פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דרשה לערב סוכות שנת התעש"ה? יציאה לגלות ו/או כניסה למקווה ולסמלי החג!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

דרשה ערב סוכות התשעה

חגי תשרי מאפשרים לעבור מחג לחג ולקשר תובנות, ברם בעוד המעבר מראש השנה ליום כיפור מובהר בקלילות, קשה עד מסובך לעבור מיום כיפור לחג הסוכות. מיום של דין וניסיונות כפרה ומחילה לחג של שמחה!

יש הרואים את הקשר בין יום כיפור לסוכות בכך שהיציאה לסוכה מהווה מעין 'יציאה לגלות' ככפרת עוונות, המעבר מבית הקבע לסוכת ארעי מאפשרת מחשבה של כפרה. כמו כן ישנו הדימוי של הכניסה לסוכה ככניסה למקווה טהרה – ככניסה לשבת, כניסת כל הגוף כולו לתוך מרחב אחר. בכך גם ישנה המשכיות של משמעות יום כיפור, שהרי כך נחתמת המשנה במסכת יומא – לדעת רבי עקיבא, יום כיפור הוא כמקווה לגבי ה' ובכך ישנה כפרה, לאחר אמירת ר"ע יהיה זה רבי יהודה הנשיא שיאמר שהיום מכפר, כלומר המעבר ביום הכיפורים אף ללא כל חרטה או מחשבת תשובה מהווה כפרה עצמית. יש הרואים ביציאה מיו"כ לסוכות כלקיחת ארבעת המינים כסמלי ניצחון – כפת התמר, הלולב עם שאר המינים מהווים הצהרה, יצאנו בשלום ממשפט ודין!

משנה יומא פ"ח מ"ט - אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאל.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה ל' - ד"א "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח" (תהילים טז', יא'), מדבר בישראל. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, תודיעני אורח חיים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הרי לכם עשרת ימים של תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

"שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ" , אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג. ואלו הן, ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. מהו "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצח", א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי ניצח? אלא מי שיוצא עם כלי הניצחון בידיו אנו יודעים שהוא המנצח! (ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא.) כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג').

 

נעבור על סממני החג ונראה כיצד הם משרתים את משמעות החג.

הסוכה

מחלוקת ידועה מהי סיבת הישיבה בסוכה – סוכות ממש כסוכות בהם ישבו בני ישראל היוצאים ממצרים או לזכר ענני הכבוד שהקיפו את העם היוצא ממצרים. כלומר האם מציינים דימוי של אחד לאחד או שמדובר על משמעות סמלית, השגחה ומבט מלמעלה אותו מציינים בישיבה בסוכה.

בבלי סוכה יא' ע"ב -  "דתניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם."

הסוכה הפורסת שלום, כפי שזה עתה ציינו בתפילה 'ופרוש עלינו סוכת שלומך... הפורס סוכת שלום....' – עד כמה השלום עוטף ומקיף אותנו בחיים. כמו כן הסוכה כמקום מוצל, כמקום מצפין כדברי תהילים (כז', ה') "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:' – הסוכה צופנת בחובה, מצפינה את האדם. ביום כיפור קראנו על סוכת יונה, יונה הבורח מאת ה' מסתתר, מגן על עצמו בסוכה ומחכה, צופה לראות מה צופן העתיד, עד כמה נבואתו תתממש או תתבטל! הקיקיון יעלה יסוכך על הסוכה ובכך יעזור בצל... סוף הסיפור עדין טרי בזיכרון, הקיקיון התייבש ומצוקת המסוכך עצמו בסוכה - מחייבת, מביאה אותו, לבכות על מר גורלו.

אחד מכללי בניית הסוכה מחייבת שתהא צילתה מרובה מחמתה, כלומר לצל תפקיד בסוכה, לא צל הדפנות כי אם צל הסכך, מה הצל מאפשר! אולי את ההבנה שגוף האדם כסוכה גורם להצל על העולם, מה הצל גורם, האם הוא מאפשר או מונע, עד כמה מקומי בעולם מצל ואינו מאפשר עד מונע אחרים מלהגיע אל האור. לר' נחמן מברסלב ישנה אמירה, צל האדם מונע את האור, השפע האלוהי מלהאיר, מלהביא את האור לעולם! לכן על האדם מוטלת החובה לאיין את עצמו עד כדי לבטל את קיומו על מנת לאפשר לאור האלוהי להקרין על העולם. כך גם תאמר סימון וייל.

וכך יתבהר - כוחו וסכנתו של הצל - ביטול עצמי על מנת לדעת כיצד לתקן בעולם

ליקוטי מוהר"ן קעב' - כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכֹּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ, כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, אַךְ הָאָדָם עַל - יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל, וְהִנֵּה הַצֵּל הוּא מִדָּבָר גַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד נֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי (הַיְנוּ שֶׁהוּא דַּק מִמֶּנּוּ) כְּמוֹ גֶּשֶׁם עֵץ וָאֶבֶן נֶגֶד אוֹר הַלְּבָנָה וְהַחַמָּה עוֹשֶׂה צֵל, וְכֵן לִקּוּי חַמָּה וּלְבָנָה עַל - יְדֵי צֵל הָאָרֶץ, וְכֵן הַחַמָּה בְּעַצְמָהּ נֶגֶד מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה, הוּא גַּשְׁמִיּוּת, וְעוֹשֶׂה צֵל נֶגְדּוֹ, וְעַל - כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו, כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל, וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעִקַּר אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא הַכָּבוֹד, כִּי כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ"ג): "לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" וְכוּ'. וְזֶה: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (שָׁם ו), הַיְנוּ אִם הוּא "מִלֹא כָל הָאָרֶץ", שֶׁאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי מְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַכָּבוֹד: וְזֶה (מִשְׁלֵי ג): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ", כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כח). וְעַל - כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד, עַל - יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל:

וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת חַיִּים וְטוֹבָה לָעוֹלָם, וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם. וְכֵן הַצַּדִּיק כְּשֶׁמַּרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת הוּא טוֹב, וְכֵן לְהֵפֶךְ. וְזֶה: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב אֶת הַמָּוֶת" וְכוּ'. הַיְנוּ לַפָּנִים שֶׁלָּכֶם:

ובספרו (חיי מוהר"ן בחלק שיחות השייכים לתורות פו') כותב ר' נחמן תוספת לתורה ח"א קעב': "שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בביאור יותר קצת, והענין שהאדם צריך לבטל כל מידה ומידה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה צריך לבטל מידה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מידה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המידות עד שיהיו כולם כלא היו, וכפי מה שמבטלין כל מידה ומידה כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עיקר האור הוא כבודו יתברך כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו" (יחזקאל מג', ב')

אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני עושה צל. וכפי הגשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר כמו כן נעשה צל, כגון שמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מידת המקל. אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מידה ותאווה כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך, אבל כשמבטל המידות והתאוות כפי הביטול כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכול לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו "מלא כל הארץ כבודו". ועל ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל ".

כך גם - סימון וייל (3 בפברואר 1909 - 24 באוגוסט 1943) פילוסופית והוגה דתית יהודיה צרפתייה, פעילה חברתית, מורה לפילוסופיה, ופעילת מחתרת במלחמת העולם השנייה, נמשכה למיסטיקה ולפילוסופיה הנוצרית, להגותו של אפלטון ולהשקפות הבודהיסטיות. כותבת בשפה מאוד דומה בספרה 'הכובד והחסד' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 75 – 77 ) פרק על 'ביטול עצמי' ובו היא כותבת:

"ה'אני' הוא רק הצל שמטילים החטא והשגגה בהסתירם את אור האלוהים, צל שנתפס בעיני כישות.

אפילו יכולנו להיות כאלוהים, מוטב להיות רפש שמציית לאלוהים.

…כל מה שאני רואה, שומעת, נושמת, נוגעת בו, אוכלת וכל היצורים שאני פוגשת בדרכי – מכולם אני שוללת מגע עם אלוהים, ושוללת מאלוהים מגע אתם, בה במידה שמשהו בי אומר 'אני'.

...בשום אופן אינני משתוקקת לכך שהעולם הנברא לא יהיה עוד מוחש לי, אלא לכך שלא תהיה זו עוד אני שהוא מוחש לה. לי הוא לא יכול לגלות את סודו הטמיר מדי. עלי ללכת, כדי שהבורא וברואו יחליפו את סודותיהם.

לראות נוף כפי שהוא, כאשר אני אינני עוד ...

בכל מקום שאני נמצאת, אני מכתימה את דממת השמים והארץ בנשימתי ובפעימות לבי. "

 

ארעיות הסוכה – האדם כאורח בעולם, 'אורח נטה ללון'!

הסוכה בעלת משמעות ארעית ולא הקבועה כבית, ברם גודלה, היכולת להקימה  בחוץ מאפשרת להרחיב את קירות הבית וממילא להזמין אנשים נוספים אותם נתקשה להכניס הביתה, - החג מסמל הכנסת אורחים, ישנם אורחי האושפיזין 'אברהם ושרה, יצחק ורבקה...' האורח מסמל את הארעי, אך האורח לרגע רואה כל פגע, אנו מזמינים לראות את הפגמים המקיפים אותנו. האדם אף הוא אורח בעולם, ימינו כצל עובר, אנו בני חלוף, כשם ספרו של ש"י עגנון 'אורח נטה ללון' – האדם זמני וקיומו זמני בעולם, בכך שוב אנו ממשיכים את תודעת יום כיפור בארעיות האדם בעולם. ארעיות זו מחייבת אותנו לשאול מה אנו מותירים בעולם, כפי שציינו בערב יום כיפור – מהו החותם אותו אנו מטביעים בעולם, מה יישאר, הצל חלילה או הדבר כשלעצמו – מה הוא יהיה?

בחג נידונים על המים, סמליות הסוכה וכן ארבעת המינים – דבר שגידולו מן הקרקע, הצומח מחג ומנהגי שאיבת מים...

ארבעת המינים

מוכרים וידועים המדרשים בדבר סמליות המינים, מתיאור פני החברה כבעלי טעם וריח, בעלי תורה ומצוות ומעשים טובים ועד לאותם חסרי טעם וריח, אנשים ללא כל נקודה חיובית, ברם כולם באגודה אחת, ממש כקטורת שציינו ביום כיפור, החלבנה כערבה – נטולי ריח ואולי אף בעלי ריח שלילי, הצורך באגודה אינו כדי לבטלם אלא כדי להכיר בקיומם! ישנו הדימוי של הלולב כחוט שדרה, האתרוג כלב, ההדס כעיניים והערבה כשפתי האדם – על האדם להכיר בתפקיד כלל איבריו!

תפקיד האגודה – ארבעת המינים מאוגדים, כמו הקטורת!

ספרי דברים פיסקא שמו' - "יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".

רבי שמעון בן יוחי אומר משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים פרשו ספינות אין פלטרין קיימים כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים וכשאין עושים רצונו כביכול "אגודתו על ארץ יסדה".

מנהג זה של איגוד ארבעת המינים, אפשר שיש לו סמך בברייתא שבבלי מנחות כז' ע"א:  "ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת וגו'."

כך משתמע גם מויק"ר ל, יב, שם נמנים כל ארבעת המינים (כמאפייני קבוצות בישראל), ואחריהם הסיכום:  "יקושרו כולם אגודה אחת". מכאן: כל ארבעת המינים מאוגדים באגודה אחת."

סמלי ארבעת המינים במדרש -

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל', יב' - דבר אחר, "פרי עץ הדר" אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

"כפות תמרים" אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים

"וענף עץ עבות" אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה

"וערבי נחל" אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה", לפיכך משה מזהיר לישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון".

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', י' - ד"א "פרי עץ הדר", זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א), וכתיב והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב).

"כפות תמרים", זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח.

"וענף עץ עבות", זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלים כך היה יעקב רחוש בבנים.

"וערבי נחל", זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני שלשה מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו.

ד"א "פרי עץ הדר", זו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם ושרה זקנים (בראשית יח, יא).

"כפות תמרים", זו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין כך העמידה רבקה צדיק ורשע.

"וענף עץ עבות", זו לאה, מה הדס זה רחוש בעלין כך היתה לאה רחושה בבנים.

"וערבי נחל", זו רחל, מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין כך רחל מתה לפני אחותה.

 

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל', יד' - ד"א "ולקחתם לכם". ר' מני פתח "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה, י). לא נאמ'ר הפסוק הזה אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה שלאדם

וההדס דומה לעין

והערבה דומה לפה

והאתרוג דומה ללב.

אמר דוד אין בכל האיברין גדול מהן ואילו שהן שקולין כנגד כל הגוף. הוי "כל עצמותי תאמרנה".

 

יום הערבה

החכמים לא הסתפקו במינים אלו המצוינים בספר ויקרא כג' אלא הוסיפו יום אחד בשביעי של סוכות, יום לפני שמיני עצרת הלא הוא שמחה תורה – יום החותם, יום הושענא רבה – יום הערבה, ירדו למוצא, פה מתחתינו וקטפו את הערבות ואיתם סובבו סביב המזבח, וכיום נוהגים בשביעי של חג לצאת עם הערבות חמש ערבות – להכות ברצפה ולקרוא בקול – 'קול מבשר, מבשר ואומר...', יום מיוחד לאותו עץ המסמל את פני החברה הנטולי טעם וריח, יום מיוחד לפשוטי החברה ובמסורת האושפיזין, זה יומו של דוד, דוד החוטא האולטמטיבי, כלור אין אדם שאין לו תקווה לשינוי, שהרי דוד מלמד על עולה של תשובה, אותו אדם שהואשם ברצח ובניאוף... הוא ילמד את ישראל על כוחה של תשובה ואפשרות התיקון. יום הערבה האגוד עם החג מלמד שאומנם נידונים אנו על מעשינו ובכל זאת אין לטעון 'מעוות לא יתקון' אלא ישנה אפשרות של תיקון!

יום הערבה, על השיח עם הבייתוסים.

למדנו במשנה שערבה יש ומציינים אותה ששה ימים וישנם שנים שמציינים 'ערבה' שבעה ימים 

משנה מסכת סוכה פרק ד', א', ג'  לוּלָב וַעֲרָבָה, שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה, שְׁמוֹנָה. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, שִׁבְעָה. וְהֶחָלִיל, חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה:

... (ג) עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד, יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה:

מדברי המשנה נלמד שרק בשנה בה היום השביעי של סוכות המכונה הושענא רבה חל בשבת אזי מקיימים את יום הערבה, מנהג הערבה ידחה את השבת ואילו במקרה והשבת חלה באחד מימי חול המועד אין מנהג הערבה דוחה שבת.

מהי הסיבה? מהמדרש שראינו לעיל בויקרא רבה מה מסמלת הערבה? אותם בחברה – ללא טעם וללא ריח, נטולי מצוות ומעשים טובים!

ראשית נלמד כיצד קיימו מצווה זו - משנה סוכה פ"ד, ה' – ז' - "מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד, מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן, מָה הֵן אוֹמְרִים, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ. לְיָהּ וְלָךְ, מִזְבֵּחַ:

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת:

מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

מנהג, מצווה זו תזכיר למתפללים את הנוהג בימינו הנקרא 'הושענות' – מסתובבים סביב הבמה עם ארבעת המינים ומכריזים פיוט הנקרא 'הושענא', ביום השביעי הוא יום 'הושענא רבה' מסתובבים שבע פעמים.

התוספתא (מקור תנאי שנערך עד שנת 200 לספירה) – מלמדת מדוע יש המתנגדים למנהג, מצוות הערבה?

תוספתא סוכה פ"ג, ה"א – "לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו

מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת

הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת

לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת

ערבה - הלכה למשה מסיני

אבא שאול אומר: מן התורה שנאמר: "וערבי נחל" ערבה ללולב, וערבה למזבח.

ר' ליעזר בן יעקב אומר: כך היו אומרים: 'ליה ולך המזבח ליה ולך המזבח' "

התוספתא מלמדת שבמקרה וישנה התנגשות בין מצוות השבת למצוות חג סוכות הרי שבמקרים מסוימים ידחו מצוות החג את מצוות השבת.

באם יכול שבת ביום הראשון – יש ליטול לולב למרות האיסור,

באם יכול שבת ביום הושענא רבה אזי יש לדחות את השבת.

זו דרשה של חכמים המתדיינים לברר מהו המקור, האם החידוש הוא בדרשת חכמים ולכן זו מצווה מדרבנן ואינה דוחה שבת או שיש לעגנה כמצוות התורה!

מהמעשה בתוספתא ניכר שהיו מאנשי הכתות המכונים 'בייתוסין' שלא קבלו את תקנת החכמים ולכן ניסו למנוע את קיום המנהג, המצווה בשבת אך היו עמי הארץ שמאוד רצו לקיים ואכן פטרו את הבעיה.

התוספתא מחדשת המנהג, מצוות הערבה היא מסורת 'הלכה למשה מסיני' ולכן תוקפה דוחה שבת.

מהאמור לעיל שהערבה מסמלת את השכבה החברתית בעם שניתן לכנותה 'עמי הארץ' אלו שאין בהם לא ריח ולא טעם, לא מצוות ולא מעשים טובים, הרי לאגדם ולהתייחס אליהם ביום חג זו מצווה, זה מנהג המחייב לדחות שבת.

יום הערבה הוא חידוש של החכמים המעלים את חובת היחד, את האגודה למעלה חשובה.

מעניין שלימים המסורת קישרה את דוד המלך ליום השביעי בסוכות. במנהג האושפיזין, האורחים המוזמנים אל הסוכה בכל אחד מימות חג הסוכות נבחר דוד ליום האחרון והרי דוד מסמל את 'בעל התשובה' – הערבה כדוד המלך.

 

ניסוך המים ושמחת בית השואבה

טקס הערבה חייב את יושבי ירושלים הקדומה לפנות מערבה על מנת לקטוף ערבה, במקביל בכל יום ירדו מזרחה למעין השילוח על מנת לשאוב מים וניהלו 'שמחה' במקדש – 'שמחת בית השואבה' ולאחר מכן נסכו את המים במשכן ולימים במקדש. שאיבת המים מהמעיין מסמלת את שאיבת רוח הקודש, הארה! לדעת הגר"א לכל אחד ואחת ישנו פן של רוח הקודש, מציאת משמעויות נסתרות המגיעות לרוח האדם! שמחה זאת לוותה (בלשון המשנה) בתיקון גדול, הפרדה בין הגברים לנשים מפני שראו שהגיעו לידי קלות ראש. האם ההפרדה נבעה מצניעות גרידא או מניסיון לחדד את השאלה – לשמחה זו מה עושה? נטען שההפרדה נבעה בשל התיאור המופיע בהתנהגיות החכמים, היו מלהטים בפני כולם, היו מעיפים אבוקות של אש, ביצים, כוסות והקיצוני מבין החכמים היה התנא רשב"ג שהיה מהפך בגופו, עומד על ידיו ובועט/מטיח את רגליו כלפי מעלה, על מעשה זה התגאו החכמים, אך מסופר על לוי שנהג אף הוא לזרוק את רגליו כלפי מעלה והמדרש מתאר שצלע, איטלע! מעשה זה נתפס כהתרסה, ההטחה כלפי מעלה לוותה באזהרה – הגזמת! ראינו בראש השנה שהגמרא לומדת מחנה, אליהו ומשה שתפילה משמעותה הטחה כלפי מעלה, כך גם זריקת הרגליים כלפי מעלה! מעשה רשב"ג נתפס כעבודת השם ואילו לוי כנראה עבד את ראיית בני האדם. בכך נוכל לטעון שההפרשה בין הגברים לנשים סמלה את הנכחת השאלה – מהי העבודה הזאת בציבור – האם אנו עובדים בעיניים של הצופים, כלומר מתהדרים בהתנהגות או שעבודה זו היא לשם שמים, האם אנו עובדים את הציר האנכי, בסמליות במתח בין הגברים לנשים או שעבודתנו הינה לשם השם. כך גם היום לכל מי שיצפה בשמחת בית השואבה, יראה כיצד במעגלי הרוקדים לא פעם, מוגנב מבט כלפי מעלה, האם יש משהיא שצופה בי, האם אני נראה כשידוך ראוי!

ניסוך המים ושמחת בית השואבה – מה לדעתכם מסמלים מנהגים, מצוות אלו?

משנה מסכת סוכה פרק ד', משנה ט' – י' - נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ.

הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן. וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם, יָצָא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.

וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ, שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן:

 

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה, הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין, פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

סוכה פ"ה - (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:

(ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:

(ג) מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב,

וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

 

התוספתא מרחיבה ומתארת את התיקון (סוכה פ"ד, א' – ה') -  בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה, היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש, עשו שלש גזוזטראות בעזרה, כנגד שלש, שלש רוחות - ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות,

מה היו אומרין ?

אשרי מי שלא חטא, וכל מי שחטא ימחל.

ויש מהן אומרים: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי, אילו אנשי מעשה

ויש מהן שהיו אומרים: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי אילו בעלי תשובה

הלל הזקן אומר: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי, אני אבא לביתיך.

אם אתה לא תבוא לביתי, אני לא אבוא לביתיך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך".

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמנה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד

אמר ר' יהושע בן חנניה כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה משכימין אנו לתמיד של שחר משם לבית הכנסת משם למוספין משם לאכילה ושתיה ומשם לבית המדרש משם לתמיד של בין הערבים משם לשמחת בית השואבה

החכמים נהגו במנהג היכול להיתפס כהוללות, כהטחה כלפי מעלה!

בבלי סוכה נג' ע"א - "חסידים ואנשי מעשה" כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים  ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים  אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו.

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית  השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם  רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל  ביתך, שנאמר: (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".

אף הוא ראה גלגולת  אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון.

...תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של  אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את  הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה.

לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. (לוי החווה קידה בפני רבי וצלע)

והא גרמא  ליה (וקידה זו גרמה לו)? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי  מעלה ואיטלע, ומנו - לוי! - הא והא גרמא ליה.

לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני (לוי היה מהלך לפני רבי וזורק שמונה סכינים באוויר).

שמואל קמיה שבור  מלכא בתמניא מזגי חמרא. (שמואל היה נושא שמונה כוסות יין לפני המלך שבור מלכא)

אביי קמיה דרבה בתמניא ביעי, ואמרי לה  בארבעה ביעי (אביי היה לפני רבה בשמונה/ארבעה ביצים).

במשנה ראינו שהיו מתקנים תיקון גדול והפרידו בין הנשים לגברים יש הלומדים מתקנה זו שבמקום התפילה הרגיל לא הייתה הפרדה בין הנשים לגברים.

בנוסף נראה שיש ללמוד מהסוגיה – האם השמחה הייתה לשם שמים או לשם כבוד, האם החכמים חפשו את אהדת הקהל על חשבון פגיעה באל, אמנם פגיעה סמלית המתבטאת  בהטחת הרגליים כלפי שמים!

 

מים לדוד המלך

אין אפשרות שלא להזכיר את המבט ובבת צחוק הנלוות בראותנו אדם המרים ידיו למרום ואומר/שר 'מים לדוד המלך', נזכרים בגששים המחופשים לחיילים בלבוש של חצאיות קצאות ובהרימם את ידיהם – רואים להם את התחתונים... צוחקים, אך על מה מתבסס השיר (מילים שכתב עקיבא נוף המבוססות על המקרא) וכיצד שיר זה קשור לחג הסוכות. בלשון המקרא, דוד נתאווה לשתות מהבאר שבשער בית לחם הנמצא מעבר לקווי האויב ושאל מי מתנדב, היה זה מבחן נאמנות של המלך בפנייה לחייליו בבירור מי מוכן להראות ולבטא את נאמנותו. כאשר הגיעו הלוחמים עם המים, דוד הבין שהגזים בבקשתו – כי בנפשם הביאו את המים ולכן נוסך אותם את המים לה'! המדרש מציין, היה זה בסוכות וזה ניסוך המים למזבח! המעשה היה סמלי והקרב, ניסוך המים מבטא את העובדה שבחג נידונים על המים והשאלה – מה תלוי בי ומה בחסדי האל! שיר עממי המבטא תפיסת עולם תיאולוגית, האם אנו עושים די על מנת להביא שפע לעולם?

עסקנו במים – מה יכול להיות הקשר בין שיר הגששים לבין חג סוכות ?

מים לדוד המלך  ביצוע: הגשש החיוור, מילים ולחן: עקיבא נוף

ודוד חשק במים מן הבאר שביד פלשתים

למלא את רצונו יצאו שלושה גברים

מיהרו הם אל בית לחם מי הבאר להעלות

זה לזה סיפרו בדרך מעשי גבורות

מים לדוד המלך

מים, מים לדוד

מים לדוד המלך

מים לדוד

שח אחד מהם שמעו נא על דרכי ניצב לו הר

את כפי עליו הנחתי התמוטט ההר

השני אמר הקשיבו את דרכי חסם נהר

בקולי עליו רעמתי הנהר עצר

מים לדוד המלך...

 

השלישי ללא כל אומר את מחנה פלשתים שיסע

את הבאר על כל מימיה על גבו נשא

אז דוד מזמור השמיע לשלושת הגיבורים

לתנ"ך פסוק הוסיפו ומאז שרים

מים לדוד המלך...

 

 

 

ומהו הסיפור ?

פקודה בלתי חוקית של המלך דוד, דוד עצמו הבין שבקשתו אינה סבירה ונסך את המים לה'. הסיפור נמצא בשמואל ב', כג' וכן בדברי הימים א', יא'

 

שמואל ב פרק כג - (יא) וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יב) וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: ס

(יג) וַיֵּרְדוּ <שלשים> שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (יד) וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם: (טו) וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (טז) וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים: ס

 

דברי הימים א פרק יא - (יא) וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ <השלושים> הַשָּׁלִישִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת: (יב) וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים: (יג) הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יד) וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיּוֹשַׁע ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה: (טו) וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (טז) וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם: (יז) <ויתאו> וַיִּתְאָיו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (יח) וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה': (יט) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים: (כ) וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל <ולא> וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה: (כא) מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא: ס

וכך יסביר הירושלמי בסנהדרין פ"ב ה"ה (עיינו גם בבבלי בבא קמא ס' ע"א)

הלכה ה' משנה – דיני מלך, 'ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד

ופורץ לו דרך ואין ממחין בידו ,דרך המלך אין לה שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש'

את המשנה מסבירה הגמרא בירושלמי –  ומוציא למלחמת הרשות כו' דכתי' "על פיו יצאו ועל פיו יבאו"  ופורץ לעשות לו דרך דכתיב "נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד הוא היה עם דוד באפס דמים" ...כתיב "ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם" וגו'

ר' חייה בר בא אמר הלכה נצרכה לו כלומר הסיפור הוא מעשה סמלי, לא בקשה לשתיית מים אלא שאלה הלכתית

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה

"ולא אבה דוד לשתות", לא אבה דוד שתיקבע הלכה על שמו

"ויסך אותם לה' ", קבעה מסכת לדורות

"ופורץ לעשות לו דרך", בר קפרא אמר חג היה כלומר סוכות וניסוך מים היה והיתר במה היה

"ויבקעו שלשה", ולמה שלשה ?

אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה כתוב אחד או' "וינסך אותם לה' " וכתוב אחר אומר "ויסך",

מאן דמר "ויסך" מסייע לרבי חייה בר בא, מאן דמר וינסך מסייע לבר קפרא

רבי הונא בשם רבי יוסי הילכות שבויים נצרכה לו

רבי שמעון בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאוה "

סיפור לא תמים – התנהגותו של דוד, דוד שלימד את ישראל על עולה של תשובה, כדי ללמד שכל חוטא, יכול לתקן שהרי דוד תיקן והתקבל! דוד הוא האורח, האושפיזין של היום האחרון בסוכות – יום הערבה, ילמד שבאגודת העם ישנם גם השוליים, גאם אותם שאין בהם מצוות ו/או מעשים טובים נכללים בכלל!

כך סיפור הגששים מעלה – פקודה בלתי חוקית ותיקון על ידי שמחת בית השואבה, ניסוך לה'!

ונחתום בסיפור המבקש ללמד כיצד נלחמים באגו, כיצד נלחמים ביצר הרע!

 

מוצאי הושענא רבה – שמחה תורה, סדר ההקפות

החזן אומר אתה הראת והקהל עונין אחריו פסוק בפסוק:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:

לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ:

יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו:

יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ:

וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:

ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

וְיִהְיוּ נָא אֲמָרֵינוּ לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹן כֹּל:

פותחין הארון

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:

כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:

בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה. קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:

מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר:

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם:

אַב הָרַחֲמִים, הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם:

כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ, מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא אֲדוֹן עוֹלָמִים:

אח"כ מוציאין כל הספרי תורה שבהיכל ארון הקודש ומסובבים הבמה ז' פעמים ואומרים זה:

 

סיפור המלמד מתוך ה'דממה שבבית הכנסת'!

 

שמחה, שמחת תורה האם זו שמחה של גאוות הלימוד או שמחה לשם תורה?

 

סיפור המסופר על ר' לוי יצחק מברדטישוב בצעירותו, כאשר זה עתה התחתן כעילוי עם בת העשיר! הסיפור יבהיר מה מסתתר מאחורי הידע בלימוד!

נקדים ונספר על מנהג סדר ההקפות הנוהג בשמחת תורה. סדר ההקפות נפתח בהקראת סדרת פסוקים כאשר הראשון שבהם מתחיל במילים "אתה הוראת וכו'" המנהג הרווח הוא שגבאי בית הכנסת מכבדים אנשים חשובים באמירת הפסוקים. ישנם קהילות שעורכים מעין "מכירה" כל המרבה בכסף – זוכה, או ישנם ישיבות בהם הפסוקים נקנים ע"י ציבור התלמידים בתחרות לימוד דפי גמרא במהלך השנה והגבאים מחלקים את הקריאה עצמה למכובדי הקהל.

סיפור נאה מהרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל: הנה הרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל בילדותו היה עילוי ונשתדך עמו גביר אחד והתפאר בו ואחר חתונתו, בשמחה תורה הראשון כיבדו הקהל את הרב הקדוש מברדיטשוב הנ"ל (הנזכר לעיל) שהיה חתן הגביר הנ"ל שיאמר "אתה הראת וגו'" לפני התיבה כי כן היה המנהג שם בבית הכנסת לכבד את הנחשב בעיניהם למכובד לומר "אתה הוראת וגו'" וכיוונו בזה (כוונת גבאים הייתה) לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא (נחת רוח) וירד הרב הקדוש לפני התיבה ונתייצב שם והטלית היה מונח על התיבה וכל פעם שנטל את הטלית בידו ללבשו הניחו מיד על התיבה חזרה. כן עשה כמה פעמים. וכל הקהל עמדו בבית הכנסת בעיניים, צופים עליו שילביש את הטלית ויתחיל לומר "אתה הוראת..." והוא לא שת ליבו כלל ועמד בדד ודומם וחשבו הקהל אולי מקרה הוא (תקלה) ובראותם כי נשתהא מאוד היה עליהם לטורח ונלאו נשוא (כבר לא יכלו לסבול עיכוב זה) ושלחו לו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל שמבקשים אותו שלא יטריד את הציבור! והשיב "הן לא אכביד חס ושלום".

ונטל הטלית ללבשו, וכמעט והלבישו, עזבו מידו והניחו שוב על התיבה ולא רצה לומר "אתה הוראת וגו'" והגביר הנ"ל חותנו בראותו מעשה תעתועים אלו מחתנו, היה בוש מאוד בפני הקהל וחרה אפו בחתנו מאוד, לאשר התפאר את עצמו בו כי אין כמוהו בכל הגלילות (בכל האזורים הסמוכים) חכם ועילוי גדול כמוהו, ועתה עשה שטות כזה עד שגרם בושה גם לו, כי מה יאמרו עליו מעתה?

והוסכם גם בדעת הגביר לביישו תחת הדבר המגונה שעשה בפני כל הקהל וגם דעתו היה עם ראשי הקהל לשלוח לו  עוד הפעם שלא יעשה עוד שהיות (עיכובים) רק אם ירצה לומר יאמר מיד, ואם לא, ילך אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו וכן עשו.

ובטרם הוקם עצתם לשלוח אליו כן, (לפני שהספיקו לדבר עמו שוב) פתאום נשמע קולו של הרב הקדוש אחרי כל דמימתו ושיקול מחשבותיו (כאילו מדבר אל עצמו) בזה הלשון "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה 'אתה הוראת'! " וראוהו עוזב את התיבה והולך אל מקומו בבית הכנסת.

וכראות  חותנו את אשר עשה לו חותנו נתמלא רוגש דאבון נפש יותר עליו  שתחת אשר קיוה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידו, קבל חרפות ובושות.

והנה באמצע הסעודה בראותו (הגביר החותן) כי טוב לב חתנו הרב הקדוש ז"ל לא עצר כוח מלשאלו על הדבר שעשה...

והשיב לו ואמר לו (החתן) אומר לכם האמת, סיבת הדבר שעשיתי כן, כך היא:

שמיד שעמדתי לפני העמוד לקחת הטלית על ראשי לומר "אתה הוראת" וגו'

נשתתף עימי יצר הרע ואמר שהוא רוצה לומר עמי יחד "אתה הוראת"

ושאלתי אותו: מי אתה שתהיה ראוי והגון לכך?

ושאלני חזרה (היצר הרע): מי אתה וכו'?

והשבתי לו:  אני הוא למדן! 

והשיב לי: גם אני הוא למדן.

ושאלתי אותו: איפה למדת הלכות ש"ס ופוסקים?

והושיב לי חזרה: איפה למדת אתה?

השבתי לו: אצל הגאון פלוני ואלמוני!

והשיב לי: גם אני, עמך הייתי בלימודך, אם כן גם אני למדתי אצל הגאונים שחשבת אותם לפני (שמנית אותם לפני עתה).

והשבתי לו: אבל חסיד אני!

והשיב לי: גם אני חסיד!

ושאלתי אותו: מאיפה נסעת לקבל לקח טוב בחסידות (או משנת חסידות)?

והשיב לי חזרה: איפה היית אתה לקבל דרכי חסידות?

והשבתי לו אצל המגיד הקדוש ממזריטש.

והשיב לי: גם שם, עמך הייתי ולכן אני רוצה לומר עמך "אתה הוראת וגו'".

ובראותי כי אוזלת יד (כשראיתי כי אינני יכול לנצח בוויכוח הזה את היצר הרע) שאינו מניחני, ועודו מחזיק בי בחזקה לומר "אתה הוראת וגו'" עזבתי את הטלית מתוך ידי לגמרי, והנחתי לו את שלו (נתתי לו את מבוקשו), ואמרתי לו "אם אתה למדן ואתה חסיד אמור אתה ("אתה הוראת")".

(מתוך: אדמיאל קוסמן, עיתון הארץ 17/9/99, מתוך : "שבחי צדיקים" תרמ"ג, המעשה, באם ארע היה בשנת 1757 שנת תקט"ו בבית הכנסת בעיר ליברטוב פולין, ובספרו 'מסכת גברים, כתר 2002)   

סוכת ההבל - הבל הסוכה

מעל לכלל מנהגי החג מרחפת שאלת המים, 'בחג נידונים על המים' אומרת המשנה במסכת ראש השנה. המים כמקור החיים, מסומל בחג סוכות בשימוש בגידולי קרקע הניזונים מן המים, הסכך, ארבעת המינים, יום הערבה ומעל לכול טקס ניסוך המים המלווה בשמחת בית השואבה.

יהודה עמיחי 'שר': 'מים אינם יכולים לחזור בתשובה',

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

לאן יחזרו ? לברז, למקורות, לאדמה, לשורשים,

לענן, לים, לתוך פי ?

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.

כל מקום הוא ימיהם כקדם, מימיהם כקדם,

כל מקום התחלה וסוף והתחלה.

ניסוך המים מפעיל את המנגנון, שואבים מהשילוח, מהמעין הנאמר על מימיו שהולכים לאט, ונוסכים על המזבח חזרה, לחלחל, אל מעמקי האדמה.

בסוכות חותמים את קריאת התורה ופותחים מבראשית, חתימה זו האם היא כמעין חתום הנועלת או חתימה זו מחייבת פתיחה ?

ל' האות החותמת את התורה ('לעיני כל ישראל') וב' האות הפותחת ('בראשית ברא') מצטרפים ל'לב', האם הלב מחייב את החותם לפתוח.

חתימת האדם הרי היא זהותו, החותם האישי, האומנם נסגר משהו או שזו ההתחלה.

החותם כמנעול המחייב 'של נעליך מעל רגליך' כפירוש החסידי 'להסיר את המנעולים מעל ההרגלים'.

'חתימת הספר' – חתימת הסף, הסף בו המזוזה, זזה, המזכירה את היציאה, היציאה ממצרים, מה משמעותה של החירות. ביציאה או בכניסה.

'ספר' התורה מבטא מספר, שאיפה לאינסוף.

הקריאה בפרשיות התורה מביאה את הקבוע, בכל שבת ושבת לקרוא פרשה, בכל שנה ושנה את אותן פרשיות, אך, במובן חדש. להפוך את הקבוע למשתנה.

השנה מלשון 'שנה', לחזור ולשנות, ללמוד אך גם מלשון שינוי, התפתחות.

 

'שמחת תורה' נחגגת בחזרה מהארעי לקבע, מהסוכה אל הבית.

 

 


בעקבות דרשת ערב יום כיפור התשע"ה - מסורת וחידוש במהותה של היהדות - החותם!

נוהגים לברך 'גמר חתימה טובה' – לבעלי אמונה בספרים הנכתבים ונחתמים אין כל קושי באמירה זו, ברם מה נחתם, האם הכוונה לגזר דין על משפט?

השנה חשבתי על החותם! והבנת הברכה תהיה – בירור חותמך בעולם, בירור חותם הקהילה! בברכת 'גמר חתימה טובה' – אנו מנכסים את האחריות, על כל אחד ואחת מוטלת החובה לברר – מהו/י חותמך, מה את/ה משאיר/ה בעולם, השנה? או בשנים הבאות, בחיים בכלל?!

תאריך שנה זו ניתן לבטאה – התִשעֶה? כשאלה, האם את/ה תִשעֶה למנחה, לשאלה...

או בשיכול אותיות, שנת התעשה? ובשנה הבאה התעשו? ובעוד כמה שנים התעשי?

 

תמונות בתערוכה - נעבור על מהותו של יום בארבע תקופות, במקרא, במשנה ובתלמוד, נדלג לימי השבתאות (מאה 17) והחסידות (מאה 18) ונחתום בימינו!

1.      במקרא יום כיפור – ועיניתם את נפשותיכם... – עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, כפרה וטיהור המשכן, המקדש! עבודת הקטורת וקורבנות היום וביניהם שני השעירים – הגורל?!

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:... (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: ויקרא כג',

ובסדר עבודת הכהן בפרשת 'אחרי מות' - (ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת: (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:

...(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (ויקרא טז')

המקרא מתאר תהליך של כפרה, טיהור כאשר התפקיד נופל על כתפי הכהן הגדול. בסדר העבודה ישנם קורבנות, סמיכת ידיים של הכהן על הקורבן, הקטרת הקטורת וכן קורבנות השעירים – האחד לה' והשני נשלח לעזאזל המדברה. פירוט התהליך המקראי לוטה בערפל, לא ברור מדוע מתנהלים כך הדברים אך ברור שהיום עם עינוי הנפש מטהרים.

 

2.      במשנה ובתלמוד – 'לא היו ימים טובים לישראל....יום כיפור! – יום בו נתנו לוחות שניים!

א.      יום כיפור כיום מחול על אי החטאה בעגל זהב

ב.      יום בו מקטירים את הקטורת, מקשרים את העבריינים לקהל! מכירים בקיומם.

ג.       ומה קורה לפני ולפנים? מפגש עם ה', ברכת הכהן הגדול המברך את ה' לבקשתו!

ד.       

 

א.      אכן מפתיעה בעוצמתה המשנה המתארת את יום כיפור כטו' באב – יום של מחול ולא יום של תענית רגיל, יום שיש בו תענית אך מסיבה אחרת, מחול על שלא חטאו בעגל זהב נוסף! וזה לשון המשנה -

בבלי תענית כו' ע"ב -  (משנה תענית פ"ד, מ"ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

ועל דברי ר' שמעון בן גמליאל אומרת הגמרא (ל' ע"ב) :  בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְנוּ בוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת (לישראל). אֶלָּא ט"ו בְּאָב, מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בְזֶה.

לדעת משנה זו יום כיפור מהותו סליחה ומחילה בשל מתן תורה – יום בו נתנו לוחות שניים, משה עולה להר סיני לארבעים יום לאחר מתן תורה – הקראת עשרת הדברות בשבועות, יורד ביז' בתמוז למעשה העגל, עולה שוש ו/או ממתין ארבעים יום ועולה שוב ברח' אלול לארבעים יום ויורד עם הלוחות השניים בי' בתשרי- יום כיפור.

לכן נוכל להבין (להלן) כיצד  שלמה מבטל את הצום בשל חנוכת המקדש, אכן הגמרא מבינה שה' מוחל להם על עוון ביטול הצום/התענית.

אם כן, מה מסמל יום כיפור?

בשתי סוגיות הגמרא מצביעה על כך ששלמה בטל את יום כיפור וחגג את חנוכת המקדש. בסוגיה בשבת ובסוגיה במועד קטן, שלמה לא רצה לערבב שמחה בשמחה ולכן לא חגג את חנוכת המקדש בסוכות, לדעת סוגיות אלו ה' מחל לישראל על עוונם.

דומה שסוגיות אלו מצביעות על משמעות אחרת ליום כיפור, יום כיפור בו נתנו לוחות שניים כנאמר במשנה החותמת את מסכת תענית ומשום כך התיר שלמה המלך לבטל את יום כיפור ולחנוך את בית המקדש.

הגמ' בב' שבת ל' ע"א אומרת – "והיינו דכתיב: (מלכים א' ח) "ביום  השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל  עמו":

"וילכו לאהליהם" - שמצאו נשותיהן בטהרה.

"שמחים" - שנהנו מזיו השכינה.

"וטובי לב" - שנתעברו נשותיהן של כל אחד  ואחד וילדה זכר.

"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו",

"לדוד עבדו" - שמחל לו על אותו עון,

"ולישראל עמו" -  דאחיל להו עון דיום הכפורים. כלומר ה' מחל לישראל על ביטול יום כיפור." 

שלמה חונך את מקדשו ומבטל את יום כיפור

נעיין במעשה שלמה - חנוכת המקדש, יום בו ביטל את יום כיפור ונמחל לו, ומדוע יכול היה לנהוג כך?

דומה ששלמה המלך מתיר לעצמו לנהוג כך רק בשל העובדה שביום זה נתנה התורה על ידי הלוחות השניים, ומכאן ניתן לומר שהיכולת לבטל היא כפרה?! וזה התיאור במקרא –

מלכים א פרק ח   (א)   אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל  הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: (ב)   וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (ג) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹןLד) וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים  וְהַלְוִיִּם:

ובהמשך הפרק נאמר: (סה)   וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: (סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם  שְׂמֵחִים  וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל  הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ובמקבילה בדברי הימים ב פרק ה  (ב)   אָז יַקְהֵיל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְרוּשָׁלִָם  לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִיד הִיא צִיּוֹן: (ג) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי: (ד) וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת הָאָרוֹן: (ה)   וַיַּעֲלוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (ו)   וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ  מֵרֹב:

ובפרק ז – (ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל  מִצְרָיִם: (ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:

(י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר  עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: (יא) וַיְכַל שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַבָּא עַל לֵב שְׁלֹמֹה לַעֲשׂוֹת בְּבֵית ה' וּבְבֵיתוֹ  הִצְלִיחַ: 

חשבון פשוט מצביע על קיום חנוכת המקדש בעת יום כיפור! יש להחסיר 14 יום של חגיגה מהתאריך כג' בו שולח העם לביתו.

ב.      הקטורת כמבטא מחלוקת עם הצדוקים מחד ומאידך מבטא חיבור עם העבריינים!

מקור תנאי נוסף המצביע על עבודת הכהן הגדול ביום כיפור ומתאר 'מחלוקת פרושים צדוקים' כיצד נכנסים אל הקודש?

במשנה – מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין: (משנה יומא פ"א, מ"ה)

הבכי מתאר את המתח – כיצד ינהג הכהן הגדול הצדוקי, כאשר יוותר לבדו בקודש הקודשים! ומהי המחלוקת – כך נאמר בגמרא:

סיפורו של אותו כה"ג צדוקי – (ב' יומא יט' ע"ב) גְּמָרָא. "הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה" - שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בִצְדוּקִי, "וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין" - דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְגוּפוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס מִבִּפְנִים - כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצְּדוּקִין עוֹשִׂין. תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בִצְדוֹקִי אֶחָד שֶׁתִּקֵּן מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס לִפְנִים, בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה, פָּגַע בּוֹ אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. אָמַר לוֹ, כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה, (ויקרא טז) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", אָמַרְתִּי, אֵימָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטָּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בִּיצִיאָתוֹ נִגָּף, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בָּעֲזָרָה, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל י) "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל":

מפגש זה בין כהן גדול החשוד בהיותו צדוקי לבין החכמים הפרושים – מרתק! לשם דימוי ניתן לחשוב על רב ראשי לישראל כרב/ה רפורמי ואילו כלל הרבנים בארץ סרים למרותו!

עבודת הקטורת – במשנה - ...הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כו) וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל: (משנה יומא פ"ה מ"א)

וזה הדיוק בגמרא – (ב' יומא נג' ע"א) תָּנוּ רַבָּנָן, (ויקרא טז) "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'", שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, לְהוֹצִיא מִלִבָּן שֶׁל צְדוֹקִין שֶׁאוֹמְרִים, יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. מַאי דְּרוּשׁ? (שם) "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", מְלַמֵּד שֶׁיְּתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'". אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת"? מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֶה עָשָׁן.

ומה המיוחד בהקטרת הקטורת?

רכיב אחד מיא' הסממנין הוא החלבנה ממנו לומדים על הצורך להתפלל עם העבריינים – כפי שהערב אמרנו בפתיחת התפילה 'כל נדרי'!

החלבנה מלמדת ש... – 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית'

שמות פרק ל - (לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה': (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו: 

רש"י - וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:

בבלי כריתות ו' ע"ב  - א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה".

תפילת כל נדרי בערב יום כיפור - בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין:

ג.       ומה קורה לפני ולפנים – ברייתא בב' ברכות ז' ע"ב – תפילת – ברכת הכהן הגדול שמברך את ה',

ה' מתפלל בבית שהוא בית תפילה לכל העמים! ואותו ה' הכל יכול פונה לכהן הגדול ומבקש ממנו להתפלל עבורו – לברך את ה'! במהותה של אגדה זו נמצאת התפיסה שיש מפגש, שיח, בין האל לברואיו! ואולי הכוונה להדהוד בין המתפלל לאלוהיו, בין המתפלל לקהילה? וזה לשון האגדה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי (בן זמרא), מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נו) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", "תְּפִלָּתָם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא (בבית) "תְּפִלָּתִי", (מלמד) [מִכָּאן] שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מצלי) [מִתְפַּלֵּל] .

מַאי מַצְלִי? (מהי תפילתו?)

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. בבלי ברכות ז' ע"ב

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: (ישעיה נו', ו' – ז')"

ומכאן נרחיב את השיחה בין הכהן הגדול לאלוהים להדהוד הפנימי, לתפילה שלנו - הוזמנתי בשבת על ידי תמר לערוך תפילה בואדי – נזכרתי בתחרות מוזיקאלית, בסרט על 'פגישות עם אנשים מיוחדים' על חייו והנהגתו של גורדייף – מבחן מוסיקאלי בואדי – המנצח יהיה מי שההד החוזר מנגינתו ישתלב עם הצלילים ועוצמתם תלך ותגבר – לטעמי, דומה הדבר לתיאור מעמד הר סיני בו קול השופר הולך וחזק!

המפגש של הכה"ג עם אלוהים הוא מעין אותו הד שעלי/נו לשמוע בואדי, כך גם בתפילה יש לחפש את הקול היוצא וחוזר אלי, תפילה – להתפלל – פועל יוצא וחוזר, ההשפעה אמורה להיות בתוכי!

3.      נעבור לתקופת השבתאות, החסידות – כיצד בה יום כיפור לידי מימוש!

סיפורו של ר' יונתן אייבשיץ – על פי חוקר הקבלה גרשום שולם הוא היה מתלמידי שבתאי צבי – ברם, אין בכך כדי להמעיט בחשיבות הגותו לכלל ציבור היהודים, ר' יונתן אייבשיץ ילמד כיצד יש ללמוד להתבטל, ביטול האני, ביום זה?

נעשה זאת תוך כדי בירור התפילה החותמת את תפילת העמידה "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..." מדוע מציינים 'כעפר לכל'?

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל ועל כל יושבי תבל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

וזו הסוגיה עליה רמז בסיפור - בבלי חולין פט' ע"א

"אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם". אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נח', ב') "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאילם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". "

הסוגיה מלמדת כיצד ביטול עצמי היא המהות של קיום העולם, הלימוד יכול להביא אדם לידי גסות לב! לכן יום כיפור מהווה דוגמה להתבטלות עצמית, בדרך לתיקון עולם!

 

בחסידות כמה שנים אח"כ מלמד הבעל שם טוב – הבעש"ט, על כך שאין הסתר פנים כי אם ילד הלומד ללכת וביו/אמו עוזבים אותי על מנת שיתמודד לבד!

היות האדם לבד, אינה עדות על הסתר פנים, אינה עדות על העדר אלא – מתנת ההורים המאפשרים לילד להתפתח, כך האל, אינו נוטש אלא להיפך מאתגר את ילדיו!

וזו דרשת ה'בעל שם טוב' לבראשית פרשת נח - ז'. "את האלהים התהלך נח". וברש"י נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק בצדקו מאליו עד כאן לשונו, שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה ששאל לו איש אחד מאנשיו, מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדביקות הבורא, ויודע אינש בנפשיה שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדביקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך, כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא:

ואמר לו הבעל שם שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו, נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזיו) מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה, אבל השתא כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר, כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, כשאדם מתלהב בדביקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא לא היה דביקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדביקותו בכל פעם יותר ויותר, כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דביקות יותר מדמעיקרא ומכח זה יתיחד ויתחזק דביקותו בכל פעם יותר, ואמר שלזה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ח, ט"ו) הוא ינהגנו עלמות ופירש רש"י ז"ל כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט: (תורי זהב ברמזי ראש השנה)

וסיפור חסידי המשלים את התפיסה החסידית (סיפרתי לפני תפילת נעילה) -

משל הסוסים לר שמחה בונם מפשיסחא

"בא אל הרבי ר' בונם אחד מחסידיו והסיח לפניו את לבו, שזה ימים רבים הוא עוסק בסיגופים וצם צומות כדי להתעלות ולהגיע אל המדרגות העליונות, ולבסוף אין הוא חש שהדבר הועיל לו במשהו.

נענה הרבי ר' בונם וסיפר לו מעשה: יום אחד ציווה הבעש"ט לרתום את הסוסים ויצא לדרך, מכיוון שהדבר שלשמו יצא היה דבר נחוץ מאוד, ורצה להגיע למחוז חפצו מהר ככל האפשר, עשה את דרכו בקפיצת הדרך, והסוסים טסו כחץ מקשת...

פורחים הסוסים באוויר על פני הדרכים, ותמהים ותוהים שאין נעצרים ליד האכסניות, שרגילים היו בחניות, ושבכל חניה וחניה יהיו נותנים לפניהם מספוא ומים. עלה בדעתם של הסוסים, שמא אין הם עוד סוסים, אלא בני אדם, ולכשיגיעו לעיר, ודאי יערכו להם סעודה כדרך שעורכים הבריות.

אבל הנה הם טסים וחולפים על פני עיר ועוד עיר ואין נעצרים. עלתה בהם המחשבה, שמן הסתם אין הם עוד בני אדם, אלא מלאכים, והמלאכים אינם צריכים לאוכל.

לאחר מכן, משהגיע הבעש"ט למקום, והכניסו את הסוסים לאורווה, התחילו חוטפים ואוכלים כדרך הסוסים.

- בצום בלבד – סיים הרבי ר' בונם בפנותו אל החסיד ואמר: "עדיין אין אדם נעשה מלאך. העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום.

 

4.      מכאן לימינו – שירה של חנה סנש – וידוי בו היא שואפת להכיר בן אדם לכשתראהו?!

חנה סנש - וידוי

בערב יום הכיפורים 11/10/1940 כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה: רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה. אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים ... והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך ?

אחרי שנה אראה אם הצלחתי. אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר (שירה העברי הראשון)

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

 

איך אכיר? מה מגדיר אדם? זה הוידוי?

 

ונחתום בסיפור של ר' שלמה קרליבך על אותו רווק מתבגר... – האם נפגש את השופט/ת? יום כיפור כיום של מפגש!

יום הדין - הוא יום האהבה

משל זה מספר ר' שלמה ביום כיפור, ביום הדין, כאשר הוא מנסה להסביר כיצד יש להרגיש ביום המשפט.

מעשה בבחור רווק (כמעט נואש) המתהלך לעבודתו ברחובות ניו-יורק ולפתע רואה הוא בחורה וחש שהיא נשמתו התאומה, אותה הוא מחפש, וכך גם אותה בחורה חשה, היות ושניהם אצים לעבודתם היא מושיטה לו פתק ובה מספר הטלפון שלה, הם נפרדים במחשבה להיפגש עוד באותו ערב, אך בעודו מסתכל על המספר, הרוח חוטפת את הפתק והוא זוכר רק שלוש ספרות...

ימים עוברים, שבועות והוא מנסה את מזלו בכל הצירופים האפשריים, אך לשווא...

מתהלך הוא כשבר כלי בעבודה, בבית, מיואש.

יום אחד בעודו נוסע על הכביש המהיר נדמה היה לו שהוא רואה את הבחורה נוסעת בצד השני, ללא היסוס מבצע עבירת תנועה חמורה, מבצע פרסה ומנסה להשיגה, לרוע מזלו, המשטרה בעקבותיו, צופרי הניידת אינם משכנעים אותו לעצור והוא מצליח לחסום את אותה מכונית, אך – אין זו אותה בחורה.

הניידת עוצרת אותו ובשל חומרת עבירתו הוא מקבל דו"ח וזימון לבית משפט.

מצב רוחו הולך ומדרדר, ראשו אינו בעבודה ואינו במשפט הקרב ובא אלא ממשיך הוא בחיפוש אחר אהבת חייו.

בוקר המשפט, חבריו מנסים לנחמו מגייסים עבורו עורך דין ובאים עמו לבית המשפט, נכנס הבחור לחדר וכשנכנס השופט רואה הבחור את השופטת והיא אהבת חייו...

שמח הבחור שמחה רבה, עורך הדין מנסה להרגיעו ורומז לו שהתנהגותו תעלה לו בגזר דין חמור, אך הבחור בשלו שמח שמחה, פונה לעורך דינו ואומר: גזר הדין אינו חשוב, אני מצאתי את אהבתי....

אומר הרב קרליבך, בבואנו לגזר הדין ביום כיפור אין לנו להיות עצובים שהרי נעמוד בפני אהבת ליבנו, מי אינו מייחל לרגע זה?

צעדנו מהמקרא דרך המשנה והתלמוד, דרך תקופת השבתאות והחסידות עד ימינו אנו. ההזמנה היא לתרגם את עבודת הכהן הגדול במקדש לעבודה אישית. מחול כציון המאבק בחטא, החטאה בעגל זהב, מאבק על הפרשנות הפרושית והכלת העבריינים בתוך הקהל. ובכיוון אישי, עבודה עצמית בתיקון המידות, בביטול האגו. ועד לכמיהה במפגש עם האדם שבי! ואפילו לפגוש את השופט/ת את האל!

ונחזור לשאלת החתימה והברכה, איחול 'חתימה טובה'! – נאחל לברר - מה תהיה חתימת היחיד, חתימתו של כל אחד ואחת מאיתנו ומה תהיה החתימה של הקהילה?

 

 

 


הרב שלמה פוקס - פוסט ראשון, היכרות

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

הרב שלמה פוקס

הוסמך לרבנות בבית המדרש ללימודי היהדות של התנועה המסורתית (1988 במחזור הראשון, לימים מכון שכטר).
מלמד תלמוד, הלכה וחסידות בהיברו יוניון קולג' החל משנת 2000, ומנחה קבוצות לימוד בנושאים מגוונים מארון הספרים היהודי ציוני.
מאמין 'בזכות לשנות ובחובה להשתנות' - משתדל ליצור שפה, זיקה ומחויבות למסורת היהודית המתפתחת כדי לשאוף לתיקון חברתי ולהוויה מוסרית.
שירת בצבא בסיירת צנחנים ובתפקידי האחרון במילואים היה מ"פ פלס"ר חטיבת הצנחנים הדרומית. השתתף במלחמת יו"כ ובמלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה.
הקים וניהל את מחנה רמה - נוע"ם.
נשוי לנוגה
אב לרעות, אילה, יונתן, הדס ועופרי.
סב לירדן ואורי בנותיהם של רעות ואמוץ.


דרשת ראש השנה - חג אוניברסלי, 'כל באי עולם יעברון לפניך'!

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

ראש השנה התשע"ה – כל באי עולם יעברון לפניך!

פתחנו את תפילת הערב בפיוט 'אחות קטנה' באחת ממנגינות 'ידיד נפש', כלומר 'אחות' אינה בהכרח רק יחס ביולוגי אל סוג של 'ידיד'! למדתי השבוע בערב סליחות מפי הרבה תמר אלעד אפלבאום שהמילה 'אחות' באה אף מהמילה איחוי, איחוי קרעים! אנו מתפללים מבין הקרעים ומייחלים לתיקון, ובשיחה עם חבר נוספה משמעות נוספת 'אחות' - חיווי דעה! מכאן האמירה 'הוויות אביי ורבא', כלומר חיווי דעתם בנושאים שונים.

אם כך בדברי שיר השירים אף אנו מייחלים לאיחוי ולחיווי דעה ובעיקר למפגש –

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:" (שיר השירים ה', ב')

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ": (שיר השירים ח', ח')

"אחות קטנה"  לר' אברהם חזן גירונדי (ספרד, מאה 13)

אָחוֹת קְטַנָּה      תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה     תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא   לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ...

פרשנות זו תואמת להפליא למדרש שהבאתי בשבוע שעבר (קהלת רבה ז', טו') – "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ:" , שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב "יש צדיק אובד בצדקו", אמר להם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי מייט מות, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו שנאמר "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת, אבדה תקותו שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה", לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות עריק אמר לו – חסר מזל אתה, חפירה לפניך ואתה לא נמלטת?, כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם, אלא (איוב י"א) "ועיני רשעים תכלינה", ומפני שלשה דברים אמר ר' יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים בעוה"ז, שמא יעשו תשובה, או יעשו מצות שישלם להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעוה"ז או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי. "

ומובא בפי רבינו יונה כפיתוח רעיון התשובה - בספר "שערי תשובה" (ספרד מאה יג') "...ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפיכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה.

ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז', לב') - משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? "

מדוע נענש אותו אסיר שלא ברח, הרי לכאורה הוא הנאמן ונותר בכלא, אלא ברור שהמשל הוא על האדם הנתון בכלאו הפנימי, היצר כובלו וכאשר הייתה לו ההזדמנות לברוח ולהתנער מהיצר, לא עשה זאת בתואנה – הרי אני אסיר! על כך ברור שעליו לקבל את כעס הרשויות!

משל זה מזכיר סיפור של דן בן אמוץ המתאר את האדם בבית כלאו!

הסיפור מתאר חייל המשתחרר לאחר המלחמה (48') ואינו יודע מה לעשות, נועל עצמו בכלא פרטי... הדרך ליציאה מהכלא תהיה רק על ידי הכרת האחר, על ידי ההבנה שיש לו תפקיד בעזרה לזולת!

אכן זה לשון הפיוט המצוי במחזור, כפתיח לתפילות בראש השנה -

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם      קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה     מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים...

הקריאה מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו – קומו! מה לכם נרדמים? פיזית ברור שאנו ערים, ברם הקריאה היא קריאה לרוחניות שתעיר אותנו ותגרום לנו לפעול!

מכאן לשאלת השאלות ולהבנת תפקידו של היום!

מדוע לא ברכו את החודש לתחילת חודש תשרי? מדוע אין מציינים את ראש השנה כראש חודש תשרי? בתפילות לא יאמר הלל ולא יוזכר ראש חודש, בנוסח התפילה המסורתית יוזכר היום כר"ח רק בהקשר של קורבנות ותו לא!                   

נטען שיום זה הינו חג הפונה לעולם - אוניברסאליות לעומת פרטיקולריות

כל באי עולם - עוברים לפניו כבני מרון!

וכך בלשון המשנה ראש השנה פ"א (א) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

(ב) בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם: כבני מרון (צאן) – מילה ביוונית – נומירון (גדוד)

כך גם בנוסח תפילת העמידה – ראש השנה - אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהִנָּשֵֹא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

ובברכת העמים כולם (כוונת הלב עמ' 95)

וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

כך גם באמירה המפורשת – (כוונת הלב עמ' 108) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִֹמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי ... כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:"

וכן לאחר התקיעות - הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיוֹם קָדוֹשׁ:

וכן השופר כסמל כללי הקורא להשתפר, או כדברי הנביא עמוס (ג', ו') לעורר חרדה!

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה:"

אך מעניין שהמילה חרדה אף מבטאת משמעות של התעסקות, הכנה – "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: (מלכים ב', ד', יג' – יד')

מכאן שהשופר קורא להשתדלות, התעסקות! דומה שניתן לצרף לכך את ההסבר התלמודי לסיבת מגוון הקולות שיש לשמוע בקול השופר?

בבלי ראש השנה לג' ע"ב – על דברי המשנה "שיעור תרועה כשלש יבבות... "  

הגמרא תשאל – והרי - שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה  כשלשה שברים! – (למדנו במשנה שאורך התרועה כאורך שלוש יבבות – והרי למדנו שאורך התרועה כאורך שלושה שברים?)

אמר אביי: בהא ודאי פליגי (אומר אביי בדין זה בואדי הם חולקים), דכתיב : (במדבר כט')  "יום תרועה יהיה לכם",  ומתרגמינן: יום  יבבא יהא לכון. (תרגום המילה 'תרועה' לארמית הוא: 'יבבה') וכתיב באימיה דסיסרא  (שופטים ה') "בעד החלון נשקפה ותיבב אם  סיסרא" .  מר סבר: גנוחי  גנח, ומר סבר: ילולי יליל.  (דעה אחת: יבבה היא גניחה, דעה אחרת: יבבה היא יללה)

שופטים פרק ה (כד) תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: (כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: (כו) יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:(כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב  מדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו  (כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: (ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר  שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: (לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'  וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה .

התלמוד מבהיר – את קול השופר לומדים מיבבת אם האויב! לא בכיה של שרה או לאה, לא תפילת חנה ולא 'רחל המבכה על בניה' כי אם, אֵם האויב! וכך גם כותב חיים גורי את השיר - אִמּוֹ

לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,  שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,

מֵבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,  אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,  צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.  אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.  עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.

הַדוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת, גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.  אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה  לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית. אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

הן התלמוד ולימים חיים גורי אינם חשים סתירה בשמיעה, בהכרה בכאב האֵם המחכה עד בוש לבנה!

כך גם נבחרו קריאות התורה – לא בקריאת תיאור הבריאה, לא כתהליך של יצירת העולם – אלא - גירוש הגר וישמעאל, עקידת יצחק ובהפטרה על חנה – בבקשת הבן וכן ירמיהו – המציין את העם שנאמנות של 'לכתך אחרי במדבר'.

תפילת היום מעידה על הצורך בקשר בין העולם היהודי הפרטיקולארי לבין העולם הסובב, לכן השמיטו את נוסח ההלל המבטא את קידוש החודש בשילוב שנת הירח לשנת השמש ובזה ייחודנו!

נלווה לסימן היום כיום אוניברסלי, מנהגי 'הסימנים' – נטען שאלו כ- ח.ח. – כלומר מלמדים על... ואת ה... חשיבה/חיזוק חיובי!

באם נייחל לשנה טובה ומתוקה! באם נחפש כיצד לבטל מחשבות שליליות של האחר כנגדנו ובאם נשאף להוביל להיות לראש...

רעיון זה קיים כבר בתלמוד, אמוראי בבל מלמדים - בגמרא להלן - אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

וכן שנהיה לראש ולא לזנב! ברם מוכרת המשנה - רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים: (משנה אבות פ"ד, מט"ו)

מכאן, שיש לשקול – מתי להוביל ומתי להיות מובלים, מתי ההובלה תחייב אותי לרדת, לעבור לקבוצה שאינה מתיימרת להמריא!

וכך מסביר הרמב"ם את המשנה בפירוש המשניות –  ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים - אמר. שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר, ואתה תבין ממה שביארנו בסנהדרין שהן שמו מטעם מעלין בקדש ולא מורידין, ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה:

כקוריוז מעניין – מתי הזנב יכול ובכוחו לעורר חיוך!

ובעיקר מתי 'זנב' יכול לבטא קריאה סמויה – ובכך נבין ש"הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"

נתקלתי ברעיון זה בפרשנותו של חיים שפירא – 'בעקבות אליס' על הזנב של עליסה בארץ הפלאות – "...הנה אחת הדוגמאות לכך: כאשר גבהה אליס וזלגו מעיניה דמעות ענקיות היא יצרה בריכת דמעות והרטיבה את כל היצורים סביבה. הם לא ידעו  איך להתייבש. לעזרתם הגיעה העכברה ולה פתרון מבריק. היא אומרת: "אני אספר לכם סיפור כל כך יבש שכולכם תתייבשו ממנו." כל ילד יכול להבין שמסיפור יבש לא מתייבשים, אבל לא זו הנקודה. העכברה ממשיכה – וכאן אין ברירה אלא להביא את הדברים באנגלית, כי אי אפשר לתרגמם – "mine is a long sad tail". כלומר, לעכברה יש סיפור ארוך ועצוב.

אך אליס אינה מבינה שהעכברה מדברת על tail  - זנב, ולכן שואלת אותה: "אני מבינה למה ה- tail שלך הוא ארוך, אבל אני לא מינה איך יכול להיות למישהו tail עצוב." העכברה כמובן אינה מבינה על מה אליס מדברת, ושתיהן לא מבינות זו את זו. בסוף עושה לואיס קרול פשרה נפלאה: העכברה מספרת סיפור שכתוב בצורה של זנב, וכך הופך קרול את הסיפור לזנב, או את הזנב לסיפור, וכל הקורא את "זנב הסיפור" הזה יראה שאומנם זהו סיפור ארוך ועצוב"."

מעניין למצוא כבר בתלמוד דרך לעורר סימנים להצלחה, (אדגיש, תוך כדי ידיעה שהפרשנים כולם מתחבטים בחשש מניחוש, האסור כאיסור עבודה זרה.)

וזה לשון התלמוד – (בבלי הוריות יב' ע"א – ומקבילה בבבלי כריתות ה' ע"ב) - תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעֲיָן, כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א א) "וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדוֹנֵיכֶם [וְגוֹ'] וְהוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ אֶל גִּיחוֹן".

אָמַר רַב אַמִי, מי שרוצה לדעת האם תעלה לו השנה, כלומר יחיה! ידליק נר באותם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור בבית שבו לא נושבת רוח ויבחן האם הלהבה נמשכת! באם הלהבה נמשכת יחיה! כך גם מי שרוצה לבצע עסק ורוצה לדעת באם יצליח, שיגדל תרנגול ובאם ישמין ידע שיצליח בעסקיו. וכך היוצא לדרך ורוצה לדעת האם יגיע בשלום ליעדו וישוב בשלום לביתו, שיכנס לבית חברו'או לחדר אפל ויביט בבואתו/בצלו, באם יראה בבואה/צל בתוך בבואה ידע שיחזור בשלום ובאם לא יראה אזי ידע שלא יגיע חזרה, הסוגיה מוסיפה ואין לעשות כן שמא תחלש דעתו (מעצם קיום המבחן, לא יהיה בטוח מה ראה!), הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמֵידַע; אִי מָסִּיק (ליה) שַׁתִּיֵהּ אִי לָא, לִיתְלִי שְׁרַגָא בְּהַדֵי עָשָׂרָה יוֹמִי דְּבֵין רֵישׁ שַׁתָּא לְיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי בְבֵיתָא דְּלָא נָשִׁיב זִיקָא בְגַוֵּיהַ, אִי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ - לֵידַע דְּמַסִּיק (ליה) שַׁתָּא. מַאן דְּבַעי לְמֵיעַבַד עִסְקָא, וּבְעֵי לְמֵידַע (עסקיה) אִי מַצְלַּח, אִי לָא [מַצְלַח], לִירְַבִֵּי תַּרְנְגוֹלָא - אִי שְׁמִין וְשַׁפִּיר לֵידַע דְּמַצְלַח עִסְקֵיהּ. הַאי מַאן (דמיפק) [דְּבַעִי לְמֵפַּק לְאוֹרְחָא], וּבְעִי לְמֵידַע אִי הֲדַר [וְאָתִי] לְבֵיתֵיהּ, אִי לָא - נִיקוּם בְּבֵיתָא דְּחָבְרָא, אִי חַזִי בַבוּאָה דְּבַבוּאָה - נֵידַע דַּהֲדַר [וְאָתִי לִבֵיתָא], (ואי לא חזי בבואה דבבואה - נידע דלא הדר לביתיה). וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דִּלְמָא חַלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ וּמִיִתְרַע מַזָּלֵיהּ.

אומר אביי – עכשיו שהוזכר 'סימן טוב', ינהיג אדם לראות, לאכול בראש השנה דלעת, רוביא, כרישה, תרד ותמרים.

אָמַר אַבַּיֵי, הַשְׁתָּא דְּאַמַרְתְּ, סִימַנָא מִלְּתָא הִיא, [לְעוֹלָם] יְהֶא רָגִיל אִינֵּישׁ (למיחזי) [לְמֵיכַל] בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא קָרָא, וְרוּבְיָא, כָּרָתִּי, סִילְקָא, וּתְמָרֵי.

אומר רב משרשיא לבנו – כאשר אתם רוצים ללכת לבית רבכם על מנת ללמוד, שננו, לימדו לפני שתלכו ורק אח"כ תלכו וכאשר אתם יושבים לפניו, הביטו בפניו כנאמר – (ישעיה ל') "והיו עיניך רואות את מוריך", וכאשר אתם לומדים, לימדו במקום בו שינו נהר, כדי שכפי שהמים נמשכים כך גם יימשכו השמועות, ימשך הלימוד!

אָמַר לְהוּ רַב מְשָׁרְשִׁיָא לִבְרֵיהּ, כִּי בְּעִיתּוּ מֵיעַל וּמִיגְמָר קַמָא דְּרַבַּיְיכוּ, גַּרְסוּ מַתְנִיתָא [וְעָלוּ] קַמֵּי דְּרַבַּיְיכוּ. וְכִי יַתְבִיתוּ קַמֵּיהּ, חֲזוּ לְפּוּמֵיה, דִּכְתִּיב, (ישעיה ל) "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". וְכִי גַּרְסִיתוּ - גַּרְסוּ עַל נַהְרָא [דְּמַיָא], כִּי הֵיכִי דְּמִשְׁכָּן מַיָא - מָשְׁכָן שְׁמַּעְתְּתַיְכוּ."

הסימנים מהווים דרך בבחינת כוונות הלומד או כפי שאמרתי קודם, יש בכוחם של סימנים לעודד ולאפשר מחשבות חיוביות!

נזכר אני בשירה של דליה יאירי - ?! סימנים

וּלואי וסימני קריאה היו מתכופפים מעט,

מרכינים ראשם אל עבר האדמה

מהססים משהו, מותרים על זקיפותם היהירה

מבקשים לרדת –

אם לא לסוף דבר, לפחות אל הדבר עצמו.

אולי ראוי לו לענין זה או אחר,

להכנס אל תוך סוגְרַים, או מרכאות

יתכן ויש להצמיד לו שלוש נקֻדות, מרמזות –

“זה לא כל הספור”..

וּלוַאי וסימני קריאה היו מתעקלים, ונעשים

לסימני שאלה גיבְּנים

כורעים תחת נטל תהיות רוחשות

מטרידות, מחפשות, מנקרות

מטלטלות את  אברי ההדחקה עד יהיה

תוכם נדון לזכירה.

ואם לא – לפחות להטלת ספק

במה שביקשו למחוק. או להסתיר

בשורות שסופן סימן קריאה.

מאי 2006

 

הסימנים והשאיפה לברכת המזל מזכירים שבעת תפילת 'קידוש הלבנה' נוהגים לומר 'סימן טוב ומזל טוב'!

המדרש הרי מביא את הויכוח בין הלבנה לקב"ה ובכך שה' הודה בטעתו וביקש להביא קורבן על טעותו

וזה לשון התלמוד – חולין ס' ע"ב (תרגום מארמית)

רבי שמעון בן פזי רמי (משליך-מקשה), כתיב אחד אומר: (בראשית א') "ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים" ומיד אחר כך כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן", סתירה!

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה,

אמרה הלבנה לאלוהים: מה משמעות אמירתך הרי אין בי כל תוספת ליום, לאור השמש שהרי "מנורה ביום במה עוזרת/מהנה"?

אמר הקב"ה ללבנה: לכי ובך ימנו בני ישראל את הלוח העברי!

אמרה הלבנה לקב"ה: הרי ללא היום-השמש, אי אפשר לקבוע את הלוח, שהרי הלוח העברי במהותו הוא שילוב של השמש והירח! שהרי כתוב: (בראשית א') "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"

אמר הקב"ה ללבנה: יקראו/יכנו בשמך "הקטן", כתוספת לשמות הצדיקים: (עמוס ז') "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" (שמואל א' י"ז) "דוד... הקטן", כך שאין כינויי זה פגיעה.

ראה הקב"ה שאין הוא מיישב את דעתה של הלבנה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!

וזה מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו: (במדבר כח', טו') "לה'", בכל קורבנות השעיר נאמר, רק להביא קורבן שעיר עיזים לחטאת ואילו בקרבן שעיר של ראש חודש נאמר:

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ."  אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

ברוח הדברים לעיל ניתן לומר – המזל שיש לקבל מהלבנה, הוא, האומץ לעמוד אף מול האל, ברגע שאתה יודע שנעשה עוול, או שקופחת!

נחתום בדברי אהרון דוד גורדון בו הוא מתאר את 'החלום ופתרונו' נכתב 1909 כאשר היה בראשון לציון או ברחובות – "...בחלומי – והנה אני בא אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה ונתונה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי וגם אני רחוק ממנה וזר לה... והיה כי תעזוב כָלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך-ושבה הגחלת וחיתה, ושבת והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עמל וארצך וחיו'...ואני מתחיל הכול מחדש, הכול מחדש. מן אלף בית מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכול מחדש...."

ההזמנה להתחיל מחדש היא ההזמנה שבמציאת משמעות בתחילתה של שנה, מציאת הסימנים שיאפשרו את השינוי, השינוי שכול כולו הוא התחדשות!

פתחנו באמירה – חג זה פונה לכלל באי עולם, התפילה היהודית מזמינה את הפרט לצאת מלאומיותו ולהצטרף לעמים כולם, להציע לכלל למצוא את הסימנים שיאפשרו חיים של תקווה!

מכאן לסיפור החסידי בו אדם תועה ביער ואינו מוצא את דרכו, למראה הלך ההולך מולו, שמחה בלבו, הוא יראה לי את הדרך הנכונה. אך בעת המפגש מתברר שגם ההלך אינו יודע לאן הולכים, פונה האחד לחברו – הבא ונמצא לנו דרך חדש!

נחדש כלשונו של א. ד. גורדון בכך שלא נשתנה אלא נתחיל מההתחלה!

 

שנה טובה!


פרשת האזינו - השירה והנלמד מן הרווח שבין השורות?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת האזינו התשע"ה – השירה והנלמד מהרווח שבין המילים!

שובה ישראל – מה מלמד הרווח שבין השורות שבשיר?

מבט על הכתוב מראה - כך כתובה הפרשה - שיר!

הפתיחה בפרק שירה והחתימה תוביל אותנו לשירה של רחל 'מנגד' בשל הפסוק החותם את הפרשה!

דברים לב' - (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: (ג) כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:....

(מד) וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן: (מה) וַיְכַל משֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מה נלמד ברווח שבין המילים?

נעיין במדרש ונברר מנים לדרשו רעיון שכזה?

בבלי תמורה טו' ע"ב - אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגֵן - עֶדֶן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך

אָמַר לוֹ, רַבִּי, כְּלוּם הִנַחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ [בִּי], (שמות לג) "וּמְשַׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

מִיָד תַּשָׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל (משה] [יְהוֹשֻׁעַ], וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוֹ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לוֹמַר לְךָ - אִי - אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטוֹרְדָן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (יהושע א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

בלשון המדרש משה פונה כחלק מתהליך הפרידה בניסיון לברר – האם ישנה אי בהירות? ברם יהושע כבן ישראל – עונה, הרי לא משתי מאוהל מועד – הכול ברור! וכדרכם של דברים מתברר שלא כך!

התדהמה הרדיקאלית שבמדרש זה היא תשובת האל ליהושע כאשר הוא מתבקש לעזור לו – ללמדך איני יכול, אלא לך טורדם במלחמה!

סיבת כיבוש הארץ על פי מדרש זה – בעיות פנימיות בישראל ולכן על מנת להסיח את דעתם של ההמונים, נצא למלחמה ובכך ישכחו את טענותיהם בדבר אי ידיעת החוק על ידי המנהיג החדש, יהושע!

דברים אלו נהגו לומר על מצרים, נאצר יצא למלחמה נגד ישראל כדי לפתור בעיות כלכליות! וכאן במדרש אנו מוצאים אמירה ברורה – מלחמת כיבוש הארץ נבעה ממניעים זרים?!

מנין רעיון שכזה, נטען שכתיבת שיר מאפשרת לדרוש בין המילים ולטעון שיש כאן רמז המחייב לחשוב אחרת, לחשוב שלא כפשט הסיפור!

הפרשה עוברת מהשירה למעמד הפרידה מהמנהיג משה, מציינת את הציווי לעלות להר העברים – הר נבו, הר ממנו רואים לכל עבר, או רואים לעברים הפוכים!

יש כאן הזמנה לחשוב אחרת, לנצל את המעמד ולבחון מאין באנו, לאן אנו הולכים!

יתרה על זאת בקוראנו בכל שנה את אותה פרשה עלינו לברר – האם נפרדנו כהוגן, האומנם עשינו את אשר יכולנו למען המנהיג!?

רחל המשוררת השתמשה בתיאור המקראי וכתבה את השיר -

מנגד - רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.   חורף 1930

שיר זה הפך למעין תמרור דרך בשירה העברית/ישראלית!

ברם כפי שנראה לא כך בימינו - בראיון עם חיים גורי הוא אמר -  סתו 2009 - מעלה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו , הנביא הראשון , מנהיג האומה , על הר נבו שבעבר הירדן ואומר לו : ' מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא . ' רחל המשוררת משתמשת בסיפור הזה בכתיבת שירה ' מנגד . ' היא אישה בודדה המייחלת לאהוב לבה שיבוא , אך כבר בראשית השיר היא יודעת ש'בכל ציפייה יש עצב נבו , ' היא יודעת שהיא מצפה לשווא . שורה זו היא מן היפות בשירת העולם לדורותיה . אמרתי לתלמידים שאילו שימשתי שופט פרס נובל לשירה הייתי מעניק שני פרסים לשתי שורות בשיר המיוסר והנפלא הזה . השיר מסתיים במשפט החקוק על קברה בפנתאון של תנועת העבודה בכינרת : ' איש ונבו לו על ארץ רבה , ' כלומר כל אדם והלא מושג שלו . קראתי בעל פה בפני התלמידים את השיר הזה , חשתי שהם אינם אתי . הביטויים ' מנגד' ו'נבו' לא היו מופנמים בהם ולא היו נהירים להם כדי להבין את השיר הזה ולהתפעל ממנו . לכך אני קורא ' הנתק האסוציאטיבי . ' שמתי את הספר בתיקי , הסתכלתי בשעון ואמרתי : ' היה לי נעים להכיר אתכם , היום 11 : 15–ב בבית הספר הזה מתה השירה העברית . ' הם שתקו . את השתיקה שנתארכה הפר אחד מהם שקם בקצה האולם והכריז , כעולה מתהום הנשייה : ' רגע , רגע ! זה לא משהו עם משה רבנו ' !?

כאשר סיפרתי על כך לחברים היו שאמרו לי : ' גורי על תגזים , זה לא ככה , זה לא נכון . זה לא משקף את הרמה , ' וכדומה . אני זוכר פגישה נוספת , מעניינת לא פחות . באתי לאחד הקיבוצים בעמק יזרעאל הידוע במוסד החינוכי שבו . קראנו שם שיר אחר של רחל – ' עקרה , ' המתחיל ב'בן לו היה לי , ילד קטן , ' ונמשך ב'עוד אתמרמר כרחל האם / עוד אתפלל כחנה בשילה / עוד אחכה לו . ' על רחל האם הם שמעו , אך איש מהם לא ידע מי היא חנה בשילה , האישה שתפילתה לפרי בטן היא מן הנפלאות והמיוסרות בספרות עולם . חשבתי שרצוי שידעו זאת . שאלה : האם ציינת זאת בפני התלמידים והמורים ? תשובה : אמרתי לתלמידים שהם צריכים לדעת מי הייתה חנה בשילה . בתום הפגישה אמר לי המנהל : ' למה באת ? להביך אותם ולפגוע בהם , ' ? אז אמרתי לו שלא לשם כך באתי , אלא כדי להעמיד אותם על סכנת ' הנתק האסוציאטיבי . ' מחובתם לדעת את החסר הזה , אמרתי לו . הם ילדים גדולים . בקרוב יתגייסו לצבא . הם חייבים לדעת מה אינם יודעים . להיות מודעים לכך , כיורשי תרבות עשירה רבת–דורות . מוזר . הרי התנ"ך היה ספינת הדגל שלנו . כאשר העיד בן–גוריון בפני ' ועדת פיל' הבריטית בשנת , 1938 הכריז ' יש לנו קושאן על ארץ ישראל' והרים בידו את ספר התנ"ך . נוסף להיותו ספר הספרים בתרבותנו הלאומית ובתרבות...."

מה עלינו לעשות על מנת להשיב את המילים העבריות ומשמעותם אל ה'גירסא דינקותא' של הנוער והמבוגרים כיצד נשכיל להחזיר את שפת  התנ"ך לאוצר המילים?!

איני רוצה להסתפק בשאלה זו ואטען שבכך אני ממשיך את הקריאה המדרשית, אף המדרש קורא את הפסוק לא רק כתיאור פרידה עם 'עצב נבו' אלא כתוכחה סמויה/גלויה כנגד התנהגות עם ישראל ביחסו למשה!

התלמוד עושה זאת תוך כדי מהלך המנסה להבהיר (יומא פו' ע"ב) ולברר את עניין הוידוי, עד כמה יש לפרוט לפרוטות את החטאים. הגמראה מציבה שני מודלים, באחד יש לפרט את החטאים ובנייה להיפך להסתיר. מעניין לראות שמה הוא הדורש לפרט את החטאים ואילו דוד הוא הדורש להסתירם. האם אמירה זו הינה אמירה תמימה או שמא זו אמירה ביקורתי. לבעלי החטאים יש נטייה להסתיר את חטאם ואילו לאותם המואשמים על לא עוול בכפם יש את כל הצידוק לדרוש לפרסם את החשדות ולבדוק האם באמת הם חטאו?

בלשון הגמרא נאמר: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" חטא העגל דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

אלא, מהו שאמר משה "ויעשו להם אלהי זהב| - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב. כלומר, אין כאן פירוט החטא אלא קריאה להאשים את ה' בכך שחטאנו! לו לא היה מרבה בזהב, הרי שלא הייתה לנו אפשרות לחטוא, כך גם לגבי היצר, אלו לא היה לנו יצר הרע הרי שלא היינו חוטאים – מכאן, שזו אשמת ה'!

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר" "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

מה רוצה משל זה ללמדנו, מי מבין הנשים הוא משה ומי היא דוד? החוטא המפורש בלשון ש'קלקל', קיים יחסי מין, הרי הוא דוד, אך עליו נאמר שבת שבע הייתה מיועדת לו, ברם אכלה כשהיא פגה! מאידך מבחינת העונש – הרי שמשה נענש בחומרה רבה יותר מאשר דוד, האם העונש מעיד על חומרת החטא?

נהלך בעקבות החוקרים - פרופ' ש. ליברמן כתב בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125 על ביטויים שלא הובנו. "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו הזדקקות לאשה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני-רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאוה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר, סידרא ז' 1991, באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאשה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה . בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף, "ואולם מצינו מצב שבו אשה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, וביחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאיים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

כותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשניה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

פרופ' מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 - 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתו של פרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק "לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לטעון בפי משה 'הרי אני שעיר לעזאזל'!

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה - מדוע דרך רשעים צלחה? או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו? נראה שטענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים, כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע נגזר על משה 'לא להיכנס לארץ'?

הסוגיה בב' יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה לומר לא תמיד יש לנו חטא לפרט ושמא אין המציאות כפי שהיא אך ורק עונש בגדר של קרבן שעיר לעזאזל ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

בגישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו, בגדנו... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר האמנם חטאנו – ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו? התלמוד שם שאלה זו בפי האשה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

הגמרא במסכת יומא (פו' ע"ב) ממשיכה את הדיון באגדת פגי השביעית באמירה "מפרסמין   את החנפין מפני חילול השם,  שנאמר  (יחזקאל ג) "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו"."  

ומבאר רש"י: מפרסמין את החנפין -  שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו - מצוה לפרסמו מפני  חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם  אומרים: מה הועיל לו זכותו.

אמירה זו מבוססת על האמור בתוספתא (כפורים, ליברמן, פרק ד', י' – יב') "כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעבר עבירה שלא יהו תלמידיו נוחלין את העולם והוא יורד לשאול  שנאמר: "כי לא תעזב נפשי לשאול..." 

וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל את  העולם, שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס לא יתמכו בו"  מגלגלין זכות על ידי זכיי לעמוד הימנו פרשיות של זכות הראויות לעמוד הימנו וחובה על ידי חייב לעמוד ממנו  פרשיות של חובה הראויות לעמוד הימנו, מפרסמין את החניפין מפני חילול השם שנאמר: "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות לפרסמו".

דומה שמשה מבקש לפרסם את החטא, על מנת לברר 'באם חנף אני ואל יטעו בי', ובאם 'איני חנף' אלא זה שזיכה את הרבים – הרי אין מספיקין בידי לעבור עבירה!

קריאת המדרש מציבה בפנינו את השאלה הנוקבת – מדוע העם עמד מנגד!?

בכל פעם שאנו קוראים על משה ואהרון את האשמה – "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" מי יכול לטעון שהוא מאמין?

המדרש בו פתחנו, הראה שיש להבין את כיבוש הארץ כאמתלה לפתור בעיית מנהיגות, יהושע טעה ולכן נכנסנו למלחמה. חתימת הפרשה בקריאה ביקורתית כנגד התנהגות העם משלימה את השירה, כשירה ביקורתית!

דומה שאין מתאים כאיזון מנוסח ההפטרה – 'שובה ישראל', הושע יד' – ובעיקר פסוק י' – אותה דרך, יש ההולך בה נקרא פושע ויש ההולך בה ויהיה צדיק! יש תקווה! אנו על הדרך! נותר לנו לבחון – מהי הכוונה הרצויה והראויה?!

 

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: (ז) יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהֹוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ


פרשת נצבים וילך - ההתאגדות כדרך לתיקון

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לפרשת נצבים וילך התשע"ד –

שבת אחרונה של השנה – חודש אלול מסתיים! בשבוע שעבר הבנו מחתימת הקללות שישנה הזמנה לשוב מצרימה כרמז להתחלה חדשה, כך גם בסיומה של שנה!

נחזור ונשנֶה – נבחן את עצמנו, האם נתחיל אחרת? האם נתנהג אחרת?

מה יש בחודש זה המבשר את תחילתה של השנה, רמזי אלול – ראשי תיבות! ישנם רמזים המעידים על נושא היום כצורך של אחדות, אכפתיות לגבי הזולת או כתזכורת ליום הדין, רמז על 'ערי המקלט'! הרמז האחרון הוא מתוף הפרשה המלמד על הצורך לעבור שינוי בימים אלו – ברית מילה ללב!

-       אחדות - אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: (שיר השירם ו', ג')

-        משלוח מנות - כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: (אשתר ט', כב') (נחמיה ועזרא מקריאים את התורה, העם בוכה – מבין שחיים בטעות ולכן מצווים את העם - "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח', י')

-       צו ערי המקלט - וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (שמות כא', יג')

-       תיקון - וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (דברים ל', ו' – פרשת נצבים!)

אלול – החודש האחרון הוא המבשר את תחילת השנה החדשה, נוהגים לתקוע בשופר! חודש הרומז ומבשר על הצורך להשתפר! קריאה להתעוררות – עורו, עורו ישנים!

חודש אלול – יוכל להיחשב כ'מזוזה' של השנה, כשם ש'קבלת שבת' היא המזוזה של השבת!

פתיחת הפרשה  (דברים כט') - (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

דורש התנחומא (דברים, נצבים): " "אתם נצבים היום", מה היום מאיר פעמים, ומאפיל פעמים, אף אתם, כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר (ישעיה ס) "והיה לך ה' לאור עולם". אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום"

בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת, אחת אפי' תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת שנאמר: (ירמיה ג', ד') "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו' כשהן אגודים מקבלין פני שכינה:

ד"א "כלכם" ערבים זה בזה אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: (משלי י) "וצדיק יסוד עולם". וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה וכן אתה מוצא בעכן (יהושע ז) "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו " ". עד כאן המדרש.

מדרש זה מסביר את המילה 'אתם' הכולל את כל רבדי החברה דרך משל 'אגודת קנים'. משל זה מצביע על כוחו של הציבור ברם אין המדרש מסתפק בכך ומציע עוצמה נוספת בקהילה והיא ההכרה בחובת המילה 'ניצבים' עליך להבין שישנה ערבות האדם לחברו, הצדיק יציל את הקהילה ומאידך הרשע ירשיע את הציבור.

כוחה של הקבוצה, הקהילה, משמעותה - ערבות הדדית, לטוב ולרע.

ברם עיון בהגדרת המילה "פאשיזם – (איטלקית Fascismo) מחייב מבט נוסף בכוח המאגד, שהרי מקור המילה 'פאשיזם'  נגזר מהמילה הלאטינית fasces  - 'צרורות מאוגדים של זמורות וגרזן – שנשאו ליקטורים לפני בעלי המשרות הרמות ברומי העתיקה כסמל לשררה'. תואר זה מבטא אידיאולוגיה וצורת משטר באיטליה בין השנים 1922 – 1945, ובהרחבה הפך לכינוי לאידיאולוגיות ולמשטרים דומים בארצות אחרות.

ננסה להבהיר ממשל הקנים את המסר דרך בירור נוסף – מהו מקור 'המנין' – עשר/ה? מדוע מספר זה ולא כשנים עשר השבטים?

מקור 1 - מקור כוחו, סגולתו של המניין מובא במשנה (מסכת סנהדרין פ"א מ"ו): "סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה.  ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד?  שנאמר: (במדבר י"א) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד  רבי יהודה  אומר שבעים  ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר: (במדבר ל"ה) "ושפטו העדה והצילו העדה"  עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.

ומנין לעדה שהיא עשרה? שנאמר:  (במדבר יד') "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב..."

כלומר, עשרה הם אותם עשרת המרגלים שרצו להוציא את דיבת הארץ!

מקור 2 - המדרש (תנחומא לבראשית מקץ ו') אומר: " "וירדו  אחי יוסף עשרה", ולמה עשרה?  שיש בהן כוח לדחות הפורעניות, שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום והיה  אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים התחיל מספר מן חמישים עד עשרה שנאמר: "אולי ימצאון  שם עשרה"  (בראשית יח', לב'). כי עשרה היא עדה, שנאמר:  (במדבר יד) "עד מתי לעדה"...  וכתיב: (תהילים  פב) "אלהים נצב  בעדת אל" , לכך נאמר "וירדו אחי יוסף עשרה" שכן בסדום אמר עד עשרה", 

כלומר, עשרת אחי יוסף שרצו להרוג את אחיהם ולבסוף מכרוהו! הם המקור למנין של עשרה!

מכאן, בדומה למשל הקנים ההתכנסות מעידה על 'חוזק', אך אינה ערובה להתכנסות למטרה חיובית, אלא מטרת ההתכנסות היא להביט ולבחון לשם מה התכנסנו?

האם חלילה על מנת להוציא את דיבת הארץ ו/או למכור את אחינו, או כמשל הקנים – האם אנו כעדר ללא רועה? או שאנו יודעים מי הוא הרועה?!

ננסה לקשר רעיון זה עם שירה של יונה וולך – 'לא להתנהג כמו חלק'

לא להתנהג כמו חלק – מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה ע"מ 209 

 

לֹא לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ חֵלֶק

לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ שָׁלֵם

לֹא לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ אֲדָמָה

כְּמוֹ כִּבְשָׂה

אוֹ אֶחָד מִדִּבְרֵי הַטֶּבַע

הַתְּמוּנוֹת הָאֵלּוּ

בָּאוֹת וּמִתְיַשְּׁבוֹת בַּפָּנִים

אֲדָמָה בְּעוּלָה

אַבָּא וְאִמָּא וְיַלְדָּם טָלֶה

אח"כ גָּדֵל וְכִבְשָׂה

הָהּ הָהּ ה

תָּמִיד עָשִׂיתִי מַה שֶּׁרָצוּ מִמֶּנִּי

תָּמִיד הָיִיתִי שַׁיֶּכֶת

רְכוּשׁ קָטָן

תָּמִיד הָיִיתִי עֵץ

שֶׁמִּישֶׁהוּ חוֹסֶה בְּצִלּוֹ

נוֹתֵן מִפִּרְיוֹ

דַּי.

יונה וולך קוראת להשמיע קול של התנגדות, לא להרגיש כמו חלק המחויב, גם כאשר אינו רוצה ללכת אחר העדר!

הפרשה עצמה רומזת על החובה שבשאלת שאלות על ידי צורת כתיבה מיוחדת (הקיימת בעוד עשר מקומות בתורה) – מעל מילים מסוימות מופיעות נקודות, לא ניקוד אלא סימן המעיד על תהייה, רעיון שמקובל היה בעולם העתיק כאשר היה סימן שאלה לגבי כתיב, או לגבי הבנת האות!

בפרשה שלנו - פרק כט' - (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

וזה לשון המדרש – 'אבות דרבי נתן נוסחא א' פרק לד' -  "... כיוצא בו "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנ"ו ולבני"נו ע"ד " (דברים כט', כח'). נקוד על לנ"ו ולבני"נו ועל ע' שב"עד", למה?

אלא, כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי 'מפני מה כתבת'? כך אומר אני לו, 'כבר נקדתי עליהן', ואם אומר לי יפה כתבת, אעבור נקודה מעליהן:"

המסר של המדרש – בררו מה גלוי ומה נסתר ולמה?!

פתחנו בכך שעתה חודש אלול והקריאה מקשרת אותנו לימי הדין ולימי הסליחה והמחילה. בפרשה טמונה הדרישה, האפשרות של תיקון! ישנה אפשרות לחזור ולהתחיל מחדש!

וכך הפרשה מקשרת בין ההגעה לארץ מובטחת לרעיון התשובה!

וכך נאמר בפרק ל' - (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (ז) וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: (יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

רעיון התשובה מוסבר במשל מרתק המובא במדרש קהלת רבה – ומצוטט בספר "שערי תשובה", לרבינו יונה (ספרד מאה יג') "...ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז"ל על הענין הזה (קהלת רבה ז', לב') - משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? "

ובלשון המדרש - קהלת רבה (וילנא) פרשה ז  (טו) "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ:", שאלו את שמואל הקטן מהו דכתיב "יש צדיק אובד בצדקו", אמר להם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהצדיק עתיד לבא לידי מות, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו שנאמר: "יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו", כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת אבדה תקותו, שנאמר (משלי י"א) "במות אדם רשע תאבד תקוה", לכת אחת לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות עריק, כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם, אלא (איוב י"א) "ועיני רשעים תכלינה", ומפני שלשה דברים אמר ר' יאשיה הקדוש ברוך הוא מאריך פנים עם הרשעים בעוה"ז, שמא יעשו תשובה, או יעשו מצות שישלם להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעוה"ז או שמא יצאו מהן בנים צדיקים, שכן מצינו האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי".

מדוע נענש אותו אסיר שלא ברח, הרי לכאורה הוא הנאמן ונותר בלא, אלא ברור שהמשל הוא על האדם הנתון בכלאו הפנימי, היצר כובלו וכאשר הייתה לו ההזדמנות לברוח ולהתנער מהיצר, לא עשה זאת בתואנה – הרי אני אסיר! על כך ברור שעליו לקבל את כעס הרשויות!

משל זה מזכיר סיפור של דן בן אמוץ המתאר את האדם בבית כלאו!

הסיפור מתאר חייל המשתחרר לאחר המלחמה (48') ואינו יודע מה לעשות, נועל עצמו בכלא פרטי... הדרך ליציאה מהכלא תהיה רק על ידי הכרת האחר, על ידי ההבנה שיש לו תפקיד בעזרה לזולת!

נקודה נוספת בפרשה והיא הדימוי של התורה כשירה!

(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

"וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות שונים זה מזה"  (ר' יחיאל מיכל ב"ר אהרן הלוי עפשטיין (1829 -1908) ספרו 'ערוך השולחן' הקדמה לחושן משפט)

בצורה נפלאה המדגישה את המיוחד שבשירה עושה זאת נתן זך בשירו 'הצייר מצייר',

הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר,

הוא הר בצדי הדרך,

או עץ או ריח,

משהו בורח,

או כבר לא, מה שהיה

ולא יחזור, כמו עונות השנה,

החום, הקור, הקרח והצחוק

של הלב, כאשר הוא אוהב,

או מים, משהו רחב, בלתי מובן

כמו רוח, או אוניה, או שיר,

משהו שמשאיר משהו.

אכן השיר מאפשר לימוד מעמיק ואחר!

נחתום באמירה כללית על פרשה זו והפטרתה!

כידוע בשלושת השבועות (בין יז' בתמוז לט' באב) שלוש הפטרות של תוכחה ואילו מחט' באב ועד לראש השנה שבע הפטרות נחמה! ופרשת נצבים וילך היא ההפטרה השביעית!

רעיון מרתק מביא בעל ההלכה 'ספר אבודרהם' – בפרק על 'סדר הפרשיות וההפטרות'  ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד. בהפטרה הראשונה שלאחר ט' באב אומר הנביא – ה' אמר לי, לנביא שתהיה נחמה, אך כנסת ישראל אינה מעוניינת לשמוע דרך מתווך, עם ישראל רוצה לשמוע את דבר האל ישירות מפיו, לכן ההפטרות הבאות מציבות את הדרישה בפני האל, ובהפטרה שלנו לאחר שנשמע ישירות את דבר האל הרי שיהיה ששון!

ובלשון האבודרהם - "... ואמרינן בפסיקתא (עי' תוס' מגילה לא, א) מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה משם ואילך הכל לפי הזמן ולפי המאורע,

תלת דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא שלוש הפטרות תוכחה, בין יז' בתמוז לט' באב, שבע הפטרות נחמה ושתי הפטרות על תשובה.

...כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נחמו נחמו עמי" - כלומר שהקב"ה אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי". על זה משיבה כנסת ישראל "ותאמר ציון עזבני ה' ". כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' " עורי כימי קדם. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו "עניה סוערה לא רוחמה", כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקב"ה ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ואומר עוד "רני עקרה לא ילדה", ואומר "קומי אורי כי בא אורך". על זה משיבה כנסת ישראל "שוש אשיש בה' ", כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע..." וגו'. "

 

על חובת התיקון, ובעיקר על אפשרות התיקון נלמד מהפטרת הפרשה מישעיהו סא', נעזר בפרשנות נכדו של הבעש"ט, ר' אפרים בעל 'דגל מחנה אפרים', לפרשנותו יש להבין את נבואת ישעיה על דרך תיקון, המעשה השלילי אינו שלילי, להיפך, המעשה  אוצר בחובו את 'תשובת' התיקון.

אסביר במילותי ואח"כ נעיין בדבריו – 'בגדי ישע' יבהירו שבדברי הבגידה טמונה הישועה, 'מעיל צדקה' במעילות ישנה צדקה! 'וכגנה זרועיה תצמיח' – הזרע שירקב הוא זה שיצמיח פירות, כלומר הריקבון מעיד על התפתחות ולא על נסיגה!

הנביא אומר (ישעיהו סא'): (י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם:

"שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלהי" וגו' (ישעיה ס"א, י'). לבאר זה נראה על פי דברי הגמרא (דברי ריש לקיש בבבלי יומא פז') כשעושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות,

והמשל בזה הוא כמו זרעים שנזרעו בקרקע כשנרקבין אזי מוציא צמחין

וכן הענין כאן בעושה תשובה מאהבה,

[מסביר 'דגל מחנה אפרים' - לכאורה קשה להבין את שיטתו של ריש לקיש, כיצד המעשה השלילי, הזדון יכול להשתנות, לא רק להפוך לשוגג אלא ייהפך לזכות ?!]

וזהו "שוש אשיש בה' " פירוש שעושה תשובה מאהבה וזהו "אשיש תגיל נפשי באלהי", שנעשה אלוהַי' 'שלי', שהיא על ידי אהבה,

... [כלומר, תיקון מאהבה יכול להביא לשינוי מהותי, הריקבון יצמיח צמח בריא, ומכאן השמחה שבאמונת השינוי]

וזהו "תגיל נפשי באלוהי", ואמר "כי הלבישני בגדי ישע", פירוש דברים, שבגדת בהם, נעשה מהם ישע, שנעשו לו כזכיות.

"ומעיל", דברים שמעלת בהן, "צדקה יעטני" מהם נעשה צדקה כנ"ל,

ואם תאמר האיך אפשר זה שמעבירות נעשה זכיות?

על זה אמר "כגנה זרועיה תצמיח", שהיא על ידי הזריעה שנרקב בקרקע היא מוציאה פירות כן הדבר הזה שעל ידי החטאים נעשין כזכיות כנ"ל והבן בזה מאד:

[כלומר, ניתן או אפילו זו חובה, לקחת את המעשים השליליים, את הבגידות ולראות בהם נקודת שינוי הנהפכת לנקודת זכות]

לסיכום – הפרשה מעידה על הצורך שבהתכנסות, אך הכינוס נועד על מנת לברר מהי מטרת ההתכנסות, כדי שחלילה לא ניפול בפח ההתנהדות השלילית. עלינו לחשוש, להיזהר פן נהיה חלק מעדר ונפעל בטרוטת שגויות, הטלת הספר הינה ערך במסורת – הגלוי והנסתר לעיתים מתעתעים! ישנה אפשרות לתיקון והיא מחייבת לפרוץ מהכלא אותו כולא אותנו היצר! עלינו לבוא בדרישה לאל – אנו רוצים את השגחתו הגלויה ונאמין שאפשרות התיקון קיימת! שנה טובה!

 

 


פרשת כי תבוא - הביכורים, הברכה והקללה והחזרה למצרים כיציאה מחודשת

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת כי תבוא התשע"ד

הפרשה פותחת ואומר 'והיה כי תבוא אל הארץ...' – חלום של ארבעים שנות נדודים ואולי אף כל שנות השהייה במצרים. תרגום החלום למציאות מובא בפרשה בשני טקסים רבי רושם. האחד, הביכורים והשני טקס הברכה והקללה על הר עיבל והר גריזים.

האחד, הביכורים מתחילים בבית, על בעל שדה לרדת לגנו, לסמן את היבול הראשוני, לטפח ולוודא שהוא אכל מתפתח וכשיבשיל עליו להביאו אל בית המקדש. הדרך המתוארת במשנה מבהירה שהמסע האישי הופך להיות מסע בציבור ולמסע של הכלל, לנים ברחובה של עיר ונוהרים כקבוצה לירושלים ובעיר, מקבלים את פני העולים תושבי העיר וההנהגה של העם. דומה שהמסר המרכזי הוא – היבול הראשון מיועד להכרת הטוב, מיועד לכוהנים המשרתים בקודש! אומנם, היבול הראשון הוא של בעל השדה אך הוא מצווה להכיר בבעלי התפקיד שהם ללא בעלות על קרקע ולכן עליו, על בעל השדה לחלוק עמם את יבולו! על מביא הביכורים להכריז בפני הכהן את 'קיצור תולדות העם' - 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה...' פסוקים המוכרים לנו מההגדה של פסח.

דברים כו' - (א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:                  (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

דומה ששאלה מעניינת בימינו - לאן, למי ומה להביא בימינו? מה הם ביכורי הקהילה?

זה טקס רב רושם – מתחיל ברשות הפרט ועובר דרך העיר, העיירות שבדרך ומלקט חבורה עד לטקס בו מציינים את המהלך ההיסטורי! ללא מתן תורה? עם רמז ברור להיזהר מלבכר, להעדיף את אחד מחברי הקהילה על פני אחרים?

אכן התלמוד מסביר בצורה ישירה – סיבת הירידה למצרים הייתה בשל העדפת יוסף על פני אחיו - "ארמי אבד אבי" - וְאָמָר רָבָא בַר מְחַסְיאָ, אָמַר רַב חַמָא בַר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקָל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת, שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו, נִתְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. בבלי שבת י' ע"ב

כמטפורה – ההיסטוריה עוצבה בהתאם להתנהגות האנושית, יעקב העדיף את יוסף ולכן ירדנו מצרימה!

השבוע קיבלתי במייל את השיר של אריאנה הרןפַּעַם
 
פַּעַם
כְּשֶנִהְיֶה קְטָנִים.
וְנַתְחִיל לִרְאוֺת
וְנְנָסֵה לָלֵכֶת
וְנִלְמַד לְדָבֵּר,
 
כְּשְהַדַף יִהְיֶה חָלַק
וְהַכֺל צָפוּי
 
אוּלַי נִפָּקַח אֶל אוֺתוֺ הַבּוֺקֵר
אוּלַי יַסְכִּינוּ פְּעָמַי לִפְעַמֵיךָ
אוּלַי נִמְצָא אֶת מִילַת הַמַפְתֵחַ
אוּלַי נֶקָבֵּל אֶת הַרֵשוּת

שיר זה מבטא את הכמיהה להתחלה חדשה, אף אנו המבוגרים, הקוראים את הפרשה בכל שנה, אמורים לקרוא מחדש ללא ידיעה מה יקרה בהמשך, הנוכל?

ובעיני, השיר גם מתקשר לרעיון הביכורים, השיר מציע לברר – 'הנוכל להשתחרר מתודעת הבעלות'? להכיר בכך, שאומנם הפרי הוא שלי, ובכל זאת אני נותן את היבול הראשון למשרתי הציבור!

הטקס השני – טקס המחייב בחציית הירדן לפנות לצפון מערב ולעלות (בואדי פרעה) להרים המקיפים את שכם. יש להגיע עם 'אבנים עליהם כתובה התורה' והם משוחים בסיד! נעיין בפסוקים - בפרק כז' – טקס הברכה והקללה

(א) וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (ט) וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (יא) וַיְצַו משֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:     (יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:...

והרי לא כך נהג עם ישראל, יהושע (ספר יהושע פ"ו – ח', ל') פנה מהגלגל דרומה ופתח במלחמה כנגד יריחו והעי! התלמוד הבבלי (סנהדרין מד' ע"א, נוסח עין יעקב) כותב במפורש שיהושע חטא! בחטא החמור מחטאו של עכן!

"(יהושע ז', י') "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, קֻם לָךְ", דָּרַשׁ רַבִּי שִׁילָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלְּךָ, קָשֶׁה מִשֶּׁלָּהֶם, אֲנִי אָמַרְתִּי, (דברים כז) "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ", וְאַתֶּם רִחַקְתֶּם שִׁשִּׁים מִיל. "

כל מי שמכיר את תיאורית ביקורת המקרא, מכיר ויודע את הטענה שספר דברים התגלה בימי המלך יאשיהו כך שבוודאי אינו מתווכח עם ספר יהושע! ברם בקריאת התורה בבית הכנסת ננהג כדברי פרופ' פרנץ רוזנצוויג שאמר – בקוראי את פרשת בלק בבית הכנסת – האתון פותחת את פיה ומדברת!

אף כאן נראה שהכתוב רומז על דרך אחרת בה היינו אמורים להיכנס לארץ כנען/ישראל. לו היינו נכנסים כדברי המקרא, כלומר, שש מאות אלף גברים ונשים וטף ומתנחלים על גב ההר באזור שכם, לו היה זה בימינו, ניתן לומר בבירור שמדינת ישראל הייתה נכבשת. על אחת כמה וכמה לו כך נהג עם ישראל בימי הכניסה לארץ. אם כן, ניתן לומר שהכתוב בה בדרישה לציית לצו מתוחכם!

לא להכריז מלחמה כפי שעשיתם אל מול סיחון ועוג, אלא לקיים טקס על ההרים סביבות שכם ואז הארץ הייתה נכבשת כפרי בשל, ללא קרב!

רמז נוסף לקריאה ביקורתית בפסוקים אלו, ניתן לקרוא בצו המחייב להקים את המזבח 'מאבנים שלימות' שלא עלה עליהם החרב, ובמקום אחר הוסבר – "כי חרבך הנפת עליה ותחלליה"! (שמות כ', כב') והרי ידוע שעל המזבח השתמשו בסכיני מתכת! מכאן, עלינו להבין, שהאסור הוא גם מותר, אסור ומותר עם סייגים, הדרישה היא לחשוב בטרם פועלים.

ונקודה מעניינת בארכיאולוגיה של האזור (נקודה שציינו בפרשת בלק) מול ואדי פרעה המוביל לשכם, מעבר הירדן במזרחי בדיר בלע – נמצאה כתובת 'ספר בלעם' הכתובה על סיד המתוארכת למאה השמינית לפה"ס! כלומר באותו אזור נמצאה כתובת בכתובה על פי הוראות הציווי שבפרשה שלנו, לכתוב על סיד! וסביר שהכתיבה נועדה לבני המקום – לאו דווקא מבני ישראל!

מכאן נעבור לתיאורי הקללות, ובעיקר נשים לב לחתימת הקללות ונשווה את החתימה שבפרשה שלנו לחתימת הקללות שבסוף ספר ויקרא!

בפרשה בדברים פרק כח' – ישנה חתימת הקללות - (סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: (סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ: (סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: (סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:              

(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

סוף קשה, אנו נשוב מצרימה! ו... האם יש תקווה?! לעומת חתימה קשה זו, החתימה בקללות שבויקרא (תורת כוהנים פרשת בחוקותי) –

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: (מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: (מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: (מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה: (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה:

בספר ויקרא מובטח – שהאל יזכור את הברית עם האבות ולכן ישנה הבטחה מפורשת שה' לא יכלה ולא ישמיד את העם!

הסבר יפה לשאלה זו יתבהר בעיון בסיפור (תרגום מארמית על פי פירוש הסולם) ב'זוהר חדש' לפרשת כי תבוא – הסיפור מתבסס על התלמוד (בבלי שבת לג' ע"ב) המתאר את בריחת ר' שמעון בר יוחאי ביחד עם בנו למערה בשל החשש מהשלטון הרומי. הזוהר מתאר שבית המדרש חס בחסרונו, ופונה לגורמי שמים על מנת לתקשר עם רשב"י הנמצא במערה!

"רשב"י הלך לו וברח למדבר לוד ונחבא במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. קרה להם נס, ויצא להם חרוב אחד ומעיין מים אחד. אכלו מאותו החרוב ושתו מאותם מים. ואליהו ז"ל היה בא אליהם ב' פעמים בכל יום. ואיש לא ידע מהם.

יום אחד היו שואלים החברים בבית המדרש: קללות שבתורת כהנים הם כנגד בית ראשון. קללות שבמשנה תורה הם כנגד בית שני והגלות האחרונה. והנה בקללות שבתורת כהנים יש בהן הבטחות ואהבת הקב"ה לישראל שכתוב "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב..." וכתוב "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם..." והקללות שבמשנה תורה אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל כמו שכתוב בקללות הראשונות ולא היו יודעים לישב את זה.

קם ר' יהודה בר אלעאי ואמר: אוי על חסרונו של בר יוחאי, שחסר לנו, ואין לנו מי שיודע ממנו. ואם היו יודעים אין רשות לגלותו.

ר' יוסי ב"ר יהודה קם יום אחד בבוקר, ראה את כל העופות שהיו מעופפות ויונה אחת הלכה אחריהם. קם על רגליו ואמר: "יונה יונה הנאמנת מימי המבול והצורה של העם הקדוש כי ישראל נקראים יונה. לך יפה לך נאה, לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי במקום שהוא שם".

היונה סובבה וקמה לפניו. וכתב מכתב אחד ואמר מה שאמר והיונה קמה ולקחה המכתב בפיה והלכה לר"ש ושמה המכתב בכנפיה. הסתכל ר"ש באותו המכתב ובכה הוא ור' אלעזר בנו. ואמר בוכה אני על שנפרשתי מן  החברים ואני בוכה על דברים אלו שאינם נגלים להם. מה יעשו הדורות האחרונים אם יסתכלו בזה."

 "בתוך כך בא אליהו ז"ל. ראה שבכה. אמר: בשליחות אחרת הייתי מוכן עתה ושלחני הקב"ה לשכך את דמעותיך. אהה רבי אהה רבי לא היה צריך עתה לגלות דברים אלו לצדיקים.

אבל כך אמר הקב"ה, בקללות הראשונות יש ל"ב פסוקים וכולם הם כנגד שבילי התורה דהיינו ל"ב שבילי  החכמה. בקללות האחרונות יש בהן נ"ג פסוקים כנגד ג"ן פרשיות ודרכים שבתורה.

בגלות הראשונה של בית ראשון עברו ישראל השבילים הסתומים האלו שבסתר שאין עונם גדול ע"כ נגלה עונם ונגלה הקץ שלהם והנחמה וההבטחה שלהם. בגלות האחרונה על בית שני עברו ישראל ג"ן פרשיות שהם הדרכים הגלויים שעוונם גדול ע"כ סתם עוונם וסתם הקץ שלהם ואין כתובות בהן הבטחות ונחמות.

בתוך כך עבר רוח אחד והפריד ביניהם ועלה אליהו בגלגל של אש ונשאר ר"ש ובכה וישן בפתח המערה. בתוך כך בא אליהו ז"ל ואמר: קום ר"ש והתעורר משנתך. אשרי חלקך שהקב"ה רוצה בכבודך. כל ההבטחות והנחמות של ישראל כתובים באלו הקללות".

לאחר זמן, שב אליהו הנביא ומתגלה לרשב"י. כעת הסודות מתגלים באופן יותר ברור. אליהו הנביא מגלה לרשב"י כי "כל ההבטחות והנחמות של ישראל כתובים באלו הקללות". אליהו מסביר את דבריו ומביא להם משל:

"צא וראה מלך שאהב את בנו אע"פ שקללו והכהו, אהבת מעיו עליו. כשמראה כעס חזק, אז רחמים שלו עליו. כך הקב"ה אע"פ שקלל, דבריו הם באהבה. בגלוי הן נראות קללות והם טובות גדולות. משום  שאלו הקללות היו באהבה. מה שלא היה כן בקללות הראשונות שכולן היו בדין קשה.

בקללות הללו שבמשנה תורה יש דין ואהבה, כאב האוהב את בנו ומחזיק בידו הרצועה להכאה והוא שואג שאגה גדולה וקללות גדולות. והמכות [קלות] וכלולות ברחמים" 

"והקשה מכל אלו הקללות הוא זה שכתוב "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה'  עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ". כאן ההבטחות של האב על בנו הן באהבה רבה "יעלה" לא כתוב, אלא "יַעְלֵם" שפירושו: שיכבוש אותם ויכסה אותם בנקב במקומם שלא יצאו לחוץ ויהיו כבושים ומכוסים בתוך נקב שלהם". 

"עַד הִשָּׁמְדָךְ": - "זה לא יהיה לעולם ולעולמי עולמים, שהרי נשבע הקב"ה שלא יכלה את ישראל לעולם ולעולמי עולמים וזכרונם יהיה עומד תמיד שכתוב "כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" וכתוב "כֹּה אָמַר ה'  אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה' "

וכיון שהוא בשבועה שישראל לא יכלו, על כן המכות וכל המחלות עתידים להיות נסתרים ומכוסים, ולא יצאו לחוץ להרע אותם, עד הזמן שיכלו מהעולם מה שלא יכול להיות לעולם ולעולמי עולמים..."

"הסוף של כל הקללות והסיום שלהם הוא "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה". ראו הבטחות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות לשראל באחרית הימים שכתוב "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת" שהוא הבטחה לשוב ולעשות ניסים ואותות שעשה הקב"ה במצרים כימים הראשונים כש"א "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"

באוניות, הפירוש הוא כאן, כמו שאמרת, שאתה דורש בעניות. כי הא' נחלפת לע',  דהיינו שתכלה אז הפרוטה מן הכיס. אבל עתידים כל בני העולם לבוא על ישראל באוניות הים, ויחשבו לכלות את ישראל מן העולם. וכולם יהיו נטבעים בתוך הים, כמו שעשה בימים הראשונים.

ושם היא שמחה גדולה. כי כתוב כאן באוניות, וכתוב שם באוניות רינתם, מה להלאה רינה, אף באוניות כאן רינה.

מיום שנברא העולם לא גילה הקב"ה גבורתו שתראה בעולם, ולא שעת רצון, אלא בדרך ההוא. למצרים – כי אשר ראיתם את מצרים, באותו הדרך ובאותו האופן יעשה לך.

כי לאחר שכל הצדדים האחרים מאומות העולם יתקבצו על ישראל, יחשבו ישראל שבעת ההיא יאבדו והם יהיו נמכרים לאויביהם. זהו שכתוב "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם": "ונמכרתם" לא כתוב, אלא "וְהִתְמַכַּרְתֶּם" דהיינו שתחשבו בלבבכם שנמכרתם, ואינו כן כי "וְאֵין קֹנֶה" כתוב - שאין מי שיוכל לשלוט עליכם...".

וכל זה יהיה באחרית הימים, והכל תלוי בתשובה. והכל סתום. כמו שכתוב, למען תשכילו את כל אשר תעשון. מי שיש לו לב, יסתכל וידע לשוב לאדונו.

אמר ליה ר' שמעון באיזה מקום נתגלתה גאולת ישראל בקללות האלו. אמר לו אליהו:הסתכל והבט במקום הרע ביותר מכל הקללות שם הוא גילוי עת הגאולה.

הסתכל, הביט ומצא שכתוב "והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך."  שפירושו  - אע"פ שהחברים יודעים זמן הקץ, החיים האלו, דהיינו הגאולה, תלויים שם. ועם כל זה הוא בספק, שז"ס "ולא תאמין בחייך" אבל מה שהחברים יודעים הוא עיקר והדברים נכונים

מסיים הזוהר את המעשה: "כתב (רשב"י) מכתב לעת ערב ושם אותו בפה היונה והלכה אל ר' יוסי שהיה עוד במקומו ועיניו מחכות. כיון ראה אותה אמר: "יונה כמה את נאמנת יותר מכל עוף השמים" קרא עליה: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ ".

לקח המכתב מן היונה ובא אל החברים והראה להם וסיפר להם המעשה.

תמהו. בכה ר' יהודה ואמר: "אוי אע"פ שאין אנו יודעים אותו, "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא". דהיינו: המקום שבן יוחאי שמה, החברים עמו ומתעוררים ממנו ולומדים ממנו.

אשרי נפשו של בן יוחאי שהקב"ה  עשה עמו נסים והוא גוזר והקב"ה מקיים והוא עתיד להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני השכינה ויראה את הקב"ה וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה'  עֹשֵׂנוּ".

הסיפור מביא פירוש מרתק, ההסבר – עם ישראל יוחזר למצרים, לא כעונש אלא על מנת לבחון כיצד יתנהג עכשיו בצאתו ממצרים? האם הוא יתנהג כפי שנהג! החזרה למצרים תהווה ניסיון נוסף לבחון את העם – האם השתנה!

רעיון זה משתלב יפה עם רעיון התשובה ועם ההתחלה של שנה חדשה. (בכל שנה אנו קוראים את פרשת כי תבוא בחודש אלול) האם נוכל לקבל על עצמינו שינוי, האם נוכל 'השנה' להתנהג אחרת? ונוכל גם לקשר לרעיון מצוות הביכורים, האם השנה אוכל להתחלק בלב שלם עם היבול שבשדה!?

מכאן נעיין בחתימת הפרשה - פרק כט' – משה תוקף את העם במילים קשות!

(א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:

משה טוען כנגד העם – האם אינכם זוכרים את מעשי? נראה כיצד המדרש (דברים רבה, כי תבוא, ז', י') מציע שני כיוונים בהבנת דברי משה!

א.      (דברים כט', ג') "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", מהו "ולא נתן ה' לכם לב לדעת?                                  א"ר יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד') "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא (דברים ה') "מי יתן והיה לבבם זה להם", שמעו ישראל ושתקו ...

ב.      ובכיוון נוסף - "ולא נתן לכם לב לדעת" א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו א"ל משה את הדבר הזה... א"ר שמואל בר יצחק: כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, כנס אותן והתחיל מוכיחן, אמר להם: אחד פדה שישים רבוא בחטא העגל (כאשר ה' רצה להשמיד את כלל ישראל) ושישים רבוא (כלומר כל ישראל) לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", אמר להם אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר: (דברים כט') "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'...."

משה מחייב אותנו לנסות ולענות, האומנם הייתה זו הצהרה ריקה מתוכן? או מדוע לא ניסינו לעזור למשה ולו להיקבר בארץ? שאלות שיוותרו לפעם השנייה בה נרד למצרים?!

נחזור ונעיין בשיר 'פעם' (אריאנה הרן הכהן) – האם נוכל לשוב על עקבותינו ולהתחיל מההתחלה ואחרת? או שנגזר עלינו לחזור ולתעות/לטעות!?

פַּעַם
כְּשֶנִהְיֶה קְטָנִים.
וְנַתְחִיל לִרְאוֺת
וְנְנָסֵה לָלֵכֶת
וְנִלְמַד לְדָבֵּר,
 
כְּשְהַדַף יִהְיֶה חָלַק
וְהַכֺל צָפוּי
 
אוּלַי נִפָּקַח אֶל אוֺתוֺ הַבּוֺקֵר
אוּלַי יַסְכִּינוּ פְּעָמַי לִפְעַמֵיךָ
אוּלַי נִמְצָא אֶת מִילַת הַמַפְתֵחַ
אוּלַי נֶקָבֵּל אֶת הַרֵשוּת

שבת שלום! שנה טובה!

 

 


דרשה לפרשת שופטים - המשפט והמלחמה, המאבק החיצוני והפנימי

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת שופטים התשע"ד

שבת שלום!

חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות של שם החודש, משמעות פסוק זה ילמד על החובה בלקיחת אחריות של האחד על השני, התנהגות שתביא אותנו למצב חברתי טוב יותר לקראת הימים הנוראים.

הפרשה מלמדת על חובת מערכת המשפט מחד ומאידך בסוף הפרשה נלמד על 'דיני מלחמה'! עד כמה רלוונטיים נושאים אלו! דומה שבכל שנה, אין צורך להתאמץ ותמיד נמצא קשר, בין הקריאה לחיים. ואכן, בימים אלו 'הסתיימה' המלחמה, הסתיים המבצע 'צוק איתן' ובימים אלו בוחרים את שופטי בית המשפט העליון.

מה נוכל ללמוד מהפרשה?

נפתח בפסוקים הפותחים את הפרשה – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:" (דברים טז', יח' – כ')

הפסוק פותח בלשון רבים ועובר ללשון יחיד, שינוי הבא להסב את תשומת הלב של הקורא. ברור שכוונת הצו אינה רק ללמד על הצורך במערכת משפט רגילה, שהרי הדבר ברור מאליו, לכן נפנה לפרשנות האלגורית, והיא – צו המחייב פנייה לאדם! עליך לברר מהי מערכת הבקרה שלך, מי הוא השופט, מי הוא השוטר? בקריאה זו ניעזר גם בחתימת הפרשה, בדיני מלחמה. אין הכוונה להורות אך ורק כיצד יש לנהוג באויב החיצוני, אלא, ללמדנו כיצד עלינו ללחום כנגד היצר הפנימי!

בדרך זו מפרש הרבי מסלונים בשם ר' חיים ויטל (תלמידו המובהק של האר"י, 'נתיבות שלום' - רבי שלום נח ברזובסקי (1911, ברנוביץ, בלארוס -  2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים,

"יש לאדם כמה שערים, שער הראות, שער השמע, שער הריח, שער הדיבור ושער המישוש, וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל ענייניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר: "תתן לך" בלשון יחיד, שמדבר לכל אחד מישראל, שיגדור גדר בכל שעריו"

על האדם להקים מערכת בקרה על שעריו, מה יכנס ומה לא?

ובלשונו, כמובן שבפרשנות שלנו יש להמיר את המילה – יהודי , במילה 'אדם'!  

"...כל הבטה שיהודי מביט בעיניו צריך לדון ולהתבונן מה רצון ה' שיראה ומה אינו לרצון ה'. יש הבטה של מצווה ויש ראיה של איסור, וישנם ראיות המותרות וצריך לדון בכל הבטה לאיזה סוג שייכת היא.

וכמו כן בשמיעה, יש שמיעה של מצווה בדברי תורה וכדומה, ויש שמיעה של איסור, ויש שמיעה של היתר, וצריך תמיד להתבונן במה ששומע, האם מקיים בזה מצווה או עובר עבירה חס וחלילה.

וכמו כן ישנו בחוטם, שיש החלק האסור כמו שנאמר בספר חרדים "לא תנאף" נוטריקון לא תהנה אף, ויש הנאת ריח של מצווה כמו ברכת בשמים במוצאי שבת קודש.

וכן בפה, יש אכילה של מצווה, ויש אכילה של איסור, וישנם אכילות היתר, וכן בדיבורים שמוציא מפיו, ישנם דיבורי מצווה, דיבורי איסור ודיבורי היתר.

והכלל בכל זה הוא "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שבכל השערים צריך שיהיו לו "שופטים ושוטרים", 'שופט' מורה על עניין ההתבוננות השכלית, מה לקרב ומה לרחק, ו'שוטר' מורה על גדרים וסייגים...

עוד יש לומר "בכל שעריך", שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה....

וכן ישנו בשנה שער קודם הכניסה לשנה החדשה והוא חודש אלול..."

קריאה זו מחייבת את כל אחד ואחת מאתנו לחשוב, האם וכיצד הוא/היא שולט/ת על פתחי גופו/ה, האומנם אני רואה, רק, את מה שאני רוצה? וכך גם לגבי יתר החושים!

ברגע שתהיה מערכת בקרה והאדם יהיה מודע לשופטיו ושוטריו הרי שיהיה מסוגל לעמוד בשאר הדרישות, יוכל לטעון שאינו לוקח שוחד ובכוחו להפוך להיות רודף צדק!

בשבוע האחרון קראתי את ספרה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימברוסקה - 'רגע' 2014

ובו השיר 'שרשרות' – עיון בשיר הביא אותי להרהר בשאלה, מה כובל אותי, אותנו ולמה אנו מחויבים? שאלה זו מתקשרת לשאלת השופט והשוטר שבפתחי השכל וההגיון!

הכלב בשיר אינו מגיע לקערת המים, ואנו, עם השרשרות הסמויים מן העין, רואים או עיוורים? זו שאלת השאלות – האם העיוורון מצוי בנו? מי יעז לטעון שאין בו נגע העיוורון?

השבוע השכב"ג של  הקהילה (נוער תל"ם) ערך השתלמות ובמסגרתה יצאנו לטייל בעיר דוד, בשובי הביתה מצאתי עצמי מתבונן בצדו השני של הכביש בעיוור. היה נראה שיש מאבק בין העיוור לכלבו, לאן לפנות? ניכר היה שהכלב נכנע לרצון בעליו והפסיק להתנגד לבעליו. העיוור עמד לחצות את הכביש באלכסון! חציתי את הכביש ושאלתיו – האוכל לעזור?

ענה העיוור ואמר – זה בסדר, אני רוצה לחצות לכיוון תחנת הדלק!

אמרתי לו – לכיוון תחנת הדלק עליך לפנות שמאלה ולעבור מהצד השני!

העיוור אמר – אם כך, הכלב צודק! אני התעקשתי לכוון אותו למקום לא נכון, התנצל ואמר לעצמו, מזמן לא הלכתי בדרך זו, הכלב זוכר ואני הטעיתי אותו, תודה!

העיוור פנה לרמזור וחצה את הכביש.

צעדתי לביתי ובראשי המחשבה – הרי לי אין 'כלב' שינחה אותי אל הדרך הנכונה! כמה פעמים בחיי הייתי ניצל, לו היה לי 'כלב'! הוא היה מכוון אותי לדרך הנכונה ובכך הייתי נמנע מכשלים?!

כך מבחינה מסורתית, עלינו לברר – למה אני, אנו, מחויבים ממסורת העבר? שאלה זו מתקשרת לצו בהמשך בפרשה -  כי יפלא ממך דבר למשפט ...

דברים פרק יז' - (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

כיצד תיווצר 'פליאה – אי הבנה'? מדוע אין החוק המקראי ברור?

סוגיה זו נדונה החל ממסורת התנאים ועד לרמב"ם ועד ימינו אנו? האם ניתנה התורה כחוק ברור ויש להאשים את הש.ג. - רק משרבו התלמידים שאינם משמשים את הרבנים כראוי, הם, הם שגרמו לתורה להתחלק במחלוקות עד כדי ריבוי ההלכות. או, שמלכתחילה ניתנה התורה בצורה כזו שבכל דור ודור יוכלו לפסוק בהתאם לצו השעה?

מסורת תנאים אומרת שבתחילה 'לא היו מרבין מחלוקת', כלומר, המסורת מלכתחילה הייתה ברורה, אך ברבות הימים התחלקה. וזה התיאור - (ב' סנהדרין פח' ע"ב, נוסח עין יעקב אות רכג') "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִים שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים בְּכָל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאֹל, שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ' עַד, בָּאִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים, מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִים בַּחֵיל. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין טִמְּאוּ. רַבּוּ הַמְטַהֲרִין טִהֲרוּ. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת. מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לַעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית:"

ואילו גרסת הירושלמי הפוכה, לדעת הירושלמי, 'המחלוקת' היא הדרך בה ניתנה התורה! (י' סנהדרין פ"ב, ה"ב) "א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה ,

מה טעם "וידבר ה' אל משה", אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה?

אמר לו: "אחרי רבים להטות", רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מנין ודגל"ו."

הבבלי מניח שלא היו מחלוקות ובהגיון ניתן היה לרדת לשורש ההלכה ולפסוק ואילו לדעת הירושלמי, התורה בכוונת ה', ניתנה כאשר לכל דור ודור הזכות והיכולת לפסוק בהתאם למצב הדור!

גישה זו מסבירה אף את חילופי הפרשנות לגבי הפסוק (בקטע שהבאנו לעיל) – "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:" מהי הכוונה לא תסור מן הדבר – ימין ושמאל?

גישה אחת של מדרש תנאים ('ספרי דברים', פיסקא קנד', יא') -  " "ימין ושמאל", אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם."

וגישה הפוכה בירושלמי הוריות פ"א, ה"א"דתני ששנינו, למדנו יכול, אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.!"

כבר בימי התנאים הייתה מחלוקת עד היכן אמור להגיע הציות לחכמים, האם עלי להפעיל שיקול דעת בבואי לקבל את פסיקת החכם או שעלי לקבל את דעת הפוסק למרות שלדעתי הוא/הם טועה/ים?!

הרמב"ן יטען "... וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:" כלומר יש לציית לחכמים, גם באם אני בטוח שהם טועים, בשל העובדה הפשוטה - יש להם 'רוח הקודש'!

מרתק לקרוא בנוסח 'מגילת המקדש' (מהדורת יגאל ידין, נמצא במערות קומראן, מתוארך מאה 2-1 לפה"ס!) בה נמצאת מקבילה לפרשתנו, בה כמה תוספות, המיוחד שבהם, היא התוספת של המילה - 'באמת'!

וזה הנוסח - "[א]ו אל ה[ש]פטים אשר יהיו בימים ההמה ודרשתה והג[ידו לכה את] הדבר אשר עליו ב[אתה לדרוש והגי]דו לכה את המשפט

ועשיתה על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר

אשר יאמרו לכה   מספר התורה ויגידו לכה באמת

מן המקום אשר אבחר לשכין שמי עליו ושמרתה לעשות

ככל אשר יורוכה ועל פי המשפט אשר יאמרו לכה

תעשה לוא תסור מן התורה אשר יגידו לכה ימין

ושמאול והאיש אשר לוא ישמע ויעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד שמה לשרת לפני או אל

השופט וימת האיש ההוא ובערתה הרע מישראל וכל העם ישמעו ויראו ולוא יזידו עוד בישראל"

 

נזכיר שכך גם אנו נוהגים עד היום בנוסח הברכה שלפני ההפטרה - בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים. וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. וּבְיִשְֹרָאֵל עַמּוֹ. וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק:

בברכה אנו חוזרים ומדגישים שדברי הנביאים הם דברי נביאי אמת! כידוע, מי שמכריז שהוא דובר אמת, מעיד על כך שיש חשש שהוא דובר שקר!

זה מקור המחלוקת בין הכתות בתקופת בית שני וזה מקור המחלוקת בין התנועה שלנו לבין האורתודוכסיה!

הוויכוח הוא על 'סמכות חכמים' – מי הוא, מי הם הרבנים המוסמכים לפרש את משמעותם ודרכי קיומם של המצוות? מי הם אלו שיפרשו 'באמת', ונכון את התורה? שאלה שהייתה ונותרה מלווה את המסורת היהודית!

הצו 'לא תסור' יסביר, כיצד זה עתה בירכנו על הנרות ואמרנו – "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת:" וכי, היכן ציוונו? הרי הדלקת הנר הינו חידוש של חכמי המשנה, צו שאינו כתוב בתורה!

אלא הציווי בא מתוקף סמכות החכמים! ובכך רשאים אנו לברך 'אשר ציוונו'!

 

נחזור לציטוט בו פתחנו – "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ..." הפרשנות המסורתית מצביעה על דינים שונים בהלכות טומאה וטהרה... ועד למחלוקות הרבות הרמוזות במילים 'דברי ריבות בשעריך'.

הרמב"ן החושש ממחלוקות בבסיס המסורת, יפרש את המילים 'דברי ריבות' לא כתיאור של מחלוקות, אלא דיני ויכוח בין בעל לאישה בסוגיית האשמת האישה בסטייה או בדיני רצח ובצו 'עגלה ערופה' או בטהרת המצורע.

מאידך נעיין בפרשנות מרתקת של נכד הבעש"ט בספר 'דגל מחנה אפרים' – רבי משה חיים אפרים  מסדילקוב (1742 לערך -  1800), המפרש שכוונת הפסוק אינה לדיני היומיום, אלא לרגע בו האדם עומד לדין, בראש השנה! – וזה לשונו: "...יש לומר בזה רמז לפי עניות דעתי מעניין ראש השנה יום הדין והמשפט שאז שופטים כל באי עולם ובאים מליצים לזכות ומקטריגים לחובה ר"ל רחמנא לצלן ועל ידי מה מבטלין כל המקטריגים וכל הדינים כדי לכלול את מידת הדין במידת הרחמים, וזאת על ידי תקיעות שופר, וזהו שמרמז הפסוק "כי יפלא", ותרגומו 'ארי יתכסי', פירוש - כשיהיה ראש השנה יום הכסא כמאמרם ז"ל (ראש השנה ח'.) 'איזהו חודש שהלבנה מתכסה בו... ואז משפט לאלהי יעקב",

וזהו "ממך, דבר למשפט" - "ממך", היינו מכל מעשה ידך ומחשבותיך ודבורך הכל עולה אז למשפט,

"בין דם לדם" - היינו בין שני בחינת דם כי יש בחינת דם בלא אלף ויש דם עם א' שהוא אלופו של עולם ונעשה אדם והיינו זה ששופטים ודנים ביום הקדוש הנ"ל הנזכר לעיל/ראש השנה על פרטי 'אדם' א'חד ועל כללות ישראל, ועל כללות העולם אם יהיה דם ח"ו או בחינת דם השני שהוא עם א' ויעשה אדם שהוא מספר מ"ה שהוא רחמים,

"בין דין לדין" - כי יש שני בחינת דין יש דין בלא א' רצה לומר ויש דין עם א' שהוא אדנ"י ואז נמתק דין באלף כידוע והיינו אם יהיה כך או כך,

"בין נגע לנגע" היינו שיש בחינת נגע ויש שנעשה מן אותיות נגע צירוף ענג ואף שהוא גם כן אותיות נגע הכל היא לפי צירוף האותיות כידוע ועל הכל דנים כך למעלה איזה מהצירופים יוצא על העולם

וזהו "דברי ריבות בשעריך" - היינו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה..."

פרשנות זו ממשיכה את הקו בה פתחנו, שופטים ושוטרים צריך למנות האדם על פתחי גופו, כך גם המשפט הוא לאדם, עליו לבדוק 'האם הוא אדם' בהתנהגותו, האם יזכה לדין או לפנים משורת הדין, כיצד יהפוך את הנגע לענג? וכיצד יגשר בין הגישות השונות לימין ו/או לשמאל?

מכאן נפנה לחתימת הפרשה ונשאל, כיצד נוכל לקשר את תחילת הפרשה העוסקת במערכת המשפט לבין סוף הפרשה המלמדת את דיני המלחמה!

הרמב"ן בפירושו מפנה אותנו לפרק בספר דברי הימים (ב' פרק יט') – בו מתוארת התנהגותו של מלך יהודה, יהושפט, לאחר שמצא עצמו נגרר למלחמה עם מלך ישראל אחאב! עיון בתולדות אותה מלחמה, מלמד, שיהושפט מלך יהודה חשש שאחאב מלך ישראל יוצא למלחמה בעצת נביאי שקר, אך לא הצליח למצוא קבוצת נביאים שיפריכו את 400 הנביאים שהחזיקו בנבואה שיש לצאת למלחמה, ורק מצא  נביא בודד שיעמוד כנגד המקהלה! ולכן מצא עצמו יוצא למלחמה! (עיינו במלכים א' כב' ובנוסח דברי הימים ב' יח') מפתיעה ומלמדת התנהגותו של יהושפט מלך יהודה בשובו מן המלחמה -  (א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי יְהֹוָה תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה: (ג) אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים: (ד) וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: (ה) וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר:

(ו) וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַיהֹוָה וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט: (ז) וְעַתָּה יְהִי פַחַד יְהֹוָה עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד: (ח) וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט יְהֹוָה וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם:

(ט) וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת יְהֹוָה בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם: (י) וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַיהֹוָה וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ: (יא) וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר יְהֹוָה וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי יְהֹוָה עִם הַטּוֹב:

מלך יהודה חוזר בשלום מן המלחמה ואילו אחאב מלך ישראל מצא את מותו כפי שניבא אותו נביא בודד. המלך חוזר ליהודה ומיד מקים מערכת משפט ובעיקר מנחה את השופטים לשפוט לפי קריטריון אלוהי ולא להיות מושפעים מבני האדם. מכאן, עד רגע זה, המשפט לא היה משפט צדק!

מה מביא את המלך השב מהמלחמה לנקוט בצעד מפתיע זה?

נראה שהמלך מבין שהמערכה האמיתית, האויב המאיים, הוא האויב הפנימי, האויב הטמון בתקינות החברתית! יש להשקיע בחברה, יש לוודא שיש משפט צדק!

 

הוכחה לכך שדיני המשפט והפליאה בדין המלמדים 'לא לסור מן הדבר...', מחייבים כל אחד ואחת מישראל להתבונן פנימה ולבדוק – מה עליו/עליה לעשות, נוכל ללמוד מהרעיון של המדרש הבא. המדרש מבהיר שהצו רגע לפני היציאה למלחמה יש לקרוא לשלום, "וקראת אליה לשלום!", אין צו זה מקורי בכוונת ה' ונתווסף בשל התנהגות משה!

וזה לשון המדרש דברים רבה, (שופטים פרשה ה', יג') -  ד"א "כי תקרב אל עיר" זש"ה (איוב כב') "ותגזר אומר ויקם לך ..."... א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקדוש ברוך הוא עמו, כיצד,  לא א"ל הקדוש ברוך הוא לשבור את הלוחות הלך משה ושיברן מעצמו ומניין שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו, דכתיב (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת,

הקדוש ברוך הוא א"ל שילחם עם סיחון שנאמר: (דברים ב') "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים ..." א"ל הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לך להלחם עמו, ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך, כל מלחמה שיהו הולכים, לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר "כי תקרב אל עיר..".

משה לימד את ה' פרק בהלכות מלחמה! כך בכל דור, על החכמים לחשוב וללמד את המתאים לדורם!

מהפרשה גם נלמד שאין לפחד ושיש להציע ללוחמים 'פטור בעת מלחמה'!

לגבי הצו – לא לפחד, ישנה מחלוקת האם זה צו מחייב או שזו הבטחה אלוהית!

(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: (ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: (ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: (ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

המשנה (סוטה פ"ח ו' – ז' ) תלמד שלא כדאי לברוח משדה המערכה וכן שהפטור המקראי חל רק במלחמת רשות, וזה לשון המשנה – "וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם", וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזוֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפַּח אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדֹלָה הָיְתָה בָעָם", וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם לא) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ':

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

אך, עיון בספר מקבים מלמד שהצו המקראי חל בכל מלחמה, כולל מלחמת מצווה! וכך נלמד (מקבים א', ג' מו' – נז') כיצד מקיים יהודה המקבי טקס זה בעת יציאתו לקרב הראשון באמאוס! ברור לכל הדעות שקרב זה אינו יכול להיות מוגדר כמלחמת רשות !

"ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים, כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם... ויתקעו בחצוצרות ויקרא בקול גדול. ואחרי כן הקים יהודה ראשי העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני הבתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה. ויסע המחנה ויחנו מדרום לעמאוס".

עלינו ללמוד ולהפנים - כוחו של הצבא אינו נמדד במספר חייליו או בכוחו הצבאי אלא בחוסנו הרוחני! יש להעז ולומר כל הירא...ילך וישוב לביתו ולא ימס...!  

 

וכן כדברי הנביא זכריה (ד', ו') החקוקים על המנורה ברחבת הכנסת בירושלים !                                                         "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי  אָמַר ה' צְבָאוֹת:"


"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת עקב התשע"ד

"והיה עקב" – מהו עקב אכילס שלנו?

הפרשה פותחת באמירה -  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:" (דברים ז', יב')

נהלך בעקבות המילים בפסוק – מהו 'עקב', מהי הכוונה 'תשמעון' ומהם 'הברית והחסד' אשר האל נשבע לאבותינו?

המילה 'עקב' מוסברת על ידי רש"י בעקבות המדרשדברים, מצוות שאדם דש בעקביו, כלומר לא מצוות 'חשובות' אלא הדברים שאדם נוהג בהתנהגות היומיומית אך אינו נותן עליהם את הדעת, ודש, מזלזל בהם. אותם, את הדברים הפשוטים עליך ללמוד לקיים טוב יותר.

ממשיך ומפתח אחד הרבנים החסידיים, הרבי מסוכטשוב בשנת 1916 – עק"ב ראשי תיבות של 'קדש עצמך במותר'!

כלומר, לאו דווקא מצוות, אלא התנהגות שוטפת, אכילה, שתייה, רחצה, קיום יחסי מין – כל הדברים האלו שאדם עושה כהרגל, עליו לפתח דרך של 'קדושה', כלומר לחשוב על כל מעשה ומעשה. התנהגות זו תוביל את הקהילה ואת העם לתודעה של 'קדושים תהיו', כלומר הקדושה אינה התנהגות מיוחדת היוצאת מגדר הרגיל אלא התנהגות יומיומית הנעשית בכוונה.!

תשמעון – לציית! כמו - 'והיה אם שמוע תשמעון' – המשך ל'שמע ישראל'

כאן עלינו לזכור שפרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים הוא המשך נאומו של משה לאחר ארבעים שנות נדודים, כלומר הוא מתאר את אשר ראו עיניו ומנסה להבהיר לדור החדש, מה עליו לשמוע (להבין) ממה שהוא, משה, ראה! לאחר ארבעים שנה אין הוא יכול לדבר על ראייה של העם כי אם עליו לפתח מסורת של שמיעה!

בהכנות היום לקראת הדברים חשבתי שפתיח הפרשה במילה 'עקב', יכולה לשוחח עם 'עקב אכילס' מהמיתולוגיה היוונית, בעיקר כדי להתמודד עם השאלה – מהו עקב אכילס שלנו! ה' מנסה לטעת את ההליכה בשבילי המסורת תוך כדי תיאור היציאה ממצרים, ניסיון לחבר בין העם והסיפור, משה מתאר להם את מה שעבר על העם ומזהיר אותם/אותנו מפני החולשה! חולשה זו היא 'עקב אכילס', ועל כך נראה בהמשך כיצד ה' מזהיר מתודעת 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה...'!

וכאן להגדרת 'עקב אכילס' (ויקיפדיה) -  עקב אכילס הוא ביטוי שבא לתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין. מקור הביטוי בסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. אמו של אכילס, הנימפה תטיס, טבלה אותו בנהר הסטיקס בהיותו עולל, מכיוון שחששה שמא ייעשה ללוחם וימות בקרב. מהטבילה בנהר נעשה כל גופו של אכילס בלתי פגיע מלבד עקבו. זאת מכיוון שכאשר הוטבל אמו החזיקה בעקבו, וכך איבר זה לא נגע במים. על פי אחת הגרסאות של הסיפור, בעת מלחמת טרויה, שאכילס היה מגיבוריה הבולטים, נורה אכילס בעקבו על ידי פאריס, נסיך טרויה, בחץ מורעל שהונחה על ידי אפולו, ומת. כך נהרג גיבור שנחשב בלתי מנוצח מפגיעה פשוטה בעקב. למרות גורלו של אכילס נשארה תהילתו כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב.

היום אזור זה בעקב נחשב פגיע "עקב אכילס". הגיד החזק שמקשר בין שרירי הקרסול של הרגל נקרא גם כן "גיד אכילס". מדען הולנדי בתחום האנטומיה בשם ורהדן Verheyden השתמש לראשונה בביטוי זה בשנת 1693 בהקשר לאזור זה בעקב הרגל.

הברית והחסד

בפסוק הפותח את הפרשה, ה' מבטיח לשמור על 'הברית והחסד' – ובהמשך הפרשה משה יסביר את ההבדלים בין הלוחות הראשונים אותם שבר לבין הלוחות השניים – בפרשה זו נבין מהו היתרון שבמהות 'שבירת הלוחות'?!

המדרש (דברים רבה עקב ג', ז') מביא משל, משל למלך הנושא אישה. בני הזוג מביאים עמם לחופה, אריסים, משרתים או תכונות. האישה מביאה שני אריסים והמלך מביא שני אריסים.

כך במשל ובנמשל לעם ישראל, אברהם הביא – צדקה ומשפט, והקב"ה הביא 'חסד ורחמים', אך ברגע שעם ישראל חטא והסיר מעליו את ההתנהגות לפי הצדק והמשפט גם הקב"ה ביטל את הברית שהתחייב ומנע מעם ישראל את החסד והרחמים.

אך כאשר עם ישראל יתקן את אורחות חייו ויחזיר את הצדק והמשפט לחייו כך גם הקב"ה יחזיר את החסד והרחמים. רעיון זה יבוא לידי ביטוי בדברי הנביא הושע, פסוק אותו נוהגים לומר בחופה! הנביא יצרף בנבואתו כברכת אירוסין מחודשת בין ה' לעמו  - (הושע ב', כא' – כב') "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה:". כך ה' מבהיר מהי כוונתו בשמירת הברית והחסד.

בכיוון נוסף מפתח המדרש את המשל (דברים רבה עקב ג', יז'). המלך שזה עתה נישא והתחייב לשמור אמונים, רואה את אשתו משוחחת עם אחד מעבדי החצר, הוא מבין שהיא חוטאת עם ... בכעסו מכריז בפני השושבין, על רצונו לגרשה,

ובנמשל – מתן תורה היה טקס הנישואין בין ה' לעמו אך לאחר ארבעים יום כאשר משה (השושבין) בושש לבוא, העם יצר 'עגל זהב' והחל לרקוד סביבו. ה' פונה לשושבין משה – ואומר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: (דברים ט', יב' - יז')

 ברגע שמשה שומע את המילים - 'הרף ממני ואשמידם' – הוא מבין שהוא אוחז באל!

מכאן למדו חכמים על כוחה ומשמעותה של התפילה, המתפלל כמחזיק את חברו (ה') בבגדו!

ובלשון הגמ' – (בבלי שבת לב' ע"א, נוסח 'עין יעקב' אות פז') " "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). מַאי "לֶךְ רֵד"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ,                            אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי..." אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח לָהֶם."

האדם המתפלל עומד לפני האל ומשתמש בנוסח שעל פי המסורת, ה' בעצמו לימד את משה כיצד להתפלל, כך גם אנו, מוזמנים לעמוד לפני האל ולהטיח בפני ה' את בקשתנו!

בלשון המדרש, האל פונה בטענות לשושבין ואילו השושבין מסביר למלך, אל תשכח מנין היא הגיע, היא שוחחה ועשתה את מה שהייתה רגילה בטרם עלתה לדרגת המלכות, כלומר – הטעות בהתנהגות נובעת בשל עברה, היא הייתה רגילה ועל כך אין להעניש!

כתוצאה מהסכמת ה' לתקן, פונה ה' למשה ואומר – באם אתה משה/השושבין מעוניין שאחזירה, פסול אתה, את הלוחות שלך ... –

יתרון הלוחות השניים -

ה'לוחות שניים' אינם מעשה אלוהים בלבד כי אם 'מעשה שותפות', שלא כלוחות הראשונות שהיו כולם כולל החומר, מעשה אלוהים. בלוחות השניים יש לא רק נישואי האל לאדם, כי אם שיתוף, שני הצדדים מביאים... כל אחד מביא את חלקו, זו משמעותה של ה'ברית' בין הקב"ה לישראל!

נחזור לתחילת הפרשה ולמילה 'עקב', ונמצא את האזהרה מפני החולשה האנושית, הוא 'עקב אכילס' היהודי - היהירות, החשש הגדול מכל – 'כוחי ועוצם ידי, עשה לי...'?!

ובלשון הכתוב - (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

אין הפרשה מותירה אותנו עם החולשה אלא מלמדת כיצד להתמודד עם החולשה. התיקון יהיה באמצעות 'היראה'! ה'יראה' – תהיה כלי המבחן? 'יראת ה' היא אוצרו', היראה היא האוצר – היא כלי הקיבול! והביטוי לכך יהיה ביחס לגר...!

ובלשון הפרשה - מה ה' מבקש, דורש מאתנו?

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: (כא) הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: (כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:

נבהיר את המושג 'יראה' בלשון התלמוד הבבלי - שבת לא' ע"א – הדרשה מופיעה בסוגיה המתארת את הבדלי השיטות בין שמאי והלל ומבהירה כיצד היה הלל מוחל על כבודו והיה עניו לעומת שמאי הקפדן. לאחר שהסוגיה מתארת שלושה גרים הבאים להתגייר וכל אחד בא עם דרישה הגורמת לשמאי לדחותם ואילו הלל מקבלם. מתברר שקבלת הגרים על ידי הלל, לא באה ממקום של ויתור אלא כתרגיל, לשיטתו 'הדרישה' של המתגיירים נובעת מאי הבנה וברגע שיבינו את המסורת, יוותרו על דרישתם. אכן כך קורה ושלושת הגרים במהלך הגיור מוותרים על דרישתם ומתגיירים. נזכיר את אחת הדרישות של הגר - ללמדו את התורה כולה על רגל אחת, כלומר מהו העיקרון המאחד של כלל התורה? על כך עונה לו הלל – 'כל השנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והכל נלמד מביטוי זה' תרגום -  דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבִיד, זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה, וְאִידָךְ - פֵּירוּשָׁא הוּא, זִיל גְּמוֹר..

מיד לאחר תיאורים אלו מביאה הגמרא את המימרה של ריש לקיש ואת משלו של רבא – "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב, (ישעיה לג', ו') "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ:" וְגוֹ'. "אֱמוּנַת" - זֶה סֵדֶר זְרָעִים. "עִתֶּךְ" - זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. "חוֹסֶן" - זֶה סֵדֶר נָשִׁים. "יְשׁוּעוֹת" - זֶה סֵדֶר נְזִיקִּין. "חָכְמַת" - זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים. "וָדַעַת" - זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".                                                                                                                             אָמַר רָבָא, בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין, אוֹמְרִים לוֹ, נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הַכִי, אִי - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ", אֵין, אִי לָא - לָא.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ, הַעֲלֶה לִי כּוֹר חִטִּין לָעֲלִיָּיה, הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.                               אָמַר לֵיהּ, עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטִין? עפר, כקולט לחות                                                                       אָמַר לֵיהּ, לָאוֹ.                                                                               אָמַר לֵיהּ, מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ."

ריש לקיש דורש את הפסוק מישעיהו ומלמד מה עומד בבסיס כל סדר מששת סדרי המשנה. הזורע זרע בשדה, מבטא אמונה בצמח שיגדל, כלומר מבטא 'אמונה', החגים מסמלים את העיתים. הנשים מבטאות ומסמלות את ה'חוסן'! דיני נזיקין, משפט צדק בין איש לרעהו יביא את הישועה. הקורבנות והמנחות הם יהיו החכמה, לדעת מתי לומר תודה, מתי לבקש מחילה על החטא! והטהרות הם הדעת, הדעת היא ההבנה לגבי מהות הדבר המלכד והעומד מאחורי ההתנהגות הנקייה, הטהורה. ממשיך ריש לקיש לדרוש את סוף הפסוק ואומר – כל ששת סדרי המשנה יתקיימו, רק בתנאי שישנה 'יראת ה'!

בא רבא ומבהיר – כיצד נדע האם יש 'יראת שמים'? ומביא את המשל - הרי זה דומה לאחסון חיטה, כאשר מאחסנים חיטה יש להניח בתוכה 'קולט לחות', באם אין 'קולט לחות' החיטה תירקב, ('קולט לחות' בלשון הגמ' 'קב, כמות של חומטין, עפר').

משל רדיקאלי – כי פירוש המשל ומשמעות הנמשל, מלמדת – שהחיטה מסמלת את  ששת סדרי המשנה, ואילו 'קולט הלחות' הוא היראה! ומהו האוצר? נראה שהכוונה במילה זו – 'כלי הקיבול'! והרעיון שעומד במשל אומר: במידה והחיטה, המשנה, מאוחסנת בתוך כלי קיבול של 'יראה', אזי החיטה, ששת סדרי משנה לא יירקבו, אך, באם אין את 'היראה', באם אין את 'קולט הלחות' אזי החיטה תירקב, כלומר - אין משמעות לאורח חיים של קיום מצוות (ששת סדרי המשנה) באם אין יראה המלווה את המעשה.

על פי משל זה בבואנו להבין את שאלת הפרשה –  "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו..."

נראה שהפרשה מחזירה אותנו לפתיחה – 'והיה עקב תשמעון...', 'עקב' אותם דברים שאדם דש בעקביו, באם תהיה מלווה ב'יראה' אותה דורש ה', באם 'היראה' תבוא לידי ביטוי בהתנהגות היומיומית, כאשר תיעשה בכוונה, בייחוד, בקדושה! אז ייעשה התיקון כנגד היהירות!

הפרשה מבהירה – הזוגיות, הברית בין עם ישראל לאלוהיו תימדד ותיבחן על פי ההתנהגות היומיומית. באם בהתנהגות יש 'צדק ומשפט' אזי ה' יביא את 'החסד והרחמים'! הכתוב חוזר ומבהיר – כיצד תיראה ה'יראה', הן מצד ה' והן מצד העם – "כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (דברים י', יז' – יט')

מכאן יתרונם של 'הלוחות השניים', הם במהותם מבטאים את המחויבות ההדדית בין ה' והעם. האדם/משה הביא את החומר והאל יצק לתוכו את הרוח!

הפרשה חוזרת לחובת השמיעה! חזרה לתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעון'!

 (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם... (דברים יא', יב')

 

 


פרשת ואתחנן - וזאת התורה אשר שם משה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת ואתחנן התשע"ד

'שבת נחמו'

שבת נחמו – ההפטרה מהנביא ישעיהו פרק מ'

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: ...  עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם:

בפרשה כמה נושאים,

1.      תחינת משה להיכנס לארץ

2.      מעמד הר סיני – מבט לאחר ארבעים שנה

3.      הכרזת שלושת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי – 'וזאת התורה ...'

4.      צו כיבוש הארץ – החרם תחרימם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם'

 

1.      'ואתחנן...' – אודה, מביך לשמוע את משה מתחנן על נפשו, מה עוד, שמשה מאשים את עם ישראל בכך שאינו נכנס ואומר (פסוק כו') 'ויתעבר ה' בי למענכם...', האם זו האמת?

דברים פרק ג' - (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ... (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

ובהמשך (פרק ד')

(כא) וַיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: (כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

והרי, תיאור הסיבה בספר במדבר אינו קשור להתנהגות העם כי אם למעשה ההכאה בסלע, על זה הכתוב (במדבר כ') אומר –  (יא) וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

מה יכולה להיות כוונת משה? אטען - משה קורא לעם, תתעוררו – תעזרו לי!

משה ראה כיצד העם התגייס למען אחותו מרים כאשר קיבלה צרעת, 'והעם לא נסע עד האסף מרים' (במדבר יב', טו') וניכר היה שה' מסכים לדעתם ואכן הענן לא עלה. חשב משה לעצמו, הרי העם יכול למנוע את אי כניסתי אל הארץ המובטחת, בכך שיאיים – גם אנו לא נכנס...! ולכן ניסה לגררם, לחוש באשמה, אולי יעזרו לו ובזכותם יכנס אל הארץ!

מעבר לכך - דברי ה' מלמדים - המנהיג, המפקד צריך להוביל!

(פרק ג', כח') וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 

וזה לשון המדרש ('ספרי דברים', פיסקא כט') - "כי הוא יעבר לפני העם הזה", אם עובר לפניהם עוברים ואם לאו אינם עוברים. והוא ינחיל אותם, אם מנחילם נוחלים ואם לאו אינם נוחלים                                                                                                                            וכן אתה מוצא (יהושע פ"ז ג' – ה') - כשהלכו לעשות מלחמה בעי נפלו מהם כשלשים וששה צדיקים שנאמר (יהושע ז', ה') "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וירדפום", (יהושע ז', ו') "ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב", (יהושע ז', ז') "ויאמר יהושע אהה ה' אלהים למה העברת העביר", (יהושע ז', ח') "בי אדני מה אומר אחרי אשר הפך", (יהושע ז', י') "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך", לא כך אמרתי למשה רבך מתחילה, אם עובר לפניהם עוברים ואם לאו אינם עוברים אם מנחילם נוחלים ואם לאו אינם נוחלים שלחתם ולא הלכת אחריהם".

המדרש מוכיח מהקרב בעי, מדוע כשל הצבא ונהרגו כשלושים ושישה מבני ישראל, זאת בשל העובדה הפשוטה, יהושע שלח את הצבא לבד, הוא לא הלך לפניהם!

משה עובר לדבר על מטרת המלחמה, הכול כדי להגיע אל הארץ ולרשת אותה. ה' מזהיר שוב ושוב, לא להתפתות ולעבוד עבודה זרה, כלומר אין הוא בוטח בעם! דומה שלמרות ניצחונו אל מול סיחון ועוג, עדיין תודעת מצרים חיה ונושמת. האם אנו חשים בניצחון, האם ניתן להכריז על מנצח? ניכר שאין כל תחושה שהיציאה ממצרים מעידה על ניצחון. שהרי אחת מהגדרות המטרה ביציאת מצרים הייתה "וידעו מצרים כי אני ה'..." (שמות ז', ה') ואין כל תיעוד לכך שהמצרים הצהירו על אמונה בה'.

וכן בסוף הפרשה אנו נלמד על צו הכיבוש וההחרמה, וביתר פירוט בהמשך ספר דברים 'לא תחיה כל נשמה' (כ', טז') וכל המעיין בספרי יהושע ושופטים, יודע שלא כך נעשה! רבים המקומות בהם בני ישראל לא הורישו את יושבי הארץ! האם היה כאן סירוב פקודה, או אי יכולת לבצע את הפקודה כלשונה, או פרשנות אחרת ליישום.                                              בכל מקרה אין תודעת – ניצחנו! רמז קטן למצב מדינתנו בעת הזאת!

2.      מכאן הפרשה מתארת את 'מעמד הר סיני' – וכידוע בתיאור זה ממרחק של ארבעים שנה, ההר מלא בערפל ואש ולא עשן! ניזכר בדברי ה'משך חכמה' שהבאנו בפרשת משפטים. וכן, נשאל כיצד ומדוע מגיב ה' לכך שהעם אינו רוצה לשמוע את קולו, ובאותו הקשר למה התכוון באומרו - 'מי יתן והיה לבבם...' – כיצד האל מקשיב לדברי העם?

פרק ה' - (יט) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: (כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:      (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:(כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

היה עשן או ענן?

האם הייתה אחדות בעם כפי שנוטים לומר 'ויחן ישראל – כאיש אחד וכלב אחד', או, שמדובר באחדות מזויפת?

מסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק, האחדות הייתה מזויפת! על כך רומז שינוי הכתוב בתיאור המעמד בין ספר שמות לבין ספר דברים! – הסבר לטענה זו נובע מתיאור 'הסנה הבוער ואינו אוכל', הלא זו האש האלוהית, זה המודל לפעולה אלוהית! עשן מבטא שריפה של כלייה. הרי אין באש ה', שריפה של חומר! ולכן העשן הוא בעיני המתבונן, עשן של קנאה, העשן מבטא את השאלה ששאלו העם – 'מה! שנינו עומדים במעמד זהה, והרי אני....ואילו את/ה....? מה פתאום שנינו שווים?!'

בכך נבין שהעשן בתיאור המעמד בספר שמות אינו מבטא עשן ממש כי אם סמל של קנאת אחים! גישה זו מאפשרת תיאור אחר של מעמד הר סיני, התיאור הפשוט מצביע על אמונה תמימה 'ויסעו, ויבואו, ויחנו... ואז בלשון יחיד 'ויחן ישראל' – כלומר כגוף אחד, באחדות.

אך בקריאה אחרת, התיאור שונה - הגמרא מסבירה שמעמד הר סיני לא נעשה מתוך בחירה והכרה של בני ישראל כי אם בכפייה – וזה לשונה (על פי בבלי שבת פח')

" "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם

אמר רב אחא בר יעקב מכאן זכות לטעון, היינו אנוסים, לא הייתה לנו ברירה!

אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

יתרה על כך עלינו לברר כיצד קריאה זו מתיישבת עם האמירה הידועה - העם מכריז ואומר"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'? או נעשה ונשמע! כיצד להשמיע אמירה זו בסימן קריאה ואולי בסימן שאלה?!

על כך נראה דרשה של פסוק מפרשתנו, פרשת ואתחנן – בה אומר משה בשם ה' - "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה', כו')

וזו דרשת התוספתא המגדירה את סוגי הגנבים ומתארת מדרג של שבע סוגי גניבה והראשון שבכולם הוא – גונב דעת הבריות ובהביאה הוכחה, דוגמה לגניבת דעת – אומרת התוספתא – ההצהרה במעמד הר סיני! - בבא קמא (ליברמן) פרק ז', הלכה ח' – ט':

"שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ... ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ'אמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב', טו', ו'), מי גדול גונב או ניגנב? הוי אומר: 'ניגנב', שיודע שנגנב ושותק

וזו הדוגמה וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד', ז'), כביכול נגנב הוא להם? תלמוד לומר – "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה', כו') ...

חשוב ומעניין להבין שפסוק זה מבטא את תגובת האל לכך שהעם אינו מעוניין או אינו יכול לשמוע את הדברות בקולו של אלוהים ופונה למשה ומבקש שיהיה זה הוא המשמיע את הדברות – (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

ה' מסתפק בכך שהעם ירא אותו, אין הוא זקוק שהעם ישמע את הדברים בקולו, ה' יסתפק בכך שהקול יבוא מאת משה.

הפרשנות החסידית מבהירה - מה מפריד בין האל לאדם, מה בעצם מפריד בין משה לבין ה'. נראה כיצד דרשתם נובעת מהפסוקים המקדימים לתיאור 'מעמד הר סיני' -

(דברים, ה', ד'-ו') "(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:..."

וזה לשון ה'מאור ושמש', רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (ניישטאדט, פולין  1751 – קרקוב, 1823), רב, ומקובל, מגדולי אדמור"י תנועת החסידות.   "והנה שמעתי בשם הרב המגיד איש אלהים מו"ה מורי ורבי הרב יחיאל מיכל מזלאטשוב זצוק"ל על פסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם", פירוש כשאיש הישראלי מחזיק בעצמו שהוא מעולה באיזה מעלה בתורה או בעבדות ה' אזי הוא עושה מסך מבדיל בינו לבין קונו. וזה אנכי, שמי שמחזיק עצמו ליש וסובר שהוא במדריגה ישיות, אז עומד בין וגו', פירוש שדבר זה הוא חוצץ ומסך מבדיל בין האדם לה' יתברך, עד כאן:

והנה הוא כתפוחי זהב במשכיות הכסף מצורף לדברים למעלה, "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", פירוש שהוא משגיח על פנימיות של איש הישראלי שיהיה בלהבת אש, וזה "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש", פירוש, פנימיותו בפנימיות שלכם, שכל אחד השיג לפי פנימיותו, וזהו כשהוא עצמו אין ונתבטל ממציאותו מחמת יראה ואימה שלומד מתוך אש כנתינתה, ולא כשהוא בעצמו חשוב לדבר שהוא למדן וחסיד ובעל מעלה. וזה שסמך אחריו "אנכי עומד בין ה' וביניכם" כפירוש הרב המגיד הנ"ל, כשהוא במדריגת אנכי זה עומד בין וגו' ועושה מסך מבדיל ואינו משיג מהשגת אלהותו יתברך כנ"ל, ודו"ק:

מתבר, על פי פרשנות זו, המנהיג, אפילו משה, יוצר מסך המפריד בין האל לבין העם!

3.      ההכרזה על שלושת ערי המקלט!

מכאן נחזור לפסוקים המקדימים את תיאור מעמד הר סיני ובהם משה מכריז על הקמת שלושת ערי המקלט ובתוכם מכריז משה את הפסוק הידוע מן התפילה, אותה הציבור מכריז כאשר המגביה מניף את ספר התורה – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": - האם זאת התורה? האין לומר הכרזה זו על לוחות הברית?

ומדוע משה מציין את 'צו ערי המקלט', הרי הן תתחלנה לפעול רק לאחר הכיבוש של הארץ, ורק לאחר שיוכרזו שלושת הערים שבעבר הירדן המערבי!                                             עיון במדרש ילמד שמשה היה מודע למחיר המלחמה – הוא עבר עם העם את המלחמה כנגד סיחון ועוג... וכן נזכר בעברו כבורח ממצרים בשל הריגת אותו איש מצרי, ולכן יודע כיצד חש אדם שהרג, מבין שיש להכין 'תאי לחץ' – ערי מקלט!

דברים ד' - (מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: (מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ: (מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה: פרק ה' (א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם: (ב) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:...

וזה לשון המדרש - תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן - הוספה סימן ד' - "אז יבדיל משה" (דברים ד'). מהו "אז", לשון שירה ... מי אמר שירה, משה אמר שירה, משל הדיוט אמר מי שאכל התבשיל יודע מה טעמו, לפי שהרג את המצרי וברח לכך יודע מה בנפשו של הורג, ואמר "אז יבדיל משה"..."

ובלשון קצת יותר בוטה - ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכט'  "אז יבדיל משה שלש ערים" [ד', מא'], ...אמר רבי לוי מאן דאכיל קידרא ידע מה טעמא דתבשילא, אמר רבי לוי – מה שאוכל את התבשיל מהקדירה יודע את טעמה!                                                                                                    כיון שאמר לו (ה'): הפרש ערי מקלט,

אמר לו משה (לה') למה?

אמר לו (אלוהים למשה): אם יהא אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם,

אמר משה - שירה חייב אני לומר, שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי,                               'ויבדל משה' אינו אומר, אלא "אז יבדיל", ואין אז אלא 'שירה', שנאמר "אז ישיר משה"..."

מדרשים אלו יכולים לתת הסבר יפה לכך שצו ערי המקלט הוא 'התורה'!

הידיעה, מהו הנזק הנפשי שקורה לאדם כאשר נדרש להרוג, מעידה על הבנת מהות התורה. אין התורה באה ללמד על קיום מצוות כצו אלוהי בלבד, אלא, 'התורה' משמעותה - קיום מצוות על מנת לטפל בנפש האדם! ההורג, זקוק למקום אליו יוכל לברוח, כך משה מעיד (בלשון המדרש) וכך, לצערינו, אנו מכירים מחיינו אנו!

דברים דומים מפתח הנצי"ב בפירושו לתורה - 'העמק דבר' - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין,   1816 – 1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19. כך הוא מפרש את 'ברית השלום' שקיבל פינחס! במדבר כה', יב' –                                      

"את בריתי שלום". בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

ועיין כיוצא בזה בס' דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנדחת:"

במילים אחרונות אלו מכנה הנצי"ב את שלוחי בית הדין ההורגים בסמכות בית הדין את תושבי עיר הנידחת – 'רוצחים'!

דומה שאמירה זו מחייבת לעיין שוב בצו עיר הנידחת - דברים יג' - (יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

צו זה קשה לעיכול, וזה לשון הנצי"ב בפירושו – 'העמק דבר' - דברים יג', יח',  "ונתן לך רחמים". דמעשה עה"נ  שמעשה עיר הנדחת גורם שלש רעות בישראל.                                       א' - שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד. אבל עיר שלמה בע"כ בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.                                                ב' - שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.                       ג' - שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. "ונתן לך רחמים". מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב: ורחמך. שיהיו אוהבים אותך. ועי' להלן ל': (יט) "כי תשמע בקול ...". לא ביארו הראשונים ז"ל מה הוסיף המקרא הזה והרי מיירי בהכי שעושין רצון ה' אלא פירש - "כי תשמע בקול", היינו עסק התלמוד והבנה בקול ה' בדיוק כמו שביארנו כ"פ כל פסוק/פעם ועי' להלן ל' מקרא ב'. ובאשר דאע"ג דשלוחי מצוה אינם נזוקים מכ"מ מכל מקום, היכן ששכיח ההיזק שונה היכא דשכיחי הזיקא שאני [לכ"ע –לכולי עלמא- כמש"כ – כמו שכתבתי- בס' שמות ל"ב כ"ו בהר"ד – בהרחב דבר] והרי אין שכיחי הזיקא יותר ממעשה עה"נ כמש"כ. מש"ה הוסיף המקרא תנאי כי תשמע בקול שתהי' עוסק בתורה כדי לשמור את כל מצותיו וגו' וגם כדי לעשות הישר וגו' היינו בשמירת מדותיו ית' ובזה יהי' עסק התורה מסייעת לתקן את אשר תעוות ע"י מעשה עה"נ. ומכאן למדנו דמי שהגיעו מעשיו לידי רוגז ואכזריות או לידי שנאת הבריות, אזי יעסוק בתורה לשמה - ובזכות זה תמצא ידו להעמיד הליכותיו על דרך הטוב והישר:" - הנצי"ב מודע למחיר הנפשי, ולכן מבין שהנוהג בצורה זו, חייב לטפל באכזריות שנטבעה בנפשו!

4.      הפרשה נחתמת בצו המלווה את מורשת ישראל מימי כיבוש הארץ בימי יהושע ועד היום. מעת הקמת המדינה עורר הצו ויכוח אז, מה עלינו להסיק מצו זה?

מהי הכוונה באמירה - לא תחנם?

פרק ז' - (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: (ב) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ט) וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: (י) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ: (יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם:

ביאור הצו נתון שלני כיוונים מנוגדים – האחד תתן להם מתנות חינם ופרשנות ההפוכה אין לתת להם מתנות חינם!

התוספתא עבודה זרה ג' -  יד' – טו' - ומוכרין להן ונותנין להם מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו:

כתוב אחד אומר: "לא תכרת להם ברית", וכתוב אחד אומר: "לא תחנם", אם ללמד על הברית, הרי ברית אמורה, אם כן למה נאמר "ולא תחנם" מלמד שנותנין להן מתנות חנם:

ואילו המדרש הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ואתחנן דף יא' ע"ב

"ונתנם ה' לפניכם. החרם תחרים אותם. ולא תחנם". לא תתן להם חנייה בקרקע.                               ד"א לא תחנם. לא תתן להם חן. מיכן אמר ר' יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה:

הפרשה פתחה במילה 'ואתחנן', משה מתחנן, יש המסבירים שמשה ביקש 'מתנת חינם', לא ביקש והתחנן שה' יתן לו שכר על פועלו ויכניסו לארץ כי אם בחינם. פירוש זה יוצר סגירת מעגל, ומחייב תהייה – על משמעות 'מתנות החינם', האם אנו נדרשים להתבודד ולא לכרות ברית עם יושבי הארץ, שהרי בכך יקבלו שכר על התנהגותם השלילית או שלהיפך עלינו למצוא דרך לחיות במחיצתם בשלום ובאחווה כגרי תושב.

 

פרשנות זו נתמכת באקטואליה מדברי משה דיין בבואו להספיר את רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז בשנת 1956 ב- 30 באפריל – וזה הספדו -

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות כל רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות פליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות בייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, הנושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת ? אין אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר- תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו: רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.

כבדו שערי עזה ויכלו לו."

בפרשה שלנו נמצא את ההבית הראשון של 'קריאת שמע' –

בפשט הכתוב – את התורה עלינו לשנן לבנינו ולבנותינו, עלינו לדבר בם! עלינו לכותבם על פתח ביתנו, עלינו לקושרם על ידינו!

 

כלומר – עלינו לתרגם את החוק ולהפוך אותו לאורח חיים!