

הרבי חייך ופנה בשקט אל השוטר:

"אדוני השוטר, כמה משלמים לך עבור העבודה הזאת שלך?"

"עשרים קופִּיקות ביום, למה?" השיב השוטר בחשדנות

"אני רוצה לבקש ממך טובה" אמר הרב "אשלם לך עוד עשרים קופִּיקות ליום,

אבל אתה חייב להבטיח לי, שבכל בוקר בדרכי לתפילה,

תחכה לי כאן, תעצור אותי ותשאל:

מי את/ה? מה את/ה עושה כאן? ולאן את/ה הולך/ת?

מזכיר את דברי המשנה באבות – דע מאין באת ולאן אתה הולך....?

עלינו לברר מי אנו ולאן אנו הולכים? דומה שניתן לשזור שאלה זו לאורך כל הפרשה, העיסוק בבירור הזהות בעיקר בחלק השני של הפרשה – לוח השנה, חג הפסח ומשמעות הנחת התפילין כמבטאת זיכרון לאומי!

הפרשה פותחת בצו 'בא אל פרעה' ולא כפי שהיה צריך – 'לך אל פרעה' !

 בפרשה האל משתמש בפעלים קשים – 'הכבדתי', 'התעללתי' ובהמשך 'ניצלתם' – מדוע? מה נוכל ללמוד מהתנהגות בטוה זו?

נתחיל ממוטיב ההליכה!

כפי שהזכרנו לעיל, בדברי המשנה – דע מאין באת? כדברי הפסוק 'בא אל פרעה'! ולאן אתה הולך – בהמשך הפרשה פרעה ישאל – מי ומי ההולכים?

בתפילה, בתחילת קבלת שבת שרנו 'לכו נרננה' ובהמשך 'לכה דודי' – הליכה? מה משמעותה?

"קולה כנחש ילך" - מתוך ההפטרה ירמיה מו' - (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהֹוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:

יפרש ה'חזקוני' – הליכה נמצאת אצל 'אלוהים - קול השופר וקול הנחש'!

(בראשית ג', ח') "מתהלך בגן", הקול היה מתהלך, ומצינו במקום אחר הליכה גבי קול "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", "קולה כנחש ילך". לרוח היום לרוח המצויה שהרי נכנסה בו ערמומית ויודה מעצמו אבל לא לשאינה מצויה שלא יהא לו פתחון פה לומר בשביל הרוח שאינה מצויה נחבאתי.

רמב"ן יוסיף ויאמר - ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו יב), "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם" (בראשית יח לג), "אלך אשובה אל מקומי" (הושע ה טו), והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו:"

הרמב"ם יוסיף בספרו 'מורה הנבוכים' (חלק א' פרק כד') "הלך, ההליכה ג"כ מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים, ויעקב הלך לדרכו, ... וכן הושאל לשון ההליכה להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל. אמר "והלכת בדרכיו", "אחר ה' תלכו", "לכו ונלכה באור ה' ": "

הליכה משאירה רושם – על היוצא, הנכנס לברר מה הוא/היא משאיר/ה בהליכתו/ה?

וזה לשון הפרשה – נבחין כמה פעמים נמצא את האמירה – הליכה בהטיות שונות – נבחין כיצד העם מבין מה קורה (פסוק ז' ובהמשך בפסוק לג') ואילו המלך אינו שם לב, או אינו יוכל לשים לב – כבול לתפיסת עולמו הקודמת, כפי שראינו בשבוע שעבר – הוא כקוף המחזיק את המנגו בידו ואינו מסוגל להשתחרר!

(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה: (שמות י')

(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

(ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהֹוָה לָנוּ:...

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

בהמשך הציווי – פקודה בלתי חוקית בעליל, לשקר ולקחת בהשאלה כלי כסף...

פרק יא' - (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: (ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: (ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: (ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: (ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

פרק יב' - (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: (לא) וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם: (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

הפרשה נחתמת בצו פדיון הבן ובצו פדיון פטר חמור!

פרק יד' (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: (ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

תפילין ופטר חמור!

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהֹוָה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהֹוָה: (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:

מה לחמור ולפדיון הבן הבכור – נעיין במדרש ונבחין כיצד הנימה הביקורתית רמוזה בטיעון!

(פסיקתא זוטרתא שמות יג', יג') " "וכל פטר חמר". חסר ו' לפי שחסר, מנינו רמ"ח, כנגד רמ"ח אברים שבאדם שכל גופי מצרים נערפו תחת ישראל שנקראו שה, שנאמר "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ', יז'): ... אמרו רבותינו מה זכו פטרי חמורים ליפדות יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו אותם בצאתם ממצרים:

ד"א לפי שנמשלו המצריים לחמורים, שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג' כ'), וישראל נמשלו בשה: ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה, וכן הוא אומר וערפו שם את העגלה (דברים כא ד), מצות פדייה קודמת למצות עריפה: "

המדרש מדייק – חמר הכוונה לרמח' מצוות עשה שאדם מצווה עליהם, כלומר קריאה סמלית וסיבה נוספת, הם בעלי החיים שעזרו לבני ישראל לשאת את 'ההשאלה – הגניבה' מהמצרים!

הפרשה באמצעות המדרש מציעה קריאה ביקורתית, בא אל ערפה/ך – כלומר מסע האדם אל תוך הגיגיו, בבירור, האם אתה מתעלל בעצמך על מנת לדעת ולהבין מה מקומך בעולם – לאן אתה הולך? לשם מה אתה הולך ומה אתה נושא במשאך?

ובפירוש החסידי ייאמר – האם תוכל להוציא את המצרי שביהודי? האם תוכל להוציא את המצרים מתוכך?

בשנה שעברה שוחחנו על שאילת כלי הכסף והזהב והשמלות והרי כולנו יודעים, מה ייעשה עם סחורה זו – משכן מחד ועגל הזהב מאידך!

האם לקיחה זו אמורה להוות מלכודת ולכן בקריאה חוזרת – עלינו לחשוב פעמיים – האם עלינו לציית לצו שה או שעלינו לנסות להימנע מקיום הצו, לומר לאל – עד כאן!

כפי שראינו בשבוע שעבר, 'מכות מצרים' באו כדי לברר האם בני ישראל ישתפו פעולה עם האל או שיביעו מחאה ויאמרו לאלוהים – די!

כאן בתחילת הפרשה האל אומר – התעללתי והכבדתי... האל מחכה לבני ישראל שיתעוררו ויבררו – מתי והאם תמיד יעמדו מנגד או שינסו לעצור את האלוהים!?

קריאה כפולה מצויה בפרשה!

משה טוען בפני פרעה – 'ואנחנו לא נדע, מה נעבוד את ה'...' פסוק זה צוטט על ידי הרב שלומי זלמן שחטר בעימות מול הרב מיקי רוזן מקהילת יקר בירושלים, כדי לענות על השאלה – עד כמה הוא מוכן לשנות בנוסח התפילה, והרב שלומי זלמן שחטר השיב בצטטו - פרק י' - (כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: (כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

אין אני בא כדי לשנות אלא רק כאשר הגעתי אל המקום הדורש שינוי, אזי אשנה!

אטען שדבר דומה מצוי בסוף הפרשה בטיעון הידוע – עלינו לאכול מצה בפסח, על מנת לזכור ולהזכיר את היציאה בחיפזון ממצרים – פרק יב' (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:

באם יצאו בעצם היום! כיצד הבצק לא הספיק להחמיץ! הרי חלפו שעות מאז הקרבת הקורבן ואכילתו ועד היציאה ממצרים – אלא זה נימוק האמור לעורר שאלה, כיצד ניישב תפיסה זו עם מה שקרה בפועל!

מהפרשה נוכל ללמוד -   

א.      הצורך במחאה - הכתוב מצביע על התעללות והכבדה מצד ה' – בתקווה שבני ישראל ינסו לטעון כנגדו! וכך הייתה תקווה שימנעו מלקיחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות בהשאלה!

ב.      אי ידיעה – כיצד עובדים את ה'! כך משה אומר לפרעה וכך במסורת ישראל מתאימים את הנוסח לרוח התקופה!

ג.       אכילת מצה – הימנעות מהחמצה והתירוץ, חיפזון, אך למעיין היטב מתברר שזה נימוק סרק!

ד.       חתימת הפרשה בפדיון פטר חמור – מחייב לברר – מה מקורן של המצוות ונימוקיהם, האם תקבלו את הצו כפשוטו או שתבררו על מהותו. האירוניה של ההיסטוריה – המצרים בשם הפילוסופים היוונים ולאחריהם הרומיים יאשימו את ישראל כעובדים את החמור כאל, לטענתם – בבוא האויב אל מקדש ישראל מצאו 'ראש חמור' מזהב! כך מצויין בספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון' (ספר ב' מ- 80 ואילך, ועל כך בספר 'חמוריות' של יהודה ריינהרץ ויעקב שביט, זלמן שז"ר תשע"ד)

מה לצו התפילין המופיע ברמז ולסיפור הזהות – זכר ליציאת מצרים!?

ראשית אביא תשובה משכילים לשאלה  - האם אתה מניח תפילין? נענה המשכיל ואמר – אני מניח תפילין בנוסח הרשב"ם (מבוסס על הידע שיש מסורת של שתי אפשרויות בהנחת תפילין – של רש"י או של ר"ת?) ומהו ההסבר הנמצא ברשב"ם שהוא כידוע – פרשן של פשט – "לאות על ידך" - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין "שימני כחותם על לבך": "בין עיניך" - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי:

לשיטת הרשב"ם ניתן להבין שאין צורך להניח בפועל אלא רק כזכר ל...

אחתום בסיפור המדגים כיצד בימינו תפילין יכולים לבטא גשר בין יהדות לישראליות, בין אריכאולוג איש מדע לבין בעלי המסורת!

יגאל ידין, המוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. מספר סיפור לא ידוע בספרו - "חויותיו של ארכיאולוג יהודי" (פורסם במעריב '69)

"אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות .התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה.

יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר ,שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות.

שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"?

אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין.

כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו, לא אסרב גם אני - והנחתי תפילין.

בתל – אביב, לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחה על  שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ.

לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו.

 

אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צרוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה".


פרשת וארא התעש"ה - 'שחרור עבדים' הוא 'הציווי'! גם לבני ישראל!

שבתות אלו בהם קוראים את תחילת ספר שמות נקראות שובבי"ם ת"ת – שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצווה.

הפרשה פותחת בארבע/חמש לשונות גאולה (זוכרים מההגדה של פסח, והוצאתי – והצלתי – ולקחתי – וגאלתי ואח"כ הלשון החמישית 'והבאתי'! ההגעה לארץ ישראל)

לאחר מכן ישנו ציווי המשותף הן לפרעה והן לבני ישראל (נברר להלן – מהו הציווי?) תיאור שושלות השבטים – ראובן, שמעון ולוי – תמיהה גדולה, היעדרות שושלות שאר השבטים מחייב מענה. ומיד אח"כ תיאור 'מכות מצרים' שבע מתוך העשר, כאשר בחלקם ישנה התראה ובחלקם לא, בראשונות משה מצווה ואילו אהרון המבצע – וההסבר – 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן, משה שגדל בארמון מצרים, אל לו לפגוע במצרים!

נהלך בפרשה –

ארצה לטעון שמהותם של פרשות אלו, לחדד את הקריאה הביקורתי ולנסות לחשוב – האם וכיצד אפשר אחרת.

טענה זו נסמכת גם על סיפור המסופר על ר' איסר מלצר ראש ישיבת עץ חיים בירושלים שיצא בשלטי מחאה כנגד הגרמנים הנאציים בחוצות ירושלים. דברנו עליו בסיור חנוכיות בחנוכה כאשר עמדנו ליד ישבת 'עץ חיים'.

שאלוהו – האם אתה חושב שמישהו מסתכל עליך, שיש מישהו בעולם, השם לב למחאתך?

לשאלתם הפנה אותם לגמרא המתארת את חכמי אומות העולם המוזמנים לארמון פרעה על מנת לדון בשאלה – מה לעשות עם בני ישראל ?

אמר ר' איסר מלצר – השותק כאיוב הרי הוא שותף, לכן אני מוחה !

וזה לשון הגמרא – (בבלי סוטה יא' ע"א) "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר: (דברי הימים א' ב) "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב", וכתיב: (שופטים א) "ובני קיני חתן משה..." ".

כפי ששמנו לב בספר בראשית שמו של יעקב מתחלף עם השם ישראל ובכך יש לדרוש מתי יעקב נוהג בעקבוביות ומתי שורה עם אלוהים ואנשים – כך גם בפרשה אנו נמצא את שמו של האל – פעם אלוהים ופעם יהוה, בפרשנות יהיו אלה פנים של מידת החסד ומידת הדין/הגבורה.

 וכך פותחת הפרשה - שמות פרק ו' –  ארבע או חמש לשונות גאולה!

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה: (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה: (ט) וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:

ומה יכול להיות הציווי שמופיעה בפסוק הבא – (שמות ו', יג') וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

ולהלן תיאור שושלות שבטי ראובן שמעון ולוי -

(יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן: (טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן: (טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: (יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: (יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: (יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם: (כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת משֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: (כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: (כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי: (כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: (כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:

(כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: (כו) הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן: (כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

נראה כיצד לצאת ממצרים פיזית הוא השלב הראשון, אך הוא הפשוט, קל! ברם השלב הבא הוא הקשה - האם נצליח להוציא את המצרי שביהודי, את המעביד הקיים בכל אדם ואת יחסו לעובד?

נפתח ברעיון המנסה לענות על שתי שאלות ובהמשך נרחיב בשאלה נוספת.

א.      מהי כוונת הכתוב – 'ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים' – הציווי לפרעה ברור 'שלח את עמי' אך מהי הכוונה בציווי לבני ישראל?

ב.      מדוע בתיאור השושלת של 'בית אבותם' ישנם שמו בני השבטים – ראובן, שמעון ולוי, מדוע אין את שמות ילדי שאר השבטים?

ניתן להשיב תשובות לשאלה – מהו עומד מעבר לציווי?

1. המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה ה') יסביר את הציווי -

 "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) צום לפרוש מעבודה זרה:"

או - 2. ואילו מדרש אחר (ספרי במדבר פיסקא צא') יבאר את הציווי למנהיגות של בני ישראל, ועליהם להבין את מצב העם - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו', יג') אמר להם היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם, אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים:"

אך ישנה אפשרות נוספת! 3. הירושלמי  (ראש השנה פ"ג ה"ה דף נח טור ד') מפתיע ודורש – "...שאמר ר' שמואל בר רב יצחק "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" על מה ציום, על פרשת שילוח עבדים! ואמירה זו תואמת את דברי ר' הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, זה הוא הכתוב "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" (ירמיה לד') "

נברר את פרשנות הירושלמי: האם כוונת הגמ' לומר שבעת היציאה צוו לעתיד (מעין מה שעלינו לדרוש, להבין, כיצד הציווי שבא מיד לאחר מעמד מתן תורה בהר סיני הוא 'כי תקנה עבד עברי....' כיצד יתכן להבין, להאמין, שלאחר אירוע רב רושם כזה, כולם התייצבו כאיש אחד... יהיה איש עברי מסוגל לקנות את אחיו לעבד!), או שכוונת הכתוב לטעון שעליהם, על בני ישראל, לשחרר עבדים, כלומר ישנה מציאות שמבני העברים יש מי שמשעבד את אחיו?

הגמרא מתבססת על דברי הנביא ירמיה -  המנבא שבאם לא ישחררו איש את אחיו הרי שישתעבדו למלך בבל! הנביא מתאר שהשרים והעם 'כולם' שמעו, הפנימו ופעלו לשחרר את העבדים, אך מיד שבו ושיעבדו את העבדים המשוחררים כעבדים.

מה נוכל ללמוד מנבואת ירמיה?

וזו נבואתו  (ירמיהו פרק לד') (ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים <ויכבישום> וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: ס

הנביא ממשיך ומנבא – היה ציווי בעבר, לא שמעתם, לא הקשבתם ולכן אל לכם להתפלא, לבכות את מר גורלכם!

מהי כוונת הנביא בתארו – 'ברית... ביום הוציאי ...'. (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: (יג) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: ס

ובאם אינכם מקשיבים הרי שעונשכם מובטח!

החורבן אינו בשל התנהגות הבבלים כי אם תגובה ישירה להתנהגות בני ישראל!

(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם <לזועה> לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב: 

הירושלמי (לעיל) הבין שנבואת ירמיהו המציינת כריתת ברית ביום צאת בני ישראל ממצרים כמתייחסת לאותו ציווי המופיעה בתחילת הפרשה (שמות ו', יג') - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

ר' שמחה הכהן מדוינסק (משך חכמה לשמות ו', יג') יצרף את הנאמר עד כה ויבאר מהו הציווי ולמי התכוון הקב"ה – הציווי היה לבני ישראל לשחרר את עבדיהם!

וכוונתו הייתה לשבטים שנמנו – ראובן, שמעון ולוי! להם היו עבדים עבריים!

 וזה לשון ה'משך חכמה' - "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בני ישראל" –

יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם

ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג (סימן ח')

ולכן כך נקבע גורלם!

לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ,

וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן,

ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן (בראשית מט, ז)

ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד,

ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. (הם המדברים אל פרעה)

וחותם את דבריו בהסבר – מדוע בכל זאת אין ביקורת נוקבת כנגד שבטים אלו - אבל שלשה שבטים הללו שיעקב רחקן אילו היו משועבדים ככל אחיהם היו מתערבין במצרים והיו מדמים שאין להם חלק ונחלה בקרב ישראל לפיכך מנעה ההשגחה מהשתעבד אותן בחומר ולבנים ודו"ק."

 

לדעת ר' שמחה הכהן מדוינסק היו מבני העברים שנהגו מנהג עבדות בתוך גלות מצרים! ובכך תזכורת תקיפה – אל לכם לשעבד אחד את השני – הציווי לשחרר עבדים עומד בתוקף!

ר' יוסף ראזין אף הוא מדוינסק (כמו המשך חכמה) - מכונה הרוגצ'ובר – בפירושו 'צפנת פענח', נוהג לכתוב בצמצום, וברוח דבריו – עיין שם ועיין שם וקשה, עיין שם ועיין שם ותרץ... – בקיצור,

הרוגצ'ובר הוא הרבי החסידי ואילו המשך חכמה היה המתנגד – שני גאוני הדור מצביעים על טעות בני ישראל, המשך חכמה כפי שראינו מצביע על שעבוד פנימי, כלומר היו מבני ישראל שהחזיקו עבדים לצורכי עצמם ולא היו מוכנים (באמת) לשחררם! וזאת נלמד ונדרש בתלמוד מנבואת ירמיה!

הרוגצ'ובר ממשיך ומפתח את אותו רעיון ומציין את ציווי המענק בעת שחרור עבדים (דברים טו') ובכך מסביר – מדוע היו בני ישראל רשאיים לקחת את כלי הכסף וכלי הזהב והשמלות, לקיחה זו הייתה בגדר מענק על שחרורם מעבדות. ברם מענק זה תקף אך ורק באם מקיימים את הציווי עצמו, כלומר – מי שמשחרר עבדים ראוי לזכות במענק, אך באם יתברר שלא שחררת עבדים הרי שהמענק יילקח ממך.

מסע שישק מלך מצרים ולאחריו מסעות הבבלים מוסברים על פי רעיון זה כבאים לגבות את אותם כספים שנלקחו על ידי בני ישראל כמענק שחרור, אך לא היו ראויים לקבלם!

קריאה זו מהווה קריאה ביקורתית כנגד התנהגותם של ישראל ולכן בכל שנה כאשר אנו מעיינים בפרשה עלינו לראות לנגד עינינו – תמרור אזהרה!

 נביא את צו שחרור העבד בספר דברים, בשחרור יש לתת 'מענק שחרור'!  

דברים פרק טו'  - (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם: (טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: (יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן: (יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

 

פירושו של הרוגצ'ובר מוסיף על דברי המשך חכמה ואומר - צו השאלה כלי כסף, כלי זהב ושמלות הוא בגדר מענק 'על תנאי'!

באם לא תקיימו את צו שחרור העבדים אל תתפלאו שהמענק יילקח מכם!

פירושו 'מעניק' חוט מקשר, החל מיציאת מצרים ועד לחורבן בית ראשון!

נראה שניתן להמשיך ולטעון ברוח המדרש שהבאנו לעיל  – 'נתבעו לעגל ונתנו, נתבעו למשכן ונתנו', או כלשון המדרש ספרי דברים פיסקא א'

"רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרים אותו באו גוים וקבלם באו לסטים וקבלם היו הבריות אומרים כך היא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה לישראל ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל.

רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל.

רבי יוסי בן חנינה אומר (שמות כה יז) "ועשית כפרת זהב טהור", יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל."

גורלו של העגל ידוע וגורלם של המשכן בשילה ולימים המקדש בירושלים (בית ראשון ושני) אף הוא ידוע, כלומר – קיומו הארעי מעיד שהיה בגדר ניסיון, תקיימו את החוק, יתקיים בידיכם, ולא, ייחרב!

הזכרת צו אלוהי לקחת 'בהשאלה את כלי הכסף... יסביר מנין ומדוע בני ישראל יצטוו לבנות את המשכן ובמקביל את עגל הזהב!

ונקודה נוספת  המחייב דיון – הפרשה מדגישה את חוסר היכולת של פרעה לקבל החלטה מושכלת ולשנות את החלטתו – כלומר אין לו 'בחירה חופשית' – לשם מה היה על ה' לגרום להכבדת לב פרעה?!

שמות פרק ז' (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: (ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: (ו) וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: (ז) וּמשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה:

שמעתי לפני כמה שנה מפי יוחנן גרינשפן (חוקר תרבויות ההמזרח) משל – כיצד תופסים קוף? מעמידים רשת צפופה ומאחוריה 'מנגו בשל' – הקוף מתפתה להגיע ולאחוז במנגו, ברם לא יוכל להשתחרר מאחיזתו, גם כאשר הציידים יגיעו לתופסו. לאחר שהזכרתי משל זה נאמר לי על ידי חבר הקהילה - משל/סיפור זה מופיע בספרו של נחום גוטמן 'בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה' 1939

יתכן וכך יש להבין את הכבדת הלב, אין הכוונה שגורם חיצוני, ה' הוא זה שמנע מפרעה מלשחרר את בני ישראל, אלא לבו, טבע האדם לא איפשר לו לשחרר.

כך על כל אחד ואחת מאתנו לברר – מהו הדבר שאוחז אותנו ולא מאפשר לנו להרפות!

איעזר בקטע משירו של נתן אלתרמן (1944) שכתב 'מכות מצרים' – "כי צדיק בדינו השלח,/ - אך תמיד, בעברו שותת,/ הוא משאיר, כמו טעם מלח,/את דמעת החפים מחטא' 

 


פרשת שמות התעש"ה - תודעת הגר נעוצה בעבדות מצרים, 'האחר' אינו בהכרח מאיים! והסנה משחרר!

ספר שמות נקרא ספר הגאולה –

מסביר הרמב"ן – קבלת הציווי בבניית המשכן הוא הביטוי לגאולת העם ממצב העבדות! (בהקדמה לספר) – "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ... ונתייחד ספר "ואלה שמות" בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ... וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה, עלי אהליהם, והם, הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד":

הגאולה, הקמת המשכן, מהותה, העלייה לדרגה הגבוהה, לחזור לעצמאות רוחנית.

מוסיף ר' שמשון רפאל הירש ומדגישהספר פותח בתחילת העבדות של עם ישראל, בפסוק נאמר (שמות א', יג') "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: (יד) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:" לשם מה עם ישראל היה זקוק לעבדות, מדוע 'הובטח' לאברהם - (בראשית טו', יג') וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: לשם מה העבדות והעינוי?

ההסבר לפסוק יד' - מסים ראשונים נגבו מהם בתור אזרחי המדינה; זכויותיהם עדיין נשמרו, ורק מס מיוחד נדרשו להרים תמורת זכות האזרחות במדינה, ... בשלב הבא נשללו זכויותיהם והושפלו בעיני העם בהיהפכם לעבדים, ליצורים שאין המשפט מגן עליהם. לא עוד נאמר "ויעביד פרעה", אלא "ויעבִדו מצרים" (פסוק יג) - כל העם הוסמך לנהוג בהם מנהג עבדים. ועתה נתווסף שלב שלישי: וימררו וגו'. יש עבד שעבודתו קשה, אבל היא תואמת את כוחותיו, ואינו הפקר להתעללויות מקניטות. אבל כאן, אם "פרך" מציין קשיחות מפוררת ומתשת - כוחות, ...בכך נתממשו כל שלושת הבחינות: "גירות", "עבדות" ו"עינוי", שנמסרו לאברהם במחזה (בראשית טו, יג). ושלושתן חוזרות אחר - כך ובאות לביטוי, הן ב"לשונות של גאולה", המבהירות את משמעותה של יציאת מצרים ...

שורשה של התעללות מזעזעת זו היה נעוץ במצב ה"גירות", בתפישה המוטעית, שלגר, מכוח מעמדו, אין זכויות. משום כך מראה משפט הגר שבחוק היהודי ניגוד מוחלט לכל חקיקה לאומית אחרת עד היום הזה. עשרים וארבע פעמים, כל מקום בו קבעה התורה את משפט האיש ומשפט החפץ, מועמד ה"גר" תחת חסותו המיוחדת של החוק. רמת המשפט במדינה נמדדת - לא לפי זכותו של האזרח, העשיר, ושל מי שקשריו עומדים לו, ומייצגים אותו בשעת הצורך -, אלא לפי קב הצדק המגיע לגר מחוסר ההגנה. והשוואה גמורה של הגר לאזרח היא תכונת יסוד במשפט העברי. במשפט העברי - לא המולדת מעניקה זכויות - אדם, אלא זכויות - האדם מעניקות מולדת! המשפט העברי אינו מבדיל בין זכויות האדם ובין זכויות האזרח. כל מי שקיבל על עצמו את חוקי המוסר של האנושות - את שבע מצוות בני נח - היתה לו יהודה למולדת. עיקרון זה מנתק את כבוד האדם ממקריות הלידה והגורל, וכל מקום שהתורה מכריזה על עיקרון זה, שם היא מזכירה את חיי העבדות של אבותינו במצרים. כי במצרים תחילת עצתם היתה - צמצום זכויות הזרים העבריים, ובעקבותיו, כמאליהם, באו עבדות קשה ועינויים אכזריים. וכן הדבר בכל מקום: עיוות הדין הוא ראשית לכל חטאת...."

נעבור לדיון בפרשה, הכניסה, הירידה למצרים בשבעים נפש והפיכתם לעם רב ועצום עד כדי איום על העם המצרי. נלמד על גזרת פרעה מחד ומנגד הן המיילדות והן בת פרעה יסרבו למלא את פקודתו. היוצא מן הפרשה שהאחר איני בהכרח המשעבד, ישנו הרע והמשעבד ומנגד ישנם הטובים והמצילים.

משה גדל בארמון מצרים ובכך ממשיך את תולדות חייו הבוגרים של יוסף כמשנה למלך מצרים. חיים בארמון ולא בקרב אחיו העבדים יכול ללמד על הצורך בלמידת מידת המנהיגות מבני השלטון כדי לבטא את האמירה 'אין החבוש מציל עצמו מבית האסורים', על מנת לשחרר עם של עבדים יש צורך במנהיג שלא היה עבד! יתרה על זאת, משה הגדל בארמון נזעק למעשה עוולה ומגיב בהריגת איש מצרי ולאחר שנודע הדבר נאלץ לברוח, בכך פוגש את בנות יתרו ואת חותנו לעתיד. משה מוצא עצמו כרועה צאן (כשישים שנה!) וסקרנותו מביאה אותו להביט בסנה הבוער ולקראת סוף הפרשה מוצא עצמו בעימות עם האל המתגלה אליו ונשלח חזרה למצרים על מנת לשחרר את בני ישראל!

נעיין בסמלי אי הציות המיילדות ומרים ומשה ובעמידת משה מול הסנה

סמלי אי הציות!

א.       המיילדות – שינוי, אי ציות! עבריות או מצריות – מה זה משנה ?

הפרשה פתחה בשתי מיילדות שחרגו מהנורמה 'מההרגל הנועל' ואינן מצייתות לצו המלך ! הבינו שציות לפקודה בלתי חוקית אסור !

שמות פרק א (טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: (טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה: (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: (יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: (יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: (כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: (כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן:

האם נוכל לומר בלב שלם, לו היינו מיילדות היינו נוהגים כמותן ? מי היו המיילדות, עבריות שהצילו את בני משפחתן או על פי דעה במדרש היו אלו מצריות שהצלו העבריות – לא בצעו את הפקודה , אך נאמר שזו הייתה פקודה בלתי חוקית בעליל !

אם כן מדוע מגיע למיילדות אלו שכר, הרי זה תפקידם ? איך נוודא שבעת הצורך לא נחטא, איך נמנע את ההידרדרות המוסרית ?

מי הן המיילדות ?

בבלי סוטה יא' ע"ב יטען שהן היו מבנות ישראל - (שמות א) "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" וגו' - רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה.  מי שאומר 'אשה ובתה', יוכבד ומרים; ומי שאומר 'כלה וחמותה', יוכבד ואלישבע.

(מובאת ברייתא המבהירה את מדרש השמות) תניא כמי שאומר 'אשה ובתה', דתניא: שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד;  הסבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד);

הסבר אחר: פועה - שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. 

ואילו - יוסף בן מתתיהו – (קדמוניות ספר ב') מפרש שהמיילדות היו מצריות ! "והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן היתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו."

ב.      מרים – אחות משה, מנכיחה בשמה את מהות 'המרי' – יכולתה אל מול הסמכות

מרים – שמה מבטא את כוחו של ה'מרי' ! 'עמידה אל מול קונפורמיזם'     

מקור שמה של מרים (על פי האנציקלופדיה המקראית ) : י. לוי מסביר את מקור השם 'מרים' - צירוף של מרא – אדון, וסיומת השכיחה בשמות חוריים ין/ים,  כלומר פירוש השם 'גברת אצילה'.

הומברט מפרש על פי הלשון המצרית מרא=אהב, כלומר משמעות השם 'אהובת האל הים' .

בדרך השערה על פי הלשון האוגריתית מרר=ברך, משמעות השם 'ברוכת (האל) הים'

נלמד על מהותה כזו המבטאת 'עמידה על המשמר – אחריות ומעורבות' וכן 'עמידה אל מול סמכות האב, ובעלת היכולת להביא לשינוי!

סיפורה של מרים מתחיל בצורה אנונימית "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ " (שמות ב', ד') מרים אחותו הבוגרת צופה בהטמנת אחיה בתיבת גומא ביאור ואינה פורצת בבכי או מסתלקת כי אם עומדת – צופה לראות מה יעשה לו !

המדרש מעצים את התנהגות האחות ודורש את תחילת הסיפור בהשפעתה של הבת – מרים.      וַיֵּלֶךְ   אִישׁ   מִבֵּית   לֵוִי  וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד  וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

וכך דורש התלמוד ( סוטה דף יב ע"א) : (שמות ב) "וילך   איש   מבית   לוי " - להיכן הלך?  אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את  אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר  אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז  ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת,  שנאמר:  (איוב כב) "ותגזר אומר ויקם לך"! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. 

התלמוד ממשיך ודורש (סוטה דף יב' ע"ב) בעת יציאת מצרים מיד לאחר קריעת ים סוף הנשים בניצוחה של מרים יוצאים בשירה והכתוב מייחס את מרים כאחות אהרון ולא כאחות משה האח הצעיר, על כך דורשת הגמ': "(שמות טו) "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן "וגו' - אחות אהרן ולא אחות  משה? אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד, שהייתה מתנבאה כשהיא  אחות אהרן (ועדיין משה לא נולד), ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה אור, עמד  אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך!  וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על  ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! והיינו דכתיב:  (שמות ב) "ותתצב אחותו  מרחוק לדעה מה יעשה לו ",  לידע מה יהא בסוף נבואתה. 

עמידה אל מול סמכות/גזרת פרעה מלך מצרים     

המדרש שראינו לעיל מחדד את הדרשות ואומר שאחת המיילדות פועה הלא היא מרים ובזכות עמידתה של מרים/פועה כנגד אביה עמרם וכנגד פרעה מלך מצרים ישראל נגאלו:

המדרש (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה מג') דורש את הפסוק בתהילים על כוחה של מרים (הילדה בת ה'שש')- הלא הוא פסוק מה'הלל' הנאמר בסדר פסח:  "מושיבי עקרת הבית " א"ר ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמן זו יוכבד, וכי עקרה היתה, הרי ילדה אהרן ומרים, אלא את מוצא  בשעה שגזר פרעה "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו"  (שמות א' כ"ב)  

כיון ששמע עמרם כן הוא ובית דינו,  באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפרייה ורביה, והוציאו את נשיהם, "את נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה" (מיכה ב' ט'), לפיכך קורא אותה את יוכבד עקרה שנתעקרה מביתה,

מרים היתה אותה שעה בת שש שנים ואמרה אבא, אבא, פרעה היה טוב לישראל יותר ממך, למה, פרעה גזר בזכרים ואת בזכרים  ובנקיבות, פרעה גזר ספק נתקיימה גזירתו ספק לא, ואתה גזרת ונתקיימה גזירתך,

כיון ששמע עמרם את  דבריה הביא אותה לפני סנהדרין ואמרה לפניהם, ואמרו לו עמרם אתה אסרת ואתה צריך להתיר את  הדבר,

אמר להם ומה אתם אומרים לי נחזור בחשאי,

אמרו לו ומי מודיע לכל ישראל, א"ר יהודה בר זבידא  הושיבה עמרם בפוריא והיה אהרן מכאן ומרים מכאן טוענים קורקנות ומהלכים לפניה, ורוח הקודש צווחת  "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה",

ולמה עשה עמרם כן, כדי שידעו ישראל ויחזירו את נשיהם, וכיון  שראו אמרו שירה להקב"ה, ולא אמרו שירה אלא אמרו עכשיו משה הגואל נולד ואנו נגאלים  ממצרים 'הללו' "הללויה בצאת ישראל ממצרים ". 

לדעת מדרשים אלו הגאולה ממצרים החלה כאשר הבת מרים בת שש פוקחת את עיני אביה וגורמת לו לא להיכנע לפרעה אלא להמשיך ולהאמין בגאולה.

ג.       בת פרעה – חמלה על בן העבריות – מפגש משה ובנות יתרו – איש מצרי?! 

שמות פרק ב' (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:

(ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

בת פרעה קוראת לו בשם – משה!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה א', ג'  - ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ור' חמא אבוה דרבי הושעיה בשם ר', לא ניתן ספר דברי הימים אלא לידרש. "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד": (דברי הימים א', ד', יח'). "ואשתו היהודיה", זו יוכבד. וכי משבטו שליהודה היתה והלא מלוי היתה ולמה נקרא שמה היהודיה, על שום שהעמידה יהודים בעולם. ילדה את 'ירד', זה משה.

ר' חננא בר פפא ור' סימון. ר' חננא אמר 'ירד' שהוריד את התורה מלמעלה למטה. ד"א ירד שהוריד את השכינה מלמעלה למטה. אמ' ר' סימון אין לשון ירד אלא לשון מלוכה. ...אלה בני בתיה בת פרעה. ר' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי אמ' לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי. אלה בני בתיה... (עשר שמות היו לו ואחד מהם 'משה') אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה – חייך, מכל שמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראתה לך בתיה בת פרעה. "ותקרא שמו משה" (שמות ב, י). "ויקרא אל משה". (ויקרא א')

משה בורח לאחר הריגת האיש המצרי ופוגש את בנות יתרו ליד הבאר -  (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: (טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: (יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם:

(יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: (יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן: (כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: פ

מדרש מפתיע בנועזותו טוען שמשה מתחייב בפני יתרו - לתת את הבן הבכור לשרת בעבודה זרה!

מכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו א' - על הפסוקים (שמות יח') (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: (ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: (ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:

האמירה על גרשום שנולד בארץ נוכריה נדרשת: - "ואת שני בניה... נכריה". רבי יהושע אומר "נכריה" היתה לו ודאי.  רבי אלעזר המודעי אומר בארץ נכריה,

אמר משה - הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם, שבשעה שאמר משה ליתרו 'תן לי צפורה בתך לאשה', אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו: מהו?

אמר לו: בן שיהיה תחלה, יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו.

אמר לו: השבע, וישבע לו, שנאמר (שם ב') "ויואל משה", אין 'אלה' אלא לשון שבועה שנא' (ש"א י"ד) "ויואל שאול את העם לאמר", וכתיב (מ"ב ה') "ויאמר נעמן הואל וקח ככרים", לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה..."

האם אכן זה היה גורל צאצא משה? – מפתיע יהיה למצוא מקבילה, לביטוי 'ויואל' - 'ויואל משה ' ולהלן נראה 'ויואל הלוי' !

שופטים פרק יז' - (א) וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ: (ב) וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ <ואתי> וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַה': (ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה' מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ:

למצוא את שם ה', האם ובנה מיכה רוצים לעבוד את ה' !

 (ה) וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן: (ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: פ

 (ז) וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם: (ח) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ: (ט) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא: (י) וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי: (יא) וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו:

שופטים פרק יח  - (א) בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה: ס

... (כט) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (ל) וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: (לא) וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה:

תוספתא סנהדרין פרק יד'  - כיוצא בו "ויהונתן בן גרשם בן מנשה", וכי "בן מנשה" הוא, והלא 'בן משה' הוא, ולמה ניתלה דבר במנשה אלא מלמד שתולין חובה בחייב:

סיפור דומה מופיעה במדרש התימני (מאה 13 – המדרש הגדול) ונמצא בנוסח דומה ב'אגדת אבא גוליש', מתוך: 'מקור ישראל' -   מעשה. תנו רבנן. אמר ר' פינחס: מעשה היה בדמסקיה (בדמשק) שהיה שם בית צלם אחד. והיה לו כומר ושמו אבא גוליש. והיה משמש לפני הצלם שנים הרבה. פעם אחת הגיעוֹ אננקי (=דוחק) שלצער. צעק לפני הצלם ימים הרבה ולא הועיל לו.

אחר כך יצא לחוץ בלילה ואמר: "רבונו שלעולם, שמע תפלתי ופדני מצרתי." ונתרפא.

גנב עצמו ובא לו לטבריה ונתגייר. והיה מרדף אחר המִצְוֹת. נתמנה פרנס על העניים.

כיון שנכנסו מעות תחת ידו, הידים שהיו למודות למשמש כשהיה בבית הצלם. התחילו להיות ממשמשות בקדש. מיד חשש באחת מעיניו ונסמית.

שוב שלח ידו בהקדש וחשש בשנייה ונסמית. והיו בני מקומו באין לטבריה ורואין אותו שהוא סומא. ואומרין לו: "אבא גוליש, מה ראית שהיית שוחק בצלם ומניח אותו. ולא היה גובה ממך וכן אחרים. וכן אחרים."

מח עשה? אמר לאשתו: "עמדי עד שנלך לדמשק."

ואחזה בידו והיו מהלכין. כיון שהגיעו לעיירות שבתחום דמשק היו מתכנסין עליו ואומרין: "הרי אבא גוליש. יפה עשה לך הצלם שסימא את עיניך."

אמר להן: "אני לא באתי אלא לבקשו ולהשלים לו שמא יפתח לי עיני."

והיה שוחק עליהן עד שנכנס לדמשק. כיון שנכנס, נתכנסו עליו אכלוסי דמשק. אמרו לו: "מרי אבא גוליש, מה אתה עושה?"

אמר להן: "מה שאתם רואין."

אמרו לו: "סבור אתה שאתה מלעיג בצלם – אף הוא מלעיג בך יתר."

ושיחק בהן ואמר להן: "להשלים לו באתי. שמא ירחם עלי. אלא לכו קבצו כל בני המדינה."

נתכנסו חיילות חיילות על הגגות ועל הארץ ובתוך הבית לראות לאבא גוליש.

כיון שנתמלא בית עבודה זרה אמר לאשתו שתעמידו על העמוד שהיה מכיר שם. הלך ועמד עליו ואמר להן: "אחי בני דמשק, בשעה שהייתי כומר ומשמש לצלם הזה, היו בני אדם מפקידין אצלי פקדונות, והייתי כופר בהן, לפי שאין לצלם עיניים לראות. ולא אוזניים לשמוע, כדי שיפרע ממני. עכשיו הלכתי אצל מי שעיניו משוטטות בכל העולם ולא יבצר ממנו מזימה. וביקשו ידי לעשות ולמשמש וליטול כמו שהייתי למד. ולא הספקתי לעשות עד שנפרע ממני. לפיכך סימא את עיני."

אמר ר' פינחס הכהן בן חמא: לא ירד מן העמוד עד שהאיר לו הקב"ה את עיניו, וכפל כבודו ומוראו על הבריות, כדי שיתקדש שמו בעולם. ונתגייר מן האומות אלפים ורבבות. וזכו להסתופף תחת כנפי השכינה על ידו. מקור: גסטר, ספר המעשיות, לייפציג, 1896, סיפור 131, עמ' 91-90 מספר סידורי: 925 (57), עמוד: 120 במהדורה האנגלית

ד. מעמד הסנה - משה המנהיג בה' הידיעה, רועה צאן 'אחר המדבר' ובהסבר המדרש על מנת להמנע מן הגזל יצא לרעות את הצאן רחוק ממקום יישוב. כמו כן תכונות הרועה הדואג לכל טלה וטלה מכשירה אותו לדאוג לעם ככלל וכאוסף פרטים.

רגע ההתגלות מתואר בבואו אל הר האלוהים – שמות פרק ג (א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: (ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: (ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים: (ז) וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:

ר' משה מקוברין אומר – כל אחד ובכל מקום חייב לערוך חשבון – מהו המנעול ומהו ההרגל הנועל אותי ?

'הקדוש ברוך הוא אומר לכל אדם ואדם כשם שאמר למשה: "של נעלך מעל רגליך" – של את המנעול מעל הרגליך, ותכיר כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא, חייב אתה לידע ולזכור, בכל מקום ובכל עת, את קדושתו יתברך.'

'של נעליך' – ביטוי/פסוק זה נאמר למשה רגע לפני גאולת מצרים וכן נאמר ליהושע רגע לפני כיבוש הארץ - יהושע פרק ה  (יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: (יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

מכאן - שבבואך לגאול או להיגאל, או כאשר אמור אתה לצאת למלחמה - עליך להיזהר שמא חושב אתה בקיבעון, צא מזה -  'של את המנעולים מן ההרגלים'.

מה מלמד הסנה?  נראה להלן כמה וכמה פירושים: א. סמל של קוץ, לכאורה סופו של כל חומר להתכלות, אך ישנה הבטחה לישראל שלא יכלו! ב. – ה' מעיד על הזדהותו עם כאב ישראל כאח תאום. ג. סמל להכרה בקיומם של העשוקים והזדהות עמם. ד. במיוחד, פרשנות שהסנה מבטא את אי היכולת של ישראל לפרגן איש לרעהו ולהפך הכרה בעובדה המצערת שישנם מלשינים ומוציאי דיבה בתוך העם ובכך הסנה מבטא את הצורך שיש לכלותם מן המחנה!

1.      "הסנה בוער ואיננו אוכל" – סמליותו של הקוץ – הסנה. משה חושש שעם ישראל יכלה במצרים - שמות רבה (שנאן) פרשה ב', ה' - " "וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג'). ...ולמה הראה לו הקב"ה למשה בענין הזה?  לפי שהיה מחשב בלבו ואומר שיהיו המצריים מכלין את ישראל, לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל - כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל. "

2.      ה' שותף לכאב – כאח תאום החש מה קורה לתאומו שמות רבה (שנאן) פרשה ב', ב', ה'  - אמר ר' ינאי: מה התומין הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו כך, כביכול אמר הקב"ה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא'), ואומר: "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג'). אמר ליה הקב"ה: אם אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים. כביכול שאני שותף עמן בצערן - ["וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה"].

3.      הסנה סמל לעשוקים, להבת האש לעושקים – כך יסביר 'פילון' – (על חיי משה א' 65 – 70) ויהי בנוהגו את הצאן אל מקום משופע במים ובעשב, המרבה להצמיח ירק גם לכבשים. הגיע משה לערוץ אחד וראה מראה פלאים, היה שם סנה, מן צמח קוצני ותשוש, ובלא מצית בער פתאום. אולם אף שנאפף כולו מן השורש ועד לצמרת, להבה עזה כפורצת מאיזה מעיין, נשאר הסנה שלם ולא נשרף, כאילו היה איזה עצם חסין, לא נאכל באש אלא ניזון מן האש. ובתוך הלהבה הייתה איזו דמות כלילת יופי, שונה מכל דבר הנראה לעין – צלם מקרין אור מבהיק יותר מאש. יכול שנניח כי היה זה דיוקנו של האל ההווה. אך הבה נקרא לו מלאך שהרי בחזיון הפלאים בישר את הבאות בדממה הברורה מקול.  כי הסנה הבוער הוא סמל לעשוקים, ולהבת האש – לעושקים, וזה שהחומר הבוער אינו נאכל מרמז שלא יושמדו העשוקים בידי תוקפיהם, אלא תקיפתם של אלה כלא הייתה וללא תועלת, והם לא ייפגעו ממזימתם, המלאך הוא סמל השגחת האל, המסיר בדומיה רבה את הסכנות הנוראות, מעבר לכל ציפייה.  אבל עלינו לבדוק את המשל במדויק, הסנה, כאמור, הוא צמח תשוש, אבל קוצני מאוד, ואך ייגע בו איש ייפגע. הוא לא נאכל באש במכלה מטבע ברייתה, אדרבא, נשמר על ידיה ונשאר כפי שהיה קודם שנדלק, ולא הפסיד כלום, אלא זכה ליתר זוהר. כל זה הוא מעין תיאור של מצב האומה כפי שהיה בימים ההם, האומר בקול רם, כביכול, לאלה הנתונים בצרה: 'אל ייפול רוחכם, חולשתכם היא עוצמתכם, והיא תדקור ותכה ברבבות. המשתוקקים לכלות את זרעכם יהיו לכם. שלא מרצונכם, לישועה ולא לכלייה. לא תרע לכם הרעה, אלא כאשר יחשבו להשמידכם לחלוטין, אז תזרח תהילתכם לתפארת'. מאידך האש שהיא עצמות מכלה, מוכיחה את אכזרי הלב: 'אל תתנשאו בשל עוצמתכם, ראן את מפלתם של כבירים בלתי מנוצחים והשכילו, הלהבה שבכוחה להבעיר, בוערת כעץ. ואילו העץ שהוא בעיר מטבעו, מתגלה מבעיר כאש'. 

4.       מפתיע בפרשנות יהיה ה'כלי יקר' – ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (1550? – 1619) דבר אחר, רמז למה שנאמר אכן נודע הדבר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות לפי שיש בהם דלטורין (מלשינים) משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, (סנהדרין כט ע"ב) כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מ"מ (מכל מקום) כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו ותמיד משמיעים קול כקול הסיר כמ"ש (קהלת ז ו) "כי כקול הסירים תחת הסיר כן קול הכסיל",  וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים ע"כ (על כן) בערה בהם אש ה', לכך נאמר "והסנה איננו אכל", כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב מ"מ מציאת הסנה נשאר קיים בכל דור ואיננו אכל כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל:

סיפורו של ר' מאיר מפרמישלאןמהו מקור צרותיהם של ישראל ? מתוך: סיפורי יעקב, יעקב סופר מדוברמיל, הוסיאטין תרס"ד,  סימן כח'

ר' שמשון מוינה והקיסר האוסטרי אציין בביקורת שתיאור האישה ומחשבותיה בסיפור קשה!

הצדיק המפורסם שמשון מעיר וויען הנקרא ר' שמשון וויענער היה חשוב למלכות.  פעם אחת שאל אותו הקייזער: מדוע עם בני ישראל הם משוקעים בגלות זה זמן כביר ואיזה חטא גרם להם זאת.  ויען ר' שמשון ויאמר: אין זה אלא מפני קנאת ושנאת חנם. ולא האמין בזה הקייזער ויאמר, כי אם לא יתן לו תשובה נכונה עד שלושת ימים אז נקום ינקם בעם בני ישראל. וכשמוע ר' שמשון וויענער את דברי הקייזער הלך לביתו ועשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים אשר התשובה הראשונה היא תשובה נכונה וברורה ואמיתית ובל ישיב מדבריו הראשונים והקייזער ממילא יאמין. ויהי יום אחד בתחילת החורף נפל שלג גדול אשר אז הדרך של חייתו יער לרוץ ביער, וילך הקייזער עם יועציו ליער לצוד ציד והלכו כמה פרסאות מהעיר ליער וייפרדו איש מעל אחיו לחפש אחר חיות לצודם. וגם הקייזער פרד מהם ותעה ביער עד לעת ערב. והם לא ידעו כי הקייזער תועה בחושבם כי הלך לביתו.  ויהי כאשר הלך ביער בלילה ראה מרחוק אור מאיר כי היה קרוב לכפר שעמד בעבר הנהר. הלך הקייזער עד שבא לנהר ופשט את מלבושיו ועבר הנהר ויבוא לעבר הנהר ערום ויחף והיה קר לו מאוד כי הלך רק בכתונת ובמכנסיים והלך בכפר מבית לבית וכבר נסגרו הדלתות עד שמצא ערל אחד פתחו פתוח. ויהי כאשר ראה אותו הערל נבהל ממנו כי חשב אולי רוח או שד הוא ויגרש אותו. ויאמר (הקייזער) בלבו : אם אלך אצל הערלים יעשו לי כולם כמו זה הערל, אלך אצל היהודי באכסניא בוודאי יעשה חסד עמי. וכן עשה. הלך לבית אכסניא של יהודי ופתח לו הדלת והכניסו.  ותאמר לו אשתו בלשון עברית: אולי יגנוב הערל אצלנו מעות או כלים.  ויאמר האיש על כול זה צריכים אנו ליתן לו מקום כי הוא איש כמו שאר האנשים. ויאמר הקייזער שיתנו לו צלוחית יי"ש (יין שרף) עם קיכעל (עוגיה) ונתנו לו ואחר כך קפץ על התנור באומרו שמאוד קר ונתן לו האיש הפעלץ (הפרווה) שלו שיתכסה עמו.  ותאמר לו אשתו עוד הפעם: הערל הזה יגנוב הפעלץ ויברח.  ויאמר האיש: הנה לא אכבה את הנר ואהיה נעור כל הלילה. בהשכמת הבוקר ויקום האיש לומר תהילים ושירות ותשבחות,  שאל אותו הקייזער אם הכפר רחוק מוויען וכמה פרסאות יש מוויען.  ויען האיש: ד' פרסאות היא.  ויבקש האיש שישכור לו עגלה לנסוע עמה לוויען.  ויען האיש ויאמר: אנוכי יש לי עגלה קטנה וביכולתי להוליכך לוויען.  ויאמר: כן, אסע עמך, נקבה נא שכרך.  ויאמר שרוצה ד' פערציגער. ויאמר שיתן לו ובאופן שיתן לו הפעלץ לכסות עצמו על הדרך. ותאמר אשתו בלשון עברית: הנה האיש הערל יהרוג אותך בדרך ויקח הפעלץ ולא ישלם לך בעד היי"ש ובעד הקיכעל ויברח.  ויען האיש ויאמר לאשתו: בל תפחד, הוא כמו שאר האנשים. ויסעו העיר וויען. ובבואם העירה שאל האיש את הקייזער: לאן אתה רוצה שנעמוד בשם? ויען הקייזער ויאמר: אצל חצר המלך. ויאמר האיש: בוודאי ענוש יענישו אותנו אם אנחנו נעמוד שם. ויאמר הקייזער: אל תירא ואל תחת אני אתרץ את הכול. ויבואו עד שער המלך. קפץ המלך מהעגלה וינס הבייתה כך לבוש עם הפעלץ, וכל בני ביתו של הקייזער שמחו מאוד עמו.  האיש בעל העגלה עמד בחוץ ויירא מאוד כי פקד המלך להכניסו הביתה. ויהי בראותו שמכניסים אותו לבית המלך פחד מאוד.  ויאמר המלך: בל יירא כי לא אעשה לו מאומה רק אדבר עמו דברים אחדים. ויבוא לפני המלך וישאל אותו המלך: מכיר אתה אותי? ויען האיש ויאמר: אדוני המלך, אנוכי לא ראיתיך מעודי עד היום הזה. ויאמר המלך: אבל אנוכי מכיר אותך היטב ואני יודע מעמדך וגם מהכלים והמטלטלין שלך איך ובכמה כמות, ויאמר לו הכול. ויען האיש ויאמר: אין חכם כחכמת המלך, הלוא יודע הוא מה בחדרי בית של בן כפר. ויאמר המלך: הלילה הזה הייתי בבית מלונך והחיית אותי. וסיפר כל הדברים לפני שריו ויועציו איך הנוכרים סגרו הדלתות ואיך ישראל הזה החיה אותו.  וישאל אותו המלך: כמה מגיע לך בעד היי"ש והקיכעל ובעד שכר העגלה, יעשה עמו חשבון. גם שאל אותו: מה שאלתך בעד הטובה שעשית לי. עמד ושתק ולא ענה כלום. שאלו אותו: רצונך עשרה כסף? שתק.  ויאמרו: אולי חמישים, מאה, שתק.  אולי אלף או מאה אלפים, כסבורים הם שאינו מרוצה.  ויאמרו: אולי רצונך גיטער (אחוזה) עם שדות וכרמים, ולא ענה להם.  ויאמרו: אם אינך מסכים לקבל המתנות שרצון אדונינו המלך ליתן לך נשלם לך כפי החשבון ולא יותר. ויען האיש ויאמר: כל זה אינו שווה לי כנגד הטובה שרצוני שאדוני המלך ימלא לי שאלתי ויעשה את בקשתי בדבר היהודי הדר בכפר השני הסמוך לכפר לשי ושמו ראובן, והוא בא בכל שבוע לכפר שלי לקנות כל הסחורות ועורות ושאר עניינים. יפקוד המלך פקודתו למחות בו שלא יבוא עוד מעתה ועד עולם לכפר לקנות.

ויהי כאשר שמע המלך את דבריו אמר: עתה אני רואה כי כן ר' שמשון דובר. כי הקנאה והשנאה בין האחים ישראל גדול מאוד. והודה לדברי ר' שמשון. וקרא את ר' שמשון.     

ור' שמשון עשה החשבון מהקייזער נגד האיש והקייזער נתן לו מתנות רבות ויקרות. והאיש הלך לדרכו לשלום. זכות ר' שמשון וויענער יגן עלינו ועל כל ישראל.

ה. נחתום בסירובו של משה להתנדב ולבצע את דבר האל ועונה לה' - (יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: (טז) וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים: (שמות פרק ד')

חשוב לראות שהתגלות ה' למשה הייתה בסנה ואילו ההתגלות לאהרון הייתה ציווי פשוט – לך פגוש את אחיך, אהרון הלך ופגשו.

שואל המדרש - והיכן נפרע לו – מה היה מחיר הדחייה/סירוב! האם היה זה בעת חנוכת המשכן או שהיה זה בדחיית בקשתו להיכנס לארץ כנען!?

ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יא' - אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה, היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הה"ד (שמות ד') "גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך", הרי ששה ובשביעי אמר לו – "שלח נא ביד תשלח",

אמר לו הקדוש ברוך הוא – משה! את אומר "שלח נא ביד תשלח", חייך שאני צוררה לך בכנפיך.

אימתי פרע לו  רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו,

ר' לוי אמר - כל ז' ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י ובשביעי אמר לו (דברים ג') "כי לא תעבור את הירדן הזה".

ר' חלבו אמר - כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא, בז' אמר לו לא שלך היא, אלא של אהרן אחיך היא, הה"ד "ויהי ביום השמיני".

 

נמצאנו למדים מן הפרשה –

האחר (מיילדות/בת פרעה) אינו בהכרח מאיים! אי ציות הוא המבוקש!

מרים – האחות בעלת תפקיד חשוב, תחילת הפרשה/הספר מצביע על תפקיד הנשים בשהייה במצרים ובמידה לא מבוטלת בתהליך הגאולה!

משה – גדל בארמון מצרי, מזדהה עם תוארו בפני בנות מדיין, מוכן שבנו יוקדש 'לעבודה זרה' (נכדו יכהן בפסל מיכה שבספר שופטים!) עומד מול הסנה ורק לאחר משא ומן (לא קל) מקבל את השליחות. על 'סירובו' ייענש בלשון המדרש, כלומר לא כל 'אי ציות' ייתפס כחיובי!

הסנה – סמל של דאגה לחומר, לזולת ואולי כמראה למצבה הקיומי של העם, ישנם קוצים בכרם, בתוך החברה אין אנו יודעים כיצד לעזור ולתמוך!

וזה יהיה הפתיח לספר הגאולה – ללמוד כלשונו של הרש"ר הירש – הזכויות מוקנות לאדם מעצם מהותו כאדם ולא המולדת מקנה לאדם את זכויותיו!

 

 

 


פרשת ויחי שנת התעש"ה?

ברכת 'יעקב' או 'ישראל' ליוסף בנו ולנכדיו – שיכול הידיים – כמאבק בבכורה?

'שכם... בחרבי ובקשתי'

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ואנחנו קוראים את הפרשה יומיים לאחר עשרה בטבת, אנחנו יומיים תחת המצור של מלך בבל, האם נראה את הכתובת החקוקה על הקיר?

בשבוע שעבר ירדנו למצרים והשבוע נקרא על יעקב הפוגש את בנו יוסף ומברך את נכדיו, מברך את בניו כפרידה מן החיים וברקע מצרים, עדיין כמגורים המונעים רעב ולא בתחושת גלות. בסוף הפרשה יעלו בני ישראל לכנען על מנת לקבור את אביהם ולא ישארו בכנען כי אם ישובו למצרים.

השובע יוקרן הסרט '12 שנות עבדות' ודומני שאלו 210 שנות עבדות ישראל במצרים, לא שמים לב ואנחנו בתוך שיעבוד!

מתי נתעורר?

הכתוב מחליף בין שמות אבי האומה – יעקב, ישראל – כך פותחת הפרשה -

בראשית פרק מז' – (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ: (לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:

פרק מח - (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: (ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: (ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: (ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: (י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: (יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: (יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: (יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: (יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: (יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: (יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: (כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: (כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: פ

השם יעקב - מבטא עקבוביות, דרך לא ישרה אך בה בעת יסמל י' – עקב, האדם מקבל על עצמו עול שמיים, קיומו של הבורא והוא עצמו בעקב, שפלות רוח!

השם ישראל – מבטא 'לי ראש', כלומר סמל של התנשאות אך בה בעת יסמל /שיר אל' – כלומר, האל הוא הגבוהה והוא השיר ואילו האדם נחות הימנו.

הכתוב מחליף בין השמות ועלינו לברר מתי יעקב מבטא שפלות ומתי שררה וכן לגבי השם ישראל?

כך גם שמות ילדי יוסף – מנשה ואפרים, מנשה מסמל את הנשייה, השכחה, יוסף נשכח, שכח את עמלו ובית אביו או שהוא כבעל חוב לעברו ואילו השם אפרים מבטא הפרייה!

יעקב מברך ומשכל את ידיו – יסביר ה'שפת אמת', הרבי מגור – ישנה כאן דרשה על הפסוק (שזה עתה שרנו 'מי האיש החפץ חיים....') 'סור מרע ועשה טוב' – האם סדר הכתוב היא דרך הפעולה, ראשית יש לסור מרע ורק אח"כ עלינו לעשות טוב או שמא באם נעשה טוב, הרע ייעלם!

יעקב משכל את ידיו על מנת להבהיר – עלינו לעשות טוב והרע ייעלם!

אך יעקב אינו משכל את רגליו או אינו מחליף את מקומותיהם של הנכדים, מכאן עלינו לשים לב, לא תמיד אפרים קודם למנשה, אלא, אפרים הוא התיאורטיקן, איש ההגות וההנהגה כיהושע משפט אפרים ואילו מנשה הוא איש המעשה, ואכן בתיאור הכניסה לארץ שבטו יוביל לפני אפרים ושבטו יפוצל לשניים – השפעתו תהיה גם בעבר הירדן המזרחי והן בעבר הירדן המערבי!

ברכת יעקב ליוסף נחתמת באמירה - וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי

מהו 'שכם אחד על אחיך'?

האם הכוונה לנחלתו בעיר שכם או שיש כאן רמז לדברים שארעו במהלך הדורות בשכם, תזכורת אזהרה ממעשה שכם, או כפרשנות חסידית שכ"ם – ראשי תיבות של שולחן, כסא ומנורה – כלומר דאגות חומריות, הבטחה של יעקב בברכת החומריות! או כפי שהזכרנו בשבוע שעבר – ראשי תיבות של מלכות האל בעולם – שכ"ם – שם כבוד מלכותו, כלומר יעקב מרגיע את בניו ובניו – אני יעקב מודע לכך שנשארתם מאמינים!

מתי השתמש יעקב בחרב ובקשת?

ישנו מדרש מובא בפי רש"י המתאר את יעקב יוצא להגן על שמעון ולוי לאחר מעשה שכם, ובכך יש תיאור שאינו מצוין במקרא אך כך ארע. ובכך 'חרב' – כוונתו בקרב פנים מול פנים, ובקשת – ירי מרחוק. רוב המדרשים מסבירים שהכוונה כמטפורה – זה הנשק  היהודי – תפילה ובקשה!

תפילה כאומנות יהודית – חרבי וקשתי – תפילה ובקשה!

כך בקריעת ים סוף מסביר המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב')  - "וישאו בני ישראל את עיניהם", כיון שהכו ישראל את האיקטורין היו יודעין שסופן לרדוף אחריהם: "והנה מצרים נוסע אחריהם", 'נוסעים' אין כתיב כאן אלא 'נוסע', מגיד - שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות:

"וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ", מיד תפסו להם אומנות אבותם אומנות אברהם יצחק ויעקב. באברהם הוא אומר "בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' ", (בראשית יב ח) ויטע אשל בבאר שבע וגו' (שם /בראשית/ כא לג), ביצחק הוא אומר "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" (בראשית כד', סב') וכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד', סג') אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נה', יח') וכתיב "אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" וגו' (תהלים קמב', ג') וכתיב "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ..." (תהלים קב', א'), ביעקב מהו אומר "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח', יא') אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ירמיה ז', טז') וכתיב "יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בית ה' " (ירמיה כז', יח') וכה"א "אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל" (ישעיה מא', יד') מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה,

ואומר "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח', כב') וכי בחרבו ובקשתו לקחה אלא לומר לך "חרבי" - זו תפלה, "בקשתי" - זו בקשה

...במשה מהו אומר "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו' וירדו אבותינו מצרימה ונצעק אל ה' וישמע קולנו" (במדבר כ', יד' – טז') אמר להם אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק דכתיב "הקול קול יעקב וישמע ה' את קולינו", ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו יצחק דכתיב "והידים ידי עשו ועל חרבך תחיה" (בראשית כז מ) הה"ד "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ', יח') שאינן בטוחים אלא בחרב ואף כאן אתה אומר "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ", תפשו להם אומנות אבותיהם אומנות אברהם יצחק ויעקב.

 

בחתימת הברכה של יעקב נאמר – "וזאת..."

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: (כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: (ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: (לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

(דברים פרק ד', מד') וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(דברים לג', א') וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

ובלשון המדרש – (ספרי דברים, פרשת 'וזאת הברכה' - פיסקא שמב') -  "וזאת הברכה", הרי זו מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב אביהם (בראשית מט', כח') "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם", נמצינו למידים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה לברכם שנאמר: "וזאת הברכה אשר ברך":

"וזאת הברכה" הרי זה מוסיף על ברכה ראשונה ואיזו היא (תהלים צ', א') "תפלה למשה איש האלהים", ועדין הדבר תלוי - אין אנו יודעים אם תפילה קודמת לברכה, אם ברכה קודמת לתפילה, כשהוא אומר "וזאת הברכה" הוי תפילה קודמת לברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה.

והכתוב נדרש בלשונו של יעקב - האם אתם מאמינים באל? על הפסוק במזור לתודה - תהלים פרק ק' – קרי ו/או כתיב – ולא/ולו?

(א) מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: (ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: (ג) דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא/וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: (ד) בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: (ה) כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשת ויחי פרשה קא'  - "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה..." – "דעו כי ה' הוא האלהים" (תהלים ק', ג') ר' יהודה בר סימון ור' אחא,

ר' יהודה בר סימון אמר "דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו! ולא אנחנו" -בראנו את נפשינו, לא כפרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט', ג'),

ורבי אחא אמר "דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולו", אנו משלימים את נפשותינו - "ויכל יעקב לצות..."

הפרשה נחתמת במתח בין יוסף לאחיו - מדוע האחים חוששים?

פרק נ' - (יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

(כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף: (כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: (כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

 אי אמירת אמת – האם עלינו לבקר את הציטוט הלא נכון או שיש ללמוד מהתנהגותם?

הגמרא תלמד מאמירת האחים לדורות! ולא רק מאחי יוסף, כי אם מאמירת ה' לאברהם כאשר ציטט את דברי שרה! בבלי יבמות סה' ע"ב – עין יעקב אות לח'

וְאָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךִָ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָ".

וְאָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית נ) "אָבִיךָ צִוָּה" וְגוֹ' כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמואל א טז) "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" וְגוֹ'.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ. דְּמֵעִקָּרָא כְתִיב, (בראשית יח) "וַאדוֹנִי זָקֵן", וּלְבַסּוֹף כְּתִיב, "וַאֲנִי זָקַנְתִּי":

אך עלינו לברר – מדוע חששו האחים עכשיו ולא בחיי יעקב, האם רק בשל מות האבא יעקב, או שיוסף פעל בצורה מעוררת חרדה?

אכן המדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויחי סימן יז' – מבהיר -  יוסף לא הסתפק בעלייה לחברון למערת המכפלה אלא המשיך צפונה לשכם ולעמק דותן – אל הבור, אליו נזרק – ושם ברך ברה על הרעה!

ובלשון המדרש - "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" - ומה ראו עתה שפחדו?

אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו, כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס, 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו: 'עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא וגו', חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום, שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו - על כח השלום אלו הדברים.

ולסיום רמז קטן, רמז בו אני 'יורה לעצמי ברגל'!

מדוע חי/ו יוסף ולימים גם יהושע רק 110 שנה ולא 120?

גם ביהושע כד', כט' – "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

אומר הבבלי ברכות נה' ע"א – עין יעקב אות קכ' – "וְאָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב, (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ". וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, דִּכְתִיב, (בראשית יב) "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה מֵּת יוֹסֵף קֹדֶם אֶחָיו?

מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת."

ומדוע יהושע נפטר טרם זמנו? אומר המדרש - במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות פרשה כב', ו'

אמרו רבותינו כתיב ביהושע (יהושע א) "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים?

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" - ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז "וישלח אותם משה",

אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: 'אם אני הורגם, מיד מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו, מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר: (יהושע יא') "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה", אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית, הריני מקצר שנותיך י' שנים, אמר שלמה (משלי יט) "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".

חזק חזק ונתחזק – תם ספר בראשית ואנו 'במצרים' !

 

 

 

 


פרשת ויגש - שנת התעש"ה? האם ההיסטוריה יכלה להתנהל אחרת?

מפגש יהודה יוסף ומפגש האב יעקב/ישראל עם בני יוסף!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה ויוסף – התגלות יוסף לאחיו ועד למפגש יעקב ויוסף (יעקב/ישראל מקבל אישור אלוהי ויורד לפגוש את בנו במצרים). מיד אח"כ התיאור עובר לתוככי מצרים בו נשמע על דרכו של יוסף בהצלת העם המצרי מרעב בכך שייצור קנייה מרוכזת - קניית מצרים על ידי יוסף!

פרשה זו נקראת תמיד לאחר חנוכה ולפני עשרה בטבת – הירידה למצרים!

קריאה זו יכולה להוות סמל למשמעות הירידה, סמל למשמעות אי הבנת תהליכי ההיסטוריה הגדולים, יעקב/ישראל יורד (לכאורה) אך ורק כדי לפגוש את בנו, אך בכך הוא גורם לעם ישראל להשתקע במצרים, לימים השעבוד במצרים! ואולי הוא כלשון המדרש המושמע בהגדת ליל הסדר – יעקב אנוס על פי הדיבור, ומהו הדיבור – ברית בין הבתרים, מעמד בו האל מבטיח לאברהם שזרעו יהיה עבד בארץ לא להם! כלומר אנחנו סטטיסטים/ניצבים במכלול התהליכים העולמיים!

עשרה בטבת – יום המסמל את תחילת המצור על ירושלים בשנת 589 לפה"ס, המצור היה כמעט שלוש שנים, ירמיהו מתהלך בירושלים ומנסה לומר – היכנעו לבבל זה רצון האל, אך לשווא! התוצאה ידועה!

אבדרהם בעל ההלכה מהמאה ה-14 בספרד, אומר – לו י' בטבת יחול בשבת אזי יש לבטל את השבת ולצום – כמו ביום כיפור! נראה להסביר שיום זה חשוב לתודעה הרבה יותר מט' באב, יום בו נחרב הבית, ומדוע?

החורבן מהווה סוף תהליך ומצב בלתי הפיך, ברם תודעת מצור וחשיבה מחוץ לקופסה, יכולה ללמד שלא תמיד עלינו להילחם עד הכדור האחרון!

נקווה שנלמד!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה – יוסף - קירבה או ריחוק?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (בראשית מד', יח')

אריה בורשטיין (מורה לתנועה) תיאר מפגש זה כמפגש של אף באף – הדימוי, 'דבר באוזני...' 'אל יחר אפך' – מעיד על עמידה קרובה מאוד – איום של רגע לפני מאבק איתנים!

המעמד מזכיר את המפגש – של יעקב ועשו וכיעקב המתכונן למפגש עם אחיו עשו!

ובלשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צג  "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין,

ר' יהודה אמר: הגשה למלחמה כמו שנאמר: "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" (שמואל ב', י', יג'),

ר' נחמיה אמר: הגשה לפיוס, "ויגשו בני יהודה אל יהושע" (יהושע יד', ו') לפייסו,

רבנין אמרי: הגשה לתפילה, שנאמר: "ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו" (מלכים א', יח' לו'),

ר' לעזר פשט לון -אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפילה אני בא.

יהודה מתכונן כפי שאביו התכונן – מפגש של שלום ו/או מפגש של מלחמה! יש המציינים את יכולתו של יהודה לכנות את השליט המצרי כאדון והוא מכנה עצמו כעבד, ממש כפי שעשה יעקב במפגש עם עשו אך על כך היו פרשנים שביקרו את רפיסותו! שני אחים אינם אמורים לבטל את עצמם – ואולי לא, יש כאן ענווה.

בפרשנות חסידית של תלמיד הבעש"ט - תולדות יעקב יוסף – נאמר - "והנה כתבתי במקום אחר (פ' וישב סימן ב) ששמעתי בשם מורי, תואר ראובן ר"ל, שיראו שאני בן. וכן שמעון, שיצא לו שם. וכן לוי, שמתחבר עם חסידים כדי שיהיה תואר. יהודא, שיודו וישבחו אותו וכו'. והוא היפך תואר יוסף, שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם בעצמו עבור שפלות שיש בו.

ובזה יובן "ויגש אליו יהודה", ר"ל רוצה לומר, מה שהיה במדריגת יהודא להתפאר ולשבח ולהודות לפרסם מעשיו הטובים, עתה "ויגש אליו", למדריגת יוסף, לאסוף כל חרפה אליו, ושפיר אמרו במדרש (ב"ר פצ"ג) "כי הנה המלכים נועדו" (תהילים מח', ה') בחינת יהודא ויוסף, אז "עברו יחדיו". וכמ"ש בזוהר (ויגש רו ע"א), גרם שלמא לעילא ותתא גאולה שלימה כנ"ל וק"ל וקל להבין:"

פרשנות זו מתארת את שמות בני יעקב כשמות המבטאים תכונה של מלכות! נראים, נשמעים, מלווים – מודים/מהללים!

ואילו כאן במפגש – יהודה המהולל מבין שעליו לרדת ממדרגת ההודאה, הגאווה לקראת יוסף ששמו ביטא לרחל אימו – אסף אלוהים את חרפתי, כלומר עצם שמו של יוסף מבטא – צניעות! יכולתו של יהודה לרדת במדרגה היא זו שמכריזה על מנהיגותו האצילה!

פתחנו בשאלה – האם אנו מנהלים את העולם או מתנהלים בו, וכאן הפרשה מתארת בלשונו של יוסף – אתם מכרתם אותי, אך לא! אתם (לא) מכרתם אותי – אלא אלוהים, למחיה שלחני!

האם הכתוב משכנע? האם הכתוב משחרר את תחושות האשמה? האם יש לנו בחירה או שמלמעלה, מניעים אותנו לפעול, אף כנגד רצוננו?

התגלות יוסף בפני אחיו – פרק מה' - (א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד:

מי יורד למצרים - יעקב או ישראל, יורד מצריימה?

מבלבל? – אכן, הכתוב רוצה שנתהה!

(פרק מו', א') וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:

רגע המפגש – מרתק, מה יקרה לאב/לבן שלא התראו למעלה מעשרים שנה? ומתברר - מפגש ישראל/יעקב עם יוסף - הנשיקה שלא הייתה!

(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן: (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

רש"י מבאר – "ויבך על צואריו עוד -  לשון הרבות בכיה..., לשון רבוי הוא, אינו שם  עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף  ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:"

בפרשה הבאה מיד לאחר מות יעקב/ישראל יוסף ינשקו, וכאן – אין חיבה!

מדוע נאמר שיעקב קרא קריאת שמע, ובאם זה הזמן הרי גם יוסף אמור לקרוא ק"ש?!

 

המדרש מבחין בדבר נוסף ואומר הילקוט תימני כת"י כתב יד 'מעין גנים' (הובא בתורה שלמה , הרב כשר פרשת ויגש , סימן קעו') " "וירא אליו ויפול על צואריו " – מפני מה נתקצרו שנותיו של יוסף ? (110 ולא 120),

מפני שלא ירד מעל המרכבה מפני אביו אלא אמר "ויפל על צוואריו" מעל המרכבה ."

 

כאן נזכיר את המנהג באמירת 'קריאת שמע' בערבית וגם בשחרים, נוהגים לכסות את העיניים, לקבל עול מלכות שמים על כל קצווי תבל, ולמעלה ולמטה וכדי שלא להראות בעיניים – מכסים אותם ומתכוונים להמליך את האל על העולם, ברם לאחר אמירה בקול – 'שמע ישראל....אחד', לוחשים בלחש 'ברוך שם כתוב....ועד'. מדוע?

על כך אומרת הגמרא – (ב' פסחים נו' ע"א) בברייתא - תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים, (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

וַאֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ], (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו?

אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו], "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד.

מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

אָמְרוּ רַבָּנָן, כיצד נעשה? באם נאמר את משפט יעקב, הרי משה לא אמרו, ובאם לא נאמר, הרי יעקב אמרה? התקינו לומר בלחש! הֵיכִי נַעֲבִיד? נֵימְרֵיהּ, לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ], לָא נֵימְרֵיהּ, הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב, הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה אוכל פשוט - צִיקֵי קְדֵרָה, תתיר לה לאכול – ירכלו עליה לגנאי, לא תתיר לה לאכול – תצטער, לכן מביאים לה בחשאי, ללא ידיעת הציבור! תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי: רבי אבהו שהתגורר בעיר המעורבת קיסריה והיה בויכוח עם המינים, טען שזה לא נראה ונשמע טוב – כלומר, מיד לאחר ההכרזה 'שמע ישראל.... ' אנו לוחשים משהו, נשמע כאילו אנו לוחשים 'סססתתתםםם, כלומר ההתחייבות בטילה! לכן הנהיגו לומר בקול רם גם את משפט יעקב 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!' כדי שלא יחשבו שאין אנו עומדים מאחורי ההכרזה! שה' אחד!

(לכן ביום כיפור נוהגים לומר בשכמל"ו בקול להכריז גם את משפטו של יעקב! )

ובכל זאת נתקשה - מדוע יעקב אינו מנשק את בנו תוך כדי התפילה, האם לא היה יכול לומר קריאת שמע ובמקביל לנשק – ובכך לכבד את בנו בהבעת רגשות?

אך עיון בסוגיה בבבלי יומא ילמד – בזמן אמירת קריאת שמע אין לסמן, לא בתנועות גוף ולא בקריצות, חיוכים... וכך נאמר לגבי הכהן הגדול בהכנותיו לעבודתו ביום כיפור -

בבלי יומא דף יח ע"ב - משנה.- מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

על כך כותבת הגמ' (יט' ע"ב ) כאשר אחד החכמים לימד משנה זו לפני רב, הוא תיקן את הציטוט וסימן לו ששם החכם אינו 'קפוטל' אלא 'קבוטל', שואלת הגמרא – אם כן מדוע לא אמר במפורש? על כך עונה הגמרא – הוא היה בעת אמירת קריאת שמע. שואלת הגמרא – והרי אסור לסמן ביד, הרי בתפילה עליך לכוון ולא לסמן סימונים וחמור מכך – הגמ' מביאה ברייתא המכריזה – מי שרומז בעת אמירת שמע הרי הוא 'יעקב' ולא ישראל! תרגום של - אמר רבי זכריה בן קבוטל וכו'. מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן  קפוטל. והראה לו בידו/עשה סימן 'ומחוי ליה רב בידיה': קבוטל.

 ונימא ליה מימר (מדוע עשה סימנים בידיו ולא אמר שטעה בשם ) ?

קריאת שמע הוה קרי.

הרי גם לסמן ביד אסור (וכי האי גוונא מי שרי, לכן לא אמר) ?  והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא:  הקורא   את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה  באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה  באצבעו - עליו הכתוב אומר:  (ישעיהו מג)  "ולא אתי קראת יעקב!"

על גמ' זו כותב המהרש"א –

"ולא אותי קראת יעקב" (ישעיה מג') – מבואר בכמה מקומות ששם ישראל על שם המעלה והחשיבות, ושם יעקב על שם העקב והשפלות . ולזה בקריאת שמע מתחיל 'שמע ישראל' באם קרא כדינו , אבל כשאינו קורא כהוגן כהך דקורא קריאת שמע ומרמז בעיניו ... נקרא בשם יעקב וקאמר "ולא אותי קראת יעקב " – בק"ש שלא נתכוונת בקריאתך ,

ושמעתי בזה על פי המדרש כשבא יעקב למצרים כתיב "וירא יוסף ... ויבך על צוואריו .." ויעקב לא נפל שקרא קריאת שמע ע"כ (עד כאן) וזה שכתוב 'ולא אותי קראת יעקב' – שלא רמז בעיניו ...ולא הפסיק בקריאת שמע וק"ל (וקל להבין) .

 

 

ביקורת גלויה כנגד יוסף אומר המדרש (במסכת כלה רבתי ג', טו') – יעקב לא האמין שבנו יוסף שמר על אורח חיים תקין ולכן לא היה יכול לנשק אותו

  - 'העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים', שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו.

ומדוע לא נשקו אביו - חשב יעקב שמא היות וגלה טעה בנשים עקב יופיו ! כדכתיב "וירא אליו ויפול על צואריו,  ויבך על צואריו עוד",

יוסף בא לנשקו ויעקב לא הניח לו לעשות זאת, לכן כתוב 'ויבך על צווארו עוד!

ולכן כאשר מת יעקב, כתוב: "ויבך עליו וישק לו",

יד מכוונת הוליכה את יוסף למצרים, בעקבותיו את משפחתו – כדי לקיים את פתרון חלומות יוסף!

אך מה קורה במצרים – כיצד עלינו להבין את פועלו של יוסף, האם קניית כל רכוש המצריים והעברת הבעלות לידי המלך פרעה, לזכותו של יוסף – המשביר לכל הארץ או שמע – עלינו לבקר את התנהגותו הקפיטליסטית!

האם יש לראות בכך את 'הצלת מצרים מהרעב – על ידי 'קניית הרכוש והקרקעות' – או זו התנהגות של שתלטן, מה נאמר?

פרק מז' (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

עיינו בקטע מדברי מרק טווין 1835 - 1910 'בנוגע ליהודים' (בסוף הספר 'מסע תענוגות לארץ הקודש', הספר 1869 המאמר 1899 אריאל 1999)

מרק טווין רואה את הזר (יוסף) המגיע למצרים כיהודים שהגיעו לדרום ארה"ב – עזרו לעבדים המשוחררים לקנות זרעים... ברם ברגע שבעלי החוות כשלו, הרי שהרכוש עבר לידי המלווים – ממש כפי שנהג יוסף במצרים.

האם עלינו להודות למושיע או שיש לבקרו בחריפות – מדוע אתה משתלט על הקרקע, למה לא הלוואות ארוכות טווח...

האם ליוסף הייתה ברירה?

נחזור לדברים שפתחנו – האם יש כאן סיפור מכוון מראש? האם נוכל לנתח וללמוד – מה לומר ומה לא לומר? כיצד א/נדע מתי זו אשמתי/נו באם הייתי שותף למכירת אח? ומתי זו הייתה כוונת מכוון, אני/ו השליח/ים ותו לא?

 

לאלוהים פתרונים! שבת שלום!


פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

 שבת שלום,

פרשה זו נקראת לפני חנוכה או בחנוכה, כלומר, סמלי הדבר שסיפורי יוסף ייקראו במהלך ימי חג החנוכה (מאז שמסורת הקריאה הינה לפי יהדות בבל, קריאה לפי פרשות ולא לפי סדרים כמנהג ארץ ישראל). האם נוכל לדרוש ולקשר בין מעשה יוסף לבין חג החנוכה?

בפרשה יעקב רוצה להתיישב, בלשון המדרש ליישב בשלווה אך קפץ עליו רוגזו של יוסף, קפץ! ישראל אוהב את יוסף יותר מאחיו, מטפל בו ונותן לו כתונת פסים – העדפה!

יוסף מתרועע עם בני השפחות, כלומר בשולי המשפחה המיוחסת! אף אנו הקהילה הליברלית, עד היום מדירים מנוסח התפילה עם אימהות ארבעת השבטים – בלהה וזלפה אינן נספרות – מדוע? וכי 'גד ואשר בני זלפה, ודן ונפתלי בני בלהה' אינם חשובים? ובמפגש עם עשו הם היו בחזית!

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

הפרשה ממשיכה בתיאור חלומות יוסף ובפיתוח קנאת האחים, יוסף נשלח בצו אביו לראות את אחיו הרועים ב'שכם'! יוסף כמעט ונהרג, ראובן מציל (לא ממש), יוסף נמכר ויורד מצריימה, יהודה יורד לחפש בת זוג ומסופר את כלת בניו תמר. המצלמה עוברת להשתלשלות ירידת יוסף למצרים, על מעמדו בבית פוטיפר, על הפיתו שכמעט צלח – על 'וימאן' יוסף, (על מילה זו הטעם 'שלשלת' – כלומר מיאון, רב משמעות!) והפרשה נחתמת בהורדת יוסף שוב אל הבור, הפעם בכלא מצרים עם שר האופים ושר המשקים, יוסף פותר את חלומותיהם, מה שמתברר ככוחו של הנער, יוסף מבקש משר המשקים שיזכור לו את הפתרון ויהיה מליץ יושר, אך 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'!

השכחה כמוטיב!

אזכיר שבלשון התפילה – מלכות יון רצתה ופעלה להשכיח את תורתנו!  

נפתח בדרשה של 'האש קודש', דרשה שנדרשה בשנת 1939 בגטו ורשה, קשה להאמין ולחשוב האם ואיך יכול רב לדרוש ולנסות להבין מה לומר לבני הקהילה בכאוס שכזה. דרשותיו מהשנים 39'-42' נשתמרו בשל הטמנתם בכד, נמצאו לאחר המלחמה בחורבות הגטו יחד עם כתביו הנוספים, כספר דרשות מוקדם - 'דרך המלך'.

על חלום יוסף – אלומות השדה – נדרש -

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: 

וזה לשון ה'אש קודש' , הרב קלונמוס קלמיש מפיאסעצנא , שנת הת"ש - פרשת וישב "וישב יעקב וכו' ופירש רש"י : ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף , צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו' ומדוייק בספרי עבוד קודש אדוני אבי מורי זצוק"ל וכי שייך שהקב"ה יאמר להם כך ?

וכך דומני שואל הרב את בני קהילתו, מה קפץ עלינו רוגזו של עשו ? מדוע אין אנו יכולים, רשאים לישב בשלווה ? מדוע נאסר על יעקב, על הצדיק לישב בשלוה ? 

ואפשר לומר כי שמעתי מכבוד קודשו חותני הרב הצדיק והקדוש זצוקל"ה שאמר בשם הרה"צ והק' רשכבה"ג הרבי ר' ברוך'ל זצוקלל"ה על הזמר "עזור לשובתים בחריש ", לאותם ששומרים השבת בחרישה שאינם מדברים עכ"ל עכד כאן לשונו הק'דושה. 

פשוט הוא, כי איתא (שבת קיג') על הפסוק "ודבר דבר " שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך בחול . ישנם אלו המקפידים להבדיל בין דיבור ביום חול לדיבור אחר בשבת!

זה הזמר מיוסד מן חרוז שני והלאה ע"פ א"ב וכל חלק הרביעי מן כל חרוז לקוח מן פסוק אחד. ובחרוז הראשון מפני ענותנותו של המחבר חתם שמו בראשי תיבות שניות של ג' חלקי החרוז שהם מקדש שומר הרבה ר"ת משה:

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ. כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ:

אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל. בְּיוֹם הַשַׁבָּת שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל. גַּם שְׂאוּ יְדֵיכֶם קוֹדֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל. בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

דוֹרְשֵׁי יְהֹוָה זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ. הַמְאַחֲרִים לָצֵאת מִן הַשַּׁבָּת וּמְמַהֲרִים לָבֹא. שְׂמֵחִים לְשָׁמְרוֹ וּלְעָרֵב עֵרוּבוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ:

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה בְּמִצְוַת שַׁבָּת גְּרוּסָה. חֲרוּתָה לְיוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּכַלָּה בֵּין רֵעוֹתֶיהָ מְשֻׁבָּצָה. טְהוֹרִים יִירָשׁוּהָ וִיקַדְּשׁוּהָ בְּמַאֲמַר כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא מִבּוֹאוֹ וְעַד צֵאתוֹ. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב יְכַבְּדוּהוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ. לָנוּחַ בּוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בְּתַעֲנוּג אָכוֹל וְשָׁתוֹ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ:

מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם. שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶיךָ תַּבְהִיקֵם. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם:

עֲזוֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים. פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה. סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים. צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת תָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים

פשט השיר – עזור לאותם המקפידים לשמור שבת ושמיטה ולכאורה אינם דואגים לפרנסתם ומקיימים את מצוותיך. החריש הוא עבודת השדה אך הרב קלונימוס מדבר על התנהגות שקטה, החרשה.

אבל עוד אפשר לומר על אותן הצדיקים שכל כך עולים בשבת קודש עד שאין יכולים לדבר את מה שמשיגים ומרגישים. "עזור ...בחריש " מגודל ההשגה , כי זה החילוק בין חרישה ובין אילמות , חרישה על פי רוב אומרים כשיש לדבר הרבה ומכל מקום אינו מדבר , כגון : "אם החרש תחרישי בעת הזאת ...", "ואתם תחרישון..." וכדומה, שבכולם היה להם לדבר רק החרישו, משאין כן כשאיש הישראלי חס וחלילה כל כך נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר , לא משיג ולא מרגיש , אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש אז אין זאת חרישה רק אִלמות כאִלם שאין לו הדיבור. 

אבל יש כשאיש ישראלי רואה שחס וחלילה מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה , אז מתחזק ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם . ואומר לעצמו הן אִלם אני עתה , אבל גם האִלם מדבר מעט לפי אִלמותו ברמיזה , וגם אני מעט אדבר , ארמוז באִלמותי .

אבל כשחס וחלילה מוסיפים הצרות של ישראל להתחזק וכל אחד יותר נשבר ורצוץ , אז הוא בבחינת "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה " שדה נודע היא הבחינה שכל עבודת ישראל מגיע לה ומתקנה בחינת "כריח השדה...וכו' " שפירש רש"י 'חקל (שדה) תפוחים , ומחצדי חקלא , מאלמים אלומים בתוך השדה , בתורה ועבודה הבחינה 'אִלם' עוד נתאלמה יותר , עד שגם כאִלם אינו יכול לדבר , אז "והנה קמה אלומתי וגם נצבה ", מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אִלמות, אבל כשמאלמים אלומים לא יכולתי כבר לסבול את האִלמות ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה' , ואז "והנה תסובנה אלומותיכם וכו' " , שגם אתם נתחזקתם על ידי , וזה 'צדיקים מבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה ' – להתאים את עצמם להגלות וצרות , אמר הקב"ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא , באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב , רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ה' את ישראל . "

 מעז הרבי לומר, הבקשה ליישב בשלווה אינה ראויה ואינה רצויה, על מנהיג הרואה את מצב האילמות, להילחם נגד המצב! יכולתו של האילם לבטא באילמות, בתנועות את אשר על לבו. אף הרבי באילמות מבטא, זעקה, תוכחה, אין אני רוצה ליישב בשלווה אלא למחות כנגד המצב, אין אני יכול להחריש, יתרה על זאת אביע מחאה, אצא מאילמותו ובכך אוציא אף אתכם ממצב האילמות.

כלומר דרשתו קוראת לציבור לצאת ולזעוק, לא לומר 'צידוק הדין' ולא לשתוק, אלא למחות. דומה שאין הרב קורא למרד מזויין, אין זו דרכו ואין זו יכולתו. לשונו שפת התפילה ומחאתו זועקת, אל לנו לחשוב – אין מה לעשות, אלא, דרשתו לומדת מיוסף כיצד לפתח מודל המאפשר לצאת ממצב האילמות!

נהלך עם כיוון מחשבה זה ונראה כיצד יוסף פוגש את אחיו -

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

 יוסף נראה מרחוק, נראה שכוונת הכתוב לומר – גם כאשר התקרב יוסף ועמד לפניהם פיזית, מבט האחים היה מרחוק, אך ראובן, שכנע אותם לא להורגו וחשב שבכך הציל את יוסף! 

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

אחד המדרשים האהובים עלי – אכנה אותו 'מדרש האילו' - (רות רבה (וילנא) פרשה ה', ומקבילה בויקרא רבה לד').

אוכל להעיד על עצמי, לא מעט הם המקרים בהם אמרתי לעצמי – אילו הייתי חושב... אילו הייתי... – הייתי פועל, חושב, מכין... אחרת – יותר טוב!

וזה לשון המדרש – "א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך (או בנוסח אחר, למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא) שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם.

 שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו,

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו,

ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה,

ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה?

אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, ככתוב: (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב..." " 

כלומר, כל מעשה שלנו נכתב ומשפיע בהיסטוריה, הכתוב מעיד על רצונו של ראובן להציל, ברם פעל, ועשה חצי מלאכה!

מה נוכל ללמוד ממעשה יוסף, האם יש כאן את האקדח המופיע במערכה הראשונה ואנו יודעים שיקרה משהו, ומה יסמל יוסף!

כדי לענות על שאלה זו נעזר במשל של רבי נחמן מברסלב שאמר – צריך לנסוע – 'תיקון הלב' – עיבוד פנחס שדה, מבוסס על שיחות מוהר"ן פה')

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף : על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא...וכו'

וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

יעקב היה צריך לרדת מצריימה שהרי כך נאמר לסבו אברהם, בברית בין הבתרים! צריך היה לרדת כבול באזיקים, אך כמשל העגל המושכת את הפרה, כך ירידת יוסף תביא את יעקב למצרים בדרכי שלום! יוסף, העגל, הוא זה שירד למצרים בצורה קשה!

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

האחים שוחטים 'שעיר עיזים' – מתברר ששעיר זה הוא מיתי, בספר היובלים יצויין שהמעשה ארע ביום כיפור ולכן צמים! במדרש השעיר יהיה אחד מהגדיים שרבקה הכינה ליעקב כדי שיוכל לגנוב את הברכה מאחיו עשו, יהיה זה השעיר לעזאזל שיוקרב ביום כיפור כמתואר בספר ויקרא! במדרש יהה זה השעיר שיוקרב בראש חודש על מנת לכפר על התנהגותו של ה' כאשר הקטין את הלבנה בטעות!

דומה שהשעיר הפך להיות סמל 'לשעיר לעזאזל' סמל לפגיעה חברתית, פגיעה בחבר, בבן משפחה, הוצאת האחד אל מחוץ לחיים בשולחנו אותו/ה – לעזאזל!

נהלך עם דימויי השעיר במקורות -

א. ויקרא פרק טז'

 (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: ... (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי <ידו> יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: ... (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: פ

 בהמשך, הכתוב מעיד שהשעירים הם עבודה זרה,

ויקרא פרק יז' - (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

ב. גדיי גניבת הברכה

השעיר/השעירים מזכיר/ים את שני הגדיים שמבקשת רבקה מבנה יעקב על מנת לאפשר ליעקב לגנוב את ברכת עשו, מבקשת רבקה

"וקח לי משם שני גדיי עזים טובים",  ...

ר' ברכיה בשם ר' חלבו טובים לך וטובים לבניך,

טובים לך שעל ידן את נוטל את הברכות,

וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז ל).

על פי מדרש בראשית רבה סג', יד', השעירים המועלים כקרבן ביום כיפור כוחם מאותו אירוע בחיי יעקב.

ג. יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר !

משמעות נוספת,

בחנוכת המשכן נאמר לאהרון, "קח לך עגל בן בקר לחטאת... ואל בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה". 

על כך מוסיף המדרש בילקוט שמעוני (רמז תקכא'):

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל", מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישכחך בבואך למקדש,

ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכין כפרה שנאמר: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת", וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה העגל  מדרש זה מציין שיבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, למה כוונת המדרש?

ד. בספר היובלים לד', יב'-יט' נאמר:

ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי. ויתאבל כל היום ההוא...

על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה.

בעל ספר היובלים מוצא בקרבן השעיר דרך לבטא את חטא אחי יוסף שהשתמשו בגדי עזים לפגוע באב יעקב ולכן הכפרה תהא באמצעות שעיר עזים. 

חשוב לציין שלבעל ספר היובלים גדי העזים הוא הקורבן שמקריב נח בצאתו מהתיבה.

כך כותב בעל ספר היובלים: (פ"ו, א'-ב') "באחד לחודש השלישי יצא מן התבה ויבן מזבח על ההר ההוא. וירא על הארץ ויקח גדי עזים ויכפר בדמו על כל חטאות הארץ כי נמחה כל אשר בה לבד מאשר היו עם נח בתיבה."

קטע זה בספר היובלים נאמר מיד לאחר שכתוב:

(פ"ה, ה')" ונח לבדו מצא חן בעיני ה'. ועל מלאכיו אשר שלח לארץ קצף מאוד להסירם מכל ממשלתם ויצונו לאסרם במעמקי האדמה והנם אסורים בהם לבדם. ועל בניהם יצא הדבר מאת פניו לדקרם בחרב ולגרשם מתחת השמים.

... ואבותיהם יעידו ואחר נאסרו במעמקי הארץ עד יום הדין הגדול עד היות המשפט לעולם על כל אשר השחיתו דרכם ועצתם לפני ה'"

מיד בסיום הקטע נאמר (פסוק יז'-יח'): "ועל בני ישראל נכתב וקיים אם ישובו אליו בצדק יעזוב כל חטאתם ונשא לכל עוונם. קוים ונכתב כי ירחם על כל השבים מכל מגוריהם פעם בכל שנה." 

נראה שבחיבור זה מצרפים את העונש של המלאכים להיות אסורים במעמקי האדמה (כך בספר חנוך) ומלאך זה הינו עזזאל ואותו מרצים בקרבן השעיר. על ישראל נאמר שישנו יום אחד בשנה שבו האל ירחם על השבים באמת, הלוא הוא יום הכיפורים.

ה'. טרגדיה

מעניין לציין שפירוש המילה 'טרגדיה' ביוונית הוא 'שיר השעירים', לדברי נתן שפיגל (מילים מספרות, מגנס תשנח') מקור השם הוא מפולחן דיוניסוס בו משתתפי הפולחן היו מתופפים בעורות שעירים, או לדעות אחרות בפולחן זה היו מתחפשים לשעירים או מקריבים שעירים. הטרגדיה במהותה מבטאת סיפור חיים המסתיים רע והשאלה הנלוות לצפייה בו היא, האם זו תופעה מקרית או שיש לה ובה משמעות ערכית. דומה שיש דמיון ל'שעיר לעזאזל' ולשאלה, האם יש משמעות לעזאזל ולגורל השעיר?

ההפטרה תציין את 'מכירת יוסף' כביקורת חברתית –

עמוס פרק ב' (ו) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: (ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי:

וכך עוצב פיוט רב רושם על אגדת 'עשרה הרוגי המלכות',  הפיוט – אלה אזכרה, נאמר במוסף יום כיפור, בט' באב. הפיוט בנוי על ההסבר שיש לכפר על מכירת יוסף, יש להעניש את הגונבים והמוכרים נפש מישראל!

מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָֹרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. חטאנו:

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָֹרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים:

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ. חטאנו:

הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ:

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְֹאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם. חטאנו:

זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים. אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים. נִסְבֹּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים:

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ. עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵימוֹ. לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ. לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ. חטאנו: 

מכאן ננסה להלך למשמעות חג חנוכה! 

יומו האחרון של חנוכה, יצוין לשיטת בית הלל בחנוכייה שלימה, שמונה נרות ושָמש ואילו לשיטת בית שמאי בנר אחד ושָמש.

נעיין במשמעות הדלקת הנרות. מה עומד בבסיס המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי? 

נעלה חמישה הסברים למחלוקת:

א.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שבית הלל סופרים את הימים הנכנסים ואילו בית שמאי סופרים את הימים היוצאים, מעין סוגים שונים של טבלת ייאוש!

ב.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שלשיטת בית הלל "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש" ולשיטת בית שמאי לומדים מ"פרי החג", מקורבנות חג סוכות – שבעים פרים היו מועלים לקרבן כנגד שבעים אומות העולם וביום הראשון הקריבו 13 פרים וביום השני 12 פרים וכן הלאה, כלומר פוחת והולך, התקדים מלמד.

ג.       הסברו של הרב זווין (על פי ספרו "לאור ההלכה") בית שמאי עקביים בשיטתם הם דורשים את המקסימום מהאדם, לכן מחמירים ודורשים את מיצוי הפוטנציאל הטמון באדם ואילו בית הלל ריאליים, מקילים על פי רוב, דורשים מהאדם את יכולתו בכל רגע נתון. המחלוקת היא בין דרישת ה"בכוח" לבית שמאי לבין דרישת ה"בפועל" לשיטת בית הלל. לאחר ה"נס" היה ברור לבית שמאי שהפוטנציאל הטמון בפך השמן היה לשמונה ימים ואילו ביום השני ירד הפוטנציאל לשבעה ימים וכן הלאה ולכן הדלקת הנר הייתה משמונה נרות ועד לנר אחד ביום האחרון ואילו בית הלל אינם מציינים את הפוטנציאל כי אם את מה שראה העם, ביום הראשון ראו בעירת הנרות ליום אחד ובשני הבינו שהנרות דולקים ליומיים וכן הלאה, לכן מציינים את ההדלקה הריאלית מנר אחד ביום הראשון ועד לשמונה נרות ביום האחרון.

ד.      זה עתה שרנו 'מי האיש החפץ חיים... סור מרע ועשה טוב', פסוקים אלו יהוו את המסד להסברו של ה"שפת אמת", הרבי מגור (על פי פירושו לתורה, מקץ) הסבר הפסוק בתהילים: "סור מרע ועשה טוב", בנסיון להבין את ההתלבטות: האם לעסוק ב"סור מרע" ורק אחר כך להתפנות ל"עשה טוב" או קודם יש ל"סור מהרע" ולא להתעסק עמו כלל אלא "עשה טוב" ואז ממילא הרע יסור. כמו כן ישנם שני סוגי אור, ישנו אור המאיר כתוצאה מהעובדה הפשוטה שיש מה שנשרף ומתכלה ויש אור המאיר מעצמו, כאור השמש או האדם שפניו מאירות או ככלה בחופתה שפניה זורחות. כך גם בנר, בנר, יש עניין המאיר והשורף והוא לשרוף הפסולת ויש בה כדי להבעיר את הפנימיות "אש התשוקה" -  אליו יתברך, כלומר יש להתמקד באור המאיר, להסברו של הרבי מגור, האור המתווסף כעשה טוב, באם תעשה, הרע ייעלם, כך לבית הלל, ואילו בית שמאי סוברים: כי מקודם צריכים להיות "סור מרע" וזה פוחת והולך, לעבוד על מה שנשרף והולך. בית הלל סוברים: העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת ולפי זה מובנת לשון המחלוקת: "מוסיף והולך" לעומת "פוחת והולך", כי המה באמת שני דרכים, יש מי שהולך בכוח הפחיתות של הכנעת הגוף. ויש מי שהולך ע"י תוספות אור הנפש והפנימיות וזו כוונ האמרה: "אחד המרבה ואחד הממעיט".

ה.     הסברו של אלי בן גל (בן זמנינו, חבר קיבוץ ברעם, על פי ספרו "כשאוכלים עם השטן" עם עובד, 1990), 'מסורת בית הלל היא הלכה בת התקופה של "נס פך השמן", סמל לדורות של הממתינים לאורה הגדולה העתידה לבוא. מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.

לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קורבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי... ביום הראשון של חנוכה, חנוכייה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי, אחר-כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו.

על פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת, אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש.'  

דומה ששילוב הסברים אלו מעיד שהדלקת הנרות בחנוכה אינם פעולה טכנית, שהאור ידלוק, אלא למצוא את ה"אור" שבנרות, לחפש את משמעות ה"אור".

כלשונו של המשורר ההודי רבינדרנאת טגורי, "למה כבתה המנורה, כי סכותי עליה כָפי, למען תהיה אך לי, לכן כבתה המנורה" (מפי בארי צימרמן)

האדם המדליק לעצמו, גורם לכיבוי הנרות, על פי אמרה זו ניתן להסביר את המנהג, הדלקת הנרות היא על אדן החלון או בפתח הבית על מנת ליצור דיאלוג עם העולם, בחוץ.

כפרסומת לביל גייטס, "חלונות", לפתוח "חלון" אל העולם, וכהסברו של בארי צימרמן, "אל תקרי "חילוני" אלא "חלוני", האדם המודרני רוצה/מעוניין בדיאלוג עם העולם.

השבת התברכנו באור ההולך ומתווסף בחיוכה המאיר של... זו שהגיעה לגיל ה'סוד' (70) ובשמה הברכה – עד 120! (גימטריה של קיי) באם דיברנו על 'נס' חנוכה, ובתפילה אמרנו 'על ניסך ונפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים' – ה'נס' – מבטא את המעבר מהאות נ' (50) לאות ס' (60) ומכאן ל'סוד' – 70 ומכאן לקיי – עש מאה ועשרים.

נברך ונתברך, נמצא את האור המאיר, את החיוך הקורן ומקרין אהבה!

 

שבת שלום! 


פרשת וישלח שנת התעש"ה - מפגש יעקב ועשו, ולמשמעות מקום שכם!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת וישלח שנת התעש"ה - מפגש יעקב ועשו, ולמשמעות מקום שכם!

שבת שלום,

יעקב שב מבריחתו ומתכונן למפגש עם אחיו עשו. יעקב מבין שעליו להתמודד עם המציאות, לא עוד לברוח, אם כי ביציאתו מחרן ברח מחותנו לבן, אך כפי הנראה משנה הוא את אורחות חייו ומעוניין להתמודד עם 'הבריחה'.

שפת הדיבור של יעקב והוראותיו למשלחות מעוררים תהייה!

בראשית לב'  (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:...

(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ:

המדרש מצר על השפה המתרפסת – מדוע יעקב מכנה את אחיו אדון והוא נתפס כעבד, וכן מקשה המדרש – לשם מה היה עליו לעורר את ה'דב' מתרדמתו, מדוע ביקש לפגוש את עשו?

וזה לשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עה'

ר' יהודה בר' סימון פתח "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע:" (משלי כה', כו') כשם שאי איפשר למעיין להרפס ולמקור להשחת, כך אי איפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעיין נרפס ומקור משחת, כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע,

אמר לו הקדוש ברוך הוא - לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב. "

 

רב הונא פתח "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ:" (משלי כו', יז') נחמן בר שמואל אמר – לשודד שישן בדרך, אבר אדם והעירו ואמר לו – קום, יש שודד באזור! קם אותו שודד והתחיל להכותו, אמר לו מזלך הרע! מדוע הערת אותי! עוררת את הדוב מתרדמתו -

לארכיליסטיס שישן בדרך, עבר אחד ושרי מעיריה,  אמר ליה קום לך דבישה שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה,

אמר ליה יגער בישה,  אמ' ליה דמיך הוא ועירתניה,

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.

... אותה שעה שקרא יעקב לעשו 'אדני', אמר לו הקדוש ברוך הוא - אתה השפלתה עצמך וקראת לעשו 'אדני', ח' פעמים, אני אעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך, שנאמר: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום..." (בראשית לו', לא'),

אך ישנו מדרש הדורש בכיוון של מוסר השכל – עלי נו ללמד מיעקב כיצד להיות פרקטיים, אין זו התרפסות אלא מסר לעתי', אכן כך נוהג – רבי יהודה הנשיא ביחסיו עם השליט הרומי – ובלשון המדרש -

 בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עה', ה'

["ויצו אתם..."] רבינו אמר לר' אפס – ר' יהודה הנשיא בקש שיכתוב אגרת לקיסר הרומי אנטונינוס, יש וכתב – מיהודה הנשיא למרן המלך אנטונינוס. השמיט רבי יהודה הנשיא וכתב למרן המלך מיהודה עבדך!

כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסתה וקראה וקרעה וכתב למרן מלכא מן יהודה עבדך,

אמר לו רבי, מדוע אתה מבזה את כבודך? ר' מה את מבזה בכבודך,

אמר ליה: וכי אני טוב מסבי יעקב מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב".

 

המדרש רגיש לשפת המקרא ומבין שבשם המעשיות על האדם להכין עצמו לכמה וכמה תסריטים – עליך להביא בחשבון שבעת ההגנה אתה תפגע באחר, וכן עלול אתה להפגע, ולכן יעקב מצר על האפשרות שיהרוג וחושש מהפגיעה בו ובמשפחתו.

 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עו

"ויירא יעקב מאד ויצר לו", אמר ר' יהודה בר' אלעאי - לא היא יראה ולא היא צרה, אלא, "ויירא" - שלא ייהרג, "ויצר לו" - שלא יהרג, אמר - אם יתגבר עלי אינו הורגני? ואם אתגבר עליו איני הורגו? הה"ד 'ויירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג',

אמר כל השנים הללו ישב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא כיבד את אביו, שמא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם,

אמר - כך אמר, "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז', מא') תאמר שמא מת אותו זקן,

אמר ר' יודה בר סימון: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא - שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך... (בראשית לא', ג') תאמר עד כאן היו התנאין,

אמר ר' יודן "שוב אל ארץ אבותיך... ויירא יעקב מאד..." מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה,

ר' הונא בשם ר' אחא "הנה אנכי עמך" (בראשית כח', כ') "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית כח', כ') מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה...

תהייה זו – האם התנהגות מעשית יש בה משום התרפסות או משום הכנה ריאלית וחשובה תוכל להבהיר את משמעות המפגש עם המלאך – יעקב הופך להיות 'ישראל'!

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (בראשית לב')

 

ברכת השם מעידה על שינוי האופי! ללמוד וללמד כיצד לשרות עם...

 

מה באמת קרה בעת המפגש עם אחיו עשו –

פרק לג' (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: (ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:

האם המפגש היה לבבי, האם הייתה פגיעה? אף כאן נמצא שתי קריאות מנוגדות –

האחת היה זה מפגש מכל הלב והקריאה השנייה – עשו רצה לנשוך ושבר את שיניו, אין זה בכי אמיתי אלא ניסיון פגיעה שכשל ועל כך בוכה עשו! 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עח', ד'

"וירץ עשו לקראתו... וישקהו" - נקוד עליו, (בנוסח התורה, גם בקלף, מעל המילה 'וישקהו' ישנם נקודות!)

אמר ר' שמעון בן אלעזר בכל מקום שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא נקודה רבה על הכתב מלמד שנשקו מכל לבו,

אמר ר' יניי אם כן למה נקוד עליו, אלא, מלמד שביקש לנשכו, "ויבכו" - זה בכה על צוארו וזה בכה על שיניו.

 

בתום המפגש ישנה הבטחה של יעקב – עוד נשוב ונפגש - (יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: (יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה: (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי: (טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:

מקשה המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עח  - "עד אשר אבוא אל אדני שעירה", אמר ר' אבהו חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו, איפשר יעקב אמיתי היה מרמה בו,

אלא אימתי בא אליו? לעתיד לבוא, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו..." (עובדיה א כא). "

וזו אכן ההפטרה – יהיה מפגש בעתיד!

אך עיון בפרשה מצביע על קריאה אחרת, מפתיעה! מתי ולמה עבר עשו להר שעיר, לכאורה עשו מגיע מהר שעיר למפגש עם אחיו יעקב, אך לא כך – בסוף הפרשה נאמר -

(ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: (ז) כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: (ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:

 

יציאתו של עשו הייתה מבחירה, הוא הבין (בדומה לפרידת לוט מאברהם) שהארץ אינה יכולה להכיל את שניהם והוא בדרכי שלום עזב את ארץ כנען אל עבר הר שעיר!

נקודה לזכותו של עשו, יתכן שזה היה בבסיס האמירה – אני אתנהלה לאיטי, לאחר שעשו הודיע ליעקב על החלטתו להגר להר שעיר! 

משתקע בשכם, קונה את חלקת השדה, הגיע אל המנוחה ואל הנחלה והנה - מעשה דינה – שכם!

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: (בראשית לד')

ניתן לקרוא את המפגש בין תושב הארץ לבת יעקב כפגיעה, כאונס ותו לא או שהכתוב מעלה את שאלת הנישואין, האם ברצון משפחת יעקב להתערות בארץ, שאלה המלווה את משפחות ישראל מאז ועד עולם.

יתרה על זאת – האם המעשה מלמד כמטפורה – דרכי התנהגות, נעיין במדרש ונראה כיצד מעשה דינה הפך לשפת ביקורת כנגד התנהגות נשיא ישראל – רבי יהודה נשיאה!

 

מדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פ', א'

"ותצא דינה בת לאה" וגו' "הנה כל המושל עליך ימשל לאמר כאמה בתה" (יחזקאל טז מד) יוסי ממעון דרש בבית הכנסת של מעון את הפסוק "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר: (הושע פרק ה', א') אמר: עתיד הקב"ה להעמיד הכהנים בדין למה לא יגעתם בתורה, ולא הייתם נהנין מבני כ"ד מתנות,

הכוהנים ישיבו לקב"ה: לא נתנו לנו כלום

יפנה הקב"ה ויאמר: "והקשיבו בית ישראל" למה לא נתתם להם כ"ד מתנות [כהונה שכתבתי בתורה],

העם או כוהנים יאמרו: על אלו מבית הנשיא שלקחו את הכול לעצמם ולא נתנו לנו לכוהנים.

"ובית המלך האזינו כי לכם המשפט", שלכם בית הנשיא, עליכם היה לקיים את הפסוק  "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח ג) לפיכך [לכם] עליכם מידת הדין נהפכת, לכן דרש יוסי ממעון: עליכם מוטלת האחריות לדאוג לכוהנים ולכן מידת הדין תדונכם.

שמע ר' וכעס,

בערב עלה, בא ריש לקיש לשאול בשלום הנשיא ולפייסו

אמר לו: ר' צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהן מכניסין מימסין לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם שלא יהו יושבין ומסיחין אילו באילו. כלומר אמר ריש לקיש לנשיא: יש ללמוד ממנהגם של אומות העולם שמכניסים את המימוס שמאפשרים את הצחוק כנגד השלטונות ואילו אתה כועס, מקפיד על יוסי ממעון בשל דרשתו)

שאל הנשיא: והוא יוסי ממעון יודע ספר ?

ענה ר"ל: כן

ממשיך הנשיא לשאול: האם למד ?

ענה ר"ל: כן, יוסי ממעון הוא ידען

שאל הנשיא: ובאם אשאלו האם ידע להשיב ?

ענה ר"ל: כן

אמר הנשיא לר"ל: אם כך הזמן אותו לביתי.

עלה, בא יוסי ממעון לבית הנשיא, שאל הנשיא את יוסי ממעון: הסבר לי את הפסוק מיחזקאל "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה".

ענה יוסי ממעון לנשיא: כבת כך אמה, פני הדור כפני הנשיא, כמזבח כך הכוהנים

כהנא אמר, לפי הגינה כך הגנן

אמר לו ריש לקיש: עד עתה לא סיימתי לפייס את הנשיא מדרשתך האחת ואתה מוסיף פגיעה נוספת ? עיקרו שלדבר "הנה כל המושל עליך ימשול" מהו ?

ענה יוסי ממעון לריש לקיש: אין פרה נגחנית עד שאימה בעטנית, אין אישה זונה עד שביתה תהא זונה.

אמרו ליוסי ממעון: אם כן יוצא מדבריך שלאה אמנו הייתה זונה ?

ענה יוסי ממעון: כן, לפי הפסוק "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל', טז'), הרי שיצאה מקושטת כזונה, לכן כתוב: 'ותצא דינה בת לאה" ולא בת יעקב, הבת למדה מאמה את ההתנהגות הנלוזה. 

יוסי ממעון נעזר בסיפור דינה כדי לצאת בתקיפות כנגד התנהגות בית הנשיא, גביית מיסים, יד חזקה תביא אותו להתעמת מול הנשיא כאשר ר"ל ורבי יוחנן ינסו לגשר על עמדות מנוגדות. כלומר אין זה סיפור על מעשה שהיה אלא ללמוד מוסר השכל.

כיוון אחר יעיד אפילו ביתר קיצוניות -  ה' לומד משפת שכם על מחויבות ואהבה!

 בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פ', ח'

"וידבר חמור אתם לאמר", אמר ר' שמעון בן לקיש בג' לשונות שלחיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה בחשיקה ובחפיצה,

בדביקה – "ואתם הדביקים בה' " (דברים ד ד),

בחשיקה – "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" (דברים ז', ז'),

בחפיצה – "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ" (מלאכי ג', יב'), 

ואנו למידין אותן מן פרשת זה הרשע,

"ותדבק" - הנה בדביקה,

בחשיקה – "חשקה נפשו",

בחפיצה – "כי חפץ בבת יעקב",

 

ר' אבא בן אלישיב מוסיף אף תריין באהבה ובדיבור,

באהבה – "אהבתי אתכם" (מלאכי א ב),

בדיבור – "דברו על לב ירושלם" וגו' (ישעיה מ ב),

 ואנו למידין אותן מפרשת אותו הרשע,

באהבה – "ויאהב את הנערה",

בדיבור – "וידבר על לב הנערה", וכי יש אדם מדבר על לב, אלא דברים שמנחמים את הלב, אמר לה אביך בשביל שדה אחת ראי כמה ממון הכרע, כאן שיש כמה בית נטע וכמה בית זרע על אחת כמה וכמה.

מדרש נועז זה, פונה אלינו ואומר – אל תפסלו התנהגות בשל האדם, יש לבחון כל מעשה ויש ללמוד מכל אדם, כולל התנהגות רשע כשכם.

לשון מדרש זה, לא רק שאינו תוקף את שכם על התנהגותו אלא להיפך, טוען המדרש – יש ללמוד משכם כיצד יש להתנהג!

יוצא מכאן – שכם הופך לסמל ואכן נראה שבמהלך ההיסטוריה, שכם האיש ושכם שם המקום יהפכו להיות סמל, אברהם מגיע 'עד מקום שכם', מעשה דינה יקרה בשכם, יוסף יחפש את אחיו בשכם ויימכר לא הרחק מעיר זו. יהושע יכנס את העם בשכם, לאחר חלוקת הארץ!

 

תגובת יעקב - לא קלה לעיכול, אין הוא ממש יוצא כנגד המעשה אלא מתאר חשש - (לד', ל') "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:"

ועל כך באה תגובת שמעון ולוי - (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ:

יעקב שותק!

מה מסמלת השתיקה - הזדהות, או הלם - אלם, ותהייה פנימית, מנין ילדיו פתחו כזאת מסורת - מנין להם יחס כזה?

מזכיר לי סרט מעניין 'מחבואים' - בו אבא חרדי לוקח את בניו ונכדיו מניו יורק  לפולין לפגוש את בני המשפחה של הפולנים שהצילו את סבא! הרעיון של האב היה לקעקע את שנאת הלא יהודי - אכן בסרט הילדים והנכדים פתאום מבינים שלולי הלא יהודים - סבא לא היה חי והם לא היו באים לעולם.

וחזרה למקרא - בברכת יעקב לבניו - פרשת ויחי, לשמעון ולוי הוא אומר בפה מלא את אשר על לבו –  (בראשית מט', ה') "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:"

המדרש יציין ששכם למדה את יעקב פרק במחיר השתיקה – אין זה נאמר בפרשה שלנו, אלא בהמשך ספר בראשית!

וזה לשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה פ'  "ויבאו על העיר בטח" - שמואל שאל ללוי בן סיסי, אמר ליה: מהו "ויבאו על העיר בטח"?

אמר לו בטוחים על כוח הזקן,

ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו כך, וכיון שעשוהו אמר מה אניח בניי ליפול ביד אומות העולם, מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם, אמר אם יבואו אומות העולם להזדווג להם אני נלחם כנגדן, הוא דהוא אמר ליוסף "וַאֲנִ֫י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֪ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי:" (בראשית מח', כב') ואיכן מצינו שנטל אבינו יעקב חרבו וקשתו? בשכם."

מה מסתתר בשכם העיר – במילה!

אסכם את הנדרש בחסידות – שכ"ם, ראשי תיבות של 'ברוך שם כבוד מלכותו' או 'שולחן, כסא, מנורה'! שכם מבטאת אמונה בבורא, יבורך השם!

וכן, ביטוי לצרכים הבסיסיים של האדם! שולחן אוכל, מגורים ואור ללימוד!

בחסידות, ידרוש 'דגל מחנה אפרים' – פרשת ויחי - רבי משה חיים אפרים נולד בשנת תק"ח (1748). היה נכדו של ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות. למד תורה מפי תלמידיו הגדולים של סבו, ר' יעקב יוסף מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף' ורבי דב בר 'המגיד ממזריטש'. שנים רבות שימש כרב בעיר סדילקוב, ובסוף ימיו עבר למז'יבוז. כתב את הספר 'דגל מחנה אפרים', שהיה לאחד מספרי היסוד של החסידות, ומהווה מקור ראשון לתורת הבעש"ט. נפטר במז'יבוז' בשנת תק"ס (1800).

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". ויש לפרש בזה, בדרך רמז, כי ידוע שני יחודים יש שאנו אומרים בכל יום והיינו "שמע ישראל ... וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא גם כן רזא דיחודא כדאיתא בזוה"ק ושניהם מתיחדים על ידי מי שהוא בבחינת צדיק,

והנה יוסף היה בחינת צדיק ובחינת דכר/זכר שהוא משפיע ושאר שבטים היו בחינת נוקבא/נקבה,

וזה יש לומר שרימז לו יעקב אבינו "ואני נתתי לך שכ"ם", ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו שהוא רזא דיחודא 'אחד' הוא יחוד השני "שמע ישראל ה' אחד", וזהו "על אחיך" שהוא היה בחינת דכר והם בחינת נוקבא והמשכיל יבין: 

ודרשה חסידית נוספת, 'מאור ושמש' לבראשית פרשת ויחי - ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין נולד בקרקא בשנת תקי"א (1751) לאביו ר' אהרן. היה תלמידם של ר' אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין ועוד מגדולי החסידות. נפטר בשנת תקפ"ג (1823).

וזה ואני נתתי 'לך' דהיינו 'לצדיק של הדור' נותנים לו כח להתנהג בממשלה בכסא שולחן מנורה יותר משאר תלמידי חכמים שבדורו ולו המלוכה, כדאמרו (שמואל ב' כג ג) צדיק מושל. וזה "שכם אחד על אחיך", דהיינו כנזכר לעיל, שולחן כסא ומנורה כדברי מוהר"ם הקדוש זצוק"ל, וְכִדְבָרִי "שם כבוד מלכותו" - דהוא מצד המלכות, דהתנהגות עולם הזה על ידי שהביאו לה עבדיה בחשאי, כנזכר לעיל. וקאמר הפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי" דהיינו, כיצד בא לידי כך - ומפרש הפסוק שמתחלה היה עָמָל וִיגִיעָה באמירה לגבוה בתורה ותפלה ויגיעה רבה, על ידי כן זכה הצדיק אחר כך להיות עולה לגדולה להיות מושל בהתנהגות עולם הזה בכסא שולחן ומנורה. וזה אשר לקחתי מיד 'האמורי' דהיינו לשון אמירה "בחרבי ובקשתי" - בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי', דהיינו על ידי תפלות הקדושות, ועל ידי החכמה הקדושה שהיה עָמֵל וְיָגֵעַ בהם, על ידי כן זכה אחר כך לכסא שולחן ומנורה כנזכר לעיל, ודו"ק.

 

נחתום בניסיון לדרוש את סוף הפרשה בה מתוארים תולדות שושלת עשו. בתחילת דברינו ראינו מדרש המסביר את התיאור כעונש על התרפסות יעקב, אתה קראת לעצמך עבד, אי לכך, אחיך יהיה מלך ויהיו לו שמונה מלכים עוד לפניש אתה יעקב תהפוך לעם! ברם, כרגיל, ישנה קריאה הפוכה – במסגרת שושלת עשו נאמר - (בראשית לו', יב') וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:

לשם מה עלינו לדעת על 'תמנע'?

על אומרת הגמרא - בבלי סנהדרין צט' ע"ב (נוסח עין יעקב קעז')

ברם בכל זאת מי היא אותה תמנע, עליה נאמר שהיא אחות לוטן? ("דַּאֲתָאָן עֲלָהּ מִיהָא, "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" מַאי הִיא?)

תִּמְנַע - בַּת מְלָכִים היא (הֲוָאִי), דִּכְתִיב,(בראשית לו) "אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף תִּמְנָע", וְכָל ,אַלּוּף' – מלכות ללא כתר, (מַלְכוּתָא בְּלָא תָּגָא הִיא),

רצתה להתגייר (בָּעְיָא לְאִיגְיוּרִי).

בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא קִבְּלוּהָ, הָלְכָה וְהָיְתָה פִּלֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה, מוּטָב, תְּהֵא שִׁפְחָה לְאֻמָּה זוֹ, וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאֻמָּה אַחֶרֶת.

יצא ממנה עמלק שציער את ישראל (נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק - דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.)

ולמה? שלא היה על אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, להרחיקה מגיור (מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבָּעֵי לְהוּ לְרַחֲקָהּ.) 

 

גמרא זו מבינה שהמסר הטמון בין השורות מבטא את כלל הפרשה – כיצד אני מתנהג אל מול משפחת עשו, האם רק חושש מהמפגש ומוכן לפגוע בו בכל צורה, ואולי כלשון מדרש זה, עלינו להבין שריחוק יוצר 'עמלק' – פגיעה בשושלת עשו יש ומביאה צרה על ישראל, כלומר הבעיה היא של היחס שלנו כלפי הסובב! ולא רק בעיית האחר ביחסו אלינו!


כט' בנובמבר שנת התעש"ה

שבת שלום,

יום בו נציין את הכרזת האו"ם על מדיניות חלוקת הארץ נעלה את זכרו של הרב אבא הלל סילבר, רב רפורמי שהוסמך בשנת 1915 ובשנת 1947 היה יו"ר הסוכנות היהודית בארה"ב, בתוקף תפקידו נאם בפני עצרת האומות המאוחדות ובין יתר דבריו אמר –

"...ראוי כמובן שיהא ברור- ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור- שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות..."

בדבריו התייחס הרב סילבר לכורח המוסרי והמעשי בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר זוועות השואה. במקביל הדגיש גם הלקח הכלל אנושי משנות האימה:

"...עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת..." (תרגם חיים שקט)

דבריו מזכירים את אמירת רב רפורמי ניצול שואה – הרב ליאו בק שענה כאשר נשאל על מדיניות המדינה היהודית שתקום לגבי בני מיעוטים!

מהי השאלה, אנו שסבלנו דורות כמיעוט, נדע להפליא כיצד לנהוג ביושר עם בני מיעוטים בארצנו!

חייבים להיזכר ולהזכיר לעצמנו שמדיניות 'יחס של אהבה' כלפי המיעוט הגר בארצנו הינה דרישה הכתובה בתורה! "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט', לד')

פרשת ויצא - שנת התעש"ה? - ויצא או ויברח?

הפרשה כמקשה אחת ללא פרשות פתוחות או סגורות, הפרשה עוקבת אחר יעקב מיציאתו, בריחתו, מארץ כנען לחרן. פגישה עם נערה בת משפחתו, אהבת רחל ונישואיו – והנה לאה, עובד גם עבור נישואיו עם רחל ונשאר לעבוד על מנת לצבור רכוש. הבין שפני לבן אינם כתמול שלשום וחש מנוצל, האל נגלה אליו ומלמדו לשוב לארץ מולדתו. יציאתו זו אף היא בבריחה עד לרגע בו הבין שעליו לפגוש את לבן פנים אל פנים. האל נגלה ללבן והסביר לו כיצד לנהוג עם יעקב, לבן מסביר שרצונו להפרד מבנותיו, נכדיו וכן לחפש את התרפים – אליליו שנעלמו כאשר יעקב עזב עם משפחתו. המפגש בין לבן ליעקב הוליד 'ברית – גלעד', חזרה על מעשי אבותיו – אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך.

נהלך בעקבות הפרשה, הן מהיציאה, בריחה, מארץ כנען – החוויה של החלום בבית אל ולאחר מכן נעבור לברית בין יעקב ללבן!

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח')

קריאה בפשט הכתוב מעידה על 'יציאה' ולא על בריחה, נראה בהמשך כיצד יש לנהוג בכבוד גם בעת בריחה! המפתיע יהיה כאשר נבחן את דברי יעקב כאשר התעורר והבין שהוא בבית אלוהים וידור נדר!

לשון הנדר יהיה מורכב מתנאי – אם האלוהים... אז אני יעקב אעשה...

תנאי שעורכים עם חבר, עם אדם מן השורה ומתברר ממעשה יעקב שיש וניתן להתנות עם האל, תנאי קיום לנדר!

בטרם נעיין בפרשה נציץ בדרשה המעיד כיצד יעקב התפלל ביציאתו/בריחתו מעשו – נוסח התפילה יהיה – "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְהֹוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:" (תהילים קכא')

(בראשית רבה פרשה סח)

ר' שמואל בר נחמן פתח "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (תהלים קכא', א') אל ההורים למלפניי ולמעברני, "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א) אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתוב ביה "ויקח העבד עשרה גמלים..." (בראשית כד', י') ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד,  

ר' חננא אמר גדוד שילחו,

ר' יהושע אמר שילח עימו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו,

חזר ואמר מה אני מאבד תקוה מבוראי, חס ושלום, איני מאבד תקווה, אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי, אלא, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים קכ"א, ב'),

"אל יתן למוט רגלך" (תהלים קכ"א, ג') להריגה למייט, "אל ינום שמרך" (תהלים קכ"א)

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א, ד'),

"ה' שמרך ה' צלך..." (תהלים קכ"א, ה')

"ה' ישמרך מכל רע" (תהלים קכ"א, ז') מעשו הרשע ומלבן, "ישמר את נפשך" (תהלים קכ"א) ממלאך המות,

"ה' ישמר צאתך" (תהלים קכ"א) "ויצא יעקב מבאר שבע".

מזמור זה אותו אנו נוהגים לשיר בתפילת השלום – השבוע מתחבר לתפילה בעת הבריחה, אך באם אנו יוצאים עם אמונה בעזרה, הרי שהבריחה תיהפך ליציאה – הביטחון שבבריחה יעיד על יציאה בכבוד ולא על בריחה היסטרית, בריחה מבוהלת!

אכן הכתוב בהמשך הסיפור (בפרשה הבאה!) תעיד על בריחה - ובפרק לה' (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

 

נחזור ונעיין בחלום יעקב בעת יציאתו/בריחתו, חלם על סולם ובו מלאכי אלוהים עולים ויורדים. המדרש הידוע מבהיר שמלאכי ארץ כנען המלווים את האדם עולים למקומם העליון ומלאכי חו"ל הם אלו היורדים על מנת ללוות את יעקב ביציאתו אל עבר חרן, ברם המדרש הבא מפתיע בעוצמתו -

בראשית רבה, פרשה סט' - מה כת'יב למעלה מן העיניין "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים" וגו' (בראשית כח', יב') אמר ר' אבהו לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבאת מינקתו שחה עליו והיניקתו וברחו מעליו, כך בתחילה "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא ברחו מעליו ["והנה ה' נצב עליו"].

המלאכים שבפסוק הופכים לזבובים - האם הזבובים מסמלים אויב ממש או סמל של מאבק שכלי?

נראה כיצד ר' יצחק עראמה – (מאה 14, ספרד, עקידת יצחק בראשית שער כה') - "...משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו, לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן... "

כלומר – המאבק בחלום הוא בתוך האדם בין יצר השכל להבהיר דברים והחלום נועד לאפשר לאדם להבין, מתי עליו להפעיל את השאלות השכליות ומתי להפעיל את עניין הרגש! או מתי לדחות שיקולים שכליים כמתעתעים.

ברם ישנה פרשנות נוספת אותה הציע פרופ' שלום רוזנברג – הוא קורא את המדרש כמאבק בנצרות, (טור, עיתון מעריב לפרשת ויצא, התשע"א)  וזה לשונו –  "...רבי אבהו חי בקיסריה, מקום מושבו של הממשל הרומאי שראה בו מנהיגה ונציגה של היהדות. בקיסריה ישב גם הבישוף הנוצרי, ואכן היחסים התיאולוגיים עם הנוצרים היו בעייתיים. ר' אבהו היה חייב להיאבק נגד הפרשנות הנוצרית שראתה בכל טקסט מקראי ובכל מצווה שבטלה, רמזים למשיחיות ש"התממשה". נדגים זאת באחת מאמרותיו (שמות רבה כט, ה) המבוססת על דברי ישעיה (מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. את הפסוק הזה מפרש רבי אבהו, לדעתי בהשפעת ריש לקיש רבו: "אֲנִי רִאשׁוֹן שאין לי אב, וַאֲנִי אַחֲרוֹן שאין לי בן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים שאין לי אח", 'אח' כלומר שותף באלהות,"פרסונה" בשניות או בשילוש. ריש לקיש הציג זאת, לדעתי על בסיס מסורת קדומה, במילה 'אמת'. 'אלף' האות הראשונה, 'תיו' האות האחרונה ו'מם' האות האמצעית המביעה 'וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים'. שמעתם וודאי את הביטוי הנפוץ בעולם המערבי, 'אלפא ואומגה'. כאן לדעתי אחד משורשיו. ..
באמרה זו התייחס ר' אבהו לנצרות. לדעתי, במשל הזבובים התייחס ר' אבהו לרומא. למדרשו שורשים חז"ליים קדומים. המלאכים העולים ויורדים הם שרי העמים, ובעצם המלכויות השונות, ובראשן המעצמות השולטות על העולם, בבל, פרס, יון, רומא וכו'. המעצמות עולות לשעה או לשעות, ויורדות מבמת ההיסטוריה. ב"שלב" מסוים הן תרדנה, תאבדנה את מרכזיותם, כשבדרך יפגשו את המלאכים העולים. כשהקב"ה יתגלה המעצמות כולם ייעלמו, כזבובים הנבהלים מהמינקת המתקרבת לעריסת בן-המלך. בן המלך, עם ישראל שהשתחרר משלטון המלאכים-זבובים...."

קריאות אלו – מאבק פנימי או מאבק חיצוני, מאפשרים את קריאת פסוקי התורה כמסר לתורת חיים! כיצד בקוראינו את הפרשה נשאל ונלמד בעצמנו – כיצד אנו אישית מבינים את התנהגותו של יעקב!

נצא עם יעקב ונבחין שהתנהגותו מעידה על בריחה – וזה דפוס התנהגות של יעקב!

ביציאה מכנען -

בראשית פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

ובעת החזרה נאמר במפורש (בראשית לה'): (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

וכן מפורש בדברי הנביא (הושע יב') ופסוקים אלו נקראים כהפטרה לפרשה -  

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: (יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

והמעניין שיציאתו מחרן, לאחר התגלות מפורשת של האל, בכל זאת מבוטאת כבריחה כלומר, יעקב עובר מבריחה לבריחה – הבריחה ניכרת כדפוס התנהגות של יעקב, גם מלבן – ברח!

בראשית פרק לא  (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:

נראה כיצד סוגית הבריחה עולה לדיון הלכתי במדרש – (במדבר רבה, פרשה כג', א') "הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת ?

כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט.

אמרו רבותינו: מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות מה אתה אומר נברח?

והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז ולי אתם שואלים ? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) "ויברח יעקב" וכן במשה (שמות ב) "ויברח משה" וכן בדוד (שמואל א', יט') "ודוד ברח וימלט" וכה"א (ישעיה כו) "לך עמי בא בחדריך", אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) "נחש שרף ועקרב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם מנין ממה שקרינו בעניין "אלה מסעי". "

מדרש זה לומד מהתנהגותם של אבות האומה – הלכה למעשה, הרב שחי בציפורי מבין שהרשויות רודפות אחר יהודים, אין הרב יודע במה חטאו, האם חטא כנגד הרשויות מחייב העמדה לדין או שעליו להעלים עין. מתלבט הרב כיצד לנהוג ומלמד אותם לחקות את מעשי האבות.

דומה שהמסר עובר – על בן המסורת לשאוב ממעשי האבות נורמות התנהגות. ברם בסוף הדרשה מצביע הרב על מציאות שונה, בעבר כאשר עם ישראל חסה תחת צילו של הקב"ה במדבר, הרי שלא רק שלא ברח, להיפך הגן ולחם כנגד האויבים.

לכן ברצוני לטעון שבמדינה ריבונית שלא כזמן גלות, עלינו לעמוד ולהגן ולא לברוח!

ברם השאלה החשובה – מה מסמלת הבריחה והאם באמת במדינה ריבונית אין מצב שעלינו ללמוד לסגת, ללמוד לברוח מעימות!

ניתן לומר - שמהותה של בריחה – מחייבת לראות את הבריחה כתיקון, טעית – תשלם ! בריחה כגלות לעיר מקלט!

וכפי שנראה להלן על גבול האבסורד – 'בריחה כשירה', 'אז ישיר' - 'אז יבדיל', עיר מקלט הוא התיקון 'שירה' של רוצח בשגגה ! כלומר, יש לי אפשרות של תיקון, מכאן שבריחתו של יעקב רצויה כתיקון למעשיו !

 

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תורה, פרשת בשלח רמז רמא') -  אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל המקומות בהם מופיעה המילה 'אז' שבתורה, "אז תשמח בתולה", "אז ידלג כאיל פסח", "אז תפקחנה עיני עורים", "אז ידבר יהושע", "אז תראי ונהרת", "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום", וכיון שחטאו חזר וקרעו שנאמר "בצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו",

רבנן אמרי כל פרקמטיא, סחורתו, של משה לא היתה אלא ב'אז', הצלת נפשו - ב'אז', "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים" וגו', קנטורו - ב'אז', "ומאז באתי אל פרעה", שירתו - ב'אז', "אז ישיר משה", אף הפרשת ערים - ב'אז', "אז יבדיל משה שלש ערים":

בלשון מדרש זה המילה אז מבטאת תרגום המציאות למטפורה חיובית, גם העונש על מעשה ידרש כשירת הים, הגאולה האישית היא בתיקון, לכן בלשון המדרש, כך נהג משה בכל צומת של חייו!

הסבר מרתק של ר' אברהם שמואל בנו של ר' משה סופר (בנו של 'החתם סופר', הונגריה מאה 19) בחיבורו 'שו"ת כתב סופר', (אורח חיים סימן קל"ו, סופה של התשובה בסוף דברים אלו ובו קישור לסוגיית נר חנוכה בבבלי שבת כא') -

...ומאז אמרתי לפרש על דרך זה, ילקוט פלא, בפרשת ואתחנן, "אז יבדיל משה שלש ערים" אין "אז" אלא שירה, דכתיב "אז ישיר משה", אמר משה עלי לשיר שכך עשיתי כשהרגתי המצרי דכתיב "ויברח משה", והוא פלא,

...ואני מוסיף ראיה מוכרחת מן התורה, דצווה ה' להכין ערי מקלט "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", בל יהרגהו גואל הדם, וכי קצרה יד ה' להציל מיד גואל הדם שלא יהרגנו, והרבה דרכים וסבות לפניו ית"ש (יתברך שמו) להציל אותו מיד גואל הדם, והוא אינו חייב מיתה ביד"ש (בידי שמים) הרי הכול יכול צווה שלא לסמוך על הנס, אלא ינוס ויציל עצמו בדרך הטבע וזו ראיה מוכרחת מה"ת (מן התורה),

ואחר הקדמה זו נבוא לפרש דברי ילקוט הנ"ל (הנזכר לעיל) שאומר, אחר שברח משה מפני פרעה, הרהר בלבו אולי זה חסרון בטחון דהו"ל (דהוה לי, היה לי) לבטוח בה' שיצילהו מחרב פרעה, ולא זהו דרך אמונה ובטחון בה' לכל אדם וכ"ש אחר שכבר מלומד בנס כזה שהציל ה' אותו ונעשה צוארו של שיש,

או כן הוא רצון ה' שלא ישים מבטחו בו לגמרי ויעשה כל מה שבידו ע"פ הטבע,

והיה תמיד מצטער על זה אם טוב עשה או לא

וכשאמר לו ה' "שלש ערים תבדיל לך לנוס שמה רוצח", ראה כי רצון ה' הוא שלא יסמוך אדם על הנס וראה למפרע כי טוב עשה והיה פיו מלא שיר, כי הלך דרך אשור, ועשה הטוב והישר בברחו מפני פרעה..." עד כאן דבריו.

דברי ה'כתב סופר' מסבירים מדוע יעקב הבין שעליו לברוח ולא לסוב לאחור ולהתמודד עם עשו בעזרת האל, כלומר, יעקב הבין שאין סומכים על הנס ואמנם ה' הבטיח שיעמוד לצדו אך אין זה אומר שהוא אינו צריך לעשות מעשה.

בכך דומה שישנו הסבר לכתוב 'ויצא יעקב' ולא 'ויברח יעקב', אכן, יעקב יוצא, יוצא מהשגחת אמו, מהסינור המגונן של אמו ויוצא מהשגחת השם, בעיקר יוצא מהתנהגותו שלו, וזאת, על מנת ללמוד להתמודד לבד, לעשות מעשה.

יציאה זו תהיה כ'שירה' ששר משה כאשר ברח ממצרים בשל הריגת איש מצרי בחמתו, למרות שידע מניסיונו שה' יעזור לו.

יוצא אם כן, שיעקב 'יוצא' בבריחה, הבריחה מתבקשת על מנת לא להיות תלוי בחסדי השם, עליו לפעול בעצמו, עליו ללמוד ולהתמודד.

קשה השפה - 'ויצא' ולא 'ויברח!

דומה הדבר בעיניי לכך שבצה"ל שלפני מלחמת יום כיפור לא תרגלנו 'קרב נסיגה' ואילו מיד לאחר אותה מלחמה, לפתע, תורגל 'קרב נסיגה' וקראנו לזה - 'קרב התקדמות לאחור'.

דומה ששיאה של ההתמודדות יהיה לכשישוב לארץ כאשר ישרה עם המלאך !

 

יש לצרף רעיון זה למה שהבאנו בשבוע שעבר, לשון המדרש 'אלוהים אוהב את נרדף'! האל רוצה לפתח 'תודעת נרדף'! כמו 'תודעת הגר'! החשש מפני האמירה - היהפוך כושי עורו?! לעיתים הנרדף בתסכולו חושב שמותר לו לשנות את עורו ולהפוך לרודף!

קשה לפעמים להבין שעל הנרדף להגן על עצמו ולקוף אך אל לו בשום פנים ואופן להפוך לתוקף, אסור להפוך לטורף!

ונעבור לעניין אחר – מבריחה לשבועה, מבריחה להתמודדות, לימים יעקב יבין שעליו להיאבק במלאך! כלומר – אין להמשיך לברוח, החזרה ארצה כנען אמורה להיות במודע!

הבריחה מובילה את יעקב להתנסות משלו, עליו לבנות 'גלעד – יגר שהדותא', עליו לכרות ברית עם לבן הארמי.

        האם זו ברית לדורות, כלומר ההתחייבות קיימת לעד?

 

המדרש (להלן) מציע שיח בין דורות, בעקבות ברית יעקב ללבן - בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

וזה לשון המדרש - בראשית רבה, פרשה עד', נב' – "עד הגל וגו' [ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה",] לרעה אין את עובר אבל לפרגמטיה אתה עובר.

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים ביקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהם "רב לכם סב את ההר הזה" (דברים ב ג),

פגע במואבים וביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), שילח אל דוד כל המורע,

אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין.

אמר להם : רבותיי, לא באתי אלא ללמוד ואם תרשוני אני מלמד,

סיפר להם המעשה ששלח לו יואב, ולא הם פרצו הגדר תחילה "ויאסף אליו את בני עמון ועמלק" וגו' (שופטים ג יג) "וישלח מלאכים אל בלעם" וגו' (במדבר כב ה),

כמה איגרות כתב, ר' אייבו אמר שתי איגרות כתב אחת לאדומים ואחת למואבים,

ר' חנינא אמר אחת כתב הה"ד "וישב יואב" (תהלים ס', ב') חזר ולמד שלאדומים ושלמואבים הדא היא דכ' "למנצח על שושן עדות" (תהלים ס' א) לעדה שהיא מסיחה בלשונו שלאל, "מכתם לדוד ללמד" (תהלים ס') מכות ותמות לדוד "בהצותו את ארם" וגו' (תהלים ס', ב'), כתוב אחד אומר 'שמנה עשר' וכתוב אחד אומר 'שנים עשר אלף' (תהלים ס'), אלא ב' מלחמות היו.

וכך גם בתהלים, ס' (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: (ב) בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף:

המדרש שנערך בין המאות ג' – ה' לספירה, מתאר ארוע מימי דוד – מאה עשירית לפני הספירה, בו בעת הקרב מ ול מואב ואדם, עמים אלו מניפים את מול יואב שר הצבר מסמך של ברית המופיע בתחילת ספר דברים, בו נודע להם שעל ישראל חל ציווי להלחם נגדם!

האומנם דיון היסטורי לפנינו, או שהדרשנים מנסים להבין וללמוד על ואת התנהגותו של המלך דוד בשאלות – כיצד נהג דוד שלא כמצווה בתורה, כלומר הדרשנים מבינים שהכתוב בספר דברים היה אמור להוות קווי הנחיה להתנהגות דוד במלחמה.

דיום זה אינו נעצר בימי המדרש בתקופה הביזנטית אלא ממשיך ובא לידי ביטוי בימי הביניים בדיון בהשגות הרמב"ן כנגד ספר המצוות של הרמב"ם! כלומר גם בימי הביניים החכמים מנסים לברר האם התורה, מחייבת לעד!

אטען שיש בחברה הדתית לאומית כאלה שטעונים שחלק מהמצוות מחייבות לעד ואילו חלק – כמו היחס לגר, או איסור יציאה למלחמה כנגד עמים מסוימים אינו מחייב לדורות!

נעיין במחלוקת הרמב"ן ברמב"ם בנושא זה, עצם הדיון - האם הגלעד של יעקב, מחייב לדורות, יוכל לקבל מענה באם הציוויים הנאמרים בתחילת ספר דברים מחייבים, כלומר נמנים כחלק מתרי"ג המצוות. הרמב"ם אינו מונה מצוות אלו, סבר, שצווים אלו היו צורך השעה ואינם מחייבים לדורות.

הרמב"ן מעלה השגה על דרכו של הרמב"ם בנושא זה של הציווי לא להתגרות בבני מואב כצו לדורות.

לשיטת הרמב"ן, היחס המועדף לבני מואב בשל ברית יעקב עומדת להם כזכות, אחרת יקשה, מדוע דוד היה צריך לעמוד אל מול הסנהדרין (כדברי המדרש לעיל ב"ר עד') ולהוכיח את צדקת דרכו ומהן הטענות כנגד יואב –

ואלו דבריו – 'השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין' - עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, "ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט'), ובבני עמון (שם יט) "אל תצורם ואל תתגר בם", ובשעיר (שם ה) "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל". הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר.

וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם.

ואני תמה על כולם שהרי כתוב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה", וכתיב (שם) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" וכתיב (שם) "לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה".  והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר "בארצנו" (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.  וכן הרב עצמו (ריש שורש ג') הביא מלשון "מורשה קהלת יעקב", שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קיט א - ב) "מנוחה" זו שילה "ונחלה" זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה יב ב) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק.

ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש ה' אותם יירשו לעולם.

וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג ע"ש) שונין אותה, "אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע.  באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין, אמר להם: רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "רב לכם סוב את ההר הזה". ולא הם פרצו את הגדר תחלה "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק". פגע במואביים ובקש וזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "אל תצר את מואב". ולא הם פרצו את הגדר תחלה, שנאמר "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי". עד כאן אגדה זו.

והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להימנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.

והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו "יגרה מדון" (משלי טו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם.

והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות לא) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

וכבר תמהו החכמים (עב"ק לח א - ב) למה אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים" ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה "אל תצר את מואב", אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", ולא צוה כן במואביים ועמונים, מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן.

ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד.  אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילנו עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו "רב לכם", 'רב לך', אינו אומר, אלא "רב לכם", רב לך רב לתלמידך.

הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח דה"א יח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג) "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק".

ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח) "וימדדם בחבל", ופירשו (מדרש תהל' ז ה) שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב, נאמר "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל". ושמואל אמר (ש"א יב) "וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם".      ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת "אל תצר את מואב", כמו שהזכרנו.  אבל במדרש תילים (ס) מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב".

ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב יא] "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה", וכתיב [ש"ב ה ה] "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה".  והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א יא יו] "כי ששה חדשים ישב שם יואב" וגו', אמר לו הקב"ה: אני אמרתי "אל תתגר בם", ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך.

הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם.  והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם.  והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כח א) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס ב, וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון.  ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') "וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו]". עד כאן דברי הרמב"ן.

הרמב"ן אינו מסתפק במדרש אחד אלא מביא סדרה של דרשות המעידות שדוד נענש על צאתו למלחמה אסורה. הרמב"ן מלמד את דרכו 'נבל ברשות התורה', לעיתיםן אנו מכופפים את חוקי התורה בצורה לא נכונה.

אטען שעלינו ללמוד מפרשת יעקב – יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, הברית, ההתנגות הרצויה עם השכנים אינה בטילה. כפי שראינו בשבוע שעבר – יצחק אומר לאבימלך – ואתם שנאתם אותי... ובכל זאת, למרות השנאה – יצחק כורת ברית!

ומה נוכל ללמוד לימינו ? לצאת ו/או לברוח ? לכרות ברית עם ... או לברוח משבועת האבות ?

נלמד כיצד לצאת בבריחה, כלומר שהבריחה תהא כיציאה רבת רושם – יציאת צדיק עושה רושם, עלינו ללמוד שלעיתים יש לסגת.

יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, אל לנו לטעון – הם שונאים אותי ולכן אין לכרות ברית, להיפך ממעשי אבות האומה נלמד כיצד עלינו לפנות אליהם ולכונן ברית – לחדש את ברית העבר!

מהפרשה להפטרה -

נחתום ברעיון יפה הטמון בהפטרה לפרשה מספר הושע, הנביא אף הוא מציין את מעשה יעקב כבריחה, אך מוסיף על הבריחה ובא בביקורת נוקבת כנגד שבט אפרים – שבגד בקב"ה וזה לשון הנביא - הפטרת פרשת ויצא - הושע סוף פרק יב' – יג'  - (יב', יג') וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: (יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:...

מהי כוונת הפסוק בתחילת פרק יג'?

מפרש המדרש - דברים רבה (מהדורת ליברמן בנספח, מדרש מאוחר מהמאה השישית לספירה) אך כפי שמציין ליברמן עדות למדרש זה מופיעה בציורי קיר בבית הכנסת בדורא ארופוס – מאה השלישית לספירה, מכאן שרעיון המדרש קדום בהרבה מעצם הופעתו בכתב.

וזה לשון המדרש - "בפרשת 'בא אל פרעה' פ' ט"ו, הגדה.  - "כדבר אפרים רתת" (הושע י"ג ב'), אז"ל דבר זה לא נבא הנביא אלא על נחיאל, שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים, וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת ירובעל אשתו אז כפר בהקב"ה ובתורת משה ובנה ומסר עצמו לע"ז שעשתה איזבל בראש הר הכרמל, כדי להכעיס לאליהו שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל. וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו,

מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש. מה עשה, לקח שני אבני' בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי (במני) הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמ' לפניו, רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שגאית (שתמית) אותו רשע במעי הבעל. מיד צווה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת. וזה שאמר הכתוב "ואם יחבאו בראש  הכרמל משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצווה את הנחש ונשכם.  " (עמוס ט' ג')

על פי מדרש זה ישנו קשר בין חיאל לבין מעשי אליהו ומכאן מקומו של מעשה חיאל בבניית יריחו בטרם יסופר על מעשה אליהו בכרמל.

בכך נוכל להבין מדוע סיפורי אליהו (החל ממלכים א' טז', לד') פותחים בפסוק על בניית יריחו, "(לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל  מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ <ובשגיב>  וּבִשְׂגוּב  צְעִירוֹ הִצִּיב  דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרק יז' (א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"  בעקבות המדרש נבין מה למעשיו של חיאל "בימיו" של אחאב?

בכך הפר את השבועה שנשבע יהושע (יהושע ו', כו') "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר  הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:" – 

אך מה פירוש הכתוב שבימיו, ימיו של מי הפרו את שבועת יהושע, האם הכוונה לימיו של המלך אחאב או שהכוונה גם לימיו של הנביא, כלומר האם הביקורת היא רק כנגד המלך או שמא הביקורת חלה גם על התנהגותו של הנביא?

בפשט, הכתוב מציין את בניית יריחו בימי אחאב, " בְּיָמָיו" אך בשל העובדה שמיד מתוארים מעשי אליהו, ניתן לומר שמילה זו מוסבת על שניהם. האם בימיו רק מציין את העובדה שחיאל הפר את ציוויו של יהושע או שמא ניתן לומר שהכוונה לאחריות הציבורית החלה על אחאב המלך וכן גם על אליהו נביא ה' במובן של סוגיית התוכחה בבבלי שבת נה' "כל מי שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה נתפס על ..." כלומר, בעל תפקיד, מעמד אחראי גם מבחינת התוצאה, העונש באם נעשה ללא מחאה מצד בעל התפקיד. במקרה שלנו האחריות לבניית יריחו מופנית לא רק כנגד חיאל כי אם גם לאחאב ולאליהו.

וכך גם כותב המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריד):

"׳ויפסחו על המזבח אשר עשה, וכי הוא עשה והלא הם עשו, אלא, מלמד  שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר  בידך והדלק מתחתיו מיד זימן הקב"ה  נחש ונשכו ומת."

עיינו בציור קיר שבבית הכנסת דורא ארופוס    Dura-Europos Synagogue

בית הכנסת נחרב סמוך לשנת 253 לספירה  (זמנו של ר' יוחנן בירושלמי)

לוי גינצבורג, אגדות היהודים חלק ו עמ' 319 הערה 15

http://research.yale.edu:8084/divdl/eikon/subjects.jsp?subjectid=463

מציור זה אנו רואים את השתקפותם של המדרשים שהבאנו ומוכח מציור זה שהמדרשים המאוחרים מבטאים מסורת המצויה כבר במאה השלישית!

ראינו בפרשה כיצד בריחה הופכת ליציאה! ויתרה מזאת כיצד האדם הבורח חייב ללמוד מתי לשנות את התנהגותו ולחזור, להתעמת עם גורלו!

החזרה תעיד על חשיבות כריתת ברית עם האחר!

למדנו גם שמזמור תהילים ילמד – העזרה תבוא בהביטנו אל העבר, אל ההורים – מעשה אבות סימן לבנים/לבנות – סימן בבנים/בבנות!

הלוואי ונלמד בימינו אלו כיצד לנהוג בטוב בבני המיעוטים ואל חלילה ננסה להצר את רגליהם, יתרה על זאת עלינו כנרדפים, כבורחים להבין עד כמה קשה הבריחה ועלינו ללמוד ולכבד את אלו העומדים על דעתם!

 

שבת שלום!