פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת ויחי שנת התעש"ה?

ברכת 'יעקב' או 'ישראל' ליוסף בנו ולנכדיו – שיכול הידיים – כמאבק בבכורה?

'שכם... בחרבי ובקשתי'

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ואנחנו קוראים את הפרשה יומיים לאחר עשרה בטבת, אנחנו יומיים תחת המצור של מלך בבל, האם נראה את הכתובת החקוקה על הקיר?

בשבוע שעבר ירדנו למצרים והשבוע נקרא על יעקב הפוגש את בנו יוסף ומברך את נכדיו, מברך את בניו כפרידה מן החיים וברקע מצרים, עדיין כמגורים המונעים רעב ולא בתחושת גלות. בסוף הפרשה יעלו בני ישראל לכנען על מנת לקבור את אביהם ולא ישארו בכנען כי אם ישובו למצרים.

השובע יוקרן הסרט '12 שנות עבדות' ודומני שאלו 210 שנות עבדות ישראל במצרים, לא שמים לב ואנחנו בתוך שיעבוד!

מתי נתעורר?

הכתוב מחליף בין שמות אבי האומה – יעקב, ישראל – כך פותחת הפרשה -

בראשית פרק מז' – (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ: (לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:

פרק מח - (א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: (ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: (ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: (ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: (י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: (יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: (יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: (יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: (יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: (יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: (יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: (כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: (כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: פ

השם יעקב - מבטא עקבוביות, דרך לא ישרה אך בה בעת יסמל י' – עקב, האדם מקבל על עצמו עול שמיים, קיומו של הבורא והוא עצמו בעקב, שפלות רוח!

השם ישראל – מבטא 'לי ראש', כלומר סמל של התנשאות אך בה בעת יסמל /שיר אל' – כלומר, האל הוא הגבוהה והוא השיר ואילו האדם נחות הימנו.

הכתוב מחליף בין השמות ועלינו לברר מתי יעקב מבטא שפלות ומתי שררה וכן לגבי השם ישראל?

כך גם שמות ילדי יוסף – מנשה ואפרים, מנשה מסמל את הנשייה, השכחה, יוסף נשכח, שכח את עמלו ובית אביו או שהוא כבעל חוב לעברו ואילו השם אפרים מבטא הפרייה!

יעקב מברך ומשכל את ידיו – יסביר ה'שפת אמת', הרבי מגור – ישנה כאן דרשה על הפסוק (שזה עתה שרנו 'מי האיש החפץ חיים....') 'סור מרע ועשה טוב' – האם סדר הכתוב היא דרך הפעולה, ראשית יש לסור מרע ורק אח"כ עלינו לעשות טוב או שמא באם נעשה טוב, הרע ייעלם!

יעקב משכל את ידיו על מנת להבהיר – עלינו לעשות טוב והרע ייעלם!

אך יעקב אינו משכל את רגליו או אינו מחליף את מקומותיהם של הנכדים, מכאן עלינו לשים לב, לא תמיד אפרים קודם למנשה, אלא, אפרים הוא התיאורטיקן, איש ההגות וההנהגה כיהושע משפט אפרים ואילו מנשה הוא איש המעשה, ואכן בתיאור הכניסה לארץ שבטו יוביל לפני אפרים ושבטו יפוצל לשניים – השפעתו תהיה גם בעבר הירדן המזרחי והן בעבר הירדן המערבי!

ברכת יעקב ליוסף נחתמת באמירה - וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי

מהו 'שכם אחד על אחיך'?

האם הכוונה לנחלתו בעיר שכם או שיש כאן רמז לדברים שארעו במהלך הדורות בשכם, תזכורת אזהרה ממעשה שכם, או כפרשנות חסידית שכ"ם – ראשי תיבות של שולחן, כסא ומנורה – כלומר דאגות חומריות, הבטחה של יעקב בברכת החומריות! או כפי שהזכרנו בשבוע שעבר – ראשי תיבות של מלכות האל בעולם – שכ"ם – שם כבוד מלכותו, כלומר יעקב מרגיע את בניו ובניו – אני יעקב מודע לכך שנשארתם מאמינים!

מתי השתמש יעקב בחרב ובקשת?

ישנו מדרש מובא בפי רש"י המתאר את יעקב יוצא להגן על שמעון ולוי לאחר מעשה שכם, ובכך יש תיאור שאינו מצוין במקרא אך כך ארע. ובכך 'חרב' – כוונתו בקרב פנים מול פנים, ובקשת – ירי מרחוק. רוב המדרשים מסבירים שהכוונה כמטפורה – זה הנשק  היהודי – תפילה ובקשה!

תפילה כאומנות יהודית – חרבי וקשתי – תפילה ובקשה!

כך בקריעת ים סוף מסביר המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב')  - "וישאו בני ישראל את עיניהם", כיון שהכו ישראל את האיקטורין היו יודעין שסופן לרדוף אחריהם: "והנה מצרים נוסע אחריהם", 'נוסעים' אין כתיב כאן אלא 'נוסע', מגיד - שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות:

"וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ", מיד תפסו להם אומנות אבותם אומנות אברהם יצחק ויעקב. באברהם הוא אומר "בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' ", (בראשית יב ח) ויטע אשל בבאר שבע וגו' (שם /בראשית/ כא לג), ביצחק הוא אומר "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" (בראשית כד', סב') וכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד', סג') אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נה', יח') וכתיב "אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" וגו' (תהלים קמב', ג') וכתיב "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ..." (תהלים קב', א'), ביעקב מהו אומר "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח', יא') אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ירמיה ז', טז') וכתיב "יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בית ה' " (ירמיה כז', יח') וכה"א "אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל" (ישעיה מא', יד') מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה,

ואומר "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח', כב') וכי בחרבו ובקשתו לקחה אלא לומר לך "חרבי" - זו תפלה, "בקשתי" - זו בקשה

...במשה מהו אומר "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו' וירדו אבותינו מצרימה ונצעק אל ה' וישמע קולנו" (במדבר כ', יד' – טז') אמר להם אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק דכתיב "הקול קול יעקב וישמע ה' את קולינו", ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו יצחק דכתיב "והידים ידי עשו ועל חרבך תחיה" (בראשית כז מ) הה"ד "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ', יח') שאינן בטוחים אלא בחרב ואף כאן אתה אומר "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ", תפשו להם אומנות אבותיהם אומנות אברהם יצחק ויעקב.

 

בחתימת הברכה של יעקב נאמר – "וזאת..."

(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם: (כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: (ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: (לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

(דברים פרק ד', מד') וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(דברים לג', א') וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

ובלשון המדרש – (ספרי דברים, פרשת 'וזאת הברכה' - פיסקא שמב') -  "וזאת הברכה", הרי זו מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב אביהם (בראשית מט', כח') "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם", נמצינו למידים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה לברכם שנאמר: "וזאת הברכה אשר ברך":

"וזאת הברכה" הרי זה מוסיף על ברכה ראשונה ואיזו היא (תהלים צ', א') "תפלה למשה איש האלהים", ועדין הדבר תלוי - אין אנו יודעים אם תפילה קודמת לברכה, אם ברכה קודמת לתפילה, כשהוא אומר "וזאת הברכה" הוי תפילה קודמת לברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה.

והכתוב נדרש בלשונו של יעקב - האם אתם מאמינים באל? על הפסוק במזור לתודה - תהלים פרק ק' – קרי ו/או כתיב – ולא/ולו?

(א) מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: (ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: (ג) דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא/וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: (ד) בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: (ה) כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשת ויחי פרשה קא'  - "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה..." – "דעו כי ה' הוא האלהים" (תהלים ק', ג') ר' יהודה בר סימון ור' אחא,

ר' יהודה בר סימון אמר "דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו! ולא אנחנו" -בראנו את נפשינו, לא כפרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט', ג'),

ורבי אחא אמר "דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולו", אנו משלימים את נפשותינו - "ויכל יעקב לצות..."

הפרשה נחתמת במתח בין יוסף לאחיו - מדוע האחים חוששים?

פרק נ' - (יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

(כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף: (כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: (כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

 אי אמירת אמת – האם עלינו לבקר את הציטוט הלא נכון או שיש ללמוד מהתנהגותם?

הגמרא תלמד מאמירת האחים לדורות! ולא רק מאחי יוסף, כי אם מאמירת ה' לאברהם כאשר ציטט את דברי שרה! בבלי יבמות סה' ע"ב – עין יעקב אות לח'

וְאָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךִָ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָ".

וְאָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית נ) "אָבִיךָ צִוָּה" וְגוֹ' כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמואל א טז) "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" וְגוֹ'.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ. דְּמֵעִקָּרָא כְתִיב, (בראשית יח) "וַאדוֹנִי זָקֵן", וּלְבַסּוֹף כְּתִיב, "וַאֲנִי זָקַנְתִּי":

אך עלינו לברר – מדוע חששו האחים עכשיו ולא בחיי יעקב, האם רק בשל מות האבא יעקב, או שיוסף פעל בצורה מעוררת חרדה?

אכן המדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויחי סימן יז' – מבהיר -  יוסף לא הסתפק בעלייה לחברון למערת המכפלה אלא המשיך צפונה לשכם ולעמק דותן – אל הבור, אליו נזרק – ושם ברך ברה על הרעה!

ובלשון המדרש - "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" - ומה ראו עתה שפחדו?

אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו, כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס, 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו: 'עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא וגו', חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום, שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו - על כח השלום אלו הדברים.

ולסיום רמז קטן, רמז בו אני 'יורה לעצמי ברגל'!

מדוע חי/ו יוסף ולימים גם יהושע רק 110 שנה ולא 120?

גם ביהושע כד', כט' – "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

אומר הבבלי ברכות נה' ע"א – עין יעקב אות קכ' – "וְאָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב, (דברים ל) "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ". וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, דִּכְתִיב, (בראשית יב) "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה מֵּת יוֹסֵף קֹדֶם אֶחָיו?

מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּרַבָּנוּת."

ומדוע יהושע נפטר טרם זמנו? אומר המדרש - במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות פרשה כב', ו'

אמרו רבותינו כתיב ביהושע (יהושע א) "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים?

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" - ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז "וישלח אותם משה",

אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: 'אם אני הורגם, מיד מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו, מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר: (יהושע יא') "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה", אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית, הריני מקצר שנותיך י' שנים, אמר שלמה (משלי יט) "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".

חזק חזק ונתחזק – תם ספר בראשית ואנו 'במצרים' !

 

 

 

 


פרשת ויגש - שנת התעש"ה? האם ההיסטוריה יכלה להתנהל אחרת?

מפגש יהודה יוסף ומפגש האב יעקב/ישראל עם בני יוסף!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה ויוסף – התגלות יוסף לאחיו ועד למפגש יעקב ויוסף (יעקב/ישראל מקבל אישור אלוהי ויורד לפגוש את בנו במצרים). מיד אח"כ התיאור עובר לתוככי מצרים בו נשמע על דרכו של יוסף בהצלת העם המצרי מרעב בכך שייצור קנייה מרוכזת - קניית מצרים על ידי יוסף!

פרשה זו נקראת תמיד לאחר חנוכה ולפני עשרה בטבת – הירידה למצרים!

קריאה זו יכולה להוות סמל למשמעות הירידה, סמל למשמעות אי הבנת תהליכי ההיסטוריה הגדולים, יעקב/ישראל יורד (לכאורה) אך ורק כדי לפגוש את בנו, אך בכך הוא גורם לעם ישראל להשתקע במצרים, לימים השעבוד במצרים! ואולי הוא כלשון המדרש המושמע בהגדת ליל הסדר – יעקב אנוס על פי הדיבור, ומהו הדיבור – ברית בין הבתרים, מעמד בו האל מבטיח לאברהם שזרעו יהיה עבד בארץ לא להם! כלומר אנחנו סטטיסטים/ניצבים במכלול התהליכים העולמיים!

עשרה בטבת – יום המסמל את תחילת המצור על ירושלים בשנת 589 לפה"ס, המצור היה כמעט שלוש שנים, ירמיהו מתהלך בירושלים ומנסה לומר – היכנעו לבבל זה רצון האל, אך לשווא! התוצאה ידועה!

אבדרהם בעל ההלכה מהמאה ה-14 בספרד, אומר – לו י' בטבת יחול בשבת אזי יש לבטל את השבת ולצום – כמו ביום כיפור! נראה להסביר שיום זה חשוב לתודעה הרבה יותר מט' באב, יום בו נחרב הבית, ומדוע?

החורבן מהווה סוף תהליך ומצב בלתי הפיך, ברם תודעת מצור וחשיבה מחוץ לקופסה, יכולה ללמד שלא תמיד עלינו להילחם עד הכדור האחרון!

נקווה שנלמד!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה – יוסף - קירבה או ריחוק?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (בראשית מד', יח')

אריה בורשטיין (מורה לתנועה) תיאר מפגש זה כמפגש של אף באף – הדימוי, 'דבר באוזני...' 'אל יחר אפך' – מעיד על עמידה קרובה מאוד – איום של רגע לפני מאבק איתנים!

המעמד מזכיר את המפגש – של יעקב ועשו וכיעקב המתכונן למפגש עם אחיו עשו!

ובלשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צג  "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין,

ר' יהודה אמר: הגשה למלחמה כמו שנאמר: "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" (שמואל ב', י', יג'),

ר' נחמיה אמר: הגשה לפיוס, "ויגשו בני יהודה אל יהושע" (יהושע יד', ו') לפייסו,

רבנין אמרי: הגשה לתפילה, שנאמר: "ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו" (מלכים א', יח' לו'),

ר' לעזר פשט לון -אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפילה אני בא.

יהודה מתכונן כפי שאביו התכונן – מפגש של שלום ו/או מפגש של מלחמה! יש המציינים את יכולתו של יהודה לכנות את השליט המצרי כאדון והוא מכנה עצמו כעבד, ממש כפי שעשה יעקב במפגש עם עשו אך על כך היו פרשנים שביקרו את רפיסותו! שני אחים אינם אמורים לבטל את עצמם – ואולי לא, יש כאן ענווה.

בפרשנות חסידית של תלמיד הבעש"ט - תולדות יעקב יוסף – נאמר - "והנה כתבתי במקום אחר (פ' וישב סימן ב) ששמעתי בשם מורי, תואר ראובן ר"ל, שיראו שאני בן. וכן שמעון, שיצא לו שם. וכן לוי, שמתחבר עם חסידים כדי שיהיה תואר. יהודא, שיודו וישבחו אותו וכו'. והוא היפך תואר יוסף, שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם בעצמו עבור שפלות שיש בו.

ובזה יובן "ויגש אליו יהודה", ר"ל רוצה לומר, מה שהיה במדריגת יהודא להתפאר ולשבח ולהודות לפרסם מעשיו הטובים, עתה "ויגש אליו", למדריגת יוסף, לאסוף כל חרפה אליו, ושפיר אמרו במדרש (ב"ר פצ"ג) "כי הנה המלכים נועדו" (תהילים מח', ה') בחינת יהודא ויוסף, אז "עברו יחדיו". וכמ"ש בזוהר (ויגש רו ע"א), גרם שלמא לעילא ותתא גאולה שלימה כנ"ל וק"ל וקל להבין:"

פרשנות זו מתארת את שמות בני יעקב כשמות המבטאים תכונה של מלכות! נראים, נשמעים, מלווים – מודים/מהללים!

ואילו כאן במפגש – יהודה המהולל מבין שעליו לרדת ממדרגת ההודאה, הגאווה לקראת יוסף ששמו ביטא לרחל אימו – אסף אלוהים את חרפתי, כלומר עצם שמו של יוסף מבטא – צניעות! יכולתו של יהודה לרדת במדרגה היא זו שמכריזה על מנהיגותו האצילה!

פתחנו בשאלה – האם אנו מנהלים את העולם או מתנהלים בו, וכאן הפרשה מתארת בלשונו של יוסף – אתם מכרתם אותי, אך לא! אתם (לא) מכרתם אותי – אלא אלוהים, למחיה שלחני!

האם הכתוב משכנע? האם הכתוב משחרר את תחושות האשמה? האם יש לנו בחירה או שמלמעלה, מניעים אותנו לפעול, אף כנגד רצוננו?

התגלות יוסף בפני אחיו – פרק מה' - (א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד:

מי יורד למצרים - יעקב או ישראל, יורד מצריימה?

מבלבל? – אכן, הכתוב רוצה שנתהה!

(פרק מו', א') וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:

רגע המפגש – מרתק, מה יקרה לאב/לבן שלא התראו למעלה מעשרים שנה? ומתברר - מפגש ישראל/יעקב עם יוסף - הנשיקה שלא הייתה!

(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן: (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

רש"י מבאר – "ויבך על צואריו עוד -  לשון הרבות בכיה..., לשון רבוי הוא, אינו שם  עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף  ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:"

בפרשה הבאה מיד לאחר מות יעקב/ישראל יוסף ינשקו, וכאן – אין חיבה!

מדוע נאמר שיעקב קרא קריאת שמע, ובאם זה הזמן הרי גם יוסף אמור לקרוא ק"ש?!

 

המדרש מבחין בדבר נוסף ואומר הילקוט תימני כת"י כתב יד 'מעין גנים' (הובא בתורה שלמה , הרב כשר פרשת ויגש , סימן קעו') " "וירא אליו ויפול על צואריו " – מפני מה נתקצרו שנותיו של יוסף ? (110 ולא 120),

מפני שלא ירד מעל המרכבה מפני אביו אלא אמר "ויפל על צוואריו" מעל המרכבה ."

 

כאן נזכיר את המנהג באמירת 'קריאת שמע' בערבית וגם בשחרים, נוהגים לכסות את העיניים, לקבל עול מלכות שמים על כל קצווי תבל, ולמעלה ולמטה וכדי שלא להראות בעיניים – מכסים אותם ומתכוונים להמליך את האל על העולם, ברם לאחר אמירה בקול – 'שמע ישראל....אחד', לוחשים בלחש 'ברוך שם כתוב....ועד'. מדוע?

על כך אומרת הגמרא – (ב' פסחים נו' ע"א) בברייתא - תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים, (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

וַאֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ], (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו?

אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו], "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד.

מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

אָמְרוּ רַבָּנָן, כיצד נעשה? באם נאמר את משפט יעקב, הרי משה לא אמרו, ובאם לא נאמר, הרי יעקב אמרה? התקינו לומר בלחש! הֵיכִי נַעֲבִיד? נֵימְרֵיהּ, לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ], לָא נֵימְרֵיהּ, הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב, הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה אוכל פשוט - צִיקֵי קְדֵרָה, תתיר לה לאכול – ירכלו עליה לגנאי, לא תתיר לה לאכול – תצטער, לכן מביאים לה בחשאי, ללא ידיעת הציבור! תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי: רבי אבהו שהתגורר בעיר המעורבת קיסריה והיה בויכוח עם המינים, טען שזה לא נראה ונשמע טוב – כלומר, מיד לאחר ההכרזה 'שמע ישראל.... ' אנו לוחשים משהו, נשמע כאילו אנו לוחשים 'סססתתתםםם, כלומר ההתחייבות בטילה! לכן הנהיגו לומר בקול רם גם את משפט יעקב 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!' כדי שלא יחשבו שאין אנו עומדים מאחורי ההכרזה! שה' אחד!

(לכן ביום כיפור נוהגים לומר בשכמל"ו בקול להכריז גם את משפטו של יעקב! )

ובכל זאת נתקשה - מדוע יעקב אינו מנשק את בנו תוך כדי התפילה, האם לא היה יכול לומר קריאת שמע ובמקביל לנשק – ובכך לכבד את בנו בהבעת רגשות?

אך עיון בסוגיה בבבלי יומא ילמד – בזמן אמירת קריאת שמע אין לסמן, לא בתנועות גוף ולא בקריצות, חיוכים... וכך נאמר לגבי הכהן הגדול בהכנותיו לעבודתו ביום כיפור -

בבלי יומא דף יח ע"ב - משנה.- מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

על כך כותבת הגמ' (יט' ע"ב ) כאשר אחד החכמים לימד משנה זו לפני רב, הוא תיקן את הציטוט וסימן לו ששם החכם אינו 'קפוטל' אלא 'קבוטל', שואלת הגמרא – אם כן מדוע לא אמר במפורש? על כך עונה הגמרא – הוא היה בעת אמירת קריאת שמע. שואלת הגמרא – והרי אסור לסמן ביד, הרי בתפילה עליך לכוון ולא לסמן סימונים וחמור מכך – הגמ' מביאה ברייתא המכריזה – מי שרומז בעת אמירת שמע הרי הוא 'יעקב' ולא ישראל! תרגום של - אמר רבי זכריה בן קבוטל וכו'. מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן  קפוטל. והראה לו בידו/עשה סימן 'ומחוי ליה רב בידיה': קבוטל.

 ונימא ליה מימר (מדוע עשה סימנים בידיו ולא אמר שטעה בשם ) ?

קריאת שמע הוה קרי.

הרי גם לסמן ביד אסור (וכי האי גוונא מי שרי, לכן לא אמר) ?  והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא:  הקורא   את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה  באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה  באצבעו - עליו הכתוב אומר:  (ישעיהו מג)  "ולא אתי קראת יעקב!"

על גמ' זו כותב המהרש"א –

"ולא אותי קראת יעקב" (ישעיה מג') – מבואר בכמה מקומות ששם ישראל על שם המעלה והחשיבות, ושם יעקב על שם העקב והשפלות . ולזה בקריאת שמע מתחיל 'שמע ישראל' באם קרא כדינו , אבל כשאינו קורא כהוגן כהך דקורא קריאת שמע ומרמז בעיניו ... נקרא בשם יעקב וקאמר "ולא אותי קראת יעקב " – בק"ש שלא נתכוונת בקריאתך ,

ושמעתי בזה על פי המדרש כשבא יעקב למצרים כתיב "וירא יוסף ... ויבך על צוואריו .." ויעקב לא נפל שקרא קריאת שמע ע"כ (עד כאן) וזה שכתוב 'ולא אותי קראת יעקב' – שלא רמז בעיניו ...ולא הפסיק בקריאת שמע וק"ל (וקל להבין) .

 

 

ביקורת גלויה כנגד יוסף אומר המדרש (במסכת כלה רבתי ג', טו') – יעקב לא האמין שבנו יוסף שמר על אורח חיים תקין ולכן לא היה יכול לנשק אותו

  - 'העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים', שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו.

ומדוע לא נשקו אביו - חשב יעקב שמא היות וגלה טעה בנשים עקב יופיו ! כדכתיב "וירא אליו ויפול על צואריו,  ויבך על צואריו עוד",

יוסף בא לנשקו ויעקב לא הניח לו לעשות זאת, לכן כתוב 'ויבך על צווארו עוד!

ולכן כאשר מת יעקב, כתוב: "ויבך עליו וישק לו",

יד מכוונת הוליכה את יוסף למצרים, בעקבותיו את משפחתו – כדי לקיים את פתרון חלומות יוסף!

אך מה קורה במצרים – כיצד עלינו להבין את פועלו של יוסף, האם קניית כל רכוש המצריים והעברת הבעלות לידי המלך פרעה, לזכותו של יוסף – המשביר לכל הארץ או שמע – עלינו לבקר את התנהגותו הקפיטליסטית!

האם יש לראות בכך את 'הצלת מצרים מהרעב – על ידי 'קניית הרכוש והקרקעות' – או זו התנהגות של שתלטן, מה נאמר?

פרק מז' (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

עיינו בקטע מדברי מרק טווין 1835 - 1910 'בנוגע ליהודים' (בסוף הספר 'מסע תענוגות לארץ הקודש', הספר 1869 המאמר 1899 אריאל 1999)

מרק טווין רואה את הזר (יוסף) המגיע למצרים כיהודים שהגיעו לדרום ארה"ב – עזרו לעבדים המשוחררים לקנות זרעים... ברם ברגע שבעלי החוות כשלו, הרי שהרכוש עבר לידי המלווים – ממש כפי שנהג יוסף במצרים.

האם עלינו להודות למושיע או שיש לבקרו בחריפות – מדוע אתה משתלט על הקרקע, למה לא הלוואות ארוכות טווח...

האם ליוסף הייתה ברירה?

נחזור לדברים שפתחנו – האם יש כאן סיפור מכוון מראש? האם נוכל לנתח וללמוד – מה לומר ומה לא לומר? כיצד א/נדע מתי זו אשמתי/נו באם הייתי שותף למכירת אח? ומתי זו הייתה כוונת מכוון, אני/ו השליח/ים ותו לא?

 

לאלוהים פתרונים! שבת שלום!


פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

 שבת שלום,

פרשה זו נקראת לפני חנוכה או בחנוכה, כלומר, סמלי הדבר שסיפורי יוסף ייקראו במהלך ימי חג החנוכה (מאז שמסורת הקריאה הינה לפי יהדות בבל, קריאה לפי פרשות ולא לפי סדרים כמנהג ארץ ישראל). האם נוכל לדרוש ולקשר בין מעשה יוסף לבין חג החנוכה?

בפרשה יעקב רוצה להתיישב, בלשון המדרש ליישב בשלווה אך קפץ עליו רוגזו של יוסף, קפץ! ישראל אוהב את יוסף יותר מאחיו, מטפל בו ונותן לו כתונת פסים – העדפה!

יוסף מתרועע עם בני השפחות, כלומר בשולי המשפחה המיוחסת! אף אנו הקהילה הליברלית, עד היום מדירים מנוסח התפילה עם אימהות ארבעת השבטים – בלהה וזלפה אינן נספרות – מדוע? וכי 'גד ואשר בני זלפה, ודן ונפתלי בני בלהה' אינם חשובים? ובמפגש עם עשו הם היו בחזית!

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

הפרשה ממשיכה בתיאור חלומות יוסף ובפיתוח קנאת האחים, יוסף נשלח בצו אביו לראות את אחיו הרועים ב'שכם'! יוסף כמעט ונהרג, ראובן מציל (לא ממש), יוסף נמכר ויורד מצריימה, יהודה יורד לחפש בת זוג ומסופר את כלת בניו תמר. המצלמה עוברת להשתלשלות ירידת יוסף למצרים, על מעמדו בבית פוטיפר, על הפיתו שכמעט צלח – על 'וימאן' יוסף, (על מילה זו הטעם 'שלשלת' – כלומר מיאון, רב משמעות!) והפרשה נחתמת בהורדת יוסף שוב אל הבור, הפעם בכלא מצרים עם שר האופים ושר המשקים, יוסף פותר את חלומותיהם, מה שמתברר ככוחו של הנער, יוסף מבקש משר המשקים שיזכור לו את הפתרון ויהיה מליץ יושר, אך 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'!

השכחה כמוטיב!

אזכיר שבלשון התפילה – מלכות יון רצתה ופעלה להשכיח את תורתנו!  

נפתח בדרשה של 'האש קודש', דרשה שנדרשה בשנת 1939 בגטו ורשה, קשה להאמין ולחשוב האם ואיך יכול רב לדרוש ולנסות להבין מה לומר לבני הקהילה בכאוס שכזה. דרשותיו מהשנים 39'-42' נשתמרו בשל הטמנתם בכד, נמצאו לאחר המלחמה בחורבות הגטו יחד עם כתביו הנוספים, כספר דרשות מוקדם - 'דרך המלך'.

על חלום יוסף – אלומות השדה – נדרש -

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: 

וזה לשון ה'אש קודש' , הרב קלונמוס קלמיש מפיאסעצנא , שנת הת"ש - פרשת וישב "וישב יעקב וכו' ופירש רש"י : ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף , צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו' ומדוייק בספרי עבוד קודש אדוני אבי מורי זצוק"ל וכי שייך שהקב"ה יאמר להם כך ?

וכך דומני שואל הרב את בני קהילתו, מה קפץ עלינו רוגזו של עשו ? מדוע אין אנו יכולים, רשאים לישב בשלווה ? מדוע נאסר על יעקב, על הצדיק לישב בשלוה ? 

ואפשר לומר כי שמעתי מכבוד קודשו חותני הרב הצדיק והקדוש זצוקל"ה שאמר בשם הרה"צ והק' רשכבה"ג הרבי ר' ברוך'ל זצוקלל"ה על הזמר "עזור לשובתים בחריש ", לאותם ששומרים השבת בחרישה שאינם מדברים עכ"ל עכד כאן לשונו הק'דושה. 

פשוט הוא, כי איתא (שבת קיג') על הפסוק "ודבר דבר " שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך בחול . ישנם אלו המקפידים להבדיל בין דיבור ביום חול לדיבור אחר בשבת!

זה הזמר מיוסד מן חרוז שני והלאה ע"פ א"ב וכל חלק הרביעי מן כל חרוז לקוח מן פסוק אחד. ובחרוז הראשון מפני ענותנותו של המחבר חתם שמו בראשי תיבות שניות של ג' חלקי החרוז שהם מקדש שומר הרבה ר"ת משה:

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ. כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ:

אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל. בְּיוֹם הַשַׁבָּת שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל. גַּם שְׂאוּ יְדֵיכֶם קוֹדֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל. בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

דוֹרְשֵׁי יְהֹוָה זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ. הַמְאַחֲרִים לָצֵאת מִן הַשַּׁבָּת וּמְמַהֲרִים לָבֹא. שְׂמֵחִים לְשָׁמְרוֹ וּלְעָרֵב עֵרוּבוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ:

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה בְּמִצְוַת שַׁבָּת גְּרוּסָה. חֲרוּתָה לְיוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּכַלָּה בֵּין רֵעוֹתֶיהָ מְשֻׁבָּצָה. טְהוֹרִים יִירָשׁוּהָ וִיקַדְּשׁוּהָ בְּמַאֲמַר כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא מִבּוֹאוֹ וְעַד צֵאתוֹ. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב יְכַבְּדוּהוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ. לָנוּחַ בּוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בְּתַעֲנוּג אָכוֹל וְשָׁתוֹ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ:

מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם. שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶיךָ תַּבְהִיקֵם. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם:

עֲזוֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים. פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה. סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים. צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת תָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים

פשט השיר – עזור לאותם המקפידים לשמור שבת ושמיטה ולכאורה אינם דואגים לפרנסתם ומקיימים את מצוותיך. החריש הוא עבודת השדה אך הרב קלונימוס מדבר על התנהגות שקטה, החרשה.

אבל עוד אפשר לומר על אותן הצדיקים שכל כך עולים בשבת קודש עד שאין יכולים לדבר את מה שמשיגים ומרגישים. "עזור ...בחריש " מגודל ההשגה , כי זה החילוק בין חרישה ובין אילמות , חרישה על פי רוב אומרים כשיש לדבר הרבה ומכל מקום אינו מדבר , כגון : "אם החרש תחרישי בעת הזאת ...", "ואתם תחרישון..." וכדומה, שבכולם היה להם לדבר רק החרישו, משאין כן כשאיש הישראלי חס וחלילה כל כך נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר , לא משיג ולא מרגיש , אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש אז אין זאת חרישה רק אִלמות כאִלם שאין לו הדיבור. 

אבל יש כשאיש ישראלי רואה שחס וחלילה מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה , אז מתחזק ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם . ואומר לעצמו הן אִלם אני עתה , אבל גם האִלם מדבר מעט לפי אִלמותו ברמיזה , וגם אני מעט אדבר , ארמוז באִלמותי .

אבל כשחס וחלילה מוסיפים הצרות של ישראל להתחזק וכל אחד יותר נשבר ורצוץ , אז הוא בבחינת "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה " שדה נודע היא הבחינה שכל עבודת ישראל מגיע לה ומתקנה בחינת "כריח השדה...וכו' " שפירש רש"י 'חקל (שדה) תפוחים , ומחצדי חקלא , מאלמים אלומים בתוך השדה , בתורה ועבודה הבחינה 'אִלם' עוד נתאלמה יותר , עד שגם כאִלם אינו יכול לדבר , אז "והנה קמה אלומתי וגם נצבה ", מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אִלמות, אבל כשמאלמים אלומים לא יכולתי כבר לסבול את האִלמות ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה' , ואז "והנה תסובנה אלומותיכם וכו' " , שגם אתם נתחזקתם על ידי , וזה 'צדיקים מבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה ' – להתאים את עצמם להגלות וצרות , אמר הקב"ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא , באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב , רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ה' את ישראל . "

 מעז הרבי לומר, הבקשה ליישב בשלווה אינה ראויה ואינה רצויה, על מנהיג הרואה את מצב האילמות, להילחם נגד המצב! יכולתו של האילם לבטא באילמות, בתנועות את אשר על לבו. אף הרבי באילמות מבטא, זעקה, תוכחה, אין אני רוצה ליישב בשלווה אלא למחות כנגד המצב, אין אני יכול להחריש, יתרה על זאת אביע מחאה, אצא מאילמותו ובכך אוציא אף אתכם ממצב האילמות.

כלומר דרשתו קוראת לציבור לצאת ולזעוק, לא לומר 'צידוק הדין' ולא לשתוק, אלא למחות. דומה שאין הרב קורא למרד מזויין, אין זו דרכו ואין זו יכולתו. לשונו שפת התפילה ומחאתו זועקת, אל לנו לחשוב – אין מה לעשות, אלא, דרשתו לומדת מיוסף כיצד לפתח מודל המאפשר לצאת ממצב האילמות!

נהלך עם כיוון מחשבה זה ונראה כיצד יוסף פוגש את אחיו -

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

 יוסף נראה מרחוק, נראה שכוונת הכתוב לומר – גם כאשר התקרב יוסף ועמד לפניהם פיזית, מבט האחים היה מרחוק, אך ראובן, שכנע אותם לא להורגו וחשב שבכך הציל את יוסף! 

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

אחד המדרשים האהובים עלי – אכנה אותו 'מדרש האילו' - (רות רבה (וילנא) פרשה ה', ומקבילה בויקרא רבה לד').

אוכל להעיד על עצמי, לא מעט הם המקרים בהם אמרתי לעצמי – אילו הייתי חושב... אילו הייתי... – הייתי פועל, חושב, מכין... אחרת – יותר טוב!

וזה לשון המדרש – "א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך (או בנוסח אחר, למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא) שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם.

 שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו,

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו,

ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה,

ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה?

אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, ככתוב: (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב..." " 

כלומר, כל מעשה שלנו נכתב ומשפיע בהיסטוריה, הכתוב מעיד על רצונו של ראובן להציל, ברם פעל, ועשה חצי מלאכה!

מה נוכל ללמוד ממעשה יוסף, האם יש כאן את האקדח המופיע במערכה הראשונה ואנו יודעים שיקרה משהו, ומה יסמל יוסף!

כדי לענות על שאלה זו נעזר במשל של רבי נחמן מברסלב שאמר – צריך לנסוע – 'תיקון הלב' – עיבוד פנחס שדה, מבוסס על שיחות מוהר"ן פה')

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף : על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא...וכו'

וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

יעקב היה צריך לרדת מצריימה שהרי כך נאמר לסבו אברהם, בברית בין הבתרים! צריך היה לרדת כבול באזיקים, אך כמשל העגל המושכת את הפרה, כך ירידת יוסף תביא את יעקב למצרים בדרכי שלום! יוסף, העגל, הוא זה שירד למצרים בצורה קשה!

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

האחים שוחטים 'שעיר עיזים' – מתברר ששעיר זה הוא מיתי, בספר היובלים יצויין שהמעשה ארע ביום כיפור ולכן צמים! במדרש השעיר יהיה אחד מהגדיים שרבקה הכינה ליעקב כדי שיוכל לגנוב את הברכה מאחיו עשו, יהיה זה השעיר לעזאזל שיוקרב ביום כיפור כמתואר בספר ויקרא! במדרש יהה זה השעיר שיוקרב בראש חודש על מנת לכפר על התנהגותו של ה' כאשר הקטין את הלבנה בטעות!

דומה שהשעיר הפך להיות סמל 'לשעיר לעזאזל' סמל לפגיעה חברתית, פגיעה בחבר, בבן משפחה, הוצאת האחד אל מחוץ לחיים בשולחנו אותו/ה – לעזאזל!

נהלך עם דימויי השעיר במקורות -

א. ויקרא פרק טז'

 (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: ... (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי <ידו> יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: ... (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: פ

 בהמשך, הכתוב מעיד שהשעירים הם עבודה זרה,

ויקרא פרק יז' - (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

ב. גדיי גניבת הברכה

השעיר/השעירים מזכיר/ים את שני הגדיים שמבקשת רבקה מבנה יעקב על מנת לאפשר ליעקב לגנוב את ברכת עשו, מבקשת רבקה

"וקח לי משם שני גדיי עזים טובים",  ...

ר' ברכיה בשם ר' חלבו טובים לך וטובים לבניך,

טובים לך שעל ידן את נוטל את הברכות,

וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז ל).

על פי מדרש בראשית רבה סג', יד', השעירים המועלים כקרבן ביום כיפור כוחם מאותו אירוע בחיי יעקב.

ג. יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר !

משמעות נוספת,

בחנוכת המשכן נאמר לאהרון, "קח לך עגל בן בקר לחטאת... ואל בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה". 

על כך מוסיף המדרש בילקוט שמעוני (רמז תקכא'):

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל", מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישכחך בבואך למקדש,

ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכין כפרה שנאמר: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת", וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה העגל  מדרש זה מציין שיבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, למה כוונת המדרש?

ד. בספר היובלים לד', יב'-יט' נאמר:

ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי. ויתאבל כל היום ההוא...

על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה.

בעל ספר היובלים מוצא בקרבן השעיר דרך לבטא את חטא אחי יוסף שהשתמשו בגדי עזים לפגוע באב יעקב ולכן הכפרה תהא באמצעות שעיר עזים. 

חשוב לציין שלבעל ספר היובלים גדי העזים הוא הקורבן שמקריב נח בצאתו מהתיבה.

כך כותב בעל ספר היובלים: (פ"ו, א'-ב') "באחד לחודש השלישי יצא מן התבה ויבן מזבח על ההר ההוא. וירא על הארץ ויקח גדי עזים ויכפר בדמו על כל חטאות הארץ כי נמחה כל אשר בה לבד מאשר היו עם נח בתיבה."

קטע זה בספר היובלים נאמר מיד לאחר שכתוב:

(פ"ה, ה')" ונח לבדו מצא חן בעיני ה'. ועל מלאכיו אשר שלח לארץ קצף מאוד להסירם מכל ממשלתם ויצונו לאסרם במעמקי האדמה והנם אסורים בהם לבדם. ועל בניהם יצא הדבר מאת פניו לדקרם בחרב ולגרשם מתחת השמים.

... ואבותיהם יעידו ואחר נאסרו במעמקי הארץ עד יום הדין הגדול עד היות המשפט לעולם על כל אשר השחיתו דרכם ועצתם לפני ה'"

מיד בסיום הקטע נאמר (פסוק יז'-יח'): "ועל בני ישראל נכתב וקיים אם ישובו אליו בצדק יעזוב כל חטאתם ונשא לכל עוונם. קוים ונכתב כי ירחם על כל השבים מכל מגוריהם פעם בכל שנה." 

נראה שבחיבור זה מצרפים את העונש של המלאכים להיות אסורים במעמקי האדמה (כך בספר חנוך) ומלאך זה הינו עזזאל ואותו מרצים בקרבן השעיר. על ישראל נאמר שישנו יום אחד בשנה שבו האל ירחם על השבים באמת, הלוא הוא יום הכיפורים.

ה'. טרגדיה

מעניין לציין שפירוש המילה 'טרגדיה' ביוונית הוא 'שיר השעירים', לדברי נתן שפיגל (מילים מספרות, מגנס תשנח') מקור השם הוא מפולחן דיוניסוס בו משתתפי הפולחן היו מתופפים בעורות שעירים, או לדעות אחרות בפולחן זה היו מתחפשים לשעירים או מקריבים שעירים. הטרגדיה במהותה מבטאת סיפור חיים המסתיים רע והשאלה הנלוות לצפייה בו היא, האם זו תופעה מקרית או שיש לה ובה משמעות ערכית. דומה שיש דמיון ל'שעיר לעזאזל' ולשאלה, האם יש משמעות לעזאזל ולגורל השעיר?

ההפטרה תציין את 'מכירת יוסף' כביקורת חברתית –

עמוס פרק ב' (ו) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: (ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי:

וכך עוצב פיוט רב רושם על אגדת 'עשרה הרוגי המלכות',  הפיוט – אלה אזכרה, נאמר במוסף יום כיפור, בט' באב. הפיוט בנוי על ההסבר שיש לכפר על מכירת יוסף, יש להעניש את הגונבים והמוכרים נפש מישראל!

מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָֹרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. חטאנו:

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָֹרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים:

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ. חטאנו:

הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ:

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְֹאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם. חטאנו:

זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים. אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים. נִסְבֹּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים:

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ. עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵימוֹ. לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ. לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ. חטאנו: 

מכאן ננסה להלך למשמעות חג חנוכה! 

יומו האחרון של חנוכה, יצוין לשיטת בית הלל בחנוכייה שלימה, שמונה נרות ושָמש ואילו לשיטת בית שמאי בנר אחד ושָמש.

נעיין במשמעות הדלקת הנרות. מה עומד בבסיס המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי? 

נעלה חמישה הסברים למחלוקת:

א.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שבית הלל סופרים את הימים הנכנסים ואילו בית שמאי סופרים את הימים היוצאים, מעין סוגים שונים של טבלת ייאוש!

ב.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שלשיטת בית הלל "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש" ולשיטת בית שמאי לומדים מ"פרי החג", מקורבנות חג סוכות – שבעים פרים היו מועלים לקרבן כנגד שבעים אומות העולם וביום הראשון הקריבו 13 פרים וביום השני 12 פרים וכן הלאה, כלומר פוחת והולך, התקדים מלמד.

ג.       הסברו של הרב זווין (על פי ספרו "לאור ההלכה") בית שמאי עקביים בשיטתם הם דורשים את המקסימום מהאדם, לכן מחמירים ודורשים את מיצוי הפוטנציאל הטמון באדם ואילו בית הלל ריאליים, מקילים על פי רוב, דורשים מהאדם את יכולתו בכל רגע נתון. המחלוקת היא בין דרישת ה"בכוח" לבית שמאי לבין דרישת ה"בפועל" לשיטת בית הלל. לאחר ה"נס" היה ברור לבית שמאי שהפוטנציאל הטמון בפך השמן היה לשמונה ימים ואילו ביום השני ירד הפוטנציאל לשבעה ימים וכן הלאה ולכן הדלקת הנר הייתה משמונה נרות ועד לנר אחד ביום האחרון ואילו בית הלל אינם מציינים את הפוטנציאל כי אם את מה שראה העם, ביום הראשון ראו בעירת הנרות ליום אחד ובשני הבינו שהנרות דולקים ליומיים וכן הלאה, לכן מציינים את ההדלקה הריאלית מנר אחד ביום הראשון ועד לשמונה נרות ביום האחרון.

ד.      זה עתה שרנו 'מי האיש החפץ חיים... סור מרע ועשה טוב', פסוקים אלו יהוו את המסד להסברו של ה"שפת אמת", הרבי מגור (על פי פירושו לתורה, מקץ) הסבר הפסוק בתהילים: "סור מרע ועשה טוב", בנסיון להבין את ההתלבטות: האם לעסוק ב"סור מרע" ורק אחר כך להתפנות ל"עשה טוב" או קודם יש ל"סור מהרע" ולא להתעסק עמו כלל אלא "עשה טוב" ואז ממילא הרע יסור. כמו כן ישנם שני סוגי אור, ישנו אור המאיר כתוצאה מהעובדה הפשוטה שיש מה שנשרף ומתכלה ויש אור המאיר מעצמו, כאור השמש או האדם שפניו מאירות או ככלה בחופתה שפניה זורחות. כך גם בנר, בנר, יש עניין המאיר והשורף והוא לשרוף הפסולת ויש בה כדי להבעיר את הפנימיות "אש התשוקה" -  אליו יתברך, כלומר יש להתמקד באור המאיר, להסברו של הרבי מגור, האור המתווסף כעשה טוב, באם תעשה, הרע ייעלם, כך לבית הלל, ואילו בית שמאי סוברים: כי מקודם צריכים להיות "סור מרע" וזה פוחת והולך, לעבוד על מה שנשרף והולך. בית הלל סוברים: העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת ולפי זה מובנת לשון המחלוקת: "מוסיף והולך" לעומת "פוחת והולך", כי המה באמת שני דרכים, יש מי שהולך בכוח הפחיתות של הכנעת הגוף. ויש מי שהולך ע"י תוספות אור הנפש והפנימיות וזו כוונ האמרה: "אחד המרבה ואחד הממעיט".

ה.     הסברו של אלי בן גל (בן זמנינו, חבר קיבוץ ברעם, על פי ספרו "כשאוכלים עם השטן" עם עובד, 1990), 'מסורת בית הלל היא הלכה בת התקופה של "נס פך השמן", סמל לדורות של הממתינים לאורה הגדולה העתידה לבוא. מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.

לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קורבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי... ביום הראשון של חנוכה, חנוכייה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי, אחר-כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו.

על פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת, אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש.'  

דומה ששילוב הסברים אלו מעיד שהדלקת הנרות בחנוכה אינם פעולה טכנית, שהאור ידלוק, אלא למצוא את ה"אור" שבנרות, לחפש את משמעות ה"אור".

כלשונו של המשורר ההודי רבינדרנאת טגורי, "למה כבתה המנורה, כי סכותי עליה כָפי, למען תהיה אך לי, לכן כבתה המנורה" (מפי בארי צימרמן)

האדם המדליק לעצמו, גורם לכיבוי הנרות, על פי אמרה זו ניתן להסביר את המנהג, הדלקת הנרות היא על אדן החלון או בפתח הבית על מנת ליצור דיאלוג עם העולם, בחוץ.

כפרסומת לביל גייטס, "חלונות", לפתוח "חלון" אל העולם, וכהסברו של בארי צימרמן, "אל תקרי "חילוני" אלא "חלוני", האדם המודרני רוצה/מעוניין בדיאלוג עם העולם.

השבת התברכנו באור ההולך ומתווסף בחיוכה המאיר של... זו שהגיעה לגיל ה'סוד' (70) ובשמה הברכה – עד 120! (גימטריה של קיי) באם דיברנו על 'נס' חנוכה, ובתפילה אמרנו 'על ניסך ונפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים' – ה'נס' – מבטא את המעבר מהאות נ' (50) לאות ס' (60) ומכאן ל'סוד' – 70 ומכאן לקיי – עש מאה ועשרים.

נברך ונתברך, נמצא את האור המאיר, את החיוך הקורן ומקרין אהבה!

 

שבת שלום! 


פרשת וישלח שנת התעש"ה - מפגש יעקב ועשו, ולמשמעות מקום שכם!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת וישלח שנת התעש"ה - מפגש יעקב ועשו, ולמשמעות מקום שכם!

שבת שלום,

יעקב שב מבריחתו ומתכונן למפגש עם אחיו עשו. יעקב מבין שעליו להתמודד עם המציאות, לא עוד לברוח, אם כי ביציאתו מחרן ברח מחותנו לבן, אך כפי הנראה משנה הוא את אורחות חייו ומעוניין להתמודד עם 'הבריחה'.

שפת הדיבור של יעקב והוראותיו למשלחות מעוררים תהייה!

בראשית לב'  (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: (י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:...

(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: (יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ:

המדרש מצר על השפה המתרפסת – מדוע יעקב מכנה את אחיו אדון והוא נתפס כעבד, וכן מקשה המדרש – לשם מה היה עליו לעורר את ה'דב' מתרדמתו, מדוע ביקש לפגוש את עשו?

וזה לשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עה'

ר' יהודה בר' סימון פתח "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע:" (משלי כה', כו') כשם שאי איפשר למעיין להרפס ולמקור להשחת, כך אי איפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעיין נרפס ומקור משחת, כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע,

אמר לו הקדוש ברוך הוא - לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב. "

 

רב הונא פתח "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ:" (משלי כו', יז') נחמן בר שמואל אמר – לשודד שישן בדרך, אבר אדם והעירו ואמר לו – קום, יש שודד באזור! קם אותו שודד והתחיל להכותו, אמר לו מזלך הרע! מדוע הערת אותי! עוררת את הדוב מתרדמתו -

לארכיליסטיס שישן בדרך, עבר אחד ושרי מעיריה,  אמר ליה קום לך דבישה שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה,

אמר ליה יגער בישה,  אמ' ליה דמיך הוא ועירתניה,

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.

... אותה שעה שקרא יעקב לעשו 'אדני', אמר לו הקדוש ברוך הוא - אתה השפלתה עצמך וקראת לעשו 'אדני', ח' פעמים, אני אעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך, שנאמר: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום..." (בראשית לו', לא'),

אך ישנו מדרש הדורש בכיוון של מוסר השכל – עלי נו ללמד מיעקב כיצד להיות פרקטיים, אין זו התרפסות אלא מסר לעתי', אכן כך נוהג – רבי יהודה הנשיא ביחסיו עם השליט הרומי – ובלשון המדרש -

 בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עה', ה'

["ויצו אתם..."] רבינו אמר לר' אפס – ר' יהודה הנשיא בקש שיכתוב אגרת לקיסר הרומי אנטונינוס, יש וכתב – מיהודה הנשיא למרן המלך אנטונינוס. השמיט רבי יהודה הנשיא וכתב למרן המלך מיהודה עבדך!

כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסתה וקראה וקרעה וכתב למרן מלכא מן יהודה עבדך,

אמר לו רבי, מדוע אתה מבזה את כבודך? ר' מה את מבזה בכבודך,

אמר ליה: וכי אני טוב מסבי יעקב מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב".

 

המדרש רגיש לשפת המקרא ומבין שבשם המעשיות על האדם להכין עצמו לכמה וכמה תסריטים – עליך להביא בחשבון שבעת ההגנה אתה תפגע באחר, וכן עלול אתה להפגע, ולכן יעקב מצר על האפשרות שיהרוג וחושש מהפגיעה בו ובמשפחתו.

 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עו

"ויירא יעקב מאד ויצר לו", אמר ר' יהודה בר' אלעאי - לא היא יראה ולא היא צרה, אלא, "ויירא" - שלא ייהרג, "ויצר לו" - שלא יהרג, אמר - אם יתגבר עלי אינו הורגני? ואם אתגבר עליו איני הורגו? הה"ד 'ויירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג',

אמר כל השנים הללו ישב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא כיבד את אביו, שמא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם,

אמר - כך אמר, "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז', מא') תאמר שמא מת אותו זקן,

אמר ר' יודה בר סימון: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא - שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך... (בראשית לא', ג') תאמר עד כאן היו התנאין,

אמר ר' יודן "שוב אל ארץ אבותיך... ויירא יעקב מאד..." מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה,

ר' הונא בשם ר' אחא "הנה אנכי עמך" (בראשית כח', כ') "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית כח', כ') מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה...

תהייה זו – האם התנהגות מעשית יש בה משום התרפסות או משום הכנה ריאלית וחשובה תוכל להבהיר את משמעות המפגש עם המלאך – יעקב הופך להיות 'ישראל'!

(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (בראשית לב')

 

ברכת השם מעידה על שינוי האופי! ללמוד וללמד כיצד לשרות עם...

 

מה באמת קרה בעת המפגש עם אחיו עשו –

פרק לג' (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: (ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (ה) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ:

האם המפגש היה לבבי, האם הייתה פגיעה? אף כאן נמצא שתי קריאות מנוגדות –

האחת היה זה מפגש מכל הלב והקריאה השנייה – עשו רצה לנשוך ושבר את שיניו, אין זה בכי אמיתי אלא ניסיון פגיעה שכשל ועל כך בוכה עשו! 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עח', ד'

"וירץ עשו לקראתו... וישקהו" - נקוד עליו, (בנוסח התורה, גם בקלף, מעל המילה 'וישקהו' ישנם נקודות!)

אמר ר' שמעון בן אלעזר בכל מקום שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא נקודה רבה על הכתב מלמד שנשקו מכל לבו,

אמר ר' יניי אם כן למה נקוד עליו, אלא, מלמד שביקש לנשכו, "ויבכו" - זה בכה על צוארו וזה בכה על שיניו.

 

בתום המפגש ישנה הבטחה של יעקב – עוד נשוב ונפגש - (יב) וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: (יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה: (טו) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי: (טז) וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה:

מקשה המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עח  - "עד אשר אבוא אל אדני שעירה", אמר ר' אבהו חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו, איפשר יעקב אמיתי היה מרמה בו,

אלא אימתי בא אליו? לעתיד לבוא, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו..." (עובדיה א כא). "

וזו אכן ההפטרה – יהיה מפגש בעתיד!

אך עיון בפרשה מצביע על קריאה אחרת, מפתיעה! מתי ולמה עבר עשו להר שעיר, לכאורה עשו מגיע מהר שעיר למפגש עם אחיו יעקב, אך לא כך – בסוף הפרשה נאמר -

(ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: (ז) כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: (ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם:

 

יציאתו של עשו הייתה מבחירה, הוא הבין (בדומה לפרידת לוט מאברהם) שהארץ אינה יכולה להכיל את שניהם והוא בדרכי שלום עזב את ארץ כנען אל עבר הר שעיר!

נקודה לזכותו של עשו, יתכן שזה היה בבסיס האמירה – אני אתנהלה לאיטי, לאחר שעשו הודיע ליעקב על החלטתו להגר להר שעיר! 

משתקע בשכם, קונה את חלקת השדה, הגיע אל המנוחה ואל הנחלה והנה - מעשה דינה – שכם!

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: (בראשית לד')

ניתן לקרוא את המפגש בין תושב הארץ לבת יעקב כפגיעה, כאונס ותו לא או שהכתוב מעלה את שאלת הנישואין, האם ברצון משפחת יעקב להתערות בארץ, שאלה המלווה את משפחות ישראל מאז ועד עולם.

יתרה על זאת – האם המעשה מלמד כמטפורה – דרכי התנהגות, נעיין במדרש ונראה כיצד מעשה דינה הפך לשפת ביקורת כנגד התנהגות נשיא ישראל – רבי יהודה נשיאה!

 

מדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פ', א'

"ותצא דינה בת לאה" וגו' "הנה כל המושל עליך ימשל לאמר כאמה בתה" (יחזקאל טז מד) יוסי ממעון דרש בבית הכנסת של מעון את הפסוק "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר: (הושע פרק ה', א') אמר: עתיד הקב"ה להעמיד הכהנים בדין למה לא יגעתם בתורה, ולא הייתם נהנין מבני כ"ד מתנות,

הכוהנים ישיבו לקב"ה: לא נתנו לנו כלום

יפנה הקב"ה ויאמר: "והקשיבו בית ישראל" למה לא נתתם להם כ"ד מתנות [כהונה שכתבתי בתורה],

העם או כוהנים יאמרו: על אלו מבית הנשיא שלקחו את הכול לעצמם ולא נתנו לנו לכוהנים.

"ובית המלך האזינו כי לכם המשפט", שלכם בית הנשיא, עליכם היה לקיים את הפסוק  "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח ג) לפיכך [לכם] עליכם מידת הדין נהפכת, לכן דרש יוסי ממעון: עליכם מוטלת האחריות לדאוג לכוהנים ולכן מידת הדין תדונכם.

שמע ר' וכעס,

בערב עלה, בא ריש לקיש לשאול בשלום הנשיא ולפייסו

אמר לו: ר' צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהן מכניסין מימסין לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם שלא יהו יושבין ומסיחין אילו באילו. כלומר אמר ריש לקיש לנשיא: יש ללמוד ממנהגם של אומות העולם שמכניסים את המימוס שמאפשרים את הצחוק כנגד השלטונות ואילו אתה כועס, מקפיד על יוסי ממעון בשל דרשתו)

שאל הנשיא: והוא יוסי ממעון יודע ספר ?

ענה ר"ל: כן

ממשיך הנשיא לשאול: האם למד ?

ענה ר"ל: כן, יוסי ממעון הוא ידען

שאל הנשיא: ובאם אשאלו האם ידע להשיב ?

ענה ר"ל: כן

אמר הנשיא לר"ל: אם כך הזמן אותו לביתי.

עלה, בא יוסי ממעון לבית הנשיא, שאל הנשיא את יוסי ממעון: הסבר לי את הפסוק מיחזקאל "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה".

ענה יוסי ממעון לנשיא: כבת כך אמה, פני הדור כפני הנשיא, כמזבח כך הכוהנים

כהנא אמר, לפי הגינה כך הגנן

אמר לו ריש לקיש: עד עתה לא סיימתי לפייס את הנשיא מדרשתך האחת ואתה מוסיף פגיעה נוספת ? עיקרו שלדבר "הנה כל המושל עליך ימשול" מהו ?

ענה יוסי ממעון לריש לקיש: אין פרה נגחנית עד שאימה בעטנית, אין אישה זונה עד שביתה תהא זונה.

אמרו ליוסי ממעון: אם כן יוצא מדבריך שלאה אמנו הייתה זונה ?

ענה יוסי ממעון: כן, לפי הפסוק "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל', טז'), הרי שיצאה מקושטת כזונה, לכן כתוב: 'ותצא דינה בת לאה" ולא בת יעקב, הבת למדה מאמה את ההתנהגות הנלוזה. 

יוסי ממעון נעזר בסיפור דינה כדי לצאת בתקיפות כנגד התנהגות בית הנשיא, גביית מיסים, יד חזקה תביא אותו להתעמת מול הנשיא כאשר ר"ל ורבי יוחנן ינסו לגשר על עמדות מנוגדות. כלומר אין זה סיפור על מעשה שהיה אלא ללמוד מוסר השכל.

כיוון אחר יעיד אפילו ביתר קיצוניות -  ה' לומד משפת שכם על מחויבות ואהבה!

 בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פ', ח'

"וידבר חמור אתם לאמר", אמר ר' שמעון בן לקיש בג' לשונות שלחיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה בחשיקה ובחפיצה,

בדביקה – "ואתם הדביקים בה' " (דברים ד ד),

בחשיקה – "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" (דברים ז', ז'),

בחפיצה – "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ" (מלאכי ג', יב'), 

ואנו למידין אותן מן פרשת זה הרשע,

"ותדבק" - הנה בדביקה,

בחשיקה – "חשקה נפשו",

בחפיצה – "כי חפץ בבת יעקב",

 

ר' אבא בן אלישיב מוסיף אף תריין באהבה ובדיבור,

באהבה – "אהבתי אתכם" (מלאכי א ב),

בדיבור – "דברו על לב ירושלם" וגו' (ישעיה מ ב),

 ואנו למידין אותן מפרשת אותו הרשע,

באהבה – "ויאהב את הנערה",

בדיבור – "וידבר על לב הנערה", וכי יש אדם מדבר על לב, אלא דברים שמנחמים את הלב, אמר לה אביך בשביל שדה אחת ראי כמה ממון הכרע, כאן שיש כמה בית נטע וכמה בית זרע על אחת כמה וכמה.

מדרש נועז זה, פונה אלינו ואומר – אל תפסלו התנהגות בשל האדם, יש לבחון כל מעשה ויש ללמוד מכל אדם, כולל התנהגות רשע כשכם.

לשון מדרש זה, לא רק שאינו תוקף את שכם על התנהגותו אלא להיפך, טוען המדרש – יש ללמוד משכם כיצד יש להתנהג!

יוצא מכאן – שכם הופך לסמל ואכן נראה שבמהלך ההיסטוריה, שכם האיש ושכם שם המקום יהפכו להיות סמל, אברהם מגיע 'עד מקום שכם', מעשה דינה יקרה בשכם, יוסף יחפש את אחיו בשכם ויימכר לא הרחק מעיר זו. יהושע יכנס את העם בשכם, לאחר חלוקת הארץ!

 

תגובת יעקב - לא קלה לעיכול, אין הוא ממש יוצא כנגד המעשה אלא מתאר חשש - (לד', ל') "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:"

ועל כך באה תגובת שמעון ולוי - (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ:

יעקב שותק!

מה מסמלת השתיקה - הזדהות, או הלם - אלם, ותהייה פנימית, מנין ילדיו פתחו כזאת מסורת - מנין להם יחס כזה?

מזכיר לי סרט מעניין 'מחבואים' - בו אבא חרדי לוקח את בניו ונכדיו מניו יורק  לפולין לפגוש את בני המשפחה של הפולנים שהצילו את סבא! הרעיון של האב היה לקעקע את שנאת הלא יהודי - אכן בסרט הילדים והנכדים פתאום מבינים שלולי הלא יהודים - סבא לא היה חי והם לא היו באים לעולם.

וחזרה למקרא - בברכת יעקב לבניו - פרשת ויחי, לשמעון ולוי הוא אומר בפה מלא את אשר על לבו –  (בראשית מט', ה') "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:"

המדרש יציין ששכם למדה את יעקב פרק במחיר השתיקה – אין זה נאמר בפרשה שלנו, אלא בהמשך ספר בראשית!

וזה לשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה פ'  "ויבאו על העיר בטח" - שמואל שאל ללוי בן סיסי, אמר ליה: מהו "ויבאו על העיר בטח"?

אמר לו בטוחים על כוח הזקן,

ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו כך, וכיון שעשוהו אמר מה אניח בניי ליפול ביד אומות העולם, מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם, אמר אם יבואו אומות העולם להזדווג להם אני נלחם כנגדן, הוא דהוא אמר ליוסף "וַאֲנִ֫י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֪ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי:" (בראשית מח', כב') ואיכן מצינו שנטל אבינו יעקב חרבו וקשתו? בשכם."

מה מסתתר בשכם העיר – במילה!

אסכם את הנדרש בחסידות – שכ"ם, ראשי תיבות של 'ברוך שם כבוד מלכותו' או 'שולחן, כסא, מנורה'! שכם מבטאת אמונה בבורא, יבורך השם!

וכן, ביטוי לצרכים הבסיסיים של האדם! שולחן אוכל, מגורים ואור ללימוד!

בחסידות, ידרוש 'דגל מחנה אפרים' – פרשת ויחי - רבי משה חיים אפרים נולד בשנת תק"ח (1748). היה נכדו של ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות. למד תורה מפי תלמידיו הגדולים של סבו, ר' יעקב יוסף מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף' ורבי דב בר 'המגיד ממזריטש'. שנים רבות שימש כרב בעיר סדילקוב, ובסוף ימיו עבר למז'יבוז. כתב את הספר 'דגל מחנה אפרים', שהיה לאחד מספרי היסוד של החסידות, ומהווה מקור ראשון לתורת הבעש"ט. נפטר במז'יבוז' בשנת תק"ס (1800).

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". ויש לפרש בזה, בדרך רמז, כי ידוע שני יחודים יש שאנו אומרים בכל יום והיינו "שמע ישראל ... וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא גם כן רזא דיחודא כדאיתא בזוה"ק ושניהם מתיחדים על ידי מי שהוא בבחינת צדיק,

והנה יוסף היה בחינת צדיק ובחינת דכר/זכר שהוא משפיע ושאר שבטים היו בחינת נוקבא/נקבה,

וזה יש לומר שרימז לו יעקב אבינו "ואני נתתי לך שכ"ם", ראשי תיבות ש'ם כ'בוד מ'לכותו שהוא רזא דיחודא 'אחד' הוא יחוד השני "שמע ישראל ה' אחד", וזהו "על אחיך" שהוא היה בחינת דכר והם בחינת נוקבא והמשכיל יבין: 

ודרשה חסידית נוספת, 'מאור ושמש' לבראשית פרשת ויחי - ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין נולד בקרקא בשנת תקי"א (1751) לאביו ר' אהרן. היה תלמידם של ר' אלימלך מליזנסק ושל החוזה מלובלין ועוד מגדולי החסידות. נפטר בשנת תקפ"ג (1823).

וזה ואני נתתי 'לך' דהיינו 'לצדיק של הדור' נותנים לו כח להתנהג בממשלה בכסא שולחן מנורה יותר משאר תלמידי חכמים שבדורו ולו המלוכה, כדאמרו (שמואל ב' כג ג) צדיק מושל. וזה "שכם אחד על אחיך", דהיינו כנזכר לעיל, שולחן כסא ומנורה כדברי מוהר"ם הקדוש זצוק"ל, וְכִדְבָרִי "שם כבוד מלכותו" - דהוא מצד המלכות, דהתנהגות עולם הזה על ידי שהביאו לה עבדיה בחשאי, כנזכר לעיל. וקאמר הפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי" דהיינו, כיצד בא לידי כך - ומפרש הפסוק שמתחלה היה עָמָל וִיגִיעָה באמירה לגבוה בתורה ותפלה ויגיעה רבה, על ידי כן זכה הצדיק אחר כך להיות עולה לגדולה להיות מושל בהתנהגות עולם הזה בכסא שולחן ומנורה. וזה אשר לקחתי מיד 'האמורי' דהיינו לשון אמירה "בחרבי ובקשתי" - בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי', דהיינו על ידי תפלות הקדושות, ועל ידי החכמה הקדושה שהיה עָמֵל וְיָגֵעַ בהם, על ידי כן זכה אחר כך לכסא שולחן ומנורה כנזכר לעיל, ודו"ק.

 

נחתום בניסיון לדרוש את סוף הפרשה בה מתוארים תולדות שושלת עשו. בתחילת דברינו ראינו מדרש המסביר את התיאור כעונש על התרפסות יעקב, אתה קראת לעצמך עבד, אי לכך, אחיך יהיה מלך ויהיו לו שמונה מלכים עוד לפניש אתה יעקב תהפוך לעם! ברם, כרגיל, ישנה קריאה הפוכה – במסגרת שושלת עשו נאמר - (בראשית לו', יב') וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו:

לשם מה עלינו לדעת על 'תמנע'?

על אומרת הגמרא - בבלי סנהדרין צט' ע"ב (נוסח עין יעקב קעז')

ברם בכל זאת מי היא אותה תמנע, עליה נאמר שהיא אחות לוטן? ("דַּאֲתָאָן עֲלָהּ מִיהָא, "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" מַאי הִיא?)

תִּמְנַע - בַּת מְלָכִים היא (הֲוָאִי), דִּכְתִיב,(בראשית לו) "אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף תִּמְנָע", וְכָל ,אַלּוּף' – מלכות ללא כתר, (מַלְכוּתָא בְּלָא תָּגָא הִיא),

רצתה להתגייר (בָּעְיָא לְאִיגְיוּרִי).

בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא קִבְּלוּהָ, הָלְכָה וְהָיְתָה פִּלֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה, מוּטָב, תְּהֵא שִׁפְחָה לְאֻמָּה זוֹ, וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאֻמָּה אַחֶרֶת.

יצא ממנה עמלק שציער את ישראל (נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק - דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.)

ולמה? שלא היה על אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, להרחיקה מגיור (מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבָּעֵי לְהוּ לְרַחֲקָהּ.) 

 

גמרא זו מבינה שהמסר הטמון בין השורות מבטא את כלל הפרשה – כיצד אני מתנהג אל מול משפחת עשו, האם רק חושש מהמפגש ומוכן לפגוע בו בכל צורה, ואולי כלשון מדרש זה, עלינו להבין שריחוק יוצר 'עמלק' – פגיעה בשושלת עשו יש ומביאה צרה על ישראל, כלומר הבעיה היא של היחס שלנו כלפי הסובב! ולא רק בעיית האחר ביחסו אלינו!


כט' בנובמבר שנת התעש"ה

שבת שלום,

יום בו נציין את הכרזת האו"ם על מדיניות חלוקת הארץ נעלה את זכרו של הרב אבא הלל סילבר, רב רפורמי שהוסמך בשנת 1915 ובשנת 1947 היה יו"ר הסוכנות היהודית בארה"ב, בתוקף תפקידו נאם בפני עצרת האומות המאוחדות ובין יתר דבריו אמר –

"...ראוי כמובן שיהא ברור- ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור- שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות..."

בדבריו התייחס הרב סילבר לכורח המוסרי והמעשי בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר זוועות השואה. במקביל הדגיש גם הלקח הכלל אנושי משנות האימה:

"...עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת..." (תרגם חיים שקט)

דבריו מזכירים את אמירת רב רפורמי ניצול שואה – הרב ליאו בק שענה כאשר נשאל על מדיניות המדינה היהודית שתקום לגבי בני מיעוטים!

מהי השאלה, אנו שסבלנו דורות כמיעוט, נדע להפליא כיצד לנהוג ביושר עם בני מיעוטים בארצנו!

חייבים להיזכר ולהזכיר לעצמנו שמדיניות 'יחס של אהבה' כלפי המיעוט הגר בארצנו הינה דרישה הכתובה בתורה! "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט', לד')

פרשת ויצא - שנת התעש"ה? - ויצא או ויברח?

הפרשה כמקשה אחת ללא פרשות פתוחות או סגורות, הפרשה עוקבת אחר יעקב מיציאתו, בריחתו, מארץ כנען לחרן. פגישה עם נערה בת משפחתו, אהבת רחל ונישואיו – והנה לאה, עובד גם עבור נישואיו עם רחל ונשאר לעבוד על מנת לצבור רכוש. הבין שפני לבן אינם כתמול שלשום וחש מנוצל, האל נגלה אליו ומלמדו לשוב לארץ מולדתו. יציאתו זו אף היא בבריחה עד לרגע בו הבין שעליו לפגוש את לבן פנים אל פנים. האל נגלה ללבן והסביר לו כיצד לנהוג עם יעקב, לבן מסביר שרצונו להפרד מבנותיו, נכדיו וכן לחפש את התרפים – אליליו שנעלמו כאשר יעקב עזב עם משפחתו. המפגש בין לבן ליעקב הוליד 'ברית – גלעד', חזרה על מעשי אבותיו – אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך.

נהלך בעקבות הפרשה, הן מהיציאה, בריחה, מארץ כנען – החוויה של החלום בבית אל ולאחר מכן נעבור לברית בין יעקב ללבן!

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח')

קריאה בפשט הכתוב מעידה על 'יציאה' ולא על בריחה, נראה בהמשך כיצד יש לנהוג בכבוד גם בעת בריחה! המפתיע יהיה כאשר נבחן את דברי יעקב כאשר התעורר והבין שהוא בבית אלוהים וידור נדר!

לשון הנדר יהיה מורכב מתנאי – אם האלוהים... אז אני יעקב אעשה...

תנאי שעורכים עם חבר, עם אדם מן השורה ומתברר ממעשה יעקב שיש וניתן להתנות עם האל, תנאי קיום לנדר!

בטרם נעיין בפרשה נציץ בדרשה המעיד כיצד יעקב התפלל ביציאתו/בריחתו מעשו – נוסח התפילה יהיה – "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: יְהֹוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְהֹוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:" (תהילים קכא')

(בראשית רבה פרשה סח)

ר' שמואל בר נחמן פתח "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" (תהלים קכא', א') אל ההורים למלפניי ולמעברני, "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א) אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתוב ביה "ויקח העבד עשרה גמלים..." (בראשית כד', י') ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד,  

ר' חננא אמר גדוד שילחו,

ר' יהושע אמר שילח עימו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו,

חזר ואמר מה אני מאבד תקוה מבוראי, חס ושלום, איני מאבד תקווה, אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי, אלא, "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים קכ"א, ב'),

"אל יתן למוט רגלך" (תהלים קכ"א, ג') להריגה למייט, "אל ינום שמרך" (תהלים קכ"א)

"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א, ד'),

"ה' שמרך ה' צלך..." (תהלים קכ"א, ה')

"ה' ישמרך מכל רע" (תהלים קכ"א, ז') מעשו הרשע ומלבן, "ישמר את נפשך" (תהלים קכ"א) ממלאך המות,

"ה' ישמר צאתך" (תהלים קכ"א) "ויצא יעקב מבאר שבע".

מזמור זה אותו אנו נוהגים לשיר בתפילת השלום – השבוע מתחבר לתפילה בעת הבריחה, אך באם אנו יוצאים עם אמונה בעזרה, הרי שהבריחה תיהפך ליציאה – הביטחון שבבריחה יעיד על יציאה בכבוד ולא על בריחה היסטרית, בריחה מבוהלת!

אכן הכתוב בהמשך הסיפור (בפרשה הבאה!) תעיד על בריחה - ובפרק לה' (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

 

נחזור ונעיין בחלום יעקב בעת יציאתו/בריחתו, חלם על סולם ובו מלאכי אלוהים עולים ויורדים. המדרש הידוע מבהיר שמלאכי ארץ כנען המלווים את האדם עולים למקומם העליון ומלאכי חו"ל הם אלו היורדים על מנת ללוות את יעקב ביציאתו אל עבר חרן, ברם המדרש הבא מפתיע בעוצמתו -

בראשית רבה, פרשה סט' - מה כת'יב למעלה מן העיניין "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים" וגו' (בראשית כח', יב') אמר ר' אבהו לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבאת מינקתו שחה עליו והיניקתו וברחו מעליו, כך בתחילה "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא ברחו מעליו ["והנה ה' נצב עליו"].

המלאכים שבפסוק הופכים לזבובים - האם הזבובים מסמלים אויב ממש או סמל של מאבק שכלי?

נראה כיצד ר' יצחק עראמה – (מאה 14, ספרד, עקידת יצחק בראשית שער כה') - "...משל לבן מלכים המוטל בעריסה והיו זבובים שוכבים עליו שעד הנה עם שהיה מכיר את בוראו דרך עיונו משיג השגות מה בהשגתו ובהנהגת העולם עדין היו קצת זבובי מות המתילדים מעפושי השכל האינושי ועיוניו שוכבים עליו ומבדילים בינו ובין האמיתות בהם והיו מיחסים אותם למלאכי אלהים עולים ויורדים בו, לפי שהמחשבות העיוניות בכלל ראוי ליחסם כן... "

כלומר – המאבק בחלום הוא בתוך האדם בין יצר השכל להבהיר דברים והחלום נועד לאפשר לאדם להבין, מתי עליו להפעיל את השאלות השכליות ומתי להפעיל את עניין הרגש! או מתי לדחות שיקולים שכליים כמתעתעים.

ברם ישנה פרשנות נוספת אותה הציע פרופ' שלום רוזנברג – הוא קורא את המדרש כמאבק בנצרות, (טור, עיתון מעריב לפרשת ויצא, התשע"א)  וזה לשונו –  "...רבי אבהו חי בקיסריה, מקום מושבו של הממשל הרומאי שראה בו מנהיגה ונציגה של היהדות. בקיסריה ישב גם הבישוף הנוצרי, ואכן היחסים התיאולוגיים עם הנוצרים היו בעייתיים. ר' אבהו היה חייב להיאבק נגד הפרשנות הנוצרית שראתה בכל טקסט מקראי ובכל מצווה שבטלה, רמזים למשיחיות ש"התממשה". נדגים זאת באחת מאמרותיו (שמות רבה כט, ה) המבוססת על דברי ישעיה (מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. את הפסוק הזה מפרש רבי אבהו, לדעתי בהשפעת ריש לקיש רבו: "אֲנִי רִאשׁוֹן שאין לי אב, וַאֲנִי אַחֲרוֹן שאין לי בן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים שאין לי אח", 'אח' כלומר שותף באלהות,"פרסונה" בשניות או בשילוש. ריש לקיש הציג זאת, לדעתי על בסיס מסורת קדומה, במילה 'אמת'. 'אלף' האות הראשונה, 'תיו' האות האחרונה ו'מם' האות האמצעית המביעה 'וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים'. שמעתם וודאי את הביטוי הנפוץ בעולם המערבי, 'אלפא ואומגה'. כאן לדעתי אחד משורשיו. ..
באמרה זו התייחס ר' אבהו לנצרות. לדעתי, במשל הזבובים התייחס ר' אבהו לרומא. למדרשו שורשים חז"ליים קדומים. המלאכים העולים ויורדים הם שרי העמים, ובעצם המלכויות השונות, ובראשן המעצמות השולטות על העולם, בבל, פרס, יון, רומא וכו'. המעצמות עולות לשעה או לשעות, ויורדות מבמת ההיסטוריה. ב"שלב" מסוים הן תרדנה, תאבדנה את מרכזיותם, כשבדרך יפגשו את המלאכים העולים. כשהקב"ה יתגלה המעצמות כולם ייעלמו, כזבובים הנבהלים מהמינקת המתקרבת לעריסת בן-המלך. בן המלך, עם ישראל שהשתחרר משלטון המלאכים-זבובים...."

קריאות אלו – מאבק פנימי או מאבק חיצוני, מאפשרים את קריאת פסוקי התורה כמסר לתורת חיים! כיצד בקוראינו את הפרשה נשאל ונלמד בעצמנו – כיצד אנו אישית מבינים את התנהגותו של יעקב!

נצא עם יעקב ונבחין שהתנהגותו מעידה על בריחה – וזה דפוס התנהגות של יעקב!

ביציאה מכנען -

בראשית פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

ובעת החזרה נאמר במפורש (בראשית לה'): (א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ... (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

וכן מפורש בדברי הנביא (הושע יב') ופסוקים אלו נקראים כהפטרה לפרשה -  

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: (יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

והמעניין שיציאתו מחרן, לאחר התגלות מפורשת של האל, בכל זאת מבוטאת כבריחה כלומר, יעקב עובר מבריחה לבריחה – הבריחה ניכרת כדפוס התנהגות של יעקב, גם מלבן – ברח!

בראשית פרק לא  (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:

נראה כיצד סוגית הבריחה עולה לדיון הלכתי במדרש – (במדבר רבה, פרשה כג', א') "הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת ?

כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט.

אמרו רבותינו: מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות מה אתה אומר נברח?

והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז ולי אתם שואלים ? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) "ויברח יעקב" וכן במשה (שמות ב) "ויברח משה" וכן בדוד (שמואל א', יט') "ודוד ברח וימלט" וכה"א (ישעיה כו) "לך עמי בא בחדריך", אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) "נחש שרף ועקרב", ולא הנחתי אותם להזיק אתכם לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם מנין ממה שקרינו בעניין "אלה מסעי". "

מדרש זה לומד מהתנהגותם של אבות האומה – הלכה למעשה, הרב שחי בציפורי מבין שהרשויות רודפות אחר יהודים, אין הרב יודע במה חטאו, האם חטא כנגד הרשויות מחייב העמדה לדין או שעליו להעלים עין. מתלבט הרב כיצד לנהוג ומלמד אותם לחקות את מעשי האבות.

דומה שהמסר עובר – על בן המסורת לשאוב ממעשי האבות נורמות התנהגות. ברם בסוף הדרשה מצביע הרב על מציאות שונה, בעבר כאשר עם ישראל חסה תחת צילו של הקב"ה במדבר, הרי שלא רק שלא ברח, להיפך הגן ולחם כנגד האויבים.

לכן ברצוני לטעון שבמדינה ריבונית שלא כזמן גלות, עלינו לעמוד ולהגן ולא לברוח!

ברם השאלה החשובה – מה מסמלת הבריחה והאם באמת במדינה ריבונית אין מצב שעלינו ללמוד לסגת, ללמוד לברוח מעימות!

ניתן לומר - שמהותה של בריחה – מחייבת לראות את הבריחה כתיקון, טעית – תשלם ! בריחה כגלות לעיר מקלט!

וכפי שנראה להלן על גבול האבסורד – 'בריחה כשירה', 'אז ישיר' - 'אז יבדיל', עיר מקלט הוא התיקון 'שירה' של רוצח בשגגה ! כלומר, יש לי אפשרות של תיקון, מכאן שבריחתו של יעקב רצויה כתיקון למעשיו !

 

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תורה, פרשת בשלח רמז רמא') -  אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל המקומות בהם מופיעה המילה 'אז' שבתורה, "אז תשמח בתולה", "אז ידלג כאיל פסח", "אז תפקחנה עיני עורים", "אז ידבר יהושע", "אז תראי ונהרת", "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום", וכיון שחטאו חזר וקרעו שנאמר "בצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו",

רבנן אמרי כל פרקמטיא, סחורתו, של משה לא היתה אלא ב'אז', הצלת נפשו - ב'אז', "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים" וגו', קנטורו - ב'אז', "ומאז באתי אל פרעה", שירתו - ב'אז', "אז ישיר משה", אף הפרשת ערים - ב'אז', "אז יבדיל משה שלש ערים":

בלשון מדרש זה המילה אז מבטאת תרגום המציאות למטפורה חיובית, גם העונש על מעשה ידרש כשירת הים, הגאולה האישית היא בתיקון, לכן בלשון המדרש, כך נהג משה בכל צומת של חייו!

הסבר מרתק של ר' אברהם שמואל בנו של ר' משה סופר (בנו של 'החתם סופר', הונגריה מאה 19) בחיבורו 'שו"ת כתב סופר', (אורח חיים סימן קל"ו, סופה של התשובה בסוף דברים אלו ובו קישור לסוגיית נר חנוכה בבבלי שבת כא') -

...ומאז אמרתי לפרש על דרך זה, ילקוט פלא, בפרשת ואתחנן, "אז יבדיל משה שלש ערים" אין "אז" אלא שירה, דכתיב "אז ישיר משה", אמר משה עלי לשיר שכך עשיתי כשהרגתי המצרי דכתיב "ויברח משה", והוא פלא,

...ואני מוסיף ראיה מוכרחת מן התורה, דצווה ה' להכין ערי מקלט "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", בל יהרגהו גואל הדם, וכי קצרה יד ה' להציל מיד גואל הדם שלא יהרגנו, והרבה דרכים וסבות לפניו ית"ש (יתברך שמו) להציל אותו מיד גואל הדם, והוא אינו חייב מיתה ביד"ש (בידי שמים) הרי הכול יכול צווה שלא לסמוך על הנס, אלא ינוס ויציל עצמו בדרך הטבע וזו ראיה מוכרחת מה"ת (מן התורה),

ואחר הקדמה זו נבוא לפרש דברי ילקוט הנ"ל (הנזכר לעיל) שאומר, אחר שברח משה מפני פרעה, הרהר בלבו אולי זה חסרון בטחון דהו"ל (דהוה לי, היה לי) לבטוח בה' שיצילהו מחרב פרעה, ולא זהו דרך אמונה ובטחון בה' לכל אדם וכ"ש אחר שכבר מלומד בנס כזה שהציל ה' אותו ונעשה צוארו של שיש,

או כן הוא רצון ה' שלא ישים מבטחו בו לגמרי ויעשה כל מה שבידו ע"פ הטבע,

והיה תמיד מצטער על זה אם טוב עשה או לא

וכשאמר לו ה' "שלש ערים תבדיל לך לנוס שמה רוצח", ראה כי רצון ה' הוא שלא יסמוך אדם על הנס וראה למפרע כי טוב עשה והיה פיו מלא שיר, כי הלך דרך אשור, ועשה הטוב והישר בברחו מפני פרעה..." עד כאן דבריו.

דברי ה'כתב סופר' מסבירים מדוע יעקב הבין שעליו לברוח ולא לסוב לאחור ולהתמודד עם עשו בעזרת האל, כלומר, יעקב הבין שאין סומכים על הנס ואמנם ה' הבטיח שיעמוד לצדו אך אין זה אומר שהוא אינו צריך לעשות מעשה.

בכך דומה שישנו הסבר לכתוב 'ויצא יעקב' ולא 'ויברח יעקב', אכן, יעקב יוצא, יוצא מהשגחת אמו, מהסינור המגונן של אמו ויוצא מהשגחת השם, בעיקר יוצא מהתנהגותו שלו, וזאת, על מנת ללמוד להתמודד לבד, לעשות מעשה.

יציאה זו תהיה כ'שירה' ששר משה כאשר ברח ממצרים בשל הריגת איש מצרי בחמתו, למרות שידע מניסיונו שה' יעזור לו.

יוצא אם כן, שיעקב 'יוצא' בבריחה, הבריחה מתבקשת על מנת לא להיות תלוי בחסדי השם, עליו לפעול בעצמו, עליו ללמוד ולהתמודד.

קשה השפה - 'ויצא' ולא 'ויברח!

דומה הדבר בעיניי לכך שבצה"ל שלפני מלחמת יום כיפור לא תרגלנו 'קרב נסיגה' ואילו מיד לאחר אותה מלחמה, לפתע, תורגל 'קרב נסיגה' וקראנו לזה - 'קרב התקדמות לאחור'.

דומה ששיאה של ההתמודדות יהיה לכשישוב לארץ כאשר ישרה עם המלאך !

 

יש לצרף רעיון זה למה שהבאנו בשבוע שעבר, לשון המדרש 'אלוהים אוהב את נרדף'! האל רוצה לפתח 'תודעת נרדף'! כמו 'תודעת הגר'! החשש מפני האמירה - היהפוך כושי עורו?! לעיתים הנרדף בתסכולו חושב שמותר לו לשנות את עורו ולהפוך לרודף!

קשה לפעמים להבין שעל הנרדף להגן על עצמו ולקוף אך אל לו בשום פנים ואופן להפוך לתוקף, אסור להפוך לטורף!

ונעבור לעניין אחר – מבריחה לשבועה, מבריחה להתמודדות, לימים יעקב יבין שעליו להיאבק במלאך! כלומר – אין להמשיך לברוח, החזרה ארצה כנען אמורה להיות במודע!

הבריחה מובילה את יעקב להתנסות משלו, עליו לבנות 'גלעד – יגר שהדותא', עליו לכרות ברית עם לבן הארמי.

        האם זו ברית לדורות, כלומר ההתחייבות קיימת לעד?

 

המדרש (להלן) מציע שיח בין דורות, בעקבות ברית יעקב ללבן - בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

וזה לשון המדרש - בראשית רבה, פרשה עד', נב' – "עד הגל וגו' [ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה",] לרעה אין את עובר אבל לפרגמטיה אתה עובר.

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים ביקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהם "רב לכם סב את ההר הזה" (דברים ב ג),

פגע במואבים וביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות שלהם "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), שילח אל דוד כל המורע,

אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין.

אמר להם : רבותיי, לא באתי אלא ללמוד ואם תרשוני אני מלמד,

סיפר להם המעשה ששלח לו יואב, ולא הם פרצו הגדר תחילה "ויאסף אליו את בני עמון ועמלק" וגו' (שופטים ג יג) "וישלח מלאכים אל בלעם" וגו' (במדבר כב ה),

כמה איגרות כתב, ר' אייבו אמר שתי איגרות כתב אחת לאדומים ואחת למואבים,

ר' חנינא אמר אחת כתב הה"ד "וישב יואב" (תהלים ס', ב') חזר ולמד שלאדומים ושלמואבים הדא היא דכ' "למנצח על שושן עדות" (תהלים ס' א) לעדה שהיא מסיחה בלשונו שלאל, "מכתם לדוד ללמד" (תהלים ס') מכות ותמות לדוד "בהצותו את ארם" וגו' (תהלים ס', ב'), כתוב אחד אומר 'שמנה עשר' וכתוב אחד אומר 'שנים עשר אלף' (תהלים ס'), אלא ב' מלחמות היו.

וכך גם בתהלים, ס' (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: (ב) בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף:

המדרש שנערך בין המאות ג' – ה' לספירה, מתאר ארוע מימי דוד – מאה עשירית לפני הספירה, בו בעת הקרב מ ול מואב ואדם, עמים אלו מניפים את מול יואב שר הצבר מסמך של ברית המופיע בתחילת ספר דברים, בו נודע להם שעל ישראל חל ציווי להלחם נגדם!

האומנם דיון היסטורי לפנינו, או שהדרשנים מנסים להבין וללמוד על ואת התנהגותו של המלך דוד בשאלות – כיצד נהג דוד שלא כמצווה בתורה, כלומר הדרשנים מבינים שהכתוב בספר דברים היה אמור להוות קווי הנחיה להתנהגות דוד במלחמה.

דיום זה אינו נעצר בימי המדרש בתקופה הביזנטית אלא ממשיך ובא לידי ביטוי בימי הביניים בדיון בהשגות הרמב"ן כנגד ספר המצוות של הרמב"ם! כלומר גם בימי הביניים החכמים מנסים לברר האם התורה, מחייבת לעד!

אטען שיש בחברה הדתית לאומית כאלה שטעונים שחלק מהמצוות מחייבות לעד ואילו חלק – כמו היחס לגר, או איסור יציאה למלחמה כנגד עמים מסוימים אינו מחייב לדורות!

נעיין במחלוקת הרמב"ן ברמב"ם בנושא זה, עצם הדיון - האם הגלעד של יעקב, מחייב לדורות, יוכל לקבל מענה באם הציוויים הנאמרים בתחילת ספר דברים מחייבים, כלומר נמנים כחלק מתרי"ג המצוות. הרמב"ם אינו מונה מצוות אלו, סבר, שצווים אלו היו צורך השעה ואינם מחייבים לדורות.

הרמב"ן מעלה השגה על דרכו של הרמב"ם בנושא זה של הציווי לא להתגרות בבני מואב כצו לדורות.

לשיטת הרמב"ן, היחס המועדף לבני מואב בשל ברית יעקב עומדת להם כזכות, אחרת יקשה, מדוע דוד היה צריך לעמוד אל מול הסנהדרין (כדברי המדרש לעיל ב"ר עד') ולהוכיח את צדקת דרכו ומהן הטענות כנגד יואב –

ואלו דבריו – 'השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין' - עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, "ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט'), ובבני עמון (שם יט) "אל תצורם ואל תתגר בם", ובשעיר (שם ה) "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל". הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר.

וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם.

ואני תמה על כולם שהרי כתוב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה", וכתיב (שם) "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" וכתיב (שם) "לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה".  והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר "בארצנו" (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו.  וכן הרב עצמו (ריש שורש ג') הביא מלשון "מורשה קהלת יעקב", שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קיט א - ב) "מנוחה" זו שילה "ונחלה" זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה יב ב) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק.

ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש ה' אותם יירשו לעולם.

וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג ע"ש) שונין אותה, "אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע.  באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין, אמר להם: רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "רב לכם סוב את ההר הזה". ולא הם פרצו את הגדר תחלה "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק". פגע במואביים ובקש וזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן "אל תצר את מואב". ולא הם פרצו את הגדר תחלה, שנאמר "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי". עד כאן אגדה זו.

והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להימנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.

והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו "יגרה מדון" (משלי טו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם.

והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות לא) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

וכבר תמהו החכמים (עב"ק לח א - ב) למה אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים" ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה "אל תצר את מואב", אמר "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", ולא צוה כן במואביים ועמונים, מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן.

ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד.  אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילנו עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו "רב לכם", 'רב לך', אינו אומר, אלא "רב לכם", רב לך רב לתלמידך.

הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח דה"א יח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג) "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק".

ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח) "וימדדם בחבל", ופירשו (מדרש תהל' ז ה) שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב, נאמר "ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל". ושמואל אמר (ש"א יב) "וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם".      ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת "אל תצר את מואב", כמו שהזכרנו.  אבל במדרש תילים (ס) מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר "מן ארם ינחני בלק מלך מואב".

ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב יא] "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה", וכתיב [ש"ב ה ה] "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה".  והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א יא יו] "כי ששה חדשים ישב שם יואב" וגו', אמר לו הקב"ה: אני אמרתי "אל תתגר בם", ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך.

הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם.  והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם.  והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כח א) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס ב, וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון.  ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') "וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו]". עד כאן דברי הרמב"ן.

הרמב"ן אינו מסתפק במדרש אחד אלא מביא סדרה של דרשות המעידות שדוד נענש על צאתו למלחמה אסורה. הרמב"ן מלמד את דרכו 'נבל ברשות התורה', לעיתיםן אנו מכופפים את חוקי התורה בצורה לא נכונה.

אטען שעלינו ללמוד מפרשת יעקב – יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, הברית, ההתנגות הרצויה עם השכנים אינה בטילה. כפי שראינו בשבוע שעבר – יצחק אומר לאבימלך – ואתם שנאתם אותי... ובכל זאת, למרות השנאה – יצחק כורת ברית!

ומה נוכל ללמוד לימינו ? לצאת ו/או לברוח ? לכרות ברית עם ... או לברוח משבועת האבות ?

נלמד כיצד לצאת בבריחה, כלומר שהבריחה תהא כיציאה רבת רושם – יציאת צדיק עושה רושם, עלינו ללמוד שלעיתים יש לסגת.

יש לכרות ברית עם יושבי הארץ, אל לנו לטעון – הם שונאים אותי ולכן אין לכרות ברית, להיפך ממעשי אבות האומה נלמד כיצד עלינו לפנות אליהם ולכונן ברית – לחדש את ברית העבר!

מהפרשה להפטרה -

נחתום ברעיון יפה הטמון בהפטרה לפרשה מספר הושע, הנביא אף הוא מציין את מעשה יעקב כבריחה, אך מוסיף על הבריחה ובא בביקורת נוקבת כנגד שבט אפרים – שבגד בקב"ה וזה לשון הנביא - הפטרת פרשת ויצא - הושע סוף פרק יב' – יג'  - (יב', יג') וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר: (יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר: (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו: (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:...

מהי כוונת הפסוק בתחילת פרק יג'?

מפרש המדרש - דברים רבה (מהדורת ליברמן בנספח, מדרש מאוחר מהמאה השישית לספירה) אך כפי שמציין ליברמן עדות למדרש זה מופיעה בציורי קיר בבית הכנסת בדורא ארופוס – מאה השלישית לספירה, מכאן שרעיון המדרש קדום בהרבה מעצם הופעתו בכתב.

וזה לשון המדרש - "בפרשת 'בא אל פרעה' פ' ט"ו, הגדה.  - "כדבר אפרים רתת" (הושע י"ג ב'), אז"ל דבר זה לא נבא הנביא אלא על נחיאל, שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים, וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת ירובעל אשתו אז כפר בהקב"ה ובתורת משה ובנה ומסר עצמו לע"ז שעשתה איזבל בראש הר הכרמל, כדי להכעיס לאליהו שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל. וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו,

מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש. מה עשה, לקח שני אבני' בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי (במני) הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמ' לפניו, רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שגאית (שתמית) אותו רשע במעי הבעל. מיד צווה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת. וזה שאמר הכתוב "ואם יחבאו בראש  הכרמל משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים משם אצווה את הנחש ונשכם.  " (עמוס ט' ג')

על פי מדרש זה ישנו קשר בין חיאל לבין מעשי אליהו ומכאן מקומו של מעשה חיאל בבניית יריחו בטרם יסופר על מעשה אליהו בכרמל.

בכך נוכל להבין מדוע סיפורי אליהו (החל ממלכים א' טז', לד') פותחים בפסוק על בניית יריחו, "(לג) וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל  מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (לד) בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ <ובשגיב>  וּבִשְׂגוּב  צְעִירוֹ הִצִּיב  דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: פרק יז' (א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"  בעקבות המדרש נבין מה למעשיו של חיאל "בימיו" של אחאב?

בכך הפר את השבועה שנשבע יהושע (יהושע ו', כו') "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר  הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:" – 

אך מה פירוש הכתוב שבימיו, ימיו של מי הפרו את שבועת יהושע, האם הכוונה לימיו של המלך אחאב או שהכוונה גם לימיו של הנביא, כלומר האם הביקורת היא רק כנגד המלך או שמא הביקורת חלה גם על התנהגותו של הנביא?

בפשט, הכתוב מציין את בניית יריחו בימי אחאב, " בְּיָמָיו" אך בשל העובדה שמיד מתוארים מעשי אליהו, ניתן לומר שמילה זו מוסבת על שניהם. האם בימיו רק מציין את העובדה שחיאל הפר את ציוויו של יהושע או שמא ניתן לומר שהכוונה לאחריות הציבורית החלה על אחאב המלך וכן גם על אליהו נביא ה' במובן של סוגיית התוכחה בבבלי שבת נה' "כל מי שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה נתפס על ..." כלומר, בעל תפקיד, מעמד אחראי גם מבחינת התוצאה, העונש באם נעשה ללא מחאה מצד בעל התפקיד. במקרה שלנו האחריות לבניית יריחו מופנית לא רק כנגד חיאל כי אם גם לאחאב ולאליהו.

וכך גם כותב המדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריד):

"׳ויפסחו על המזבח אשר עשה, וכי הוא עשה והלא הם עשו, אלא, מלמד  שחיאל עשאו נבוב ושמו אותו בתוכו ואמרו לו כשתשמע את הקול מיד חתה האש אשר  בידך והדלק מתחתיו מיד זימן הקב"ה  נחש ונשכו ומת."

עיינו בציור קיר שבבית הכנסת דורא ארופוס    Dura-Europos Synagogue

בית הכנסת נחרב סמוך לשנת 253 לספירה  (זמנו של ר' יוחנן בירושלמי)

לוי גינצבורג, אגדות היהודים חלק ו עמ' 319 הערה 15

http://research.yale.edu:8084/divdl/eikon/subjects.jsp?subjectid=463

מציור זה אנו רואים את השתקפותם של המדרשים שהבאנו ומוכח מציור זה שהמדרשים המאוחרים מבטאים מסורת המצויה כבר במאה השלישית!

ראינו בפרשה כיצד בריחה הופכת ליציאה! ויתרה מזאת כיצד האדם הבורח חייב ללמוד מתי לשנות את התנהגותו ולחזור, להתעמת עם גורלו!

החזרה תעיד על חשיבות כריתת ברית עם האחר!

למדנו גם שמזמור תהילים ילמד – העזרה תבוא בהביטנו אל העבר, אל ההורים – מעשה אבות סימן לבנים/לבנות – סימן בבנים/בבנות!

הלוואי ונלמד בימינו אלו כיצד לנהוג בטוב בבני המיעוטים ואל חלילה ננסה להצר את רגליהם, יתרה על זאת עלינו כנרדפים, כבורחים להבין עד כמה קשה הבריחה ועלינו ללמוד ולכבד את אלו העומדים על דעתם!

 

שבת שלום!


פרשת תולדות שנת התעש"ה? 'שני גויים בבטנך' - על אהבה ושנאה בבית יצחק ורבקה, במשפחה ובין ישראל לעמים!

שבת שלום!

שבוע של אסון, רצח בבית כנסת בשעת התפילה, מראות ישנים בזמן חדש! הייתה תקווה שישנם קווים אדומים אך לשווא!

בימים מעין אלו אני נוהג להציץ בספרה של דליה יאירי שאיבדה את בעלה עוזי במלון סבוי (5/3/75). עוזי היה אל"מ והצטרף לכוחות שפעלו כנגד מחבלים שחדרו מהים לתל אביב.

ספרה הראשון שיצא בשנת 2006 קראה 'בואו ימים מפויסים'! בשיר בעל שם זה כתבה – "בואו ימים מפויסים.

אני פותחת חרכי התריס –

רואה אתכם קרבים

עם כלי נגינתכם

צלילים אשר ידעתי

בימי שגרה שמחה

שבים אל הרחוב

שלווה יורדת

ובבית האחרון –

בואו ימים מפויסים.

אני נועלת את הבית

למען לא תצאו יותר מכאן

הנה אתם אתי

במעגלי טוב,

ושוב שגרת ימים ברוכה

נגרת כמו דבש מתוק

שלוה זורמת."

לו נשכיל ליצור מצב בוא נתפייס, נוכל להציע פיוס. בשבת זו בא נתחיל לשמוע על לידת התאומים יעקב ועשו ונהלך עמם עד לירידה למצרים בסוף ספר בראשית, עד שנגיע לתולדות יוסף בנו של יעקב ושמו – בשיכול אותיות – פיוס!

נהלך בעקבות המשפחה ונברר בכאב כיצד נוכל להמתיק את גלולת הימים האחרונים, נשאל מה נוכל לקחת מן הפרשה לימינו אנו.

אזכיר קטע משיר נוסף של דליה יאירי – 'שיקוי בבכי מסכתי' בו היא פותחת בציטוט מדברי ר' נחמן מברסלב "כל הרוצה לחדש חידושים שיש בהם ממש – הוא צריך לבכות קודם".

וכך היא פותחת וחותמת את השיר –

"דווקא בימים שבהם היה בכי

יבשו המעיינות

נהיו צרים וחרבים

ולא נעשו מהם נהרות.

 

ואם ירגש הים, האם יקרא לנחלים ללכת,

האם ישוב לבלוע מימיהם

האם יחזיר לדמעותי הכוח

להתחדש ולהניע מילותי?                    ('תזמורת בגוף יחיד', הוצאת כרמל 2009)

מאורעות הימים האחרונים מחייבים בכי, תקווה בפי, שהבכי יניע מאגרי דעת, ילמד חכמה ונשכיל להימנע מפעולות נקם!

אשתף בעובדה שהשתתפתי בפנל בישיבת בני עקיבא שבקרני שומרון בנושא 'אתיקה ומוסר בעת מלחמה' – יחד עם אל"מ (מיל') רענן ברנר מח"ט שריון ואיש הימין ברוך מרזל.

הוויכוח המרכזי היה כנגד תפיסת הימין הקיצוני בה נאמר בשם היהדות שיש ומותר לפגוע בחפים מפשע ואין להאמין לכלל הערבים – כולם באים להורגינו. לשאלתי בדבר המסר העולה מספר בראשית והזכרתי את דברי הפתיחה של מארגן הכנס שציטט את הנצי"ב באומרו שספר בראשית נקרא 'ספר הישר' בשל התנהגותם של אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב שלמרות שנאתם את אורחות חיי העמים הגרים בשכנותם הם התפללו ואף התווכחו עם הקב"ה. נעניתי באמירה – אין מה ללמוד לימינו מספר בראשית.

פרשתנו מהוו דוגמה יפה למידת הלימוד שיש לעשות בקוראינו את דרך חיי האבות יצחק ויעקב. ובוודאי בעיון במדרש ובפרשנות.

אפתח בכך שהיינו אמורים לחגוג מחר בבוקר את בר המצווה של עידו תמיר, אך סבו, אברהם הלך לעולמו.

לו עידו היה קורא היינו שומעים - "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם": (בראשית כח', ז') לכאורה יעקב הוא ילד טוב השומע בקול הוריו, אך עיון בפרשה מלמד על מתח, בפרשה נמצא 'שמיעה בקול האם ודבר שקר לאב'!

משפחה מורכבת, בלשון המעטה! יעקב קונה את הבכורה מאחיו עשו וגונב לו את הברכה, משקר לאביו ומציית לאמו ולבסוף פסוק המנסה לתאר – בן מסור!?

מה עלינו לחשוב בקריאת הפרשה? ובעיקר במה נברך ונתברך?

 

יתרה על זאת, בקריאת ההפטרה הרגילה לפרשה (מחר ר"ח כסלו ולכן ההפטרה מציינת – 'מחר חודש') מובאים דברי האל (הקשים!) בפי הנביא מלאכי (א', ב' – ג') "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהֹוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר."

הקב"ה מכריז ואומר – אני אוהב את יעקב ושונא את עשו, והנביא לא מוחה! הנביא אינו מתווכח! האם עלינו לקבל את דרכו של האל וגם עלינו לשנוא את עשו!   

בהמשך הספר ייאמר בפי הנביא הושע, ה' שונא את האדם המגרש את אשתו, כלומר ישנה סיבה לשנאה, אין כוונת ה' לשנאה תהומית, אלא שנאה בשל התנהגות לא רצויה  – "(ב', טז') כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ:"

המדרש בשיר השירים מוחה בדרכו באמירה האלוהית שה' שונא את עשו!

המדרש מתאר כיצד הקב"ה מעונין לתת את התורה לבני ישראל אך דורש ערבים. העם מציעה את האבות כערבים אך אומר המדרש שה' כועס, לא מסכים עם התנהגותם ולכן אינם ראויים לשמש כערבים,

ומהי (בלשון המדרש) הטענה האלוהית כנגד יצחק? – שהכתוב מעיד עליו שהוא יצחק, אהב את עשו ולא את יעקב! המדרש מצטט את דברי הקב"ה שאמר בפי הנביא מלאכי!

דומה בעיני שיש לטעון, עצם הנכחת תפיסת יצחק – אוהב את עשו, מעידה על ההכרה במתח, האדם יצחק, בשר ודם – אוהב את השנוא לה'! כלומר, מותר (יש) לחלוק על דעת ה'!

נעזר במדרש נוסף, המוביל מהלך המבהיר 'אלוהים אוהב את נרדף', כלומר המדרש מסביר – מדוע הקב"ה אוהב את יעקב, רק בשל העובדה שעשו רודף אחריו ורוצה לפגוע בו! המדרש מסביר שזוי כוונת הקב"ה בציווי על מיני הקורבנות (שור, שה, עז או בני יונה) – יש להקריב אך ורק בעלי חיים שבהתנהגותם הם מסמלים קורבן. עלי חיים שאינם תוקפים, טורפים, בעלי אחרים.

נראה לומר, שכוונת המדרש ללמד - 'אלוהים אוהב - את בעלי תודעת הנרדף', כלומר, אין הכוונה לקדש את הנרדפות ובוודאי שהנרדף, חייב ומצווה להגן על עצמו אך אל לו להפוך לרודף בתודעתו!

ואלו המדרשים עצמם -  

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א' א [ג] משכני אחריך נרוצה, א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקדוש ברוך הוא אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם,

אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם צריכין ערבים למה הדבר דומה לאחד שהלך ללוות מן המלך אמר לו הבא לי ערב ואני מלוה אותך הלך והביא לו ערב אחד אמר לו ערבך צריך ערב, הלך והביא לו ערב שני, ואמר לו ערבך צריך ערב, כיון שהביא לו ערב שלישי אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך,

כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם אני נותן לכם תורתי הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם,

אמרו - אבותינו עורבים אותנו, אמר להם הקדוש ברוך הוא אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר (בראשית טו) במה אדע, יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשו ואני שנאתיו שנאמר (מלאכי א) "ואת עשו שנאתי", יעקב שאמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה', אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם,

אמרו לפניו - רבש"ע נביאינו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם שנאמר (ירמיה ב) והרועים פשעו בי וגו' וכתיב (יחזקאל יג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם,

אמרו - הרי בנינו עורבים אותנו, אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הה"ד (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר (תהלים כט') ה' עוז לעמו יתן, בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב, הוי מה שנאמר (הושע ד) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, א"ר אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים, הוי מרפיון התורה שבכם נתפשו בניכם שנאמר (ירמיה ב) לשוא הכיתי את בניכם, כביכול גם אני בשכחה, מי יאמר ברכו את ה' המבורך לפני, לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם, שנאמר (משלי ט) כי בי ירבו ימיך.

אלוהים אוהב את נרדף!

פסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א פיסקא א - "שור או כשב או עז" כך פתח ר' תנחומא זו היא שנאמרה בקבלה על ידי שלמה: "מה שהיה כבר הוא... והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג' ט"ו), ... "והאלהים יבקש את נרדף", לעולם הקדוש ברוך הוא אוהב את הנרדפים את הרודפים,

ישמעאל רודף את יצחק אחיו "ותרא שרה את בן הגר המצרית..." (בראשית כ"א ט') שהיה זורק עליו חצים כמתלהלה היורה זקים חצים ומות [וגו'] ואמר הלא מצחק אני (משלי כ"ו י"ח וי"ט)

לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהב את יצחק, "קח נא את בנך" (בראשית כ"ב ב') א"ל אברהם אבינו רבש"ע יש לי שני בנים נתתה לי יצחק וישמעאל, א"ל "את יחידך" (בראשית כ"ב/) א"ל רבש"ע שניהם יחידים יצחק יחיד לשרה וישמעאל יחיד להגר, א"ל "אשר אהבת" (בראשית כב') א"ל וכי יש תחומים במעיים לשניהם אני אוהב, א"ל "את יצחק" (בראשית כב') ליצחק אני אוהב שהוא נרדף,

כך עשו רודף אחר יעקב "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א' י"א) אמר הקדוש ברוך הוא אוהב אני לנרדף ושונא לרודף, "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א' ג') אבל יעקב, "ואוהב את יעקב" (מלאכי א', ב'), למה, "והאלהים יבקש את נרדף",

דוד נרדף ושאול רודף, אמר הקדוש ברוך הוא: אוהב אני לנרדף ושונא אני לרודף, "קרע ה' את הממלכה ונתנה לרעך" (שמואל א' ט"ו כ"ח) לדוד, "והאלהים יבקש את נרדף", הרי בבני אדם שהקב"ה אוהב את הנרדפים, מניין אף בעוף ובבהמה,

את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא "ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א' י"ד) ולא צפור אחר - אמר הקדוש ברוך הוא הואיל שהם נרדפים, מהם מבקש אני קרבן "והאלהים יבקש את נרדף" – "שור או כשב או עז".

 

מכאן נעבור למסר הפרשה בנושא חינוך וכן בנושא קיום הברית בין ישראל לעמים בעקבות כריתת הברית של יצחק עם אבימלך.

בתחילת הפרשה, הכתוב מתאר שההורים חלוקים באהבתם, אך לפחות לא מתוארת שנאה - "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:" (בראשית כה', כז' – כח') ראינו לעיל שהקב"ה אוהב את יעקב ושונא את עשו. מה עלינו להבין מיחסי אהבה שנאה אלו?

אטען שהמסר יהיה, יש לקרוא קריאה ביקורתית – הן כלפי החינוך והעדפות ההורים והן את חובת הביקורת אף כנגד האל וכנגד שתיקת הנביא!

הברכה תהיה - באומץ לעמוד מול המערכת ולהשמיע ביקורת!

יבוא הר' שמשון רפאל הירש (חי בגרמניה במאה ה-19) – 'ויגדלו הנערים ויהי...' – הכול מתחיל בחינוך הילדים!

וכך מפרש, באומץ רב,  ר' שמשון רפאל הירש – "...בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג', יד'). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו..." (משלי כב', ו'). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם...

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם."

כלומר – ביקורת הכתוב היא כנגד חינוך לקוי של משפחת יצחק ורבקה! אפשר וצריך אחרת. פן זה נלמד מההתנהגות בתוך המשפחה ואילו מסופה של הפרשה נראה ונלמד, כיצד התנהגות יצחק לשכניו אמורה ללמד כיצד עלינו לנהוג עם השכנים – למרות שהם שונאים אותנו!

בפרשה ברית יצחק עם אבימלך, שחזור של ברית קודמת, ברית אברהם עם אבימלך (פרק כא' בסופו) וזאת בדומה לאברהם, לאחר שכמעט והכשילו באשתו, כאשר טען שזו אחותו ומיד אח"כ - ריב הבארות

נברר, עד כמה בריתות אלו מחייבות עד היום, האם מחייבות כמודל או כביקורת!

נהלך עם יצחק ונשמע את יצחק אומר – מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי? ובכל זאת יצחק כורת ברית!

בראשית כו' - (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: (יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת: (יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהֹוָה: (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר: (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהֹוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

(כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:

(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם: (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: (לה) וַתִּהְיֶין מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

אבימלך הוטעה לחשוב שרבקה היא אחות יצחק ולא אשתו, כאשר צפה מחלונו כיצד הם נוהגים, הבין שהם בני זוג ולא אחים, פנה ליצחק והוכיחו ולאחר זמן ביקש ממנו לעזוב את גרר – גירוש! יצחק נודד לנחל גרר ולאחר מכן לבאר שבע. והנה מגיעה משלחת, עם שר הצבא של אבימלך – יצחק אינו חושש ולהיפך, תוקף – מדוע באתם ואתם שנאתם אותי?

מתקיים דו-שיח בין יצחק לאבימלך – ולאחר מכן הפתעה, כריתת ברית!

יפרש רבינו בחיי בן אשר (ספרד, מאה 13) – "  "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם". הזכיר להם ג' ענינים:

האחד "מדוע באתם אלי" מגרר לבאר שבע שאני בו עתה,

השני, "ואתם שנאתם אותי" להצלחתי ולרוב המקנה אשר לי,

הג' "ותשלחוני מאתכם" כלומר מגרר שהייתי מתישב שם, שאמרתם לי: לך מעמנו.

והשיבו על שלשתם: אתה אומר: מדוע באתם אלי, ראו ראינו כי היה ה' עמך, כלומר "ראה" בזריעה, "ראינו" בבארות, בכל פעולותיך ראינו הצלחתך. ונאמר ... שלא נזיק זה לזה...

ומה שאתה אומר: "ואתם שנאתם אותי", ח"ו: אם תעשה עמנו רעה וגו'.

ומה אתה אומר: "ותשלחוני מאתכם", על התנהגותנו כתוב "ונשלחך בשלום", ואם כן מה תרעומות יש לך עלינו..."

ההפתעה בהתנהגות יצחק, למרות השנאה הוא מבין שיש לכרות ברית עם שכניו!

מכאן הפרשה עוברת ל'גניבת הברכה' ולשאלה המאתגרת – בקול מי עלינו לשמוע – בקול אבא או בקול אמא, מה היה קורה לו יעקב לא היה שומע בקול אמו?

כיצד נוכל להבין את התנהגותו של הבן יעקב?

פרק כז' -  (א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה {צָיִד}: (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: (ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי: (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ: (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:...

(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: (לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: (לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: (לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי: (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: (מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: (מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:...

הפרשנים במהלך הדורות מבהירים – האם דבר שקר היה בפי יעקב או שמא אך עקבוביות, תחכום לשוני – אנוכי, 'עשו בכורך'! כלומר אני יעקב ואני יודע שעשו הוא הבכור, אך לא כך כתוב.

ברצוני לשהשתמש בדברי הנצי"ב הלומד ממדרש – שהתנהגותו של יעקב הביאה לאסון במהלך הדורות וב'זכות' הפגיעה בעשו, נפגע עם ישראל בשושן הבירה בימי מרדכי!

"ויצעק צעקה גדולה ומרה" – אומר המדרש ולכן מרדכי יזעק זעקה גדולה ומרה

מסביר הנצי"ב – מדוע נענש?

מדרש (בראשית רבה סז' לד'): "כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה" וגו', אמר ר' חנינה: כל מי שאומר, הקב"ה וותרן  הוא יתוותרון מעוי (יופקרו מעיו), אלא מוריך רוחיה וגבי דידיה (אלא מאריך אף וגובה, כלומר שומר בלבו וממתין לשעה הרצויה), זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו ואיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" וגו'  (אסתר ד א).

מדרש זה מקשר בין צעקת עשו בעת גניבת הברכה לבין זעקת מרדכי בשושן, מעשה העוול שעשה יעקב הרי הוא תלוי ועומד, את העונש יקבל אחד מבני בניו הלא הוא מרדכי, המעשה שנעשה זקוק לעונש והוא בחללו של עולם עד בוא העת.

אך עלינו לברר , מקובל לחשוב שיעקב פעל כשורה-במצוות אמו, אילו לא שיקר והברכה הייתה ניתנת לאחיו עשו הרי שהיה מפסיד את הברכה. יעקב שמע בקול אמו "כיבוד אם!" אם כן, מדוע טוען המדרש שעליו או על צאצאיו להיענש? הרי נאמר "איש בחטאו יומת" ומדוע פוקדים אנו עוון האבות על הבנים?

יתרה מזו באם על יעקב להיענש על מה שעשה לאחיו וכי אין חמור מכך מה שעשה לאביו יצחק? הרי נאמר "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ברגע שנודע ליצחק שהוא ברך משהו אחר, הוא נתקף חרדה, מדוע המדרש מתעלם מפגיעה זו?

הנצי"ב (בפירושו "העמק דבר" על התורה, חי במאה ה-19, ראש ישיבת וולוז'ין) מקשה שאלות אלו ומציע הסבר המשתמש באנלוגיה מתחום הרפואה. ישנם תרופות חזקות המועילות לאדם חולה, ברם, באם אדם בריא ייקחם הרי שיסתכן בנפשו, גם החולה זקוק לתרופה במידה מדויקת. כך גם במידת השקר, השקר הרי הוא כסם מסוכן, יש לקחתו, אך יש להזהר, מותר לקחת תרופה זו רק במידת הצורך וגם אז יש לקחתו במידה.

יעקב נדרש בשל הנסיבות להשתמש במידת השקר, זאת בצו אמו, היה עליו לעשות זאת כנגד אביו יצחק, כחולה הנדרש להשתמש בתרופה חזקה, על כך בוודאי היה מייצר – לכן אין הוא נענש על כך שנאלץ לשקר את אביו.

ברם, בקשר לאחיו עשו, מחדש הנצי"ב, סביר מאוד שבאותו רגע שיעקב הבין שהוא זכה בברכה, הרי ששמח, וכאשר ראה את אחיו נכנס לבית אביו והוא הצליח לצאת בלא להיתפס, באותו רגע נהנה מאוד שהצליח לפגוע באחיו, על כך מגיע ליעקב עונש. ההנאה מהשקר היא באנלוגית הרפואה, שימוש בסם מסוכן ללא צורך ובשימוש שכזה נפגעים.

הנצי"ב לומד זאת מהמדרש המפרש את הפסוק "ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת ..." זה יצא וזה נכנס. כיצד? אלא מי שנתון באורה אינו רואה למי שנתון בחשיכה, אבל מי שהוא נתון בחשיכה רואה למי שנתון באורה. עשו בא מן השוק מהאור לתוך הבית החשוך ולכן לא ראה את יעקב המצוי בבית בחשיכה ואילו יעקב ראה את עשו הבא מהאור ונטמן אחורי הדלת, באותו רגע מסביר הנצי"ב, סביר שיעקב נהנה מהעובדה שהצליח ל"סדר" את עשו ועל כך מגיע לו עונש.

דומה שהנצי"ב מפרש את המדרש בבראשית רבה כך: מעשה יעקב אינו אמור ללמדנו שיש לשקר או ניתן לשקר אלא שלעיתים אין ברירה אלא לשקר, אך, בכל מקרה הרי שאסור ליהנות מהשקר. יעקב המשקר את אביו עושה זאת בכאב, אך יעקב המשקר את אחיו-עשו סביר שנהנה ועל כך מגיע עונש, זאת כדי ללמד את האדם עד כמה יש להימנע מהשקר!

כלומר ישנם מצבים קיצוניים בהם אנו מחליטים לפעול בניגוד למקובל, עלינו לזכור ולהעמיד לנגד עינינו את המקובל, על מנת שהתנהגותנו זו, לא תהא לנו כהרגל ובוודאי שלא ליהנות מהמעשה.

לסיכום – הפרשה מצביעה על המתח ביחסי הורים ילדים, מי אוהב את מי? וכך גם האב העליון – אלוהים, את מי הוא אוהב ומדוע?

למדנו שאהבת האל היא למען הנרדף? יש להיזהר מלהפוך לבעל תודעת רודף, מכאן הפרשה מלמדת עד כמה החינוך לדור הצעיר צריך להיות מותאם לנפש הילד.

כך גם במערכת יחסים עם שכנים יש להתאים לשכנים, אל לנו להישאר אויבים זה לזה ועלינו לפתוח פתח, לכרות ברית עם השכנים.

מעל לכל עלינו להבין שההיסטוריה מלמד כיצד יש לנהוג, אין המעשים חוזרים במדויק, אך התורה כתורת חיים מהווה מודל התנהגות!

שבת שלום!

אחתום בדברי רש"ר הירש – על התקווה לברית בין בני יעקב לבני עשו, מה היה, אילו חינכו אחרת – "...עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך.." לו יהי....

 

 

 

 


פרשת חיי שרה - שנת התעש"ה? לספוד לשרה ולבכותה או לבכות לשרה ולספדה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת חיי שרה שנת התעש"ה?  לספוד לשרה ולבכותה

(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: (ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: (בראשית כג')

מותו של אדם צפוי, זמן המוות הוא המביא את האדם לתהייה ולזעזוע. מותה של שרה מביא את אברהם להספיד ורק לאחר מכן לבכות!

נהלך בעקבות דברי הרב יוסף סולוביצ'יק ('מן הסערה' תשס"ד) בפרק "לספוד לשרה ולבכותה". תוהה הרב מדוע אין הסדר הרגיל, ראשית בכי ורק לאחר זמן הספד. מסביר הרב סולוביצ'יק שמערכת היחסים בין אברהם לשרה היה לא רק של זוג רגיל בעל ואישה אלא כשותפים בהנכחת גילוי האל בפני כל באי עולם, אברהם ושרה כזוג הביאו לעולם את שלשלת המסורת. לא רק אברהם לימד את הבריות אלא גם שרה, בדבריו מצטט את המדרש (בראשית רבה פרשה לט', בעיבוד) " "ואת הנפש אשר עשו" (בראשית יב', ה') ר' לעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסים הם כל האומות לברוא יתוש אחד, אין יכולין לזרוק בו נשמה, ואם כן כיצד אומר הכתוב "ואת הנפש אשר עשו", אלא אילו הגרים, אם כן היה צריך להיכתב שגיירו, למה נכתב שעשו? אלא ללמדך, שכל מי שמקרב את הגוי כאילו בראו, ובכל זאת מן הראוי היה לכתוב 'שעשה' אברהם, למה נכתב בלשון רבים – שעשו? אמר ר' חוניה אברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים."

כאיש ההלכה רואה הרב סולביצ'יק את אובדן שרה כאובדן שותפתו, זו שמנחילה את המסורת ומגיירת את הנשים ורק בשלב השני הוא מבין שאיבד את בת זוגו!

וביתר דיוק אומר "התורה מספרת לנו, כי אברהם התאבל תחילה על מותה של אמה של המסורת, ואחר כך על מותה של רעיה נהדרת, אשר בלעדיה יהיו חייו אומללים, עגומים ומשמימים." בדבריו הוא ממשיך ומציין שאברהם היה "בעל אישיות חזקה ואמיצה הבכי והיבבה הם לכאורה מתחת לכבודו של אדם גדול"! ומיד מביא את דברי הרמב"ם שמחד אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי ומאידך 'כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי'! (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל יג', יא' – יב')

כדברי הפסוק מיד לאחר זמן ההספד וזמן הבכי, אברהם קם לנהל משא ומתן על חלקת קבר! הדמעות והצער לא היוו מכשלה! האומנם כך יכול לנהוג אדם, האומנם זו דרכה של ההלכה?

נראה בעיניי שתיאור זה יכול להיות מובן רק בשל העובדה שהוא שב מעקידת בנו! רק אדם שכשל וניסה לעקוד את בנו והיה צריך לשמוע קול מן השמיים שימנע ממנו מלבצע את הפקודה, רק הוא יכול לשלוט ברגשותיו! לא, אין זו שליטה שכלית כי אם שליטה טראומטית! הרי הוא מתקשה/יתקשה להסביר את שתיקתו של אברהם בעת קבלת צו העקידה! 

רעיון זה מתבסס על דברי הגמרא (בבלי תענית ד' ע"א) – "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.

אליעזר עבד אברהם - דכתיב (בראשית כ"ד) "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

שאול בן קיש - דכתיב (שמואל א' י"ז) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו", יכול אפילו עבד, אפילו ממזר - השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.

יפתח הגלעדי - דכתיב (שופטים י"א) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי" וגו', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: (ירמיהו ח') "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם".

וכתיב (ירמיהו י"ט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי".

"אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה", "ולא דברתי" - זה יפתח, "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם..."

גמרא זו דורשת את דברי הנביא ירמיה כביקורת כנגד התנהגותו של מישע מך מואב, התנגדות לעצם הנדר ולקיום הנדר של יפתח, וכן על עצם המחשבה שה' ציווה לעקוד, לשחוט את יצחק!

וכך גם במדרש תנאיםספרי דברים, פיסקא קמח' "רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר (דברים ד', יט') "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", יכול שחלקם לאומות תלמוד לומר: (דברים כט', כה') "אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם".

רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר בו שלשה דברים: (ירמיה יט', ה') "אשר לא צויתי" - בתורה, (ירמיה יט', ה') "ולא דברתי" - בעשרת הדברות, (ירמיה יט', ה') "ולא עלתה על לבי" -  שיקריב אדם את בנו על גב המזבח,

אחרים אומרים: "אשר לא צויתי" - על יפתח, "ולא דברתי" - על מישע מלך מואב, "ולא עלתה על לבי" - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח".

האם נוכל לדרוש את דברי הפרשה כביקורת כנגד התנהגות אברהם, עצם היכולת לשלוט בבכי, להספיד ורק אח"כ לבכות, ומיד אח"כ לפנות לצורכי ציבור ולהיכנס למשא ומתן על קניית חלקת קבורה לדורות. על מנת לעדן קריאה זו אטען שהחשש היה שמא אנו נחשוב 'מעשה אבות סימן בבנים', כלומר, אל לא לאדם לחשוב שכך כל אחד ואחת צריכים לנהוג!

ותהייה נלוות – מה קרה לאותם גרים וגרות שגוירו על ידי אברם ושרי!?

סיפור על איש הלכה ר' שלום שכנא יצביע על אמירה נוקבת, מעין דברים אלו! ר' שלום שכנא לא השאיר אחריו כתבי הגות והלכה. אומרים, מספרים בשמו, שלא רצה להשאיר פסק שינהגו על פי הוראותיו, אלא רצה שכל פוסק יהיה עצמאי בחשיבה!

הסיפור הבא מסופר על מות בתו והספד בעלה הרמ"א: גולדה בתו של ר' שלום שכנא ורעיתו של הרמ"א, מתה בדמי ימיה (נולדה זמן קצר לאחר מות אמו של ר' שלום שכנא ונקראה על שמה, כבת עשרים הייתה במותה). הרמ"א קשר עליה מספד. קרא את הפסוק "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא". רעד עבר בקהל הנאספים. 'אפרש את דברי', אמר הרמ"א 'כאשר נתקללה האדמה בעבור אדם הראשון פייס אותה הקב"ה ואמר לה שבני מלכים ובנות מלכים יקברו בה. פקדו את האדמה, הנקראת ארורה, כמו שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", ובהצביעו על המת המוטל לפניך, המשיך: 'וקברוה, קברו אותה, כי בת מלך היא, בת אדם גדול, מלכי רבנן'.

מספרים כי לאחר מותה של אשתו בקש הרמ"א את חותנו שיתן לו את בתו השניה לאישה, סירב ר' שלום שכנא 'ההספד שהספדת את רעייתך הוא המעכב'.

שאל אותו הרמ"א: 'כלום לא הספדתי אותה כראוי ?'.

ענה ר' שלום שכנא: 'ההספד היה יפה, יפה מדי. בן אדם שהיה בכוחו להמציא בשעה שמתו מוטל לפניו דרוש חריף כזה - מעיד על עצמו כי האבל והצער על הפטירה לא נגעו בפנימיות נפשו. לא, לא אתן לך את בתי השנייה לאישה'. "

הספד הרמ"א – ר' משה איסרליש, לאשתו היה 'הספד טוב מדי'! ולכן מנע ר' שלום שכנא את נישואי בתו השנייה לרמ"א! על האבל להיות אבל!

מתוך: - 'סיני' כרך ק' כרך ב' תשמ"ז בסוף מאמרו של טוביה פרשל - 'רבי שלום שכנא מלובלין' עמ' תש' (ההספד מובא בקונטרס 'ירח האיתנים' - בפרשת כי תצא - לר' אברהם מבוהסלב, שנדפס עם הספר 'איתן האזרחי' לר' אברהם כהן רפפורט. ועיין בספר 'מעלת יוחסין' לר' א. ז. מרגליות עמ' ה': 'מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים' לר' צבי שלעז מהדורה מצולמת, ניו יורק 1955, עמ' 55 - 56, י. קרפל 'דער רמ"א און דער בישאף' פשמישל 1924 עמ' 9 - 10, מ. ליפסון 'מדור דור' כרך ג' מס. 1881)

כך יש לנהוג - לבכות ל... ולספדה!

נחזור לדברי הרב סולוביצ'יק, בבואו לבאר את קימת אברהם 'מעל פני מתו' – כותב: "נראה שבמשך תקופת זמן כשלהי לא יכול היה אברהם לדון עם בני חת בשאלת הקבורה. הוא לא יכול היה לרכז את מחשבותיו, לתכנן או להיכנס למשא ומתן...." כלומר, לאברהם האבל, יש אובדן אישי ותגובה רגשית האוטמת ואינה מאפשרת לקבל החלטות שכליות!

יתרה על זאת – בבואו להסביר את דין האונן, אותו אדם הממתין לקבורה בעוד מתו מוטל לפניו וכידוע פטור מן המצוות. אין הוא מנמק פטור זה בכך שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אלא אומר – "משום שלמשך תקופה קצרה איבד האבל את חירותו, את יכולתו לקיים את הנורמות הדתיות... האדם מועד ונופל.... הוא איננו יכול לשאת את עצמו. התורה ביקשה שהאבל ישקע לחלוטין בתוך יגון ויאוש." (מן הסערה עמ' 68)

 

 

 

 

 

 


פרשת לך לך שנת התעש"ה? מדוע נבחר אברהם ומה עלינו ללמוד מהתנהגות?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת לך לך שנת התעש"ה? מדוע נבחר אברהם ומה עלינו ללמוד מהתנהגות?

אצטט את דברי מיקי רוזן רבה של יקר (שהלך לעולמו לפני כמה שנים) שעמד ודרש לפני כמה שנים בליל שבת 'לך לך', בקטמון הישנה ואמר – 'אין כאן אחד שיכול לטעון שהוא בן אברהם, אולי נוכל לטעון שאנו בני נח'! המשיך והסביר - הרי לא אירחנו 'לא יהודי' בביתנו בשנה האחרונה, כלומר כל אחד בנה/בונה תיבה כנח בשעתו ומסתגר! אין אנו  מבינים שבאחריותנו להזמין אורחים כפי שנהג אברהם! נוהגים אנו כמעשה נח – הסתגרות בפני הכלל!

דומה ואקווה שאין הדבר נכון בקהילה זו, מוקירים ומכבדים אנו את האחר עד כדי הזמנתו/ם לאירוח!

בחתימת הפרשה יבורך אברם בתוספת האות ה' – אברהם – אב המון גויים! ברכתו, ברכתנו תהא בכך שאין הוא מתרכז בעם אחד אלא יהווה מקור ושורש לגויים רבים.

הבוקר בחשיבה על מבנה הפרשה – פתיחה, במסע לך, לך! וחתימה בברית מילה, עלתה במוחי ההשוואה לרגע הכניסה לארץ, בתום ארבעים שנות נדודים, רגע לפני הכניסה עברו הגברים ברית מילה ואז יצאו למסע הכיבוש! בטוחני שהסדר אומר דרשני ומלמד שהכניסה לארץ, הכיבוש במהותו אינו מעיד על כוח פיזי, שהרי יש להימנע מסיבוכי ברית המילה, אלא, להיפך ישנה כאן הצהרה – הכיבוש, הכניסה לארץ היא אמונה! כך גם בפרשה, אברהם המל את עצמו ובני ביתו מעיד על אמונתו בבורא עולם.

אך, אל נקדים את המאוחר!

מדוע נבחר אברם להיות זה היוצא למסע! אין הכתוב המקראי מעיד על סיבה ויתרה על זאת בסוף פרשת נח מתברר שתרח הוא יוזם המסע לארץ כנען ברם התעכב בחרן! כמו כן לא ברורה סיבת הצטרפותו של לוט למסע לארץ כנען ועוד שאלות רבות –

כידוע המקרא משאיר, יוצר, פערים המזמינים את הקורא הדרשן למלאם ולבנות את תפיסת עולמו, או, לעצב על פי פרשנותו את זהותו! מהחיים לכתוב או מהכתוב אל החיים.

ברצוני להצביע על מקור המבהיר את בחירת אברם להיות זה שיוביל את משפחתו אל 'הארץ אשר אראך'. כוונתי לנוסח ספר היובלים, גם בספר זה סיפור אברהם הוא בעיקר בפרק יב' ומתחיל בפרק יא'. (אשתמש בתרגום של פרנקל הנמצא באתר 'דעת')

"(טו) וביובל השבעה ושלושים בשבוע הששי בשנה הראשונה לקח לו אשה ושמה יסכה בת נסתג מן הכשדים, ותלד לו בן, את תרח, בשנה השביעית לשבוע ההוא. (יז) וישלח השר משטמה עורבים וצפרים לאכול את הזרע אשר נזרע על האדמה, למען שחת את הארץ, לחמוס מבני האדם את תבואותיהם. (יח) כי בטרם יעמיקו את הזרע במחרשה לקטו אותו העורבים מעל פני האדמה. (יט) לכן קרא שמו תרח, כי התחרו בהם העורבים והצפרים, ויאכלו אכול את זרעם. (כ) ותחלנה שני הרעב מפני הצפרים, ואת כל פרי העץ אכלו מעל העצים. (כא) ורק בעמל גדול יכלו בימיהם להציל מעט מכל פרי האדמה.

[שנת 1870] (כב) וביובל התשעה ושלושים בשבוע השני בשנה הראשונה לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת ארם בת אחות אביו לו לאשה. (כג) ובשנה השביעית לשבוע ההוא ילדה בן ויקרא את שמו אברם כשם אבי אמו, כי מת בטרם הרתה לבן.

[אברם מציל את הזורעים]  (כד) ותפקחנה עיני הנער לראות בפשע הארץ, כי נתעו בשוא על ידי הפסילים והתועבה. (כה) ויורהו אביו לכתוב, ובהיותו בן שבועים התפרד מאת אביו לבלתי השתחוות כמוהו לאלילים. (כו) ויואל להתפלל אל הבורא כל היקום להצילהו משגיאת בני האדם, ולבל יפול חלקו בפשע ורשע אחרי התהלכו במישרים.

(כז) ויהי בימי הזרע לזרוע את הארץ, ויצאו כולם יחדו לשמור את זרעם מפני העורבים. (כח) ויצא אברם ביניהם, והוא נער בן ארבע עשרה שנה, ותבוא עדת עורבים כענן לאכול את הזרע. (כט) וירץ אברם לקראתם בטרם ירדו על הארץ, ויגער בהם בטרם יפשטו על הארץ לאכול את הזרע לאמור. (ל) אל תרדו הנה, שובו אל המקום אשר באתם משם, וישובו. (לא) ויעשו כן ביום ההוא לשבעה חבלי עורבים, ומכל העורבים לא ירד גם אחד על חלקת השדה אשר היה שם אברם. (לב) וכל העומדים עמו על השדה ההוא ראו כי גער לאמור העורבים שובו, ויגדל שמו בכל ארץ הכשדים. (לג) ויבואו אליו בשנה ההיא כל זורעי זרע, וילך אתם עד כלות ימי הזרע. (לד) ויזרעו את אדמתם ויאספו בשנה ההיא את תבואתם ויאכלו וישבעו.

[שנת 1891] (לה) ובשנה הראשונה לשבוע החמישי לימד אברם את חרשי העץ העושים את כלי הבקר. (לו) ויעשו כלי ממעל לארץ לעומת דרבן המחרשה, לשום עליו את משך הזרע ולהפילהו משם אל תוך מענית הזרע להסתר באדמה. (לז) ולא יראו עוד מפני העורבים, ויעשו כן בכל דרבנות המחרשות ממעל לארץ. (לח) ויזרעו ויעבדו את כל הארץ ככל אשר צוה אותם אברם, ולא יראו עוד מפני העורבים.

[אברם מפסיק לעבוד אלילים] [שנת 1910] פרק יב' (א) ויהי בשבוע הששי בשנה השביעית בו ויאמר אברם אל תרח אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני. (ב) ויאמר: מה בצע ומה תועלת מכל האלילים האלה אשר תשתחוה להם, הלא אין רוח בקרבם, כי אם קללת אלהים ותעתועי לב הם אשר אתם עובדים. (ג) עבדו את אלהי השמים, הנותן גשם והמוריד טל על האדמה, והעושה כל על הארץ, ובורא את הכל בדברו ונפש כל חי על פניו. (ד) מדוע תעבדו את אשר אין רוח בקרבם, כי מעשה ידי חרש המה, ועל כתף תשאו אותם. (ה) לא לעזר ולא להועיל, כי לבושת ולחרפה המה לעושיהם, ולעובדיהם מעשה תעתועים, אל תעבדו אותם. (ו) ויאמר אליו אביו: ידעתי בני ידעתי גם אני, אבל מה אעשה למשפחתי כי תתנני לעבוד אותם. (ז) אם אגלה להם האמת והרגוני, כי נפשם דבקה בם לעבדם ולברכם, החשה בני פן ימיתוך.(ח) ויגד את הדברים האלה אל שני אחיו ויחר אפם בו וידום.

[שנת 1925] (ט) וביובל הארבעים בשבוע השני בשנה השביעית בו לקח אברם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה. (י) הרן אחיו לקח לו (אשה) בשנה השלישית לשבוע השלישי, ותלד לו בן בשנה השביעית ליובל ההוא, ויקרא את שמו לוט. (יא) וגם נחור אחיו לקח לו אשה.

[שנת 1937] (יב) ויהי בשנת [השישים] לחיי אברם, היא השנה הרביעית לשבוע הרביעי, ויקם אברם לילה וישרוף את בית האלילים וכל אשר בו, ולא נודע לאיש דבר. (יג) ויקומו בלילה להציל את האלילים ממאכולת האש. (יד) וימהר הרן ויבוא להצילם, ותלהט בו הלהבה, וישרף באש וימות באור כשדים על פני תרח אביו, ויקברו אתו באור כשדים.

[אברם מגלה את האלוהים] (טו) ויצא תרח מאור כשדים הוא ובניו ללכת ארצה הלבנון וארצה כנען, וישב בארץ חרן. (טז) וישב אברם עם תרח אביו בארץ חרן שבועיים.

[שנת 1951] (יז) ויהי בשבוע הששי בשנה החמישית בו, ויקם אברם וישב בלילה בראש החודש השביעי להביט בכוכבים מן הערב עד הבוקר, לדעת מה דרך הרוח על הארץ בשנה ההיא. (יח) ויהי הוא יושב לבדו להביט, ויבוא דבר בלבו, ויאמר: כל אותות הכוכבים ואותות השמש והירח ביד ה' המה. (יט) למה זה אדרשם, ברצונו ימטיר יורה ומלקוש, וברצונו יוריד הגשם, והכל בידו. (כ) ויתפלל בלילה ההוא ויאמר, אלי אלי, אל עליון, אתה לבדך אלהי, ואתה בראת את כל, והכל מעשה ידיך, ובך בחרתי לאלהים. (כא) הצילני נא מיד המלאכים הרעים הרודים במחשבות לב האדם, לבל יסירו את לבבי ממך אלהי. (כב) ואל תתנני אותי ואת זרעי לעולם לסור מאחריך מעתה ועד עולם. (כג) ויאמר: האשוב לי אל אור כשדים המבקשים את פני לשוב אליהם, ואם אשב פה במקום הזה. (כד) הנחה את עבדך בדרך אמת לפניך ללכת בה, ולבל אתהלך בשרירות לבי אלהי.

(כה) ויהי כאשר כילה לדבר ולהתפלל, והנה דבר ה' בפי אליו לאמור. (כו) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. (כז) ואעשך לגוי גדול ועצום ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה בקרב הארץ (כח) ונברכו בך כל משפחות האדמה מברכיך אברכה ומקלליך אאור. (כט) והייתי לך לאלהים ולבניך ולבני בניך ולכל זרעך, ושמרתיך בכל אשר תלך אנכי אלהיך. (ל) אל תירא מעתה ועד כל דורות הארץ, אלהיך אני.

(לא) ויאמר ה' אלהים אלי: פתח פיו ושפתיו ופקח אזניו. ואחל לדבר עברית כלשון עמו. (לב) ויקח את ספרי אבותיו הכתובים עברית ויעתיקם, אז החל ללמוד בהם, ואבאר לו את כל דבר הקשה, וילמד בהם בימי ששת חדשי המטר.

[שנת 1953] (לג) ויהי בשנה השביעית לשבוע הששי וידבר אל אביו ויודיעהו כי יצא מחרן ללכת ארצה כנען לראות אותה, ואחר ישוב אליו. (לד) ויאמר אליו תרח אביו:

לך בשלום, אלהי העולם יישיר מעגל רגלך, ואלהים יהיה עמך ויגן בעדך מכל רע. (לה) ויתן לך חן ורחמים וחסד לפני כל רואיך, ואל ימשל בך אדם לעשות לך רעה לך בשלום. (לו) ואם תמצא הארץ חן בעיניך לשבת בה, הבה וקחני אליך, וקח עמך את לוט בן הרן אחיך לך לבן ואלהים יהי עמך.

פרק יג' (א) ויצא אברם מחרן ויקח את שרי אשתו ואת לוט בן הרן אחיו אתו ארצה כנען. (ב) ויבוא [ארצה כנען] ויעבור עד מקום שכם עד אלון רם. (ג) ויאמר ה' אליו לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת. ויבן שם מזבח ויעל עליו אשה לה' הנראה אליו. (ד) ויעתק משם ההרה, בית אל מים והעי [מקדם], ויט אהלה. (ה) וירא כי טובה הארץ ורחבת ידים מאוד וכי כל בה. (ו) גפן ותאנה ורמון, ואלה ועצים רעננים ואלונים וזיתים וארזים וברושים ועצי הלבנון וכל עצי השדה, וכי כולה משקה בהריה. (ז) ויברך את ה' אשר הביאו מאור כשדים אל ההר הזה...."

עיון בנוסח זה מצביע על נער שמגיל 14 מגלה את הבוקר, בלשון המדרש מבין שיש מנהיג לבירה! ומתחיל לעבוד את האלוהים. הנער מבין שהעורבים שליחי שר המשטמה אינם בלתי מנוצחים וניתן לגרשם ואכן שלא כשאר בני האדם – עומד אל מול העורבים ואח"כ ילמד את הזורעים לטמון את הזרעים באדמה ובכך ימנע מהעורבים מלאכול ולכלות את הזרע!

לאחר שסיים משימה זו פונה אל אביו תרח העוסק במכירת פסלים ומנסה לשכנעו להפסיק! אגדה הידועה ממדרשי חז"ל, על אברהם המנתץ את הפסילים באומרו הגדול השמיד, הרס את הקטן, וכאשר קונה מגיע/ה לקנות הוא משכנעו בדבר אי נחיצותם או בצורה נוקבת – אין כוח בעץ ובאבן! בנוסח המדרש תרח אביו מוליכו אל מנהיג הדור הלא הוא נמרוד והלה זורקו אל כבשן האש! פרופ' נחמה לייבוביץ נהגה לספר שכאשר הגיע קבוצת חיילים למפגש לימוד היא חילקה להם תנכי"ם ובקשה שימצאו את המקום בו אברהם מנתץ את הפסילים. רק לאחר כמה וכמה דקות כאשר האבדה אינה בנמצא – פונה ומבהירה, סיפור זה הינו אגדה, אותה סיפרה הגננת ובתודעת הילד המתבגר הרי שנוסח האגדה נמצא בתנ"ך עצמו! ולא כך! התנ"ך מותיר פערים למילוי!

נחזור לנוסח ספר היובלים – בהתאם לנאמר, ברורה ההחלטה האלוהית לבחור באברם! הרי הוא הנער בחר באלוהים ופעל למענו והאל משיב לו כגמולו. אברם מוכיח כלפי הציבור את מנהיגותו ואת יכולתו כנגד שר המשטמה ומגן עליהם מפני העורבים! כמו כן ברור מדוע לוקח אברם את לוט בן אחיו תחת חסותו – שהרי הדליקה שפרצה בבית אביו תרח היא זו שגרמה למות הרן אבי לוט, בכך אברם שומר על צאצא הרן וכן גם מקיים את צו אביו המבקש ממנו לקחת את לוט. תוספת מעניינת בנוסח היובלים, תרח מבקש מבנו אברם, לכשתמצא את המקום – תשוב לקחתני/ו אל עבר ארץ היעד – ארץ כנען!

נקודה שניה אותה עלינו לברר – שאלת היחס הראוי, הרצוי, לאומות העולם?

הנצי"ב מסביר בהקדמתו לבראשית שספר זה נקרא ספר הישר. זאת בשל התנהגותם של אבות האומה ביושר עם עמי האזור. למרות שנאת עובדי עבודה זרה, בכל זאת האבות טורחים ומתפללים לשלומם! בפרשה שלנו ניכר שאברם מתלבט, בתחילת הפרשה ביורדם מצריימה הכתוב מעיד שאין אברהם סומך על המצרים ולהיפך הוא בטוח שיהרגוהו בדבר שרה! בשל חששו הוא פועל בצורה פוגעת, מבקש משרה להכריז שהיא אחותו ומוסר אותה לידי פרעה! ועל זה נאמר 'ולאברם היטיב בעבורו', אטען שביטוי זה מהווה 'אירוניה/ציניות' כלפי התנהגותו!

מיד אח"כ בשומעו על נפילת לוט ואנשיו בשבי יוצא למבצע חילוץ ובשובו – יושב עם מלכי צדק מלך שלם וכן עם מלך סדום ומנהל עמם מפגש! מקבל ברכה! ומשאיר בידיהם את הרכוש ורק משחרר את הנפשות, פרט לשכר הנערים וחבריו – ענר אשכול וממרא! ובפרשה הבאה יתווכח עם האלוהים ויתפלל עבור בני סדום! אף יחסו עם הגר מורכב, מוכן הוא לשאת את השפחה המצרית ברם ברגע ששרה מבקשת, דורשת, לגרשה, נענה הוא לקריאתה! ואח"כ יחזירה ויגדל את בנם המשותף! ימול אותו ומיד בפרשה הבאה יכניס לאוהלו אורחים מאותם עוברים ושבים!

יחס זה לאומות העולם מעיד על התפתחות, חשש מחד ומאידך הבנה שהם חלק מהסביבה הקרובה ועליו למצוא דרך לחיות עמם. כך יקרה בעתיד בבואו לכרות ברית עם אבימלך – באר שבע!

בפרשה, ה' מבטיח לאברם ולזרעו את ארץ כנען – חמש פעמים, חזרה על הבטחה זו מעידה על חשש מאי קיום הצו או כדי להדגיש ולחזק את הצו!

אולי נזכרת ההבטחה שוב ושוב על מנת לעורר תהייה! – האומנם מגיע לנו, הכתוב מעיד בברית בין הבתרים שמועד קיום ההבטחה יהיה בעתיד, ומדוע – 'כי לא שלם עוון האמורי', כלומר לו יגבר עוון ישראל, אף אנו נגלה והארץ תקיא אותנו, ככתוב בספר ויקרא סוף פרק יח'!

חיזוק יחס זה לשכניו ניתן ללמוד מהדרשה על מקום מושבו של אברם, בעת ששמע על חטיפת לוט בן אחיו – הוא נמצא 'באלוני ממרא', ולמה דווקא שם ולא בשכנות לרעים האחרים ענר ואשכול? אומר המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ח ) - "ויגד לאברם העברי", רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן,

רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד,

ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר,

ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי,

"והוא שוכן באלוני ממרא", רבי יהודה ורבי נחמיה,

רבי יהודה אמר במשריא דממרא

ורבי נחמיה אמר בפלטין דממרא,

על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא,

על דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא,

ולמה נקרא שמו ממרא,

ר' עזריה בשם רבי יהודה בשם ר' סימון שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לימול הלך ונמלך בג' אוהביו,

אמר לו ענר כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך,

אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך,

אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו,

אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר, ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך הה"ד (בראשית יח) "וירא אליו ה' באלוני ממרא".

 

חברו, שכנו הפך להיות מליץ יושר לאלוהי אברם! צריך לשמוע בקול ממרא ולכן זכה שבמקומו יישב אברם עם בני ביתו.

נחתום בדרשה בדבר ריבוי העם – בפרשה אברהם מתברך 'ככוכבי השמים' וכן 'כעפר הארץ', לאחר העקידה מבורך אף 'כחול אשר על שפת הים' – וכך מפרש הרבי מסלונים (נתיבות שלום, ויצא) יש להבחין בין שלוש דרגות של ברכה בהן התברך אברהם: כוכב, חול ועפר.

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (בראשית פרק טו', ה')

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (בראשית כב', יז')

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. (בראשית יג', טז')

'כוכבי השמים' – 'כוכב נולד'!, מסמל/ים יחיד/י סגולה עובד/י ה', אבל אין להם שייכות זה לזה, וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים.

'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם מאוחדים כולם יחד הרי הם כוח עצום המגן על כל הבריאה מפני גלי הים. וכמו כן בישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, כוח האחדות מגן על הבריאה.

'עפר הארץ' תכונה הנושאת גם דבקות, כוח זה יש לו את כוח הצמיחה. מה שאין כן כוכבי השמים והחול אשר על שפת הים, שיש להם מעלות אבל אין בהם כוח צמיחה. וכל הבריאה מתקיימת מכוח הצמיחה של עפר הארץ.

אנו מתיימרים להיקרא בני אברהם, יומרה זו מחייבת אותנו להתנהג כאברהם וכרועיו; אם נקבל את הברכה כ'כוכבי השמים' או כ'חול הים', הרי שתפקידנו נטול קשר וחובה כלפי האחֵר; אך אם בורכנו כ'עפר הארץ' המביא לצמיחה, לתולדה, ברכה זו מחייבת התנהגות שלא תביא לצמיחת קוץ ודרדר או לענה ורוש ובוודאי לא להשתלטות יבלית כדברי 'נגה הראובני': 'אזרח' הוא יבלית כדברי המזמור: "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהלים ל"ז, ל"ה). חובתינו, זכותנו לדאוג לאחר ולרכושו.

ולוואי שדרכו של אברהם אבינו – 'אב המון גויים' - מידת החסד, תנחה אותנו ונקיים את דרכיו והוראתו לרועיו. הארץ מובטחת לנו בתנאי שנתאחד ונדון עצמנו ושכנינו בחסד, וננהג בחסד.

 

 


שבת שלום וחודש טוב! היום ר"ח חשוון.

בפרשה ישנם שני נושאים מרכזיים – סיפור המבול וסיפור מגדל בבל דור הפלגה. נתמקד בסיפור המבול ובמנהיגותו של נח.

חתימת פרשת בראשית עם הפסוק  - "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה: ומיד פרשת נח - אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:" (בראשית ו', ח' – ט')

האם ההכרזה שהאיש נח מצא חן בעיני ה' היא לחיוב ולתיאור מידותיו או כביקורת, על אחת כמה וכמה הפסוק הפותח את פרשת נח – 'בדורותיו'? כיצד עלינו להבין מילה זו?

ואכן המדרש אומר "יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים, משל למה הדבר דומה, אם יתן אדם סלע של כסף בתוך [מאה] סלעים של נחשת, אותה של כסף נראית נאה, כך היה נח נראה צדיק בדור המבול, יש דורשין אותו לשבח כיצד, לנערה שהיתה שרויה בשוק של זונות והיתה כשרה, אלו היתה בשוק הכשרות על אחת כמה וכמה, משל לחבית של אפרסמון שהיתה נתונה בקבר והייתה ריחה טוב, אילו היתה בבית על אחת כמה וכמה". (מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת נח סימן ו')

כיצד עלינו להתייחס לנח!

ביום חמישי בבוקר חגג איתי שוורץ את בר המצווה ומיצר אני על שלא נכחנו כולנו באירוע ולו כדי לשמוע את דבריו והבנתו את הפרשה. בדרשתו הנוקבת אמר – "אני לא התחברתי לשום דבר מהפרשה בגלל שלדעתי נח היה בנאדם לא טוב וגם אלוהים עשה הרבה שטויות ואיני מתחבר לאף אחד בפרשה. אלוהים עשה שטויות מכיוון שהוא לא נתן לבני העם הזדמנות להוכיח לטובה והוא ישר אמר לנח שהוא מביא מבול חזק. ונח לא אמר לאלוהים כלום ואלוהים הרג אנשים בלי כוונה טובה לפגוע ואני מרגיש שאלוהים יצא לא טוב ולא הוגן. "

הסברתי לו שהוא כיוון לדעת גדולים, אכן המדרש מבהיר שנח ניסה לתקן את בני דורו והסביר להם מה עליהם לעשות! עצם הדרשה מעידה על הקושי שאיתי מעלה בדבריו! וכן ביחס כנגד מעשה המבול עצמו.

עלינו לברר - מדוע ה' מסביר/אומר לנח מהי תוכניתו? נראה ש'הרמיזות' ישנן, אך, האם נח דואג לזולת, לאחר, לעולם, או שמסתגר בתיבה? אומר את הביטוי 'אחרי המבול'!

(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:  (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

מה מצפה האלוהים מנח? נעיין בדברי הנביא יחזקאל (פרק יד') – לדעתו דמותו של נח יחד עם איוב ודנאל (אי אפשר לדעת האם כוונתו לאותים אישי התנ"ך ובכל מקרה הפרשן 'הספורנו' מקשר בין נח בפרשה לבין נח שבנבואת יחזקאל.

ראשית דברי הנביא - (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (טו) לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה: (טז) שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה: (יז) אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יח) וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ: (יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ <דנאל> דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם:  (כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי ה'.

וכך מפרש הספורנו רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

על הפסוק (בראשית ו',ח') "ונח מצא חן בעיני ה'" משתמש בדברי הנביא יחזקאל ואומר:

"ונח מצא חן". להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה כאמרו: "ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו".       

וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז"ל: "עילם, והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד".  וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים עניין המדינות לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה.

כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקווה שיחזירם בתשובה כאמרם ז"ל: (ברכות פרק מי שמתו) "אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה".

הנביא יחזקאל טוען כנגד נח הבונה תיבה, מציל עצמו בלבד, זאת בשל אי עבודתו הציבורית, במבחן התוצאה נח כשל! דורו לא שב בתשובה כפי שיונה הצליח בנינוה! ולכן הספורנו מבאר את מציאת חן של אלוהים בנח כדרך להסביר מדוע בכל זאת הצליח נח להציל את משפחתו! הרי ה' לא רצה שהוא יציל בנים או בנות – אלא אומר הספורנו בשל מציאת חן קיבל נח את הזכות להציל את בני ביתו. מעניין להשוות את מציאת חן זו למציאת חן של ישראל בעיני המצרים ובשל מציאת חן זו הם המצרים השאילו לנו את כלי הזהב, כלי הכסף והשמלות וכולנו יודעים מה קרה עם הזהב וה... – בניית עגל הזהב והמשכן, היהדות המונותיאיסטית הפכה לעבודה מוחשית!

נחזור לשאלתו של איתי – מדוע אין נח מוחה, מדוע אין הוא פונה לאלוהים ואומר – איני שותף למהלך, איני נכנס לתיבה או אפילו איני בונה את התיבה?

אין זו שאלה אסורה, להיפך שאלה זו מופיעה בזוהר החדש לפרשה (תוספת לזוהר עצמו) !

אך כדי להבין את דברי הזוהר נקדים ונעיין בציווי האלוהי לצאת מהתיבה וכיצד נח ביצע את הצו! (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: (יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַוְצֵא {הַיְצֵא} אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ: (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ: (יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה: (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

מסביר הרב בני לאו (טורו בעיתון הארץ לפרשה בשנת התשס"ט) "לעומת נח הצייתן בכניסתו, מתגלה נח אחר, המשמיע קולות שונים עם יציאתו. צריך אוזן רגישה לשמוע את החריקות בהתנהלותו (בראשית פרק ח): וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ובני בניך אתך: ויצא נח ובניו ואשתו ובני בניו אתו.

"וידבר אלהים". זו הפעם הראשונה במקרא שמופיע הדיבור. עד עתה (שמונה פרקים) מופיעה עשרות פעמים אמירה של האל: "ויאמר אלהים". מה ההבדל בין "אמר" לבין "דיבר"? באמירה אין יסוד של דיאלוג. זוהי עשייה במעמד צד אחד. יש בתורה כמה פעמים שבה האמירה מופנית כלפי עצמי. כך, למשל, מתארת התורה בהמשך הפרשה שלנו את החלטת האלוהים להימנע מהענשת האדמה בחטאי האדם: "ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"..."

מעניין לשים לב שבצו להיכנס לתיבה – האל רומז, הפרידו בין הנשים לגברים, בעת צרה אין לקיים יחסי מין! ברם ביציאה מן התיבה האל מחלק לפי משפחות ואילו נח הצייתן, אינו מבצע את הצו ומשאיר את בני ביתו בנפרד. מסביר הרב בני לאו – נח חש שלאחר אסון כזה אי אפשר לחזור לשגרה, יש להתאבל על העולם שחרב!

יתרה על אמירה רמוזה בהתנהגות, יוצר, משחזר 'הזוהר החדש' את הויכוח, את הדיבור האלוהי לנח - וזה לשון הזוהר החדש (בתרגום מארמית) -  " מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו ואמר: ריבונו של עולם נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך!

השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: רועה שוטה! עכשיו אמרת לי כך?! למה לא אמרת לי בשעה שאמרתי לך: 'אותך ראיתי צדיק לפני' ואחר כך אמרתי לך 'הנני מביא את המבול מים' ואחר כך אמרתי לך 'עשה לך תיבת עצי גופר' - כל זה אמרתי ועיכבתי בעדי כדי שתתבע רחמים על העולם, ומאז ששמעת שתנצל בתיבה לא עלה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם ונכנסת לישב בתיבה וניצלת. וכעת כשאבד העולם פתחת את פיך לדבר לפני בבקשות ורחמים? "

מדרש זה מבהיר – שהדיבור האלוהי טוען טענה נוקבת - האל רומז לאדם, תתווכח, תגיב, איני רוצה ציות! הזוהר ממשיך ואומר – לנח היה ללמוד כיצד להתנהג מגדעון השופט! (כלומר אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך!) ומה אמר גדעון למלאך ה', כאשר זה התגלה בפניו ואמר לו 'ה' עמך גיבור חיל'! -  וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהֹוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהֹוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהֹוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ: (שופטים ו', יב' – יד')

וזה לשון הזוהר החדש "רבי אליעזר אומר היה צריך נח לדרוש מאלוהים רחמים על העולם שהרי האל אוהב את אלו שאומרים דברים טובים על ישראל, מנין היה לו ללמוד? מגדעון בן יואש שלא היה זכאי או בן זכאי ומשום שאמר דברים טובים על ישראל (נבחר) ומה הם הדברים בטובים שאמר - מה נכתב בו? "ויאמר לו ה' לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין" (שופטים ו') מהו "בכוחך זה"? דברים טובים שאמרת על בני יגרמו לי להציל את ישראל מיד מדין."

לכל מי שביקר בבית ספר לקצינים רואה במגרש המסדרים את הכתוב – 'וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן: (שופטים ז', יז') מה המיוחד במעשה גדעון? ראשית אין הוא מציית ומאמין לשליח האל אלא בוחן ומבקר! כלומר הזוהר מצביע על דמות מקראית שאמורה ללמד אותנו – כיצד עלינו לנהוג, אין לציית אפילו לא לצו האל, נח היה צריך להתווכח, כפי שיעשה זאת אברהם בשומעו את רצון ה' להחריב את סדום!

הזוהר ממשיך ומסביר מדוע בחר נח לשלוח את העורב ואומר – "דבר אחר העורב שבא מיהודה שנקרא עורב שנאמר "אנכי אערבנו", "הערב" כתיב בלא וא"ו."

נוכל ללמד מדרשת הזוהר – כיצד עלינו לנהוג? מה יש ללמוד מנח וכיצד יש לתקן את המעשה?

מעניינת מאוד ההוכחה מהתנהגותו של גדעון וכן על תפקיד העורב?! הערבות ההדדית בין בני אנוש מחייבת! הטבע אמור ללמד כיצד יש לנהוג – אנו ערבים זה בזה!

וכך כשאלה בשירו של גיורא פישר 'עורבים' – בספרו 'צירי חיים', הוצאת 'קשב לשירה' 2014

לַהֲקַת עוֹרְבִים שְׁחוֹרָה

קוֹרֵאת קְרַע רַע מוּל חָלוֹנִי.

וַאֲנִי מוֹדֶה לְגִילִי  שֶׁלִּמֵּדנִי:

שֶׁשָּׁחֹר לֹא רַע

קוֹלִי -

לֹא עָרֵב מִזֶּה שֶׁל עוֹרֵב,

וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיק חָשׁוּב

שֶׁאלוהים יַטְרִיחַ לַהֲקַת עוֹרְבִים

בִּמְיוּחָד בִּשְׁבִילִי.

האם יש להטריח עבורנו? האם יש לטרוח עבור האחר?

בין אמירה לדיבור – מהכניסה לתיבה וליציאה - 'ריח הניחוח'

ביציאתו של נח מן התיבה הוא בונה מזבח! מדוע אין נח מקריב על גבי מצבה? ומדוע נכתב שה' מריח ריח הניחוח – מהי ה' הידיעה?

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: (בראשית ח', כ' – כא')

וכך מבאר רבי שמשון ב"ר רפאל הירש  - (בדרך כלל נקרא עם שם אביו; רשר"ה) נולד בשנת תקס"ח (1808) בהמבורג שבגרמניה. בנערותו השפיע עליו מאוד רבה של העיר רבי יצחק ברנייס ('חכם ברנייס'), ששילב למדנות והקפדה במצוות עם פתיחות מסויימת למודרנה. בגיל עשרים עבר למנהיים ללמוד בישיבתו של רבי יעקב יוקב עטלינגר בעל "הערוך לנר", ולאחר שלמד זמן קצר באוניברסיטה נתמנה בשנת תק"צ (1830) לרבה של העיר אולדנבורג והמחוז, ושם החל להיות מעורב בוויכוחים בכתב ובעל פה עם יהודים שנטו לרפורמה. ..., נודע בעיקר פירושו לתורה שכלל תרגום התורה לגרמנית ופירוש רחב גם הוא בשפה הגרמנית, עם מגמה חינוכית מובהקת, אותו פירסם בפרנקפורט בשנים תרכ"ז-תרל"ח (1867-1878)

"...שנה שלמה הקדיש נח את כל כוחו - להצלת בעלי החיים; ועתה, ברגע הראשון של הגאולה, - הוא מקריב אותם לקרבן! ולקרבן זה יש חשיבות היסטורית עולמית; שכן, הפסוקים הבאים מעידים בפירוש, - שכל התפתחות הארץ והאנושות עד היום היא תוצאה של הקרבנות האלה, כביכול: תשובה ותגובה להם: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו" וגו'. עתה, מה היתה כוונתו של נח, עת בנה את המזבח והעלה את העולות? מה ביקש להביע במזבח ובקרבן, - אם בשכר זה הובטח לו קיום העולם עדי עד?

מבואר במקומות רבים, שהמזבח נבנה בידי אדם, - ובו הארץ, כביכול, מתרוממת אל - על...אנחנו רשאים להקריב רק על גבי מזבח, - העשוי אבנים אחדות; ואסור לנו להקריב על גבי מצבה, - העשויה אבן אחת, כלקיחתה מידי הטבע. אנחנו מצווים לבנות את המזבח; וגם אסור לנו להעמידו "על גבי כיפין ועמודים" (מכילתא כ, כד); המזבח קרוי "מזבח אדמה" (שמות כ, כא): עליו להיות מחובר לאדמה (זבחים נח ע"א) - כהמשך לאדמה. שכן, זה עיצומו של המזבח: בו מתרוממת האדמה אל ה' - בזכות מעשה האדם. לקחת אבן אחת ולהקריב על גבה, - פירושו: להישאר במעמד הטבע. ואילו המזבח הבנוי מסמל: התרוממות מעל למעמד הטבע והתעלות דרך יצירה אל מעמד האדם החפשי - כדי לעלות משם אל ה'. ובכן, שעה שנח בנה מזבח לה' - בארץ שניתנה לו שנית -, הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש: מעשה האדם ישים שם אבן על אבן, - עד תהיה כל הארץ הראל מקודש."

נוכל לפרש בדרכו שבעצם בניית המזבח השכיל נח להבין שתפקידו אינה רק להמשיך את הטבע ולהשתמש בקיים, אלא עליו לבנות משהו, ליצור, להבין שבאחריותו לבנות! עצם מעשה זה הביא לכך שה' – מריח את ריח ה-ניחוח!

כאן מסביר הרש"ר הירש מה כוחו של הריח ומה משמעותו!

"...ריח הניחח. "ניחח" הוא שם עצם משורש "נוח" (כדוגמת "ניצוץ" משורש "נוץ"), והוא מצוי רק בביטוי זה. "נח": תנועה שהגיעה אל המנוחה. "הניח": להביא אל המנוחה, לתת מנוחה; ומכאן בהשאלה: למלא משאלה, להניח את הדעת. כך: "יסר בנך ויניחך" (משלי כט, יז), "פני ילכו והנחתי לך" (שמות לג, יד). אך לא מצאנו שורש "נוח" בהוראת: סיפוק הנאה גשמית. ומכאן, שהוראת "ריח ניחוח" איננה: ריח נעים. רק פעם אחת מצאנו: "ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו, טז). אך דומה, שגם שם - ודוקא שם - הרי הוא מציין סיפוק רוחני.... - נמצאת זו הוראת "ניחוח": סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחר. "ריח ניחוח": ריח של סיפוק ומילוי משאלה, ולא: ריח ערב ונעים. "ריח" משורש "רוח". נזכור את הוראת "ריחיים": טחנה; והרי מכאן הוכחה, ש"ריח" מציין בעיקר - לא את פעולת חוש הריח - אלא את תכונת העצם, שריחו נודף. הריחים טוחנות הדק היטב; ומכאן הפועל "הריח": חלקיקיו הדקים של עצם נקלטים בגוף עם הריח. ריחו של דבר נודף, אם חלקיקיו הדקים מתנדפים. וזה כל עצמו של חוש הריח: חלקיקים דקים של עצמים רחוקים באים עמו במגע ישיר. חוש הטעם והמישוש חש בעצמים על פי מגע ישיר; חוש הראיה והשמיעה קולט רשמים מעצמים רחוקים; ואילו חוש הריח ממוצע ביניהם: העצמים רחוקים - כמו בחוש הראיה והשמיעה; אך חלקיקיהם נוגעים באבר הריח - כמו בחוש המישוש והטעם. משום כך אומרים "ריח" גם על הרגשה קלושה ביותר: "מריח מים יפריח" (איוב יד, ט); "מרחוק יריח מלחמה" (איוב לט, כה). נמצאת הוראת "ריח": הרגשת ביטוי קלוש ביותר.

הקרבנות הם "ריח ניחוח": הם ביטוי קלוש ורומז בלבד - להיענות לרצון ה'; הם מבטאים ברמז קלוש, - שרצוננו לעשות את רצון ה'. הקרבן עצמו עדיין איננו "ניחוח"; אך הוא "ריח ניחוח"; הוא רומז לנחת הרוח, שה' ימצא בחיינו; הוא רומז, שרצוננו לעשות את רצונו... והנה הוא אומר כאן "ריח הניחוח" - פעם יחידה במקרא. כל שאר הקרבנות מבטאים רק "נחת רוח" חלקית; שכן, אדם יחיד ותקופה יחידה לא יוכלו להשלים את הכלל כולו; משום כך: "ריח ניחוח". אך נח עמד בראש כל אנושות העתיד; קרבנו ביטא את כל המעשים, שהאנושות תעשה במרוצת כל הדורות; במעשים אלה יוגשם רצון ה', ותושלם נחת הרוח; משום כך היה קרבנו "ריח הניחוח": רמז להשלמת נחת הרוח שהאנושות תשלים לה'..."

לדעת הרש"ר הירש ריח הניחוח היא העדות שהאל מבין שיש כאן נחת רוח, האדם, נח מבין שעליו לפעול מעצמו!

נחזור לסיפור המבול – נח נדרש לבנות תיבה, מתברר שהצו היה על מנת לעוררו לתגובה, ברם הוא לא הבין ולכן נדרש העולם כולו לשלם את המחיר. ביציאתו מן התיבה הבין נח את מה שאמור היה לקלוט לפני המבול והוא מלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג! ובתקווה שננהג כראוי עוד בטרם העולם יחרב!

בחסידות נעזרים בדמותו והתנהגותו של נח על מנת להבהיר איזה סוג מנהיגות רצויה בעינינו - האם נוכל להבחין בין "איש צדיק" המסתגר בד' אמות ביתו, לבין מנהיג הדואג ומשפיע על החברה סביבו? 'צדיק של פרווה' לעומת 'צדיק של תנור'!

הפרשנות זו אף נסמכת גם על תיאור בניית התיבה ואומרת - אותו 'צוהר' הקיים בתיבה מלמד על מעבר בין 'צהר' – 'צרה' – 'רצה', בשיכול אותיות. מעבר זה מצביע על תפקידו וכוחו של המנהיג, הצדיק. ועל כל אדם ללמוד כיצד להיחלץ מצרה באמצאות הרצון!

 

"צהר תעשה לתיבה" – צהר תעשה לתיבה היוצאת מפיך, (בשם הבעש"ט), התיבה, הסיפור מהווה סמל למילותיו של האדם היוצאות מפיו. על האדם לתת את דעתו על כל מילה, כל כל תיבה היוצאת מפיו – וכן יש לברר כיצד ניתן להעיר, להאיר את הצרה כך שתהפוך לרצה, לרצון, כיצד בואה של  צרה ניתן יהיה להופכה לכדי מעשה המחייב נכונות ורצייה.


פרשת בראשית התשעה?

שבת זו פותחת את פרשות השבוע, מנהג יהודי בבל ניצח את מסורת יהודי ארץ ישראל! בארץ ישראל נהגו לקרוא לפי סדרים, כאשר סיימו לקרוא את התורה בשלוש וחצי שנים ובשמיטה פעמיים. יהודי בבל נהגו לקרוא בכל שבת – פרשה ובכך נהגו לחתום את התורה בשמחה תורה, כידוע בחוץ לארץ מציינים שני ימי חג ולכן חפשו ויצרו תוכן לחג 'שמיני עצרת' וליומו השני קרוא 'שמחה תורה'. בקהילה נוגים לקרוא שליש הפרשה כמנהג א"י אך לא לפי סדר הסדרים אלא לפי שליש הפרשה!

שבת היא שבת מברכים בשישי ובשבת נציין את ראש חודש 'מר חשון'! ומזל טוב למשפחת פראוור על חתונת בנם נמרוד לבחירת לבו מעיין וכן מזל טוב לאיתי שוורץ שיחגוג בר מצווה בבוקר יום חמישי!

נושאים מגוונים בפרשה –

א.      תפקיד הפסוק הראשון ונתחיל במילה 'בראשית' –

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (בראשית א', א')

מה פירושה של המילה הראשונה בתורה 'בראשית' ומה פירושו של הפסוק הראשון. כיצד תורגמה המילה 'בראשית'. אונקלוס (אחיינו הגר של טיטוס או עקילס הגר נכתב בתחילת המאה השנייה לספירה ונערך בבבל) פירש – 'בקדמין ברא ה'...'. תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (נערך לא לפני המאה השמינית לספירה) – 'מִן אַוְולָא בְּרָא ה'...' כלומר 'בתחילה'. תרגום ירושלמי מתרגם (כנראה תרגום נאופיטי/חדש, נמצא על ידי נזירים מומרים במאה ה1 או ה2 לספירה) – 'בחכמה ברא ה'...',

החידוש בתרגום השבעים תורגם הפסוק במשמעות 'אלוהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ' וזאת על מנת למנוע את הספק שקיים אל בשם 'בראשית' והוא זה שברא את אלוהים...
תרגום השבעים הוא תרגום יהודי לתורה ליהודי אלכסנדריה דוברי השפה היוונית והמסורת מייחסת את התרגום לתלמי השני מלך מצרים (פילדלפוס, מלך בין השנים 247-285 לפה"ס) מעשה המתואר בספר החיצוני 'אגרת אריסטריאס'. המלך הושיב שבעים (ושנים) מחכמי ישראל על מנת שיתרגמו כל אחד בנפרד ובכך תתברר מהימנות התרגום. בסיפור מתואר שכולם תרגמו בשווה אך לכול השבעים היו אותם שלושה עשר תיקונים, שינויים.
במסורת התלמוד (בבלי מגילה ט' ע"א) מופיעה ברייתא המתארת את מפעלו של תלמי –

[מגילה ט ע"א – ע"ב] גְּמָרָא [תַּנְיָא] , אָמַר (רב) [רַבִּי] יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ יְוָנִית, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, (בראשית א) "אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". (שם) "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". (שם בּ) "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". (בראשית ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", [וְלֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם"]. (שם יא) "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". (שם יח) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". (שם מט) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". (שמות ד) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא [בְנֵי] אָדָם". (שמות יב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". (שם כּד) "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ": ט' ע"ב] (במדבר טז) "לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". (דברים דּ) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". (שם יז) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, (ויקרא יא) "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה:


כל תיקון, שינוי בתרגום, מעיד שאף לחכמים היו שאלות מעין 'ביקורת המקרא', מהו 'בראשית' ? וכן, מדוע ה' בבריאה ובעיקר בבריאת האדם מדבר בלשון רבים, נוסח המראה, לכאורה, שהוא מתייעץ עם...

מעניין לציין תיקון נוסף של תרגום זה אף הוא בפרשתנו והוא בא לידי ביטוי בקידוש הערב!

תיקון לפסוק (בראשית ב', ב') "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:" המתורגם 'ויכל אלוהים ביום הששי ....וישבות ביום השביעי...', הביא את חכמי המדרש להסביר את כפל המעשה ביום השביעי, שלכאורה סותר זה את זה, כיצד 'ויכל', ה' גמר את מלאכתו בשביעי, ובו ביום 'וישבות' וכל זה ביום השביעי, וזה לשון המדרש: "אר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה", (בראשית רבה פרשה י', ט') כלומר זה כוחו של ה', עובר כחוט השערה ממצב למצב.

ב.      מכאן לשאלה רחבה יותר, לשם מה עלינו לכלול התורה את ספר בראשית, הרי יותר נכון (מבחינה לאומית) להתחיל בספר שמות במצווה הראשונה 'החודש הזה לכם ראש חודשים'?

סיפורי בראשית על מה ולמה – מהו המסר ? רבים המצטטים את דברי רש"י הפותח את פרשנות התורה במדרש תנחומא: - "בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב', ב') מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית', משום (תהלים קיא' ו') "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:" מדרש זה לכאורה מסיר כל ויכוח על בעלות על ארץ ישראל שהרי העולם בבעלות האל וברצונו... אך דומה שאין להתעלם מן הידיעה שה' אומר לאברהם בברית בין הבתרים 'כי לא שלם עוון האמורי' (בראשית טו', טז'), כלומר איני יכול להעניק לך, אברהם, את הארץ כל עוד האמורי חי בארץ. יתרה על זאת בספר ויקרא (יח', כה' – כח') נאמר "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם." מכאן יש לומר שהארץ ניתנה ליושב בה בתנאי שיקיים את חוקי ה', אין הארץ ניתנת ללא תנאים. הברקה שלמדתי מאיש חינוך דרק פרלמן על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' – ארץ ישנה חדשה או תל – אביב, לכתוב את שם הספר 'אל/על - תנאי - לנד', ארץ ללא תנאים או ארץ בתנאי ש... ביודעינו את קורות חייו של רש"י הלא הוא רבי שלמה יצחקי שנולד בטרוייש שבצפון צרפת 1040 וידוע שרש"י השתתף בצרות הכלל בגזירות תתנ"ו, 1096, מסע הצלב הראשון, בהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם ונפטר בשנת 1105. הרי שניכר שפרשנותו על התורה מכוונת לציבור היהודי השומע את טענות הנוצרים על בעלות על הארץ שבשמה יוצאים למסעי הצלב. רש"י בצטטו מדרש זה מכוון לומר 'כל אחד יבוא זמנו', גם זמננו יגיע. אכן אנו היושבים בציון מודעים לשאלת זכותנו על הארץ ודומה שכאן המקום להזכיר שהארץ ניתנת בתנאי ש... ולא, ללא תנאים, ויפה שעה אחת קודם בבירור התנאים !

אלטנוילנד – ארץ ישן חדש, תל אביב, אל/על תנאי לנד!!!

הסבר נוסף למשמעות ערכית שבסיפורי בראשית יבוא לידי ביטוי בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוואלאז'ין 1817-1893, בפירושו 'העמק דבר', היה לראש הישיבה בוולוזי'ן בשנת 1853) שהיא מרתקת וחשובה בעיני. הוא מסביר ומפתח מדוע ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'.

"...והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו ... צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומימיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה.

כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה  עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם.

ובמדרש רבה פרשת וירא (פמ"ט) נאמר: "על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "אהבת צדק ותשנא רשע", אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען, "על כן וגו' " והיינו ממש כאב המון גויים, שאף על גב שאין הבֵן הולך מישרים, מכל מקום, (עליך לפעול כ)שוחר שלומו וטובו.

וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברם ולוט כמו שנתבאר פ' לך לך.

וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שביקשו ממנו כמבואר במקומו.

ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולי ה'. מכל מקום דבר עמו דברים רבים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע"ד) 'קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים', עיין שם. ונתפייס עמו מהר.

וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד  לזה הספר שהוא ספר הבריאה ומשום הכי נקרא כמו כן 'ספר הישר' על מעשה אבות בזה הפרט."

כלומר, לדעת הנצי"ב עלינו ללמוד מספר הישר כיצד לנהוג עם החושבים אחרת, הן בתוכנו, לא לומר בשם ה' על החושבים אחרת שהם ... וכן עלינו ללמוד כיצד להתנהג עם האחר ואפילו עם השונא שהרי כולנו ברואי השם וכולנו נבראנו בצלם אלוהים.

ספר בראשית ופרשת בראשית מציבים בפני הקורא/ת, הלומד/ת שאלות, דילמות !

ידוע שבגישה המסורתית (עד לאחרונה!) לא נהגו לקיים שיעורי תנ"ך ולא בכדי, הקריאה מעוררת מחשבות...

(עיינו במאמרו של מרדכי ברויאר 'מנעו בניכם מן ההגיון' בספר 'מכתם לדוד', בר אילן תשל"ח' ובמאמרה של איריס פרוש 'מבט אחר על "חיי העברית ה’מתה’" : הבערות המכוונת בלשון העברית בחברה היהודית המזרח אירופית במאה הי"ט והשפעתה על הספרות העברית וקוראיה' אלפיים 13 (תשנז)  1996)

קריאה זו אינה בהכרח רק בכיוון של 'כזה ראה וקדש' אלא אולי גם 'כזה ראה וחדש' !!!

ג.       השבת יום שכולו טוב, יום שכולו יום, ללא ערב!

נחזור לתחילת הפרשה ונבחין ב'חתיכה החסרה' – 'חסר פסוק'?!

ומכאן בכל יום בבריאה ישנה חתימה 'ויהי ערב ויהי בוקר' והנה ביום השביעי – חסר הפסוק! המנהג לומר בפתיחת הקידוש בערב שבת 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ויכולו...' הרי נסוב על ערבו של יום ה' ולמחרתו ביום השישי, מדוע אם כן, אין את הפסוק 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי/השבת' ? על כך משיב הרבי מגור (הרב יהודה אריה ליב אלתר 1847 – 1905, מחבר הספר 'שפת אמת') בדרשתו בשנת תרמ"ג 1883 "...שבימי החול צריך להיות העבודה על ידי הגשמיות לכן כתיב בכל יום 'ויהי ערב' אחר כך 'ויהי בוקר' שבא האור על ידי הערב והחושך. אבל בשבת לא כתב ערב, שיש בשבת קודש הארה מעין שהיה קודם החטא." השבת כולה אור, אין בה את משמעות ה'ערב', לכן לא נכתב הפסוק 'ויהי ערב...שבת', בשבת עלינו לנסות למצוא ולחוש את 'האור' שבלילה, האור שבקצה המנהרה !
ד. הבריאה – שני תיאורי אדם! זכר ונקבה בראם! האדם (יחיד/זוג) נברא יחידי!

מחר נציין את נישואי נמרוד למעיין, ובפרשה שני תיאורי בריאה, האדם האחד נולד זכר ונקבה ואיעלו האדם השני נולד לבדו ובניתוח הוצאה הצלע ונבראה האישה!

הרב סולובייצ'יק מסביר בצורה קיומית את הרעיון שבשני התיאורים, ישנו אדם הנולד בצוותא ותפקידו בגן עדן עלי אדמות, לעבוד ולשמור, לחיות חיי קהילה ביחד ובשיויון ואילו האדם השני שנולד לבד ומצטרפת האישה הוא בתפקיד של לרדות ולשלוט! על בני האדם למצוא דרך לאזן בין שתי התפיסות הללו, בין האדם העובד ומשמר לבין הרודה והשולט.

כך גם בלב האדם עצמו, מבהיר ר' שמחה בונם מפשיסחא במשל על 'חובת שני הכיסים', ר' שמחה בונם אמר לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: "בשבילי נברא העולם", ובכיס השמאלי: "אנוכי עפר ואפר".

על האדם לאזן בין הצורך שלו להבין את תפקידו בעולם, לקבל את העובדה שבשבילו נברא העולם, לבין ביטול האגו, עד כדי ענווה שאינה מאפשרת לחיות בשלווה, היותו עפר ואפר!

קריאה לאדם להבין את מקומו ותפקידו באה לידי ביטוי במשנה בסנהדרין (פ"ד, מ"ה)  ללא התוספת המאוחרת 'מישראל' המצמצמת את משמעות האימרה:

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.

וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם.

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" כל המציל נפש...

מהנצי"ב למדנו על שמו של 'ספר בראשית' כ'ספר הישר', המחייב קריאה פרשנית, חביב אדם, חביב האדם – כל אדם נברא בצלם יהא חביב. וכך מפרש ר' ישראל ליפשיץ (1782 - 1861 גרמניה, דנצינג) את דברי רבי עקיבא במשנה (אבות ג', יד'):

"הוּא הָיָה אוֹמֵר (רבי עקיבא), חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:"

כותב ה'תפארת ישראל' (בפירושיו 'יכין' ו'בועז') על משנה זו:

(בפירושו 'יכין') הוא היה אומר חביב אדם – נראה לי ד"האדם" גרסינן, דהיינו: אפילו עובד כוכבים... שמע מינה שגם לעובדי כוכבים יש צלם אלהים

(ומרחיב בפירושו 'בועז') "אמר המפרש, ואגב דאתא לידן (ועכשיו שבא לידי), נימא בה מלתא (אומר בו דבר) שמצוה לפרסמו, דמימי נתקשתי במאמר זה של חז"ל ביבמות (סא' ע"א) דאמרינן התם (שם) 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם'.

דקשה וכי ס"ד (סלקא דעתך, עולה על דעתך) שחז"ל יאמרו על עכו"ם שיש לו צלם אלוהים כפי שביררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה.

ותו (ועוד), דא"כ מה זה דקאמר קב"ה "והייתם לי סגולה מכל העמים", ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהיה מאמר זה רק כאומר "והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם"

ותו (ועוד), דא"כ יהיה כל מעשיהם מעשה בהמה שאינו בעלת שכר ועונש, והרי דבר זה סותר למה דקיי"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב (כסנהדרין קה' ורמב"ם פ"ח ממלכים)

והרי גם לולא פה קדוש של רז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינים בתה"ק (בתורה הקדושה) שהיא אלוהית, ועושין ג"ח (גמילות חסדים) גם לישראל, וכמה מהם שהיטיבו ביותר לכל באי עולם.

כהחסיד יענער שהמציא אפאקקענאימפפונג שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין.

ודראקא שהביא הקארטאפעל לאייראפא שמעכב כמה פעמים הרעב.

וגוטענבערג שהמציא את הדפוס.

וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעוה"ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רסב' ע"י הסתת המומר פסעפפערקארן ש"ט עם הכמרים קשר של רשעים שלו, ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובפעוליו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ"ל לתורה ועי"ז רדפוהו רובו וימררהו אוייביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו.

וכי ס"ד (סלקא דעתך – יעלה בדעתך ) שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעוה"ב לאחר הפרגוד ח"ו (חס וחלילה) והרי הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה."

כלומר – חביב כל אדם, כל אדם נברא בצלם אלוהים!

ה'. מנהיגות, מרצח אח בידי אח ללימוד על תפקידו של האדם!

הפרשה נחתמת בפסוק "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:" (בראשית פ"ו, פ"ח) וזאת לאחר תיאור רצח הבל בידי קין! מה יעשה נח בעת פקודה?

אחי אהרל'ה הביא לי את שירו של - מירון איזקסון  - 'אדם מביא', נעיין ונלמד מהבית הראשון! המעשה דורש מהאדם לצאת ממקומו אל מקום אחר! על האדם לפעול!

אדם מביא על עצמו

את המקום אליו שלח עיניו,

לולא נשא לשם עיניו

היה המקום נשאר בשלו

והאיש היה נוח בתוכו.

 

מביתו הולך אדם

להביא מילים של אחרים

להשמיע אותן בפי אביו ואימו.

הם בודקים בידיו

אם הביא עבורם את הדיבור עצמו.

 

אדם אינו צריך

שדות בחייו

שתמיד יכול הוא

לתעות בין חדרי ביתו,

לשאול היכן רועים אחיו

ולחפש פריחה בקיר ילדותו.

 

תמיד בביתו מישהו

ישמור עבורו את אסונו

ומישהו אחר יחלום את חלומו.

 

נחתום בדרשה על רצח הבל – "אמר ר' שמעון בן יוחי 'קשה הדבר לאומרו ואי איפשר לפה לפרשו',

(למה הדבר דומה) משל, לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגששין לפני המלך, אילו רצה המלך פירשן, לא רצה לפרשן חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר: יבעי דיני קדם מלכא (יתבע דיני מלפני המלך), כך, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"..." (בראשית רבה, פרשה כב')

האומנם ר' שמעון בר יוחאי טוען שקול דמי הבל צועקים עליו, או ככתוב 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה'? האמירה של רשב"י – קשה הדבר לאומרו... מעידה שבדבריו יש מן ההטחה, ההתרסה!

משל זה בפי ר' שמעון בר יוחאי מקדים אזהרה "קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו" נראה  שהדרשן  מעלה טענה על גבול ההתרסה,, קין הוא האתלט הגובר על הבל, קין עושה זאת בזירתו של האל, האל, הצופה באתלטים/הגלדיאטורים, יכול/רשאי/צריך היה למנוע את ההרג בתנועת יד הרי תיאור זה לקוח מזירת הגלדיאטורים: ברגע שהאחד גובר על השני הוא פונה במבט אל המלך ומקבל ממנו סימן האם להרוג או להשאיר בחיים. באם לא עשה זאת המלך הרי שהאחריות מוטלת/מועברת עליו – על המלך הרי הוא ה'.

כך מפרש המדרש "קול דמי אחיך צועקים אלי (עלי) מן האדמה", עלי - על האל. טענה זו, התרסה/ האשמת האל דורשת את הקדמת האזהרה, "קשה הדבר לאומרו."

אך נראה, בעקבות הסרט "גלדיאטור" (סרטו של הבמאי רידלי סקוט ארה"ב/אנגליה, 2000 משתתפים: ראסל קרואו, חואקין פיניקס, קוני נילסן, אוליבר ריד, וריצ'ארד האריס) שכוונת הדרשן יכולה להיות אחרת ובזה עיקר חידושו של ר' שמעון בר יוחאי הדרשן , שיאו של הסרט 'גלדיאטור' הוא כאשר הגיבור (הגלאדיאטור שידוע לכל שהוא, הוא אמור היה להיות הקיסר אלא בן הקיסר רצח את אביו ועלה לכס הקיסרות, ואותו שר סרב לכהן תחת בן הקיסר ועונשו היה להיות גלאדיאטור ) גובר על המתחרה ובניגוד לתנועת היד של המלך הוא מסרב להורגו ובכך זוכה לתשואות הקהל. סירובו של הגיבור להרוג את המתחרה מובן לקהל שהרי בכך מערער הוא על סמכות המלך לקבוע מי לחיים ומי למוות והקהל כולו יודע שהגלדיאטור הרי אמור היה להיות המלך/השליט. על פי קריאה זו הרי שתירוץ הגלדיאטור להצדקת ההרג – המלך ציווה, אינה מחויבת המציאות, המלך מצווה אך על האדם להחליט האם הוא שותף למשחק או שומר הוא על צלם האלוהים שבו, נכון שבמעשה זה הרי הוא מסכן את חייו , המלך יכול/עשוי להורגו אך מדוע דמך אדום יותר מדם חברך - נראה שלדעת הדרשן קין מסתתר מאחורי המלך, יכול היה המלך לצוות על חיי הבל ובכך להותיר בחיים את שניהם, אך למרות שהמלך אינו מפסיק את הקרב ולכאורה מצווה על מות הבל הרי שעדיין הרשות נתונה לגלדיאטור קין לא להרוג ולסכן בכך את חייו.

בסרט ובחיי הגלדיאטורים המסרב לצו המלך אחת דינו למות, הרי שכך גם במסורת היהודית ישנם קווים אדומים שאין לעבור עליהם, הדבר בא לידי ביטוי באמירה "על שלושה דברים ייהרג ולא יעבור" עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (כלומר באם מאיימים על האדם להורגו באם לא יעשה את אשר צווה הרי שייהרג) ואחד מהשלושה הוא שפיכות דמים, לכן

אין להסתתר מאחורי הנימוק באם לא תעשה את אשר ציוותי הרי שאני מסכן את חיי שהרי "מאי סמיק דמא דידי מדמא דידך" כלומר האם אדום דמי מדמו של הזולת ? כלומר העובדה  שיש סיכוי גדול שיהרגו אותי אינה מתירה לי להרוג את האחר על מנת להציל את נפשי .

הדרשן מוביל אותנו לטענה הרווחת, הרי המלך ציווה! או במילים אחרות ,הרי יצר הרע ניתן לי על ידי האל ומדוע באים בטענות אלי הרי שיש להפנות את הטענות לאל שברא אותי כפי שאני?

הדרשן (ר' שמעון בר יוחאי ) שם בפיו של קין את הטענה הפשוטה, אין הדבר תלוי בי,  אך תשובת הדרשן ליודעי הלכי הרוח בזירה שאכן יכול הגלדיאטור לסרב לצו המלך במחיר חייו, כך היה צריך לעשות.

דומה שהדרשן מעצים את הויכוח בין האחים וטוען שכך הם חיי האדם, יש והאדם טועה, האם מסוגל הוא להודות בטעותו? האם הרוצח מנסה להיתלות בטענות שווא?

מדרש זה טוען שניתן לראות בויכוח בין אחים קין והבל ויכוח על טריטוריה, או ויכוח על בעלות על המקדש - או ויכוח על אישה, ויכוח זה מבוסס על שאלת יסוד, האם האדם נוטל אחריות על מעשיו? האם האדם מכיר בעובדה הפשוטה שהרע הקיים בתוכו נתון לשליטתו ואין להסתתר אחורי טיעונים אלה או אחרים.

דרשות אלו מצביעות על סיפור זה, בנים/אחים ראשונים אלו פוגעים איש באחיו, סיפור זה מופיע כסיפור מעצב בתולדות האנושות ודומה שיש ללמוד מכך לגבי כל טענת בעלות, האם אין אנו מסתתרים מאחורי טענות היסטוריות אלו או אחרות ואין אנו מכירים בעובדה הפשוטה, אין אנו מעונינים להתמודד באמת עם שאלת הרוע, אלא טוענים, "כולה שלי"!

ר' שמעון בר יוחאי החי בתקופה הרומית ומודע לתרבות הרומית המשתמשת בחיי אדם לצורכי בידור מצביע במשלו לקהל שומעיו – היזהרו מללכת בעקבות הרומאיים, בידור זה אין מקורו בהכרה בערך חיי אדם אלא להפך תרבות זו מעבירה מסר של ויתור על חיי אדם, ישנם בני אדם חשובים וישנם אלו שאמורים להקריב את חייהם למען האחרים.

סיפורי בראשית ילמדו על חשיבות העולם, מאבק בראייה צרה – העולם נברא רק עבורינו, אלא העולם נברא בקריאה מוסרית – חביב אדם הנברא בצלם, העולם הנברא בידי האל, מזמין את הויכוח עם האל! המעבר מאדם וחוה לנח ילמד על חשיבות נטילת היוזמה והאחריות המוטלת על כל אחד ואחד – 'להציל את העולם' סביבו!