פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת 'עקב' התשע"ה – חיים משותפים עם השכנים! והיחס למעשה – עבודת כפיים!

שבת שניה (מתוך שבע!) בשבתות נחמה, בתקווה שתהיה טובה יותר מהשבת הראשונה שלא היה בה נחמה ונקווה שנצליח להגיע לראש השנה בנחמה!

השיר שעלה באתר 'ניגון הלב' תפס אותי כמתאים מאוד לימים אלו – 'רקמה אנושית', שיר שנכתב בידי מוטי המר ומתברר שכתבו בהשראת חווית ילדות. הוא נולד בחיפה ב-1949 וחווה כנער את אירועי ואדי סאליב 9/7/59 ועל כך כתב את שירו – מהי אותה רקמה שהולכת ונפרמת לנגד עינינו, בין יהודים ליהודים ובין יהודים לשאינם!

 

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני 
ימות בך, ימות בך. 
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי 
ימות איתך, ימות איתך. 
כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאיתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו - 
ומשהו, נשאר איתו 
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע 
את האיבה, אם רק נדע. 
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) 
על אף עלבוננו, לומר סליחה. 
אם נדע להתחיל מהתחלה. 
כי כולנו...

 

כיצד נוכל לגשר ולוודא שהתפר העדין לא ייפרם!

ימים אלו ימי קנאות וראיתי הבוקר בטורו של שלום רוזנברג (מקור ראשון) את פרשנותו של רש"ר הירש על 'ברכת' יעקב לבניו הקנאים 'שמעון ולוי' שהרגו את יושבי שכם!

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: בראשית מט' – ברכת יעקב

מהי כוונת יעקב בחלוקה/הפצה של בני שהשבטים שמעון ולוי?

וזה לשונו – "...לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עוד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן - לוי לא היתה לו עליהם זכות ישירה. אדם רשאי לתת את מעשרותיו לכל בן - לוי שיבחר, ואיש לא יכול לתבעם מידיו. נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכך היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך - "אחלקם ביעקב", למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה, בשומרם על הרוח היהודית שהאריכה ימים אחרי המדינה. וכך אומרת מסורת עתיקה: "משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות שהיו עוסקין בתורה" (ילקוט שמעוני, קנח)."

לעיתים בגלות יש צורך בקנאות ובקנאים אך אין זו הברכה במדינה ריבונית, עלינו להילחם כנגד קנאות מעין זו, ויפה שעה אחת קודם!

והפרשה פותחת - דברים ז' (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: ציווי העקב הוא להתמקד בדברים הפשוטים, לא בקיום המצוות על פרטי הפרטים אלא ההתנהגויות היומיומית. וכך יפרש רש"י ובחסידות ימשיכו ויאמרו שהכוונה היא בעשייה עצמה, בדברים שכלל אינם נתפסים כמצווה, אלא הם ההתנהגות הפשוטה – אותה יש לקדש!

רש"י  - "והיה עקב תשמעון" - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

'שם משמואל' – הרבי מסוכטשוב, שנת תרע"ו - וכבר פירשנו שמצוות קלות שאדם דש בעקביו הן מצות "קדושים תהיו", שהיא קדש עצמך במותר לך. וחיזוק לדברי מדברי דוד "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי": (תהלים מט', ו'), וח"ו לומר על דוד המלך ע"ה איש מרכבה שעבר על מצוה קלה...

...אך במצות "קדושים תהיו" שכבר פירשנו שהיא מצווה לכל איש ואיש לפי מדרגתו ומהותו שיהיה נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט המצווה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מענייני עצמו אלא לעשות הכול צורך גבוה,

יתרה מזו דומה שהפרשה בפשטות יוצאת כנגד ניתוץ הפסלים שאותה היא עצמה מצווה בפרשה שלנו והן ממה שראינו בשבת שעברה בפרשת ואתחנן וכן מה שנמצא בפרשה הבאה 'ראה'. והראיה – ישנה אמירה אלוהית 'כמסיח לפי תומו' – יש לקיים חיים משותפים עם אומות העולם והם עדיפים על פני איום חיות השדה – כלומר, תתמודדו! ו- ניתוץ הפסלים!

(כ) וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ: (כא) לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: (כב) וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: ... פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא...

וכך גם בשמות כג' (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:

כלומר – עדיף לחיות עם אומות העולם על פני חיות השדה!

וכי אין בכוח ה' להגביל את כוחם המשחית של חיות השדה וכנגד להוציא את אומות העולם מארץ כנען? אלא בכוונת ה' שנחיה עמם.

בימים אלו כאשר יש המצטטים את הרמב"ם כראיה לכך שיש ציווי לפגוע ולנתץ את הכנסיות והמסגדים, נברר מה באמת אומר הרמב"ם, האם הנצרות והאסלם בגדר עבודה זרה?

חובת איבוד/השמדת עבודה זרה מפורשת בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפה'  - והמצוה הקפ"ה היא - שצונו לאבד ע"ז ובתיה כולם בכל מיני האבוד וההשחתה בשבירה ושריפה והריסה וחתוך, כל מין במה שיאות לו, ר"ל במה שיהיה יותר מפליג ויותר ממהר בהשחתתו. והכונה שלא נניח להם רושם. והוא אמרו יתעלה (ראה יב', ב') "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם...", ואמר גם כן (סוף פרשת ואתחנן) "מזבחותיהם תתוצו", ואמר גם כן (ראה יב', ג') "ונתצתם את מזבחותם". ובעבור שנזכר בגמרא סנהדרין (צ' ע"א) 'אמרם מצות עשה דעבודה זרה אמרו על צד התימה בעבודה זרה, מאי מצות עשה איכא?

תרגמה רב חסדא – "ונתצתם". ולשון ספרי (ראה) מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשרה פעמים שחייב לקצצה?

תלמוד לומר "אבד תאבדון". ואמרו שם "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ:

 

ואילו לגבי מעצד הנצרות והאיסלם נראה מה נאמר בחתימת משנה תורה, ומרתק לראות כיצד באותו פרק מנגיד הרמב"ם את היחס לדתות המונותיאסטיות לטעותו של רבי עקיבא בהליכתו אחר בר כוכבא! –

וזה לשון הרמב"ם ב'משנה תורה', שופטים - הלכות מלכים פרק יא' הלכה ג' - ד'

-          "....ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך,

שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן,  וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס.

השגת הראב"ד - אל יעלה על דעתך וכו', אמר אברהם- והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.

-          ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי.

ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.

ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד.

אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו.

וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם.

וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום." עד כאן לשונו!

ברור שהרמב"ם רואה את חזון הימים העתידים כחזון הנביאים, מעין הפסוק מדברי הנביא ישעיה אותו אנו נוהגים לומר בתפילת ערב יום כיפור – "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:" ישעיה נו', ז'

על אמירת פסוק זה מעשה המסופר על ידי ש"י עגנון – סיפר לי הד"ר מאיר ווייס, כשהיה הרמן כהן בפולין התפלל בליל יום הכיפורים בבית תפילה של חסידים. כשהגיעו לפסוקי 'שמע קולנו...' הייתה התעוררות גדולה. כשהגיעו לפסוק "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אמר שליח הציבור את הפסוק בקול בכייה. הרהר הרמן כהן בלבו, כמה חש ומרגיש יהודי פולני זה בחזון הגדול שחזה הנביא על העולם, שכל העמים יכירו וידעו כי עם אחד הם ובכולם יתפללו כאחד בבית תפילה אחד.

לאחר התפילה בא לו הרמן כהן אצל בעל התפילה ובירכו ואמר לו, מפני מה בכית באותו פסוק "'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"?

אמר לו, היאך לא אבכה, שבית קדשנו ותפארתנו יתמלא גויים. (תכריך של סיפורים, שוקן 2001)

הרמן כהן היה תמים לחשוב שהציבור מייחל לאחרית הימים האוניברסאלי, אך התבדה!

חשוב לציין שכך ניתן לנתח את המצב החברתי במדינת ישראל מימי הקמת המדינה למצבינו כיום. בעקבות ספרה של השופטת דפנה ברק –ארז על 'החזיר וחיות אחרות' בו היא מנתחת את חוק החזיר ומראה כיצד אפילו אלתרמן כתב בשנת 1954 מילים חריפות כנגד העולה במעלה לירושלים ורואה, רועה עברי המוליך 'עדר חזירים' לבין המצב כיום בו ניכר שאין לחילוני דבר וחצי דבר כנגד אכילת החזיר.

כך ניתן לומר לגבי פסלי אומות העולם, אין לחילוני כל בעיה להיכנס למוזיאון ישראל ולצפות בפסלים בארכיאולוגיה ובוודאי שאין לו כל התנגדות לטייל בגן הפסלים!

ואילו בשנת 1960 כתב נתן אלתרמן טור בו הוא תוקף את עצם הרעיון של הקמת 'גן פסלים' בעיר הקודש. טורו נפתח באמירה 'יש להקדים ולהוציא את השאלה מתחומה של מחלוקת שבין חרדים לבין חפשיים-בדעות... כי הפעם פטורים אנו מן הדיון הקשה על גבולות של ויתורים לכפייה-דתית וכדומה...' וחותם את טורו באמירה – 'מידה של הבחנה ומידה של טעם תרבותי הם ערכים ונכסים, אשר אפילו אוסף נכבד ביותר ותורם נדיב ביותר אינם צריכים לשבשם. תכנית זו של גן פסלים הגדול, אם יגשימוה בירושלים דווקא, ואם לא ימצאו לה מקום אחר לשכן אותה בו, עשויה להיות דוגמה קיצונית לשיבוש כזה של כושר ההבחנה הציבורי ולעיקומו של היחס הנכון לערכי תרבות ורוח."

עד כמה השתנתה האווירה במדינת ישראל, כיום לא יעלה על דעת איש רוח חילוני ודומני שאף לא ייכתב כך בעטו של ציוני דתי לאומי! הפסל כבר מזמן אינו מבטא עבודה זרה, אלא אומנות!

הפרשה מציינת כמה וכמה נושאים בתולדות יציאת בני ישראל ממצרים ועד לכניסתם אל הארץ, מעשה המן מחד (מופיע כעינוי וכניסיון!) ובהרחבה יתרה שוב על מעשה שבירת הלוחות בידי משה וכן את הציווי לברך על האוכל.

נקודה זו של הברכה על המזון – עיינו בה בליל י' באב לפני קריאת מגילת איכה, זאת בשל הברכה הרביעית! וחשוב לראות כיצד הפרשה כורכת צו זה בחשש הקשה של 'כוחי ועוצם ידי', כלומר האוכל, הנהנה ממעשה ידיו, יטעה ויטען – הכול שלי ובזכותי!

 דברים פ"ח (ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: (יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

מדוע יש לברך ?

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". פסוק זה נדרש להוכחה שיש לברך ברכה בגמר סעודה שיש בה לחם.

בברכה הנקראת 'ברכת המזון' ישנם ארבע ברכות והן רמוזות במכלול הפסוק.

"תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה?

שנאמר: (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך" - זו ברכת הזמון, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: (דברים ג') "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" - זו הטוב והמטיב." (בבלי ברכות מח' ע"ב )

ברכת 'הטוב והמטיב' מבוארת בבבלי תענית לא' ע"א - "רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה".

הברכה מצביעה על היכולת לתרגם אסון לריטואל יומיומי ולעורר תקווה!

גם כישלון מרד בר כוכבא אומץ ותורגם לאחרית טובה!

בפרשה המקור לתוארי ה' – כפי שאנו אומרים בתפילת העמידה - האל הגדול הגיבור והנורא! והמיוחד בנוסח התפילה יבוא לידי ביטוי בדרשת הגמרא שנביא מיד לאחר הפסוקים -

דברים פרק י' -  (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וזו דרשת הבבלי יומא סט' ע"ב, עין יעקב אות נז'

דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם, ,אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. [אֲתָא] מֹשֶׁה, אֲמַר, (דברים י) "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".

אָתָא יִרְמְיָה אָמַר, גּוֹיִם (עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת) (מרקדים) [מְקַרְקְרִין] בְּהֵיכָלוֹ. אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לֹא אָמַר, "נוֹרָא".

אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר, גּוֹיִם (עובדי כוכבים ומזלות) מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו. אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר, "גִּבּוֹר".

אָתוּ (אנשי כנסת הגדולה) אִנְּהוּ, וְאָמְרוּ, אַדְּרַבָּה - זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, (ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו) שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ, וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו - שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו, אֻמָּה אַחַת, הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת?

וְרַבָּנָן, הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה? וחכמים, כיצד הם סומכים על דעתם ועוקרים את דברי משה?

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, [מִתּוֹךְ] שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא, לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ:

נחתום בפרשה השנייה של קריאת שמע המופיעה בפרשה ובה הפסוק האומר - "ואספת דגנך...' האם זו ברכה או חלילה...? לכאורה מהי השאלה, הרי הכתוב אומר - דברים פרק יא' -  (י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם:

אך התלמוד הבבלי ברכות לה' ע"ב – עין יעקב אות קב' מביא מחלוקת הרלוונטית לימינו אנו-

תָּנוּ רַבָּנָן, "וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ" וְגוֹ', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר, (יהושע א) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". (נהוג) [הַנְהֵג] בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה סא) "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" [וְגוֹ']. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים יא) "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כּח) "וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ".

כלומר – לדעת רבי שמעון בר יוחאי, העיסוק היומיומי בחקלאות מעיד על כך שאין אנו עושים את רצונו של ה', לו פעלנו נכון, היו 'אחרים' דואגים לנו!

על כך ממשיכה הסוגיה ומביאה את דברי האמוראים הבבליים -

אָמַר אַבַּיֵי, הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם, (והרבה עשו) כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן, בבקשה מכם, אל תיראו בפני בימי ניסן ותשרי (אלו ימי החקלאות), כדי שלא תפלו על צוואר הקהילה בחיפוש אחר מזון!

בְּמָטוּתָא (בעינא) מִינַיְיכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, (ואף לבי רב לא תיתו) כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא.

אָמַר רַבָּא בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זֶה וְזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם.

סוגיה זו ידועה בתור השאלה מה עדיף, לימוד ו/או מעשה, או מה קודם?

ובמדרש בפרשה שלנו נאמר בספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא'

"וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד- נשאלה שאלה זו לפניהם - מי גדול תלמוד או מעשה ?

אמר ר' טרפון גדול מעשה ר' עקיבה אומר גדול תלמוד

ענו כולם ואמרו - גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה

רבי יוסי הגלילי אומר גדול תלמוד! שקודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש, וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם",

מהו אומר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ואומר (תהלים קה', מד' – מה') "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו..."

קשה לסמוך על החכמים שיגיעו למסקנה אחרת, ברם הנימוק ללימוד המקדים הוא בשל היומרה שהוא יוביל למעשה! האם הכוונה למלאכת הכפיים, לחקלאות של 'ואספת דגנך...' או למעשה קיום המצוות? שאלה!

ובהפטרת השבת – אומר הנביא ישעיה מט' – וחשוב לזכור שאין זה הנביא ישעיה החי בימי המלך חזקיה הרבה לפני החורבן אלא הנביא שמנבא בימי שיבת ציון והוא מאחל, מייחל שההורסים יוקעו מתוך כלל ישראל

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהֹוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: (טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד:

(יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: (יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה:

נוכל לומר שהפרשה מאתגרת בציווי של הרס המסזבחות, הפסלים של עובדי עבודה זרה מחד ואולם בה בעת היא ממליצה להשאיר את בני האדם בקרבנו, על מנת שלא להיפגע מחיות השדה, כלומר, עלינו להתמודד תרבותית עם השכנים.

במקביל עלינו לחשוש מהטענה הרווחת - 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'!

יתרה על זאת עלינו לצאת לעבוד, לאסוף דגן תירוש ויצהר כדי להיות מסוגלים לברך ולהתברך!


פרשת ואתחנן התשע"ה – בעקבות הדקירות – בעקבות הפגיעה במשפחת דוואבשה ורצח התינוק בכפר דומא!

מראיה לשמיעה - לא תחמוד אך אלו החיים?! 'שמע ישראל ולא יעקב!' – 'בכל נפשך...' – 'לא תחנם' - למצוא 'חן' – ואתחנן?! – נחמה, נחמו!

שבת שלום!

אדם דקר בני אדם, בני אדם שרפו בית מיושב, רצחו תינוק ופצעו בני משפחה!

לא נוכל הערב להתפלל! אותם מילים, נאמרו, וייאמרו היום ומחר בידי אותו דוקר, וסביר שהנוסח זהה לאותם ששרפו בית מיושב!

נזכרתי בשיעור באוניברסיטה העברית כאשר נכנס פרופ' חיים סולובייצ'יק ואמר, היום אין שיעור, מה שהכנתי התברר כלא נכון! היה זה שיעור שנתי רגיל, בשנתון היה רשום שעה וחצי, אך כל שיעור הסתיים לאחר כארבע שעות!

חבורת הסטודנטים (נותרנו חמישה מתוך כעשרים) טענה, מה לא ברור? וכתוצאה במשך ארבע שעות שמענו כיצד הוא מקעקע את כל מה שחשבנו כנכון!

שיעור זה היה לי כסימן דרך

כיצד הערב, מחר נאמר, נתפלל באותן מילים, אותם מילים המניעים אחרים בשם אלוהים, אותו אלוהים לדקור ולשרוף בני אדם!

ברשתות 'חדרי חרדים' יש המציינים את המעשה כמעשה פינחס, קנאות לשם ובשם אלוהים! האם נוכל להסכים לקריאה שכזו, אטען בביטחון – הקורא את התורה כפשוטה, ללא תיווך של מסורת המדרש, תורה שבעל פה, נותר עם ספר גזעני המוביל לחברה בה הפאשיזם היהודי יכול להוביל לדיראון עולם.

דברי אלו נכתבים לאחר ששמעתי בככר ציון את דברי נשיא המדינה רובי ריבלין ואת הרבנים בני לאו, פוירשטיין ו... גלעד קריב!

נשיא המדינה ציטט את דברי הנביא ישעיה א', טו' – "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:" רק קראנו פסוק זה בהפטרת שבוע שעבר – פרשת דברים!

בתכתובת פנים משפחתית שיתפה אחותי על 'תרומה והשתלת איברים' בבית חולים פוריה, ברור שמעורבות חסד, גורמת להצלת חיים!

הארתי – 'הייתי בניתוח חירום – חברה מדממת, המנתח נשיא המדינה וחבר רבנים, זמרים וזמרות, אנשי הבית הפתוח – מחכים לתרומת רעיונות!

לא ברור – האם החולה ישרוד!

ברור, שבמשפחת דוואשבה בכפר דומא התינוק לא שרד, בני הבית נאבקים על חייהם! גם שירה מפצועי הדקירה נאבקת על חייה!

פירות חג האהבה!

השבוע קראתי את ספרו של פרימו לוי 'השוקעים והניצולים' (עם עובד, 1997). בפרק ו', על ז'אן אמרי – האינטלקטואל באושוויץ, (עמ' 112) הוא כותב על רגע בו חש את פעמי המוות ורצה להתפלל – "...עלי להודות עם זאת שחוויתי (ושוב, פעם אחת בלבד) את הפיתוי להיכנע, למצוא מפלט בתפילה. זה קרה באוקטובר 1944....להרף עין חשתי צורך לבקש עזרה ומפלט, אחר כך, למרות החרדה, גברה הקהות. אין משנים את כללי המשחק בסוף התחרות, או כשהמפלה בפתח. במצב ההוא, תפילה הייתה לא רק חסרת שחר (אלו זכויות יכולתי לתבוע לעצמי? וממי?) אלא גם ביזוי השם, מעשה מגונה וטעון במטען העצום של הכפירה שרק הלא מאמין מסוגל לה, דחיתי את הפיתוי: ידעתי שאם אינצל, יהיה עלי להתבייש בתפילה."

האם בכל זאת נוכל להתפלל, האם את אותו נוסח?

הרי אותו דוקר, אותם רוצחים – אכלו, שתו....אולי ראו סרט... האם נפסיק לעשות את הפעולות היומיומיות?

מזכיר את התגובה לחורבן – ב' בבא בתרא ס' ע"ב, נוסח עין יעקב אות מח'

תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפָּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִפְּנֵי מַה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ, נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעָכְשָׁיו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמְנַּסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל?

אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן - לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ מְנָחוֹת? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת, פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל - שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ בִכּוּרִים? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה - שֶׁכְּבַר בָּטַל נִסּוּךְ הַמָּיִם?

שָׁתְקוּ, אָמַר לָהֶם, בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבַר נִגְזֵרָה גְזֵרָה, וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְכוֹלִים רוֹב הַצִּבּוּר לַעֲמוֹד בָּה.

(אמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא?) דִּכְתִיב, (מלאכי ג) "בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאוֹתִי אַתֶּם קוֹבְעִים הַגּוֹי כּוּלּוֹ". (אי איכא "גוי כולו" - אין. אי לא, לא) אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְסִיד, וּמְשַׁיֵיר בָּהּ דָּבָר...

והבוקר כאשר קראתי את סייד קשוע, בטור בו הוא מעלה את האפשרות שכל מעשה הוא בעצם מניפולציה, כדי להיראות 'כאילו' אנו פועלים! (במקרה של הריסת הבתים בבית אל ומזכיר את דברי רבין על המתנחלים כפלופלורים...)

האם כך גם אני, אנו – מכריזים על כאב, כואבים ואומרים – אבל לא עושים? מה עלינו לעשות?

אמש רגע לפני שיצאתי להר איתן (ועדיין לא ידעתי על אירוע הדקירה) לדבר על טו' באב כחג האהבה, חג המשווה את מהותו ליום כיפור – בשניהם עלינו לחשוב על האחר!

יום כיפור אינו מכפר עד שירצה את חברו ובמהות יום טו' באב – החיבור של שבטי ישראל, מותר להינשא בין השבטים, מחזירים את שבט בנימין לאחר המלחמה בשל המעשה הנורא של 'פילגש בגבעה'... שלחתי כתבה קצרה 'מאתר אלכסון' שכותרתה - אריק שוויצגבל - סוקרטס הם לא, האם פילוסופים של המוסר מתנהגים באופן יותר מוסרי? מחקרים מראים שלא. אז מה הטעם ללמוד אצלם?

במחקר מתברר ש-רבנים, כמרים, מורי מוסר – אינם מוסריים – אז מה ערך התפילה? מה ערך הלימוד?

יתרה על כך, מחר נקרא את פרשת ואתחנן (דברים ו', יז' – יח') ובה הציווי – שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ:
 מה יש להוסיף על המצווה, העדות והחוקים – בציווי ועשית הישר והטוב?

אומר המדרש – לדון 'לפנים משורת הדין'!

וכך יפרש הרמב"ן – "ועשית הישר והטוב בעיני ה' על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך, הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:

 וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

הלוואי ונצלח ונצליח לכוון במילות התפילה במשמעות של 'הישר והטוב'!

כיצד נצליח לשזור בין החוק ומידת הדין לפעולה במישור של 'לפנים משורת הדין'?

דומה שהפרשה עוזרת לנו בדקות הלשון – ספר דברים מצביע על המעבר מראייה של ספר שמות, יציאת מצרים כעדות ראייה ואילו לאחר ארבעים שנה – נציין את השמיה, את ההקשבה וכפי שורד גומפל העירה/האירה – ונקשיב ונעשה!

שיאה של השמיעה יבוא לידי ביטוי בפרשה, באמירת הפרשה הראשונה של קריאת שמע – 'שמע ישראל... ואהבת...',

לפני שנעבור להתבונן בפרשה נבחין במילה 'חן' השזורה במכלול הפרשה!

משה פותח 'ואתחנן' – לא נעים לשמוע את המנהיג הגדול מתחנן, הוא אומר שהתחנן לפני ה', אך מספר לכלל העם, האם לא מצא חן בעיני האל, או, מתריס כנגד העם – אני הצלתי את כולכם כאשר ה' רצה להחליף את העם ואילו אתם, כל עם ישראל אינם יכולים להציל אותי? לו אמרתם לאלוהים – באם משה אינו עובר, אזי אף אנו לא עוברים....?

או, כפי שהזכרתי לפני שבועיים – שבט גד וראובן הכריזו שאין הם חוצים את הירדן, הם אינם משאירים את משה מאחור, על כך מברך אותם משה (דברים לג', כא') – "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

והפרשה נחתמת בצו 'לא תכרות להם ברית ולא תחנם...' וההפטרה תאמר 'נחמו, נחמו עמי...'

מה תפקידו של החן, למצוא חן, זו הדרך? האם ילד המנסה למצוא חן ועושה חנדל'ה, זה לטוב או שעלינו למנוע צורת פעולה זו, האם משה מתריס או מוחה?

נראה כיצד הדרך לענות על כך יהיה לעבור מראיה כאילו אוביקטיבית לשמיעה, לראייה בין השורות, להבנת המסר!

1.      מראייה – לשמיעה, נהלך בפתיחת הפרשה ונבחין במילים המבטאים ראייה/שמיעה!

דברים פרק ג' (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: (כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: (כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר: דברים פרק ד' - (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם: (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: (ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: (ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: (י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: (יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: (יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: (יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: (יד) וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: (יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: (יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:

...(מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:...

2.      צו ערי המקלט אינו ישים הלכה למעשה בשל תלותו בהקצאת ערי מקלט בשטח ערב הירדן המערבי, אי לכך כבר שאלנו מה מקומו של ציווי זה כאן ובעיקר על משמעות הפסוק 'וזאת התורה...'?

בשנה שעברה הבאתי את המדרש המלמד את הבנת משה מחיין על הצורך בעיר מקלט, זאת לאחר שהרג את ה'איש המצרי' ונאלץ לברוח, להסתתר לכשישים שנה! עד שישמע שמתו האנשים המבקשים את נפשו.

השנה נביא את פירושו של הנצי"ב המפרש – "אז יבדיל... וזאת התורה..."

" "אז יבדיל משה ...". בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה, עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון.

ולכן, נסמך לזה המעשה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". אשר אין לו ענין כאן לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ"י סוגית הגמ' שפירש "אשר שם משה" - היינו כוח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעבר הירדן, והרי ידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא"י, ומכל מקום, הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידנו. משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה!

(וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. ועל זה אמר (בירמיה ב', כד') "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ {נַפְשָׁהּ} שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:". ותרגם יונתן .... שת"ח לא נתייגעו בתורה, על כן, בבוא מעשה לידם טעו ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו?

אמר הנביא משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחלה וכסבורים אשר "בחדשה". היינו בזמן שיחודש המעשה ימצאונה. היינו ימצאו יסודות ההוראה, ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה.

ומה שהוכיחם ירמיה כל זאת בשעת החרבן, משום שעיקר חרבן בהמ"ק היה תלוי בכוח מלחמתה של תורה בישראל. כמו שיבואר בחבורי 'רנה של תורה' ... וכבר הוכחנו בהקדמת 'העמק שאלה' ח"ג, אשר גם קהלת הזהיר ע"ז במקרא "ויותר מהמה בני, הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ". שפירושו אשר הזהיר לבנו, שהוא ת"ח כמש"כ בס' בראשית מ"ה ט"ז. "לעשות ספרים אין קץ", מדברים מחודשים בשעת למודם.

... וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים שנצרך ג"כ עיון והשגחה שיהיה עפ"י ההלכות המבוארות במס' מכות פ"ב ולא בנקל היה למצוא ערים המסוגלות לזה. כמש"כ בס' במדבר ל"ה י'. ומזה נלמוד לעיון הלכה. ועפ"י דברינו יובן דרשת חז"ל על מקרא הסמוך:"

לדעת הנצי"ב משה מלמד את העם להכין, להתכונן לשאלות החוק עוד לפני המלחמה וכיבוש הארץ, להכיר בכך שברגע שתתחיל המלחמה, יהיו רוצחים בחברה, עלינו להתכונן לרע מכל! הנצי"ב מזכיר את ביקורתו של הנביא ירמיה החש שדורו לא התכונן וכאשר התמודד עם מצב אקטואלי, התפלאו שטעו!

ומוסיף לפרשנותו את דברי הגמרא - "וזאת התורה אשר שם משה". דרשו בב' יומא עב'"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב, (דברים ד) "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה", זָכָה- נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה.

וְהַיְינוּ דְאָמַר רָבָא, דּזה שמאוּמַן לָהּ - סַמָּא דְחַיֵּי, וזה דְּלָא מאוּמָן לָהּ - סַמָּא דְמוֹ.

והנה פירוש – 'לא זכה', אי אפשר לפרש היינו שלמד לקנטר. דא"כ לא שייך לשון 'לא זכה' שהרי זהו רשע גמור...

אלא 'לא זכה' - ללמוד לשמה.

והכי מוכרח עוד באותו סוגיא דאי זכה - נעשית לו 'זר', לא זכה - נזרה הימנו.

ופרש"י משתכחת ממנו.

...(והנה כבר נתפרש הטעם שיש להקדים העיון טרם בוא המעשה, שהוא כדי שיצא ההוראה בעיון ישר בלי שכחה וקלות העיון.

ולזה בא סמיכות הפרשת על משל, ובא זה המקרא ומרמז בתיבת "שם", לגלות עוד טעם על אזהרה זו משום שכהגיע מעשה לידו יוכל להיות איזה רצון ונטיית הדעת להוציא ההוראה בזה האופן. ויהיה 'סם המוות'. מה שאין כן, בטרם הגיע מעשה לידו אין שום מקום לדעת נוטה ויהי 'סם חיים':):

למדנו אם כן – תורת ערי המקלט באה ללמד את החובה לפתח את החשיבה התיאורטית לפני שנתקל במציאות שתחייב אותנו לברר – כיצד לנהוג?

3.      בפרשה נקרא שוב ובשינו את מעמד הר סיני עם עשרת הדברות, אזכיר את הדיבר העשירי בקריאתה של רבקה מרים -

'ולא תחמוד – ולא תתאווה' - חמדה = חיים!

דברים פרק ה' ....(יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:

(יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(יט) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: (כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: (כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

דברים פרק ו' - (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ: ) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:

(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

מ-דברי רבקה מרים – 'מקור ראשון', ערב ט' באב התשע"ה http://musaf-shabbat.com/2015/07/17/לחיות-פירושו-לחמוד-רבקה-מרים/

"....החמדה מהווה סימפטום, מעין רמז מקדים, לקיומה של האהבה. היא קול החצוצרות המרגש, שמבשר על קיומו של המלך. היא ריח הגשם שממלא את החלל עוד לפני שיורד היורה.

בשפה העברית נוטים להבדיל בין "חמדה" לבין "חמדנות", כשלראשונה גוון נעים ולאחרונה גוון שלילי. האם ההבדל ביניהן מתבטא במינונים ובעוצמה? גם אם כך, הרי שכשחומדים קשה לדעת מהם המינונים המדויקים והנחוצים ולווסתם. ושמא ההבדל הוא בכך שהחמדה מתקשרת לעולם הרוח והחמדנות לעולם החומר? גם אם כך, הרי שההבדל אינו פשוט. הרוח והחומר באים זה בזה, נבללים זה בזה, החיץ ביניהם לא ברור ומוגדר. לא בכדי מקושרת אפילו המילה "כסף" לכמיהה, לכיסופים.

ובין כה וכה, עולה שוב השאלה מהו אותו דיבר עשירי עלום – שהוא האחרון בעשרת הדיברות, ושמפאת מיקומו ברור שיש לו חשיבות גדולה. האם הוא בא להדגיש בהדגשת יתר את שאומרים הדיברות כולם – "היה אתה עצמך" – כלומר, אתה לא נזקק לאלוהים אחרים מעבר לאלוהי האוטוביוגרפיה שלך, אל תיקח לך אֵל של זולת על פניו, כבד את הוריך, את העובדה שדווקא מהם יצאת, אל תחפוץ באחרים על פניהם, יש יום בשבוע שבו תוכל להיאסף אל עצמיותך, אל לך לרצות במה שאינו שלך, אל לך לקחת נפש של אחר, רכוש של אחר, אישה של אחר, ולסיכום כל אלה – אל לך לחמוד. אינך נצרך לְשֶׁל אחר. החיים בתחומך שלך מהווים מרחב אינסופי. די לך בהם.

או, אולי, מופיע כאן האיסור לחמוד כמין קריצה שמרמזת על הבלתי אפשרי, כאותו עץ נחמד שניטע בגן העדן במטרה סמויה שפריו ייאכל. מפני שבעוד האיסורים הקודמים – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" – מדברים על הימנעות מפעולה, הרי ש"לא תחמוד" מדבר על איסור חשיבה. וכידוע, אין דרך לכפות על המחשבה את מהלכיה.

הייתכן שהחמדה שובצה בבריאה כאיסור מפתה, שנועד, מלכתחילה, להפרה, כמין הורמון של "מים גנובים ימתקו"? הרי ברור לכול, כשם שמסוכן לחמוד כך מסוכן גם לחיות.

החמדה והחמדנות, האהבה והמאוהבות, ואפשר להוסיף כאן גם את הקנאה, נובעות כולן מהרצון העמוק להשיב את העולם המחולק והמפולג אל המקום הראשוני של האחד, שבו אין הבדלים בין שלי לבין שלך, בין אני לבין אתה.

וכל אלה ימיהן כימי עולם. הן יונקות מגעגועים לשורש הקמאי האחד שכולנו נגזרנו ממנו. אבל אותו רצון עמוק לאיחוי, מלבד לרגעים או להבלחות קצרות, נידון להישאר בגדר כמיהה שאינה בת השגה. מפני שכל אחד מאיתנו נולד לתוך זהות מסוימת, ולכן הוא משויך לדיוקן מסוים, לגוף מסוים, למשפחה מסוימת, לעם מסוים, לתרבות מסוימת, לתקופה מסוימת, לקורות חייו.

וגם אם יש תרבויות שמנסות לאיין את האישיות הפרטית או את זו השבטית, מתוך תחושה שהן בגדר אשליה בלבד, כשבחלק מאותן תרבויות מכוונים לבטל גם את החמדה ואת התשוקה – הרי שהיהודי מתבקש להישאר הוא, על זהותו האישית והשבטית. ולכן הוא חומד. לעתים הוא חומד לו לצון, ולעתים הוא חומד לו ארץ חמדה. נולדת אתה, נאמר לו. עליך להיות אתה. אבל דווקא במה שנדמה לך כמוגבלות, נאמר לו, טמון גם סוד כוחך בחיים האלה. כי כולך מחמדים. כי אתה, לטוב ולמוטב, כלי חמדה. כי גם שלא מדעתך, מראשיתך נוצרת להיות חומד ונחמד.

ואם שאלתי בתחילת הדברים האם האדם יכול להשתוקק אל עצמו, הרי שניתן לענות על כך גם בחיוב. האדם מהווה מסתורין גם לו לעצמו, לכן הוא יכול לחמוד גם את הזר שבתוכו, להשתוקק אליו. לעולם לא יגיע אליו באמת. ואידך זיל. וֶאֱהַב. וַחֲמוֹד."

רבקה מרים מאתגרת אותנו לקרוא בציווי לפעול, לבטא את מחשבתנו בעשייה!

 

4.      מיד לאחר הדברות - 'קריאת שמע' - שמע ישראל – משה אל מול יעקב – קבלת עול מלכות שמיים.

אזכיר את פרשנו הקריאה, ההצהרה – שמע! האם אתה ישראל, או שמע עדיין יעקב? כלומר האם אתה השני שלעולם לא יהיה ראשון אלא באם ינהג בעקבוביות, כלשונו של ירמיה (ט', ג') 'אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ:' או אתה ישראל – במובן (בראשית לב', כט') "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:"

ומה מקומה של התוספת מיד לאחר ההצהרה, ובלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' – מה מקור תוספת זו בתפילה?

על כך אומר הבבלי פסחים נו' ע"א – עין יעקב אות כו' - שָׁנִינוּ בַמִּשְׁנָה, אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, פירוש רבי עובדיה מברטנורא וכורכין את שמע - שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פירוש אחר, שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים: וְלֹא מִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. [הֵיכִי עַבְדֵי? כיצד עושים/נוהגים?

אָמַר רַב יְהוּדָה, אוֹמְרִים, (דברים ו) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין.

רָבָא אָמַר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, "הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", דְּמַשְׁמַע הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְלֹא מָחָר עַל לְבָבֶךָ].

תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים, (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד". ואנו, מה הטעם שאנו אומרים משפט זה - וַאֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ], (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו?

אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו], "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד.

מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

אָמְרוּ רַבָּנָן, הֵיכִי נַעֲבִיד? אמרו חכמים – כיצד נעשו? באם נאמר, הרי משה לא אמר, באם לא נאמר – הרי יעקב אמר?

נֵימְרֵיהּ, לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ], לָא נֵימְרֵיהּ, הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב,

הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ  שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי:

5.      מעבר להצהרת ה'שמע...' נאמר "...בכל נפשך" – ובט' באב למדנו - על 'צחוקו של רבי עקיבא' בראותו את החורבן! ושאלנו האם חתימת מסכת מכות באגדה זו יש בה משום נחמה – כלומר החורבן הוא זמני, או בכיוון ההפוך, עורכי התלמוד מודעים לנסיבות מותו של רבי עקיבא ומות כל אלו שהשתתפו במרד בר כוכבא ולכן חותמים את המסכת באזהרה – תראו לאן צחוק יכול להוביל?!

קריאה, פרשנות זו יכולה להתעורר כאשר נעיין במדרש על פסוקי הפרשה - ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לב' -   "וכבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה לבקרו,

אמר לו רבי טרפון, רבי, חביב אתה לישראל מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא,

אמר לו רבי יהושע, רבי, חביב אתה לישראל ממתן גשמים, שגשמים נותנים חיים בעולם הזה ואתה נתתה בעולם הזה ובעולם הבא,

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, רבי, חביב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם מביאים לעולם הזה ואתה הבאת בעולם הזה ולעולם הבא,

אמר לו רבי עקיבה, רבי, חביבים יסורים,

אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו סמכוני, ישב לו רבי אליעזר, אמר לו - אמור עקיבה!

אמר לו - הרי הוא אומר (דהי"ב לג', א') "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם", ואומר +משלי כה א') "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה",. וכי עלת על לב שחזקיהו למד תורה לכל ישראל ולמנשה בנו לא למד תורה? אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו, אלא יסורים! שנאמר (דהי"ב לג', י' – יג') "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ: וַיָּבֵא יְהֹוָה עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים:", הא חביבים יסורים.

רבי מאיר אומר - הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך כענין שנאמר (ישעיה מא', ח') "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי".

"ובכל נפשך", כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח כענין שנאמר (בראשית כב', י') "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת".

במדרש זה רבי עקיבא מלמד על חביבות היסורים! האם זו הדרך בה נרצה לילך וללמד להוקיר את הייסורים!

לא פעם הזכרנו את דברי הרמב"ם בחתימת ספרו 'משנה תורה' בסוף הלכות מלכים בו הוא מכריז על טעותו של רבי עקיבא בפרשנות 'הוא המשיח'!

6.      מכאן נחזור לדברים בהם פתחנו על 'חן' וננסה להבין את הציווי –או מהי הכוונה באמירה - לא תחנם?

פרק ז' - (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: (ב) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ט) וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: (י) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ: (יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם:

ביאור הצו נתון לשני כיוונים מנוגדים – האחד, תיתן להם מתנות חינם ופרשנות ההפוכה אין לתת להם מתנות חינם!

התוספתא עבודה זרה ג' -  יד' – טו' - ומוכרין להן ונותנין להם מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו:

כתוב אחד אומר: "לא תכרת להם ברית", וכתוב אחד אומר: "לא תחנם", אם ללמד על הברית, הרי ברית אמורה, אם כן למה נאמר "ולא תחנם" מלמד שנותנין להן מתנות חנם:

ואילו המדרש הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ואתחנן דף יא' ע"ב

" "ונתנם ה' לפניכם. החרם תחרים אותם. ולא תחנם". לא תתן להם חנייה בקרקע.                               ד"א לא תחנם. לא תתן להם חן. מיכן אמר ר' יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה: "

הפרשה פתחה במילה 'ואתחנן', משה מתחנן, יש המסבירים שמשה ביקש 'מתנת חינם', לא ביקש והתחנן שה' ייתן לו שכר על פועלו ויכניסו לארץ - בחינם.

פירוש זה יוצר סגירת מעגל מתחילת הפרשה, ומעגל זה מחייב 'תהייה' – על משמעות 'מתנות חנם', האם אנו נדרשים להתבודד ולא לכרות ברית עם יושבי הארץ, שהרי בכך יקבלו שכר על התנהגותם השלילית או שלהיפך עלינו למצוא דרך לחיות במחיצתם בשלום ובאחווה כגרי תושב.

ארחיב את ההתייחסות ל'מציאת חן'!

נעיין בדברי יהושע אנגלמן (אתר קולות, פרשת כי תשא) – על מצאתי חן בעיניך....- שיחת משה והאלוהים, על נח המוצא חן?

"....משה, בצורה מפותלת למדי, מבקש " (יב) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם: (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:" (שמות לג', יב' – יח'). בקשת משה המרכזית - למצוא חן בעיני האל שבחר בו מכל אדם, ודרך זה לזכות לדעת דרכי האל. נוגע כל כך, אנושי כל כך, לרצות להבין מדוע דווקא הוא מצא חן ונבחר, מה האל ראה בו, ולרצות למצוא חן יותר, על ידי ידיעת האל. 
בצורה עדינה וחדה, משתמש במילותיו של משה, מעמיד ה' את משה על טעותו התהומית. הוא עונה"
גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:" (שם). הוא משתמש במילותיו של משה, אך בהיפוך סדר. לא הידיעה היא הגורמת למציאת החן. אלא, להפך, החן - ראשוני. ללא שום סיבות ."מצאת חן בעיני".

אני האל- אינני נתון במערכת סיבה ותוצאה. אינני נפעל, וכמו שלא שייך שתהיה לי סיבה שקודמת לי ושמניעה אותי, כך ברור שאין שום דרך בעולם שתוכל להשפיע עלי, לגרום לי לאהוב אותך יותר. 
בהארה זו מעניק ה' למשה את המתנה הגדולה ביותר, את חירותו האולטימטיבית, חופש מלמצוא חן אף בעיני האל, אף בעיני האהוב. כל שכן בעיני העם אותם ינהיג. כל עוד ינסה משה 'להבין', 'לדעת' את דרכי האל ואיך אפשר 'להפעיל' אותו ולהשפיע עליו - בין במעשים בין בתפילות - מועד הוא לכישלון. הוא יעוות ויעקם את עצמו בכדי להיות מה שסבור הוא שהאל יאהב בו.
"גם את הדבר אשר דיברת אעשה" עונה ה', אך רק "כי מצאת חן בעיני". 
משה קולט ומבין שאם-כן אין שום "עיתוי נכון" לבקש את הבקשה האולטימטיבית. החן והסליחה האלוהית בלתי תלויים בדבר, ואם כן, הגם שרק עתה "נחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שם), יכול הוא לבקש "הראני נא כבודך" – את עצמותך. לבקש הכל. 
'ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם"(שם), ובגמרא בא הפירוש "וחנותי את אשר אחון - אף על פי שאינו הגון. וריחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון" (ברכות ז'). 
הגמרא (שם) מבארת עוד שהדברים כאן הם הד מפורש לדבריו במפגש הראשון בינו לבין משה, שגם שם הודיעו ששמו "אהיה אשר אהיה" (שמות ג'), שאין הוא מבטיח שיהיה טוב יותר בעתיד. כך גם כאן אלוהים מפרש למשה ששמירת מצוות, מעשים טובים - אין בהם בכדי להשפיע עליו בכלל. בסופו של דבר הוא, האל, יעשה את אשר ירצה, יחון את מי שאינו הגון בכלל וירחם על מי שאינו הגון. כפי אנו רואים במציאות. בזה תקוותנו- שהרי מתוך זה הוא סולח לישראל על חטא עגל הזהב שחטאו, כי אחרי הפגיעה והבגידה באה הידיעה - או שאין כלום, או שעדיין יש: הכל. בזה גם חוסר האונים המוחלט שלנו, כי אין שום דרך להשפיע על אלוהים. 
ובזה חירותנו- חרות משה כמנהיג לפעול בלי לנסות לרצות אפילו את האל, וחירות האדם שמפנים דו שיח זה של משה ואלוהים, ומפסיק לרצות למצוא חן...." 

ובמקום אחר - הרב יהושע אנגלמן דרש על הפסוק שנאמר על נוח, "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:" (בראשית ו, ח), שהכוונה היא שנוח מצא חנייה בעיניו של האלוהים. למצוא חן הוא למצוא חנייה, כלומר למצוא מקום לעצמך. כך הוא גם כאשר מסתכלים בעיניו המטאפוריות של אלוהים. בשנים שלפני החורבן עם ישאל הפנה את מבטו הצידה, הפסיק להישיר מבט לתוך עיני האלוהים, וכתוצאה מכך איבד את מקום החנייה המסומן המיוחד המוכן לו שם.

ואנו מכירים את דברי הנביא יחזקאל המבקר קשות את התנהגותו של נח – מצא חן?

יחזקאל יד' –  (יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִאֵל {דָּנִיֵּאל} וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

... (יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ דָּנִאֵל {דָּנִיֵּאל} וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם: (כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:

(כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

כמו כן - 'חן' כביקורת – שהרי כך נאמר על 'מציאת חן ישראל בעיניי המצרים'!

שמות ג' (כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:

(כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם!

מה קיבלנו משלל שזה של כסף וזהב – עגל ומשכן?!

7.      'חן' זה יצטרף בהפטרת השבת – ישעיה מ' – במילה 'נח-מו'

(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהֹוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה:

(ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהֹוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם:...

בפסוק ד' - "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" ובפרשה קראנו את 'שמע ישראל' – וראינו שהכוונה בברכה – להיות ישראל, לא להישאר בעקבוביות של יעקב!

ירמיה ט' - (א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: (ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָה: (ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: (ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: (ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָה:

בשבוע שעבר הזכרנו את 'מעשה גביע הקוטג' האמור לשקול 125 גר' – ובעקבות זאת את לשון המדרש – דור שמשקר במידות ומשקלות – יצפה לעמלק!

הפרשה מלמדת 'ואתחנן – לא תחנם' – לשמוע ולא רק לראות, לקרוא בין המילים, לחמוד לחיות ובעיקר 'לא למצוא חן וחלילה לנצל אחרים'!

בקריאת הפרשה הבאה אנו נשמע, נלמד – שהאל מעדיף שנחיה בחברת האחר ולא בסכנת בעלי חיים – מכאן 'לא תחנם' – כציווי - תן להם מתנת חינם, חיי עמם בשלום!

וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: דברים ז', כב'


פרשת דברים שנת התעש"ה – הח'טא שלפני ט' באב – והשנה הצום בי' כתיאור החורבן

מתי נשרף בית המקדש? עיון בפסוקים מעיד על בלבול – במלכים ב', כה' – נאמר -

(ח) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָם: (ט) וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ:

ואילו בירמיה פרק נב' – כתוב

(יב) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂור לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם: (יג) וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדֹול שָׂרַף בָּאֵשׁ:

הירושלמי בפשטות מסביר – 'בלבול חשבונות', יש המבהירים, המצור החל והפריצה הייתה בז', השריפה החלה והסתיימה בעשירי לחודש!

פותחים אנו לקרוא בספר דברים – פרשת דברים, והשבת נקראת 'שבת חזון' בשל פתיח ההפטרה.

נראה כיצד המילה 'איכה' מקשרת בין הפרשה להפטרה ולמגילת איכה -

'איכה אשא לבדי' אומר משה, בהפטרה ישעיה יאמר – 'איכה היית לזונה' ובמוצ"ש נקרא את מגילת 'איכה ישבה בדד' – כלשון שנאמר לאדם הראשון 'אייכה'!?

חשוב לשים לב שהספר מעיד על משה המדבר - 'אלה הדברים' נאומו של 'לא איש דברים אנוכי'?! אותו ששמע 'של נעליך מעל רגליך' – פותח בנאום מסכם.

אטען שהמסר בפרשה הוא – הכתובת על הקיר, מה את/ה עושה?

החטא (ח') של ט' באב

הכתובת על הקיר"מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין". – מה ראה, קרא ותרגם דניאל בחגיגות נבוכדנצאר ערב הכיבוש הפרסי!

אלוהים, כך אמר דניאל, (מְנֵא--מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), כלומר שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסֵין", כלומר הפרסים. ואכן בבל חולקה בין פרס ומדי. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו הלילה (בֵּהּ, בְּלֵילְיָא, קְטִיל, בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא). והפרסים כבשו את בבל.

מה כתוב על הקיר – בימינו אנו? מה כתוב בפתח הקהילה? מי שומע את הקריאה 'אייכה'?

עיון בהפטרת השבוע חזון ישעיה (א', ג') ונמצא ביקורת חריפה על עם ישראל - יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:  

בימינו נטען הכתובת היא של ה'קוטג' - על הקיר – מה מסמל המשקל? 125 גר ובמשקל בין 80 ל...שקר של מידות ומשקלות וידוע הרצף המקדים את הצו למלחמה בעמלק -

דברים פרק כה = (יג) לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֪ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה: ס (יד) לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֪ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה: (טו) אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֪ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (טז) כִּ֧י תוֹעֲבַ֪ת ה' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל: פ (יז) זָכ֕וֹר אֵ֪ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה' ־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח: פ

ועל כך אומר המדרש - פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ג', ד' - זכור - ר' בניי בשם ר' הונא פתח: ""מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת ה' וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ: בָּֽא־זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת־צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה:" (משלי יא': א' –ב'). א"ר בניי בשם ר' הונא אם ראית דור שמידותיו של שקר, דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור. ומה טעמא, "מאזני מרמה תועבת ה' " (משלי יא'), מה כת'יב בתריה, "בא זדון ויבא קלון" (משלי יא').  ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא כת'יב: "האזכה במאזני רשע ובכיס אבני מרמה" (מיכה ו: יא). "האזכה במאזני רשע", איפשר כן שמידותיו של שקר שהוא זוכה, אלא "ובכיס אבני מרמה".                                                                                                              א"ר לוי אף משה רמזה לישראל מן התורה, "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה': יג' – יד'). אם עשית כן דע שהמלכות באה ומתגרה באותו הדור. ומה טעמ'א, "כי תועבת ה' כל עושה אלה" וגו' (דברים כה', טז'), מה כת'יב בתריה, "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה', יז').

עד כאן המדרש!

מסר ברור, השקר הפנימי אינו של טעות בכיול המכשיר, שהרי לא דווח על גביע המלא יותר מ125 גר', כלומר היה מי שלא חשב שיבדקו!

וזה המסר המרכזי של הפרשה – משה פותח באזכור מקומות בהם בני ישראל טעו -


על הפסוק בדברים פרק א', א' - אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אומר המדרש - ספרי דברים פיסקא א' "רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרים אותו באו גוים וקבלם באו לסטים וקבלם, היו הבריות אומרים כך היא ווסתו של פלוני לקבל את הכל,

כך אמר משה לישראל "ודי זהב" למשכן "ודי זהב" לעגל.

רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה, יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל. רבי יוסי בן חנינה אומר (שמות כה', יז') "ועשית כפרת זהב טהור", יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.

רבי יהודה אומר הריהו אומר "במדבר בערבה..." וגו', אלו עשרה ניסיונות שנסו אבותינו את המקום במדבר,

ואלו הם: שנים בים שנים במים שנים במן שנים בשליו אחד בעגל ואחד במדבר פארן במרגלים,

אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית, יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ, שחזרנו על כל המקומות ואינם מקומות שנקראו אלא על שם מאורע וכן הוא אומר (בראשית כו', כ' – לג') "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו" וגו' "ויקרא אותה שבעה".

בלשון בוטה – אומר התלמוד – משה הטיח דברים כלפי מעלה! ואת המסורת תהיה 'ודי זהב' - בבלי ברכות לב' ע"א

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: (במדבר יא') "ויתפלל משה אל ה'" , אל תקרי אל ה' אלא על ה',

שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"?

אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל.

... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?

מסר הפרשה היא ה'תוכחה' – 'הדברים' – יש למשה 'דיבור' עם בני ישראל!

המדרש מביא כמה דעות של תנאים -  ספרי דברים פרשת דברים פיסקא א'

דבר אחר – "אל כל ישראל", מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות.

אמר רבי טרפון העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח

אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות

אמר רבי עקיבה העבודה, אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים

אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו, וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה, על כל אחת ואחת. לקיים מה שנאמר, (משלי ט', ח') "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

ואילו הבבלי במסכת ערכין ירחיב ויאמר –

תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טָרְפוֹן, תָּמֵהַ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָכוֹל לְהוֹכִיחַ, אִם יֹאמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁינֶיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ,

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן עֲזַרְיָה] (תמה אני אם יש בּדור הזה מי שמקבל תּוכחה

אמר רבי עֲקִיבָא) תָּמֵה אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיוֹדַע לְהוֹכִיחַ

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן [בֶּן נוּרִי] מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַים וָאָרֶץ שֶׁהַרְבֶּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף עַל יְדֵי שֶׁהָיִיתִּי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה לְקַיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "אַל תּוֹכֵחַ לֵץ פֵּן יִשְׂנָאֶךָ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָ"

רבי משה חיים אפרים ("בעל הדגל") מסדילקוב, (1742 לערך - 12 במאי 1800), נכדו של הבעל שם טוב אומר - "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן"-

כוונת משה במילים 'בעבר הירדן' אינה רק כדי ללמד היכן עמדו, אלא הכוונה מסר לדורות, כל אדם ביןם צדיק, בין רשע או בינוני לחשוב תמיד שהוא 'בעבר', עליו לעשוטת עוד דרך, עליו לחצות את הירדן שלו, או שכבר הוא עתיד לעבור – כל אחד אמור להבין את המסר לפי מעלתו! וזה לשונו -

הנה הדקדוקים כבר מבואר בקדמונים, ונראה לי שמשה אמר תוכחה זו שממנה יקחו ויבינו מוסר השכל כל ישראל בין צדיקים בין בינונים בין רשעים וזהו "אל כל ישראל",

ואמר "בעבר הירדן" דהנה איתא בשם אא"ז הבעש"ט זללה"ה כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוהי (כתובות ק"י:) היינו מי שדומה בעיניו שדר בארץ העליונה, שקרוב לקודשא בריך הוא דומה לו כמי שיש לו אלהי ובאמת אין לו,

ומי שדר בחוץ לארץ, היינו, שדומה לו שעדיין לא נכנס בארץ העליונה, בזה דומה כמי שאין לו אלהי, אבל באמת יש לו, עד כאן דבריו,

וזהו "בעבר הירדן" פירוש שידמה לך תמיד כאילו אתה מעבר לירדן שעדיין לא נכנסת לארץ העליונה, הגם שלמד הרבה ועשה מצוות הרבה ...

ועל כן יאמר אם עשיתי כתיקונו האיך ענוה שלי והיכן הדברים הרבה והיכן המעיין המתגבר וזהו כנגד התלמיד חכם,

וכנגד הבינוני אמר "בעבר הירדן" דהנה האדם בינוני עושה מצוות הרבה ואם נזדמן לו עבירה ח"ו גם כן עושה וכנגד זה אמר "בעבר הירדן" שידמה לו בשעה שנזדמן לו העבירה שהיא כבר עבר לארץ עליונה והתחיל לכנוס לעבודת השי"ת ואיך אעשה העבירה ח"ו ואכנס למדבר שהיא שליטת הס"מ רחמנא ליצלן, שהוא נחש שרף ועקרב, שהוא השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המות (בבא בתרא ט"ז.) שהוא שורף האדם כמו שמתחלה בוער בו לעבור העבירה כן אחר כך שורף אותו מן העולם ועקרב פירוש עקר בית שהיא השכינה שהיא בלב אדם וזהו "במדבר" כנ"ל והבן וזהו נגד הבינוני,

ולרשעים דהנה כשאדם מתחיל לעבור עבירה נותן ח"ו כח לסטרא אחרא ומחמת זה הולך ומתגבר עליו, וזהו עבירה גוררת עבירה ומחטיא אותו נחש אשת זנונים והוא נחש שרף ועקרב שבוער בו לעבור עבירה ולהגביר על הקדושה ח"ו וזהו רשעים מהפכין מידת הרחמים למידת הדין ח"ו, וזהו "בעבר הירדן" פירוש שעובר בבחינת שהיא הירדן היינו הר דין שהוא מלא דינים ומגביר אותו ומהפכים מידת הרחמים כנ"ל והבן:

פתחנו ואמרנו שהמילה 'איכה' תופיע בפי משה, ישעיה ובמגילת איכה שלפי המסורת כתבה ירמיה – על כך אומר המדרש -  איכה רבה (בובר) פרשה א', א' – "איכה ישבה בדד".

שלשה נביאים נבאו בלשון איכה, ואלו הם. משה, ישעיה, וירמיה.

משה אמר - איכה אשא לבדי (דברים א יב).

ישעיה אמר - איכה היתה לזונה קריה נאמנה (ישעיה א כא).

ירמיה אמר - איכה ישבה בדד (איכה א א).

א"ר לוי משל למטרונה אחת שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בכבודה. ואחד ראה אותה בפוחזה, ואחד ראה אותה בפחדה.

משה ראה אותה בכבודן אמר איכה אשא לבדי,  ישעיה שראה אותן בפוחזן אמר איכה היתה לזונה,  ירמיה ראה אותן בפחדן אמר איכה ישבה בדד. "

דורש בעל 'תולדות יעקב יוסף' ( דברים ג') מפי מורו הבעל שם טוב משל נועז:

עוד י"ל "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וגו'.

ונבאר מדרש, ג' נתנבאו בלשון איכה, משה אמר "איכה אשא לבדי" וגו', ישעיה אמר "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר "איכה ישבה בדד העיר".

משל למטרוניתא שהיה לה ג' שושבינין א' ראה אותה בשלותה וכו'.

ויש להבין ...

ונראה לי דשמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה.

והיה שם עכו"ם עובד ע"ז, ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה.

ואמר זה עכו"ם אני אלך ואפתנה ואיזה אות אתה מבקש ממנה, והשיב שיש לה טבעת א' חשוב על ידה ואם יביאנו אזי ידע וכו'.

והסכימו על איזה קנס שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו שינוצח. והלך אצלה לפתותה ולא יוכל להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באומרו שיש לה סוד מבעלה ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה הטבעת זה בכמה תחבולות שעשה ועלתה בידו,

ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה ולקח הסחורה ממנו ובא בספינה ריקנית אל ביתו,

ובשמעה האשה מביאת בעלה אז קשטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז וקדם, וכל זה לא נכנס באזניו,

והייתה תמה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבתה ואהבתה, ובא עמה לביתה ולבו בל עמה.

וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה כאילו הוא מלח א' ממנהיגי ספינה לבדו, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך וכך עשתה בהכרח, ואח"כ תבעה לתשמיש וכו'.

ויהי היום באה הספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל, ומצאה ב' אילנות א' שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זו והיא עשתה רפואה ונתנו לה הון רב וחזרה לביתה.

ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה, ושילחה מביתה בספינה עם מלח א' מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו',

והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותה וצניעותה, וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו"ם שגנב טבעתה, ונתברר הדבר ואז עשה בו שפטים וכו':

והנמשל מובן בכל עניני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו, בבא"ס. (במהרה בימינו אמן סלה)

[כי מורי עשה עליות נשמה וראה איך מיכאל אפוטרפסא רבא דישראל, המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות כי כל שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת"ח או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו'].

ואשה צנועה היא השכינה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה,

ונתקנא הס"ם ואמר עכשיו שיש להם בהמ"ק וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב הבית המקדש ואני אפתנה כביכול וכו'.

וע"י השפחה גנב הטבעת, הם סוד גורל ב' השעירים א' לה' ואחד לעזאזל,

וע"י החטא עלה בשמאל וכו' ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו'.

ושלחה בספינה, וכביכול הש"י שינה א"ע בתוך שם קדוש סאל וכו',

וזה סוד הוידוי תרעומות השכינה אליו ית' איך שהוכרחה וכו', האח"כ הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה' בבצרה וכו' ודפח"ח.

והמשל הזה נוקב ויורד והבן:

ובזה יובן מדרש הנ"ל, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינין,

אחד ראה אותה בשלותה זה משה ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם" וגו'.

יש לומר - השכינה הנקראת - כה, ותמה אי כה אשא לבדי טרחכם, שהשכינה לבדה נושא משאת בני ישראל לכפר עונותם ע"י קרבן שהיו מקריבין בכל יום, כמ"ש "משא אשר יסרתו אמו" (משלי לא, א) והבן.

ישעיה ראה אותה בפחזותה אמר "איכה היתה לזונה", שנתנה לנסותה ונחשבה לזונה כמו במשל הנ"ל. וז"ש לשון תימה, אי כ"ה השכינה נחשבה לזונה כביכול, ובאמת עדיין היא קריה נאמנה. ובזה מבואר הספק דהל"ל איך קריה נאמנה היתה לזונה דמשמע וכו'.

ירמיה ראה אותה בנוולה, אחר ששלחה מעל פניו בספינה וכו', ואמר "איכה ישבה בדד". ור"ל אי כה השכינה הנק' כה ישבה בדד מבעלה, "העיר רבתי עם היתה כאלמנה", ולא אלמנה בסוד ואנכי אסתיר פני (דברים לא, יח) כמו משל מלח הנ"ל, כי באמת הוא עמנו תמיד בסוד והוא אסור בזיקים וכו', וכל המשך הפסוקים יובן ממילא על גלות השכינה והבן:"

דרשה נועזת זו אומרת - החטא של האדם 'מתבקש'! וזאת בשל ההסתה, אך תמיד ישנה דרך לתיקון!

הפרשה פותחת 'אלה הדברים' – האם  ספר זה הינו תורת משה שאמרה מלבו או שגם ספר זה הינו המשך של צו ה'! הדעות במסורת חלוקים, ברם ברור שישנו דרש שמשה לומד ומלמד מה עלינו לעשות עם הציווים הקיימים.

תחילת המלחמה בעבר הירדן יהא רק לאחר מות דור המדבר! האם משה מציית או פועל על פי דעתו?

דברים פרק ב' (יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם: (טו) וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם: (טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם:

(יז) וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: (יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

... (כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

(כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:

(כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:

וזה לשון המדרש (דברים רבה פרשה ה', יג') משה אינו מבצע את הצו כפשוטו ומוסיף הבנה! ""כי תקרב אל עיר", זה שאמר הכתוב: (איוב כב) "ותגזר אומר ויקם לך" וגו'...

"ותגזר אומר" א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו.

כיצד, לא אמר לו הקב"ה לשבור את הלוחות, הלך משה ושיברן מעצמו.

ומניין שהסכים הקב"ה עמו?  דכתיב: (שמות לד) "אשר שברת", יישר כחך ששברת,

הקב"ה, אמר לו שילחם עם סיחון, שנאמר: (דברים ב) "והתגר בו מלחמה", והוא לא עשה כן, אלא, "ואשלח מלאכים" וגו'

אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום, חייך שאני מקיים גזרתך. כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר: "כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום וגו'.

מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון.

א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע היה פורש דאטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה: מי שמבקש לילך, ילך לו, ומי שמבקש לעשות שלום, יעשה, ומי שיבקש לעשות מלחמה יעשה,

מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן, ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו אפריקי,

הגבעונים שהשלימו, עשה להם יהושע שלום.

אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם הקב"ה בידו מניין שנאמר: (דברים ג) "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד".

ברם ישנו מדרש הדורש בכיוון הפוך – משה למד מהתורה מצו האל –

מדרש אגדה מהדורת בובר  "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' דברי שלום".

אמר לו הקדוש ברוך הוא והלא לא אמרתי לך אלא "והתגר בו מלחמה", ואתה למה שאלת לו לשלום,

אמר לו משה מן התורה למדתי, שכך כתיב בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ י), לכך נאמר "ממדבר קדמות", מדברי תורה הקודמת לכל, שצוה בה לקדם בה לשלום לכשיקרב אל עיר להלחם עליה:

ונחתום בעיון בהפטרת השבת – חזון ישעיה א'

(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

...(ט) לוּלֵי יְהֹוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְהֹוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:

ישנה סוגיה בב' חגיגה ה' ע"א – בה ישנם כמה וכמה אמוראים המציינים פסוקים המעוררים אותם לבכי – שהרי לא ברור – למה התכוון הנביא? כגון דברי ישעיה המדבר על העולים לרגל לבית המקדש כרומסים את בית השם ונשאל בפי הנביא – מי בקש זאת? וכך פותחת הסוגיה -

רַב הוּנָא כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא, "יִרָאֶה" "יִרָאֶה" - בָּכִי, אָמַר, עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לִרְאוֹתוֹ, יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב, (ישעיה א) "כִּי תָּבֹא לֵרָאוֹת פָּנָי" וְגוֹ'.

וְרַב הוּנָא כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא בָכִי, (דברים כּז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם" - עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְצַפֶּה לֶאֱכוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ? שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה א) "לָמָּה לִּי רוֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'" וְגוֹ'...."

ובדברי ישעיה נאמר 'למדו היטב' – ויש לפרש 'למדו לעשות טוב' - "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א', יז')

לכאורה "היטב" הוא תואר הפועל של "לימדו", והדרכתו היא ללמוד בהעמקה. אבל החסידות מפרשת את "היטב" כמושא: משמע, לימדו לעשות טוב לזולתכם!

(חמוץ כאן קרוב ל"חמס", ופירושו עשוק, גזול).

וכך בחסידות - שיח שרפי קודש, נז' -  סיפר ה"ר זעליג דאנציגער ז"ל ששמע בעצמו מפה"ק של הרה"ק מאלכסנדר זצוק"ל בשם דודו הרב מדאברין ר' שמואל בן ר' העניך שהיה מקובל גדול, שעל פסוק "למדו היטב", פירש רש"י ז"ל: למדו להיטיב – ופירש: זה צועק המשורר חדל להשכיל להיטיב, שהם חדלו מלהיטיב, רק רוצים ללמוד היטיב!

פרשת דברים, כשמה מעוררת דיבור, מלמדת שיש להוכיח, התוכחה צריכה לבוא ממקום של אהבה, על מנת שיהא מי שמסוגל לקבלה!

הנביא ישעיה מרחיב את התוכחה ופונה לעם בבירור – מה ה' מבקש, או איך הבנתם את הבקשה, מה עליכם לעשות עם הציווים הללו.

 

למדנו שמשה שמע ציווי לצאת למלחמה ובתובנתו למד ולימד שיש לקרוא לשלום רגע לפני היציאה למלחמה! מחאת הקוטג' פתחה פתח במעורבות הציבור, מעשה החברה בה הגביע אינו מכיל את הכמות המסומנת מעוררת את המחשה – האם לפנינו פתח מסוכן – האויב ישכיל להבין שהחברה מתפוררת – מה עלינו, מה על כל אחד מאיתנו לעשות!


פרשת מטות - מסעי התשע"ה – הנדר בזמן מלחמה, מעשה בני גד ובני ראובן, התחנות במסע והצו על 'ערי המקלט'!

שבת שלום וחודש אב טוב – היום ראש חודש, מחר נחתום את קריאת התורה, את חומש במדבר והרי ספר דברים כשמו 'משנה תורה' הוא חוזר ומבהיר את הנאמר עד כה. בחתימת הקריאה נחתום באמירה 'חזק חזק ונתחזק!

שתי פרשות בפתחינו 'מטות-מסעי'. בפרשת מטות נלמד על דיני נדרים ועל ההבחנה בין שיני האיש והאישה. האיש אינו יכול לבטל את נדריו ועליו לקיימם ואילו האישה, כאשר היא בבית אביה, הוא האב חייב לאשר את הנדר וכאשר היא בבית בעלה, בעלה צריך לאשר את הנדר! לאחר מכן הסיפור הקשה – דרישה לצאת למלחמת נקם במדיינים על כך שבנותיהם פיתו את הגברים הישראליים! וחלוקת שלל בנפש וברכוש, וכאשר מסתבר למשה שנלקחו לשבי כל נשות מדיין הוא מצווה להרוג 'כל אישה יודעת איש למשכב' (במדבר לא', יז'), על כך כתב דוד פרישמן סיפור 'עגלה ערופה', סיפור המצרף את ההיתר ללקיחת 'אשת יפת תואר' (http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html)

בפרשת מסעי – תיאור המסע במדבר על מב' תחנות הדרך ובתוכם כמה רמיזות, בהם ציון תאריך פטירת אהרון באחד לחודש החמישי/אב ועל כך נאמר נרמז חורבן הבית!, מצויים שבמות אהרון הכנעני שומע ויוצא למלחמה, זאת לדעת המדרש בשל היעלמות 'ענני הכבוד' כך שאומות העולם אמרו לעצמם שסרה ההגנה האלוהית מעל בני ישראל. העם ברח וחזר שמונה תחנות! לאחר מכן צוו ההורשה של ארץ כנען וחלוקת הארץ בגורל וחלוקת ערים ללווים ובהם הצו על הקמת 'ערי מקלט' ולהם נלווים דיני רצח. הספר נחתם בחזרה על כך שמשה בשם האל מתיר לבנות צלופחד לרשת את אביהם!

אגע בדברי בשתי נקודות בכל פרשה ואנסה לשוזרם.

הנדר ותנאי בני גד ובני ראובן בפרשת מטות ואילו במסעי על המסע בכלל ועל צו ערי המקלט.

בסוגיית הנדר, אנו למדים על צו הנדרים המפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – " (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:... (במדבר ל', ג' – ו')

כאן באה ההפתעה של מסורת לתורה שבעל פה – הקושי לא רק מדוע יש להבחין בין נדר האיש לנדר האישה אלא – כיצד לפתח 'התרת נדרים' -

מכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"

שאלה נוספת, מה יכול להיות ההקשר בין היציאה למלחמה במדיין לבין צו הנדרים, נעיין במשנה נזיר פ"ג, מ"ו - מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

מַעֲשֶׂה בְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה, שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה אִם יָבוֹא בְנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם, אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבָא בְנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:

המעשה מסביר – בזמן מלחמה, החיילים מצד אחד ובני ביתם מצד שני נודרים לעצמם נדרים, מתחייבים – באם ... אז..., כל מי שהיה במצב קשה יודע ששם יהבו על הבטחות! לכן הן האיש והן האישה נודרים והפרשה נוגעת בסוגיה זו.

אקדים את המאוחר, היות ובשדה הקרב נמצא נשק, הרי שהקורבנות אינם מרוכזים אך ורק בשדה הקרב אלא זולגים אל תוך הארץ עצמה, לכן בחתימת פרשת מסעי ילמד צו 'ערי המקלט' העונש לכל הורג בשגגה!

עיון בצו הנדר לאישה מתאר מצב בו אביה ו/או בעלה מפר את הנדר ובכל זאת הפסוק אומר - וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: קשה! על מה יש צורך לסלוח לה?

על כך אומר המדרש ספרי במדבר פרשת מטות, פיסקא קנג'  - "וה' יסלח לה", הרי שנדרה ובטלו בלבו והלכה ועשתה מזידה מנין שצריכה סליחה?

תלמוד לומר – "וה' יסלח לה", והרי דברים ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכין סליחה ק"ו לנדרים שאינן מופרין.

משל למה הדבר דומה - למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, והרי דברים ק"ו, ומה אם המתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, צריך סליחה!

ק"ו למתכוין לאכול... ואכל,

והרי דברים ק"ו אם נדרים המופרין צריכין סליחה ק"ו לנדרים שאין מופרין:"

ובמקבילה בתלמוד הבבלי נזיר כג' ע"ב, נוסח עין יעקב אות ב' תָּנוּ רַבָּנָן, "אִישָׁהּ הַפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ". (במדבר ל). בְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָה בַעְלָה וְהִיא לֹא יָדְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בוֹכֶה. וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, הַמִּתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? כַּיוֹצֵא בַדָבָר אַתָּה אוֹמֵר, (ויקרא ה) "וְלֹא יָדַע וְאָשַׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, [כְּגוֹן, חַתִיכָה, סָפֵק שֶׁל שׁוּמָן סָפֵק שֶׁל חֵלֶב], אָמַר קְרָא, "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה? אִיסִי בֶן יְהוּדָה אוֹמֵר, "וְלֹא יָדָע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, כְּגוֹן, שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת - אַחַת שֶׁל חֵלֵב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָן - "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". הַמִּתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִם:

כיצד עלינו להבין מקרים אלו? מדוע אישה נודרת נזירות ומיד אחר כך עוברת על קיום הנז=דר נזירות, שותה יין, מטמאה למתים... – לטעמי, ברור שהאישה במצוקה ומנסה להביע מחאה, דרכה להיקרא לבית הדין על מנת שישמעו את מחאתה היא בדרך של הפרה, רבי עקיבא ממשיך את התנהגותה ומכליל אף גברים הרוצים להביע מחאה באכילת מאכל אסור. דומה שהמדרש והתלמוד מבינים שזו דרך המקובלת בהשמעת דעה לא מקובלת או אפילו כהתרסה כנגד הממסד.

מכאן נעבור לאמירת בני גד ובני ראובן ועל רצונם להישאר בעבר הירדן המזרחי – באומרם: 'אל תעבירנו את הירדן'!

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהֹוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (במדבר לב')

כיצד עלינו להבין את דרישתם, האומנם דאגה לרכוש בלבד, או מורך רוח, רצון שלא לסכן את הנשים והילדים?

רעיון שלמדתי – מחייב עיון בברכת משה לשבט גד - דברים לג' (כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

משה רומז שמקום קבורתו 'ספון' בשבט גד!

בכך ניתן להסביר ששבטי גד וראובן אמרו למשה, באם אתה לא עובר, אף אנו לא נשאירך לבד! אנו נשאר יחד איתך! רעיון זה מביא את תודעת שבטים אלו לרמת אחריות גדולה, ממש כלשון המדרש בו משה מאשים את בני ישראל שלא נלחמו, לא נאבקו מול ה' כאשר גזר עליו ועל אהרון שלא להיכנס לארץ. מסתבר שיש הרואים במעשי שבטים אלו, רגע של חסד!

מכאן לשתי נקודות בפרשת מסעי -  (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: (ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: (ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים: (ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל:  במדבר פרק לג'

 

... וַיִּסְעוּ ... וַיַּחֲנוּ ... 'צריך לנסוע' - כותב ר' נחמן מברסלב על חובת הנסיעה – הנסיעה כתיקון! משמעות המסעות – מעשה של תיקון!

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף: על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא... וכו', וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

מכאן יש ללמוד שבירור המסעות מחייב להבחין בין מסע מיותר ופסול לבין מסע המלמד על אחדות ומטרה חשובה, בירור זה ייעשה רק כאשר נוכל להשוות בין המסעות השונים ולשם כך עלינו לתאר את מכלול המסעות.

 

נצרף לכך את דברי הרבי מגור ('שפת אמת', תרל"ג על במדבר לג' ב') "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפסוק מהופכים. יש לומר, כי הכתוב תולה המסעות ביציאת מצרים ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהיה מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו "מוצאיהם למסעיהם". ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל אחד מהם מסייע להשני כנ"ל".

בחינת המסע מחייבת להביט אחורה לנקודת המוצא, עד כמה רחקנו מאותה נקודה ממנה יצאנו ובמקביל לברר האם אנו זוכרים את נקודת היציאה. החיפוש מחייב התרחקות מחד, אך מאידך קשר עם נקודת המוצא.

לחדד ולדרוש - מה נוכל ללמוד מהמסעות?

על כל אחד לברר את ועל המסע הפרטי שלו - דע/י מאין באת! ואולי נזכה להגיע לארץ בו אנו נכנעים, מכניעים את היצר, את האגו – נגיע לארץ 'כנען'.

 במדבר פרק לג' - (ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: (לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר: (לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: (לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: (לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהֹוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: (לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: (מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה:

מה שמועה שמע הכנעני?

אומרת התוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יא' - כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל משמתה מרים מהו או' "ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה", שנסתלקה הבאר! כל זמן שהיה אהרן קיים, עמוד ענן מנהיג את ישראל, משמת אהרן מהו אומר: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב...", נעשו ידים לאותו רשע ובא ונלחם את ישראל, אמרו איה הלך התייר שלהן המכבש להם את הארץ."

כך גם בתלמוד הבבלי ראש השנה ג' ע"א "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב "ויראו כל העדה כי גוע אהרן",

הפרשה עוברת ללמד על חלוקת הארץ בגורל וכן על צו ההורשה! 'ההורשה' של עמי כנען – ובאם לא תורישו – מה יקרה?

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם:. (במדבר לג', נב'-נו')

חתימת פרק המסעות מסתיימת בציווי - והורשתם... וישבתם, הדעות חלוקות האם הציווי חל רק על ההורשה (רש"י) או גם על הישיבה (רמב"ן).

ברם, נוספה כאן אמירה חשובה ומעניינת 'ואם לא תורישו...', כלומר אם לא תקיימו את הציווי, נשאלת השאלה, מדוע שלא יקיימו את הצו ומדוע שלא ייענשו באם לא יקיימו את הצו?

הכתוב מבטיח ואומר –אם לא תקיימו את הצו הרי שתמצאו עצמכם בבעיה, באתגר של ישוב מעורב, 'והיה ... וצררו...', פועל זה 'וצררו', יזכיר לנו את מה שעשו המדיינים לבני ישראל בערבות מואב, כלומר חיים מעורבים יעמידו בפנינו את החשש ממעשה מדין.

ר' חיים בן עטר מקשה ומסביר (אור החיים לג', נה') הרי בלשון הגמ' (מגילה י, ע"ב) 'כל מקום שנאמר והיה הוא לשון 'שמחה', ומה אם כן השמחה?

אלא, כותב בעל פירוש 'אור החיים': "כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשיכים...", כלומר עלינו להבין שהשמחה ארעית והיא לצורך בני ישראל, אך עלינו להבין מהו המחיר. והוא ממשיך ומבאר - וצררו אתכם על הארץ" וגו' - פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר קומו צאו ממנו...

כלומר 'אי ההורשה' והישיבה בקרבת עמי הארץ בבוא הזמן תביא לערעור זכותנו על הארץ!

 

הרבי מגור (שפת אמת שנת תרמ"ו) מצטט את דברי ר' חיים בן עטר ומפרשו בדרך אחרת וז"ל: "ובס' אור החיים הקשה כי "והיה" לשון שמחה. ונראה לי כי ע"י שנכנסו על דעת כן, לכן אף שנשאר מהם לא נתדבקו בהם והיה העונש שצררו אותנו עד שנתגרשנו ועתידין לחזור. אבל לא נתדבקו בהם. שכל הטעם שצוה הקב"ה שלא להותיר מהם שלא ללמוד ממעשיהם ח"ו. וכיון שהתחילו לעשות המצוה כראוי, לכן אפילו אם הותירו והיו לשיכים כו', אבל לא להיות כמותם, וזהו השמחה כנ"ל".

לדעת הרבי מגור היות וכיבוש הארץ נעשה על מנת להוריש את עמי הארץ, הרי שלמרות אי קיום ההורשה המוחלטת נתברכנו בכך שאין אנו דבקים בהם ועל כך השמחה, שמחה!

ישנה הבטחה אלוהית כנגד התבוללות ביושבי הארץ ועל כך יש לשמוח.

נברר, מה עליך/עלינו לעשות?

מה תפקיד חתימת הספר בצו 'ערי המקלט'?

בפרק לה' נכתב - (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: (ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם:

(ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: (יד) אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: (טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

וכן צו החוזר ונשנה במשנה תורה – בתוספת פסוק מד' -

דברים ו' - (מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בתפילה, בסיום קריאת התורה, המגביה מניף את הספר והקהל מכריז – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָֹם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:"

חלקו הראשון מתוך פרשת ציווי ערי מקלט!

וחלקו השני מקטע פסוק במדבר ט', כג' - עַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה

מכאן נוכל לטעון שהתורה - היא רעיון המתפתח 'על פי משה' –

רעיון זה מחייב להיזכר במעשה המופיע בבבלי מנחות כט' ע"ב –

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת.

אָמַר [לְפָנָיו], רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ?

אָמַר לוֹ, אָדָם [אֶחָד יֵשׁ], שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת,

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי,

אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.

הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה [עֶשְׂרֵה] שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים,

תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר [אֶחָד], אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי מִנַּיִן לְךָ?

אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי,

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ.

חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?

אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ.

אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין.

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ?

אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

מדרש זה מעיד שהאמוראים מודעים לכך שלו משה יכנס בשערי בית המדרש הוא לא יכיר את תורתו! התורה היא בבואה של התורה ההיסטורית, השינוי הוא חלק מההתפתחות ואין כל כוונה לשמרה כפי שהייתה!

השאלה שעלינו לשאול – האם תורתינו היא ברוח 'תורת משה'!

ומה תפקיד ערי המקלט – אותם ערים שהפכו להיות 'תורת משה' שהרי לא מקיימים צו זה אלא רק לאחר חלוקת הארץ וההתיישבות, כלומר התורה היא רעיון.

ערי המקלט יהיהו מקום הטהרה של הרוצחים בשגגה!

במדבר לה'  (לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: (לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּתוך בני ישראל.

הארץ נטמאת כתוצאה של ההרג, על כך נחזור ונקרא בהפטרה – ירמיה ב' – השבת השנייה מתוך שלושת 'הפטרות התוכחה'! בימי בין המייצרים!

בהפטרה נשמע - וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: ירמיה ב', ז'

כיצד מטמאים ארץ? - (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: (לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר סוף פרק לה')

מתברר שהטומאה היא בשל מעשי רצח, דם הנרצחים מטמא את הארץ!

טומאה זה, הלב נוטה לומר, ההרג של האויבים, ההרג של המלחמה במדיין הוא המטמא, ברם המדרש לפרשה שלנו אינו מאפשר להימלט ואומר ספרי במדבר פרשת מסעי פיסקא קסא " "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה", מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות נטל סכין ותקעה לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר - שמעוני אחינו בית ישראל, הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה..." (דברים כא', א') בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות געו כל ישראל בבכייה ואח"כ בא אביו של תינוק [ומצאו מפרפר], אמר להם – אחינו, הריני כפרתכם! עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת,

ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים.

וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מלכים ב' כא טז) מיכן אמרו בעון שפיכת דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא:"

מכאן שלדעת המדרש – הרצח בתוך החברה הוא המעיד שהחברה טימאה את הארץ!

בכך מתקשרת הקריאה בפרשה המלמדת על דיני 'עיר מקלט' לרוצח בשגגה, הפתרון לרוצח בשגגה היא המנוסה לעיר המקלט, על כך חוזר ומדגיש הנביא ירמיה – טימאתם את הארץ!

מסביר ה'משך חכמה' את תפקיד 'עיר המקלט' – "... והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים, רחיצת הנפש, וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה מגלין עצמותיו (מכות יא:), וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה שצריך הערב שמש, כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכה"ג, שזה הערב שמש האמיתי, ודו"ק."

עיר מקלט כמקווה טהרה, השוהה בעיר, השוהה בקהילה נטהר ומטהר!

בכך נוכל לראות, להבין – ספר במדבר מביא את העם אל הכניסה לארץ, הכניסה לוותה בחוויות מלחמה, המלחמה מטמאת את הנפש, החברה נודרת ומתחייבת ולא תמיד יכולים לקיים את ההבטחות וכן החברה מוצאת עצמה במסע של שבי, הרג...

מדי פעם עולים ומבצבצים התנהגויות של אחווה וערבות, כמעשה בני גד וראובן שרצו להישאר עם משה והוא מודה להם על כך בברכתו, כמו כן ישנה דאגה לירושת בנות צלופחד!

הפרשה מלמדת שהורשת הארץ פירושה לחיות עם בני הארץ ולא להתבולל ומצד שני שלא לגרשם, העובדה שנחיה זה בצד זה נהיה חייבים לברר את זהותנו, לו נשכיל!


פרשת פינחס שנת התעש"ה? התפעל בקנאות? למען מה, ומהי קנאותך? מקנאותו של פינחס לביקורת על המעשה וכן פקפוק על העונש שהוטל על משה! 

שבת שלום, אודה לכלל המשתתפים באסיפה הכללית, לועד שהכין והציג בפני החברים את התכנית השנתית ואקווה שבשנה הבאה נעמוד באתגרים שהצבנו לפתחנו.

בפרשת פינחס כמה וכמה נושאים -

הפרשה מתחילה בהמשך למעשה פינחס בו תואר כיצד הוא הורג איש ישראלי ואישה מדיינית ומעשה זה תואר כמעשה קנאות. בתחילת הפרשה מתברר שהאיש אינו אדם מן השורה אלא נשיא משבט שמעון והאישה היא כזבי בת צור אף היא ממשפחה מיוחסת במדין. מתברר שהקב"ה גמל לפינחס במתן 'ברית כהונת עולם – ברית שלום' על מעשה הקנאות. שאלה העולה מיד, על מה ולמה מגיע 'פרס' על מעשה שכזה?

בהמשך הפרשה ישנו מפקד שני (בתחילת ספר במדבר בתחילת השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים נפקדו ועתה עם הכניסה לארץ ומיד לאחר המגפה בשיטים והאובדן במעשה קורח). לאחר מכן ישנו דין ודברים עם בנות צלופחד, מתברר שאביהם מת וללא בנים הירושה תיעלם ממשפחתם והם פונים בבקשה לשינוי החוק, ה' נענה לבקשתם ואכן הן יירשו את אביהם! לאחר מכן משה מקבל צו לעלות להר העברים ושוב מזכירים למשה וכן לאהרון את החטא, ההחטאה, בכך שמשה היכה את הסלע ולא דיבר אל הסלע! ומיד לאחר מכן משה פונה בתקיפות לה' שימנה מחליף, כלומר באם אני איני ממשיך להוביל את העם, יש למצוא מחליף ויתברר שהמחליף יהיה יהושע ולא פינחס הקנא. יהושע עליו נאמר שהיה משרת ולא מש מפתח האוהל, היה מהמרגלים ששיבח את הארץ, הוא יתמנה כיורש למשה. הפרשה נחתמת בהסבר על הקורבנות החל מקורבן התמיד, קורבן יומי בוקר וערב, דרך השבת, ראשי חודשים והחגים.

בדברים אנסה לקשר בין משמעות מעשה הקנאות של פינחס לבין עליית משה לבר העברים ולמבט כללי על הפרשה.

אפתח בשתי התייחסויות למעשה פינחס.

האחד - פתגם שנולד מפעולת הקנאות נשמע בגמרא מפי ינאי המלך לאשתו שלומציון היורשת אותו במלכות (ינאי מל בין השנים 103 – 76 לפה"ס) וזה לשונו בבלי סוטה כב' ע"ב

אָמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתְהוּ לאשתו, אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁים, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים שֶׁדּוֹמִין לַפְּרוּשִׁים, שֶׁמַעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי, וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס:

פתגם זו מבטא הערכה למעשה הקנאות של פינחס ושולל את מעשה זמרי. אמירה זו מפי ינאי המלך הינה מאוד מעניינת, שהרי ידוע בתלמוד ובמדרש שינאי המלך הרג את כלל החכמים הפרושים שהיו בימיו ואילו אשתו שלומציון שינתה במעט את היחס לחכמים הפרושים כאשר עלתה לשלטון. (היא הייתה אחותו של התנא שמעון בן שטח!)

והשני – מאות שנים לאחר מכן, הרבי מאיז'בצא, הרב יוסף ליינר (ממשיכו של הרבי מקוצק, הנהיג את קהילתו החל ממות רבו 1839 – 1854) וזה לשון 'מי השילוח' – " "ויקח...", ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה,

אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש יו"ד נקודות בזנות,

הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצר הרע, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו, מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע את עצמו מזה המעשה...".

לפרשנות זו – זמרי הבין שייעודו הוא לגאול את כוזבי כמעשה רות המואביה ואילו פינחס ומשה לא ירדו לסוף דעתו.

שתי נקודות מבט אלה מעלות בפנינו את האפשרות של קריאה ביקורתית וכפי שנראה החל במקרא עצמו וכלה בנוסח המסורה של כתיבת ספר התורה – הביקורת לא רק מבצבצת ועולה אלא משמיעה בגלוי ובקול תקיף.

מפתיע אך בסוף ספר שופטים מופיעה דמותו של פינחס, ומיד מתעוררת השאלה, היכן היה לאורך תקופת השופטים? מדוע אין שומעים על תפקודו? ומדוע דווקא בסיפור הנורא של 'פלגש בגבעה' מופיע הכהן הקנא ושואל את ה' האם לצאת למלחמה ?

שופטים פרק כ  (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם:

(כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ:

ובדברי הימים (א', פרק ט' ) ברשימת המשרתים בקודש מופיע 'פינחס' אך בתוספת המאפשרת קריאות שונות. כיצד יש לקרוא פסוק זה ? (יט) וְשַׁלּוּם בֶּן קוֹרֵא בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח וְאֶחָיו לְבֵית אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל וַאֲבֹתֵיהֶם עַל מַחֲנֵה ה'  שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא: (כ) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ:

היכן יש לפסק, 'נגיד היה עליהם לפנים, ה' עמו', או 'נגיד היה עליהם, לפנים ה' עמו'?

הרד"ק במקום מביא את המדרש עם שתי הקריאות, כלומר קריאה ביקורתית, בעבר ה' היה עימו וכיום כבר לא ו/או קריאה המסכימה עם נוכחות ה' עימו.

מדרש תנאים לבמדבר (ספרי קלא') אומר – "...בא לו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי אמר לו וכי בן בתו של פוטי הזה מבקש לעקור שבט אחד מישראל וכי אין אנו יודעים בן מי הוא כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו התחיל מייחסו לשבח שנא' "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל", כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה השיב את חמתי מעל בני ישראל. "

מדרש זה מתבסס על האמור בשמות ו', כה' –  "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

מכאן שפינחס אינו משלנו, נולד לפוטיאל, משפחת יתרו ובכך המדרש שם בפי העם – זלזול המביא את ה' לשבחו ולייחסו כתגובה.

ובלשון בוטה יותר בירושלמי (סנהדרין פרק ט', ה"ז)  "תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגו' "

מכאן שלפרשנות המדרש והתלמוד – מעשה פינחס בוקר בחריפות על ידי השבטים! וה' נחלץ לעמוד לצידו של פינחס.

מעניין להביט בנוסח המסורה לגבי כתיבת תחילת הפרשה ומתברר לדעת - מוזס בן יעקב קוזי, חכם צרפתי בן המאה השלוש-עשרה, המפרש את העיכוב בהכרזה על מינויו החדש של פנחס עד לתחילת הפרשה (ולא בפרשת בלק, בה מסופר המעשה), כהוכחה שעל מעשים פזיזים וקיצוניים לא  ממהרים להעניק פרס, עד שלא מתברר אם כוונתו של מבצע הפעולה הקנאי הייתה אכן טהורה. בטקסט של מגילת הקלף של התורה מופיעה האות 'יוד' בשם פינחס בפסוק השני (י"א), בגודל קטן יותר מאשר ה'יוד'ים בשאר הפסוקים. לדעתם של הפרשנים, הגירסה המסורתית הזאת מרמזת שכאשר אנו נוקטים בפעולה אלימה, גם אם היא מוצדקת, ה'יוד' שבתוכנו (המסמלת את האל וגם 'י'הודי), מתגמדת. ולבסוף, בפסוק י"ב, באות 'ו' במילה 'שלום' כפי שהיא מופיעה במהדורה המסורתית, ניתן לראות שבר בבסיס. זה, מסבירים הפרשנים, מרמז על כך ששלום המושג על-ידי השמדתו של היריב, יהיה פגום ובלתי-מושלם.'

עלינו לנסות ולהסביר – מדוע בכל זאת ניתנה 'ברית כהונת עולם – ברית שלום' לקנא, על כך יש להיעזר בדברי המדרש המאוחר –  המדרש הגדול (פנחס כה', כב')

"אמר ר' שמעון בן לקיש הוא פנחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר : "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג', כג')"

רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו שלפנחס אליהו ז"ל מתושבי הגלעד, שעשה תשובת ישראל בהר הכרמל, שנאמר:"ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב',ו') ואומר:

קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט', י')

אמר לו (ה'): שמא בריתך עזבו?

אמר לו(אליהו):"את מזבחותיך הרסו"

אמר לו (ה'): שמא מזבחותיך הן?

אמר לו (אליהו):"ואת נביאך הרגו בחרב"

אמר לו הקב"ה והרי אתה קיים?

אמר לו (אליהו):"ויבקשו את נפשי לקחתה"

אמר לו הקב"ה קנאת בשיטים, קנאת בהר הכרמל, אין ישראל יכולים לסבול קנאי כמותך, לך שוב לדרכך ונתן לו הקב"ה חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, שנאמר:"בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב', ה').

 

ובמפורש במדרש פרקי דר' אליעזר כט' – "...אמר לו: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי  עריות, שנאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן...", וכאן קנאת,

חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה  בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית,  שנאמר: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים". "

מדרש זה מסביר את נוכחותו של אליהו בברית על מנת שיראה בעיניו את קיום הברית על ידי עם ישראל. אתה אליהו שהוצאת את דיבת העם באומרך "כי עזבו בריתך בני ישראל", תיווכח בטעותך. הופעתו, התייצבותו של אליהו בברית הרי היא תיקון, כנגד אמירתו 'ישראל אינם משמרים את הברית הרי בנוכחותו בבריתות יוכח בטעותו.

תיקונו של אליהו הוא בהתייצבו בכל ברית ובכל סדר וסדר.

יש למצוא בדברי הנביא מיכה גישה דומה.

הנביא (מיכה ז', יח'-כ') אומר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד  הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:"

קשה לראות ביעקב סמל לאמת, הרי 'קנה' את הבכורה בנזיד עדשים, גנב את ברכת אחיו עשו. כפי שקשה למצוא באברהם את החסד, שקר ואמר שאשתו שרה אחותו ושרה נלקחה על ידי אבימלך, גרש את אשתו הגר ובנה ישמעאל, עקד את בנו,

ברם ניתן להבין בדברי הנביא מסר, יעקב שנאלץ לנהוג במידת השקר ואברהם שנאלץ לנהוג באי חסד הם אלו שילמדו לדורות את חשיבות האמת והחסד.

ברוח דברים אלו ובהתחשב בעובדה שנוהגים להוסיף פסוקים אלו בתפילת מנחה של יום כיפור בסוף קריאת ספר יונה, יש לקרוא בדברי הנביא: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, שלום לפנחס ולאליהו, שליחות ליונה אשר נשבעת..." - אותם המתמודדים הם אלו היכולים ללמד את חשיבות השמירה על מידות אלו.

נעבור לציווי למשה לעלות להר העברים ולשמוע שוב, על חטאו!

עלינו לשים לב לשימוש בפעלים - ה' אמר – משה דיבר ואמר! דיבור לשון קשה!

(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

(טו) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: (טז) יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

(יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

(כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

(כב) וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: (כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:

במדבר כז'

אכן כך רואה המדרש – משה דורש, מצווה, מדבר לה' – האם אתה ממנה פרנס? הודיעני?

ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלח' - " "וידבר משה אל ה' לאמר", להודיע שבחן של צדיקים שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך צבור.

"לאמר" - אין תלמוד לומר "לאמר", מה תלמוד לומר "לאמר", אלא, אמר לו – 'הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים, אם לאו?'

עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא ואמר לו – 'קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו'..."

מיד לאחר הצו לעלות להר העברים מוזכר חטאם של משה ואהרון - מדוע התורה חוזרת על פירושה למעשה משה – הכאת הסלע ולא על דיבור?

ובפרשה שלנו נאמר על משה ואהרון - (במדבר כז', יד') "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:" האם באמת עלינו לקבל את חטא משה ואהרון – מרי, לא הקדישו, לא האמינו, מעלו?

באם משה ואהרון מואשמים ב... מי יכול לטעון שהוא מאמין...?

דורש מדרש תנאים – ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלז'

" "על אשר מריתם פי במדבר מריבה במדבר סין", ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהיכרת מתו, שנא'מר: "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים לב', נא') הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר,

שני פרנסים עמדו לישראל, אחד אמר 'אל יכתב סורחני', ואחד אומר 'יכתב סורחני'.

דוד אמר 'אל יכתב סורחני', שנאמר: "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב', א'). משה אמר 'יכתב סורחני', שנאמר: "על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני".

משל למה הדבר דומה - לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין, אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית,

זו שגנבה פגי שביעית אומרת: 'בבקשה מכם, הודיעו סורחני, שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה'. תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגים זו לוקה...."

ובלשון דומה אומר התלמוד (יומא פו' ע"ב) בבואו לברר את עניין הוידוי: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" דברי רבי יהודה בן בבא.

רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

אלא, מהו שאמר משה "ויעשו להם אלהי זהב" - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב.

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

קלקלה – זינתה.

'אכלה פגי שביעית' ויש נוסחאות 'גנבה פגי שביעית', מעשה זה משקף את הדין שפירות שנת שמיטה אמורים להיאכל בקדושה ואין לפגוע בהם, אין לכבוש פרות שביעית וכו' כמו כן אין לאכול פרות שביעית בוסר בטרם הבשילו. כלומר אכילת פגי שביעית הינו פגיעה בקדושת פרות שביעית.

התלמוד מסביר את מחלוקת התנאים בהביאו את שני הפרנסים משה ודוד ומציגם כשתי אסכולות לענין הוידוי, האם יש לציין מהו החטא או לא, משה מבקש שיבהירו מה החטא ואילו דוד מבקש להעלים את פירוט החטא!

להבהרת עמדות דוד ומשה מובא משל לשתי נשים... משל זה מצוי בכמה נוסחאות...

לכאורה מעשה דוד ובת שבע משכנע אותנו לומר שדוד מיוצג על ידי האשה שקלקלה כלומר זינתה ואילו משה מיוצג על ידי האשה שאכלה פגי שביעית.

אך בבואנו להתבונן בעונשם של דוד ומשה נראה שמשה נענש קשות ולא נכנס לארץ ואילו דוד אמנם בנו נפטר בשל אותו מעשה ולכאורה אין הוא נענש.

מה עוד שנוסח התלמוד בב' סנהדרין קז' ע"א רומז על המילה 'פג' לדוד: "דרש רבא: מאי דכתיב: (תהלים ל"ח) "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" - ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב.

וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה." 

ראויה היתה בת שבע לדוד אלא אכלה כשהיא פגה. כלומר הלשון פגי שביעית יכולים להתאים לדוד, אך מהו הקלקול שעשה משה שיחשב כאישה שקלקלה.

בכל זאת נראה שמשה מיוצג על ידי האישה שאכלה פגי שביעית.

מה רוצה משל זה ללמדנו?

פרופ' ש. ליברמן כתב בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125 על ביטויים שלא הובנו. - "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו הזדקקות לאשה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני-רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאוה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר, סידרא ז' 1991, באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאשה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה . בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף, "ואולם מצינו מצב שבו אשה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, וביחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאיים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

כותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשניה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

פרופ' מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 - 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתו של פרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק "לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לומר בפי משה - הרי אני שעיר לעזאזל.

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה מדוע דרך רשעים צלחה או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו. טענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע.

הסוגיה בב' יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה לומר לא תמיד יש לנו חטא לפרט ושמא אין המציאות כפי שהיא אך ורק עונש בגדר של קרבן שעיר לעזאזל ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

בגישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו, בגדנו... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר האמנם חטאנו – ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו? התלמוד שם שאלה זו בפי האשה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

משמעות קריאה זו מהווה ביקורת נוקבת של החכמים על העונש שהוטל על משה ואהרון. ביקורת זו ממשיכה את ביקורת החכמים על מתן השכר לפינחס!

כלומר קריאתי תואמת את גישת ברכט במחזה 'האומר כן, האומר לא' – הטקסט אינו בה על מנת ללמדנו – כך היה וכך יש לנהוג, אלא מעלה הטקס מחאה פנימית בלב השומע, עד שאינו יכול לשבת בשלווה ויוצא בחריפות כנגד סיפור המעשה.

 

בדרך זו נוכל להביט על מכלול הפרשה ונראה –  הפרשה פותחת במנהיג הפועל בקנאות והורג, 'מקריב' מבני ישראל!

לאחר מכן ישנו 'מפקד' בו מתברר שנפקדו כל דור המדבר, מוזכרים נדב ואביהו שמתו בהקריבם אש זרה, מוזכרים 'בני קורח לא מתו' אבל היו שנבלעו במעמקי האדמה, וכידוע הלכו לעולמם ונפקדים 'מרים ואהרון' ואנו יודעים שמקומו של משה ייפקד!

משה מבין שחסר מנהיג ויש לדאוג למילוי מקום.

מתברר שצלופחד נפקד וכדברי בנותיו אין הוא שייך למחנה קורח, אלא בלשון המדרש הוא 'המקושש' שפעל בקיצוניות על מנת להבהיר לדור המדבר – יש לקיים מצוות אף בחוצה לארץ. העובדה שהוטל עלינו עונש לשוטט ארבעים שנה במדבר אין זה אומר שאין צו לקיים את המצוות.

והפרשה חותמת בקורבנות, גם ביום יום וגם כתוספת בימי חג ומועד.

החוט המקשר יהיה – הקורבן, האדם שנפקד מקומו! האם ניתן את דעתנו על החוסר?

מה עלינו לעשות, להמשיך ולהקריב???

ומה הם 'קורבנות' – עולת תמיד! יהיה זה מסר לשים לב לדברים שבשגרה, למעשה היומיומי – זו התורה על רגל אחת!

הפרשה חותמת בצו על הקרבת קורבנות, קורבן התמיד בכל יום, קורבנות השבת, ראשי חודשים וחגי ישראל! (במדבר כח' – כט')

דומה שהכתוב חותם במעשה קבוע היומיומי, הייחוד של הימים המיוחדים, לציין את הזמן בחוויה מעשית. אך מה אנו לאחר חורבן הבית יכולים ללמוד מפרקים אלו?

ישנו מדרש מימי הביניים  המלמד עד כמה 'שגרה זו' חשובה ניתן ללמוד מנוסח דרשה שמצא מחבר 'עֵין יעקב' לר' יעקב אבן חביב (1450 – 1516, אוסף אגדות התלמוד). כך הוא כותב ב"הקדמת הכותב": "מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו". "בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל..." בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... עמד ר' פלוני (שמו אבד) על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".

מאמר זה הוא פיתוח של המדרש - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". (ירושלמי, נדרים פ"ט ה"ג).

כלומר הקורבן היומיומי, בבוקר ובין הערבים מלמד על חשיבות השגרה, על חשיבות הריטואל היומיומי.

חשוב לזכור את דברי ר' יוחנן בן זכאי לתלמידו (אבות דרבי נתן נו"א פ"ד) "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע - אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.        אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו' ו')."

מהמסורת הבודהיסטית, נלמד על דרך נוספת -  "ועתה ההסבר על הריסון של החכם פרטרדנה, הנקרא גם 'המנחה לאש הפנימית' (האגניהוטרה הפנימית). אדם אינו יכול לשאוף כשהוא מדבר, ואז הוא מקריב את הנשימה בתוך הקול. אדם אינו יכול לדבר כשהוא שואף, ואש הוא מקריב את הקול בנשימה. הוא מקריב את זוג המנחות הנצחיות והאלמותיות האלה גם בזמן העֵרות וגם בשינה." מתוך: 'האופנישדות והברהמות, מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה', תרגם מסנסקריטית צחי פרידמן, כרמל, 2014, עמ' 128


פרשת בלק - שנת התשע"ה – מי הכיר את הסיפור? למהותה של קללה/ברכה?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת בלק - שנת התשע"ה – מי הכיר את הסיפור? למהותה של קללה/ברכה?

הערב חל התאריך העברי יז' בתמוז – כלומר בשנה רגילה זה יום צום, היות והשנה הוא  חל בשבת, לכן  ידחה ליום ראשון. מעין ההבטחה של הנביא זכריה (ח', יט') ימי החורבן יהפכו להיות ימי חג, באם החברה תתוקן! – "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:"

פרשת בלק במדבר כב' – נפתח בשאלה – כיצד אנו יודעים מה קרה בממלכה השכנה?

מי ידע את הסיפור, מלבד בממלכת מואב ואלוהים?

(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: (ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: (ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי:

(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:

נראה שבלק מלך מואב לא ידע שחל איסור על ישראל לכבוש את מואב, ואולי גם בני ישראל עדיין לא יודעים – ייכתב בתחילת ספר דברים!

מבחינת הסיפור של עם ישראל –

אנו לאחר קבלת הדין – משה אינו נכנס לארץ כנען בשל הכאת הסלע ולא דיבור!

מרים ואהרון – הלכו לעולמם!

עקפנו את אדום, ניצחנו את הכנעני מלך ערד, את סיחון מלך האמורי, וכן את עוג מלך הבשן!

ועכשיו בפרשה נשמע את סיפור המעשה בבלעם ובלק וניסיונות לקלל את העם היוצא ממצרים. מיד אח"כ – יתברר שהעם יושב בשיטים וחוטא – בזנות ובעבודה זרה!

מזכיר את חטא העגל!

וכן תואם יום זה – יז' בתמוז הוא היום בו לפי המסורת – משה שובר את הלוחות כאשר רואה שהעם עובד את העגל!

וזה לשון המשנה תענית ד', ו' - חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

חשיבותה של פרשת בלק באה לידי ביטוי באמירה תלמודית - ב' ברכות יב' ע"ב – עין יעקב אות נז' - "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בֶּן זוּטְרַתִּי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָא, בִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קְבָעוּהָ? מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר.

מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּכּ, (במדבר כג) "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם", לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית וּפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת, דִּכְתִיב בָּהֵן "יְצִיאַת מִצְרַיִם".

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבִּין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּה הַאי קְרָא, (שם כד) "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ". וְלֵימָא הַאי פְּסוּקָא וְתוּ לָא?

גְּמִירִי, כָּל פָּרָשָׁה דְּפַסְקָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם - פַּסְקִינָן, דְּלָא פַּסְקָהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם - לָא פַּסְקִינָן:

שני נימוקים מעלה הסוגיה התלמודית, בלק ובלעם מציינים את יציאת מצרים וכן את עוצמת עם ישראל, אך היות ופרשה זו ארוכה – נמנעו מתקנת הקריאה בכל פעם שאומרים את קריאת שמע – בשל טורח הציבור!

ברם, אולי, נוכל לטעון – שיש להזכיר בכל יום את פרשת בלק על מנת להכיר בעובדה שיש צד נוסף למאבק על ... – גם כאשר אני בטוח בצדקתי בוויכוח, לצד השני יש סיפור אחר!

בלק חושש ובצדק! עלינו כעם להכיר בעובדה זו – המתח קיים באוויר.

גם כיום במדינה ריבונית, אנו מגיבים לסובב! הבוקר הודיעו בחדשות שכביש 12 נסגר – גבול מצרים.... ומה עם רמת הגולן או כביש הצפון בגבול עם לבנון...

נקודה נוספת - אין הרבה פרשות שכותרתם מעידה על זהות של ה'אחר', בעצם ישנם רק שתי פרשות – יתרו, בלק!

יתרו מלמד 'עצות ניהול מערכת משפט' – כלומר, חכמה מצויה באומות העולם ועלינו להקשיב וללמוד! ובלק מלמד על כך שיש סיפור מקביל לסיפור שלנו ובת למשפחתו תהווה נדבך יסוד בעם ישראל – רות המואביה, תהפוך להיות 'אמא של מלכות'!

הסיפור מבחינת הארכיאולוגיה – יבהיר שלסיפור היו הדים, ישנו תיעוד הסיפור על אבן,

'ספר בלעם' נמצא כתוב ב'דיר עלא' בעבר בירדן על אבני סיד – באותו קו רוחב, בו מוו העם בחצותו את הירדן להעלות אבנים, עליהם יש לכתוב את הדברים – חקוק על מזבח האבנים בהר עיבל! (ספר דברים כז')

חשוב לברר 'מה אכפת לציפור'? מדוע חשוב לאלוהים באם בלעם יקלל או יברך? וכי כוחו רב מכוחו של האל?

התלמוד מלמד שלבלעם כוח רב בקריאת 'מצב רוחו של האל' ב' ברכות ז' ע"א - נוסח עין יעקב כח'  "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ? דִּכְתִיב, (שמות לג) "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִיחֹתִי לָךְ".

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאַנִּיחַ לְךָ.

וּמִי אִיכָּא רִיתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? האם קיים כעס בקב"ה? והתשובה – כן!

אִין, דְּתַנְיָא, (תהלים ז) "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם". וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע, וְכַמָּה רֶגַע?

אֶחָד מַחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא 'רֶגַע', וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּן אוֹתָהּ הַשָּׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיה, (במדבר כד) "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן". הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?

מַאי דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ? דְּאַמְרֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא לָא רָכַבְתְּ אַסּוּסְיָא? אָמַר לְהוּ, בִּרְטִיבָא שַׁדָּאִי לָהּ. מִיָּד אָמְרָה לֵיהּ, "הֲלֹא אָנֹכִי אֲתוֹנְךָ" - בְּטְעִינָא בְּעָלְמָא. "אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלָי" - אַקְרַאי בְּעָלְמָא. "מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיִיתָ עוֹשֶׂה עִמִּי מַעֲשֶׂה אִישׁוּת בַּלַּיְלָה, כְּתִיב הָכָא, (שם כב) "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי", וּכְתִיב הָתָם, (מלכים א א) "וַתְּהִי לוֹ סוֹכֶנֶת".

אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל, (מיכה ו) "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, (וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל), לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'".

מַאי "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, (ראו) [דְּעוּ] כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.

וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק, (במדבר כג) "מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'", מְלַמֵּד [שֶׁכֹּל] (ש)אוֹתָם הַיָּמִים לֹא זָעַם...

ובמקבילה - ב' סנהדרין קה' ע"א – ע"ב, עין יעקב ריט' – רכ' – רכא'

"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן", (שם כב) תָּנָא, מִדְיָן וּמוֹאָב, לֹא הָיָה לָהֶם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם. מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ בָּעֵדֶר, וְהָיוּ צְהֻבִּין זֶה לָזֶה. בָּא זְאֵב עַל הָאֶחָד, אָמַר הָאֶחָד, אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ - הַיּוֹם הוֹרֵג אוֹתוֹ, וּלְמָחָר בָּא עָלַי, הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם וְהָרְגוּ הַזְּאֵב. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, כַּרְכּוּשְׁתָּא וְשׁוּנְרָא עָבְדוּ הִלּוּלָא, מִתַּרְבָּא דְּבִישׁ גַּדָּא.

אמר רב פפא – זו האימרה העממית – חולדה וחתוח ערכו חתונה מהחלב של ביש המזל 

(שם) "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם", וְשָׂרֵי מִדְיָן לְהֵיכָן אָזוּל? כֵּיוָן דְּאָמַר לְהוּ, "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר", אָמְרוּ, כְּלום יֵשׁ אָב שֶׁשּוֹנֵא אֶת בְּנוֹ? ולכן התייאשו מאפשרות הקללה!

אָמַר רַבִּי נַחְמָן, חוּצְפָּא, אֲפִלּוּ כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, מְהַנִי. מֵעִיקָרָא כְּתִיב, (שם) "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם", וְלִבְסוֹף כְּתִיב, (שם) "קוּם לֵךְ אִתָּם". אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, חוּצְפָּא - מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא, דִּכְתִיב, (ש"ב ג) "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי וְגוֹ'":

להלן – קשה להתמודד עם העובדה שבלעם בעל כוחות ולכן ישנם ניסיונות להשחיר את דמותו של בלעם

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּלְעָם - חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כג) "וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי". שִׁמְשׁוֹן - בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית מט) "שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס". בִּלְעָם - סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כד) "שְׁתֻם הָעָיִן". קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, דִּכְתִיב הָכָא, "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם", וּכְתִיב הָתָם, (אסתר ז) "נֹפֵל עַל הַמִּטָּה" וְגוֹ'. אִתְּמַר, מַר זֻטְרָא אָמַר, קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא אָמַר, שֶׁבָּא עַל אֲתוֹנוֹ. מַאן דְּאָמַר, קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, כְּדַאֲמָרָן. מַאן דְּאָמַר, בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה, כְּתִיב הָכָא, (במדבר כד) "כָּרַע שָׁכַב", וּכְתִיב הָתָם, (שופטים ה) "בֵּין רַגְלֶיה כָּרַע נָפַל שָׁכָב" וְגוֹ':

טענה – פרשת ניסיונות הקללה והפיכתם לברכה מזכירים את רצונו של יצחק לברך את בנו עשו וכמסופר, יעקב 'גנב' את הברכה! (בראשית כז') וכאן השאלה – האם הברכה המיועדת מותאמת לאדם, או שהמילה פוגשת את האדם המתברך באשר הוא? האם ברכת יצחק לעשו הייתה ברכה המיועדת לאופיו של עשו? או, הברכה ברכה גם כאשר קיבלה (במרמה) יעקב! באם הברכה אינה תלויית אדם, אולי ניתן לשער שבלעם מברך/מקלל – בעצם מגיב לנראה לעיניו ויתכן שכוונתו הייתה בעצם לטובה, אך לנו קשה לעכל שנביא מאומות העולם יחפוץ בטובת עם ישראל?!

לחזק טענה זו אביא סיפור תלמודי בו שני חכמים מברכים את בן מורם והלה בשומעו את 'ברכתם' מבין שבעצם 'קללו אותו', אך בלשונו אומר לאביו 'ציערוני'!

הסוגיה מתארת 'פרידה'  - ובעקבותיה ביקור של ברכה בלשון קללה – או, אי הבנה! (סוגיה בבבלי מועד קטן ט' ע"א – ע"ב)

הסוגיה נשענת על כפל פסוקים ותיאור חנוכת 'מקדש שלמה' – בספר מלכים ובנוסח דברי הימים. במלכים א', ח', נכתב - (א) אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן: (ב) וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:... (סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: (סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ובנוסח דברי הימים ב', ז נכתב - (ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם: (ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים: (י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: (יא) וַיְכַל שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַבָּא עַל לֵב שְׁלֹמֹה לַעֲשׂוֹת בְּבֵית ה' וּבְבֵיתוֹ הִצְלִיחַ: מתי העם נפרד משלמה?

 (ב' מועד קן ט' ע"א, בתרגום) –

וזה לשון הסוגיה - ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים שנו, למדו את פרשת נדרים בבית מדרשו של ר' שמעון בר יוחאי.

נפרדו ממנו בערב,

בבוקר חזרו ובאו להיפרד מרבם.

שאל אותם רשב"י: והרי נפרדתם ממני בערב?

 אמרו לו: למדנו מהרב - תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" (מלכים א' ח', סו'), וכתיב (דברי הימים ב' ז') "וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם"!

אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.

אמר רשב"י לבנו (אלעזר!): בני אדם אלו, אנשים של צורה הם, לך אליהם על מנת שיברכוך.

הלך, פגש אותם כשהם מקשים מפסוק לפסוק - כתיב (משלי ד') "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו", וכתיב (משלי ה') "ארח חיים פן תפלס"! - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, (ט' ע"ב) כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

חזרו וישבו והיה קשה להם - כתיב (משלי ג') "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב (משלי ח') "וכל חפצים לא ישוו בה" - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה ! –

כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

אמרו לו (לר' אלעזר) – מה רצונך כאן ?

אמר להם – שאמר לי אבא, לך אליהם כדי שיברכוך !

אמרו לו – יהי רצון שתזרע ולא תקצור.

תכניס ולא תוציא,

תוציא ולא תכניס,

שייחרב ביתך ושיתיישב מלונך,

שיתבלבל שולחנך,

ולא תראה שנה חדשה.

כאשר בא אל אביו, אמר לו: לא רק שברך לא ברכו אותי אלא ציערו אותי צער.

שאל אותו (אביו) מה אמרו לך ?

(אמר הבן) – כך וכך אמרו לי.

אמר לו (אביו) – אלה כולן ברכות הן !

תזרע ולא תקצור – תוליד בנים ולא ימותו,

תכניס ולא תוציא – תכניס כלות (לבניך) ולא ימותו בניך.

תוציא ולא תכניס – תוליד בנות ולא ימותו בעליהן שיחזרו אליך.

שייחרב ביתך ויתיישב מלונך – שהעולם הזה הוא מלונך והעולם ההוא (הבא) הוא ביתך, שכתוב (תהלים מט') "קרבם בתימו לעולם", אל תקרי 'קרבם' אלא 'קברם'.

שיתבלבל שולחנך – בבנים ובבנות,

ולא תראה שנה חדשה – שלא תמות אשתך ולא תנשא לאישה נוספת

לעיתים מה שנתפס כקללה מהווה ברכה! לא כל אדם מסוגל להבחין ואולי זו מטלה על השומע! תרצה לשמוע ברכה – תשמע ברכה!

מתברר שבפרשה רמז לקריאה מורכבת – בעצם השימוש בפועל 'לשטן לו' – מה לשטן ולבלעם?

במדבר כב' - (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:

פרק כג' - (א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: (ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: (ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: (ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: (ח) אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר:

(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים:

בתנ"ך השטן של איוב מוכר, וכן בדברי הנביא זכריה, אך פחות מוכרת הופעתו בנוסח דברי הימים א', כא' -  (א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל:

(ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלָי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם:

חשיבות התפקיד מועצת מאוד כאשר קוראים את המקבילה בשמואל ב' כד' - (א) וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם:

מי הוא השטן? מתברר שהחיובי יכול לשמש כשלילי! ובכך נוכל אולי לטעון שהשטן מצוי באדם! ובכך נוכל להבין את חתימת הפרשה בסיפור ההחטאה בשיטים!

חתימת הפרשה במדבר פרק כה' – (א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאן לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל: (ה) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: (ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

על כך אומר המדרש, העם היה שבוי ביצר איסוף השלל, היצר הנחה את פועלו, ולכן אל לנו להתפלא שלא עמד בפיתוי והחל לעבוד עבודה זרה! ספרי במדבר פרשת בלק פיסקא קלא'

וזה לשון המדרש – "דבר אחר "וישב ישראל בשטים"  - במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהם.

מלכות זו מתגאה ומשתחצת אין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא, ואלו היו להם ששים עיר וכולם ראויות למלכות, שנאמר: "ששים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן" (דברים ג', ד') [ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם ונפלו בידם ונטלו כל מה שלהם אבל] משנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין את הבזה מקרעים כסות ומשליכים [מעקרין] בהמה ומשליכים לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר: "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" (דברים ג', ז') באו וישבו להם בשיטים במקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קילין מבית הישימות ועד הר השלג והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כסנין והיו ישראל אוכלים ושותים

באותה שעה אדם יוצא לטייל בשוק ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה והיתה מוכרת לו בשוויו וקטנה קוראה לו ואומרה לו מבפנים - בוא וקח לך בפחות, והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני.

וביום השלישי אמרה לו - היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית והוא נכנס אצלה והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני, ועדיין לא נאסר יינן של גוים לישראל,

אמרה לו - רצונך שתשתה יין, והוא היה שותה, והיה היין בוער בו ואומר לה השמיעי לי והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקיא שלה, ואומרת לו רבי רצונך שאשמע לך השתחוה לזה והוא אומר לה וכי לעבודה זרה אני משתחוה?

אמרה לו וכי מה איכפת לך, אינו אלא שתגלה עצמך לו, והוא מתגלה לו!

מיכן אמרו המפעיר עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו [והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו] והיה היין בוער בו, ואומר לה השמיעי לי, ואומרת לו רצונך שאשמע לך הנזר מתורתו של משה, והוא ניזור! שנאמר: "והמה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם" (הושע ט', י')

באחרונה חזרו לעשות להם מרזיחים והיו קוראות להם ואוכלים, שנאמר: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהם".

רבי אלעזר בן שמוע אומר כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ, כך אי אפשר להם לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות..."

למדנו בפרשה על חשיבתן של המילים, האם במילה יש ברכה או חלילה קללה, יתרה על זאת – לעיתים בקללה יש ברכה! בתפילה, לפני העמידה אנו שרים במנגינה נפלא את הפסוק - אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: לקוח ממזמור נא' בתהילים – (א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע:... (יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: (יח) כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: (יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:  - התיקון במחשבה, בהבנה!


פרשת חוקת שנת התעש"ה? – החוק ואי הציות לו כמאבק בקונפורמיזם!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת חוקת שנת התעש"ה? – החוק ואי הציות לו כמאבק בקונפורמיזם!

 "מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים./ רבים אומרים כן, ובכל זאת אין הסכמה./ רבים אינם נשאלים/ ורבים מסכימים לדברים מוטעים. לכן:/ מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים" – בהכרזה 'סתומה' זאת, מפי "המקהלה הגדולה" (בתרגום אהרן שבתאי), נפתחת אופרה. 'האומר כן', ברלין ב-1930, המחזאי ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל.

תקציר ההצגה

העלילה מתרחשת בכפר קטן בתחילת ימי הביניים. מגפה מתפשטת ומאיימת על קיומם של התושבים. מורה מהעיר הסמוכה שוכר שלושה מתלמידיו לשעבר: גיבן, אסיר ונושאת כלים. בכוונתם לצאת למסע אל מעבר להרים שם לפי השמועה ישנה עיר גדולה בה גרים הרופאים הגדולים שיוכלו לסייע במציאת מזור למגפה. המורה ושלושת השכירים עוצרים להיפרד מאם ובנה, תלמיד בכיתתו של המורה. הילד הקטן נעדר מזה זמן מבית הספר לצורך טיפול באמו שנדבקה אף היא וחיה חיים ללא תקווה. הילד מתעקש לצאת עם המשלחת אל המסע חרף הסכנות וגילו הצעיר ומסכים לכל מה שעלול לקרות בדרך רק למען הסיכוי לשוב עם תרופה לאימו. המסע קשה והילד לא עומד בקשיים עד שאינו יכול עוד להמשיך. לפי המסורת העתיקה, יש להשליך לעמק אל מותו את מי שאין בכוחו להמשיך במסע על מנת שלא לסכן ולעכב את השאר. לפי הנוהג, על שאר חברי הקבוצה להפנות אל החלש את השאלה: 'האם אתה מסכים שנשליך אותך אל העמק, או שברצונך שנשוב כולנו על עקבותינו?'. אותה מסורת ממש קובעת בנוסף כי על הנשאל להשיב: 'כן, אני מסכים'.

הצגה זו מבוססת על הצגה יפנית מהמאה ה-15

על המקור היפני של 'האומר כן', כותבת  -ענבל שילאור

אופרה ”האומר כן“ מבוססת על מחזה ה“נֹו“Noh  היפני ”טאניקו". המחזה מציג סיפור בו כומר או מורה רוחני מדת היַמָבּושִי, המשלבת ריטואלים בודהיסטים ושינטואיזם, יוצא למסע רוחני דתי בהרים. לפני שהוא יוצא לדרך, הוא הולך לבקר את אחד הילדים הלומדים אצלו אשר לא הגיע למקדש זמן רב. האב של הילד אינו בחיים, והילד חי לבד עם אמו. הילד מספר למורה שאמו חולה, ולכן היה חייב להישאר איתה בבית. המורה נכנס לראות את האם ולהודיע לה שהוא יוצא למסע. האם מציעה שהילד יצטרף אליו, אך המורה מסרב מכיוון שהמסע מפרך ולא מתאים לילד. הילד מבקש להצטרף למסע בכל אופן, על- מנת שיוכל להתפלל לבריאות אמו. על-אף התנגדותם, המורה והאם מתרשמים מהמסירות של הילד לאם, ולבסוף נכנעים לבקשתו. במהלך המסע הילד חש ברע. לפי המסורת הדתית, חובה להשליך אדם החולה במהלך המסע )ולכן כבר לא טהור( אל העמק. המורה מבשר לילד את גורלו, ובעצב רב המשלחת משליכה את הילד אל מותו. המורה מבקש שיהרגו גם אותו, שכן יגונו הכבד אינו שונה ממחלה. העולים לרגל מחליטים במקום זאת להתפלל לאלים שיחזירו את הילד לחיים.

הקדוש אֶן הסגפן, מייסד דת הימבושי, מופיע ונענה לבקשתם, מכיוון שהתרשם מרצונו הטוב של הילד והאהבה שהפגין כלפי אמו ביציאה אל המסע המפרך.

וכותב בני מר -   "התאטרון האפּי" של ברכט ביקש ליצור ניכור בין המתרחש על הבימה ובין הקהל. לשם כך הוא מיקם את העלילות בזמן אחר ובמקום רחוק, "אֶפי" לעתים; לכן הוא ביטל מוקדם ומאוחר בזמן המחזה, או לפחות כיווץ ומתח את הזמן כדי שיהיה "לא ריאליסטי"; לכן הוא יצר פעמים רבות דמויות שקשה להזדהות אִתן, טיפוסים המוכיחים את ההנחה המוקדמת ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". בין הקהל למתרחש על הבימה חצצו גם מְספֵּר או מקהלה, ולאופי המלאכותי נוספה פעמים רבות גם מוזיקה – "לא קלסית" במתכוון, כלומר מודרניסטית, במקצבים חופשיים כמו ג'ז או בצורות דיסהרמוניות. הפעולה המעשית שאליה כיוון ברכט את הקהל היתה הדוקטרינה המרקסיסטית, שברכט אימץ זה לא מכבר. הרצון והצורך לצאת לפעולה התחזקו ביתר שאת באותה עת, בשנת 1929, שבה התחולל המשבר הכלכלי העולמי ובעקבותיו האינפלציה בגרמניה. אלה חשפו, לדעת ברכט, את השיטה הקפיטליסטית במלוא חולשתה. באמצעות "המחזות הלימודיים" שלו ביקש ברכט להפוך את הקהל לחיילים במלחמת המעמדות, ללוחמים בעשירים הבורגנים, המנצלים את העניים בני מעמד הפועלים.

אעז לטעון שזו דרכה של המסורת היהודית – נביא חוק לא ברור, נציין עונש חמור על מעשה פעוט – זאת כדי לעורר את העם בעת מעשה (באם אכן ארע) ואת הקורא כאשר יעיין במקרא!

זו דרכה של תורה וזו מלאכת הדרשנים – לעורר התנגדות ובעיקר קריאה לפעולה!

וכך נהלך בעקבות הפרשה! פרשת חוקת פותחת ב'חוק' ללא הסבר - 'חוק פרה אדומה',

המדרש (תנחומא חוקת ט') מביא דין ודברים בין גר/גוי לבין ר' יוחנן בן זכאי:

מעשה בגר אחד ששאל את ריב"ז דברים אלו שאתם עושים, נראים כעבודת כשפים!

אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה,

ואם אחד מכם מטמא מת, מזין עליו שנים ושלש טיפין ואתם אומרים לו טהרת!

אמר לו: נכנסה בך רוח חזזית מימיך?

אמר לו: לאו

אמר לו: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?

אמר לו: הן

אמר לו: ומה אתם עושים לו?

אמר לו: מביאין עיקרין, בשמים מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת!

אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב: (זכריה ו') "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", מזין עליו מי נדה והוא בורח!

לאחר שיצא הגוי,

אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?

אמר להן: חייכם, לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא,

אמר הקב"ה 'חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חקת התורה"'

ומפני מה כל הקרבנות זכרים ונקבות וזו נקבה?

אמר רבי איבו משל למה הדבר דומה - לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך,

אמר המלך 'תבוא אמו ותקנח את הצואה',

כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל:

טענת הרואה ביצוע של הכנת 'אפר פרה אדומה' – הרי אלו כשפים! האם אכן היהדות משמרת 'עבודה אלילית', ובאם 'חלילה' התשובה חיובית – מה בין ... לבין...? ובאם יש חשש מעין זה – למה בדיוק מתכוונים באמירת התפילה 'עלינו לשבח', בה אנו נוהגים לחתום את התפילה – ובנוסח מעודן, אנחנו מתכוונים לשורה בה נאמר – ובדגש – 'לתקן עולם במלכות שדי'!

לפניכם הנוסח המסורתי – לצערנו יש החושבים שמטלת 'כרות יכרתון' מוטלת עליהם ובשם ציווי זה ניסו להעלות באש את הכנסייה בכפר נחום!

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. שֶׁלֹּא עָשָֹנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא שָֹמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָֹם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם:

שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ:

וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ. וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים:

הוּא אֱלֹהֵינוּ אֵין עוֹד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ. אֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָֹר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ. יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

וְנֶאֱמַר. וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: 

וכך כתב איתי אליצור – באתר סרוגים (הופניתי לדבריו מפרח רבנות תתי שגס)

http://www.srugim.co.il/118235-למה-הרבנים-מעדיפים-לא-לומר-את-האמת?di=1

ומקצת מדבריו - "...אין לי שום בעיה אם רב היה יוצא נגד שריפת הכנסיה בטענות אחרות, אבל למה לשקר ולומר שזה נגד התורה? רק כי אתה יודע שלא תצליח להסביר לעם החי היום את ההגיון שבמצוות התורה? בגלל זה נראה לך שאתה רשאי לבחור מהתורה מה מתאים לך ומה לא מתאים לך? .... רבנים רבים כתבו שזה נגד התורה ורוח היהדות. האמנם? מה דעתכם על הפסוקים המפורשים "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ"? או אולי: "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן".

או פסק הרמב"ם: "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו"....." עד כאן הציטוט!

לפי הגיון זה – כל פסוק בתורה יש לקיימו כיום כפשוטו – 'עין תחת עין...מות יומת...'

האומנם?

הרי זו מהותה של תורה שבעל פה – להתאים את הכתוב לימינו!

ובעיקר באם לצטט פסק של הרמב"ם – ניתן להביא את דבריו בהם נכתב במפורש – בחתימת ספר שופטים בהלכות מלכים (יא', ד'): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד. אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום. "

כלומר, לדעתו הן הנצרות והן האיסלם הינם חלק מתוכנית האל על מנת להגיע לתיקון עולם!

דברי הרמב"ם עולם בקנה אחד עם חתימת תפילת 'עלינו לשבח' -  . וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: זכריה יד', ט'

ובודאי לדברי הנביא בהמשך הפרק פסוק טז' בו אומר הנביא – "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:"

דברי הנביא עולים בקנה אחד עם האמירה של הנביא ישעיה 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'!

אי לכך – 'עלינו' מוטלת החובה להכרית עמדות מעין אלו מן הארץ – בחינוך!

נמשיך בעיון בפרשה - מיד לאחר חוק 'פרה אדומה' מסופר על מות מרים ועל כך שמשה מכה בסלע ואינו מדבר, 'חטאו' חטאם של משה ואהרון מביא לכך שאין הם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת, מה ניתן ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?

נעיין במקומה של מרים בתודעת העם ומה כוחו של העם – כאשר הוא רוצה.

מרים נענשה בצרעת על 'דיבורה' על משה וחויבה בהסגר מחוץ למחנה ועל כך נאמר :

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:" (במדבר יב' טו')    

לעומת צעקת/תפילת משה – העם לא נסע עד היאסף מרים. מה כוונת הכתוב שהעם לא נסע ? המסע במדבר היה בעקבות הענן (במדבר ט', טו' – כג' ) ? "... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ..."

 'ויש אשר יהיה הענן ... על פי ה' יסעו...' לכן ניתן לומר ש'העם לא נסע' – הענן עלה ממקומו וה' רצה לבחון את העם האם ישאירו את מרים מאחור או שיחכו לה. העם אכן המתין למרים והצביע ברגליו.

מעשה זה של העם מקבל נופך משמעות כאשר בוחנים את התנהגות העם כאשר נגזר על משה שלא להיכנס לארץ, העם אינו נענה למשה, ואינו פונה לה' שיפר את גזר הדין.

בלשון המדרש אומר משה – 'ולא נתן לכם לב לדעת ' , מדוע אתם, העם אינם פועלים בכוחכם למעני ? (מדרש דברים רבה ז', י', כי תבא)

"דבר אחר, "ולא נתן  לכם לב לדעת" א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו אמר לו משה את הדבר הזה... כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, כנס אותן והתחיל  מוכיחן,

אמר להם: אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" 

אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר: (דברים כט) "ואולך אתכם מ' שנה  במדבר...". "

העם סירב לצו האל - ונענה בחיוב בהסכמה אלוהית

בפרשה מספר נושאים : פרה אדומה – החוק , מות מרים , חטא משה! הכאת הסלע , מות אהרון – מי מריבה , מלחמה בכנעני , הנחשים – נחש הנחושת , שליחת מלאכים לסיחון והמלחמה בו .  האומנם רק סמיכות פרשיות ?

מהו הקשר בין החוק – פרה אדומה, למות מרים ולהכאת הסלע על ידי משה ואהרון ?

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה  תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:" (במדבר פרק יט, ב')

פרשן חסידי מסביר בשם ספרי מוסר "דבפרה אדומה כתיב 'אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול', דיש לדקדק מדוע לא כתב מקודם 'אשר לא עלה עליה עול', כי שכיח יותר שיעלה עליה עול מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על אדם כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים ." (זכרון נפלאות)

קריאה זו מבינה שחוק פרה אדומה הרי הוא סמל להתנהגות האדם. אכן חוק זה מצביע על כך שהאדם המטהר גורם לטמא להיות טהור ואילו הוא עצמו נטמא עד הערב. הכהן המטהר יש ויחוש שכוחו רב, הוא המטהר את הטמאים, לכן על מנת למתן את תחושתו נטמא הוא עד הערב.

ה'אש קודש' הרב קלונימוס מפיאצנא כותב בפרשת פרה בשנת תש"ב בגטו וורשא (חודשים מספר לפני שנספה בשואה) חוק פרה אדומה מלמד על האמונה התמימה! קבלת חוק ללא הבנה , עלינו לקבל ולהאמין בדבר ה' , "אין להרהר רק להאמין שכיון שכך ה' עושה כן צריך להיות, ובזה הפרה מטהרת וגם מכפרת, כיון שנכנסים בכל עצמנו למקווה ומוסרים את כל עצמנו אליו יתברך ".

קבלת דבר ה' באה לידי ביטוי בהקדמת נעשה לנשמע על ידי ישראל במעמד הר סיני.

כמה חודשים לאחר דרשתו זו הוא דורש בפרשת חוקת תש"ב – על כוחה של מרים וחטא משה שנעשה בכוונה תחילה על מנת להגיע אל השפע ואל העם . בדרשה זו באה לידי ביטוי תפיסה שונה, החטא בכוחו לקרב כלומר אי ציות משה לחוק הוא המביא את המים לישראל .

שואל הרב, מדוע נסמכה הכאת הסלע על ידי משה למותה של מרים ולכך שלא היו מים כלומר מהו הקשר בין חטא משה למות מרים, ומסביר הרב:

כוחה של מרים היה בשל העובדה שקיימה את המצוות למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה' ממי ש'מצווה ועושה', לדעתו כוח תשוקתה העלתה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה' .

והוא כותב : 'אבל משנסתלקה מרים , לא היה להם תשוקה כל כך , לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עימהם .

הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם' . כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא לפי ערכו כדי לזכות את הרבים .'

ממשיך הרבי מפיאסצנא ואומר 'ומסתמא משה רבנו שב תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה רבה .'

מסביר הרב, משה מכה בסלע וחוטא, מעשה זה היה בכוונה תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים . כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות, למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם, לכן משה בבואו למלא את מקום אחותו חייב לחטוא ולהגיע אל העם על מנת לעורר את תשוקתו של העם לה' .

ולשאלה – מדוע נענש משה?

יש לומר שאין כאן עונש, אלא החלפת מנהיגות!

המבחן היה לעם – באם היה נענה כפי שנענה למרים והיה פונה לאל ואומר – 'באם משה אינו נכנס לארץ אף אנו לא נכנסים' – סביר שהיו משנים את דעתו של ה' ומשה היה זוכה לאריכות ימים, ברם העם לא נענה ואולי אפילו רצה בהחלפת מנהיגותו – כאן המסר לדורות!

בהמשך הפרשה מתוארת המגפה ועצירתה על ידי נחש הנחושת (במדבר פרק כא' ה' – ט')

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם  וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת  הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ  הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

על כך אומרת המשנה במסכת ראש השנה (ג', ח') – "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

הנחש הופך להיות סמל – הבוחן אמונה! נחמה ליבוביץ (הוסיפה תחיה גרינוולד) מדייקת מלשון הכתוב וַיְשַׁלַּח, עד כה הנחשים נענו לצו האל ולא תקפו, היה זה 'נס' – סימן, וכאן האל שיחררם ממחויבות והם נהגו כדרך הטבע! כמבחן לבני ישראל! מכאן לסמל הרפואה – הארס הוא זה שיכול להיות המרפא!

על 'נחש הנחושת' אומרת המשנה – המלך חזקיהו כתת, הרס את מעשה משה!

(פסחים ד', ט') : "שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ.

גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ.

עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבַּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ: 

זאת בהתבסס על הנאמר בספר מלכים (ב' יח', א' – ד') "וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמַלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן:"

נעיין במעשה רבי יהודה הנשיא 'ביטול חובת השמיטה בבית שאן' וזאת בהסתמך על לימוד מכתות 'נחש הנחושת' על ידי המלך חזקיהו ורבי למד מכך על חובה של עשייה!?

וזה לשון התלמוד בחולין (דף ו' ע"ב – ז' ע"א): " הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זָרוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לִפְנֵי רַבִּי, עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן,

וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כֻּלָּהּ עַל יָדוֹ.

חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ, מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר, אַתָּה תִּנְהֹג בּוֹ הֶתֵּר?

דָּרַשׁ לָהֶם מִקְרָא זֶה, (מ"ב יח) "וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ, נְחֻשְׁתָּן".

אֶפְשָׁר, בָּא אָסָא וְלֹא בִּעֲרוֹ? בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּעֲרוֹ? וַהֲלֹא כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּעֲרוּם? [דף ז ע"א]

אֶלָּא - מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי - מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ."

רבי יהודה הנשיא מתיר את יבול בית שאן בשנת השמיטה, כאילו היה זה יבול חוץ לארץ, וזאת בשל עדות קדומה על ר' מאיר שכך נהג. לטענת חבריו כיצד מתיר הוא איסור, עונה 'מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו' כפי שעשה המלך חזקיה.

לעיתים יש צורך בחידוש. השנה 'במקרה' שנת שמיטה, איה התקנות?!

הפרשה חותמת בשליחת מלאכים (לשלום ) לסיחון – אך זה בנוסח המסופר בספר דברים לעומת הכתוב בפרשה שלנו, אצלנו נאמר -  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ... (במדבר פרק כא', כא' – כג' )

ואילו בדברים (ב' כד' – כט' ) נאמר : "...רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת  אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה... וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ ..."

על כך כותב המדרש (דברים רבה ה' יג'):  דבר אחר, "ותגזר אומר" (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה  שגזר משה הסכים הקב"ה עמו. כיצד? לא א"ל הקב"ה לשבור את הלוחות הלך משה ושיברן מעצמו ומניין  שהסכים הקב"ה עמו דכתיב  (שמות לד)   אשר שברת יישר כחך ששברת,

הקב"ה א"ל שילחם עם סיחון  שנא'  (דברים ב) "והתגר בו מלחמה" והוא לא עשה כן אלא "ואשלח מלאכים" וגו', א"ל הקב"ה כך אמרתי לך  להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר" וגו'.  כלומר, ה' לומד ממשה ומוסיף את צו הקריאה לשלום בפרק כ' בדברים!

מי קיים הפרשה הזאת יהושע בן נון א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע היה פורש דאטגמא בכל  מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה מי שמבקש לילך ילך לו ומי שמבקש לעשות שלום יעשה ומי  שיבקש לעשות מלחמה יעשה, מה עשה הגרגשי פנה והלך לו מלפניהן ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו  אפריקי, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם  הקב"ה בידו מניין שנא'  (דברים ג)   ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד." 

בלשון מדרש תנאים (ספרי במדבר פיסקא מב') נאמר : "גדול השלום ושנואה מחלוקת, גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים  שלום שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"  (דברים כ י) "ואשלח מלאכים ממדבר  קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת " (דברים ב כו)".   

לסיכום בפרשת ה'חוק', חוקת! ישנה קריאה כמחזה של ברכט למאבק בקונפורמיזם:

א.      הפרשה פתחה בציווי פרה אדומה – החוק המחייב אמונה תמימה, אך גם בחוק הלא מובן, ישנם רמזים על ההתנהגות הרצויה ובעיקר שלא יעלה על דעתך לטעון שאין בך מום. חוק שהוא נראה כעבודת כשפים! והאלילים כרות יכרתון!

ב.      שבירת החוק על ידי משה , הכאה בסלע ולא קיום הציווי לדבר אל הסלע. מצאנו קריאה של ה'אש קודש' שמעשהו היה בכוונה תחילה על מנת להביא את השפע לבני ישראל בשל מות מרים וכדי להתעלות לרמתה היה עליו להפר את חוק ה'. ניתן לומר שמשה למד על כוחה של מרים מהתנהגות העם שלא נסע כאשר נענשה בצרעת וחיכה למרים .

ג.       'נחש הנחושת' נעשה על ידי משה על מנת לעצור את המגפה ונשאר עד שבא חזקיה המלך מאות בשנים לאחר מכן וכתתו, ובלשון הגמ' בחולין זו הייתה הפינה שהניחו לו להתגדר בה. כך דרש רבי ממעשה המלך חזקיה שניתן לבטל את קדושת הארץ ולהתיר את בית שאן בשנת שביעית.

ד.      שבירת החוק על ידי משה כאשר שלח מלאכים וקרא לשלום לסיחון ולא יצא ישר למלחמה כאשר צווה. המדרש קורא את מעשה משה כמלמד את ה' כיצד יש לנהוג .

ה.     'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', במחשבה !

ו.        נדרוש ונמשיך את סוגיית הנדר – בפרשה עיר הקרויה 'חרמה' ובהפטרה – נדר יפתח שהמדרש תוקף בחריפות – מדוע לא הותר הנדר?!


חודש הגאוה

למוסלמים – צום הרמדאן 

פרשת קרח שנת התעש"ה מחלוקת? מה מכיל ה'קשת'?

בהנחיית התפילה השתתפו בני הנוער ובתחילת התפילה הם הקריאו מדברי – הרב חיים נבון – 'מה בין הומואים לבשר וחלב?' מאתר - ynet  2 ביוני 3008

'משכב זכר נקרא בתורה "תועבה", אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר. האם גם אליו נתייחס באותה סלידה קנאית?

...משכב זכר נקרא בתורה "תועבה" (ויקרא י"ח, כב). אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים (דברים י"ד, ג), ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר (דברים כ"ד, ד). האם גם אל מחזיר גרושתו נתייחס באותה מידה של סלידה קנאית?...'

לאחר אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' הובאו דברי הרבי מגור - 'אמרי אמת', שנת תרצ"ה – בנו של ה'שפת אמת'! רבי אברהם מרדכי אלתר (ז' בטבת ה'תרכ"ו - שבועות תש"ח, 1866 - 1948), היה בנו הבכור של רבי יהודה אריה לייב אלתר, ה"שפת אמת". במשך 43 שנה שימש כאדמו"ר של חסידות גור וכאחד ממנהיגי היהדות החרדית כולה

וזה לשונו – "ואיתא בקדמונים שלעתיד כשיתוקנו כל הנפשות יהיה תיקון גם לקרח,

צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח,

ופסוק זה נאמר במזמור שיר ליום השבת, ליום שעתיד לבא, יום שכולו שבת,

שזה היה אחת מאלף תפלות שהתפלל משה רבינו על קרח, כתיב "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו"..."

המדרש דורש שמזמור זה נאמר על ידי אדם הראשון כאשר הבין שקין עשה תשובה והאלוהים מחל לו על מעשיו -  בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה כב', טז'

"ויצא קין..." מאיכן יצא,

ר' איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העיליונים,

ר' ברכיה בשם ר' אלעזר (אמר) יצא כמפריס כמרמא בבוראו,

ר' חננא בר יצחק אמר יצא – שמח, כמה דתימר "יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד', יד'), פגע בו 'אדם', אמר לו מה נעשה בדינך?

אמר לו עשיתי תשובה ופישרתי,

התחיל 'אדם' מטפיח על פניו, כך היא כח התשובה ולא הייתי יודע, מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' " (תהלים צב', א' – ב')."

מדרש זה מלמד על כוח ההיפוך, מה שניתפס כחטא, וכן מי שנתפס כרשע – צריך וישנה  אפשרות להסתכל ולהתבונן בו או במעשיו אחרת.

כדברי הרב חיים נבון, 'תועבה' כתואר נאמרה על כמה וכמה דברים, ואם כן, באם אכילת בשר בחלב אינו נתפס כיום כתועבה, מדוע על פעולה מינית עדיין נשמור את אותה הגדרה? אלא, עלינו להבין שדברים השתנו!

וכן כפי שקרח נבלע באדמה ולכאורה אינו בר תיקון הרי שמסורת 'צדיק כתמר יפרח' מזמינה את הפיכת קורח לצדיק!

נראה כיצד דברים אלו שזורים בסיפור קורח!

נפתח בתיאור שיחה בין הרב יוסף שלום אלישיב לסטיב גרינברג, לימים רב אורתודוכסי

"רבי, אני נמשך הן לגברים והן לנשים, מה עלי לעשות?

הוא ענה, "יקירי, ידידי, יש לך כוח אהבה כפול, השתמש בו בזהירות." בספרו 'עם אלוהים ועם אנשים, הומוסקסואליות במסורת היהודית', הקיבוץ המאוחד, תשע"ג

לפני שנים כאשר למדתי עם סטיב במשך שנה אני זוכר ציטוט זה המלווה בהתרגשות רבה, הרב אלישיב, לא רק שלא זרק אותי מן המדרגות, אלא במידה רבה של אמפטיה – עודד את רוחי!

עיון במשנה אבות ה', ו' – ילמד שבשעה זו רגע לפני השבת, שבת בראשית נבראו כמה דברים, וביניהם – פי הארץ, בה יבלעו קורח ועדתו וכן יברא ה'קשת' – הלא הוא סמל הגאווה, מגוון צבעים, מגוון דעות!

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

יתרה על זאת המשנה המצוטטת לפרשת קרח היא על מחלוקת, היפה והמדהים שלמשנה זוט משנה המקדימה בדבר אבחנה בין אהבה לאהבה...

ובהמשך הפרק - (טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

(יז) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.

אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

חובה עלינו לשאול – כיצד נדע להבחין בין אהבה לאהבה ומנין לנו – מתי המחלוקת הינה לשם שמים?

ניכר שהפרשנות הסובייקטיבית הן לאהבה והן למחלוקת הינה תלויית העמדה, התפיסה המקדימה – על פי דעה קדומה הריני שופט את האוהב/ת וכן את בעל/ת המחלוקת?!

ודי לחכימא!

וכדי לחדד את ההיפוך – השנה חודש תמוז יהיה למוסלמים חודש הרמדאן והשמות הללו בעלי משמעות אחת

פירוש השם 'תמוז' – "מבכות את התמוז - דמות א' שמחממו'ת אותו מבפני'ם והיו עיניו של עופר'ת והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל.

תמוז - לשון היסק כמו על די חזה למזיה (דניאל ג') ואתונא אזה יתירה (שם)." פירוש רש"י!

פירוש השם 'רמדאן' - מקור שמו בשורש הערבי ر م ض, הקרוב למילה העברית "רמץ" - "חום  לוהט". נראה שחודש זה חל בשיא הקיץ בתקופה שקדמה לאסלאם, שבה היו מעברים את השנה.'

ולדברי הנביא יחזקאל נראה כיצד עבודת התמוז הינה 'תועבה' ממש כמו עבודה זרה, ברם אנו מכנים את החודש הרביעי בשם זה וכנראה ללא המטען של עבודה זרה אלא בשינוי. כך גם הרמדאן מקורו בציון חודש הקיץ ואילו לאחר שהאסלם עבר ללוח הירח החודש נודד על פני השנה ומעניין לראות בהמשך את דברי המשנה בסוכה בה המשנה ידעה שאבותנו עבדו את השמש והמהפך ללוח ירח המשלב את לוח השמש ארע בשלב מאוחר -

יחזקאל ח' (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (יד) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: (טז) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ:

וכך בחתימת הציטוט מהמשנה (סוכה פרק ה') (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו: (ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. ...

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

חידוד הטכמון במשנה בדבר אהבה שאינה תלויה בדבר נראה את פירושו של ה'תפארת ישראל – יכין', הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנציג ג' תשרי ה'תרכ"א 1860 היה מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה

"כל אהבה שהיא תלוייה בדבר – רוצה לומר, בדבר אמצעי שהוא חוץ מגוף האוהב והנאהב, כגון אהבת האדם למטיבו, שאינו אוהב את הנאהב, רק את הדבר שיקבל הוא ממנו גם בעתיד, ונמצא שרק א"ע אוהב:

ושאינה תלויה בדבר - רק בטבע, כאהבת אדם לבניו ולמשפחתו, או בהשכל, שיאהב האדם את עסק החכמה ואת ההנהגה הישרה, ואת היראת שמים, דכשנשאל אותו למה יאהב כל אלה, אינו יודע לתת לנו טעם בדבר, זהו אהבה שאינו תלוי בדבר אמצעי שבין האוהב לנאהב, אבל שיאהב אדם לחכם, ולבעל מדות ישרות, ולצדיק, ג"כ מחשב תלויה בדבר, דהרי כשיפסיק החכם מלעסוק בחכמה וכו' בטל דבר ותבטל האהבה, מיהו שלא תטעה לומר אהבת ניאוף ג"כ יחשב אינה תלויה בדבר אמצעי, דהרי היופי של הנאהבת קשורה בגופה..."

באם נשאל זוג – האם הם מאוהבים ונקבל תשובה חיובית – מי הוא זה אשר מלאו לטעון שזו אהבת היצר, שזו תאווה וזו אהבה התלויה בדבר!

ניתן לקשר פרשנות זו לדברי 'מי השילוח' – בלשונו של הרבי מאיז'בצא -

"ויקח קרח. מלשון מה יקחך לבך, היינו שלבו לקח אותו. ועל זה צעק משה רבנו עליו השלום, בתפלתו - "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ", "הרים" נקראים הכוחות והתשוקות.

ועל זה התפלל להשם יתברך, כי הוא הנותן לאדם כח וחשק לפעול וא"כ אין לאדם שום חיוב במה שאינו יכול להתגבר על יצרו. כי כל כחו הוא מהש"י....

והנה דוד המלך ע"ה ביחסו בהמזמורים בניו ע"ש קרח אביהם. החזירו לכללו כי באם לא הי' להם טובה מזה לא הי' מיחסם לרע להם ח"ו כדאיתא בגמרא 'אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו?'

...ודוד המלך ע"ה החזירו לכללו בפירוש. היינו מה שתיקן האר"י ז"ל לומר קודם תקיעת שופר, המזמור לבני קרח ונתפשט בכל תפוצות ישראל:"

לדעת הרבי מאיז'בצא – קרח פעל מתוך תאווה ומשה מתפלל על מנת להאיר את לבו, על מנת שיבין שהתאווה מושלת בו, ולכן בא דוד וגורם לאמונה שיש סיכוי לתיקון ולא מעט ממזמורי תהילים מובאים בפי 'בני קורח'!

על מנת לחזק את הטענה איעזר במשל של 'הבן איש חי' לפרשת בהעלותך – שמעתיו מפי הרבה אילה מירון שעשוע,

"ואמרתי משל על זה לשני בני אדם, שאחד מהם הלך בספינה פשוטה מעיר בצרה לעיר בגדד בארבעה ימים והיה משתבח בפני חברו בזרוז דרכו.

אמר לו חברו – מה תתפאר בכך? הלא אנוכי הלכתי בדרך זו בשלושה ימים.

אמר לו – שוטה, אתה הלכת מן העיר בגדד לבצרה שהספינה הולכת על פני המים מאליה, ואין צריך לא למשוט ולא מלח, כי המים הם רודפים והולכים מבגדד לבצרה, והם מריצים אותה. אבל אני הלכתי בהפך, מעיר בצרה לבגדד, שצריך אני לדחות את המים הרודפים כנגדנו במשוט. ובכמה הכנות בכוחי וגבורתי וחכמתי.

וכן הנמשל, דהגר צריך שילך נגדיי למים הזידונים הבאים כנגדו מכוח מנהג אבותיו שנתגדל בו, וצריך לו כוח גדול לדחותם מעליו, אך איש ישראל שהוא זרע קודש שנתגדל בקדושה ובטהרה, הנה דרך שיושרה הוא נוח לפניו מצד מנהג אבותיו שנתגדל בו..."

לטעמי ניתן להחליף את המילה 'גר' – ב'גאה'! האחר הנע בניגוד לזרם, האחר הנע בניגוד למה שמקובל – עליו להוכיח את אהבתו – שאינה תלויה בדבר, והלוא זו מהותה של האהבה – לטעון 'אוהב אני' – 'אהוב' הנני!

המדרש מציין את הנאמר בפרשת פנחס 'ובני קורח לא מתו' ודורש על מקומם של בניו ועל כך שיש אפשרות לתיקון, וכך חשבתי לפתח את מעמד בני קורח ואת אפשרות התיקון!

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם <קרואי> קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:  (במדבר כו')

ברם הבוקר עלתה בראשי המחשבה – 'ויקח קרח' – חטאו היה שלקח! בסוף הפרשה הכוהנים מקבלים תיאור עבודה כ'עבודת מתנה' – ר' שמשון רפאל הירש יסביר – '...הרי העבודה המיוחדת לכוהנים קרויה כאן עבודת מתנה: זו עבודה של "נתינה", מסירה והתמסרות. כל המעשים הנעשים במקדש מתמצים בשיאם במושג ה"מתנה"; זו עבודת "מסירה והתמסרות"...'

הפרשה פותחת בהסתייגות מהאדם הלוקח ומאפשרת תיקון – בעבודת נתינה!

יתרה על זאת – שאלתי –

לו חלילה הייתי מתבשר שיש לי חודש לחיות, מה והאם הייתי משנה באורחות חיי? האם הייתי ממשיך בדרכי או שהייתי מנצל ימים אלו לדברים אחרים!

מדוע שאלה זו רלוונטית לקרח ?

הרי בפרשת שלח יתברר לעם ישראל שעליו לשוטט במדבר ארבעים שנה והם ככלל לא יכנסו לארץ – הם ימותו בשנים הקרובות!

לכאורה ידיעה מעין זו הייתה מלמד, עזוב מחלוקת על בעלי תפקידים, הרי ממילא לא תישאר על מנת לכהן בקודש...!

ובכל זאת קרח פועל, יוזם מחאה כנגד מה שנתפס בעיניו כעוול!

כך ינהג משה – כאשר יצווה – 'נקום את נקמת המדיינים ואחר תיאסף אל עמך', משה אינו מחכה שנים... על מנת לדחות את מועד מיתתו אלא יוצא מיד למלחמה ואכן נאסף אל אבותיו...

כלומר – יש לדון את קרח לכף זכות וכפי שהאיז'בצא אומר – 'אפשר חטא והכתוב מייחסו'? קרח קיבל פרשה על שמו ולככן אין לומר שחטא!!!

בכל זאת האדמה בלעה אותו עם בני ביתו – דרכו לא הייתה נכונה, ואילו הטענה התקבלה כטענה צודקת – לדורות, על כל מנהיג לבדוק – האם חלילה הוא מתנשא?

נחתום בדרשה על לימוד ממזמור המוקדש לבן קרח – אסף, בביטוי של מצוות 'כיבוד אב'!

בבלי קידושין לא' ע"ב

תָּנִי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פַּסְיוֹנִי - וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם - [דף לא ע"ב] וּמְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימֵי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אָתֵי רַבִּי אַבָּהוּ, קָרִי אַבָּבָא, רָהִיט וְאָזַל וּפָתַח לֵיהּ, וְאָמַר, "אִין, אִין", עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אָמַר לֵיהּ, אַשְׁקְיַין מַיָּא, אַדְאַיְיתִי לֵיהּ, נִמְנֵם, גָּחִין, קָאִי לֵיהּ עַד דְּאִיתְעַר. אִיסְתַּיְיעָא מִלְתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי, (תהלים עט) "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים, בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ"

התלמוד מביא בשם אבימי בנו של רבי אבהו (חי בקיסריה – מאה 3 לספירה והתווכח עם המינים/הנוצרים) יש מי שמאכיל את אביו אוכל משובח – ברם בכך טורדו מן העולם ואילו אותו המעביד את אביו בריחיים – מביאו לעולם הבא, כלומר – יש מי שנותן לאביו כל טוב אך אינו נותן לו תחושת שייכות, או מתייחס אליו כנטל ובכל טורד את מנוחת אביו ואילו זה שממציא עבודה להוריו גורם להם סיפוק ובכך נוחל חיי עולם הבא.

אביו, רבי אבהו מתארו כזה שמקיים את מצוות כיבוד אב!

חמישה מבניו היו 'סמוכים' להוראה בעוד אביו חי, כלומר אבימי מבוגר ובכ"ז מקיים כיבוד אב 
וכאשר היה אביו עומד בפתח הבית 
היה רץ והולך לשער ופותח לאביו 
זאת תוך כדי קריאה, כן, כן, עד שהגיע לפתח הבית

יום אחד בקש אביו: השקיני מים 

עד שחזר אבימי עם המים, אביו נרדם

גחן, עמד אבימי לידו עם המים, עד שהתעורר אביו)

הסתייע הדבר, הדיבור ודרש אבימי את המזמור (תהילים עט') 'מזמור לאסף'
בקריאת סיפור קצר זה מעניין לחשוב מי מספר את הסיפור, האב
האם מכאן עלינו להסיק שבעל הסיפור רומז שהאב ער ובוחן את בנו ?! 
באם האב הוא ה', הרי שהאל בוחן את האדם, האם אתה אוהב, מכבד אותי רק ברגע שטוב לך או שהאהבה והכבוד קיימים ללא קשר ישיר להתנהגות האל אלי ?! 
מה דרש אבימי במזמור תהילים (עט') זה:

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ... 
מסביר רש"י (המתבסס על מדרש איכה רבה פ"ד    :

איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו 
ויש מפרשים, שמקרא זה לבדו דרש 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך', קינה לאסף מיבעי ליה! (מהי השירה על החורבן הרי זו קינה ולא מזמור) ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד). (כלומר, בכל רע יש טוב, היה יכול להיות יותר גרוע !)

ואילו התוספות מוסיף על דברי רש"י (ממדרש אליהו רבה, איש שלום,  כח') ואומר:

"..אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו.
כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו ש'טבעו בארץ שעריה', אמרו שירה. אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח".

נראה שהמעשה מתאר את הבן העומד ליד אביו כבשעת החורבן, על מנת לקיים מצוות כיבוד אב ואם הפסיק מלימודו ורץ לשרתו, ברם ברגע ששב וראה את אביו מנמנם הרי שמצוות כיבוד מחייבת אותו, מחד, לעמוד ולא להעיר את אביו אך מאידך אין הוא יכול לשוב למשנתו, הרי זה כחורבן הלימוד. מה עליו לעשות ?

על כן מספר המעשה שבאותו רגע הבין את המזמור בתהילים. הרי המזמור מתאר את חורבן הבית וכיצד ניתן לשיר על החורבן, אלא שגם בחורבן ישנו זיק של תקווה, לרש"י התקווה היא בכך שרק המבנה, בית המקדש חרב ואילו העם חי וקיים. לדעת התוספות התקווה היא בגאולה הן של שערי המקדש והן של בית קורח.

כך גם אבימי הבן, ההתלבטות הביאה לתובנה 'מזמור לאסף', ניתן לשיר על חורבן הבית, החורבן אינו טוטלי, ניתן ללמוד גם בהמתנה לאביך המנמנם. כיבוד אב אמיתי אינו מתקיים אך ורק כאשר האב ער, גם בעומדך בפני אביך המנמנם אתה מכבדו.

המדרש (ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב') מקשר בין בני קורח ומצוות כיבוד אב, באומרו: "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב "מפני שיבה תקום", מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד "רחש לבי דבר טוב". ".

לאחר הדרשה – קראתי את טורו של יעקב צ. מאיר בעיתון הארץ – בו ניתח את המדרש

על הפסוק בבמדבר פרק יח' (ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

ומהי 'עבודת מתנה'? - ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קטז

וזה לשון המדרש - "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואחר כך אוכל.

וכבר נשתהא ר' טרפון מלבוא לבית המדרש, אמר לו רבן גמליאל מה ראית להשתהות?

אמר לו - שהייתי עובד!

אמר לו - הלא כל דבריך תימה, וכי יש עבודה עכשיו?

אמר לו - הרי הוא אומר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

ר' אומר - לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואח"כ עובד, כך אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואח"כ אוכל!

אי מה להלן ידיו ורגליו, אף כאן ידיו ורגליו?

אמרת, מקום שצריך ידיו ורגליו, מקדש ידיו ורגליו! מקום שאין צריך אלא ידיו, אינו מקדש אלא ידיו,

נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה:"

וכך חותם את טורו '...מסקנתו של רבי בסיום דבריו מגלה את כוונתו הפולמוסית: "אלא", מסיק רבי, "נמצינו למדין לנטילת ידים מן התורה!". עתה, אומר רבי, אחרי שהוצאנו את הפסוק מחזקת פירושו הכוהני של רבי טרפון ניתן גם להוציא את הריטואל עצמו מחזקת הכוהנים. מדוע נאמר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר י"ח ז')? ללמד שכפי שהכוהנים היו נוטלים את ידיהם במקדש לפני עבודתם כך גם אנו, שאיננו כוהנים, צריכים ליטול את ידינו לפני האוכל. בדרשתו מצא רבי מקור למנהג נטילת הידיים שיש בו מצד אחד זיכרון לעבודת המקדש ומאידך דמוקרטיזציה שלה.

מנהג נטילת הידיים על ידי מי שאינו כוהן מוחזק היה בידי הפרושים כהלכה מפי "מסורת זקנים". בא רבי ומצא למנהג אבותיו סמך מן התורה."

ארחיב ואטען – מלאכת המקדש תורגמה לעבודת הכוהנים בגבולין באכילת קודשים! ותורגמה על ידי רבי יהודה הנשיא לכלל ישראל כמקור למנהג 'נטילת ידיים'!

כלומר – דרשה זו מעידה שטענת קורח נתקבלה –

ריטואל של הכוהנים במשכן הפך למנהג של כלל ישראל!

היפוך זה נדרש –

הן לגבי אי קבלת דעה החולקת על דעתך!

והן לגבי אמירה גורפת – זו אהבה התלויה בדבר!


דברים לנישואי בתי הדס עם בחיר לבה דקל - ארץ קדם, עג'ור!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

דקל והדס דברים לנישואיהם

כה' סיון התשע"ה

12/6/2015

דקל והדס – הדס ודקל – רעים אהובים שלא מתפרשים (ש' ימנית ו/או שמאלית – כדברי ש"י עגנון 'לפנים מן החומה', מהלך הוא עם לאה כזוג שלא מתפרש.)

כך מתבטא ש"י עגנון - 'עור הרקיע מתקמט' ויש למצוא דרך כיצד 'יש לפשר את עור הרקיע', ברומן 'תמול שלשום' פרק 23, (עמ' 261) יצחק נשאר בירושלים כדי לציין את יום פטירת אמו באמירת קדיש. "... עומד לו הבן ולומד למנוחת נפשה. תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם כבר הייתה התורה מתקיימת. והיא עתידה להתקיים עד סוף כל הדורות. לומד אדם תורה, כל הדורות שהיו לפניו ושעתידין לבוא אחריו מתקמטים ובאים ומתייחדין עמו."

קימוט נייר... מחבר בין קצוות רחוקים, עור הרקיע מקומט – מכווץ את ממד הזמן!

עלינו בדרך היורדת מירושלים לעג'ור – כדברי עגנון על העליה במדרגות היורדות בכניסה 'לפנים מן החומה', וכן בירידה במעלות העולם לצאת מהעיר ירושלים. יציאה מירושלים מהווה ירידה אך ההגעה לחופת דקל והדס משמעותה עלייה!

הגענו לחופה (ירושלים) עיר נמל על שפת ים הנצח – כלשונו של יהודה עמיחי, אנו מאחלים לרגע זה של עמידה בחופה להיות על שפת האינסוף!

"כל הנוצץ לשעתו נולד ורק האמיתי לעד בל יאבד" (גתה פאווסט) – מהיכרות עם דקל בשנים האחרונות ומלווי הדס בכל חייה – בטוחים אנו בעובדה שמשהו אמיתי עומד בפנינו!

משל ידוע של הרבי מפשיסחא – שני כיסים לאדם, באחד פתק 'בשבילי נברא העולם' ובשני 'אנוכי עפר ואפר', נאחל לכם לדעת לאזון זו את זה, זה את זו כאשר תשלימו בין הפתקים.

דבר שלמדתי מז'ן אמרי – לעיתים מתקשים לומר 'אנחנו' ופונים לדבר על האני, אין כאן בהכרח מעבר אל האגו, אלא אמירה שלעיתים אפילו האני הפשוט איננו והפך לאין. נאחל לכם למצוא את האנחנו ובמידה שהזוגיות מתקשה – אל תתנו לאני לקלקל ובטוחני שתמצאו דרך לאין את האני!

כיצד נשלב את פרשת שלח בדברים,

יהושע בפרשה נשלח כמרגל/שליח לאחר כמה שנים (ובהפטרת השבת) יהושע שולח מרגלים, ברם אינו מקשיב (לעומק) תשובתם! לו היה מקשיב לאמירה כי נמוג לב הארץ, הרי שלא היה פונה להלחם בעיר יריחו, אלא פונה כצו דברים כז' אל עבר הר גריזים והר עיבל והיה מקיים את טקס הברכות והקללות, ברם הוא ריחק 60 מיל!

אאחל/נאחל בשם הכלל שתדעו להקשיב זה לזו, זו לזה!

נחום גוטמן מצייר אשכול ענבים, על כל ענב פרצוף מחייך – ומוסיף, ואין זה חיוך לצורך הצילום אל מעיד על אחווה, אהבה – הקהל הרחב שעומד כאן ובשבילכם מחייך מפה לאוזן בשל החוויה בראייתכם! תבורכו ונתברך! החופה, המפגש גורם לראייה להשתנות – יצאו לתור את הארץ ובחתימת הפרשה 'ולא תתורו....' – פני האנשים המוכרים מקבלים נופך של פנים חדשות – ידכם במעל – במובן החיובי!

כל המוכרים מתחדשים!


ללין – היית לנו לעיניים!

פרשת בהעלתך שנת הת 'עש"ה לך שתי חצוצרות...' – 'לא בחיל ולא בכוח...'

'עלה נעלה', הפרשה פותחת בהעלאת אור הנרות ובהמשך 'נעלה הענן... ויסעו בני ישראל למסעיהם' (במדבר י', יא') - המסע "אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם...."

תיאור המסע במדבר אמור היה להסתיים מהר, ברם כפי שאנו יודעים במקום אחד עשר יום יארך מסע זה ארבעים שנה. האם אורך המסע תלוי אך ורק בחטא המרגלים או שמדובר בחניכה לקראת עצמאות!

לפרשה זו נבחרה ההפטרה מדברי הנביא -  "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהֹוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:"  מתוך ההפטרה - זכריה ד', ו' 

נראה שניתן להבין כך את המסר לדורות, הנביא מבטא רצון לשינוי, בעבר, בכיבוש הארץ בימי יהושע, לקחתם בחיל ובכוח ואילו שיבת ציון המובטחת תהיה ברוח!

כך גם בימינו אנו, מובלט פסוק זה על מנורת הכנסת!

 רש"י מפרש – ההבטחה/הברכה, בניין 'הבית', יהיה ללא כוח כי אם ברוח, ללא עזרת אדם! וז"ל: ""זה דבר ה' אל זרובבל" - זה סימן לך להבטיח את זרובבל כשם שהזיתים והשמן הזה נגמר מאליו לכל דבריו כך לא בחיל ולא בכח שבכם, תעשו את בנין ביתי:

"כי אם ברוחי" - אני אתן רוחי על דריוש ויניח/יצווה לכם לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים כמו שמפורש בעזרא ולא תצטרכו לעזרת אדם:"

האם פרשנות זו רוצה הנחייה והובלה אלוהית ללא עזרת האדם, ואולי ניתן לפרש, ללא עזרה חיצונית אלא בהבנה שעליך, עלינו, על עם ישראל להוביל!

נראה כיצד פרשנות זו הולמת את המסר העולה מן הפרשה!

הפרשה פותחת בצו – "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:" במדבר ח', ב'

הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י המבהיר את סמיכות הפרשיות בין סוף פרשת נשא בסיפור מתנות הנשיאים לבין צו המנורה – "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה". פירוש זה מתאר קינאה אנושית בין אהרון לנשיאים, מאבק על 'מעמד פוליטי', לעומתו ימשיך הרמב"ן ויאמר – "ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות... ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ... יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל..."

לדעת הרמב"ן לא יתכן שמדובר בקנאה הנובעת מכבוד או מפעולה של רצון לנדבה לעומת מי שמצווה ועושה, אלא מוצא הרמב"ן בצו חוזר זה רמז להדלקת נרות עתידית, רמז לבית חשמונאי!

האם נוכל לומר שמחד מדובר על תקווה אותה זורע הפרשן בימי הביניים לבני דורו, באומרו: אל דאגה, אנו בגולה אך כפי שבני ישראל במדבר קיבלו רמז בדבר גאולה עתידית, כך גם לנו!

מאידך, נראה לטעון, שבנוסף לרובד זה, רמז לניצחון של בני חשמונאי, נלווה 'תמרור אזהרה', זכרו! - ההצלחה החשמונאית הייתה זמנית, תחילתה הייתה באמונה וברוח וסופה 'כוח והתבוללות'! היזהרו מניצחון מעין זה!

כך הרי אומר הרמב"ן במפורש בבראשית מט', י' "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב..." 

חיזוק לפרשנות זו נוכל למצוא בצו – "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת... במדבר י', ב'

שואל מדרש תנאים (ספרי במדבר עב') "...למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט כג) שומע אני, הואיל ונוסעים על פי הדיבר וחונים על פי הדיבר, לא יהיו צריכים חצוצרות.

ת"ל "עשה לך שתי חצוצרות כסף", מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה' צריכים היו חצוצרות. "

המסע במדבר יהיה על פי הענן העולה, כלומר ללא כל תלות במעשה האדם, אם כן מדוע יש צורך בהשמעת קולות החצוצרה?

אלא מבהיר המדרש עליכם להיות מעורבים המסע, עליכם לברר עד כמה יש לכם חלק במסע!

לימים תפקיד החצוצרה יהווה ליווי לקול השופר, ובפרשנות יאמר ש'קול השופר' מבטא את הקול האלוהי ממעמד הר סיני, ואילו קול החצוצרה תהווה את קולו של האדם!

כלשון המשנה – "שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:

בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת:" משנה ראש השנה פ"ג, ג' – ד'

נחזור ונברר, באם המסע הוא על פי ה' – מה משמיעים החצוצרות?!

נזכור לכשנגיע למלחמה במדיין את השימוש החצוצרות - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:... וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:" במדבר לא', ב', ו'

וכך גם בפילוג בין מלכות יהודה לישראל במלחמת אביה מלך יהודה בירבעם מלך ישראל – "וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ: דבה"י ב', יב'

מה משמיעה תרועת החצוצרה?

אמונה בצדקת הדרך, המבטאת שיתוף בין האדם לרעיון, 'מלחמה ללא חיל, מלחמה ללא כוח, מלחמת הרוח'!

הרבי החסידי 'אוהב ישראל' רבי אברהם יהושע השל מאפטא יביא את פירושו של המגיד ממזריטש –  "עשה לך שתי חצוצרות כסף..." ...עשה לך שתי חצוצרו"ת – נוטריקון: שתי חצי צורות..."

שני החצאים יהיו 'זכר ונקבה', 'הנותן והמקבל', 'המשפיע והמושפע'!

יבהיר הרבי "יש לומר, שהמשפיע בעצמו נקרא 'מקבל' לגודל התענוג שמקבל מזה שמשפיע, על דרך האמרה שאחז"ל (פסחים קיב.) 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק'..."

עשה לך, עליך להבין שישנה הנעה מלמעלה, עליך לנהוג כמקבל ובה בעת עליך להיות נותן! החצוצרה מבטאת את השילוב, את החוויה של אדם המונע על ידי הרוח ופועל בכוח, תוך כדי תזכורת אזהרה מפני 'כוחי ועוצם ידי...'

מעניין למצוא את השימוש בחצוצרה כהכרזה 'לקראת שבת', השבת אינה תלויה באדם, היא נכנסת מעצמה ברם קול החצוצרה יעיר ויאיר את המעשה האנושי!

התלמוד הבבלי (שבת לה' ע"ב) יתאר את ההכנות לשבת והתוספתא תסביר שהתקיעה היא בחצוצרה!

"תנו רבנן שש תקיעות תוקעין ערב שבת ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות שניה להבטיל עיר וחנויות שלישית להדליק את הנר דברי רבי נתן

רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ..."

יוסף בן מתתיהו, בתארו את המגדלים בתחום המקדש שבהם התבצרו הקנאים בעת המרד הגדול, מזכיר את מקום התקיעה. "ו[המגדל] הרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכוהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה.‏"

תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ד, י, יב (בתרגום י. נ. שמחוני)

נמצאה בחפירות הכותל הדרומי אבן ובה חקוקה הכתובת - לבית התקיעה להכריז או להבדיל..

לו נשמע את הקול הקורא – זועק: 

 

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:" !!!