פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

כט' בנובמבר שנת התעש"ה

שבת שלום,

יום בו נציין את הכרזת האו"ם על מדיניות חלוקת הארץ נעלה את זכרו של הרב אבא הלל סילבר, רב רפורמי שהוסמך בשנת 1915 ובשנת 1947 היה יו"ר הסוכנות היהודית בארה"ב, בתוקף תפקידו נאם בפני עצרת האומות המאוחדות ובין יתר דבריו אמר –

"...ראוי כמובן שיהא ברור- ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור- שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות..."

בדבריו התייחס הרב סילבר לכורח המוסרי והמעשי בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר זוועות השואה. במקביל הדגיש גם הלקח הכלל אנושי משנות האימה:

"...עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת..." (תרגם חיים שקט)

דבריו מזכירים את אמירת רב רפורמי ניצול שואה – הרב ליאו בק שענה כאשר נשאל על מדיניות המדינה היהודית שתקום לגבי בני מיעוטים!

מהי השאלה, אנו שסבלנו דורות כמיעוט, נדע להפליא כיצד לנהוג ביושר עם בני מיעוטים בארצנו!

חייבים להיזכר ולהזכיר לעצמנו שמדיניות 'יחס של אהבה' כלפי המיעוט הגר בארצנו הינה דרישה הכתובה בתורה! "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט', לד')

פרשת ויצא - שנת התעש"ה? - ויצא או ויברח?

הפרשה כמקשה אחת ללא פרשות פתוחות או סגורות, הפרשה עוקבת אחר יעקב מיציאתו, בריחתו, מארץ כנען לחרן. פגישה עם נערה בת משפחתו, אהבת רחל ונישואיו – והנה לאה, עובד גם עבור נישואיו עם רחל ונשאר לעבוד על מנת לצבור רכוש. הבין שפני לבן אינם כתמול שלשום וחש מנוצל, האל נגלה אליו ומלמדו לשוב לארץ מולדתו. יציאתו זו אף היא בבריחה עד לרגע בו הבין שעליו לפגוש את לבן פנים אל פנים. האל נגלה ללבן והסביר לו כיצד לנהוג עם יעקב, לבן מסביר שרצונו להפרד מבנותיו, נכדיו וכן לחפש את התרפים – אליליו שנעלמו כאשר יעקב עזב עם משפחתו. המפגש בין לבן ליעקב הוליד 'ברית – גלעד', חזרה על מעשי אבותיו – אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך.

נהלך בעקבות הפרשה, הן מהיציאה, בריחה, מארץ כנען – החוויה של החלום בבית אל ולאחר מכן נעבור לברית בין יעקב ללבן!

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח')

קריאה בפשט הכתוב מעידה על 'יציאה' ולא על בריחה, נראה בהמשך כיצד יש לנהוג בכבוד גם בעת בריחה! המפתיע יהיה כאשר נבחן את דברי יעקב כאשר התעורר והבין שהוא בבית אלוהים וידור נדר!

לשון הנדר יהיה מורכב מתנאי – אם האלוהים... אז אני יעקב אעשה...

תנאי שעורכים עם חבר, עם אדם מן השורה ומתברר ממעשה יעקב שיש וניתן להתנות עם האל, תנאי קיום לנדר!

בטרם נעיין בפרשה נציץ בדרשה המעיד כיצד יעקב התפלל ביציאתו/בריחתו מעשו – נוסח התפילה יהיה – "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְהֹוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:" (תהילים קכא')

(בראשית רבה פרשה סח)

ר' שמואל בר נחמן פתח "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (תהלים קכא', א') אל ההורים למלפניי ולמעברני, "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א) אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתוב ביה "ויקח העבד עשרה גמלים..." (בראשית כד', י') ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד,  

ר' חננא אמר גדוד שילחו,

ר' יהושע אמר שילח עימו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו,

חזר ואמר מה אני מאבד תקוה מבוראי, חס ושלום, איני מאבד תקווה, אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי, אלא, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים קכ"א, ב'),

"אל יתן למוט רגלך" (תהלים קכ"א, ג') להריגה למייט, "אל ינום שמרך" (תהלים קכ"א)

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א, ד'),

"ה' שמרך ה' צלך..." (תהלים קכ"א, ה')

"ה' ישמרך מכל רע" (תהלים קכ"א, ז') מעשו הרשע ומלבן, "ישמר את נפשך" (תהלים קכ"א) ממלאך המות,

"ה' ישמר צאתך" (תהלים קכ"א) "ויצא יעקב מבאר שבע".

מזמור זה אותו אנו נוהגים לשיר בתפילת השלום – השבוע מתחבר לתפילה בעת הבריחה, אך באם אנו יוצאים עם אמונה בעזרה, הרי שהבריחה תיהפך ליציאה – הביטחון שבבריחה יעיד על יציאה בכבוד ולא על בריחה היסטרית, בריחה מבוהלת!

אכן הכתוב בהמשך הסיפור (בפרשה הבאה!) תעיד על בריחה - ובפרק לה' (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

 

נחזור ונעיין בחלום יעקב בעת יציאתו/בריחתו, חלם על סולם ובו מלאכי אלוהים עולים ויורדים. המדרש הידוע מבהיר שמלאכי ארץ כנען המלווים את האדם עולים למקומם העליון ומלאכי חו"ל הם אלו היורדים על מנת ללוות את יעקב ביציאתו אל עבר חרן, ברם המדרש הבא מפתיע בעוצמתו -

בראשית רבה, פרשה סט' - מה כת'יב למעלה מן העיניין "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים" וגו' (בראשית כח', יב') אמר ר' אבהו לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבאת מינקתו שחה עליו והיניקתו וברחו מעליו, כך בתחילה "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא ברחו מעליו ["והנה ה' נצב עליו"].

המלאכים שבפסוק הופכים לזבובים - האם הזבובים מסמלים אויב ממש או סמל של מאבק שכלי?

נראה כיצד ר' יצחק עראמה – (מאה 14, ספרד, עקידת יצחק בראשית שער כה') - "...משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו, לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן... "

כלומר – המאבק בחלום הוא בתוך האדם בין יצר השכל להבהיר דברים והחלום נועד לאפשר לאדם להבין, מתי עליו להפעיל את השאלות השכליות ומתי להפעיל את עניין הרגש! או מתי לדחות שיקולים שכליים כמתעתעים.

ברם ישנה פרשנות נוספת אותה הציע פרופ' שלום רוזנברג – הוא קורא את המדרש כמאבק בנצרות, (טור, עיתון מעריב לפרשת ויצא, התשע"א)  וזה לשונו –  "...רבי אבהו חי בקיסריה, מקום מושבו של הממשל הרומאי שראה בו מנהיגה ונציגה של היהדות. בקיסריה ישב גם הבישוף הנוצרי, ואכן היחסים התיאולוגיים עם הנוצרים היו בעייתיים. ר' אבהו היה חייב להיאבק נגד הפרשנות הנוצרית שראתה בכל טקסט מקראי ובכל מצווה שבטלה, רמזים למשיחיות ש"התממשה". נדגים זאת באחת מאמרותיו (שמות רבה כט, ה) המבוססת על דברי ישעיה (מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. את הפסוק הזה מפרש רבי אבהו, לדעתי בהשפעת ריש לקיש רבו: "אֲנִי רִאשׁוֹן שאין לי אב, וַאֲנִי אַחֲרוֹן שאין לי בן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים שאין לי אח", 'אח' כלומר שותף באלהות,"פרסונה" בשניות או בשילוש. ריש לקיש הציג זאת, לדעתי על בסיס מסורת קדומה, במילה 'אמת'. 'אלף' האות הראשונה, 'תיו' האות האחרונה ו'מם' האות האמצעית המביעה 'וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים'. שמעתם וודאי את הביטוי הנפוץ בעולם המערבי, 'אלפא ואומגה'. כאן לדעתי אחד משורשיו. ..
באמרה זו התייחס ר' אבהו לנצרות. לדעתי, במשל הזבובים התייחס ר' אבהו לרומא. למדרשו שורשים חז"ליים קדומים. המלאכים העולים ויורדים הם שרי העמים, ובעצם המלכויות השונות, ובראשן המעצמות השולטות על העולם, בבל, פרס, יון, רומא וכו'. המעצמות עולות לשעה או לשעות, ויורדות מבמת ההיסטוריה. ב"שלב" מסוים הן תרדנה, תאבדנה את מרכזיותם, כשבדרך יפגשו את המלאכים העולים. כשהקב"ה יתגלה המעצמות כולם ייעלמו, כזבובים הנבהלים מהמינקת המתקרבת לעריסת בן-המלך. בן המלך, עם ישראל שהשתחרר משלטון המלאכים-זבובים...."

קריאות אלו – מאבק פנימי או מאבק חיצוני, מאפשרים את קריאת פסוקי התורה כמסר לתורת חיים! כיצד בקוראינו את הפרשה נשאל ונלמד בעצמנו – כיצד אנו אישית מבינים את התנהגותו של יעקב!

נצא עם יעקב ונבחין שהתנהגותו מעידה על בריחה – וזה דפוס התנהגות של יעקב!

ביציאה מכנען -

בראשית פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

ובעת החזרה נאמר במפורש (בראשית לה'): (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

וכן מפורש בדברי הנביא (הושע יב') ופסוקים אלו נקראים כהפטרה לפרשה -  

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: (יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

והמעניין שיציאתו מחרן, לאחר התגלות מפורשת של האל, בכל זאת מבוטאת כבריחה כלומר, יעקב עובר מבריחה לבריחה – הבריחה ניכרת כדפוס התנהגות של יעקב, גם מלבן – ברח!

בראשית פרק לא  (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:

נראה כיצד סוגית הבריחה עולה לדיון הלכתי במדרש – (במדבר רבה, פרשה כג', א') "הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת ?

כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט.

אמרו רבותינו: מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות מה אתה אומר נברח?

והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז ולי אתם שואלים ? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) "ויברח יעקב" וכן במשה (שמות ב) "ויברח משה" וכן בדוד (שמואל א', יט') "ודוד ברח וימלט" וכה"א (ישעיה כו) "לך עמי בא בחדריך", אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) "נחש שרף ועקרב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם מנין ממה שקרינו בעניין "אלה מסעי". "

מדרש זה לומד מהתנהגותם של אבות האומה – הלכה למעשה, הרב שחי בציפורי מבין שהרשויות רודפות אחר יהודים, אין הרב יודע במה חטאו, האם חטא כנגד הרשויות מחייב העמדה לדין או שעליו להעלים עין. מתלבט הרב כיצד לנהוג ומלמד אותם לחקות את מעשי האבות.

דומה שהמסר עובר – על בן המסורת לשאוב ממעשי האבות נורמות התנהגות. ברם בסוף הדרשה מצביע הרב על מציאות שונה, בעבר כאשר עם ישראל חסה תחת צילו של הקב"ה במדבר, הרי שלא רק שלא ברח, להיפך הגן ולחם כנגד האויבים.

לכן ברצוני לטעון שבמדינה ריבונית שלא כזמן גלות, עלינו לעמוד ולהגן ולא לברוח!

ברם השאלה החשובה – מה מסמלת הבריחה והאם באמת במדינה ריבונית אין מצב שעלינו ללמוד לסגת, ללמוד לברוח מעימות!

ניתן לומר - שמהותה של בריחה – מחייבת לראות את הבריחה כתיקון, טעית – תשלם ! בריחה כגלות לעיר מקלט!

וכפי שנראה להלן על גבול האבסורד – 'בריחה כשירה', 'אז ישיר' - 'אז יבדיל', עיר מקלט הוא התיקון 'שירה' של רוצח בשגגה ! כלומר, יש לי אפשרות של תיקון, מכאן שבריחתו של יעקב רצויה כתיקון למעשיו !

 

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תורה, פרשת בשלח רמז רמא') -  אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל המקומות בהם מופיעה המילה 'אז' שבתורה, "אז תשמח בתולה", "אז ידלג כאיל פסח", "אז תפקחנה עיני עורים", "אז ידבר יהושע", "אז תראי ונהרת", "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום", וכיון שחטאו חזר וקרעו שנאמר "בצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו",

רבנן אמרי כל פרקמטיא, סחורתו, של משה לא היתה אלא ב'אז', הצלת נפשו - ב'אז', "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים" וגו', קנטורו - ב'אז', "ומאז באתי אל פרעה", שירתו - ב'אז', "אז ישיר משה", אף הפרשת ערים - ב'אז', "אז יבדיל משה שלש ערים":

בלשון מדרש זה המילה אז מבטאת תרגום המציאות למטפורה חיובית, גם העונש על מעשה ידרש כשירת הים, הגאולה האישית היא בתיקון, לכן בלשון המדרש, כך נהג משה בכל צומת של חייו!

הסבר מרתק של ר' אברהם שמואל בנו של ר' משה סופר (בנו של 'החתם סופר', הונגריה מאה 19) בחיבורו 'שו"ת כתב סופר', (אורח חיים סימן קל"ו, סופה של התשובה בסוף דברים אלו ובו קישור לסוגיית נר חנוכה בבבלי שבת כא') -

...ומאז אמרתי לפרש על דרך זה, ילקוט פלא, בפרשת ואתחנן, "אז יבדיל משה שלש ערים" אין "אז" אלא שירה, דכתיב "אז ישיר משה", אמר משה עלי לשיר שכך עשיתי כשהרגתי המצרי דכתיב "ויברח משה", והוא פלא,

...ואני מוסיף ראיה מוכרחת מן התורה, דצווה ה' להכין ערי מקלט "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", בל יהרגהו גואל הדם, וכי קצרה יד ה' להציל מיד גואל הדם שלא יהרגנו, והרבה דרכים וסבות לפניו ית"ש (יתברך שמו) להציל אותו מיד גואל הדם, והוא אינו חייב מיתה ביד"ש (בידי שמים) הרי הכול יכול צווה שלא לסמוך על הנס, אלא ינוס ויציל עצמו בדרך הטבע וזו ראיה מוכרחת מה"ת (מן התורה),

ואחר הקדמה זו נבוא לפרש דברי ילקוט הנ"ל (הנזכר לעיל) שאומר, אחר שברח משה מפני פרעה, הרהר בלבו אולי זה חסרון בטחון דהו"ל (דהוה לי, היה לי) לבטוח בה' שיצילהו מחרב פרעה, ולא זהו דרך אמונה ובטחון בה' לכל אדם וכ"ש אחר שכבר מלומד בנס כזה שהציל ה' אותו ונעשה צוארו של שיש,

או כן הוא רצון ה' שלא ישים מבטחו בו לגמרי ויעשה כל מה שבידו ע"פ הטבע,

והיה תמיד מצטער על זה אם טוב עשה או לא

וכשאמר לו ה' "שלש ערים תבדיל לך לנוס שמה רוצח", ראה כי רצון ה' הוא שלא יסמוך אדם על הנס וראה למפרע כי טוב עשה והיה פיו מלא שיר, כי הלך דרך אשור, ועשה הטוב והישר בברחו מפני פרעה..." עד כאן דבריו.

דברי ה'כתב סופר' מסבירים מדוע יעקב הבין שעליו לברוח ולא לסוב לאחור ולהתמודד עם עשו בעזרת האל, כלומר, יעקב הבין שאין סומכים על הנס ואמנם ה' הבטיח שיעמוד לצדו אך אין זה אומר שהוא אינו צריך לעשות מעשה.

בכך דומה שישנו הסבר לכתוב 'ויצא יעקב' ולא 'ויברח יעקב', אכן, יעקב יוצא, יוצא מהשגחת אמו, מהסינור המגונן של אמו ויוצא מהשגחת השם, בעיקר יוצא מהתנהגותו שלו, וזאת, על מנת ללמוד להתמודד לבד, לעשות מעשה.

יציאה זו תהיה כ'שירה' ששר משה כאשר ברח ממצרים בשל הריגת איש מצרי בחמתו, למרות שידע מניסיונו שה' יעזור לו.

יוצא אם כן, שיעקב 'יוצא' בבריחה, הבריחה מתבקשת על מנת לא להיות תלוי בחסדי השם, עליו לפעול בעצמו, עליו ללמוד ולהתמודד.

קשה השפה - 'ויצא' ולא 'ויברח!

דומה הדבר בעיניי לכך שבצה"ל שלפני מלחמת יום כיפור לא תרגלנו 'קרב נסיגה' ואילו מיד לאחר אותה מלחמה, לפתע, תורגל 'קרב נסיגה' וקראנו לזה - 'קרב התקדמות לאחור'.

דומה ששיאה של ההתמודדות יהיה לכשישוב לארץ כאשר ישרה עם המלאך !

 

יש לצרף רעיון זה למה שהבאנו בשבוע שעבר, לשון המדרש 'אלוהים אוהב את נרדף'! האל רוצה לפתח 'תודעת נרדף'! כמו 'תודעת הגר'! החשש מפני האמירה - היהפוך כושי עורו?! לעיתים הנרדף בתסכולו חושב שמותר לו לשנות את עורו ולהפוך לרודף!

קשה לפעמים להבין שעל הנרדף להגן על עצמו ולקוף אך אל לו בשום פנים ואופן להפוך לתוקף, אסור להפוך לטורף!

ונעבור לעניין אחר – מבריחה לשבועה, מבריחה להתמודדות, לימים יעקב יבין שעליו להיאבק במלאך! כלומר – אין להמשיך לברוח, החזרה ארצה כנען אמורה להיות במודע!

הבריחה מובילה את יעקב להתנסות משלו, עליו לבנות 'גלעד – יגר שהדותא', עליו לכרות ברית עם לבן הארמי.

        האם זו ברית לדורות, כלומר ההתחייבות קיימת לעד?

 

המדרש (להלן) מציע שיח בין דורות, בעקבות ברית יעקב ללבן - בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

וזה לשון המדרש - בראשית רבה, פרשה עד', נב' – "עד הגל וגו' [ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה",] לרעה אין את עובר אבל לפרגמטיה אתה עובר.

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים ביקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהם "רב לכם סב את ההר הזה" (דברים ב ג),

פגע במואבים וביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), שילח אל דוד כל המורע,

אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין.

אמר להם : רבותיי, לא באתי אלא ללמוד ואם תרשוני אני מלמד,

סיפר להם המעשה ששלח לו יואב, ולא הם פרצו הגדר תחילה "ויאסף אליו את בני עמון ועמלק" וגו' (שופטים ג יג) "וישלח מלאכים אל בלעם" וגו' (במדבר כב ה),

כמה איגרות כתב, ר' אייבו אמר שתי איגרות כתב אחת לאדומים ואחת למואבים,

ר' חנינא אמר אחת כתב הה"ד "וישב יואב" (תהלים ס', ב') חזר ולמד שלאדומים ושלמואבים הדא היא דכ' "למנצח על שושן עדות" (תהלים ס' א) לעדה שהיא מסיחה בלשונו שלאל, "מכתם לדוד ללמד" (תהלים ס') מכות ותמות לדוד "בהצותו את ארם" וגו' (תהלים ס', ב'), כתוב אחד אומר 'שמנה עשר' וכתוב אחד אומר 'שנים עשר אלף' (תהלים ס'), אלא ב' מלחמות היו.

וכך גם בתהלים, ס' (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: (ב) בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף:

המדרש שנערך בין המאות ג' – ה' לספירה, מתאר ארוע מימי דוד – מאה עשירית לפני הספירה, בו בעת הקרב מ ול מואב ואדם, עמים אלו מניפים את מול יואב שר הצבר מסמך של ברית המופיע בתחילת ספר דברים, בו נודע להם שעל ישראל חל ציווי להלחם נגדם!

האומנם דיון היסטורי לפנינו, או שהדרשנים מנסים להבין וללמוד על ואת התנהגותו של המלך דוד בשאלות – כיצד נהג דוד שלא כמצווה בתורה, כלומר הדרשנים מבינים שהכתוב בספר דברים היה אמור להוות קווי הנחיה להתנהגות דוד במלחמה.

דיום זה אינו נעצר בימי המדרש בתקופה הביזנטית אלא ממשיך ובא לידי ביטוי בימי הביניים בדיון בהשגות הרמב"ן כנגד ספר המצוות של הרמב"ם! כלומר גם בימי הביניים החכמים מנסים לברר האם התורה, מחייבת לעד!

אטען שיש בחברה הדתית לאומית כאלה שטעונים שחלק מהמצוות מחייבות לעד ואילו חלק – כמו היחס לגר, או איסור יציאה למלחמה כנגד עמים מסוימים אינו מחייב לדורות!

נעיין במחלוקת הרמב"ן ברמב"ם בנושא זה, עצם הדיון - האם הגלעד של יעקב, מחייב לדורות, יוכל לקבל מענה באם הציוויים הנאמרים בתחילת ספר דברים מחייבים, כלומר נמנים כחלק מתרי"ג המצוות. הרמב"ם אינו מונה מצוות אלו, סבר, שצווים אלו היו צורך השעה ואינם מחייבים לדורות.

הרמב"ן מעלה השגה על דרכו של הרמב"ם בנושא זה של הציווי לא להתגרות בבני מואב כצו לדורות.

לשיטת הרמב"ן, היחס המועדף לבני מואב בשל ברית יעקב עומדת להם כזכות, אחרת יקשה, מדוע דוד היה צריך לעמוד אל מול הסנהדרין (כדברי המדרש לעיל ב"ר עד') ולהוכיח את צדקת דרכו ומהן הטענות כנגד יואב –

ואלו דבריו – 'השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין' - עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, "ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט'), ובבני עמון (שם יט) "אל תצורם ואל תתגר בם", ובשעיר (שם ה) "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל". הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר.

וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם.

ואני תמה על כולם שהרי כתוב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה", וכתיב (שם) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" וכתיב (שם) "לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה".  והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר "בארצנו" (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.  וכן הרב עצמו (ריש שורש ג') הביא מלשון "מורשה קהלת יעקב", שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קיט א - ב) "מנוחה" זו שילה "ונחלה" זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה יב ב) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק.

ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש ה' אותם יירשו לעולם.

וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג ע"ש) שונין אותה, "אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע.  באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין, אמר להם: רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "רב לכם סוב את ההר הזה". ולא הם פרצו את הגדר תחלה "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק". פגע במואביים ובקש וזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "אל תצר את מואב". ולא הם פרצו את הגדר תחלה, שנאמר "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי". עד כאן אגדה זו.

והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להימנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.

והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו "יגרה מדון" (משלי טו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם.

והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות לא) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

וכבר תמהו החכמים (עב"ק לח א - ב) למה אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים" ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה "אל תצר את מואב", אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", ולא צוה כן במואביים ועמונים, מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן.

ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד.  אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילנו עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו "רב לכם", 'רב לך', אינו אומר, אלא "רב לכם", רב לך רב לתלמידך.

הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח דה"א יח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג) "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק".

ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח) "וימדדם בחבל", ופירשו (מדרש תהל' ז ה) שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב, נאמר "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל". ושמואל אמר (ש"א יב) "וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם".      ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת "אל תצר את מואב", כמו שהזכרנו.  אבל במדרש תילים (ס) מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב".

ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב יא] "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה", וכתיב [ש"ב ה ה] "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה".  והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א יא יו] "כי ששה חדשים ישב שם יואב" וגו', אמר לו הקב"ה: אני אמרתי "אל תתגר בם", ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך.

הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם.  והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם.  והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כח א) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס ב, וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון.  ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') "וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו]". עד כאן דברי הרמב"ן.

הרמב"ן אינו מסתפק במדרש אחד אלא מביא סדרה של דרשות המעידות שדוד נענש על צאתו למלחמה אסורה. הרמב"ן מלמד את דרכו 'נבל ברשות התורה', לעיתיםן אנו מכופפים את חוקי התורה בצורה לא נכונה.

אטען שעלינו ללמוד מפרשת יעקב – יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, הברית, ההתנגות הרצויה עם השכנים אינה בטילה. כפי שראינו בשבוע שעבר – יצחק אומר לאבימלך – ואתם שנאתם אותי... ובכל זאת, למרות השנאה – יצחק כורת ברית!

ומה נוכל ללמוד לימינו ? לצאת ו/או לברוח ? לכרות ברית עם ... או לברוח משבועת האבות ?

נלמד כיצד לצאת בבריחה, כלומר שהבריחה תהא כיציאה רבת רושם – יציאת צדיק עושה רושם, עלינו ללמוד שלעיתים יש לסגת.

יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, אל לנו לטעון – הם שונאים אותי ולכן אין לכרות ברית, להיפך ממעשי אבות האומה נלמד כיצד עלינו לפנות אליהם ולכונן ברית – לחדש את ברית העבר!

מהפרשה להפטרה -

נחתום ברעיון יפה הטמון בהפטרה לפרשה מספר הושע, הנביא אף הוא מציין את מעשה יעקב כבריחה, אך מוסיף על הבריחה ובא בביקורת נוקבת כנגד שבט אפרים – שבגד בקב"ה וזה לשון הנביא - הפטרת פרשת ויצא - הושע סוף פרק יב' – יג'  - (יב', יג') וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: (יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:...

מהי כוונת הפסוק בתחילת פרק יג'?

מפרש המדרש - דברים רבה (מהדורת ליברמן בנספח, מדרש מאוחר מהמאה השישית לספירה) אך כפי שמציין ליברמן עדות למדרש זה מופיעה בציורי קיר בבית הכנסת בדורא ארופוס – מאה השלישית לספירה, מכאן שרעיון המדרש קדום בהרבה מעצם הופעתו בכתב.

וזה לשון המדרש - "בפרשת 'בא אל פרעה' פ' ט"ו, הגדה.  - "כדבר אפרים רתת" (הושע י"ג ב'), אז"ל דבר זה לא נבא הנביא אלא על נחיאל, שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים, וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת ירובעל אשתו אז כפר בהקב"ה ובתורת משה ובנה ומסר עצמו לע"ז שעשתה איזבל בראש הר הכרמל, כדי להכעיס לאליהו שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל. וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו,

מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש. מה עשה, לקח שני אבני' בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי (במני) הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמ' לפניו, רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שגאית (שתמית) אותו רשע במעי הבעל. מיד צווה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת. וזה שאמר הכתוב "ואם יחבאו בראש  הכרמל משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצווה את הנחש ונשכם.  " (עמוס ט' ג')

על פי מדרש זה ישנו קשר בין חיאל לבין מעשי אליהו ומכאן מקומו של מעשה חיאל בבניית יריחו בטרם יסופר על מעשה אליהו בכרמל.

בכך נוכל להבין מדוע סיפורי אליהו (החל ממלכים א' טז', לד') פותחים בפסוק על בניית יריחו, "(לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל  מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ <ובשגיב>  וּבִשְׂגוּב  צְעִירוֹ הִצִּיב  דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרק יז' (א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"  בעקבות המדרש נבין מה למעשיו של חיאל "בימיו" של אחאב?

בכך הפר את השבועה שנשבע יהושע (יהושע ו', כו') "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר  הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:" – 

אך מה פירוש הכתוב שבימיו, ימיו של מי הפרו את שבועת יהושע, האם הכוונה לימיו של המלך אחאב או שהכוונה גם לימיו של הנביא, כלומר האם הביקורת היא רק כנגד המלך או שמא הביקורת חלה גם על התנהגותו של הנביא?

בפשט, הכתוב מציין את בניית יריחו בימי אחאב, " בְּיָמָיו" אך בשל העובדה שמיד מתוארים מעשי אליהו, ניתן לומר שמילה זו מוסבת על שניהם. האם בימיו רק מציין את העובדה שחיאל הפר את ציוויו של יהושע או שמא ניתן לומר שהכוונה לאחריות הציבורית החלה על אחאב המלך וכן גם על אליהו נביא ה' במובן של סוגיית התוכחה בבבלי שבת נה' "כל מי שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה נתפס על ..." כלומר, בעל תפקיד, מעמד אחראי גם מבחינת התוצאה, העונש באם נעשה ללא מחאה מצד בעל התפקיד. במקרה שלנו האחריות לבניית יריחו מופנית לא רק כנגד חיאל כי אם גם לאחאב ולאליהו.

וכך גם כותב המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריד):

"׳ויפסחו על המזבח אשר עשה, וכי הוא עשה והלא הם עשו, אלא, מלמד  שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר  בידך והדלק מתחתיו מיד זימן הקב"ה  נחש ונשכו ומת."

עיינו בציור קיר שבבית הכנסת דורא ארופוס    Dura-Europos Synagogue

בית הכנסת נחרב סמוך לשנת 253 לספירה  (זמנו של ר' יוחנן בירושלמי)

לוי גינצבורג, אגדות היהודים חלק ו עמ' 319 הערה 15

http://research.yale.edu:8084/divdl/eikon/subjects.jsp?subjectid=463

מציור זה אנו רואים את השתקפותם של המדרשים שהבאנו ומוכח מציור זה שהמדרשים המאוחרים מבטאים מסורת המצויה כבר במאה השלישית!

ראינו בפרשה כיצד בריחה הופכת ליציאה! ויתרה מזאת כיצד האדם הבורח חייב ללמוד מתי לשנות את התנהגותו ולחזור, להתעמת עם גורלו!

החזרה תעיד על חשיבות כריתת ברית עם האחר!

למדנו גם שמזמור תהילים ילמד – העזרה תבוא בהביטנו אל העבר, אל ההורים – מעשה אבות סימן לבנים/לבנות – סימן בבנים/בבנות!

הלוואי ונלמד בימינו אלו כיצד לנהוג בטוב בבני המיעוטים ואל חלילה ננסה להצר את רגליהם, יתרה על זאת עלינו כנרדפים, כבורחים להבין עד כמה קשה הבריחה ועלינו ללמוד ולכבד את אלו העומדים על דעתם!

 

שבת שלום!


פרשת תולדות שנת התעש"ה? 'שני גויים בבטנך' - על אהבה ושנאה בבית יצחק ורבקה, במשפחה ובין ישראל לעמים!

שבת שלום!

שבוע של אסון, רצח בבית כנסת בשעת התפילה, מראות ישנים בזמן חדש! הייתה תקווה שישנם קווים אדומים אך לשווא!

בימים מעין אלו אני נוהג להציץ בספרה של דליה יאירי שאיבדה את בעלה עוזי במלון סבוי (5/3/75). עוזי היה אל"מ והצטרף לכוחות שפעלו כנגד מחבלים שחדרו מהים לתל אביב.

ספרה הראשון שיצא בשנת 2006 קראה 'בואו ימים מפויסים'! בשיר בעל שם זה כתבה – "בואו ימים מפויסים.

אני פותחת חרכי התריס –

רואה אתכם קרבים

עם כלי נגינתכם

צלילים אשר ידעתי

בימי שגרה שמחה

שבים אל הרחוב

שלווה יורדת

ובבית האחרון –

בואו ימים מפויסים.

אני נועלת את הבית

למען לא תצאו יותר מכאן

הנה אתם אתי

במעגלי טוב,

ושוב שגרת ימים ברוכה

נגרת כמו דבש מתוק

שלוה זורמת."

לו נשכיל ליצור מצב בוא נתפייס, נוכל להציע פיוס. בשבת זו בא נתחיל לשמוע על לידת התאומים יעקב ועשו ונהלך עמם עד לירידה למצרים בסוף ספר בראשית, עד שנגיע לתולדות יוסף בנו של יעקב ושמו – בשיכול אותיות – פיוס!

נהלך בעקבות המשפחה ונברר בכאב כיצד נוכל להמתיק את גלולת הימים האחרונים, נשאל מה נוכל לקחת מן הפרשה לימינו אנו.

אזכיר קטע משיר נוסף של דליה יאירי – 'שיקוי בבכי מסכתי' בו היא פותחת בציטוט מדברי ר' נחמן מברסלב "כל הרוצה לחדש חידושים שיש בהם ממש – הוא צריך לבכות קודם".

וכך היא פותחת וחותמת את השיר –

"דווקא בימים שבהם היה בכי

יבשו המעיינות

נהיו צרים וחרבים

ולא נעשו מהם נהרות.

 

ואם ירגש הים, האם יקרא לנחלים ללכת,

האם ישוב לבלוע מימיהם

האם יחזיר לדמעותי הכוח

להתחדש ולהניע מילותי?                    ('תזמורת בגוף יחיד', הוצאת כרמל 2009)

מאורעות הימים האחרונים מחייבים בכי, תקווה בפי, שהבכי יניע מאגרי דעת, ילמד חכמה ונשכיל להימנע מפעולות נקם!

אשתף בעובדה שהשתתפתי בפנל בישיבת בני עקיבא שבקרני שומרון בנושא 'אתיקה ומוסר בעת מלחמה' – יחד עם אל"מ (מיל') רענן ברנר מח"ט שריון ואיש הימין ברוך מרזל.

הוויכוח המרכזי היה כנגד תפיסת הימין הקיצוני בה נאמר בשם היהדות שיש ומותר לפגוע בחפים מפשע ואין להאמין לכלל הערבים – כולם באים להורגינו. לשאלתי בדבר המסר העולה מספר בראשית והזכרתי את דברי הפתיחה של מארגן הכנס שציטט את הנצי"ב באומרו שספר בראשית נקרא 'ספר הישר' בשל התנהגותם של אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב שלמרות שנאתם את אורחות חיי העמים הגרים בשכנותם הם התפללו ואף התווכחו עם הקב"ה. נעניתי באמירה – אין מה ללמוד לימינו מספר בראשית.

פרשתנו מהוו דוגמה יפה למידת הלימוד שיש לעשות בקוראינו את דרך חיי האבות יצחק ויעקב. ובוודאי בעיון במדרש ובפרשנות.

אפתח בכך שהיינו אמורים לחגוג מחר בבוקר את בר המצווה של עידו תמיר, אך סבו, אברהם הלך לעולמו.

לו עידו היה קורא היינו שומעים - "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם": (בראשית כח', ז') לכאורה יעקב הוא ילד טוב השומע בקול הוריו, אך עיון בפרשה מלמד על מתח, בפרשה נמצא 'שמיעה בקול האם ודבר שקר לאב'!

משפחה מורכבת, בלשון המעטה! יעקב קונה את הבכורה מאחיו עשו וגונב לו את הברכה, משקר לאביו ומציית לאמו ולבסוף פסוק המנסה לתאר – בן מסור!?

מה עלינו לחשוב בקריאת הפרשה? ובעיקר במה נברך ונתברך?

 

יתרה על זאת, בקריאת ההפטרה הרגילה לפרשה (מחר ר"ח כסלו ולכן ההפטרה מציינת – 'מחר חודש') מובאים דברי האל (הקשים!) בפי הנביא מלאכי (א', ב' – ג') "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהֹוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר."

הקב"ה מכריז ואומר – אני אוהב את יעקב ושונא את עשו, והנביא לא מוחה! הנביא אינו מתווכח! האם עלינו לקבל את דרכו של האל וגם עלינו לשנוא את עשו!   

בהמשך הספר ייאמר בפי הנביא הושע, ה' שונא את האדם המגרש את אשתו, כלומר ישנה סיבה לשנאה, אין כוונת ה' לשנאה תהומית, אלא שנאה בשל התנהגות לא רצויה  – "(ב', טז') כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ:"

המדרש בשיר השירים מוחה בדרכו באמירה האלוהית שה' שונא את עשו!

המדרש מתאר כיצד הקב"ה מעונין לתת את התורה לבני ישראל אך דורש ערבים. העם מציעה את האבות כערבים אך אומר המדרש שה' כועס, לא מסכים עם התנהגותם ולכן אינם ראויים לשמש כערבים,

ומהי (בלשון המדרש) הטענה האלוהית כנגד יצחק? – שהכתוב מעיד עליו שהוא יצחק, אהב את עשו ולא את יעקב! המדרש מצטט את דברי הקב"ה שאמר בפי הנביא מלאכי!

דומה בעיני שיש לטעון, עצם הנכחת תפיסת יצחק – אוהב את עשו, מעידה על ההכרה במתח, האדם יצחק, בשר ודם – אוהב את השנוא לה'! כלומר, מותר (יש) לחלוק על דעת ה'!

נעזר במדרש נוסף, המוביל מהלך המבהיר 'אלוהים אוהב את נרדף', כלומר המדרש מסביר – מדוע הקב"ה אוהב את יעקב, רק בשל העובדה שעשו רודף אחריו ורוצה לפגוע בו! המדרש מסביר שזוי כוונת הקב"ה בציווי על מיני הקורבנות (שור, שה, עז או בני יונה) – יש להקריב אך ורק בעלי חיים שבהתנהגותם הם מסמלים קורבן. עלי חיים שאינם תוקפים, טורפים, בעלי אחרים.

נראה לומר, שכוונת המדרש ללמד - 'אלוהים אוהב - את בעלי תודעת הנרדף', כלומר, אין הכוונה לקדש את הנרדפות ובוודאי שהנרדף, חייב ומצווה להגן על עצמו אך אל לו להפוך לרודף בתודעתו!

ואלו המדרשים עצמם -  

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א' א [ג] משכני אחריך נרוצה, א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקדוש ברוך הוא אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם,

אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם צריכין ערבים למה הדבר דומה לאחד שהלך ללוות מן המלך אמר לו הבא לי ערב ואני מלוה אותך הלך והביא לו ערב אחד אמר לו ערבך צריך ערב, הלך והביא לו ערב שני, ואמר לו ערבך צריך ערב, כיון שהביא לו ערב שלישי אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך,

כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם אני נותן לכם תורתי הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם,

אמרו - אבותינו עורבים אותנו, אמר להם הקדוש ברוך הוא אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר (בראשית טו) במה אדע, יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשו ואני שנאתיו שנאמר (מלאכי א) "ואת עשו שנאתי", יעקב שאמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה', אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם,

אמרו לפניו - רבש"ע נביאינו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם שנאמר (ירמיה ב) והרועים פשעו בי וגו' וכתיב (יחזקאל יג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם,

אמרו - הרי בנינו עורבים אותנו, אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הה"ד (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר (תהלים כט') ה' עוז לעמו יתן, בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב, הוי מה שנאמר (הושע ד) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, א"ר אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים, הוי מרפיון התורה שבכם נתפשו בניכם שנאמר (ירמיה ב) לשוא הכיתי את בניכם, כביכול גם אני בשכחה, מי יאמר ברכו את ה' המבורך לפני, לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם, שנאמר (משלי ט) כי בי ירבו ימיך.

אלוהים אוהב את נרדף!

פסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א פיסקא א - "שור או כשב או עז" כך פתח ר' תנחומא זו היא שנאמרה בקבלה על ידי שלמה: "מה שהיה כבר הוא... והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג' ט"ו), ... "והאלהים יבקש את נרדף", לעולם הקדוש ברוך הוא אוהב את הנרדפים את הרודפים,

ישמעאל רודף את יצחק אחיו "ותרא שרה את בן הגר המצרית..." (בראשית כ"א ט') שהיה זורק עליו חצים כמתלהלה היורה זקים חצים ומות [וגו'] ואמר הלא מצחק אני (משלי כ"ו י"ח וי"ט)

לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהב את יצחק, "קח נא את בנך" (בראשית כ"ב ב') א"ל אברהם אבינו רבש"ע יש לי שני בנים נתתה לי יצחק וישמעאל, א"ל "את יחידך" (בראשית כ"ב/) א"ל רבש"ע שניהם יחידים יצחק יחיד לשרה וישמעאל יחיד להגר, א"ל "אשר אהבת" (בראשית כב') א"ל וכי יש תחומים במעיים לשניהם אני אוהב, א"ל "את יצחק" (בראשית כב') ליצחק אני אוהב שהוא נרדף,

כך עשו רודף אחר יעקב "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א' י"א) אמר הקדוש ברוך הוא אוהב אני לנרדף ושונא לרודף, "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א' ג') אבל יעקב, "ואוהב את יעקב" (מלאכי א', ב'), למה, "והאלהים יבקש את נרדף",

דוד נרדף ושאול רודף, אמר הקדוש ברוך הוא: אוהב אני לנרדף ושונא אני לרודף, "קרע ה' את הממלכה ונתנה לרעך" (שמואל א' ט"ו כ"ח) לדוד, "והאלהים יבקש את נרדף", הרי בבני אדם שהקב"ה אוהב את הנרדפים, מניין אף בעוף ובבהמה,

את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא "ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א' י"ד) ולא צפור אחר - אמר הקדוש ברוך הוא הואיל שהם נרדפים, מהם מבקש אני קרבן "והאלהים יבקש את נרדף" – "שור או כשב או עז".

 

מכאן נעבור למסר הפרשה בנושא חינוך וכן בנושא קיום הברית בין ישראל לעמים בעקבות כריתת הברית של יצחק עם אבימלך.

בתחילת הפרשה, הכתוב מתאר שההורים חלוקים באהבתם, אך לפחות לא מתוארת שנאה - "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:" (בראשית כה', כז' – כח') ראינו לעיל שהקב"ה אוהב את יעקב ושונא את עשו. מה עלינו להבין מיחסי אהבה שנאה אלו?

אטען שהמסר יהיה, יש לקרוא קריאה ביקורתית – הן כלפי החינוך והעדפות ההורים והן את חובת הביקורת אף כנגד האל וכנגד שתיקת הנביא!

הברכה תהיה - באומץ לעמוד מול המערכת ולהשמיע ביקורת!

יבוא הר' שמשון רפאל הירש (חי בגרמניה במאה ה-19) – 'ויגדלו הנערים ויהי...' – הכול מתחיל בחינוך הילדים!

וכך מפרש, באומץ רב,  ר' שמשון רפאל הירש – "...בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג', יד'). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו..." (משלי כב', ו'). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם...

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם."

כלומר – ביקורת הכתוב היא כנגד חינוך לקוי של משפחת יצחק ורבקה! אפשר וצריך אחרת. פן זה נלמד מההתנהגות בתוך המשפחה ואילו מסופה של הפרשה נראה ונלמד, כיצד התנהגות יצחק לשכניו אמורה ללמד כיצד עלינו לנהוג עם השכנים – למרות שהם שונאים אותנו!

בפרשה ברית יצחק עם אבימלך, שחזור של ברית קודמת, ברית אברהם עם אבימלך (פרק כא' בסופו) וזאת בדומה לאברהם, לאחר שכמעט והכשילו באשתו, כאשר טען שזו אחותו ומיד אח"כ - ריב הבארות

נברר, עד כמה בריתות אלו מחייבות עד היום, האם מחייבות כמודל או כביקורת!

נהלך עם יצחק ונשמע את יצחק אומר – מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי? ובכל זאת יצחק כורת ברית!

בראשית כו' - (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: (יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת: (יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהֹוָה: (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

(כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:

(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם: (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: (לה) וַתִּהְיֶין מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

אבימלך הוטעה לחשוב שרבקה היא אחות יצחק ולא אשתו, כאשר צפה מחלונו כיצד הם נוהגים, הבין שהם בני זוג ולא אחים, פנה ליצחק והוכיחו ולאחר זמן ביקש ממנו לעזוב את גרר – גירוש! יצחק נודד לנחל גרר ולאחר מכן לבאר שבע. והנה מגיעה משלחת, עם שר הצבא של אבימלך – יצחק אינו חושש ולהיפך, תוקף – מדוע באתם ואתם שנאתם אותי?

מתקיים דו-שיח בין יצחק לאבימלך – ולאחר מכן הפתעה, כריתת ברית!

יפרש רבינו בחיי בן אשר (ספרד, מאה 13) – "  "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם". הזכיר להם ג' ענינים:

האחד "מדוע באתם אלי" מגרר לבאר שבע שאני בו עתה,

השני, "ואתם שנאתם אותי" להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי,

הג' "ותשלחוני מאתכם" כלומר מגרר שהייתי מתישב שם, שאמרתם לי: לך מעמנו.

והשיבו על שלשתם: אתה אומר: מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה' עמך, כלומר "ראה" בזריעה, "ראינו" בבארות, בכל פעולותיך ראינו הצלחתך. ונאמר ... שלא נזיק זה לזה...

ומה שאתה אומר: "ואתם שנאתם אותי", ח"ו: אם תעשה עמנו רעה וגו'.

ומה אתה אומר: "ותשלחוני מאתכם", על התנהגותנו כתוב "ונשלחך בשלום", ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו..."

ההפתעה בהתנהגות יצחק, למרות השנאה הוא מבין שיש לכרות ברית עם שכניו!

מכאן הפרשה עוברת ל'גניבת הברכה' ולשאלה המאתגרת – בקול מי עלינו לשמוע – בקול אבא או בקול אמא, מה היה קורה לו יעקב לא היה שומע בקול אמו?

כיצד נוכל להבין את התנהגותו של הבן יעקב?

פרק כז' -  (א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה {צָיִד}: (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: (ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי: (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ: (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:...

(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: (לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: (לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: (לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי: (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: (מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: (מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:...

הפרשנים במהלך הדורות מבהירים – האם דבר שקר היה בפי יעקב או שמא אך עקבוביות, תחכום לשוני – אנוכי, 'עשו בכורך'! כלומר אני יעקב ואני יודע שעשו הוא הבכור, אך לא כך כתוב.

ברצוני לשהשתמש בדברי הנצי"ב הלומד ממדרש – שהתנהגותו של יעקב הביאה לאסון במהלך הדורות וב'זכות' הפגיעה בעשו, נפגע עם ישראל בשושן הבירה בימי מרדכי!

"ויצעק צעקה גדולה ומרה" – אומר המדרש ולכן מרדכי יזעק זעקה גדולה ומרה

מסביר הנצי"ב – מדוע נענש?

מדרש (בראשית רבה סז' לד'): "כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה" וגו', אמר ר' חנינה: כל מי שאומר, הקב"ה וותרן  הוא יתוותרון מעוי (יופקרו מעיו), אלא מוריך רוחיה וגבי דידיה (אלא מאריך אף וגובה, כלומר שומר בלבו וממתין לשעה הרצויה), זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ואיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" וגו'  (אסתר ד א).

מדרש זה מקשר בין צעקת עשו בעת גניבת הברכה לבין זעקת מרדכי בשושן, מעשה העוול שעשה יעקב הרי הוא תלוי ועומד, את העונש יקבל אחד מבני בניו הלא הוא מרדכי, המעשה שנעשה זקוק לעונש והוא בחללו של עולם עד בוא העת.

אך עלינו לברר , מקובל לחשוב שיעקב פעל כשורה-במצוות אמו, אילו לא שיקר והברכה הייתה ניתנת לאחיו עשו הרי שהיה מפסיד את הברכה. יעקב שמע בקול אמו "כיבוד אם!" אם כן, מדוע טוען המדרש שעליו או על צאצאיו להיענש? הרי נאמר "איש בחטאו יומת" ומדוע פוקדים אנו עוון האבות על הבנים?

יתרה מזו באם על יעקב להיענש על מה שעשה לאחיו וכי אין חמור מכך מה שעשה לאביו יצחק? הרי נאמר "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ברגע שנודע ליצחק שהוא ברך משהו אחר, הוא נתקף חרדה, מדוע המדרש מתעלם מפגיעה זו?

הנצי"ב (בפירושו "העמק דבר" על התורה, חי במאה ה-19, ראש ישיבת וולוז'ין) מקשה שאלות אלו ומציע הסבר המשתמש באנלוגיה מתחום הרפואה. ישנם תרופות חזקות המועילות לאדם חולה, ברם, באם אדם בריא ייקחם הרי שיסתכן בנפשו, גם החולה זקוק לתרופה במידה מדויקת. כך גם במידת השקר, השקר הרי הוא כסם מסוכן, יש לקחתו, אך יש להזהר, מותר לקחת תרופה זו רק במידת הצורך וגם אז יש לקחתו במידה.

יעקב נדרש בשל הנסיבות להשתמש במידת השקר, זאת בצו אמו, היה עליו לעשות זאת כנגד אביו יצחק, כחולה הנדרש להשתמש בתרופה חזקה, על כך בוודאי היה מייצר – לכן אין הוא נענש על כך שנאלץ לשקר את אביו.

ברם, בקשר לאחיו עשו, מחדש הנצי"ב, סביר מאוד שבאותו רגע שיעקב הבין שהוא זכה בברכה, הרי ששמח, וכאשר ראה את אחיו נכנס לבית אביו והוא הצליח לצאת בלא להיתפס, באותו רגע נהנה מאוד שהצליח לפגוע באחיו, על כך מגיע ליעקב עונש. ההנאה מהשקר היא באנלוגית הרפואה, שימוש בסם מסוכן ללא צורך ובשימוש שכזה נפגעים.

הנצי"ב לומד זאת מהמדרש המפרש את הפסוק "ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת ..." זה יצא וזה נכנס. כיצד? אלא מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה, אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה. עשו בא מן השוק מהאור לתוך הבית החשוך ולכן לא ראה את יעקב המצוי בבית בחשיכה ואילו יעקב ראה את עשו הבא מהאור ונטמן אחורי הדלת, באותו רגע מסביר הנצי"ב, סביר שיעקב נהנה מהעובדה שהצליח ל"סדר" את עשו ועל כך מגיע לו עונש.

דומה שהנצי"ב מפרש את המדרש בבראשית רבה כך: מעשה יעקב אינו אמור ללמדנו שיש לשקר או ניתן לשקר אלא שלעיתים אין ברירה אלא לשקר, אך, בכל מקרה הרי שאסור ליהנות מהשקר. יעקב המשקר את אביו עושה זאת בכאב, אך יעקב המשקר את אחיו-עשו סביר שנהנה ועל כך מגיע עונש, זאת כדי ללמד את האדם עד כמה יש להימנע מהשקר!

כלומר ישנם מצבים קיצוניים בהם אנו מחליטים לפעול בניגוד למקובל, עלינו לזכור ולהעמיד לנגד עינינו את המקובל, על מנת שהתנהגותנו זו, לא תהא לנו כהרגל ובוודאי שלא ליהנות מהמעשה.

לסיכום – הפרשה מצביעה על המתח ביחסי הורים ילדים, מי אוהב את מי? וכך גם האב העליון – אלוהים, את מי הוא אוהב ומדוע?

למדנו שאהבת האל היא למען הנרדף? יש להיזהר מלהפוך לבעל תודעת רודף, מכאן הפרשה מלמדת עד כמה החינוך לדור הצעיר צריך להיות מותאם לנפש הילד.

כך גם במערכת יחסים עם שכנים יש להתאים לשכנים, אל לנו להישאר אויבים זה לזה ועלינו לפתוח פתח, לכרות ברית עם השכנים.

מעל לכל עלינו להבין שההיסטוריה מלמד כיצד יש לנהוג, אין המעשים חוזרים במדויק, אך התורה כתורת חיים מהווה מודל התנהגות!

שבת שלום!

אחתום בדברי רש"ר הירש – על התקווה לברית בין בני יעקב לבני עשו, מה היה, אילו חינכו אחרת – "...עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך.." לו יהי....

 

 

 

 


פרשת חיי שרה - שנת התעש"ה? לספוד לשרה ולבכותה או לבכות לשרה ולספדה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת חיי שרה שנת התעש"ה?  לספוד לשרה ולבכותה

(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: (ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: (בראשית כג')

מותו של אדם צפוי, זמן המוות הוא המביא את האדם לתהייה ולזעזוע. מותה של שרה מביא את אברהם להספיד ורק לאחר מכן לבכות!

נהלך בעקבות דברי הרב יוסף סולוביצ'יק ('מן הסערה' תשס"ד) בפרק "לספוד לשרה ולבכותה". תוהה הרב מדוע אין הסדר הרגיל, ראשית בכי ורק לאחר זמן הספד. מסביר הרב סולוביצ'יק שמערכת היחסים בין אברהם לשרה היה לא רק של זוג רגיל בעל ואישה אלא כשותפים בהנכחת גילוי האל בפני כל באי עולם, אברהם ושרה כזוג הביאו לעולם את שלשלת המסורת. לא רק אברהם לימד את הבריות אלא גם שרה, בדבריו מצטט את המדרש (בראשית רבה פרשה לט', בעיבוד) " "ואת הנפש אשר עשו" (בראשית יב', ה') ר' לעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסים הם כל האומות לברוא יתוש אחד, אין יכולין לזרוק בו נשמה, ואם כן כיצד אומר הכתוב "ואת הנפש אשר עשו", אלא אילו הגרים, אם כן היה צריך להיכתב שגיירו, למה נכתב שעשו? אלא ללמדך, שכל מי שמקרב את הגוי כאילו בראו, ובכל זאת מן הראוי היה לכתוב 'שעשה' אברהם, למה נכתב בלשון רבים – שעשו? אמר ר' חוניה אברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים."

כאיש ההלכה רואה הרב סולביצ'יק את אובדן שרה כאובדן שותפתו, זו שמנחילה את המסורת ומגיירת את הנשים ורק בשלב השני הוא מבין שאיבד את בת זוגו!

וביתר דיוק אומר "התורה מספרת לנו, כי אברהם התאבל תחילה על מותה של אמה של המסורת, ואחר כך על מותה של רעיה נהדרת, אשר בלעדיה יהיו חייו אומללים, עגומים ומשמימים." בדבריו הוא ממשיך ומציין שאברהם היה "בעל אישיות חזקה ואמיצה הבכי והיבבה הם לכאורה מתחת לכבודו של אדם גדול"! ומיד מביא את דברי הרמב"ם שמחד אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי ומאידך 'כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי'! (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל יג', יא' – יב')

כדברי הפסוק מיד לאחר זמן ההספד וזמן הבכי, אברהם קם לנהל משא ומתן על חלקת קבר! הדמעות והצער לא היוו מכשלה! האומנם כך יכול לנהוג אדם, האומנם זו דרכה של ההלכה?

נראה בעיניי שתיאור זה יכול להיות מובן רק בשל העובדה שהוא שב מעקידת בנו! רק אדם שכשל וניסה לעקוד את בנו והיה צריך לשמוע קול מן השמיים שימנע ממנו מלבצע את הפקודה, רק הוא יכול לשלוט ברגשותיו! לא, אין זו שליטה שכלית כי אם שליטה טראומטית! הרי הוא מתקשה/יתקשה להסביר את שתיקתו של אברהם בעת קבלת צו העקידה! 

רעיון זה מתבסס על דברי הגמרא (בבלי תענית ד' ע"א) – "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.

אליעזר עבד אברהם - דכתיב (בראשית כ"ד) "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

שאול בן קיש - דכתיב (שמואל א' י"ז) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו", יכול אפילו עבד, אפילו ממזר - השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.

יפתח הגלעדי - דכתיב (שופטים י"א) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי" וגו', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: (ירמיהו ח') "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם".

וכתיב (ירמיהו י"ט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי".

"אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה", "ולא דברתי" - זה יפתח, "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם..."

גמרא זו דורשת את דברי הנביא ירמיה כביקורת כנגד התנהגותו של מישע מך מואב, התנגדות לעצם הנדר ולקיום הנדר של יפתח, וכן על עצם המחשבה שה' ציווה לעקוד, לשחוט את יצחק!

וכך גם במדרש תנאיםספרי דברים, פיסקא קמח' "רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר (דברים ד', יט') "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", יכול שחלקם לאומות תלמוד לומר: (דברים כט', כה') "אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם".

רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר בו שלשה דברים: (ירמיה יט', ה') "אשר לא צויתי" - בתורה, (ירמיה יט', ה') "ולא דברתי" - בעשרת הדברות, (ירמיה יט', ה') "ולא עלתה על לבי" -  שיקריב אדם את בנו על גב המזבח,

אחרים אומרים: "אשר לא צויתי" - על יפתח, "ולא דברתי" - על מישע מלך מואב, "ולא עלתה על לבי" - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח".

האם נוכל לדרוש את דברי הפרשה כביקורת כנגד התנהגות אברהם, עצם היכולת לשלוט בבכי, להספיד ורק אח"כ לבכות, ומיד אח"כ לפנות לצורכי ציבור ולהיכנס למשא ומתן על קניית חלקת קבורה לדורות. על מנת לעדן קריאה זו אטען שהחשש היה שמא אנו נחשוב 'מעשה אבות סימן בבנים', כלומר, אל לא לאדם לחשוב שכך כל אחד ואחת צריכים לנהוג!

ותהייה נלוות – מה קרה לאותם גרים וגרות שגוירו על ידי אברם ושרי!?

סיפור על איש הלכה ר' שלום שכנא יצביע על אמירה נוקבת, מעין דברים אלו! ר' שלום שכנא לא השאיר אחריו כתבי הגות והלכה. אומרים, מספרים בשמו, שלא רצה להשאיר פסק שינהגו על פי הוראותיו, אלא רצה שכל פוסק יהיה עצמאי בחשיבה!

הסיפור הבא מסופר על מות בתו והספד בעלה הרמ"א: גולדה בתו של ר' שלום שכנא ורעיתו של הרמ"א, מתה בדמי ימיה (נולדה זמן קצר לאחר מות אמו של ר' שלום שכנא ונקראה על שמה, כבת עשרים הייתה במותה). הרמ"א קשר עליה מספד. קרא את הפסוק "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא". רעד עבר בקהל הנאספים. 'אפרש את דברי', אמר הרמ"א 'כאשר נתקללה האדמה בעבור אדם הראשון פייס אותה הקב"ה ואמר לה שבני מלכים ובנות מלכים יקברו בה. פקדו את האדמה, הנקראת ארורה, כמו שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", ובהצביעו על המת המוטל לפניך, המשיך: 'וקברוה, קברו אותה, כי בת מלך היא, בת אדם גדול, מלכי רבנן'.

מספרים כי לאחר מותה של אשתו בקש הרמ"א את חותנו שיתן לו את בתו השניה לאישה, סירב ר' שלום שכנא 'ההספד שהספדת את רעייתך הוא המעכב'.

שאל אותו הרמ"א: 'כלום לא הספדתי אותה כראוי ?'.

ענה ר' שלום שכנא: 'ההספד היה יפה, יפה מדי. בן אדם שהיה בכוחו להמציא בשעה שמתו מוטל לפניו דרוש חריף כזה - מעיד על עצמו כי האבל והצער על הפטירה לא נגעו בפנימיות נפשו. לא, לא אתן לך את בתי השנייה לאישה'. "

הספד הרמ"א – ר' משה איסרליש, לאשתו היה 'הספד טוב מדי'! ולכן מנע ר' שלום שכנא את נישואי בתו השנייה לרמ"א! על האבל להיות אבל!

מתוך: - 'סיני' כרך ק' כרך ב' תשמ"ז בסוף מאמרו של טוביה פרשל - 'רבי שלום שכנא מלובלין' עמ' תש' (ההספד מובא בקונטרס 'ירח האיתנים' - בפרשת כי תצא - לר' אברהם מבוהסלב, שנדפס עם הספר 'איתן האזרחי' לר' אברהם כהן רפפורט. ועיין בספר 'מעלת יוחסין' לר' א. ז. מרגליות עמ' ה': 'מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים' לר' צבי שלעז מהדורה מצולמת, ניו יורק 1955, עמ' 55 - 56, י. קרפל 'דער רמ"א און דער בישאף' פשמישל 1924 עמ' 9 - 10, מ. ליפסון 'מדור דור' כרך ג' מס. 1881)

כך יש לנהוג - לבכות ל... ולספדה!

נחזור לדברי הרב סולוביצ'יק, בבואו לבאר את קימת אברהם 'מעל פני מתו' – כותב: "נראה שבמשך תקופת זמן כשלהי לא יכול היה אברהם לדון עם בני חת בשאלת הקבורה. הוא לא יכול היה לרכז את מחשבותיו, לתכנן או להיכנס למשא ומתן...." כלומר, לאברהם האבל, יש אובדן אישי ותגובה רגשית האוטמת ואינה מאפשרת לקבל החלטות שכליות!

יתרה על זאת – בבואו להסביר את דין האונן, אותו אדם הממתין לקבורה בעוד מתו מוטל לפניו וכידוע פטור מן המצוות. אין הוא מנמק פטור זה בכך שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אלא אומר – "משום שלמשך תקופה קצרה איבד האבל את חירותו, את יכולתו לקיים את הנורמות הדתיות... האדם מועד ונופל.... הוא איננו יכול לשאת את עצמו. התורה ביקשה שהאבל ישקע לחלוטין בתוך יגון ויאוש." (מן הסערה עמ' 68)

 

 

 

 

 

 


פרשת לך לך שנת התעש"ה? מדוע נבחר אברהם ומה עלינו ללמוד מהתנהגות?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת לך לך שנת התעש"ה? מדוע נבחר אברהם ומה עלינו ללמוד מהתנהגות?

אצטט את דברי מיקי רוזן רבה של יקר (שהלך לעולמו לפני כמה שנים) שעמד ודרש לפני כמה שנים בליל שבת 'לך לך', בקטמון הישנה ואמר – 'אין כאן אחד שיכול לטעון שהוא בן אברהם, אולי נוכל לטעון שאנו בני נח'! המשיך והסביר - הרי לא אירחנו 'לא יהודי' בביתנו בשנה האחרונה, כלומר כל אחד בנה/בונה תיבה כנח בשעתו ומסתגר! אין אנו  מבינים שבאחריותנו להזמין אורחים כפי שנהג אברהם! נוהגים אנו כמעשה נח – הסתגרות בפני הכלל!

דומה ואקווה שאין הדבר נכון בקהילה זו, מוקירים ומכבדים אנו את האחר עד כדי הזמנתו/ם לאירוח!

בחתימת הפרשה יבורך אברם בתוספת האות ה' – אברהם – אב המון גויים! ברכתו, ברכתנו תהא בכך שאין הוא מתרכז בעם אחד אלא יהווה מקור ושורש לגויים רבים.

הבוקר בחשיבה על מבנה הפרשה – פתיחה, במסע לך, לך! וחתימה בברית מילה, עלתה במוחי ההשוואה לרגע הכניסה לארץ, בתום ארבעים שנות נדודים, רגע לפני הכניסה עברו הגברים ברית מילה ואז יצאו למסע הכיבוש! בטוחני שהסדר אומר דרשני ומלמד שהכניסה לארץ, הכיבוש במהותו אינו מעיד על כוח פיזי, שהרי יש להימנע מסיבוכי ברית המילה, אלא, להיפך ישנה כאן הצהרה – הכיבוש, הכניסה לארץ היא אמונה! כך גם בפרשה, אברהם המל את עצמו ובני ביתו מעיד על אמונתו בבורא עולם.

אך, אל נקדים את המאוחר!

מדוע נבחר אברם להיות זה היוצא למסע! אין הכתוב המקראי מעיד על סיבה ויתרה על זאת בסוף פרשת נח מתברר שתרח הוא יוזם המסע לארץ כנען ברם התעכב בחרן! כמו כן לא ברורה סיבת הצטרפותו של לוט למסע לארץ כנען ועוד שאלות רבות –

כידוע המקרא משאיר, יוצר, פערים המזמינים את הקורא הדרשן למלאם ולבנות את תפיסת עולמו, או, לעצב על פי פרשנותו את זהותו! מהחיים לכתוב או מהכתוב אל החיים.

ברצוני להצביע על מקור המבהיר את בחירת אברם להיות זה שיוביל את משפחתו אל 'הארץ אשר אראך'. כוונתי לנוסח ספר היובלים, גם בספר זה סיפור אברהם הוא בעיקר בפרק יב' ומתחיל בפרק יא'. (אשתמש בתרגום של פרנקל הנמצא באתר 'דעת')

"(טו) וביובל השבעה ושלושים בשבוע הששי בשנה הראשונה לקח לו אשה ושמה יסכה בת נסתג מן הכשדים, ותלד לו בן, את תרח, בשנה השביעית לשבוע ההוא. (יז) וישלח השר משטמה עורבים וצפרים לאכול את הזרע אשר נזרע על האדמה, למען שחת את הארץ, לחמוס מבני האדם את תבואותיהם. (יח) כי בטרם יעמיקו את הזרע במחרשה לקטו אותו העורבים מעל פני האדמה. (יט) לכן קרא שמו תרח, כי התחרו בהם העורבים והצפרים, ויאכלו אכול את זרעם. (כ) ותחלנה שני הרעב מפני הצפרים, ואת כל פרי העץ אכלו מעל העצים. (כא) ורק בעמל גדול יכלו בימיהם להציל מעט מכל פרי האדמה.

[שנת 1870] (כב) וביובל התשעה ושלושים בשבוע השני בשנה הראשונה לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת ארם בת אחות אביו לו לאשה. (כג) ובשנה השביעית לשבוע ההוא ילדה בן ויקרא את שמו אברם כשם אבי אמו, כי מת בטרם הרתה לבן.

[אברם מציל את הזורעים]  (כד) ותפקחנה עיני הנער לראות בפשע הארץ, כי נתעו בשוא על ידי הפסילים והתועבה. (כה) ויורהו אביו לכתוב, ובהיותו בן שבועים התפרד מאת אביו לבלתי השתחוות כמוהו לאלילים. (כו) ויואל להתפלל אל הבורא כל היקום להצילהו משגיאת בני האדם, ולבל יפול חלקו בפשע ורשע אחרי התהלכו במישרים.

(כז) ויהי בימי הזרע לזרוע את הארץ, ויצאו כולם יחדו לשמור את זרעם מפני העורבים. (כח) ויצא אברם ביניהם, והוא נער בן ארבע עשרה שנה, ותבוא עדת עורבים כענן לאכול את הזרע. (כט) וירץ אברם לקראתם בטרם ירדו על הארץ, ויגער בהם בטרם יפשטו על הארץ לאכול את הזרע לאמור. (ל) אל תרדו הנה, שובו אל המקום אשר באתם משם, וישובו. (לא) ויעשו כן ביום ההוא לשבעה חבלי עורבים, ומכל העורבים לא ירד גם אחד על חלקת השדה אשר היה שם אברם. (לב) וכל העומדים עמו על השדה ההוא ראו כי גער לאמור העורבים שובו, ויגדל שמו בכל ארץ הכשדים. (לג) ויבואו אליו בשנה ההיא כל זורעי זרע, וילך אתם עד כלות ימי הזרע. (לד) ויזרעו את אדמתם ויאספו בשנה ההיא את תבואתם ויאכלו וישבעו.

[שנת 1891] (לה) ובשנה הראשונה לשבוע החמישי לימד אברם את חרשי העץ העושים את כלי הבקר. (לו) ויעשו כלי ממעל לארץ לעומת דרבן המחרשה, לשום עליו את משך הזרע ולהפילהו משם אל תוך מענית הזרע להסתר באדמה. (לז) ולא יראו עוד מפני העורבים, ויעשו כן בכל דרבנות המחרשות ממעל לארץ. (לח) ויזרעו ויעבדו את כל הארץ ככל אשר צוה אותם אברם, ולא יראו עוד מפני העורבים.

[אברם מפסיק לעבוד אלילים] [שנת 1910] פרק יב' (א) ויהי בשבוע הששי בשנה השביעית בו ויאמר אברם אל תרח אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני. (ב) ויאמר: מה בצע ומה תועלת מכל האלילים האלה אשר תשתחוה להם, הלא אין רוח בקרבם, כי אם קללת אלהים ותעתועי לב הם אשר אתם עובדים. (ג) עבדו את אלהי השמים, הנותן גשם והמוריד טל על האדמה, והעושה כל על הארץ, ובורא את הכל בדברו ונפש כל חי על פניו. (ד) מדוע תעבדו את אשר אין רוח בקרבם, כי מעשה ידי חרש המה, ועל כתף תשאו אותם. (ה) לא לעזר ולא להועיל, כי לבושת ולחרפה המה לעושיהם, ולעובדיהם מעשה תעתועים, אל תעבדו אותם. (ו) ויאמר אליו אביו: ידעתי בני ידעתי גם אני, אבל מה אעשה למשפחתי כי תתנני לעבוד אותם. (ז) אם אגלה להם האמת והרגוני, כי נפשם דבקה בם לעבדם ולברכם, החשה בני פן ימיתוך.(ח) ויגד את הדברים האלה אל שני אחיו ויחר אפם בו וידום.

[שנת 1925] (ט) וביובל הארבעים בשבוע השני בשנה השביעית בו לקח אברם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה. (י) הרן אחיו לקח לו (אשה) בשנה השלישית לשבוע השלישי, ותלד לו בן בשנה השביעית ליובל ההוא, ויקרא את שמו לוט. (יא) וגם נחור אחיו לקח לו אשה.

[שנת 1937] (יב) ויהי בשנת [השישים] לחיי אברם, היא השנה הרביעית לשבוע הרביעי, ויקם אברם לילה וישרוף את בית האלילים וכל אשר בו, ולא נודע לאיש דבר. (יג) ויקומו בלילה להציל את האלילים ממאכולת האש. (יד) וימהר הרן ויבוא להצילם, ותלהט בו הלהבה, וישרף באש וימות באור כשדים על פני תרח אביו, ויקברו אתו באור כשדים.

[אברם מגלה את האלוהים] (טו) ויצא תרח מאור כשדים הוא ובניו ללכת ארצה הלבנון וארצה כנען, וישב בארץ חרן. (טז) וישב אברם עם תרח אביו בארץ חרן שבועיים.

[שנת 1951] (יז) ויהי בשבוע הששי בשנה החמישית בו, ויקם אברם וישב בלילה בראש החודש השביעי להביט בכוכבים מן הערב עד הבוקר, לדעת מה דרך הרוח על הארץ בשנה ההיא. (יח) ויהי הוא יושב לבדו להביט, ויבוא דבר בלבו, ויאמר: כל אותות הכוכבים ואותות השמש והירח ביד ה' המה. (יט) למה זה אדרשם, ברצונו ימטיר יורה ומלקוש, וברצונו יוריד הגשם, והכל בידו. (כ) ויתפלל בלילה ההוא ויאמר, אלי אלי, אל עליון, אתה לבדך אלהי, ואתה בראת את כל, והכל מעשה ידיך, ובך בחרתי לאלהים. (כא) הצילני נא מיד המלאכים הרעים הרודים במחשבות לב האדם, לבל יסירו את לבבי ממך אלהי. (כב) ואל תתנני אותי ואת זרעי לעולם לסור מאחריך מעתה ועד עולם. (כג) ויאמר: האשוב לי אל אור כשדים המבקשים את פני לשוב אליהם, ואם אשב פה במקום הזה. (כד) הנחה את עבדך בדרך אמת לפניך ללכת בה, ולבל אתהלך בשרירות לבי אלהי.

(כה) ויהי כאשר כילה לדבר ולהתפלל, והנה דבר ה' בפי אליו לאמור. (כו) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. (כז) ואעשך לגוי גדול ועצום ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה בקרב הארץ (כח) ונברכו בך כל משפחות האדמה מברכיך אברכה ומקלליך אאור. (כט) והייתי לך לאלהים ולבניך ולבני בניך ולכל זרעך, ושמרתיך בכל אשר תלך אנכי אלהיך. (ל) אל תירא מעתה ועד כל דורות הארץ, אלהיך אני.

(לא) ויאמר ה' אלהים אלי: פתח פיו ושפתיו ופקח אזניו. ואחל לדבר עברית כלשון עמו. (לב) ויקח את ספרי אבותיו הכתובים עברית ויעתיקם, אז החל ללמוד בהם, ואבאר לו את כל דבר הקשה, וילמד בהם בימי ששת חדשי המטר.

[שנת 1953] (לג) ויהי בשנה השביעית לשבוע הששי וידבר אל אביו ויודיעהו כי יצא מחרן ללכת ארצה כנען לראות אותה, ואחר ישוב אליו. (לד) ויאמר אליו תרח אביו:

לך בשלום, אלהי העולם יישיר מעגל רגלך, ואלהים יהיה עמך ויגן בעדך מכל רע. (לה) ויתן לך חן ורחמים וחסד לפני כל רואיך, ואל ימשל בך אדם לעשות לך רעה לך בשלום. (לו) ואם תמצא הארץ חן בעיניך לשבת בה, הבה וקחני אליך, וקח עמך את לוט בן הרן אחיך לך לבן ואלהים יהי עמך.

פרק יג' (א) ויצא אברם מחרן ויקח את שרי אשתו ואת לוט בן הרן אחיו אתו ארצה כנען. (ב) ויבוא [ארצה כנען] ויעבור עד מקום שכם עד אלון רם. (ג) ויאמר ה' אליו לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת. ויבן שם מזבח ויעל עליו אשה לה' הנראה אליו. (ד) ויעתק משם ההרה, בית אל מים והעי [מקדם], ויט אהלה. (ה) וירא כי טובה הארץ ורחבת ידים מאוד וכי כל בה. (ו) גפן ותאנה ורמון, ואלה ועצים רעננים ואלונים וזיתים וארזים וברושים ועצי הלבנון וכל עצי השדה, וכי כולה משקה בהריה. (ז) ויברך את ה' אשר הביאו מאור כשדים אל ההר הזה...."

עיון בנוסח זה מצביע על נער שמגיל 14 מגלה את הבוקר, בלשון המדרש מבין שיש מנהיג לבירה! ומתחיל לעבוד את האלוהים. הנער מבין שהעורבים שליחי שר המשטמה אינם בלתי מנוצחים וניתן לגרשם ואכן שלא כשאר בני האדם – עומד אל מול העורבים ואח"כ ילמד את הזורעים לטמון את הזרעים באדמה ובכך ימנע מהעורבים מלאכול ולכלות את הזרע!

לאחר שסיים משימה זו פונה אל אביו תרח העוסק במכירת פסלים ומנסה לשכנעו להפסיק! אגדה הידועה ממדרשי חז"ל, על אברהם המנתץ את הפסילים באומרו הגדול השמיד, הרס את הקטן, וכאשר קונה מגיע/ה לקנות הוא משכנעו בדבר אי נחיצותם או בצורה נוקבת – אין כוח בעץ ובאבן! בנוסח המדרש תרח אביו מוליכו אל מנהיג הדור הלא הוא נמרוד והלה זורקו אל כבשן האש! פרופ' נחמה לייבוביץ נהגה לספר שכאשר הגיע קבוצת חיילים למפגש לימוד היא חילקה להם תנכי"ם ובקשה שימצאו את המקום בו אברהם מנתץ את הפסילים. רק לאחר כמה וכמה דקות כאשר האבדה אינה בנמצא – פונה ומבהירה, סיפור זה הינו אגדה, אותה סיפרה הגננת ובתודעת הילד המתבגר הרי שנוסח האגדה נמצא בתנ"ך עצמו! ולא כך! התנ"ך מותיר פערים למילוי!

נחזור לנוסח ספר היובלים – בהתאם לנאמר, ברורה ההחלטה האלוהית לבחור באברם! הרי הוא הנער בחר באלוהים ופעל למענו והאל משיב לו כגמולו. אברם מוכיח כלפי הציבור את מנהיגותו ואת יכולתו כנגד שר המשטמה ומגן עליהם מפני העורבים! כמו כן ברור מדוע לוקח אברם את לוט בן אחיו תחת חסותו – שהרי הדליקה שפרצה בבית אביו תרח היא זו שגרמה למות הרן אבי לוט, בכך אברם שומר על צאצא הרן וכן גם מקיים את צו אביו המבקש ממנו לקחת את לוט. תוספת מעניינת בנוסח היובלים, תרח מבקש מבנו אברם, לכשתמצא את המקום – תשוב לקחתני/ו אל עבר ארץ היעד – ארץ כנען!

נקודה שניה אותה עלינו לברר – שאלת היחס הראוי, הרצוי, לאומות העולם?

הנצי"ב מסביר בהקדמתו לבראשית שספר זה נקרא ספר הישר. זאת בשל התנהגותם של אבות האומה ביושר עם עמי האזור. למרות שנאת עובדי עבודה זרה, בכל זאת האבות טורחים ומתפללים לשלומם! בפרשה שלנו ניכר שאברם מתלבט, בתחילת הפרשה ביורדם מצריימה הכתוב מעיד שאין אברהם סומך על המצרים ולהיפך הוא בטוח שיהרגוהו בדבר שרה! בשל חששו הוא פועל בצורה פוגעת, מבקש משרה להכריז שהיא אחותו ומוסר אותה לידי פרעה! ועל זה נאמר 'ולאברם היטיב בעבורו', אטען שביטוי זה מהווה 'אירוניה/ציניות' כלפי התנהגותו!

מיד אח"כ בשומעו על נפילת לוט ואנשיו בשבי יוצא למבצע חילוץ ובשובו – יושב עם מלכי צדק מלך שלם וכן עם מלך סדום ומנהל עמם מפגש! מקבל ברכה! ומשאיר בידיהם את הרכוש ורק משחרר את הנפשות, פרט לשכר הנערים וחבריו – ענר אשכול וממרא! ובפרשה הבאה יתווכח עם האלוהים ויתפלל עבור בני סדום! אף יחסו עם הגר מורכב, מוכן הוא לשאת את השפחה המצרית ברם ברגע ששרה מבקשת, דורשת, לגרשה, נענה הוא לקריאתה! ואח"כ יחזירה ויגדל את בנם המשותף! ימול אותו ומיד בפרשה הבאה יכניס לאוהלו אורחים מאותם עוברים ושבים!

יחס זה לאומות העולם מעיד על התפתחות, חשש מחד ומאידך הבנה שהם חלק מהסביבה הקרובה ועליו למצוא דרך לחיות עמם. כך יקרה בעתיד בבואו לכרות ברית עם אבימלך – באר שבע!

בפרשה, ה' מבטיח לאברם ולזרעו את ארץ כנען – חמש פעמים, חזרה על הבטחה זו מעידה על חשש מאי קיום הצו או כדי להדגיש ולחזק את הצו!

אולי נזכרת ההבטחה שוב ושוב על מנת לעורר תהייה! – האומנם מגיע לנו, הכתוב מעיד בברית בין הבתרים שמועד קיום ההבטחה יהיה בעתיד, ומדוע – 'כי לא שלם עוון האמורי', כלומר לו יגבר עוון ישראל, אף אנו נגלה והארץ תקיא אותנו, ככתוב בספר ויקרא סוף פרק יח'!

חיזוק יחס זה לשכניו ניתן ללמוד מהדרשה על מקום מושבו של אברם, בעת ששמע על חטיפת לוט בן אחיו – הוא נמצא 'באלוני ממרא', ולמה דווקא שם ולא בשכנות לרעים האחרים ענר ואשכול? אומר המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ח ) - "ויגד לאברם העברי", רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן,

רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד,

ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר,

ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי,

"והוא שוכן באלוני ממרא", רבי יהודה ורבי נחמיה,

רבי יהודה אמר במשריא דממרא

ורבי נחמיה אמר בפלטין דממרא,

על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא,

על דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא,

ולמה נקרא שמו ממרא,

ר' עזריה בשם רבי יהודה בשם ר' סימון שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לימול הלך ונמלך בג' אוהביו,

אמר לו ענר כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך,

אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך,

אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו,

אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר, ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך הה"ד (בראשית יח) "וירא אליו ה' באלוני ממרא".

 

חברו, שכנו הפך להיות מליץ יושר לאלוהי אברם! צריך לשמוע בקול ממרא ולכן זכה שבמקומו יישב אברם עם בני ביתו.

נחתום בדרשה בדבר ריבוי העם – בפרשה אברהם מתברך 'ככוכבי השמים' וכן 'כעפר הארץ', לאחר העקידה מבורך אף 'כחול אשר על שפת הים' – וכך מפרש הרבי מסלונים (נתיבות שלום, ויצא) יש להבחין בין שלוש דרגות של ברכה בהן התברך אברהם: כוכב, חול ועפר.

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (בראשית פרק טו', ה')

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (בראשית כב', יז')

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. (בראשית יג', טז')

'כוכבי השמים' – 'כוכב נולד'!, מסמל/ים יחיד/י סגולה עובד/י ה', אבל אין להם שייכות זה לזה, וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים.

'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם מאוחדים כולם יחד הרי הם כוח עצום המגן על כל הבריאה מפני גלי הים. וכמו כן בישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, כוח האחדות מגן על הבריאה.

'עפר הארץ' תכונה הנושאת גם דבקות, כוח זה יש לו את כוח הצמיחה. מה שאין כן כוכבי השמים והחול אשר על שפת הים, שיש להם מעלות אבל אין בהם כוח צמיחה. וכל הבריאה מתקיימת מכוח הצמיחה של עפר הארץ.

אנו מתיימרים להיקרא בני אברהם, יומרה זו מחייבת אותנו להתנהג כאברהם וכרועיו; אם נקבל את הברכה כ'כוכבי השמים' או כ'חול הים', הרי שתפקידנו נטול קשר וחובה כלפי האחֵר; אך אם בורכנו כ'עפר הארץ' המביא לצמיחה, לתולדה, ברכה זו מחייבת התנהגות שלא תביא לצמיחת קוץ ודרדר או לענה ורוש ובוודאי לא להשתלטות יבלית כדברי 'נגה הראובני': 'אזרח' הוא יבלית כדברי המזמור: "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהלים ל"ז, ל"ה). חובתינו, זכותנו לדאוג לאחר ולרכושו.

ולוואי שדרכו של אברהם אבינו – 'אב המון גויים' - מידת החסד, תנחה אותנו ונקיים את דרכיו והוראתו לרועיו. הארץ מובטחת לנו בתנאי שנתאחד ונדון עצמנו ושכנינו בחסד, וננהג בחסד.

 

 


שבת שלום וחודש טוב! היום ר"ח חשוון.

בפרשה ישנם שני נושאים מרכזיים – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל דור הפלגה. נתמקד בסיפור המבול ובמנהיגותו של נח.

חתימת פרשת בראשית עם הפסוק  - "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה: ומיד פרשת נח - אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:" (בראשית ו', ח' – ט')

האם ההכרזה שהאיש נח מצא חן בעיני ה' היא לחיוב ולתיאור מידותיו או כביקורת, על אחת כמה וכמה הפסוק הפותח את פרשת נח – 'בדורותיו'? כיצד עלינו להבין מילה זו?

ואכן המדרש אומר "יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים, משל למה הדבר דומה, אם יתן אדם סלע של כסף בתוך [מאה] סלעים של נחשת, אותה של כסף נראית נאה, כך היה נח נראה צדיק בדור המבול, יש דורשין אותו לשבח כיצד, לנערה שהיתה שרויה בשוק של זונות והיתה כשרה, אלו היתה בשוק הכשרות על אחת כמה וכמה, משל לחבית של אפרסמון שהיתה נתונה בקבר והייתה ריחה טוב, אילו היתה בבית על אחת כמה וכמה". (מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת נח סימן ו')

כיצד עלינו להתייחס לנח!

ביום חמישי בבוקר חגג איתי שוורץ את בר המצווה ומיצר אני על שלא נכחנו כולנו באירוע ולו כדי לשמוע את דבריו והבנתו את הפרשה. בדרשתו הנוקבת אמר – "אני לא התחברתי לשום דבר מהפרשה בגלל שלדעתי נח היה בנאדם לא טוב וגם אלוהים עשה הרבה שטויות ואיני מתחבר לאף אחד בפרשה. אלוהים עשה שטויות מכיוון שהוא לא נתן לבני העם הזדמנות להוכיח לטובה והוא ישר אמר לנח שהוא מביא מבול חזק. ונח לא אמר לאלוהים כלום ואלוהים הרג אנשים בלי כוונה טובה לפגוע ואני מרגיש שאלוהים יצא לא טוב ולא הוגן. "

הסברתי לו שהוא כיוון לדעת גדולים, אכן המדרש מבהיר שנח ניסה לתקן את בני דורו והסביר להם מה עליהם לעשות! עצם הדרשה מעידה על הקושי שאיתי מעלה בדבריו! וכן ביחס כנגד מעשה המבול עצמו.

עלינו לברר - מדוע ה' מסביר/אומר לנח מהי תוכניתו? נראה ש'הרמיזות' ישנן, אך, האם נח דואג לזולת, לאחר, לעולם, או שמסתגר בתיבה? אומר את הביטוי 'אחרי המבול'!

(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:  (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

מה מצפה האלוהים מנח? נעיין בדברי הנביא יחזקאל (פרק יד') – לדעתו דמותו של נח יחד עם איוב ודנאל (אי אפשר לדעת האם כוונתו לאותים אישי התנ"ך ובכל מקרה הפרשן 'הספורנו' מקשר בין נח בפרשה לבין נח שבנבואת יחזקאל.

ראשית דברי הנביא - (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (טו) לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה: (טז) שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה: (יז) אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יח) וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ: (יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם:  (כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי ה'.

וכך מפרש הספורנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

על הפסוק (בראשית ו',ח') "ונח מצא חן בעיני ה'" משתמש בדברי הנביא יחזקאל ואומר:

"ונח מצא חן". להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה כאמרו: "ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו".       

וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז"ל: "עילם, והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד".  וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים עניין המדינות לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה.

כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקווה שיחזירם בתשובה כאמרם ז"ל: (ברכות פרק מי שמתו) "אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה".

הנביא יחזקאל טוען כנגד נח הבונה תיבה, מציל עצמו בלבד, זאת בשל אי עבודתו הציבורית, במבחן התוצאה נח כשל! דורו לא שב בתשובה כפי שיונה הצליח בנינוה! ולכן הספורנו מבאר את מציאת חן של אלוהים בנח כדרך להסביר מדוע בכל זאת הצליח נח להציל את משפחתו! הרי ה' לא רצה שהוא יציל בנים או בנות – אלא אומר הספורנו בשל מציאת חן קיבל נח את הזכות להציל את בני ביתו. מעניין להשוות את מציאת חן זו למציאת חן של ישראל בעיני המצרים ובשל מציאת חן זו הם המצרים השאילו לנו את כלי הזהב, כלי הכסף והשמלות וכולנו יודעים מה קרה עם הזהב וה... – בניית עגל הזהב והמשכן, היהדות המונותיאיסטית הפכה לעבודה מוחשית!

נחזור לשאלתו של איתי – מדוע אין נח מוחה, מדוע אין הוא פונה לאלוהים ואומר – איני שותף למהלך, איני נכנס לתיבה או אפילו איני בונה את התיבה?

אין זו שאלה אסורה, להיפך שאלה זו מופיעה בזוהר החדש לפרשה (תוספת לזוהר עצמו) !

אך כדי להבין את דברי הזוהר נקדים ונעיין בציווי האלוהי לצאת מהתיבה וכיצד נח ביצע את הצו! (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: (יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַוְצֵא {הַיְצֵא} אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ: (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ: (יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה: (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

מסביר הרב בני לאו (טורו בעיתון הארץ לפרשה בשנת התשס"ט) "לעומת נח הצייתן בכניסתו, מתגלה נח אחר, המשמיע קולות שונים עם יציאתו. צריך אוזן רגישה לשמוע את החריקות בהתנהלותו (בראשית פרק ח): וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ובני בניך אתך: ויצא נח ובניו ואשתו ובני בניו אתו.

"וידבר אלהים". זו הפעם הראשונה במקרא שמופיע הדיבור. עד עתה (שמונה פרקים) מופיעה עשרות פעמים אמירה של האל: "ויאמר אלהים". מה ההבדל בין "אמר" לבין "דיבר"? באמירה אין יסוד של דיאלוג. זוהי עשייה במעמד צד אחד. יש בתורה כמה פעמים שבה האמירה מופנית כלפי עצמי. כך, למשל, מתארת התורה בהמשך הפרשה שלנו את החלטת האלוהים להימנע מהענשת האדמה בחטאי האדם: "ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"..."

מעניין לשים לב שבצו להיכנס לתיבה – האל רומז, הפרידו בין הנשים לגברים, בעת צרה אין לקיים יחסי מין! ברם ביציאה מן התיבה האל מחלק לפי משפחות ואילו נח הצייתן, אינו מבצע את הצו ומשאיר את בני ביתו בנפרד. מסביר הרב בני לאו – נח חש שלאחר אסון כזה אי אפשר לחזור לשגרה, יש להתאבל על העולם שחרב!

יתרה על אמירה רמוזה בהתנהגות, יוצר, משחזר 'הזוהר החדש' את הויכוח, את הדיבור האלוהי לנח - וזה לשון הזוהר החדש (בתרגום מארמית) -  " מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו ואמר: ריבונו של עולם נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך!

השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: רועה שוטה! עכשיו אמרת לי כך?! למה לא אמרת לי בשעה שאמרתי לך: 'אותך ראיתי צדיק לפני' ואחר כך אמרתי לך 'הנני מביא את המבול מים' ואחר כך אמרתי לך 'עשה לך תיבת עצי גופר' - כל זה אמרתי ועיכבתי בעדי כדי שתתבע רחמים על העולם, ומאז ששמעת שתנצל בתיבה לא עלה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם ונכנסת לישב בתיבה וניצלת. וכעת כשאבד העולם פתחת את פיך לדבר לפני בבקשות ורחמים? "

מדרש זה מבהיר – שהדיבור האלוהי טוען טענה נוקבת - האל רומז לאדם, תתווכח, תגיב, איני רוצה ציות! הזוהר ממשיך ואומר – לנח היה ללמוד כיצד להתנהג מגדעון השופט! (כלומר אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך!) ומה אמר גדעון למלאך ה', כאשר זה התגלה בפניו ואמר לו 'ה' עמך גיבור חיל'! -  וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ: (שופטים ו', יב' – יד')

וזה לשון הזוהר החדש "רבי אליעזר אומר היה צריך נח לדרוש מאלוהים רחמים על העולם שהרי האל אוהב את אלו שאומרים דברים טובים על ישראל, מנין היה לו ללמוד? מגדעון בן יואש שלא היה זכאי או בן זכאי ומשום שאמר דברים טובים על ישראל (נבחר) ומה הם הדברים בטובים שאמר - מה נכתב בו? "ויאמר לו ה' לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין" (שופטים ו') מהו "בכוחך זה"? דברים טובים שאמרת על בני יגרמו לי להציל את ישראל מיד מדין."

לכל מי שביקר בבית ספר לקצינים רואה במגרש המסדרים את הכתוב – 'וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן: (שופטים ז', יז') מה המיוחד במעשה גדעון? ראשית אין הוא מציית ומאמין לשליח האל אלא בוחן ומבקר! כלומר הזוהר מצביע על דמות מקראית שאמורה ללמד אותנו – כיצד עלינו לנהוג, אין לציית אפילו לא לצו האל, נח היה צריך להתווכח, כפי שיעשה זאת אברהם בשומעו את רצון ה' להחריב את סדום!

הזוהר ממשיך ומסביר מדוע בחר נח לשלוח את העורב ואומר – "דבר אחר העורב שבא מיהודה שנקרא עורב שנאמר "אנכי אערבנו", "הערב" כתיב בלא וא"ו."

נוכל ללמד מדרשת הזוהר – כיצד עלינו לנהוג? מה יש ללמוד מנח וכיצד יש לתקן את המעשה?

מעניינת מאוד ההוכחה מהתנהגותו של גדעון וכן על תפקיד העורב?! הערבות ההדדית בין בני אנוש מחייבת! הטבע אמור ללמד כיצד יש לנהוג – אנו ערבים זה בזה!

וכך כשאלה בשירו של גיורא פישר 'עורבים' – בספרו 'צירי חיים', הוצאת 'קשב לשירה' 2014

לַהֲקַת עוֹרְבִים שְׁחוֹרָה

קוֹרֵאת קְרַע רַע מוּל חָלוֹנִי.

וַאֲנִי מוֹדֶה לְגִילִי  שֶׁלִּמֵּדנִי:

שֶׁשָּׁחֹר לֹא רַע

קוֹלִי -

לֹא עָרֵב מִזֶּה שֶׁל עוֹרֵב,

וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיק חָשׁוּב

שֶׁאלוהים יַטְרִיחַ לַהֲקַת עוֹרְבִים

בִּמְיוּחָד בִּשְׁבִילִי.

האם יש להטריח עבורנו? האם יש לטרוח עבור האחר?

בין אמירה לדיבור – מהכניסה לתיבה וליציאה - 'ריח הניחוח'

ביציאתו של נח מן התיבה הוא בונה מזבח! מדוע אין נח מקריב על גבי מצבה? ומדוע נכתב שה' מריח ריח הניחוח – מהי ה' הידיעה?

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח', כ' – כא')

וכך מבאר רבי שמשון ב"ר רפאל הירש  - (בדרך כלל נקרא עם שם אביו; רשר"ה) נולד בשנת תקס"ח (1808) בהמבורג שבגרמניה. בנערותו השפיע עליו מאוד רבה של העיר רבי יצחק ברנייס ('חכם ברנייס'), ששילב למדנות והקפדה במצוות עם פתיחות מסויימת למודרנה. בגיל עשרים עבר למנהיים ללמוד בישיבתו של רבי יעקב יוקב עטלינגר בעל "הערוך לנר", ולאחר שלמד זמן קצר באוניברסיטה נתמנה בשנת תק"צ (1830) לרבה של העיר אולדנבורג והמחוז, ושם החל להיות מעורב בוויכוחים בכתב ובעל פה עם יהודים שנטו לרפורמה. ..., נודע בעיקר פירושו לתורה שכלל תרגום התורה לגרמנית ופירוש רחב גם הוא בשפה הגרמנית, עם מגמה חינוכית מובהקת, אותו פירסם בפרנקפורט בשנים תרכ"ז-תרל"ח (1867-1878)

"...שנה שלמה הקדיש נח את כל כוחו - להצלת בעלי החיים; ועתה, ברגע הראשון של הגאולה, - הוא מקריב אותם לקרבן! ולקרבן זה יש חשיבות היסטורית עולמית; שכן, הפסוקים הבאים מעידים בפירוש, - שכל התפתחות הארץ והאנושות עד היום היא תוצאה של הקרבנות האלה, כביכול: תשובה ותגובה להם: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו" וגו'. עתה, מה היתה כוונתו של נח, עת בנה את המזבח והעלה את העולות? מה ביקש להביע במזבח ובקרבן, - אם בשכר זה הובטח לו קיום העולם עדי עד?

מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם, - ובו הארץ, כביכול, מתרוממת אל - על...אנחנו רשאים להקריב רק על גבי מזבח, - העשוי אבנים אחדות; ואסור לנו להקריב על גבי מצבה, - העשויה אבן אחת, כלקיחתה מידי הטבע. אנחנו מצווים לבנות את המזבח; וגם אסור לנו להעמידו "על גבי כיפין ועמודים" (מכילתא כ, כד); המזבח קרוי "מזבח אדמה" (שמות כ, כא): עליו להיות מחובר לאדמה (זבחים נח ע"א) - כהמשך לאדמה. שכן, זה עיצומו של המזבח: בו מתרוממת האדמה אל ה' - בזכות מעשה האדם. לקחת אבן אחת ולהקריב על גבה, - פירושו: להישאר במעמד הטבע. ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי - כדי לעלות משם אל ה'. ובכן, שעה שנח בנה מזבח לה' - בארץ שניתנה לו שנית -, הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה האדם ישים שם אבן על אבן, - עד תהיה כל הארץ הראל מקודש."

נוכל לפרש בדרכו שבעצם בניית המזבח השכיל נח להבין שתפקידו אינה רק להמשיך את הטבע ולהשתמש בקיים, אלא עליו לבנות משהו, ליצור, להבין שבאחריותו לבנות! עצם מעשה זה הביא לכך שה' – מריח את ריח ה-ניחוח!

כאן מסביר הרש"ר הירש מה כוחו של הריח ומה משמעותו!

"...ריח הניחח. "ניחח" הוא שם עצם משורש "נוח" (כדוגמת "ניצוץ" משורש "נוץ"), והוא מצוי רק בביטוי זה. "נח": תנועה שהגיעה אל המנוחה. "הניח": להביא אל המנוחה, לתת מנוחה; ומכאן בהשאלה: למלא משאלה, להניח את הדעת. כך: "יסר בנך ויניחך" (משלי כט, יז), "פני ילכו והנחתי לך" (שמות לג, יד). אך לא מצאנו שורש "נוח" בהוראת: סיפוק הנאה גשמית. ומכאן, שהוראת "ריח ניחוח" איננה: ריח נעים. רק פעם אחת מצאנו: "ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו, טז). אך דומה, שגם שם - ודוקא שם - הרי הוא מציין סיפוק רוחני.... - נמצאת זו הוראת "ניחוח": סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחר. "ריח ניחוח": ריח של סיפוק ומילוי משאלה, ולא: ריח ערב ונעים. "ריח" משורש "רוח". נזכור את הוראת "ריחיים": טחנה; והרי מכאן הוכחה, ש"ריח" מציין בעיקר - לא את פעולת חוש הריח - אלא את תכונת העצם, שריחו נודף. הריחים טוחנות הדק היטב; ומכאן הפועל "הריח": חלקיקיו הדקים של עצם נקלטים בגוף עם הריח. ריחו של דבר נודף, אם חלקיקיו הדקים מתנדפים. וזה כל עצמו של חוש הריח: חלקיקים דקים של עצמים רחוקים באים עמו במגע ישיר. חוש הטעם והמישוש חש בעצמים על פי מגע ישיר; חוש הראיה והשמיעה קולט רשמים מעצמים רחוקים; ואילו חוש הריח ממוצע ביניהם: העצמים רחוקים - כמו בחוש הראיה והשמיעה; אך חלקיקיהם נוגעים באבר הריח - כמו בחוש המישוש והטעם. משום כך אומרים "ריח" גם על הרגשה קלושה ביותר: "מריח מים יפריח" (איוב יד, ט); "מרחוק יריח מלחמה" (איוב לט, כה). נמצאת הוראת "ריח": הרגשת ביטוי קלוש ביותר.

הקרבנות הם "ריח ניחוח": הם ביטוי קלוש ורומז בלבד - להיענות לרצון ה'; הם מבטאים ברמז קלוש, - שרצוננו לעשות את רצון ה'. הקרבן עצמו עדיין איננו "ניחוח"; אך הוא "ריח ניחוח"; הוא רומז לנחת הרוח, שה' ימצא בחיינו; הוא רומז, שרצוננו לעשות את רצונו... והנה הוא אומר כאן "ריח הניחוח" - פעם יחידה במקרא. כל שאר הקרבנות מבטאים רק "נחת רוח" חלקית; שכן, אדם יחיד ותקופה יחידה לא יוכלו להשלים את הכלל כולו; משום כך: "ריח ניחוח". אך נח עמד בראש כל אנושות העתיד; קרבנו ביטא את כל המעשים, שהאנושות תעשה במרוצת כל הדורות; במעשים אלה יוגשם רצון ה', ותושלם נחת הרוח; משום כך היה קרבנו "ריח הניחוח": רמז להשלמת נחת הרוח שהאנושות תשלים לה'..."

לדעת הרש"ר הירש ריח הניחוח היא העדות שהאל מבין שיש כאן נחת רוח, האדם, נח מבין שעליו לפעול מעצמו!

נחזור לסיפור המבול – נח נדרש לבנות תיבה, מתברר שהצו היה על מנת לעוררו לתגובה, ברם הוא לא הבין ולכן נדרש העולם כולו לשלם את המחיר. ביציאתו מן התיבה הבין נח את מה שאמור היה לקלוט לפני המבול והוא מלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג! ובתקווה שננהג כראוי עוד בטרם העולם יחרב!

בחסידות נעזרים בדמותו והתנהגותו של נח על מנת להבהיר איזה סוג מנהיגות רצויה בעינינו - האם נוכל להבחין בין "איש צדיק" המסתגר בד' אמות ביתו, לבין מנהיג הדואג ומשפיע על החברה סביבו? 'צדיק של פרווה' לעומת 'צדיק של תנור'!

הפרשנות זו אף נסמכת גם על תיאור בניית התיבה ואומרת - אותו 'צוהר' הקיים בתיבה מלמד על מעבר בין 'צהר' – 'צרה' – 'רצה', בשיכול אותיות. מעבר זה מצביע על תפקידו וכוחו של המנהיג, הצדיק. ועל כל אדם ללמוד כיצד להיחלץ מצרה באמצאות הרצון!

 

"צהר תעשה לתיבה" – צהר תעשה לתיבה היוצאת מפיך, (בשם הבעש"ט), התיבה, הסיפור מהווה סמל למילותיו של האדם היוצאות מפיו. על האדם לתת את דעתו על כל מילה, כל כל תיבה היוצאת מפיו – וכן יש לברר כיצד ניתן להעיר, להאיר את הצרה כך שתהפוך לרצה, לרצון, כיצד בואה של  צרה ניתן יהיה להופכה לכדי מעשה המחייב נכונות ורצייה.


פרשת בראשית התשעה?

שבת זו פותחת את פרשות השבוע, מנהג יהודי בבל ניצח את מסורת יהודי ארץ ישראל! בארץ ישראל נהגו לקרוא לפי סדרים, כאשר סיימו לקרוא את התורה בשלוש וחצי שנים ובשמיטה פעמיים. יהודי בבל נהגו לקרוא בכל שבת – פרשה ובכך נהגו לחתום את התורה בשמחה תורה, כידוע בחוץ לארץ מציינים שני ימי חג ולכן חפשו ויצרו תוכן לחג 'שמיני עצרת' וליומו השני קרוא 'שמחה תורה'. בקהילה נוגים לקרוא שליש הפרשה כמנהג א"י אך לא לפי סדר הסדרים אלא לפי שליש הפרשה!

שבת היא שבת מברכים בשישי ובשבת נציין את ראש חודש 'מר חשון'! ומזל טוב למשפחת פראוור על חתונת בנם נמרוד לבחירת לבו מעיין וכן מזל טוב לאיתי שוורץ שיחגוג בר מצווה בבוקר יום חמישי!

נושאים מגוונים בפרשה –

א.      תפקיד הפסוק הראשון ונתחיל במילה 'בראשית' –

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (בראשית א', א')

מה פירושה של המילה הראשונה בתורה 'בראשית' ומה פירושו של הפסוק הראשון. כיצד תורגמה המילה 'בראשית'. אונקלוס (אחיינו הגר של טיטוס או עקילס הגר נכתב בתחילת המאה השנייה לספירה ונערך בבבל) פירש – 'בקדמין ברא ה'...'. תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (נערך לא לפני המאה השמינית לספירה) – 'מִן אַוְולָא בְּרָא ה'...' כלומר 'בתחילה'. תרגום ירושלמי מתרגם (כנראה תרגום נאופיטי/חדש, נמצא על ידי נזירים מומרים במאה ה1 או ה2 לספירה) – 'בחכמה ברא ה'...',

החידוש בתרגום השבעים תורגם הפסוק במשמעות 'אלוהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ' וזאת על מנת למנוע את הספק שקיים אל בשם 'בראשית' והוא זה שברא את אלוהים...
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי לתורה ליהודי אלכסנדריה דוברי השפה היוונית והמסורת מייחסת את התרגום לתלמי השני מלך מצרים (פילדלפוס, מלך בין השנים 247-285 לפה"ס) מעשה המתואר בספר החיצוני 'אגרת אריסטריאס'. המלך הושיב שבעים (ושנים) מחכמי ישראל על מנת שיתרגמו כל אחד בנפרד ובכך תתברר מהימנות התרגום. בסיפור מתואר שכולם תרגמו בשווה אך לכול השבעים היו אותם שלושה עשר תיקונים, שינויים.
במסורת התלמוד (בבלי מגילה ט' ע"א) מופיעה ברייתא המתארת את מפעלו של תלמי –

[מגילה ט ע"א – ע"ב] גְּמָרָא [תַּנְיָא] , אָמַר (רב) [רַבִּי] יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, (בראשית א) "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". (שם) "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". (שם בּ) "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". (בראשית ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", [וְלֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם"]. (שם יא) "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". (שם יח) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". (שם מט) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". (שמות ד) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא [בְנֵי] אָדָם". (שמות יב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". (שם כּד) "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ": ט' ע"ב] (במדבר טז) "לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". (דברים דּ) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". (שם יז) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, (ויקרא יא) "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה:


כל תיקון, שינוי בתרגום, מעיד שאף לחכמים היו שאלות מעין 'ביקורת המקרא', מהו 'בראשית' ? וכן, מדוע ה' בבריאה ובעיקר בבריאת האדם מדבר בלשון רבים, נוסח המראה, לכאורה, שהוא מתייעץ עם...

מעניין לציין תיקון נוסף של תרגום זה אף הוא בפרשתנו והוא בא לידי ביטוי בקידוש הערב!

תיקון לפסוק (בראשית ב', ב') "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:" המתורגם 'ויכל אלוהים ביום הששי ....וישבות ביום השביעי...', הביא את חכמי המדרש להסביר את כפל המעשה ביום השביעי, שלכאורה סותר זה את זה, כיצד 'ויכל', ה' גמר את מלאכתו בשביעי, ובו ביום 'וישבות' וכל זה ביום השביעי, וזה לשון המדרש: "אר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה", (בראשית רבה פרשה י', ט') כלומר זה כוחו של ה', עובר כחוט השערה ממצב למצב.

ב.      מכאן לשאלה רחבה יותר, לשם מה עלינו לכלול התורה את ספר בראשית, הרי יותר נכון (מבחינה לאומית) להתחיל בספר שמות במצווה הראשונה 'החודש הזה לכם ראש חודשים'?

סיפורי בראשית על מה ולמה – מהו המסר ? רבים המצטטים את דברי רש"י הפותח את פרשנות התורה במדרש תנחומא: - "בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב', ב') מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית', משום (תהלים קיא' ו') "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:" מדרש זה לכאורה מסיר כל ויכוח על בעלות על ארץ ישראל שהרי העולם בבעלות האל וברצונו... אך דומה שאין להתעלם מן הידיעה שה' אומר לאברהם בברית בין הבתרים 'כי לא שלם עוון האמורי' (בראשית טו', טז'), כלומר איני יכול להעניק לך, אברהם, את הארץ כל עוד האמורי חי בארץ. יתרה על זאת בספר ויקרא (יח', כה' – כח') נאמר "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם." מכאן יש לומר שהארץ ניתנה ליושב בה בתנאי שיקיים את חוקי ה', אין הארץ ניתנת ללא תנאים. הברקה שלמדתי מאיש חינוך דרק פרלמן על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' – ארץ ישנה חדשה או תל – אביב, לכתוב את שם הספר 'אל/על - תנאי - לנד', ארץ ללא תנאים או ארץ בתנאי ש... ביודעינו את קורות חייו של רש"י הלא הוא רבי שלמה יצחקי שנולד בטרוייש שבצפון צרפת 1040 וידוע שרש"י השתתף בצרות הכלל בגזירות תתנ"ו, 1096, מסע הצלב הראשון, בהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם ונפטר בשנת 1105. הרי שניכר שפרשנותו על התורה מכוונת לציבור היהודי השומע את טענות הנוצרים על בעלות על הארץ שבשמה יוצאים למסעי הצלב. רש"י בצטטו מדרש זה מכוון לומר 'כל אחד יבוא זמנו', גם זמננו יגיע. אכן אנו היושבים בציון מודעים לשאלת זכותנו על הארץ ודומה שכאן המקום להזכיר שהארץ ניתנת בתנאי ש... ולא, ללא תנאים, ויפה שעה אחת קודם בבירור התנאים !

אלטנוילנד – ארץ ישן חדש, תל אביב, אל/על תנאי לנד!!!

הסבר נוסף למשמעות ערכית שבסיפורי בראשית יבוא לידי ביטוי בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוואלאז'ין 1817-1893, בפירושו 'העמק דבר', היה לראש הישיבה בוולוזי'ן בשנת 1853) שהיא מרתקת וחשובה בעיני. הוא מסביר ומפתח מדוע ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'.

"...והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומימיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה.

כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה  עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם.

ובמדרש רבה פרשת וירא (פמ"ט) נאמר: "על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "אהבת צדק ותשנא רשע", אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען, "על כן וגו' " והיינו ממש כאב המון גויים, שאף על גב שאין הבֵן הולך מישרים, מכל מקום, (עליך לפעול כ)שוחר שלומו וטובו.

וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברם ולוט כמו שנתבאר פ' לך לך.

וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שביקשו ממנו כמבואר במקומו.

ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולי ה'. מכל מקום דבר עמו דברים רבים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע"ד) 'קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים', עיין שם. ונתפייס עמו מהר.

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד  לזה הספר שהוא ספר הבריאה ומשום הכי נקרא כמו כן 'ספר הישר' על מעשה אבות בזה הפרט."

כלומר, לדעת הנצי"ב עלינו ללמוד מספר הישר כיצד לנהוג עם החושבים אחרת, הן בתוכנו, לא לומר בשם ה' על החושבים אחרת שהם ... וכן עלינו ללמוד כיצד להתנהג עם האחר ואפילו עם השונא שהרי כולנו ברואי השם וכולנו נבראנו בצלם אלוהים.

ספר בראשית ופרשת בראשית מציבים בפני הקורא/ת, הלומד/ת שאלות, דילמות !

ידוע שבגישה המסורתית (עד לאחרונה!) לא נהגו לקיים שיעורי תנ"ך ולא בכדי, הקריאה מעוררת מחשבות...

(עיינו במאמרו של מרדכי ברויאר 'מנעו בניכם מן ההגיון' בספר 'מכתם לדוד', בר אילן תשל"ח' ובמאמרה של איריס פרוש 'מבט אחר על "חיי העברית ה’מתה’" : הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה' אלפיים 13 (תשנז)  1996)

קריאה זו אינה בהכרח רק בכיוון של 'כזה ראה וקדש' אלא אולי גם 'כזה ראה וחדש' !!!

ג.       השבת יום שכולו טוב, יום שכולו יום, ללא ערב!

נחזור לתחילת הפרשה ונבחין ב'חתיכה החסרה' – 'חסר פסוק'?!

ומכאן בכל יום בבריאה ישנה חתימה 'ויהי ערב ויהי בוקר' והנה ביום השביעי – חסר הפסוק! המנהג לומר בפתיחת הקידוש בערב שבת 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ויכולו...' הרי נסוב על ערבו של יום ה' ולמחרתו ביום השישי, מדוע אם כן, אין את הפסוק 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי/השבת' ? על כך משיב הרבי מגור (הרב יהודה אריה ליב אלתר 1847 – 1905, מחבר הספר 'שפת אמת') בדרשתו בשנת תרמ"ג 1883 "...שבימי החול צריך להיות העבודה על ידי הגשמיות לכן כתיב בכל יום 'ויהי ערב' אחר כך 'ויהי בוקר' שבא האור על ידי הערב והחושך. אבל בשבת לא כתב ערב, שיש בשבת קודש הארה מעין שהיה קודם החטא." השבת כולה אור, אין בה את משמעות ה'ערב', לכן לא נכתב הפסוק 'ויהי ערב...שבת', בשבת עלינו לנסות למצוא ולחוש את 'האור' שבלילה, האור שבקצה המנהרה !
ד. הבריאה – שני תיאורי אדם! זכר ונקבה בראם! האדם (יחיד/זוג) נברא יחידי!

מחר נציין את נישואי נמרוד למעיין, ובפרשה שני תיאורי בריאה, האדם האחד נולד זכר ונקבה ואיעלו האדם השני נולד לבדו ובניתוח הוצאה הצלע ונבראה האישה!

הרב סולובייצ'יק מסביר בצורה קיומית את הרעיון שבשני התיאורים, ישנו אדם הנולד בצוותא ותפקידו בגן עדן עלי אדמות, לעבוד ולשמור, לחיות חיי קהילה ביחד ובשיויון ואילו האדם השני שנולד לבד ומצטרפת האישה הוא בתפקיד של לרדות ולשלוט! על בני האדם למצוא דרך לאזן בין שתי התפיסות הללו, בין האדם העובד ומשמר לבין הרודה והשולט.

כך גם בלב האדם עצמו, מבהיר ר' שמחה בונם מפשיסחא במשל על 'חובת שני הכיסים', ר' שמחה בונם אמר לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: "בשבילי נברא העולם", ובכיס השמאלי: "אנוכי עפר ואפר".

על האדם לאזן בין הצורך שלו להבין את תפקידו בעולם, לקבל את העובדה שבשבילו נברא העולם, לבין ביטול האגו, עד כדי ענווה שאינה מאפשרת לחיות בשלווה, היותו עפר ואפר!

קריאה לאדם להבין את מקומו ותפקידו באה לידי ביטוי במשנה בסנהדרין (פ"ד, מ"ה)  ללא התוספת המאוחרת 'מישראל' המצמצמת את משמעות האימרה:

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם.

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" כל המציל נפש...

מהנצי"ב למדנו על שמו של 'ספר בראשית' כ'ספר הישר', המחייב קריאה פרשנית, חביב אדם, חביב האדם – כל אדם נברא בצלם יהא חביב. וכך מפרש ר' ישראל ליפשיץ (1782 - 1861 גרמניה, דנצינג) את דברי רבי עקיבא במשנה (אבות ג', יד'):

"הוּא הָיָה אוֹמֵר (רבי עקיבא), חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:"

כותב ה'תפארת ישראל' (בפירושיו 'יכין' ו'בועז') על משנה זו:

(בפירושו 'יכין') הוא היה אומר חביב אדם – נראה לי ד"האדם" גרסינן, דהיינו: אפילו עובד כוכבים... שמע מינה שגם לעובדי כוכבים יש צלם אלהים

(ומרחיב בפירושו 'בועז') "אמר המפרש, ואגב דאתא לידן (ועכשיו שבא לידי), נימא בה מלתא (אומר בו דבר) שמצוה לפרסמו, דמימי נתקשתי במאמר זה של חז"ל ביבמות (סא' ע"א) דאמרינן התם (שם) 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם'.

דקשה וכי ס"ד (סלקא דעתך, עולה על דעתך) שחז"ל יאמרו על עכו"ם שיש לו צלם אלוהים כפי שביררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה.

ותו (ועוד), דא"כ מה זה דקאמר קב"ה "והייתם לי סגולה מכל העמים", ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהיה מאמר זה רק כאומר "והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם"

ותו (ועוד), דא"כ יהיה כל מעשיהם מעשה בהמה שאינו בעלת שכר ועונש, והרי דבר זה סותר למה דקיי"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב (כסנהדרין קה' ורמב"ם פ"ח ממלכים)

והרי גם לולא פה קדוש של רז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינים בתה"ק (בתורה הקדושה) שהיא אלוהית, ועושין ג"ח (גמילות חסדים) גם לישראל, וכמה מהם שהיטיבו ביותר לכל באי עולם.

כהחסיד יענער שהמציא אפאקקענאימפפונג שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין.

ודראקא שהביא הקארטאפעל לאייראפא שמעכב כמה פעמים הרעב.

וגוטענבערג שהמציא את הדפוס.

וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעוה"ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רסב' ע"י הסתת המומר פסעפפערקארן ש"ט עם הכמרים קשר של רשעים שלו, ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובפעוליו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ"ל לתורה ועי"ז רדפוהו רובו וימררהו אוייביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו.

וכי ס"ד (סלקא דעתך – יעלה בדעתך ) שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעוה"ב לאחר הפרגוד ח"ו (חס וחלילה) והרי הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה."

כלומר – חביב כל אדם, כל אדם נברא בצלם אלוהים!

ה'. מנהיגות, מרצח אח בידי אח ללימוד על תפקידו של האדם!

הפרשה נחתמת בפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:" (בראשית פ"ו, פ"ח) וזאת לאחר תיאור רצח הבל בידי קין! מה יעשה נח בעת פקודה?

אחי אהרל'ה הביא לי את שירו של - מירון איזקסון  - 'אדם מביא', נעיין ונלמד מהבית הראשון! המעשה דורש מהאדם לצאת ממקומו אל מקום אחר! על האדם לפעול!

אדם מביא על עצמו

את המקום אליו שלח עיניו,

לולא נשא לשם עיניו

היה המקום נשאר בשלו

והאיש היה נוח בתוכו.

 

מביתו הולך אדם

להביא מילים של אחרים

להשמיע אותן בפי אביו ואימו.

הם בודקים בידיו

אם הביא עבורם את הדיבור עצמו.

 

אדם אינו צריך

שדות בחייו

שתמיד יכול הוא

לתעות בין חדרי ביתו,

לשאול היכן רועים אחיו

ולחפש פריחה בקיר ילדותו.

 

תמיד בביתו מישהו

ישמור עבורו את אסונו

ומישהו אחר יחלום את חלומו.

 

נחתום בדרשה על רצח הבל – "אמר ר' שמעון בן יוחי 'קשה הדבר לאומרו ואי איפשר לפה לפרשו',

(למה הדבר דומה) משל, לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגששין לפני המלך, אילו רצה המלך פירשן, לא רצה לפרשן חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר: יבעי דיני קדם מלכא (יתבע דיני מלפני המלך), כך, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"..." (בראשית רבה, פרשה כב')

האומנם ר' שמעון בר יוחאי טוען שקול דמי הבל צועקים עליו, או ככתוב 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה'? האמירה של רשב"י – קשה הדבר לאומרו... מעידה שבדבריו יש מן ההטחה, ההתרסה!

משל זה בפי ר' שמעון בר יוחאי מקדים אזהרה "קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו" נראה  שהדרשן  מעלה טענה על גבול ההתרסה,, קין הוא האתלט הגובר על הבל, קין עושה זאת בזירתו של האל, האל, הצופה באתלטים/הגלדיאטורים, יכול/רשאי/צריך היה למנוע את ההרג בתנועת יד הרי תיאור זה לקוח מזירת הגלדיאטורים: ברגע שהאחד גובר על השני הוא פונה במבט אל המלך ומקבל ממנו סימן האם להרוג או להשאיר בחיים. באם לא עשה זאת המלך הרי שהאחריות מוטלת/מועברת עליו – על המלך הרי הוא ה'.

כך מפרש המדרש "קול דמי אחיך צועקים אלי (עלי) מן האדמה", עלי - על האל. טענה זו, התרסה/ האשמת האל דורשת את הקדמת האזהרה, "קשה הדבר לאומרו."

אך נראה, בעקבות הסרט "גלדיאטור" (סרטו של הבמאי רידלי סקוט ארה"ב/אנגליה, 2000 משתתפים: ראסל קרואו, חואקין פיניקס, קוני נילסן, אוליבר ריד, וריצ'ארד האריס) שכוונת הדרשן יכולה להיות אחרת ובזה עיקר חידושו של ר' שמעון בר יוחאי הדרשן , שיאו של הסרט 'גלדיאטור' הוא כאשר הגיבור (הגלאדיאטור שידוע לכל שהוא, הוא אמור היה להיות הקיסר אלא בן הקיסר רצח את אביו ועלה לכס הקיסרות, ואותו שר סרב לכהן תחת בן הקיסר ועונשו היה להיות גלאדיאטור ) גובר על המתחרה ובניגוד לתנועת היד של המלך הוא מסרב להורגו ובכך זוכה לתשואות הקהל. סירובו של הגיבור להרוג את המתחרה מובן לקהל שהרי בכך מערער הוא על סמכות המלך לקבוע מי לחיים ומי למוות והקהל כולו יודע שהגלדיאטור הרי אמור היה להיות המלך/השליט. על פי קריאה זו הרי שתירוץ הגלדיאטור להצדקת ההרג – המלך ציווה, אינה מחויבת המציאות, המלך מצווה אך על האדם להחליט האם הוא שותף למשחק או שומר הוא על צלם האלוהים שבו, נכון שבמעשה זה הרי הוא מסכן את חייו , המלך יכול/עשוי להורגו אך מדוע דמך אדום יותר מדם חברך - נראה שלדעת הדרשן קין מסתתר מאחורי המלך, יכול היה המלך לצוות על חיי הבל ובכך להותיר בחיים את שניהם, אך למרות שהמלך אינו מפסיק את הקרב ולכאורה מצווה על מות הבל הרי שעדיין הרשות נתונה לגלדיאטור קין לא להרוג ולסכן בכך את חייו.

בסרט ובחיי הגלדיאטורים המסרב לצו המלך אחת דינו למות, הרי שכך גם במסורת היהודית ישנם קווים אדומים שאין לעבור עליהם, הדבר בא לידי ביטוי באמירה "על שלושה דברים ייהרג ולא יעבור" עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (כלומר באם מאיימים על האדם להורגו באם לא יעשה את אשר צווה הרי שייהרג) ואחד מהשלושה הוא שפיכות דמים, לכן

אין להסתתר מאחורי הנימוק באם לא תעשה את אשר ציוותי הרי שאני מסכן את חיי שהרי "מאי סמיק דמא דידי מדמא דידך" כלומר האם אדום דמי מדמו של הזולת ? כלומר העובדה  שיש סיכוי גדול שיהרגו אותי אינה מתירה לי להרוג את האחר על מנת להציל את נפשי .

הדרשן מוביל אותנו לטענה הרווחת, הרי המלך ציווה! או במילים אחרות ,הרי יצר הרע ניתן לי על ידי האל ומדוע באים בטענות אלי הרי שיש להפנות את הטענות לאל שברא אותי כפי שאני?

הדרשן (ר' שמעון בר יוחאי ) שם בפיו של קין את הטענה הפשוטה, אין הדבר תלוי בי,  אך תשובת הדרשן ליודעי הלכי הרוח בזירה שאכן יכול הגלדיאטור לסרב לצו המלך במחיר חייו, כך היה צריך לעשות.

דומה שהדרשן מעצים את הויכוח בין האחים וטוען שכך הם חיי האדם, יש והאדם טועה, האם מסוגל הוא להודות בטעותו? האם הרוצח מנסה להיתלות בטענות שווא?

מדרש זה טוען שניתן לראות בויכוח בין אחים קין והבל ויכוח על טריטוריה, או ויכוח על בעלות על המקדש - או ויכוח על אישה, ויכוח זה מבוסס על שאלת יסוד, האם האדם נוטל אחריות על מעשיו? האם האדם מכיר בעובדה הפשוטה שהרע הקיים בתוכו נתון לשליטתו ואין להסתתר אחורי טיעונים אלה או אחרים.

דרשות אלו מצביעות על סיפור זה, בנים/אחים ראשונים אלו פוגעים איש באחיו, סיפור זה מופיע כסיפור מעצב בתולדות האנושות ודומה שיש ללמוד מכך לגבי כל טענת בעלות, האם אין אנו מסתתרים מאחורי טענות היסטוריות אלו או אחרות ואין אנו מכירים בעובדה הפשוטה, אין אנו מעונינים להתמודד באמת עם שאלת הרוע, אלא טוענים, "כולה שלי"!

ר' שמעון בר יוחאי החי בתקופה הרומית ומודע לתרבות הרומית המשתמשת בחיי אדם לצורכי בידור מצביע במשלו לקהל שומעיו – היזהרו מללכת בעקבות הרומאיים, בידור זה אין מקורו בהכרה בערך חיי אדם אלא להפך תרבות זו מעבירה מסר של ויתור על חיי אדם, ישנם בני אדם חשובים וישנם אלו שאמורים להקריב את חייהם למען האחרים.

סיפורי בראשית ילמדו על חשיבות העולם, מאבק בראייה צרה – העולם נברא רק עבורינו, אלא העולם נברא בקריאה מוסרית – חביב אדם הנברא בצלם, העולם הנברא בידי האל, מזמין את הויכוח עם האל! המעבר מאדם וחוה לנח ילמד על חשיבות נטילת היוזמה והאחריות המוטלת על כל אחד ואחד – 'להציל את העולם' סביבו!

 

 


דרשה לערב סוכות שנת התעש"ה? יציאה לגלות ו/או כניסה למקווה ולסמלי החג!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

דרשה ערב סוכות התשעה

חגי תשרי מאפשרים לעבור מחג לחג ולקשר תובנות, ברם בעוד המעבר מראש השנה ליום כיפור מובהר בקלילות, קשה עד מסובך לעבור מיום כיפור לחג הסוכות. מיום של דין וניסיונות כפרה ומחילה לחג של שמחה!

יש הרואים את הקשר בין יום כיפור לסוכות בכך שהיציאה לסוכה מהווה מעין 'יציאה לגלות' ככפרת עוונות, המעבר מבית הקבע לסוכת ארעי מאפשרת מחשבה של כפרה. כמו כן ישנו הדימוי של הכניסה לסוכה ככניסה למקווה טהרה – ככניסה לשבת, כניסת כל הגוף כולו לתוך מרחב אחר. בכך גם ישנה המשכיות של משמעות יום כיפור, שהרי כך נחתמת המשנה במסכת יומא – לדעת רבי עקיבא, יום כיפור הוא כמקווה לגבי ה' ובכך ישנה כפרה, לאחר אמירת ר"ע יהיה זה רבי יהודה הנשיא שיאמר שהיום מכפר, כלומר המעבר ביום הכיפורים אף ללא כל חרטה או מחשבת תשובה מהווה כפרה עצמית. יש הרואים ביציאה מיו"כ לסוכות כלקיחת ארבעת המינים כסמלי ניצחון – כפת התמר, הלולב עם שאר המינים מהווים הצהרה, יצאנו בשלום ממשפט ודין!

משנה יומא פ"ח מ"ט - אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאל.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה ל' - ד"א "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח" (תהילים טז', יא'), מדבר בישראל. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, תודיעני אורח חיים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הרי לכם עשרת ימים של תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

"שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ" , אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג. ואלו הן, ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. מהו "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח", א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי ניצח? אלא מי שיוצא עם כלי הניצחון בידיו אנו יודעים שהוא המנצח! (ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא.) כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג').

 

נעבור על סממני החג ונראה כיצד הם משרתים את משמעות החג.

הסוכה

מחלוקת ידועה מהי סיבת הישיבה בסוכה – סוכות ממש כסוכות בהם ישבו בני ישראל היוצאים ממצרים או לזכר ענני הכבוד שהקיפו את העם היוצא ממצרים. כלומר האם מציינים דימוי של אחד לאחד או שמדובר על משמעות סמלית, השגחה ומבט מלמעלה אותו מציינים בישיבה בסוכה.

בבלי סוכה יא' ע"ב -  "דתניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם."

הסוכה הפורסת שלום, כפי שזה עתה ציינו בתפילה 'ופרוש עלינו סוכת שלומך... הפורס סוכת שלום....' – עד כמה השלום עוטף ומקיף אותנו בחיים. כמו כן הסוכה כמקום מוצל, כמקום מצפין כדברי תהילים (כז', ה') "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:' – הסוכה צופנת בחובה, מצפינה את האדם. ביום כיפור קראנו על סוכת יונה, יונה הבורח מאת ה' מסתתר, מגן על עצמו בסוכה ומחכה, צופה לראות מה צופן העתיד, עד כמה נבואתו תתממש או תתבטל! הקיקיון יעלה יסוכך על הסוכה ובכך יעזור בצל... סוף הסיפור עדין טרי בזיכרון, הקיקיון התייבש ומצוקת המסוכך עצמו בסוכה - מחייבת, מביאה אותו, לבכות על מר גורלו.

אחד מכללי בניית הסוכה מחייבת שתהא צילתה מרובה מחמתה, כלומר לצל תפקיד בסוכה, לא צל הדפנות כי אם צל הסכך, מה הצל מאפשר! אולי את ההבנה שגוף האדם כסוכה גורם להצל על העולם, מה הצל גורם, האם הוא מאפשר או מונע, עד כמה מקומי בעולם מצל ואינו מאפשר עד מונע אחרים מלהגיע אל האור. לר' נחמן מברסלב ישנה אמירה, צל האדם מונע את האור, השפע האלוהי מלהאיר, מלהביא את האור לעולם! לכן על האדם מוטלת החובה לאיין את עצמו עד כדי לבטל את קיומו על מנת לאפשר לאור האלוהי להקרין על העולם. כך גם תאמר סימון וייל.

וכך יתבהר - כוחו וסכנתו של הצל - ביטול עצמי על מנת לדעת כיצד לתקן בעולם

ליקוטי מוהר"ן קעב' - כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכֹּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ, כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, אַךְ הָאָדָם עַל - יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל, וְהִנֵּה הַצֵּל הוּא מִדָּבָר גַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד נֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי (הַיְנוּ שֶׁהוּא דַּק מִמֶּנּוּ) כְּמוֹ גֶּשֶׁם עֵץ וָאֶבֶן נֶגֶד אוֹר הַלְּבָנָה וְהַחַמָּה עוֹשֶׂה צֵל, וְכֵן לִקּוּי חַמָּה וּלְבָנָה עַל - יְדֵי צֵל הָאָרֶץ, וְכֵן הַחַמָּה בְּעַצְמָהּ נֶגֶד מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה, הוּא גַּשְׁמִיּוּת, וְעוֹשֶׂה צֵל נֶגְדּוֹ, וְעַל - כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו, כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל, וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעִקַּר אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא הַכָּבוֹד, כִּי כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ"ג): "לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" וְכוּ'. וְזֶה: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (שָׁם ו), הַיְנוּ אִם הוּא "מִלֹא כָל הָאָרֶץ", שֶׁאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי מְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַכָּבוֹד: וְזֶה (מִשְׁלֵי ג): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ", כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כח). וְעַל - כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד, עַל - יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל:

וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת חַיִּים וְטוֹבָה לָעוֹלָם, וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם. וְכֵן הַצַּדִּיק כְּשֶׁמַּרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת הוּא טוֹב, וְכֵן לְהֵפֶךְ. וְזֶה: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב אֶת הַמָּוֶת" וְכוּ'. הַיְנוּ לַפָּנִים שֶׁלָּכֶם:

ובספרו (חיי מוהר"ן בחלק שיחות השייכים לתורות פו') כותב ר' נחמן תוספת לתורה ח"א קעב': "שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בביאור יותר קצת, והענין שהאדם צריך לבטל כל מידה ומידה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה צריך לבטל מידה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מידה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המידות עד שיהיו כולם כלא היו, וכפי מה שמבטלין כל מידה ומידה כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עיקר האור הוא כבודו יתברך כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג', ב')

אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני עושה צל. וכפי הגשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר כמו כן נעשה צל, כגון שמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מידת המקל. אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מידה ותאווה כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך, אבל כשמבטל המידות והתאוות כפי הביטול כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכול לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו "מלא כל הארץ כבודו". ועל ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל ".

כך גם - סימון וייל (3 בפברואר 1909 - 24 באוגוסט 1943) פילוסופית והוגה דתית יהודיה צרפתייה, פעילה חברתית, מורה לפילוסופיה, ופעילת מחתרת במלחמת העולם השנייה, נמשכה למיסטיקה ולפילוסופיה הנוצרית, להגותו של אפלטון ולהשקפות הבודהיסטיות. כותבת בשפה מאוד דומה בספרה 'הכובד והחסד' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 75 – 77 ) פרק על 'ביטול עצמי' ובו היא כותבת:

"ה'אני' הוא רק הצל שמטילים החטא והשגגה בהסתירם את אור האלוהים, צל שנתפס בעיני כישות.

אפילו יכולנו להיות כאלוהים, מוטב להיות רפש שמציית לאלוהים.

…כל מה שאני רואה, שומעת, נושמת, נוגעת בו, אוכלת וכל היצורים שאני פוגשת בדרכי – מכולם אני שוללת מגע עם אלוהים, ושוללת מאלוהים מגע אתם, בה במידה שמשהו בי אומר 'אני'.

...בשום אופן אינני משתוקקת לכך שהעולם הנברא לא יהיה עוד מוחש לי, אלא לכך שלא תהיה זו עוד אני שהוא מוחש לה. לי הוא לא יכול לגלות את סודו הטמיר מדי. עלי ללכת, כדי שהבורא וברואו יחליפו את סודותיהם.

לראות נוף כפי שהוא, כאשר אני אינני עוד ...

בכל מקום שאני נמצאת, אני מכתימה את דממת השמים והארץ בנשימתי ובפעימות לבי. "

 

ארעיות הסוכה – האדם כאורח בעולם, 'אורח נטה ללון'!

הסוכה בעלת משמעות ארעית ולא הקבועה כבית, ברם גודלה, היכולת להקימה  בחוץ מאפשרת להרחיב את קירות הבית וממילא להזמין אנשים נוספים אותם נתקשה להכניס הביתה, - החג מסמל הכנסת אורחים, ישנם אורחי האושפיזין 'אברהם ושרה, יצחק ורבקה...' האורח מסמל את הארעי, אך האורח לרגע רואה כל פגע, אנו מזמינים לראות את הפגמים המקיפים אותנו. האדם אף הוא אורח בעולם, ימינו כצל עובר, אנו בני חלוף, כשם ספרו של ש"י עגנון 'אורח נטה ללון' – האדם זמני וקיומו זמני בעולם, בכך שוב אנו ממשיכים את תודעת יום כיפור בארעיות האדם בעולם. ארעיות זו מחייבת אותנו לשאול מה אנו מותירים בעולם, כפי שציינו בערב יום כיפור – מהו החותם אותו אנו מטביעים בעולם, מה יישאר, הצל חלילה או הדבר כשלעצמו – מה הוא יהיה?

בחג נידונים על המים, סמליות הסוכה וכן ארבעת המינים – דבר שגידולו מן הקרקע, הצומח מחג ומנהגי שאיבת מים...

ארבעת המינים

מוכרים וידועים המדרשים בדבר סמליות המינים, מתיאור פני החברה כבעלי טעם וריח, בעלי תורה ומצוות ומעשים טובים ועד לאותם חסרי טעם וריח, אנשים ללא כל נקודה חיובית, ברם כולם באגודה אחת, ממש כקטורת שציינו ביום כיפור, החלבנה כערבה – נטולי ריח ואולי אף בעלי ריח שלילי, הצורך באגודה אינו כדי לבטלם אלא כדי להכיר בקיומם! ישנו הדימוי של הלולב כחוט שדרה, האתרוג כלב, ההדס כעיניים והערבה כשפתי האדם – על האדם להכיר בתפקיד כלל איבריו!

תפקיד האגודה – ארבעת המינים מאוגדים, כמו הקטורת!

ספרי דברים פיסקא שמו' - "יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".

רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים פרשו ספינות אין פלטרין קיימים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים וכשאין עושים רצונו כביכול "אגודתו על ארץ יסדה".

מנהג זה של איגוד ארבעת המינים, אפשר שיש לו סמך בברייתא שבבלי מנחות כז' ע"א:  "ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת וגו'."

כך משתמע גם מויק"ר ל, יב, שם נמנים כל ארבעת המינים (כמאפייני קבוצות בישראל), ואחריהם הסיכום:  "יקושרו כולם אגודה אחת". מכאן: כל ארבעת המינים מאוגדים באגודה אחת."

סמלי ארבעת המינים במדרש -

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל', יב' - דבר אחר, "פרי עץ הדר" אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

"כפות תמרים" אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים

"וענף עץ עבות" אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה

"וערבי נחל" אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה", לפיכך משה מזהיר לישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון".

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', י' - ד"א "פרי עץ הדר", זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א), וכתיב והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב).

"כפות תמרים", זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח.

"וענף עץ עבות", זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים.

"וערבי נחל", זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני שלשה מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו.

ד"א "פרי עץ הדר", זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים (בראשית יח, יא).

"כפות תמרים", זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע.

"וענף עץ עבות", זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים.

"וערבי נחל", זו רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', יד' - ד"א "ולקחתם לכם". ר' מני פתח "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה, י). לא נאמ'ר הפסוק הזה אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה שלאדם

וההדס דומה לעין

והערבה דומה לפה

והאתרוג דומה ללב.

אמר דוד אין בכל האיברין גדול מהן ואילו שהן שקולין כנגד כל הגוף. הוי "כל עצמותי תאמרנה".

 

יום הערבה

החכמים לא הסתפקו במינים אלו המצוינים בספר ויקרא כג' אלא הוסיפו יום אחד בשביעי של סוכות, יום לפני שמיני עצרת הלא הוא שמחה תורה – יום החותם, יום הושענא רבה – יום הערבה, ירדו למוצא, פה מתחתינו וקטפו את הערבות ואיתם סובבו סביב המזבח, וכיום נוהגים בשביעי של חג לצאת עם הערבות חמש ערבות – להכות ברצפה ולקרוא בקול – 'קול מבשר, מבשר ואומר...', יום מיוחד לאותו עץ המסמל את פני החברה הנטולי טעם וריח, יום מיוחד לפשוטי החברה ובמסורת האושפיזין, זה יומו של דוד, דוד החוטא האולטמטיבי, כלור אין אדם שאין לו תקווה לשינוי, שהרי דוד מלמד על עולה של תשובה, אותו אדם שהואשם ברצח ובניאוף... הוא ילמד את ישראל על כוחה של תשובה ואפשרות התיקון. יום הערבה האגוד עם החג מלמד שאומנם נידונים אנו על מעשינו ובכל זאת אין לטעון 'מעוות לא יתקון' אלא ישנה אפשרות של תיקון!

יום הערבה, על השיח עם הבייתוסים.

למדנו במשנה שערבה יש ומציינים אותה ששה ימים וישנם שנים שמציינים 'ערבה' שבעה ימים 

משנה מסכת סוכה פרק ד', א', ג'  לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה:

... (ג) עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:

מדברי המשנה נלמד שרק בשנה בה היום השביעי של סוכות המכונה הושענא רבה חל בשבת אזי מקיימים את יום הערבה, מנהג הערבה ידחה את השבת ואילו במקרה והשבת חלה באחד מימי חול המועד אין מנהג הערבה דוחה שבת.

מהי הסיבה? מהמדרש שראינו לעיל בויקרא רבה מה מסמלת הערבה? אותם בחברה – ללא טעם וללא ריח, נטולי מצוות ומעשים טובים!

ראשית נלמד כיצד קיימו מצווה זו - משנה סוכה פ"ד, ה' – ז' - "מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת:

מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

מנהג, מצווה זו תזכיר למתפללים את הנוהג בימינו הנקרא 'הושענות' – מסתובבים סביב הבמה עם ארבעת המינים ומכריזים פיוט הנקרא 'הושענא', ביום השביעי הוא יום 'הושענא רבה' מסתובבים שבע פעמים.

התוספתא (מקור תנאי שנערך עד שנת 200 לספירה) – מלמדת מדוע יש המתנגדים למנהג, מצוות הערבה?

תוספתא סוכה פ"ג, ה"א – "לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו

מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת

הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת

לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת

ערבה - הלכה למשה מסיני

אבא שאול אומר: מן התורה שנאמר: "וערבי נחל" ערבה ללולב, וערבה למזבח.

ר' ליעזר בן יעקב אומר: כך היו אומרים: 'ליה ולך המזבח ליה ולך המזבח' "

התוספתא מלמדת שבמקרה וישנה התנגשות בין מצוות השבת למצוות חג סוכות הרי שבמקרים מסוימים ידחו מצוות החג את מצוות השבת.

באם יכול שבת ביום הראשון – יש ליטול לולב למרות האיסור,

באם יכול שבת ביום הושענא רבה אזי יש לדחות את השבת.

זו דרשה של חכמים המתדיינים לברר מהו המקור, האם החידוש הוא בדרשת חכמים ולכן זו מצווה מדרבנן ואינה דוחה שבת או שיש לעגנה כמצוות התורה!

מהמעשה בתוספתא ניכר שהיו מאנשי הכתות המכונים 'בייתוסין' שלא קבלו את תקנת החכמים ולכן ניסו למנוע את קיום המנהג, המצווה בשבת אך היו עמי הארץ שמאוד רצו לקיים ואכן פטרו את הבעיה.

התוספתא מחדשת המנהג, מצוות הערבה היא מסורת 'הלכה למשה מסיני' ולכן תוקפה דוחה שבת.

מהאמור לעיל שהערבה מסמלת את השכבה החברתית בעם שניתן לכנותה 'עמי הארץ' אלו שאין בהם לא ריח ולא טעם, לא מצוות ולא מעשים טובים, הרי לאגדם ולהתייחס אליהם ביום חג זו מצווה, זה מנהג המחייב לדחות שבת.

יום הערבה הוא חידוש של החכמים המעלים את חובת היחד, את האגודה למעלה חשובה.

מעניין שלימים המסורת קישרה את דוד המלך ליום השביעי בסוכות. במנהג האושפיזין, האורחים המוזמנים אל הסוכה בכל אחד מימות חג הסוכות נבחר דוד ליום האחרון והרי דוד מסמל את 'בעל התשובה' – הערבה כדוד המלך.

 

ניסוך המים ושמחת בית השואבה

טקס הערבה חייב את יושבי ירושלים הקדומה לפנות מערבה על מנת לקטוף ערבה, במקביל בכל יום ירדו מזרחה למעין השילוח על מנת לשאוב מים וניהלו 'שמחה' במקדש – 'שמחת בית השואבה' ולאחר מכן נסכו את המים במשכן ולימים במקדש. שאיבת המים מהמעיין מסמלת את שאיבת רוח הקודש, הארה! לדעת הגר"א לכל אחד ואחת ישנו פן של רוח הקודש, מציאת משמעויות נסתרות המגיעות לרוח האדם! שמחה זאת לוותה (בלשון המשנה) בתיקון גדול, הפרדה בין הגברים לנשים מפני שראו שהגיעו לידי קלות ראש. האם ההפרדה נבעה מצניעות גרידא או מניסיון לחדד את השאלה – לשמחה זו מה עושה? נטען שההפרדה נבעה בשל התיאור המופיע בהתנהגיות החכמים, היו מלהטים בפני כולם, היו מעיפים אבוקות של אש, ביצים, כוסות והקיצוני מבין החכמים היה התנא רשב"ג שהיה מהפך בגופו, עומד על ידיו ובועט/מטיח את רגליו כלפי מעלה, על מעשה זה התגאו החכמים, אך מסופר על לוי שנהג אף הוא לזרוק את רגליו כלפי מעלה והמדרש מתאר שצלע, איטלע! מעשה זה נתפס כהתרסה, ההטחה כלפי מעלה לוותה באזהרה – הגזמת! ראינו בראש השנה שהגמרא לומדת מחנה, אליהו ומשה שתפילה משמעותה הטחה כלפי מעלה, כך גם זריקת הרגליים כלפי מעלה! מעשה רשב"ג נתפס כעבודת השם ואילו לוי כנראה עבד את ראיית בני האדם. בכך נוכל לטעון שההפרשה בין הגברים לנשים סמלה את הנכחת השאלה – מהי העבודה הזאת בציבור – האם אנו עובדים בעיניים של הצופים, כלומר מתהדרים בהתנהגות או שעבודה זו היא לשם שמים, האם אנו עובדים את הציר האנכי, בסמליות במתח בין הגברים לנשים או שעבודתנו הינה לשם השם. כך גם היום לכל מי שיצפה בשמחת בית השואבה, יראה כיצד במעגלי הרוקדים לא פעם, מוגנב מבט כלפי מעלה, האם יש משהיא שצופה בי, האם אני נראה כשידוך ראוי!

ניסוך המים ושמחת בית השואבה – מה לדעתכם מסמלים מנהגים, מצוות אלו?

משנה מסכת סוכה פרק ד', משנה ט' – י' - נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ.

הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.

וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

סוכה פ"ה - (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:

(ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:

(ג) מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב,

וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

 

התוספתא מרחיבה ומתארת את התיקון (סוכה פ"ד, א' – ה') -  בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה, היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש, עשו שלש גזוזטראות בעזרה, כנגד שלש, שלש רוחות - ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות,

מה היו אומרין ?

אשרי מי שלא חטא, וכל מי שחטא ימחל.

ויש מהן אומרים: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי, אילו אנשי מעשה

ויש מהן שהיו אומרים: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי אילו בעלי תשובה

הלל הזקן אומר: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי, אני אבא לביתיך.

אם אתה לא תבוא לביתי, אני לא אבוא לביתיך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך".

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמנה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד

אמר ר' יהושע בן חנניה כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה משכימין אנו לתמיד של שחר משם לבית הכנסת משם למוספין משם לאכילה ושתיה ומשם לבית המדרש משם לתמיד של בין הערבים משם לשמחת בית השואבה

החכמים נהגו במנהג היכול להיתפס כהוללות, כהטחה כלפי מעלה!

בבלי סוכה נג' ע"א - "חסידים ואנשי מעשה" כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים  ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים  אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית  השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם  רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל  ביתך, שנאמר: (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".

אף הוא ראה גלגולת  אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון.

...תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של  אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את  הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. (לוי החווה קידה בפני רבי וצלע)

והא גרמא  ליה (וקידה זו גרמה לו)? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי  מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה.

לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני (לוי היה מהלך לפני רבי וזורק שמונה סכינים באוויר).

שמואל קמיה שבור  מלכא בתמניא מזגי חמרא. (שמואל היה נושא שמונה כוסות יין לפני המלך שבור מלכא)

אביי קמיה דרבה בתמניא ביעי, ואמרי לה  בארבעה ביעי (אביי היה לפני רבה בשמונה/ארבעה ביצים).

במשנה ראינו שהיו מתקנים תיקון גדול והפרידו בין הנשים לגברים יש הלומדים מתקנה זו שבמקום התפילה הרגיל לא הייתה הפרדה בין הנשים לגברים.

בנוסף נראה שיש ללמוד מהסוגיה – האם השמחה הייתה לשם שמים או לשם כבוד, האם החכמים חפשו את אהדת הקהל על חשבון פגיעה באל, אמנם פגיעה סמלית המתבטאת  בהטחת הרגליים כלפי שמים!

 

מים לדוד המלך

אין אפשרות שלא להזכיר את המבט ובבת צחוק הנלוות בראותנו אדם המרים ידיו למרום ואומר/שר 'מים לדוד המלך', נזכרים בגששים המחופשים לחיילים בלבוש של חצאיות קצאות ובהרימם את ידיהם – רואים להם את התחתונים... צוחקים, אך על מה מתבסס השיר (מילים שכתב עקיבא נוף המבוססות על המקרא) וכיצד שיר זה קשור לחג הסוכות. בלשון המקרא, דוד נתאווה לשתות מהבאר שבשער בית לחם הנמצא מעבר לקווי האויב ושאל מי מתנדב, היה זה מבחן נאמנות של המלך בפנייה לחייליו בבירור מי מוכן להראות ולבטא את נאמנותו. כאשר הגיעו הלוחמים עם המים, דוד הבין שהגזים בבקשתו – כי בנפשם הביאו את המים ולכן נוסך אותם את המים לה'! המדרש מציין, היה זה בסוכות וזה ניסוך המים למזבח! המעשה היה סמלי והקרב, ניסוך המים מבטא את העובדה שבחג נידונים על המים והשאלה – מה תלוי בי ומה בחסדי האל! שיר עממי המבטא תפיסת עולם תיאולוגית, האם אנו עושים די על מנת להביא שפע לעולם?

עסקנו במים – מה יכול להיות הקשר בין שיר הגששים לבין חג סוכות ?

מים לדוד המלך  ביצוע: הגשש החיוור, מילים ולחן: עקיבא נוף

ודוד חשק במים מן הבאר שביד פלשתים

למלא את רצונו יצאו שלושה גברים

מיהרו הם אל בית לחם מי הבאר להעלות

זה לזה סיפרו בדרך מעשי גבורות

מים לדוד המלך

מים, מים לדוד

מים לדוד המלך

מים לדוד

שח אחד מהם שמעו נא על דרכי ניצב לו הר

את כפי עליו הנחתי התמוטט ההר

השני אמר הקשיבו את דרכי חסם נהר

בקולי עליו רעמתי הנהר עצר

מים לדוד המלך...

 

השלישי ללא כל אומר את מחנה פלשתים שיסע

את הבאר על כל מימיה על גבו נשא

אז דוד מזמור השמיע לשלושת הגיבורים

לתנ"ך פסוק הוסיפו ומאז שרים

מים לדוד המלך...

 

 

 

ומהו הסיפור ?

פקודה בלתי חוקית של המלך דוד, דוד עצמו הבין שבקשתו אינה סבירה ונסך את המים לה'. הסיפור נמצא בשמואל ב', כג' וכן בדברי הימים א', יא'

 

שמואל ב פרק כג - (יא) וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יב) וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: ס

(יג) וַיֵּרְדוּ <שלשים> שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (יד) וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם: (טו) וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (טז) וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים: ס

 

דברי הימים א פרק יא - (יא) וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ <השלושים> הַשָּׁלִישִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת: (יב) וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים: (יג) הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יד) וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיּוֹשַׁע ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: (טו) וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (טז) וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם: (יז) <ויתאו> וַיִּתְאָיו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (יח) וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה': (יט) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים: (כ) וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל <ולא> וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה: (כא) מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא: ס

וכך יסביר הירושלמי בסנהדרין פ"ב ה"ה (עיינו גם בבבלי בבא קמא ס' ע"א)

הלכה ה' משנה – דיני מלך, 'ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד

ופורץ לו דרך ואין ממחין בידו ,דרך המלך אין לה שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש'

את המשנה מסבירה הגמרא בירושלמי –  ומוציא למלחמת הרשות כו' דכתי' "על פיו יצאו ועל פיו יבאו"  ופורץ לעשות לו דרך דכתיב "נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד הוא היה עם דוד באפס דמים" ...כתיב "ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם" וגו'

ר' חייה בר בא אמר הלכה נצרכה לו כלומר הסיפור הוא מעשה סמלי, לא בקשה לשתיית מים אלא שאלה הלכתית

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה

"ולא אבה דוד לשתות", לא אבה דוד שתיקבע הלכה על שמו

"ויסך אותם לה' ", קבעה מסכת לדורות

"ופורץ לעשות לו דרך", בר קפרא אמר חג היה כלומר סוכות וניסוך מים היה והיתר במה היה

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ?

אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה כתוב אחד או' "וינסך אותם לה' " וכתוב אחר אומר "ויסך",

מאן דמר "ויסך" מסייע לרבי חייה בר בא, מאן דמר וינסך מסייע לבר קפרא

רבי הונא בשם רבי יוסי הילכות שבויים נצרכה לו

רבי שמעון בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאוה "

סיפור לא תמים – התנהגותו של דוד, דוד שלימד את ישראל על עולה של תשובה, כדי ללמד שכל חוטא, יכול לתקן שהרי דוד תיקן והתקבל! דוד הוא האורח, האושפיזין של היום האחרון בסוכות – יום הערבה, ילמד שבאגודת העם ישנם גם השוליים, גאם אותם שאין בהם מצוות ו/או מעשים טובים נכללים בכלל!

כך סיפור הגששים מעלה – פקודה בלתי חוקית ותיקון על ידי שמחת בית השואבה, ניסוך לה'!

ונחתום בסיפור המבקש ללמד כיצד נלחמים באגו, כיצד נלחמים ביצר הרע!

 

מוצאי הושענא רבה – שמחה תורה, סדר ההקפות

החזן אומר אתה הראת והקהל עונין אחריו פסוק בפסוק:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:

לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:

יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו:

יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ:

וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:

ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

וְיִהְיוּ נָא אֲמָרֵינוּ לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹן כֹּל:

פותחין הארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:

כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:

בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה. קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:

מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר:

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם:

אַב הָרַחֲמִים, הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם:

כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ, מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא אֲדוֹן עוֹלָמִים:

אח"כ מוציאין כל הספרי תורה שבהיכל ארון הקודש ומסובבים הבמה ז' פעמים ואומרים זה:

 

סיפור המלמד מתוך ה'דממה שבבית הכנסת'!

 

שמחה, שמחת תורה האם זו שמחה של גאוות הלימוד או שמחה לשם תורה?

 

סיפור המסופר על ר' לוי יצחק מברדטישוב בצעירותו, כאשר זה עתה התחתן כעילוי עם בת העשיר! הסיפור יבהיר מה מסתתר מאחורי הידע בלימוד!

נקדים ונספר על מנהג סדר ההקפות הנוהג בשמחת תורה. סדר ההקפות נפתח בהקראת סדרת פסוקים כאשר הראשון שבהם מתחיל במילים "אתה הוראת וכו'" המנהג הרווח הוא שגבאי בית הכנסת מכבדים אנשים חשובים באמירת הפסוקים. ישנם קהילות שעורכים מעין "מכירה" כל המרבה בכסף – זוכה, או ישנם ישיבות בהם הפסוקים נקנים ע"י ציבור התלמידים בתחרות לימוד דפי גמרא במהלך השנה והגבאים מחלקים את הקריאה עצמה למכובדי הקהל.

סיפור נאה מהרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל: הנה הרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל בילדותו היה עילוי ונשתדך עמו גביר אחד והתפאר בו ואחר חתונתו, בשמחה תורה הראשון כיבדו הקהל את הרב הקדוש מברדיטשוב הנ"ל (הנזכר לעיל) שהיה חתן הגביר הנ"ל שיאמר "אתה הראת וגו'" לפני התיבה כי כן היה המנהג שם בבית הכנסת לכבד את הנחשב בעיניהם למכובד לומר "אתה הוראת וגו'" וכיוונו בזה (כוונת גבאים הייתה) לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא (נחת רוח) וירד הרב הקדוש לפני התיבה ונתייצב שם והטלית היה מונח על התיבה וכל פעם שנטל את הטלית בידו ללבשו הניחו מיד על התיבה חזרה. כן עשה כמה פעמים. וכל הקהל עמדו בבית הכנסת בעיניים, צופים עליו שילביש את הטלית ויתחיל לומר "אתה הוראת..." והוא לא שת ליבו כלל ועמד בדד ודומם וחשבו הקהל אולי מקרה הוא (תקלה) ובראותם כי נשתהא מאוד היה עליהם לטורח ונלאו נשוא (כבר לא יכלו לסבול עיכוב זה) ושלחו לו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל שמבקשים אותו שלא יטריד את הציבור! והשיב "הן לא אכביד חס ושלום".

ונטל הטלית ללבשו, וכמעט והלבישו, עזבו מידו והניחו שוב על התיבה ולא רצה לומר "אתה הוראת וגו'" והגביר הנ"ל חותנו בראותו מעשה תעתועים אלו מחתנו, היה בוש מאוד בפני הקהל וחרה אפו בחתנו מאוד, לאשר התפאר את עצמו בו כי אין כמוהו בכל הגלילות (בכל האזורים הסמוכים) חכם ועילוי גדול כמוהו, ועתה עשה שטות כזה עד שגרם בושה גם לו, כי מה יאמרו עליו מעתה?

והוסכם גם בדעת הגביר לביישו תחת הדבר המגונה שעשה בפני כל הקהל וגם דעתו היה עם ראשי הקהל לשלוח לו  עוד הפעם שלא יעשה עוד שהיות (עיכובים) רק אם ירצה לומר יאמר מיד, ואם לא, ילך אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו וכן עשו.

ובטרם הוקם עצתם לשלוח אליו כן, (לפני שהספיקו לדבר עמו שוב) פתאום נשמע קולו של הרב הקדוש אחרי כל דמימתו ושיקול מחשבותיו (כאילו מדבר אל עצמו) בזה הלשון "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה 'אתה הוראת'! " וראוהו עוזב את התיבה והולך אל מקומו בבית הכנסת.

וכראות  חותנו את אשר עשה לו חותנו נתמלא רוגש דאבון נפש יותר עליו  שתחת אשר קיוה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידו, קבל חרפות ובושות.

והנה באמצע הסעודה בראותו (הגביר החותן) כי טוב לב חתנו הרב הקדוש ז"ל לא עצר כוח מלשאלו על הדבר שעשה...

והשיב לו ואמר לו (החתן) אומר לכם האמת, סיבת הדבר שעשיתי כן, כך היא:

שמיד שעמדתי לפני העמוד לקחת הטלית על ראשי לומר "אתה הוראת" וגו'

נשתתף עימי יצר הרע ואמר שהוא רוצה לומר עמי יחד "אתה הוראת"

ושאלתי אותו: מי אתה שתהיה ראוי והגון לכך?

ושאלני חזרה (היצר הרע): מי אתה וכו'?

והשבתי לו:  אני הוא למדן! 

והשיב לי: גם אני הוא למדן.

ושאלתי אותו: איפה למדת הלכות ש"ס ופוסקים?

והושיב לי חזרה: איפה למדת אתה?

השבתי לו: אצל הגאון פלוני ואלמוני!

והשיב לי: גם אני, עמך הייתי בלימודך, אם כן גם אני למדתי אצל הגאונים שחשבת אותם לפני (שמנית אותם לפני עתה).

והשבתי לו: אבל חסיד אני!

והשיב לי: גם אני חסיד!

ושאלתי אותו: מאיפה נסעת לקבל לקח טוב בחסידות (או משנת חסידות)?

והשיב לי חזרה: איפה היית אתה לקבל דרכי חסידות?

והשבתי לו אצל המגיד הקדוש ממזריטש.

והשיב לי: גם שם, עמך הייתי ולכן אני רוצה לומר עמך "אתה הוראת וגו'".

ובראותי כי אוזלת יד (כשראיתי כי אינני יכול לנצח בוויכוח הזה את היצר הרע) שאינו מניחני, ועודו מחזיק בי בחזקה לומר "אתה הוראת וגו'" עזבתי את הטלית מתוך ידי לגמרי, והנחתי לו את שלו (נתתי לו את מבוקשו), ואמרתי לו "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה ("אתה הוראת")".

(מתוך: אדמיאל קוסמן, עיתון הארץ 17/9/99, מתוך : "שבחי צדיקים" תרמ"ג, המעשה, באם ארע היה בשנת 1757 שנת תקט"ו בבית הכנסת בעיר ליברטוב פולין, ובספרו 'מסכת גברים, כתר 2002)   

סוכת ההבל - הבל הסוכה

מעל לכלל מנהגי החג מרחפת שאלת המים, 'בחג נידונים על המים' אומרת המשנה במסכת ראש השנה. המים כמקור החיים, מסומל בחג סוכות בשימוש בגידולי קרקע הניזונים מן המים, הסכך, ארבעת המינים, יום הערבה ומעל לכול טקס ניסוך המים המלווה בשמחת בית השואבה.

יהודה עמיחי 'שר': 'מים אינם יכולים לחזור בתשובה',

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

לאן יחזרו ? לברז, למקורות, לאדמה, לשורשים,

לענן, לים, לתוך פי ?

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

כל מקום הוא ימיהם כקדם, מימיהם כקדם,

כל מקום התחלה וסוף והתחלה.

ניסוך המים מפעיל את המנגנון, שואבים מהשילוח, מהמעין הנאמר על מימיו שהולכים לאט, ונוסכים על המזבח חזרה, לחלחל, אל מעמקי האדמה.

בסוכות חותמים את קריאת התורה ופותחים מבראשית, חתימה זו האם היא כמעין חתום הנועלת או חתימה זו מחייבת פתיחה ?

ל' האות החותמת את התורה ('לעיני כל ישראל') וב' האות הפותחת ('בראשית ברא') מצטרפים ל'לב', האם הלב מחייב את החותם לפתוח.

חתימת האדם הרי היא זהותו, החותם האישי, האומנם נסגר משהו או שזו ההתחלה.

החותם כמנעול המחייב 'של נעליך מעל רגליך' כפירוש החסידי 'להסיר את המנעולים מעל ההרגלים'.

'חתימת הספר' – חתימת הסף, הסף בו המזוזה, זזה, המזכירה את היציאה, היציאה ממצרים, מה משמעותה של החירות. ביציאה או בכניסה.

'ספר' התורה מבטא מספר, שאיפה לאינסוף.

הקריאה בפרשיות התורה מביאה את הקבוע, בכל שבת ושבת לקרוא פרשה, בכל שנה ושנה את אותן פרשיות, אך, במובן חדש. להפוך את הקבוע למשתנה.

השנה מלשון 'שנה', לחזור ולשנות, ללמוד אך גם מלשון שינוי, התפתחות.

 

'שמחת תורה' נחגגת בחזרה מהארעי לקבע, מהסוכה אל הבית.

 

 


בעקבות דרשת ערב יום כיפור התשע"ה - מסורת וחידוש במהותה של היהדות - החותם!

נוהגים לברך 'גמר חתימה טובה' – לבעלי אמונה בספרים הנכתבים ונחתמים אין כל קושי באמירה זו, ברם מה נחתם, האם הכוונה לגזר דין על משפט?

השנה חשבתי על החותם! והבנת הברכה תהיה – בירור חותמך בעולם, בירור חותם הקהילה! בברכת 'גמר חתימה טובה' – אנו מנכסים את האחריות, על כל אחד ואחת מוטלת החובה לברר – מהו/י חותמך, מה את/ה משאיר/ה בעולם, השנה? או בשנים הבאות, בחיים בכלל?!

תאריך שנה זו ניתן לבטאה – התִשעֶה? כשאלה, האם את/ה תִשעֶה למנחה, לשאלה...

או בשיכול אותיות, שנת התעשה? ובשנה הבאה התעשו? ובעוד כמה שנים התעשי?

 

תמונות בתערוכה - נעבור על מהותו של יום בארבע תקופות, במקרא, במשנה ובתלמוד, נדלג לימי השבתאות (מאה 17) והחסידות (מאה 18) ונחתום בימינו!

1.      במקרא יום כיפור – ועיניתם את נפשותיכם... – עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, כפרה וטיהור המשכן, המקדש! עבודת הקטורת וקורבנות היום וביניהם שני השעירים – הגורל?!

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:... (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: ויקרא כג',

ובסדר עבודת הכהן בפרשת 'אחרי מות' - (ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:

...(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (ויקרא טז')

המקרא מתאר תהליך של כפרה, טיהור כאשר התפקיד נופל על כתפי הכהן הגדול. בסדר העבודה ישנם קורבנות, סמיכת ידיים של הכהן על הקורבן, הקטרת הקטורת וכן קורבנות השעירים – האחד לה' והשני נשלח לעזאזל המדברה. פירוט התהליך המקראי לוטה בערפל, לא ברור מדוע מתנהלים כך הדברים אך ברור שהיום עם עינוי הנפש מטהרים.

 

2.      במשנה ובתלמוד – 'לא היו ימים טובים לישראל....יום כיפור! – יום בו נתנו לוחות שניים!

א.      יום כיפור כיום מחול על אי החטאה בעגל זהב

ב.      יום בו מקטירים את הקטורת, מקשרים את העבריינים לקהל! מכירים בקיומם.

ג.       ומה קורה לפני ולפנים? מפגש עם ה', ברכת הכהן הגדול המברך את ה' לבקשתו!

ד.       

 

א.      אכן מפתיעה בעוצמתה המשנה המתארת את יום כיפור כטו' באב – יום של מחול ולא יום של תענית רגיל, יום שיש בו תענית אך מסיבה אחרת, מחול על שלא חטאו בעגל זהב נוסף! וזה לשון המשנה -

בבלי תענית כו' ע"ב -  (משנה תענית פ"ד, מ"ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

ועל דברי ר' שמעון בן גמליאל אומרת הגמרא (ל' ע"ב) :  בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְנוּ בוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת (לישראל). אֶלָּא ט"ו בְּאָב, מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בְזֶה.

לדעת משנה זו יום כיפור מהותו סליחה ומחילה בשל מתן תורה – יום בו נתנו לוחות שניים, משה עולה להר סיני לארבעים יום לאחר מתן תורה – הקראת עשרת הדברות בשבועות, יורד ביז' בתמוז למעשה העגל, עולה שוש ו/או ממתין ארבעים יום ועולה שוב ברח' אלול לארבעים יום ויורד עם הלוחות השניים בי' בתשרי- יום כיפור.

לכן נוכל להבין (להלן) כיצד  שלמה מבטל את הצום בשל חנוכת המקדש, אכן הגמרא מבינה שה' מוחל להם על עוון ביטול הצום/התענית.

אם כן, מה מסמל יום כיפור?

בשתי סוגיות הגמרא מצביעה על כך ששלמה בטל את יום כיפור וחגג את חנוכת המקדש. בסוגיה בשבת ובסוגיה במועד קטן, שלמה לא רצה לערבב שמחה בשמחה ולכן לא חגג את חנוכת המקדש בסוכות, לדעת סוגיות אלו ה' מחל לישראל על עוונם.

דומה שסוגיות אלו מצביעות על משמעות אחרת ליום כיפור, יום כיפור בו נתנו לוחות שניים כנאמר במשנה החותמת את מסכת תענית ומשום כך התיר שלמה המלך לבטל את יום כיפור ולחנוך את בית המקדש.

הגמ' בב' שבת ל' ע"א אומרת – "והיינו דכתיב: (מלכים א' ח) "ביום  השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל  עמו":

"וילכו לאהליהם" - שמצאו נשותיהן בטהרה.

"שמחים" - שנהנו מזיו השכינה.

"וטובי לב" - שנתעברו נשותיהן של כל אחד  ואחד וילדה זכר.

"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו",

"לדוד עבדו" - שמחל לו על אותו עון,

"ולישראל עמו" -  דאחיל להו עון דיום הכפורים. כלומר ה' מחל לישראל על ביטול יום כיפור." 

שלמה חונך את מקדשו ומבטל את יום כיפור

נעיין במעשה שלמה - חנוכת המקדש, יום בו ביטל את יום כיפור ונמחל לו, ומדוע יכול היה לנהוג כך?

דומה ששלמה המלך מתיר לעצמו לנהוג כך רק בשל העובדה שביום זה נתנה התורה על ידי הלוחות השניים, ומכאן ניתן לומר שהיכולת לבטל היא כפרה?! וזה התיאור במקרא –

מלכים א פרק ח   (א)   אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל  הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: (ב)   וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹןLד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים  וְהַלְוִיִּם:

ובהמשך הפרק נאמר: (סה)   וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: (סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם  שְׂמֵחִים  וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל  הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ובמקבילה בדברי הימים ב פרק ה  (ב)   אָז יַקְהֵיל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם  לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִיד הִיא צִיּוֹן: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי: (ד) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן: (ה)   וַיַּעֲלוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (ו)   וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ  מֵרֹב:

ובפרק ז – (ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרָיִם: (ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:

(י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר  עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: (יא) וַיְכַל שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַבָּא עַל לֵב שְׁלֹמֹה לַעֲשׂוֹת בְּבֵית ה' וּבְבֵיתוֹ  הִצְלִיחַ: 

חשבון פשוט מצביע על קיום חנוכת המקדש בעת יום כיפור! יש להחסיר 14 יום של חגיגה מהתאריך כג' בו שולח העם לביתו.

ב.      הקטורת כמבטא מחלוקת עם הצדוקים מחד ומאידך מבטא חיבור עם העבריינים!

מקור תנאי נוסף המצביע על עבודת הכהן הגדול ביום כיפור ומתאר 'מחלוקת פרושים צדוקים' כיצד נכנסים אל הקודש?

במשנה – מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין: (משנה יומא פ"א, מ"ה)

הבכי מתאר את המתח – כיצד ינהג הכהן הגדול הצדוקי, כאשר יוותר לבדו בקודש הקודשים! ומהי המחלוקת – כך נאמר בגמרא:

סיפורו של אותו כה"ג צדוקי – (ב' יומא יט' ע"ב) גְּמָרָא. "הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה" - שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בִצְדוּקִי, "וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין" - דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְגוּפוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס מִבִּפְנִים - כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצְּדוּקִין עוֹשִׂין. תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁתִּקֵּן מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס לִפְנִים, בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה, פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ, כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה, (ויקרא טז) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", אָמַרְתִּי, אֵימָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטָּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בִּיצִיאָתוֹ נִגָּף, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בָּעֲזָרָה, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל י) "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל":

מפגש זה בין כהן גדול החשוד בהיותו צדוקי לבין החכמים הפרושים – מרתק! לשם דימוי ניתן לחשוב על רב ראשי לישראל כרב/ה רפורמי ואילו כלל הרבנים בארץ סרים למרותו!

עבודת הקטורת – במשנה - ...הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כו) וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל: (משנה יומא פ"ה מ"א)

וזה הדיוק בגמרא – (ב' יומא נג' ע"א) תָּנוּ רַבָּנָן, (ויקרא טז) "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'", שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, לְהוֹצִיא מִלִבָּן שֶׁל צְדוֹקִין שֶׁאוֹמְרִים, יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. מַאי דְּרוּשׁ? (שם) "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", מְלַמֵּד שֶׁיְּתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"? מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֶה עָשָׁן.

ומה המיוחד בהקטרת הקטורת?

רכיב אחד מיא' הסממנין הוא החלבנה ממנו לומדים על הצורך להתפלל עם העבריינים – כפי שהערב אמרנו בפתיחת התפילה 'כל נדרי'!

החלבנה מלמדת ש... – 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית'

שמות פרק ל - (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: 

רש"י - וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:

בבלי כריתות ו' ע"ב  - א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה".

תפילת כל נדרי בערב יום כיפור - בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין:

ג.       ומה קורה לפני ולפנים – ברייתא בב' ברכות ז' ע"ב – תפילת – ברכת הכהן הגדול שמברך את ה',

ה' מתפלל בבית שהוא בית תפילה לכל העמים! ואותו ה' הכל יכול פונה לכהן הגדול ומבקש ממנו להתפלל עבורו – לברך את ה'! במהותה של אגדה זו נמצאת התפיסה שיש מפגש, שיח, בין האל לברואיו! ואולי הכוונה להדהוד בין המתפלל לאלוהיו, בין המתפלל לקהילה? וזה לשון האגדה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי (בן זמרא), מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נו) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", "תְּפִלָּתָם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא (בבית) "תְּפִלָּתִי", (מלמד) [מִכָּאן] שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מצלי) [מִתְפַּלֵּל] .

מַאי מַצְלִי? (מהי תפילתו?)

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. בבלי ברכות ז' ע"ב

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: (ישעיה נו', ו' – ז')"

ומכאן נרחיב את השיחה בין הכהן הגדול לאלוהים להדהוד הפנימי, לתפילה שלנו - הוזמנתי בשבת על ידי תמר לערוך תפילה בואדי – נזכרתי בתחרות מוזיקאלית, בסרט על 'פגישות עם אנשים מיוחדים' על חייו והנהגתו של גורדייף – מבחן מוסיקאלי בואדי – המנצח יהיה מי שההד החוזר מנגינתו ישתלב עם הצלילים ועוצמתם תלך ותגבר – לטעמי, דומה הדבר לתיאור מעמד הר סיני בו קול השופר הולך וחזק!

המפגש של הכה"ג עם אלוהים הוא מעין אותו הד שעלי/נו לשמוע בואדי, כך גם בתפילה יש לחפש את הקול היוצא וחוזר אלי, תפילה – להתפלל – פועל יוצא וחוזר, ההשפעה אמורה להיות בתוכי!

3.      נעבור לתקופת השבתאות, החסידות – כיצד בה יום כיפור לידי מימוש!

סיפורו של ר' יונתן אייבשיץ – על פי חוקר הקבלה גרשום שולם הוא היה מתלמידי שבתאי צבי – ברם, אין בכך כדי להמעיט בחשיבות הגותו לכלל ציבור היהודים, ר' יונתן אייבשיץ ילמד כיצד יש ללמוד להתבטל, ביטול האני, ביום זה?

נעשה זאת תוך כדי בירור התפילה החותמת את תפילת העמידה "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..." מדוע מציינים 'כעפר לכל'?

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל ועל כל יושבי תבל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

וזו הסוגיה עליה רמז בסיפור - בבלי חולין פט' ע"א

"אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם". אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נח', ב') "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאילם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". "

הסוגיה מלמדת כיצד ביטול עצמי היא המהות של קיום העולם, הלימוד יכול להביא אדם לידי גסות לב! לכן יום כיפור מהווה דוגמה להתבטלות עצמית, בדרך לתיקון עולם!

 

בחסידות כמה שנים אח"כ מלמד הבעל שם טוב – הבעש"ט, על כך שאין הסתר פנים כי אם ילד הלומד ללכת וביו/אמו עוזבים אותי על מנת שיתמודד לבד!

היות האדם לבד, אינה עדות על הסתר פנים, אינה עדות על העדר אלא – מתנת ההורים המאפשרים לילד להתפתח, כך האל, אינו נוטש אלא להיפך מאתגר את ילדיו!

וזו דרשת ה'בעל שם טוב' לבראשית פרשת נח - ז'. "את האלהים התהלך נח". וברש"י נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עד כאן לשונו, שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדביקות הבורא, ויודע אינש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדביקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא:

ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזיו) מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדביקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דביקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדביקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דביקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתיחד ויתחזק דביקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ח, ט"ו) הוא ינהגנו עלמות ופירש רש"י ז"ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט: (תורי זהב ברמזי ראש השנה)

וסיפור חסידי המשלים את התפיסה החסידית (סיפרתי לפני תפילת נעילה) -

משל הסוסים לר שמחה בונם מפשיסחא

"בא אל הרבי ר' בונם אחד מחסידיו והסיח לפניו את לבו, שזה ימים רבים הוא עוסק בסיגופים וצם צומות כדי להתעלות ולהגיע אל המדרגות העליונות, ולבסוף אין הוא חש שהדבר הועיל לו במשהו.

נענה הרבי ר' בונם וסיפר לו מעשה: יום אחד ציווה הבעש"ט לרתום את הסוסים ויצא לדרך, מכיוון שהדבר שלשמו יצא היה דבר נחוץ מאוד, ורצה להגיע למחוז חפצו מהר ככל האפשר, עשה את דרכו בקפיצת הדרך, והסוסים טסו כחץ מקשת...

פורחים הסוסים באוויר על פני הדרכים, ותמהים ותוהים שאין נעצרים ליד האכסניות, שרגילים היו בחניות, ושבכל חניה וחניה יהיו נותנים לפניהם מספוא ומים. עלה בדעתם של הסוסים, שמא אין הם עוד סוסים, אלא בני אדם, ולכשיגיעו לעיר, ודאי יערכו להם סעודה כדרך שעורכים הבריות.

אבל הנה הם טסים וחולפים על פני עיר ועוד עיר ואין נעצרים. עלתה בהם המחשבה, שמן הסתם אין הם עוד בני אדם, אלא מלאכים, והמלאכים אינם צריכים לאוכל.

לאחר מכן, משהגיע הבעש"ט למקום, והכניסו את הסוסים לאורווה, התחילו חוטפים ואוכלים כדרך הסוסים.

- בצום בלבד – סיים הרבי ר' בונם בפנותו אל החסיד ואמר: "עדיין אין אדם נעשה מלאך. העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום.

 

4.      מכאן לימינו – שירה של חנה סנש – וידוי בו היא שואפת להכיר בן אדם לכשתראהו?!

חנה סנש - וידוי

בערב יום הכיפורים 11/10/1940 כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה: רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה. אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים ... והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך ?

אחרי שנה אראה אם הצלחתי. אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר (שירה העברי הראשון)

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

 

איך אכיר? מה מגדיר אדם? זה הוידוי?

 

ונחתום בסיפור של ר' שלמה קרליבך על אותו רווק מתבגר... – האם נפגש את השופט/ת? יום כיפור כיום של מפגש!

יום הדין - הוא יום האהבה

משל זה מספר ר' שלמה ביום כיפור, ביום הדין, כאשר הוא מנסה להסביר כיצד יש להרגיש ביום המשפט.

מעשה בבחור רווק (כמעט נואש) המתהלך לעבודתו ברחובות ניו-יורק ולפתע רואה הוא בחורה וחש שהיא נשמתו התאומה, אותה הוא מחפש, וכך גם אותה בחורה חשה, היות ושניהם אצים לעבודתם היא מושיטה לו פתק ובה מספר הטלפון שלה, הם נפרדים במחשבה להיפגש עוד באותו ערב, אך בעודו מסתכל על המספר, הרוח חוטפת את הפתק והוא זוכר רק שלוש ספרות...

ימים עוברים, שבועות והוא מנסה את מזלו בכל הצירופים האפשריים, אך לשווא...

מתהלך הוא כשבר כלי בעבודה, בבית, מיואש.

יום אחד בעודו נוסע על הכביש המהיר נדמה היה לו שהוא רואה את הבחורה נוסעת בצד השני, ללא היסוס מבצע עבירת תנועה חמורה, מבצע פרסה ומנסה להשיגה, לרוע מזלו, המשטרה בעקבותיו, צופרי הניידת אינם משכנעים אותו לעצור והוא מצליח לחסום את אותה מכונית, אך – אין זו אותה בחורה.

הניידת עוצרת אותו ובשל חומרת עבירתו הוא מקבל דו"ח וזימון לבית משפט.

מצב רוחו הולך ומדרדר, ראשו אינו בעבודה ואינו במשפט הקרב ובא אלא ממשיך הוא בחיפוש אחר אהבת חייו.

בוקר המשפט, חבריו מנסים לנחמו מגייסים עבורו עורך דין ובאים עמו לבית המשפט, נכנס הבחור לחדר וכשנכנס השופט רואה הבחור את השופטת והיא אהבת חייו...

שמח הבחור שמחה רבה, עורך הדין מנסה להרגיעו ורומז לו שהתנהגותו תעלה לו בגזר דין חמור, אך הבחור בשלו שמח שמחה, פונה לעורך דינו ואומר: גזר הדין אינו חשוב, אני מצאתי את אהבתי....

אומר הרב קרליבך, בבואנו לגזר הדין ביום כיפור אין לנו להיות עצובים שהרי נעמוד בפני אהבת ליבנו, מי אינו מייחל לרגע זה?

צעדנו מהמקרא דרך המשנה והתלמוד, דרך תקופת השבתאות והחסידות עד ימינו אנו. ההזמנה היא לתרגם את עבודת הכהן הגדול במקדש לעבודה אישית. מחול כציון המאבק בחטא, החטאה בעגל זהב, מאבק על הפרשנות הפרושית והכלת העבריינים בתוך הקהל. ובכיוון אישי, עבודה עצמית בתיקון המידות, בביטול האגו. ועד לכמיהה במפגש עם האדם שבי! ואפילו לפגוש את השופט/ת את האל!

ונחזור לשאלת החתימה והברכה, איחול 'חתימה טובה'! – נאחל לברר - מה תהיה חתימת היחיד, חתימתו של כל אחד ואחת מאיתנו ומה תהיה החתימה של הקהילה?

 

 

 


הרב שלמה פוקס - פוסט ראשון, היכרות

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

הרב שלמה פוקס

הוסמך לרבנות בבית המדרש ללימודי היהדות של התנועה המסורתית (1988 במחזור הראשון, לימים מכון שכטר).
מלמד תלמוד, הלכה וחסידות בהיברו יוניון קולג' החל משנת 2000, ומנחה קבוצות לימוד בנושאים מגוונים מארון הספרים היהודי ציוני.
מאמין 'בזכות לשנות ובחובה להשתנות' - משתדל ליצור שפה, זיקה ומחויבות למסורת היהודית המתפתחת כדי לשאוף לתיקון חברתי ולהוויה מוסרית.
שירת בצבא בסיירת צנחנים ובתפקידי האחרון במילואים היה מ"פ פלס"ר חטיבת הצנחנים הדרומית. השתתף במלחמת יו"כ ובמלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה.
הקים וניהל את מחנה רמה - נוע"ם.
נשוי לנוגה
אב לרעות, אילה, יונתן, הדס ועופרי.
סב לירדן ואורי בנותיהם של רעות ואמוץ.


דרשת ראש השנה - חג אוניברסלי, 'כל באי עולם יעברון לפניך'!

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

ראש השנה התשע"ה – כל באי עולם יעברון לפניך!

פתחנו את תפילת הערב בפיוט 'אחות קטנה' באחת ממנגינות 'ידיד נפש', כלומר 'אחות' אינה בהכרח רק יחס ביולוגי אל סוג של 'ידיד'! למדתי השבוע בערב סליחות מפי הרבה תמר אלעד אפלבאום שהמילה 'אחות' באה אף מהמילה איחוי, איחוי קרעים! אנו מתפללים מבין הקרעים ומייחלים לתיקון, ובשיחה עם חבר נוספה משמעות נוספת 'אחות' - חיווי דעה! מכאן האמירה 'הוויות אביי ורבא', כלומר חיווי דעתם בנושאים שונים.

אם כך בדברי שיר השירים אף אנו מייחלים לאיחוי ולחיווי דעה ובעיקר למפגש –

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:" (שיר השירים ה', ב')

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ": (שיר השירים ח', ח')

"אחות קטנה"  לר' אברהם חזן גירונדי (ספרד, מאה 13)

אָחוֹת קְטַנָּה      תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה     תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא   לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ...

פרשנות זו תואמת להפליא למדרש שהבאתי בשבוע שעבר (קהלת רבה ז', טו') – "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ:" , שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב "יש צדיק אובד בצדקו", אמר להם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי מייט מות, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו שנאמר "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת, אבדה תקותו שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה", לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות עריק אמר לו – חסר מזל אתה, חפירה לפניך ואתה לא נמלטת?, כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם, אלא (איוב י"א) "ועיני רשעים תכלינה", ומפני שלשה דברים אמר ר' יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים בעוה"ז, שמא יעשו תשובה, או יעשו מצות שישלם להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעוה"ז או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי. "

ומובא בפי רבינו יונה כפיתוח רעיון התשובה - בספר "שערי תשובה" (ספרד מאה יג') "...ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפיכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה.

ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז', לב') - משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? "

מדוע נענש אותו אסיר שלא ברח, הרי לכאורה הוא הנאמן ונותר בכלא, אלא ברור שהמשל הוא על האדם הנתון בכלאו הפנימי, היצר כובלו וכאשר הייתה לו ההזדמנות לברוח ולהתנער מהיצר, לא עשה זאת בתואנה – הרי אני אסיר! על כך ברור שעליו לקבל את כעס הרשויות!

משל זה מזכיר סיפור של דן בן אמוץ המתאר את האדם בבית כלאו!

הסיפור מתאר חייל המשתחרר לאחר המלחמה (48') ואינו יודע מה לעשות, נועל עצמו בכלא פרטי... הדרך ליציאה מהכלא תהיה רק על ידי הכרת האחר, על ידי ההבנה שיש לו תפקיד בעזרה לזולת!

אכן זה לשון הפיוט המצוי במחזור, כפתיח לתפילות בראש השנה -

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם      קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה     מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים...

הקריאה מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו – קומו! מה לכם נרדמים? פיזית ברור שאנו ערים, ברם הקריאה היא קריאה לרוחניות שתעיר אותנו ותגרום לנו לפעול!

מכאן לשאלת השאלות ולהבנת תפקידו של היום!

מדוע לא ברכו את החודש לתחילת חודש תשרי? מדוע אין מציינים את ראש השנה כראש חודש תשרי? בתפילות לא יאמר הלל ולא יוזכר ראש חודש, בנוסח התפילה המסורתית יוזכר היום כר"ח רק בהקשר של קורבנות ותו לא!                   

נטען שיום זה הינו חג הפונה לעולם - אוניברסאליות לעומת פרטיקולריות

כל באי עולם - עוברים לפניו כבני מרון!

וכך בלשון המשנה ראש השנה פ"א (א) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

(ב) בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם: כבני מרון (צאן) – מילה ביוונית – נומירון (גדוד)

כך גם בנוסח תפילת העמידה – ראש השנה - אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵֹא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

ובברכת העמים כולם (כוונת הלב עמ' 95)

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

כך גם באמירה המפורשת – (כוונת הלב עמ' 108) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִֹמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי ... כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:"

וכן לאחר התקיעות - הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיוֹם קָדוֹשׁ:

וכן השופר כסמל כללי הקורא להשתפר, או כדברי הנביא עמוס (ג', ו') לעורר חרדה!

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה:"

אך מעניין שהמילה חרדה אף מבטאת משמעות של התעסקות, הכנה – "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: (מלכים ב', ד', יג' – יד')

מכאן שהשופר קורא להשתדלות, התעסקות! דומה שניתן לצרף לכך את ההסבר התלמודי לסיבת מגוון הקולות שיש לשמוע בקול השופר?

בבלי ראש השנה לג' ע"ב – על דברי המשנה "שיעור תרועה כשלש יבבות... "  

הגמרא תשאל – והרי - שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה  כשלשה שברים! – (למדנו במשנה שאורך התרועה כאורך שלוש יבבות – והרי למדנו שאורך התרועה כאורך שלושה שברים?)

אמר אביי: בהא ודאי פליגי (אומר אביי בדין זה בואדי הם חולקים), דכתיב : (במדבר כט')  "יום תרועה יהיה לכם",  ומתרגמינן: יום  יבבא יהא לכון. (תרגום המילה 'תרועה' לארמית הוא: 'יבבה') וכתיב באימיה דסיסרא  (שופטים ה') "בעד החלון נשקפה ותיבב אם  סיסרא" .  מר סבר: גנוחי  גנח, ומר סבר: ילולי יליל.  (דעה אחת: יבבה היא גניחה, דעה אחרת: יבבה היא יללה)

שופטים פרק ה (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: (כו) יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:(כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב  מדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו  (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר  שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: (לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'  וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה .

התלמוד מבהיר – את קול השופר לומדים מיבבת אם האויב! לא בכיה של שרה או לאה, לא תפילת חנה ולא 'רחל המבכה על בניה' כי אם, אֵם האויב! וכך גם כותב חיים גורי את השיר - אִמּוֹ

לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,  שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,

מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,  אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,  צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.  אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.  עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.

הַדוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת, גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.  אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה  לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית. אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

הן התלמוד ולימים חיים גורי אינם חשים סתירה בשמיעה, בהכרה בכאב האֵם המחכה עד בוש לבנה!

כך גם נבחרו קריאות התורה – לא בקריאת תיאור הבריאה, לא כתהליך של יצירת העולם – אלא - גירוש הגר וישמעאל, עקידת יצחק ובהפטרה על חנה – בבקשת הבן וכן ירמיהו – המציין את העם שנאמנות של 'לכתך אחרי במדבר'.

תפילת היום מעידה על הצורך בקשר בין העולם היהודי הפרטיקולארי לבין העולם הסובב, לכן השמיטו את נוסח ההלל המבטא את קידוש החודש בשילוב שנת הירח לשנת השמש ובזה ייחודנו!

נלווה לסימן היום כיום אוניברסלי, מנהגי 'הסימנים' – נטען שאלו כ- ח.ח. – כלומר מלמדים על... ואת ה... חשיבה/חיזוק חיובי!

באם נייחל לשנה טובה ומתוקה! באם נחפש כיצד לבטל מחשבות שליליות של האחר כנגדנו ובאם נשאף להוביל להיות לראש...

רעיון זה קיים כבר בתלמוד, אמוראי בבל מלמדים - בגמרא להלן - אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

וכן שנהיה לראש ולא לזנב! ברם מוכרת המשנה - רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים: (משנה אבות פ"ד, מט"ו)

מכאן, שיש לשקול – מתי להוביל ומתי להיות מובלים, מתי ההובלה תחייב אותי לרדת, לעבור לקבוצה שאינה מתיימרת להמריא!

וכך מסביר הרמב"ם את המשנה בפירוש המשניות –  ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים - אמר. שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר, ואתה תבין ממה שביארנו בסנהדרין שהן שמו מטעם מעלין בקדש ולא מורידין, ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה:

כקוריוז מעניין – מתי הזנב יכול ובכוחו לעורר חיוך!

ובעיקר מתי 'זנב' יכול לבטא קריאה סמויה – ובכך נבין ש"הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"

נתקלתי ברעיון זה בפרשנותו של חיים שפירא – 'בעקבות אליס' על הזנב של עליסה בארץ הפלאות – "...הנה אחת הדוגמאות לכך: כאשר גבהה אליס וזלגו מעיניה דמעות ענקיות היא יצרה בריכת דמעות והרטיבה את כל היצורים סביבה. הם לא ידעו  איך להתייבש. לעזרתם הגיעה העכברה ולה פתרון מבריק. היא אומרת: "אני אספר לכם סיפור כל כך יבש שכולכם תתייבשו ממנו." כל ילד יכול להבין שמסיפור יבש לא מתייבשים, אבל לא זו הנקודה. העכברה ממשיכה – וכאן אין ברירה אלא להביא את הדברים באנגלית, כי אי אפשר לתרגמם – "mine is a long sad tail". כלומר, לעכברה יש סיפור ארוך ועצוב.

אך אליס אינה מבינה שהעכברה מדברת על tail  - זנב, ולכן שואלת אותה: "אני מבינה למה ה- tail שלך הוא ארוך, אבל אני לא מינה איך יכול להיות למישהו tail עצוב." העכברה כמובן אינה מבינה על מה אליס מדברת, ושתיהן לא מבינות זו את זו. בסוף עושה לואיס קרול פשרה נפלאה: העכברה מספרת סיפור שכתוב בצורה של זנב, וכך הופך קרול את הסיפור לזנב, או את הזנב לסיפור, וכל הקורא את "זנב הסיפור" הזה יראה שאומנם זהו סיפור ארוך ועצוב"."

מעניין למצוא כבר בתלמוד דרך לעורר סימנים להצלחה, (אדגיש, תוך כדי ידיעה שהפרשנים כולם מתחבטים בחשש מניחוש, האסור כאיסור עבודה זרה.)

וזה לשון התלמוד – (בבלי הוריות יב' ע"א – ומקבילה בבבלי כריתות ה' ע"ב) - תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעֲיָן, כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א א) "וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדוֹנֵיכֶם [וְגוֹ'] וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן".

אָמַר רַב אַמִי, מי שרוצה לדעת האם תעלה לו השנה, כלומר יחיה! ידליק נר באותם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור בבית שבו לא נושבת רוח ויבחן האם הלהבה נמשכת! באם הלהבה נמשכת יחיה! כך גם מי שרוצה לבצע עסק ורוצה לדעת באם יצליח, שיגדל תרנגול ובאם ישמין ידע שיצליח בעסקיו. וכך היוצא לדרך ורוצה לדעת האם יגיע בשלום ליעדו וישוב בשלום לביתו, שיכנס לבית חברו'או לחדר אפל ויביט בבואתו/בצלו, באם יראה בבואה/צל בתוך בבואה ידע שיחזור בשלום ובאם לא יראה אזי ידע שלא יגיע חזרה, הסוגיה מוסיפה ואין לעשות כן שמא תחלש דעתו (מעצם קיום המבחן, לא יהיה בטוח מה ראה!), הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמֵידַע; אִי מָסִּיק (ליה) שַׁתִּיֵהּ אִי לָא, לִיתְלִי שְׁרַגָא בְּהַדֵי עָשָׂרָה יוֹמִי דְּבֵין רֵישׁ שַׁתָּא לְיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי בְבֵיתָא דְּלָא נָשִׁיב זִיקָא בְגַוֵּיהַ, אִי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ - לֵידַע דְּמַסִּיק (ליה) שַׁתָּא. מַאן דְּבַעי לְמֵיעַבַד עִסְקָא, וּבְעֵי לְמֵידַע (עסקיה) אִי מַצְלַּח, אִי לָא [מַצְלַח], לִירְַבִֵּי תַּרְנְגוֹלָא - אִי שְׁמִין וְשַׁפִּיר לֵידַע דְּמַצְלַח עִסְקֵיהּ. הַאי מַאן (דמיפק) [דְּבַעִי לְמֵפַּק לְאוֹרְחָא], וּבְעִי לְמֵידַע אִי הֲדַר [וְאָתִי] לְבֵיתֵיהּ, אִי לָא - נִיקוּם בְּבֵיתָא דְּחָבְרָא, אִי חַזִי בַבוּאָה דְּבַבוּאָה - נֵידַע דַּהֲדַר [וְאָתִי לִבֵיתָא], (ואי לא חזי בבואה דבבואה - נידע דלא הדר לביתיה). וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא חַלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ וּמִיִתְרַע מַזָּלֵיהּ.

אומר אביי – עכשיו שהוזכר 'סימן טוב', ינהיג אדם לראות, לאכול בראש השנה דלעת, רוביא, כרישה, תרד ותמרים.

אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

אומר רב משרשיא לבנו – כאשר אתם רוצים ללכת לבית רבכם על מנת ללמוד, שננו, לימדו לפני שתלכו ורק אח"כ תלכו וכאשר אתם יושבים לפניו, הביטו בפניו כנאמר – (ישעיה ל') "והיו עיניך רואות את מוריך", וכאשר אתם לומדים, לימדו במקום בו שינו נהר, כדי שכפי שהמים נמשכים כך גם יימשכו השמועות, ימשך הלימוד!

אָמַר לְהוּ רַב מְשָׁרְשִׁיָא לִבְרֵיהּ, כִּי בְּעִיתּוּ מֵיעַל וּמִיגְמָר קַמָא דְּרַבַּיְיכוּ, גַּרְסוּ מַתְנִיתָא [וְעָלוּ] קַמֵּי דְּרַבַּיְיכוּ. וְכִי יַתְבִיתוּ קַמֵּיהּ, חֲזוּ לְפּוּמֵיה, דִּכְתִּיב, (ישעיה ל) "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". וְכִי גַּרְסִיתוּ - גַּרְסוּ עַל נַהְרָא [דְּמַיָא], כִּי הֵיכִי דְּמִשְׁכָּן מַיָא - מָשְׁכָן שְׁמַּעְתְּתַיְכוּ."

הסימנים מהווים דרך בבחינת כוונות הלומד או כפי שאמרתי קודם, יש בכוחם של סימנים לעודד ולאפשר מחשבות חיוביות!

נזכר אני בשירה של דליה יאירי - ?! סימנים

וּלואי וסימני קריאה היו מתכופפים מעט,

מרכינים ראשם אל עבר האדמה

מהססים משהו, מותרים על זקיפותם היהירה

מבקשים לרדת –

אם לא לסוף דבר, לפחות אל הדבר עצמו.

אולי ראוי לו לענין זה או אחר,

להכנס אל תוך סוגְרַים, או מרכאות

יתכן ויש להצמיד לו שלוש נקֻדות, מרמזות –

“זה לא כל הספור”..

וּלוַאי וסימני קריאה היו מתעקלים, ונעשים

לסימני שאלה גיבְּנים

כורעים תחת נטל תהיות רוחשות

מטרידות, מחפשות, מנקרות

מטלטלות את  אברי ההדחקה עד יהיה

תוכם נדון לזכירה.

ואם לא – לפחות להטלת ספק

במה שביקשו למחוק. או להסתיר

בשורות שסופן סימן קריאה.

מאי 2006

 

הסימנים והשאיפה לברכת המזל מזכירים שבעת תפילת 'קידוש הלבנה' נוהגים לומר 'סימן טוב ומזל טוב'!

המדרש הרי מביא את הויכוח בין הלבנה לקב"ה ובכך שה' הודה בטעתו וביקש להביא קורבן על טעותו

וזה לשון התלמוד – חולין ס' ע"ב (תרגום מארמית)

רבי שמעון בן פזי רמי (משליך-מקשה), כתיב אחד אומר: (בראשית א') "ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים" ומיד אחר כך כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", סתירה!

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,

אמרה הלבנה לאלוהים: מה משמעות אמירתך הרי אין בי כל תוספת ליום, לאור השמש שהרי "מנורה ביום במה עוזרת/מהנה"?

אמר הקב"ה ללבנה: לכי ובך ימנו בני ישראל את הלוח העברי!

אמרה הלבנה לקב"ה: הרי ללא היום-השמש, אי אפשר לקבוע את הלוח, שהרי הלוח העברי במהותו הוא שילוב של השמש והירח! שהרי כתוב: (בראשית א') "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"

אמר הקב"ה ללבנה: יקראו/יכנו בשמך "הקטן", כתוספת לשמות הצדיקים: (עמוס ז') "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" (שמואל א' י"ז) "דוד... הקטן", כך שאין כינויי זה פגיעה.

ראה הקב"ה שאין הוא מיישב את דעתה של הלבנה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!

וזה מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו: (במדבר כח', טו') "לה'", בכל קורבנות השעיר נאמר, רק להביא קורבן שעיר עיזים לחטאת ואילו בקרבן שעיר של ראש חודש נאמר:

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ."  אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

ברוח הדברים לעיל ניתן לומר – המזל שיש לקבל מהלבנה, הוא, האומץ לעמוד אף מול האל, ברגע שאתה יודע שנעשה עוול, או שקופחת!

נחתום בדברי אהרון דוד גורדון בו הוא מתאר את 'החלום ופתרונו' נכתב 1909 כאשר היה בראשון לציון או ברחובות – "...בחלומי – והנה אני בא אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה ונתונה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי וגם אני רחוק ממנה וזר לה... והיה כי תעזוב כָלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך-ושבה הגחלת וחיתה, ושבת והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עמל וארצך וחיו'...ואני מתחיל הכול מחדש, הכול מחדש. מן אלף בית מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכול מחדש...."

ההזמנה להתחיל מחדש היא ההזמנה שבמציאת משמעות בתחילתה של שנה, מציאת הסימנים שיאפשרו את השינוי, השינוי שכול כולו הוא התחדשות!

פתחנו באמירה – חג זה פונה לכלל באי עולם, התפילה היהודית מזמינה את הפרט לצאת מלאומיותו ולהצטרף לעמים כולם, להציע לכלל למצוא את הסימנים שיאפשרו חיים של תקווה!

מכאן לסיפור החסידי בו אדם תועה ביער ואינו מוצא את דרכו, למראה הלך ההולך מולו, שמחה בלבו, הוא יראה לי את הדרך הנכונה. אך בעת המפגש מתברר שגם ההלך אינו יודע לאן הולכים, פונה האחד לחברו – הבא ונמצא לנו דרך חדש!

נחדש כלשונו של א. ד. גורדון בכך שלא נשתנה אלא נתחיל מההתחלה!

 

שנה טובה!