פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת תקומה - פרשות תזריע מצורע, שבת מברכים אייר, שנת התעש"ה?

 

1.      לידה – מהווה קירבה אלוהית, נוכחות אלוהית, ובפרידה יש מהמוות! טומאה!

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:... ויקרא יב'

שבת תקומה – ניתן לברר, מה בין לידה אנושית ללידת עם !?  הכאב... של הפרט לעומת ייסורי האומה?!

בפרשת צו למדנו על חובת ניקוי הדשן מהמזבח. בפרשת שמיני למדנו על אש משמים שאכלה את הקורבן ואת נדב ואביהוא. בפרשה שלנו נלמד על נגעים, על טומאה וטהרה!

 

2.      כתבי הקודש מטמאים את הידיים! מכאן המנהג לקרוא בתורה בעזרת 'אצבע' (פסוקו של יום בטלויזיה)

סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. - משנה ידים ג', ה'

אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הֲמִירָם אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד, הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים.

אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת.

אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הֲמִירָם שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם: - משנה ידים ד', ו'

3.     כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו... (משנה נגעים פ"ב, מ"ה)

הטומאה חלה רק לאחר הכרזת הכהן – אין טומאה אימננטית!

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: - ויקרא יד', לד' – לו'

4.      הצרעת כהתנשאות! מי הם המצורעים בימינו?

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

     וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

  פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

שירה של רחל 'יום בשורה' נכתב בין תרפ"ו לתרפ"ז, נפטרה כט' ניסן תרצ"א, 16 באפריל 1931

שירה של רחל פורסם בעיתון 'הארץ' למחרת פיצוץ מלון המלך דוד יולי 1946

חיים גורי פונה ו'אומר לה' – הוסיפי אותי כמצורע החמישי, הרי גם אני פעלתי...

הוסיפי אותי למצורעים
"אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי", מספר גורי, "הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב'. היא כותבת שם: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא'. 20 שנה אחר כך, ביולי 1946, מפוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. 'הארץ' פירסם למחרת מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי - בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב'. 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".

מתוך מאמר בעיתון הארץ 16/10/06 'קצין מודיעין צריך לקרוא שירה' ראיון עם חיים גורי

 

5.      בין הנהגה מתנשאת להנהגה המעורבת בין הבריות! רבי ינאי ור' יהושע בן לוי

ר' ינאי – שני סיפורים המובאים במדרש ויקרא רבה:

מעשה א' (מדרש ויקרא רבה פרשה טז' , ב')  דבר אחר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:", זה הוא הכתוב - "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: (תהילים לד', יג' – טו')

מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר בָּעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי

וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ לִקַּח סַם חַיִּים?

הָיוּ הַכֹּל מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים אֶצְלוֹ,

וְאוֹמְרִים לוֹ: תֵּן לָנוּ סַם חַיִּים.

הָיָה רַ' יַנַּאי יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בִּטְרַקְלִינוֹ,

שָׁמַע שֶׁמַּכְרִיז: מִי מְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים?

אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲלֵה לְכָאן וּמְכֹר לִי.

אָמַר לוֹ: לֹא לְךָ וְלֹא לְשֶׁכְּמוֹתְךָ.

סִרְהֵב בּוֹ וְעָלָה אֶצְלוֹ.

הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים וְהֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהילים לד, יג);

מָה כָּתוּב אַחֲרָיו: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (שם שם, יד).

אָמַר רַ' יַנַּאי: אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

אָמַר רַ' יַנַּאי: כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט,

עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעַו – מי האיש החפץ חיים!

אמ' ר' חגי אף שלמה מכריז ואומר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ:" (משלי כא, כג), שומר מצרעת נפשו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע...", תורת המוציא רע.

 

מעשה ב' (מדרש ויקרא רבה פרשה ט', ג') זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים (תהילים נ', כג') דבר אחר: " וְשָׂם דֶּרֶךְ",

א"ר  ינאי  ושם כתיב (מלשון שומא והערכה, ש' ימנית!) דשיים אורחיה סגי שוי – המעריך דרכו, רב ערכו!

מַעֲשֶׂה בְּרַ' יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ, רַבִּי, לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.

אָמַר לוֹ רַ' יַנַּאי: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מָה שֶׁאֲנִי אֹמַר לְךָ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.

עָמַד הָאוֹרֵחַ וּתְפָסוֹ לְרַ' יַנַּאי וְאָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָהּ מִמֶּנִּי?!

אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) – "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי" לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא "קְהִלַּת יַעֲקֹב". אָמַר לוֹ: לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.

אָמַר לוֹ רַ' יַנַּאי: כָּל כָּךְ דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?

קרא  עליה "שם דרך", דשיים אורחיה סגי שוי

דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את  התורה, זה הוא הכתוב:  (בראשית ג') "לשמור את דרך עץ החיים", "דרך", זו דרך ארץ ואח"כ "עץ החיים", זו תורה,

"אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים", א"ר אבהו זה אחד מן המקראות שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל (תהלים פ') "ולכה לישועתה לנו."

 

מה נלמד משני סיפורים אלו?

מהסיפור הראשון למדנו על רבי ינאי הספון בעליית הגג ואינו מעורב, מזמין את הרוכל והלה מבהיר לו עד כמה הוא מנותק – מן הלימוד!

רבי ינאי חשב שבעובדת ההתנתקות מהעם, הוא ילמד כמו שצריך והנה התברר לו פשט הפסוק על ידי אותו רוכל.

בסיפור השני לכאורה נלמד על מעורבותו בקהל אבל גם כאן ראייתו מוטעית, הוא מזמין מישהו לביתו אך פוגע בו בשל סדרי עדיפות של משמעות הקיום היהודי ושוב – רבי ינאי מבין עד כמה ראייתו אינה מושלמת ויותר מכך – בוחן את העולם בטעות אחר טעות!

 

רבי יהושע בן לוי – לעומת התנהגותו של רבי ינאי נראה כיצד אמורא אחר הוא מעורב אפילו עם חולי הצרעת!

ראשית ילמד אותנו רבי יהושע בן לוי על חשיבות השתיקה -

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת מצורע פרשה טז', ה'  - אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (קהלת ה, ה).

ר' יהושע בן לוי פתר קריה באילו שפוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין.

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אל תתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא את כל איבריך, פיך מחטיא את כל גופך...

אמר ר' יהושע בן לוי – מילה בסלע מטבע ושתיקה בשניים שכר שתי מטבעות - מילא בסלע ומשתוקא בשתים,

דתנן (אבות א', יז') שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא

 

ובנוסח ב' מגילה יח' ע"ב - דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָא, וְאָמְרֵי לָהּ, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים סה) "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"? סַמָּא דכוּלָא - מַשְׁתּוּקָא. רפואה לכל – שתיקה

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אֲמר, אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא, "מִלָּה - בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא - בִּתְרֵין":

ובסיפור נוסף – נלמד על מעורבתו בלימוד עם הדחויים מתוך החברה – המצורעים!

בבלי כתובות עז' ע"ב - רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דָּבַק בְּבַעֲלֵי רַאֲתָן (חולי צרעת) וְעָסַק בַּתּוֹרָה, אָמַר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה' יט) – אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ, לֹא תָּגֵן עָלָיו?

כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת פְּטִירָתוֹ

אָמְרוּ לוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: לֵךְ וַעֲשֵׂה לוֹ רְצוֹנוֹ.

הָלַךְ וְנִרְאָה לוֹ,

אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי מְקוֹמִי.

אָמַר לוֹ: לֶחָי.

אָמַר לוֹ: תֵּן לי סַכִּינְךָ, שֶׁמָּא תְּבַעֲתֵנִי בַּדֶּרֶךְ.

נָתַן לוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם, הִגְבִּיהוֹ וְהֶרְאָהוּ.

קָפַץ וְנָפַל לַצַּד הַהוּא.

תְּפָסוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּכְנַף בִּגְדּוֹ,

אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא אֵצֵא.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ יַחֲזֹר, וְאִם לֹא – לא יַחֲזֹר.

אָמַר לוֹ: הַחֲזֵר לִי סַכִּינִי.

לֹא הֶחֱזִיר לוֹ.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: תֵּן לוֹ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לַבְּרִיּוֹת.

 

הָיָה אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז לְפָנָיו: פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי! פַּנּוּ מָקוֹם לְבֶן לֵוִי!

הָלַךְ וּמְצָאוֹ לְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שְׁלוֹשָה עָשָׂר תַּכְתָּקֵי פָּז,

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא בֶּן לֵוִי?

אָמַר לוֹ: הֵן.

- נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן.

- אִם כֵּן, אֵין אַתָּה בֶּן לֵוִי.

(וְלֹא הִיא, שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר, אֶלָּא אָמַר: לֹא אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי).

 

ניעזר בשיר 'ידוע' – שנדע לבחון – מה אנו יודעים ומה לא ובעיקר להבין בין לבין?!

אנא אלי


 

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה

במקום שבו עלבון – סליחה

במקום שבו חושך – אור

במקום שבו עצב – שמחה

אדון העולם.

 

אנא אלי...

 

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מנוחם, אלא מנחם

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות מובן אלא מבין.

עשה שלא אתאווה כל כך

להיות אהוב, אלא אוהב.

 

אנא אלי...

 

אלוהים תן לי את השלווה

להשלים עם שאיני יכול

לשנות.

אנא תן לי את אומץ הלב

לשנות דברים שביכולתי

ואנא תן לי את החכמה

להבחין בין אלה לבין אלה.

 

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה

במקום שבו עלבון – סליחה

במקום שבו חושך – אור

במקום שבו עצב – שמחה

אדון העולם.


 

 

 


פרשת שמיני שנת התעש"ה - כשרות וקורבנות עד לקורבנות אדם

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת שמיני שנת התעש"ה - כשרות וקורבנות עד לקורבנות אדם

בפרשה יש תיאור של חנוכת המשכן וכן תיאור של דיני כשרות באוכל, מה מותר ומה אסור לאכילה!

1.      כשרות – לצרף את הבריות ולעתיד לבוא?! המדרש יעז לטעון שדיני כשרות נועדו אך ורק להציב מגבלות, לצרף את הבריות ובאמת לעתיד לבוא יהיה מותר לאכול ללא כל מגבלה! ובלשון המדרש  - ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג', ג'  - ד"א "וזאת הבהמה", הדא הוא דכתיב (משלי ל) "כל אמרת אלוה צרופה",

רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות, וכל כך למה שנאמר (משלי ל') "מגן הוא לכל החוסים בו".

א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין ציד שעשועין של צדיקים לע"ל לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב,

כיצד הם נשחטים?

בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו,

וחכמים אומרים - זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן 'הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין'?

אמר רבי אבין בר כהנא - אמר הקדוש ברוך הוא: 'תורה חדשה מאתי תצא' - חדוש תורה מאתי תצא

אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק - אריסטוון סעודה עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לאכול לעוה"ב, הה"ד (ויקרא ז') "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו", בשביל שתאכלו ממנו לע"ל לעתיד לבוא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "זאת החיה אשר תאכלו".

כך גם נמצא בדרשה בתלמוד - בבלי חולין קט ע"ב (עין יעקב אות נה') אָמְרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן, מִכְּדִי, כָּל דְּאָסַר לָן רַחֲמָנָא, שָׁרָא לָן כְּוָתֵיהּ,

אָסַר לָן דְּמָא - שָׁרָא לָן כְּבֵדָא.

נִדָּה - דַּם טֹהַר.

חֵלֶב בְּהֵמָה - חֵלֶב חַיָּה.

חֲזִיר - מוֹחָא דְּשִׁבּוּטָא.

גִּירוּתָא - לִישְׁנָא דְּכַוְורָא.

אֵשֶׁת אִישׁ - גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ.

אֵשֶׁת אָח - יְבָמָה.

נָכְרִית - יְפַת - תֹּאַר.

בָּעִינָא לְמֵיכַל בִּישְׂרָא בְּחַלְבָא. אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבְּחֵי, זְוִיקוּ לָהּ כַּחְלִי:

ילתא, אשת רב נחמן תטען שכל איסור של המערכת טמונה בצידה הקלה, והיא מצביעה על כמה וכמה הלכות שלצד האיסור יש היתר ולכן פונה לבעלה, הוא ראש הגולה ומבקשת 'היתר' לאכול בשר בחלב – הוא מצווה על אנשי המטבח להאכילה – כחל/עטינים, בעטין יש חלב וגוף העטין הרי הוא בשר!

והיה שבמדרש, אין זו דרישה, גחמה של אישה אלא פן הלכתי המלווה את כלל המצוות כאמירה כללית בבית המדרש! - ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כב', י' "עושה משפט לעשוקים" (תהלים קמו', ז'), אילו ישראל דכתיב בהן "כה אמר ה' עשוקים בני ישראל" (ירמיה נ', לג'). "נותן לחם לרעבים" (תהלים קמו', ז'), אילו ישראל דכתיב בהן "ויענך וירעיבך" (דברים ח', ג'). "ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו', ז'),

מה שאסרתי לכם התרתי לכם.

אסרתי לכם חלב בבהמה והתרתי לכם חלב בחיה.

אסרתי לכם גיד הנשה בחיה התרתי לכם בעוף.

אסרתי לכם שחיטה בעוף והתרתי לכם שחיטה בדגים.

ר' אחא ור' ביסנא ור' יונתן בש'ם ר' מאיר יותר ממה שאסרתי לכם התרתי לכם.

אסרתי לכם דם הנידה התרתי לכם דם בתולים.

אסרתי לכם אשת איש והתרתי לכם את השבויה.

אסרתי לכם אשת אח התרתי לכם יבמה.

אסרתי לכם אשה אל אחתה התרתי לכם אחר מיתתה.

אסרתי לכם לבישת כלאים והתרתי לכם סדין בציצית.

אסרתי לכם בשר חזיר והתרתי לכם לשון דג.

אסרתי לכם את החלב והתרתי לכם את השומן.

אסרתי לכם את הדם והתרתי לכם את הטחול.

אסרתי לכם בשר וחלב והתרתי לכם את הכחל.

ר' מנחמא ור' ביבי ור' אחא ור' יוחנן בש' ר' יונתן תחת מה שאסרתי לך התרתי לך.

תחת איסור דגים ליויתן דג טהור.

תחת איסור עופות זיז עוף טהור הוא, הה"ד "ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (תהלים נ', יא').

2.      ויהי ביום השמיני – וי, אסון?! גאווה של משה ודרישת קורבן אדם, לחנוכת המשכן!

על המילה הראשונה בפרשה - 'ויהי' – אומר המדרש (ויקרא רבה, שמיני, יא', ז')

"ר' תנחומא ור' חייא רבא אמרין לה ור' ברכיה בש' ר' לעזר המודעי המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה כל מקום שנאמר: "ויהי" צרה."

ומהי אותה צרה - משה ידע שחנוכת המשכן דורשת קורבנות, האומנם ?!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב', ב' -  ר' יצחק פתח "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי י"י אלהים צבאות" (ירמיה טו, טז).

א"ר ישמעאל בר נחמן אמ' לו הקב"ה למשה משה עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית הזה, הה"ד "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג). זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה על ידיו, ואימתי היה זה, זה יום השמיני, הה"ד "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

אמ' משה לפני הקב"ה רבון העולמים מי חביב ממני ומאהרן אחי שבהן בית זה מתקדש.

כיון שנכנסו שני בני אהרן להקריב ויצאו שרופין

אמר לו משה לאהרן - אהרן אחי, לא מתו בניך אלא בשביל קדוש' שמו של הקב"ה, "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג).

כיוצא בדבר אתה מוצא "ונועדתי שמה לבני ישר' ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג), זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה לידו,

וכשבא מעשה לידו אמר לאהרן - אהרן אחי מסיני נאמר לי - עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו, כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים הם שתק וקיבל שכר טוב על שתיקתו, הה"ד "וידם אהרן" (ויקרא י, ג).

מה שכר קיבל על שתיקתו, זכה שחיבבו הכת' וייחד עליו הדיבר בפני עצמו, "וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת".

כך נדרש פסוק - דברי הימים ב', ב', ג'  - הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל:

בבלי מנחות קי' ע"א (דברי הימים ב' ב') "לעולם זאת על ישראל" –

א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן;

ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

 

נוסח התפילה השתנה בעקבות פרשנות זו – כך בלשון התוספות (מאה 12 – 13 לספירה)  "ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" - מדרשות חלוקין –  יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים

ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון'

ויש אומרים דקאי אדלעיל 'והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל', לא מצאתי יותר. 

3.      האם היה חטא/טעות משה וכן האם/מה היה חטאם/טעותם של נדב ואביהוא

ויקרא פרק ט' - (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: ויקרא פרק י' -  (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה': (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: פ ... (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: פ

המדרש יטען שהייתה כאן 'טעות משה' - ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז'

"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה", משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות.

כיוצא בו אתה אומר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו' (ויקרא י', יז').

כיוצא בו אתה אומר "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים", מהו אומר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים" (במדבר כ', יא')

אף כאן אתה אומר "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה", מהו אומר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה".

משה רבינו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות

ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו: 'בחיי משה רבך לא הייתה מדבר עכשיו מה אתה מדבר'.

ר' יאשיה אומר שהיה אומר דבר בשם אומרו כענין שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב', כב').

כך גם יסביר הבבלי זבחים קטו' ע"ב  "... דכתיב: (שמות כט') "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודיו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו.

 אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: (ויקרא י') "וידום אהרן". אלא כדי להתקדש כבודו של מקום עליהם - להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו הוא אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש. 

בניסיון המדרש להבין האם או מה הייתה טעות בני אהרון – נדב ואביהוא, נאמר -

1.      תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו דף לו טור ג /ה"א (וכן בי' גיטין פ"א, ה"ב)

תני תלמיד שהורה הלכה לפני רבו חייב מית'ה,

תני בשם רבי ליעזר לא מתו נדב ואביהוא אלא שהורו בפני משה רבן

מעשה בתלמיד אחד שהור'ה לפני ר' ליעז'ר רבו, אמ'ר לאימא שלום אשתו אינו יוצא שבתו ולא יצא שבתו עד שמת

אמרו לו תלמידיו רבי נביא אתה אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אני מקובל שכל תלמי'ד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה

2. ספרא שמיני פרשה א' (כ) "ותצא אש לפני ה' " כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה". (כא) באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא,

ויש אומרים מסיני נטלו להם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

(כב) דבר אחר - כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש", אמר להם הקדוש ברוך הוא אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסת'ם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה.

(כג) כיצד היתה מיתתן שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר "ותצא אש לפני ה' ", היה אהרן עומד ותוהא אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני,

נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו, אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין שתק שנ'אמר: "וידום אהרן"

ולמודי'ם צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין

אברהם צידק עליו את הדין שנאמר "ואנכי עפר ואפר",

יעקב צידק עליו את הדין שנאמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". (כד) דוד צידק עליו את הדין שנאמר "הבאישו נמקו חבורותי מפני איולתי".

3. ספרא שמיני פרשה א' - "ויקחו שני בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, "ויקחו" אין קיחה אלא שמחה, "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן" שלא חלקו כבוד לאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה,

"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם",

רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם", הכניסוה בלא עצה,

רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים שנאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם" שלא נמלכו במשה רבן,

רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

4. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ', ח' - בר קפרא בש' ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן,

על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

על הקרבה שנכנסו לפני לפנים.

על הקריבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו.

על אש זרה אש מבית כירים הכניסו.

על שלא נטלו עצה זה מזה דכת' "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא י', א'), "איש מחיתתיו", איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.

5. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כ', ט'  - ר' מני דשאב ור' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן ובכולן כת' בהן מיתה.

על ידי שהיו שתויי יין וכת' בהן מיתה "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט).

ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים וכת' בהן מיתה, "והיו על אהרן ועל בניו" וגו' (שמות כח, מג). מה היו חסירים, אמ' ר' לוי מעיל היו חסירין, שכת' בו מיתה "והיה על אהרן לשרת" וגו' (שמות כח', לה').

ועל ידי שנכנסו בלא רחוצי ידים ורגלים, "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" וגו' (שמות ל, כא), וכת' "בבאם אל אהל מועד" (שמות ל', כ').

ועל ידי שלא היו להם בנים וכת' בו מיתה, הה"ד "וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם" (במדבר ג, ד). אבא חנן אמ' על ידי שלא היה להם נשים וכת'יב "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), ביתו זו אשתו.

[י] ר' לוי אמ' שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן. מה היו אומרין, אחי אבינו מלך, אחי אמינו נשיא, אבינו כהן גדול, אנו שני סיגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו.

ר' מנחמא בש' ר' יהושע בן נחמיה "בחוריו אכלה אש" (תהלים עח, סג), ולמה "בחוריו אכלה אש", משום "ובתולותיו לא הוללו" (תהלים עח').

ועוד מן הדא "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא (שמות כד', א'), מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור.

...דאמ' ר' הושעיא וכי קילורית עלת עמהן מסיני דכ' "ויחזו את האלהים" (שמות כד', יא'), אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה.

..אמ' ר' תנחומ'א מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה.

4.      טעויות דוד ושלמה! ראינו שהפרשה בלשון המדרש מבררת מה היו טעויותיהם של משה, בני אהרון, או טעות אהרון כטענת משה – נעיין ונמצא שההפטרה עוסקת בטעות דוד בהעלאת ארון הברית והמדרש מצרף את טעות שלמה!

מה מקומם של טעויות אלו?

נראה שהמדרש רוצה ללמד שטעויות אכן יקרו, ניתן לתקן! אם כי במות בני אהרון הרי שאין כל תיקון אך לכן המדרש מוצא הקלה בכך שה' מושיבם לידו כמו אליהו, חנוך! בני תמותה אינם מוצאים נחת מעצם האובדן אך המדרש מבין שההקרה זו מהותה!

חנוכת המשכן וחנוכת המקדש – חתונת שלמה עם בת פרעה – החטאה והמחיר?!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב', ה'  - מדרש זה מקשר בין חנוכת המקדש ושמחת נישואי שלמה עם בת פרעה לבין מות שני בני אהרון על שנכנסו שתויי יין, כלומר שלמה שתה יין ואיחר בהקרבת הקורבן וכך גם שני בני אהרון נכנסו בחנוכת המשכן שתויים.

א"ר יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה אותו הלילה שתה יין. והיו שם שתי בלזמיאות (ריקוד, צהלה, אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה.

אמר הקב"ה של מי אקביל של אילו או של אילו?.

...א"ר חוניא שמנים מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

ר' יצחק בן אלעזר אמ' שלש מאות מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ומפתחות בית המקדש נתונין תחת ראשו...הא כיצד עשת לו כמן פרס וקבעה בו כוכבים ומזלות ופירסה אותו למעלה הימנו וכשהיה מבקש לעמוד היה רואה אותן והיה סבור שעדיין הוא הלילה וישן לו עד ד' שעות. נכנסה אמו והוכיחתו.

וזה לשון הכתוב - משלי פרק לא'

(א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: (ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי:

(ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין: (ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים <או> אֵי שֵׁכָר: (ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי:

(ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: (ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד:

(ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: (ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן: פ

(י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ...

קריאה מדרשית זו באה לעודד את הטועה, גם מאבות וחשובי האומה – כמשה, אהרון ובניו וכן שלמה ודוד (בעת העלאת ארון הברית – שמ"א ו') טעו ועדיין מצויים הם בעולמנו, לכן הטועה בר תקנה!

 


שביעי של פסח – קריעת ים סוף, למשמעותו של יום אחרון לחג הפסח - שנת התעש"ה?

מה באה ללמדנו העובדה שהציווי על 'חג' ביום השביעי ניתן עוד לפני היציאה ממצרים ?

בשנה שעברה שוחחנו על סיפור במדרש בו מתואר כישלון יציאת מצרים מוקדמת על ידי בני אפרים, וזו הסיבה מדוע האל חשש 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה!

שמות פרק יב'  (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

מדוע צוונו על שני ימי החג לפני היציאה, הרי בידוע על פי המדרש שביום שביעי של פסח חלה 'קריעת ים סוף' ואם כן רק אחר המאורע יש לציינו ואילו בפסוקים מתברר שהציווי היה עוד לפני המאורע.

בקריאת התורה (שמות טו') נקרא את שירת הים – (א) אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ:...

קשה לחשוב ולהאמין שהעם שזה עתה ניצל, פונה לאחרו ושר על טביעת המצרים, נראה שזה תיאור מאוחר על אירוע שהיה בעבר!

כותב ר' שמחה הכהן מדוינסק בפחרושו 'משך חכמה' - "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" – ...ולדעתי זה שאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג הניצחון, לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", (משלי כד, יז) הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא רע בעיני ה' צריך לשנאותו.

ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל.

ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטהרתו והשגחת אלהים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם ההדלקה שמונה ימים בהיכל משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכוהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו הראתה להן ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכוהנים למען ידעו כי יד אלהי עשה זאת והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע.

וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים, כי רק השמחה על המנוחה, לכן "ויכתוב מרדכי" (אסתר ט, כ) "את הדברים האלה וישלח ספרים כו' לקיים עליהם להיות עושים ... כימים אשר נחו בהם" שלכן לא היה חושש לקנאה את מעוררת עלינו בין האומות (מגלה ז) (שאנו שמחים במפלתן רש"י) שאין השמחה רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם ועיין ירושלמי (ריש מגילה) אמר ר"ח י"ג זמן מלחמה הוא והוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא כו' ועיין ברא"ש ריש מגילה,

ולכן שהחלו לעשות אם היו מפסיקין מלעשות היו סבורים שעשו השמחה על ההרוג בשונאיהם ובתוך אלו השנים כבר נצמחו אויבים חדשים ושונאים מקרוב ולבני ישראל חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם לא על הנקמה וזה אשר החלו לעשות כו' והבן,

והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום ז' של פסח (ב' סוטה יב') ואם היה אומר השי"ת שיעשו בשביעי מקרא קודש היה מדמה האדם שהשם ציווה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה (מגלה י סע"ב) שנאמר "ולא קרב זה אל זה" שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים (ב' מגילה י' סע"ב)

לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שצוה להן טרם שנטבעו בים ודו"ק

וכן מפורש בילקוט רמז תרנ"ד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' משום "בנפול אויבך אל תשמח".

 ולזה אמר (תהלים עא, כב' – כד') " גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ:" זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי. " גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי:" על זה :

אהגה במטמנים כי מבקשי רעתי בושו וחפרו.

הסבר זה עולה בקנה אחד עם המנהג לטבול את האצבע בכוס היין בעת אמירת עשר מכות מצרים ול'הזות' באצבע טיפות יין בעת השמעתם, זאת על מנת שהכוס לא תהא מלאה ונכיר בכאבם של אחרים.

הפיוט 'אילו... דיינו' שנוהגים לומר ולשיר בליל הסדר - מצביע על שאלה סמויה, האם אכן עברנו את כל התהליך הזה, האם אנו מודעים לשלבים השונים, מהי המשמעות של קריעת ים סוף, האם קבלנו תורה או כפו עלינו כגיגית, האם נתן לנו את ממונם של המצרים או שנתבקשנו לסרב ולא יכולנו והיה ציווי, מדוע לא לקחנו במשפט באם הכוונה לשכר העבודה.

יתרה על זאת אנו יודעים מה עשינו עם הכסף והזהב, במקביל לנדבת המשכן נתבענו לעגל ויצרנו את עגל הזהב, הכסף והזהב סינורו אותנו, ומה כיום ?

האם תמיד נוכל להסתתר ולומר, הרי צוונו 'ושאלה אישה מאת רעותה, שכנתה, מגרת ביתה...' האם הייתה ברירה, מה לסרב לפקודה כזו, הרי כך גם בעגל, אהרון מכניס זהב לאש 'ויוצא עגל', יד אלוהים כאן, האם בכך נצדיק את המעשה, או גרוע מכך נכיר בקיומו של כוח מתנגד לה' והוא זה שיצר את העגל, לכן דומה שמבחנים קשים עמדו ועומדים בפנינו, המבחן הוא לא עד כמה אנו טועים שהרי העושה טועה, השאלה היא האם חוזרים אנו על אותן טעויות.

המדרש יאמר ש'פסל מיכה' (על פסל מיכה עיין שופטים פרק יז' – יח') יצא אף הוא ממצרים ועבר בים בעת הנס של קריעת ים סוף, והכול על מנת להטעות את חרטומי מצרים, האם בשל כך נתיר עבודת פסלים, ברור שלא, מדוע אם כן ה' מאפשר לפסל לעבור ?

אומר בעל 'עבודת ישראל' ר' ישראל במוהר"ר שבתי מקאזניץ : 'אילו הוציאנו ממצרים כו' אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. היינו שהממון הוא הניצוצין קדישין שהוציאו ממצרים ועשאוה כמצודה שאין בה דגן, ואילו הרג את בכוריהם לחוד היו יוצאים הניצוצין קדישין ממילא. אילו נתן לנו את ממונם, היינו הניצוצין קדישין ולא קרע לנו את הים, דהיינו כי הקב"ה קרע את הים על ידי שם קר"ע כידוע. ולישראל נעשה המספר ש"ע שהם השעשועים. ואלמלא לא הופיע החסדים הגדולים דיינו:

ואילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, שזה היה חסד נוסף שהלך 'פסל מיכה' בין מחנה ישראל ואף על פי כן "עבר בים צרה" (סנהדרין קג' ע"א) וזה נקרא בחרבה, וזה היה במכוון. שלכאורה איך שגו וטעו חכמי מצרים לעבור בים אחרי ישראל הלא ידעו כי ה' את ישראל ונלחם להם והוא עושה להם נסים ונפלאות, ומדוע אין יראה לעבור במצולה פן יהמו, יחמרו מימיו וירעשו עליהם.

אלא על כרחך כיון שראו איצטגנוני פרעה כי עבר בים צרה אם כן אמרו אין זה מדרך הנס מישועת ה' כי גם המסכה עברה, אלא דרך הטבע הוא שהים ברח לאיזה סיבה או רוח, והיו רודפים אחרי ישראל עד שנטבעו במצולות. ולכן זה שהעבירנו בתוכו בחרבה הייתה סיבה לשקוע צרינו בתוכו והיה זה חסד נוסף על קריעת ים סוף':

מעבר פסל מיכה בחרבה היה חלק מההטעיה – מצרים ובעיקר חרטומיהם, ראו כיצד עובר פסל עבודה זרה בחרבה ולכן הוטעו לחשוב שגם הם יוכלו לעבור, כלומר ה' רצה למשוך את מצרים לרדוף אחר ישראל והיה מוכן, היה צריך שהפסל יעבור !

הב' סנהדרין קג' ע"ב מוסיף ומסביר מדוע ה' אינו נלחם בפסל ולהפך, ה' מונע ממלאכי השרת מלפגוע בו, כלומר ה' רצה שהפסל יעבור וילמד את העם על סדרי עדיפויות:

"תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.

בקשו מלאכי השרת לדוחפו,

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם ! "

על כך מסביר רש"י - סביב פסל מיכה קוימה מצוות הכנסת אורחים: 'פתו מצויה לעוברי דרכים - שהיו כל העולם מתארחין אצלו, כדכתיב (במקרא) כל העובר ושב אל הלוים - זה מיכה.

רש"י מסביר מנין כוחו של הפסל ומה טיבו - זה פסלו של מיכה - כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא, והיינו דכתיב "ועבר בים צרה" - כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם - לעשות העגל, לישנא אחרינא: מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים.

כלומר, נפלאות דרכי האל, יש והוא עוזר לעבודת עבודה זרה באם ישנה 'ערבות הדדית', מזמינים את עוברי אורח להתארח.

ניתן לומר שה' מנסה ללמד על כוחו לוותר על בגידה בו וזאת בתנאי שישנה הכנסת אורחים.

על מסר חשוב נוסף בקריעת ים סוף נלמד מדברי ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, שמות יד', כט' הרי ישראל חטאו במצרים וירדו במט' שערי טומאה ומהו ההבדל בינם לבין המצרים, מדוע ישראל עברו בחרבה ואילו המצרים טבעו ?

ה'משך חכמה' מלמד - שחטא עבודה זרה חמור אך ה' מוכן למחול, ברם, חטא הפוגע  ביישוב, כגון: רכילות ולשון הרע הפוגמים במרקם החברתי על כך אין תקנה ומיד ה' יגיב.

כמו כן מעז ואומר המשך חכמה אכן אין הבדל בהתנהגות בין ישראל למצרים, ברם בישראל קיים הרצון להתנהג כשורה אך בשל הנסיבות טעו ועבדו עבודה זרה ולכן כשירווח יפסיקו ויאמינו בה' ואילו לגבי המצרים אין לומר כך, אלא הללו עבדו עבודה זרה מתוך יישוב הדעת.

דומה שמעמד קריעת ים סוף אמור להציב בפנינו את השאלה – מהו ההבדל ביניכם לבין אומות העולם, האם מן הראוי שייפגעו אחרים כדי להציל אותך.

שירת הים – 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה' – כך אמר האל למלאכיו!!!

שמות פרק טו (א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: (ג) ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ: (ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף:

בבלי מגילה י' ע"ב רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (דברים כח', סג') "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ": ומי חדי שמח הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב (דברי הימים ב' כ') "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" רש"י מסביר כתיב, בדברי הימים, כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו, ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' רש"י מוסיף: משמע: טוב שיקלסו לפניו על זאת בהודאה זו - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (שמות יד') "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב ישוש, רש"י מוסיף: וכשנתחייבו כלייה בימי המן היו אויביהן שמחין להן. שמע מינה.

סוגיה זו מלמדת על רצונו של ה' לפגוע ברשעים, והרשעים הנדרשים בפסוק מן פרשת התוכחה – כוונתם לרשעי ישראל, ולא רק לאומות העולם !

למלאכים אסור לשיר – בני אדם אינם מסוגלים להתאפק, אך עלינו לזכור שהשמחה תהא על ההצלה ולא חלילה על מי שמשלם את מחיר טעויות מנהיגיו!

הפסוק מדברי הימים ב פרק כ' שהובא בסוגיה מדבר על מלחמתו של יהושפט שנעשה בידי ה' מתוך אמונה, ממש בדומה ליציאת מצרים, אלא שחשבו לציין שמלחמה צודקת זו באה לאחר שיצא יהושפט להלחם בעצתו, הסתו של אחאב ושם בקרב הלא מוצדק נפל ומת אחאב, יהושפט שב ליהודה והתקין מערכת משפט ובה לימד שהמשפט לאלוהים ולא לבני אדם, רק אחר כך מתברר לו שאכן לא חייבים כל הזמן להלחם וישנם מלחמות ה'.

דברי הימים ב פרק יט (א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה': (ג) אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים: (ד) וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם ס וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם:

(ה) וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר: (ו) וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט: (ז) וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד: (ח) וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם: (י) וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַיקֹוָק וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ: (יא) וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה' וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב: פרק כ' (יד) וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל: (טו) וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים: (טז) מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל: (יז) לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם: (יח) וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': (יט) וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה: (כ) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ: (כא) וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (כב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ: (כג) וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית: (כד) וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה: (כה) וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא: (כו) וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: (כז) וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם יְקֹוָק מֵאוֹיְבֵיהֶם: (כח) וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה': (כט) וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל: (ל) וַתִּשְׁקֹט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱלֹהָיו מִסָּבִיב:

נוסח 'הודו' הרגיל הנו – תהלים פרק קו', א' "הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ": וכך גם בירמיהו לג' יא וכן בתהילים קיח'

יש לומר שהציווי לחוג ביום השביעי לגאולה, בתוך המסע, מחייב את האמונה שאכן יד ה' מכוונת ותוציא אותנו אל ארץ מבטחים. הרי הסיפור ידוע, האמונה לא הייתה החלק החזק של העם היוצא ממצרים. העם קבל מדי יום ביומו את המן, לווה על ידי עמוד ענן ועמוד אש ובכל זאת התלוננו והתלבטו.

דומה שלא בכדי מקשר ר' שמעון בר יוחאי בין האמונה הבסיסית בפרנסה מן השמים ובכוחו של הלומד לדרוש את התורה ללא אינטרסים.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא "ויהי בשלח", אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנא' "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית יח טז) "וישלחם יצחק" (בראשית כו לא)

ד"א "כי קרוב הוא", בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנ' "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו', טז').

ד"א כל שכן לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הברוך הוא, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן

מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין להם אוכלי תרומה.

ד"א כי קרוב הוא כל שכן לא הביאן המקום בפשוטה אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו כל הזרעים וקצצו כל האילנות וסתרו את הבנינים וסתמו את המעינות אמר הב"ה לא הבטחתים לאבותם שאכניסן לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב שנא' "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו יא) אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו:

 

אוכלי המן ואוכלי תרומה הם אלו הלומדים ומצליחים בכוח אמונתם להאמין שפרנסתם אכן תבוא יום ביומו.

 

ניתן לקשר רעיון זה להבחנה בין חמץ ומצה – כהבדל בין התעוררות חיצונית לעומת התעוררות פנימית וכך יסביר תלמיד הבעש"ט - תולדות יעקב יוסף ויקרא פרשת צו

"ובזה יובן פסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו [אשה] לה' ", הכוונה, אם רוצה להקטיר לה' על ידי שרואה מאחרים שעושין כך אז נתעורר לעשות ג"כ כמותו, שבחינה זו נקרא שאור, שמחמץ אחרים לעלות, כמו שאור שמחמץ את העיסה לעלות, ואין העיסה עולה מעצמה כי אם על ידי שאור, כך זה שלא נתעורר לעלות מעצמו כי אם על ידי אחרים.

או שאר הנאה ופני'ה חיצונית נקרא דבש. וז"ש כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', רק קרבן ראשית, שיתקרב תחלה להשי"ת על ידי זה שרואה אחרים אז שרי, וק"ל. "

יציאת מצרים הייתה אלוהית ובני ישראל היו פאסיביים, אם כי יש מדרש המעיד 'וחמושים עלו...' רק חמישית מן העם בחרו לעלות, ובכל זאת הכתוב מעיד – ארבעת לשונות הגאולה –

שמות פרק ו' - (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:

 

כיצד נדמה את הגאולה העתידית – האם האחריות הועברה מאלוהים לאדם או שעדיין עלינו לחכות להנעה אלוהית/חיצונית לאדם?

 

הרבי קלונימוס קאלמיש מפיאסעצנא שנספה בשואה.

בדרשה שדרש בגטו וורשא בשנת תש"ב, 1943 בפרשת חוקת על כוחה של מרים מעלה רעיון מהפכני.

שואל הרב, מדוע נסמכה הכאת הסלע (חטאו של משה) על ידי משה למותה של מרים ולכך שלא היו מים כלומר מהו הקשר בין חטא משה למות מרים?

מסביר הרב: כוחה של מרים היה בשל העובדה שקיימה את המצוות למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה' ממי ש'מצווה ועושה', לדעתו כוח תשוקתה העלתה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה' .

והוא כותב : 'אבל משנסתלקה מרים , לא היה להם תשוקה כל כך , לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבינו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עמהם .

הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם' . כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא לפי ערכו כדי לזכות את הרבים .' ממשיך הרבי מפיאסצנא ואומר 'ומסתמא משה רבנו שב תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה רבה .' הסברו אומר - שמשה מכה בסלע וחוטא, מעשה זה היה בכוונה תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים .

כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות, כלומר, למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם .

מכאן עולה הרעיון של הוספת 'כוס מרים' לשולחן הסדר – וזאת מדבריו של הרבי מפיאסעצנא, - מרים ובארה ממשיכים לתת חיות ימים רבים לאחר מיתתה, המנהג להוסיף 'כוס מרים' הוא 'ניסיון' להתחבר לכוחה של מרים ולהכניס בנו חיות, על ידי ההבנה שיש לשבור את המסגרות באם רוצים לעורר התעוררות. 

נחתום בשיר של פרימו לוי – 'הזהו אדם?'

אַתֶּם הַיּוֹשְׁבִים בְּאֵין מַחְרִיד בְּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים;

אַתֶּם הַמּוֹצְאִים מַאֲכָל חַם וּפְנֵי יָדִיד

בְּשׁוּבְכֶם הַבַּיְתָה עִם דִּמְדּוּמִים:

הִתְבּוֹנְנוּ וּרְאוּ הַזֶהוּ אָדָם

הָעוֹבֵד בַּבִּצָּה הַקָּרָה;

הוּא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְנוּחָה וְנִלְחָם

לְמַעַן פַּת לֶחֶם זְעִירָה.

שֶׁבַּעֲבוּר «כֵּן» אוֹ «לאֹ» לְבֵן מָוֶת הָיָה.

הִתְבּוֹנְנוּ וּרְאוּ הַאִם אִשָּׁה הִיא זֹאת.

בַּת בְּלִי שֵׁם וּבְלאֹ שֵׂעָר;

שֶׁלּאֹ נוֹתַר בָּהּ עוֹד כּוֹחַ לִזְכֹּר,

שֶׁעֵינֶיהָ רֵיקוֹת וְצוֹנֵן חֵיקָהּ

כִּצְפַרְדֵּעַ בְּיוֹם חורֶף וּכְפוֹר.

הַרְהֲרוּ וְזִכְרוּ כִּי כָּל זֹאת אֵרַע

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

אֲשֶׁר אֲנכֹיִ מצְוַכְּם

לַחְקֹק בִּלְבַבְכֶם.

וְשִׁנַּנְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם

בְּשִׁבְתְּכֶם בַּבַּיִת בְּלֶכְתְּכֶם בַּדֶרֶּך,

בְּשָׁכְבְכֶם וּבְקוּמְכֶם.

וְהָיָה כִּי תִּדֹּמּוּ – יֹאבְדוּ בָּתֵּיכֶם

וַיַּךְ בָּכֶם הַֹחלִי מִכַּף רֶגֶל עַד קָדְקוֹד.

וַיַּהַפְכוּ מִכֶּם פְּנֵיהֶם יוֹצְאֵי חַלְצֵיכֶם, עוֹד 

נבחן – האם ועד כמה הפנמנו את לקח עשר המכות – את דמעת החפים מחטא (דברי נתן אלתרמן בפואמה 'מכות מצרים') – את די, די, דיינו?

האם מחינו בראותנו את - 'סוס ורוכבו רמה וים'? מה בין ישראל לבין המצרים?

כיצד נלמד להביט ולראות ולהבין – מה עלינו לעשות?

האם נדייק ונבין שכל 'אדם' צריך לחשוב כאילו הוא כאדם, יצא ממצרים!

 

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת/להראות אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ: הגדה לפסח


פרשת צו שנת התעש"ה - הציווי ושבת הגדול - אפיקומן המגלה את הצפון ביוסף!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת צו שנת התעש"ה - הציווי ושבת הגדול

בפרשת ויקרא למדנו על הקריאה ששמע משה ובכך יכול היה להיכנס אל המשכן החתום – בסוף פרשת צו – נשמע על הציווי לאהרון ולבניו להישאר בפנים, בתוך אוהל מועד לשבעת ימי המילואים – וזה לשון הציווי!

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה: (ויקרא ח')

ובחתימת ספר שמות למדנו על האוהל החתום - (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

משה נקרא אל הקודש - (ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:...

1. עבודת ניקיון – העבודה הראשונה המתוארת היא של 'מחלקת התברואה' – הוצאת הדשן – אש המזבח תוקד, לא תכבה! סמליות – הלהט, האש אמור להקרין כל הזמן, אסור שהלהבה תדעך!

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא ו')

רש"י מביא את המדרש - צו את אהרן - [תורת כהנים] אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

תולדות יעקב יוסף, תלמיד הבעש"ט - ונראה לי דלשון צו, צוותא וחברותא. והענין שזכרנו לעיל (פרשת ויקרא) בביאור ירושלמי - לבש שמואל חלוקן של ישראל (ירושלמי תענית ב, ד),

שמבואר על פי משל השר,

ששינה לבושו כדי שיוכל להתחבר עם בן המלך שירד מחשיבתו ולהעלותו וכו'.

וכך גם בסיפור על שני הבדחנים - (תענית כב.) שהתחברו את עצמם עם כל איש ואיש כדי להעלותו ולייחד וכו', זולת מי שהיה שרוי בצער ועצבות אז היה צריך לבדחו כמו שכתבתי בשם מורי.

(כלומר, כדי להתחבר, יש לרדת מהדרגה הגבוהה ולעבוד בעבדה שלכאורה בזויה, אך היא תביא לקירוב לבבות ולחיבור)

וזה שנאמר: "צו את אהרן ואת בניו", שיתחברו עם מדריגת כל איש ואיש כדי להעלותו, שהיא עליית השכינה בסוד "בזאת יבא אהרן אל הקודש" (ויקרא טז', ג') כנודע, וכך אמר כאן "זאת תורת העולה" והבן:

(יסביר הרבי, העולה היא קורבן העולה, כמשל של סולם ולו שלבים, בהם בשלבים ניתן לעלות וניתן גם לרדת!

הרבי יקשר בין סולם זה למשל היציאה/אי היציאה ממצרים – אנו בשבת בגדול, השבת לפני חג הפסח – מהו הסולם שיעזור לנו לצאת ממצרים ומהן הדרגות השליליות שלא רק שלא יעזרו לצאת, להיפך יגרמו לנו לרדת!)

עוד יש לומר, ונבאר תחלה משנה בפרק ג' דב"ב (דף נח ע"ב), סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה וכו'.  

(משנה ב"ב פ"ג מ"ו) הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחִילָה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. סֻלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצוֹרִי יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. חֲלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה.

אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כֹּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז עַד טֶפַח יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת. פָּחוּת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת:

ומפרש בש"ס היכי דמי סולם המצרי, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים,

ופירש רש"י, שליבות.

ולהבין דברי חכמים וחידותם בדרך מוסר נראה לי, ..

האם המשנה מתארת הגדרות טכניות בלבד או מדובר במעין כתב חידה! סולם סמלי המבטא התעלות רוחנית או חלילה ירידה!

ובאמת שיש ב' מיני סולם,

א'חד - שעולה בו למעלה, והיא שייכא לאנשי הצורה.

והשני - סולם היורד בו למטה, והוא של אנשי החומר ההולכים בעצת יצר הרע. וסולם זה הוא מצרי, ר"ל מיצר הרע. מה שאין כן סולם הא' שהוא לעלות בו ליוצר ובורא הכל, אותיות דדין כאותיות לצור"י:

ומפרש בש"ס כל שאין בו ד' שליבות. והוא דאיתא בדברי חז"ל (ויק"ר לב, ה)

בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא היה בהם לשון הרע, ולא היו פרוצין בעריות וכו' יעו"ש.

(אלו ארבעת הדרגות בטיפוס וביציאה ממצרים, לעומתן ארבע תכונות מונעות יציאה!)

וביאר ב'עוללות אפרים' (מאמר ס"ג) וז"ל וזה לשונו: בד' דברים ניכר כל אדם אם זך וישר פעלו וכו', ובהם נבדלו ישראל מאומות וכו', והם היו סיבת הגאולה.

א', מציאת הגאוה, וכמ"ש וכמו שנאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא, ה).

ב', מציאות התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל כו'.

ג', הרודף אחר הממון, ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצות.

ד', איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב וכו', ועל כל פנים אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו כו',

וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות, ואלו המדות רעות מצויין באומות, שנאמר "ויבתר אותם בתוך" וכו' (בראשית טו, י).

וכן אמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו, אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל שהם סבת ירידתן למצרים,

א', בזכות שלום ולא היה בהם לשון הרע המחרחר ריב.

ב', שלא שינו את שמם מתואר אדם [אפר] דם מרה (סוטה ה.) המורה על שפלות, ולא היו בעלי גאוה.

ג', שלא היו פרוצים בעריות העדר התאוה.

ד', שלא שינו לשונם מלבבם לקיים דובר אמת בלבבו ולא היו להוטים אחר הממון, והיה משא ומתן שלהם באמונה:

וזהו כוונת בעל הגדה 'מה נשתנה הלילה הזה' שהוא הגלות הזה, מכל גליות שהאריך זמנו ונסתם הקץ.

ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכות הגלות.

א', העדר השלום ומציאת מצה ומריבה, שבכל הלילות אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה בכל עיר ועיר.

ב', הממון, וזהו שאמר בכל הלילות אכלו שאר ירקות שלא היו להוטין כל כך אחר הממון והיו מסתפקים בירקות כדאיתא בעירובין (דף כב.) איכא קורמי באגמא, והלילה הזה כולו מרור רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו.

ג', התאוה, זהו שאמר בכל הלילות אין אנו מטבילין, כי הטיבול הוא דרך בעלי תאוה שיהיו תאבים לאכול וכו' (כמו ששמעתי (עיין פרשת בהר) ויתאוו תאוה וכו' (תהלים קו, יד) ודפח"ח), והלילה הזה ב' פעמים.

ד', הגאוה, זהו שאמר הלילה הזה כולנו מסובין, סימן חירות וגאוה ע"כ יעו"ש:

הגם שהיה נראה לפרש שהביא בעל הגדה הוא לתקן בכל יום ד' עולמות אבי"ע אצילות בריאה יצירה עשיה בעובדא ומלולא מה שירדו בלילה והבן:

2. הקורבן השני בפרשה הוא - מנחת חינוך – מנחת כהן שנמשח לתפקיד!

(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהֹוָה: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: (יא) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

(יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה: (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תָּקְטָר: (טז) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:

על הכהן להביא קורבן בעת חניכתו לעבודת הקודש – המנחה תישרף כליל, אין הוא עובד במשכן להנאתו והביטוי לכך הוא קורבן הנשרף כליל!

3. הקורבן השלישי – 'קורבן תודה' הוא 'קורבן שלמים'

בספר ויקרא (פרק ז', פסוקים יב'-יג') נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ.

 אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת  מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ  אִשֶּׁה לַה'.

כך יש להבין את שאלת 'חמץ ןמצה' שבשאלות "מה נשתנה",

משנה, מסכת פסחים י', ד' - מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

"בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה,

משמעות ליל הפסח בימי המקדש בא לידי ביטוי בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", ובו יש גם קורבן חמץ!

בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים  לַה'.

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

4. שבת לפני פסח נקראת 'שבת הגדול' – על פי חתימת לשון ההפטרה – חתימת הנביאים – 'חגי זכריה ומלאכי סוף הנביאים' בדברי הנביא מלאכי ג' - (כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: (כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

אביא מדברי ד"ר חנה פרידמן - בעטיו של פסוק זה – זכתה השבת לשם, (כנראה) לשמה "שבת הגדול", מנבא את חזון אחרית הימים של הנביא מלאכי, ומבטיח:

יום ה' הגדול והנורא הוא יום של דין ומשפט א-להי שיבוא על העולם. רק מי שיעמדו במשפט ויימצאו ראויים, יזכו, לדברי מלאכי, לחזות בגאולה השלמה. על כן ישלח ה' את אליהו הנביא, שליחו, שיאיץ בכולם ויציע להם את דרך התשובה, כדי שיזכו לאותו היום.

מה עניין הבנים והאבות בחזון זה?

פרשנים שונים התחבטו במשמעות התיאור הזה של פעולתו אל אליהו.

הרד"ק סובר שמשמעות הצירוף אבות על בנים, היא כמו אבות עם בנים, ומה שיאפיין את תנועת ההתעוררות שייצור אליהו הוא שתהיה תנועת המונים רב-גילאית וחוצת-דורות. משהו מעין מחאת האהלים, אם תרצו - שמצליחה לאחד מגזרים ושבטים מפולגים, על פי רוב, לתנועה משותפת אחת שמבקשת תיקון והשלמה.

רש"י מציע שמשמעות המילה על, היא 'על ידי': האבות ישובו על ידי בניהם, והבנים יימשכו לטוב בזכות אבותיהם. יש משהו ביחס הבין-דורי הזה, במבט שלנו כלפי הורינו או ילדינו, שמעורר אותנו להרהר בשאלות של נצח, של מורשת ומסורת: עד כמה אני נאמן למסורת שהפקידו אצלי אבותיי? מה אני משאיר לילדי? תחושת ה'חוליה בשרשרת' גורמת לנו, לעתים, לצאת מגדרנו ולהתאמץ הרבה יותר כדי לא להיות אלה שמפרקים מסורת רבת שנים, גם אם היא לעתים תובענית ומעייפת.

אולם פרשנים מודרניים מצאו בלשון 'והשיב לב אבות על בנים' כיוון אחר לגמרי של תשובה. נראה כאילו ישנו קונפליקט מובנה בין האבות לבניהם, בין הדור הצעיר לדור המבוגר, ורק כאשר יוכלו הצדדים לעמוד האחד מול השני, להשיב ליבותיהם ואהבתם זה כלפי זה, תבוא הגאולה השלמה.

מה יש בפער הבן-דורי הזה שכל כך מאיים על שלמות העולם?

הרב קוק, שזיהה בתנועה הציונית את תחילת מימוש חזון הגאולה, סבר שהדור הצעיר שקם בישראל מבטא תנועה חזקה של שיבה אל הטבעיות והטבע, בעוד דור האבות שנולד ועוצב בגלות מבטא מסורת רבת שנים של ניכור מהטבע ומלחמה בו. למשך דורות רבים חונכו יהודים לשחות נגד הזרם, לחשוק שפתיים ולדחות כל פיתוי של התאקלמות והקשבה לעצמם או לסביבתם מחשש להתבוללות (פנימית וחיצונית). מן המאבק המתמשך הזה יצאנו, אמנם, מנצחים, אך גם קצת צולעים על ירכינו: אוחזים בתרבות נמוכת קומה ושפופת רוח לעתים, מנוכרת לכל מה שנושא עמו ריח של טבעיות וארציות. הדור הצעיר, לעומת זאת, נולד לתוך מציאות אחרת - גאה, בוטחת בעצמה, טבעית וכמעט חסרת מעצורים.

שתי התנועות הללו גם יחד הכרחיות בעת הגאולה: ביום בו יזהו האבות את בניהם, ויבינו שתביעתם הטבעית המתפרצת אינה הוללות ריקה אלא חיפוש דרך לגיטימי למימוש חיי קודש, וביום בו יפסיקו הבנים להתכחש לאבותיהם ויבינו שהמאבק ביצריות ובטבע- יש לו מקום חשוב בעידון ושמירה על הרוח האנושית מפני עצמה, באותו יום ממש יבוא אליהו ויבשר שלום בעולם, ותזרח עלינו כולנו "שמש צדקה, ומרפא בכנפיה".

 

אחתום בתפקידו של אליהו בסדר – הוא ישתנה מהותית מהופעתו בתנ"ך, מקנא יהפוך להיות זה המשכין שלום בי הדורות

ובלשון המדרש הגדול פנחס כה', כב' – נאמר 0  

רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו שלפנחס אליהו ז"ל מתושבי הגלעד, שעשה תשובת ישראל בהר הכרמל, שנאמר:"ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב',ו') ואומר:

קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט', י')

אמר לו (ה'): שמא בריתך עזבו?

אמר לו(אליהו):"את מזבחותיך הרסו"

אמר לו (ה'): שמא מזבחותיך הן?

אמר לו (אליהו):"ואת נביאך הרגו בחרב"

אמר לו הקב"ה והרי אתה קיים?

אמר לו (אליהו):"ויבקשו את נפשי לקחתה"

אמר לו הקב"ה קנאת בשיטים, קנאת בהר הכרמל, אין ישראל יכולים לסבול קנאי כמותך, לך שוב לדרכך ונתן לו הקב"ה חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, שנאמר:"בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב', ה').

כלומר ה' מנסה בכל דרך אפשרית לרמוז לאליהו, אתה עסוק בבעיות שלך, אינך מבין את תפקידו של הנביא, על נביא לדאוג לעם, מדוע אינך פונה אלי-לה' לעזרה, מדוע אתה בורח? מדוע חושש אתה מאיזבל, האין ביכולתי לעזור לך? מדוע מבקש אתה למות?

המדרש הגדול מקדים ואומר: אמר ר' שמעון בן לקיש הוא פנחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג', כג') כלומר, תפקידו של פנחס לאחר פעולת הקנאות היה להשכין שלום, קבל ברית כהונת שלום, אך לא עמד במשימה (על כך בהמשך), אף אליהו למרות מאמצי ה' והסימנים אינו מבין את תפקידו ולכן הוא ימונה כמביא השלום בעתיד.

5. אפיקומן – על ה'צפוּן' וה'מצפון' בסימן זה !

במשנה נאמר 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ובהגדה אנו מכירים אמירה זו כתשובה לשאלת החכם. האפיקומן הוא בסימן 'צפוּן' (מסימני ההגדה - קדש ורחץ..) – והוא חצי המצה שהוטמן בסימן 'יחץ', המוצא עם סיום ההגדה כמנה אחרונה, ומבטא את האיסור להמשיך לאכול עם גמר הסדר.
פרופ' שאול ליברמן מסביר את מקור המילה 'אפיקומן' כמילה ביוונית שמשמעותה נוהג רומי. בשעה שהשמחה וההוללות הגיעו לשיאם היו מתפרצים לבתים של אחרים ומכריחים אחרים להצטרף אליהם, ושם היו ממשיכים את החגיגה. כלומר הנוהג היה לעבור ממסיבה למסיבה, ובגמר אירוע אחד נוהרים לאירוע נוסף.

ההלכה היהודית (בבלי פסחים פו' ע"א וכן קיט' ע"ב) גיירה מילה זו ויצקה בה משמעות אחרת: 'ואמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה', כלומר אכילת המצה היא החותמת את הסעודה, ואין לאכול אחריה ובודאי שאין לעבור למסיבה נוספת.

במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, בא - מס' דפסחא פרשה יח') תשובה זו היא לשאלת החכם וכך גם בהגדה. וההסבר הנפוץ לתשובה זו הוא, שיש להסביר לחכם את כל הלכות החג עד להלכות סיום הסעודה והוא באפיקומן.

 

לעומת זאת, התלמוד הירושלמי (פסחים פ"י, ה"ד) מביא את הביטוי כתשובה לטיפש (הוא ה'תם' בתלמוד הבבלי) רוצה לוודא שבן זה לא ילך ויתהולל בגמר הסעודה, וכך נאמר: "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול.

בן חכם מהו אומר: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלהינו אותנו', אף אתה אמור לו 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'.

בן רשע מהו אומר: 'מה העבודה הזאת לכם' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי' - לי עשה, לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם.

טיפש מהו אומר: 'מה זאת', אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול 'את פתח לו', תחילה."

 

מהו ה'אפיקומן' ?
בגמר הסעודה עוברים לסימן 'צפוּן'. הצפון הנסתר מכיל בחובו (בעברית) את המצפון, את הצפון. הצפון בעברית מסמל מהניווטים את ההתמצאות במרחב, 'האם אבדת את הצפון' נאמר לאדם כאשר ניכר שאין הוא מוצא את מקומו, אבוד הוא בחלל המקום, וחמור יותר באם התנהגותו מעידה שאינו מוצא את מקומו בחברה.
המצפון והצפון הרי הם מטרת הסימנים, עליהם להורות לנו את הדרך. אנו בעיצומו של המסע, מצויים אנו ביציאת מצרים ההיסטורית ותרגומה לחיינו, האם אנו מלווים במצפון נקי..

 

מה בין 'צפון' ל'מצפון' ?
רבי שלמה בן יחיאל לוריא (שו"ת מהרש"ל סימן פח', 1510 – 1574) מביא מנהג המצביע על כך שב'אפיקומן' צפוּן רעיון נוסף, וזה המנהג: "אחר האכילה (הסעודה) יוציא מטמון דהיינו אפיקומן, כמו שהוא כרוך במפה וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו ד' אמות ויאמר: 'כך היו אבותינו הולכין עם משארותם צרורות בשמלותיהם'. וזהו שסיימתי לעיל - יזכור מעשה אבותיו, קאי נמי אמה (=עולה גם על מה) שלאחריו - הוצא מהטמוּן (מהנסתר) ואח"כ יקח כוס שלישי כראשונה ...'
המהרש"ל מתבסס על הכתוב (שמות יב', לד') :
(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

הרעיון הטמון במנהג זה מבואר בפירוש 'יריעות שלמה' (ר' שלמה קלוגר 1775 – 1869 רבה של ברודי) השואל : "הנה להבין טעם דבר זה, וכי מחויבים אנחנו לעשות רמז על כל תנועה שהיו עושים אז, והאם לא די לנו לזיכרון יציאת מצרים כל מה שתקנו חז"ל בלילה זו? למה לנו להוסיף עוד מה שנזדמן שהם עשו כן לפי צורך שעה, ועוד טורחים לתת רמז היכן רמוז זה בתורה.." ומסביר על פי גמרא תמוהה המלמדת על הכנת קורבן הפסח: "תנא (למדנו): כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש: טייעות." (בבלי פסחים סה' ע"ב).

מסביר רש"י: "כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. ומבאר רב עיליש - טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה."
שואל הרב קלוגר - מה מוסיף רב עיליש ומה אכפת לנו כיצד נשאו את הפסח או כיצד נשאו את הבצק ביציאת מצרים ? ומסביר: "שבכל ענייני פסח נעשה רמז על הגאולה ועל השעבוד. שה'מרור' מורה 'על השעבוד' ו'פסח' ו'מצה' – מורים 'על הגאולה'. אך על השאלה המרכזית לא קבלנו תשובה. בהגדה לא נעשה רמז להסביר מדוע בני ישראל השתעבדו במצרים, לכן עשו רמז בזה, כעין מכירת יוסף. במכירת יוסף נאמר: "וישאו עיניהם ויראו והנה ישמעאלים באים" וכו' ואח"כ כתיב "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו " וכו' "וימכרו את יוסף לישמעאלים" ולכך עשו רמז בזה במה שנשאו הפסח כדרך הישמעאלים סוחרים, להזכיר עניין מכירת יוסף שהיו שם ישמעאלים וסוחרים, ויזכרו שבשל עוון זה היה השעבוד" כלומר המנהג שהמהרש"ל מזכיר נועד להזכיר את עוון מכירת יוסף, ונועד להבהיר לנו מדוע צמח השעבוד.
הרב קלוגר ממשיך ומסביר את הסיבה לכך שבני ישראל נשאו על שכמם את הבצק ולא הניחוהו על בהמות משא, ומדוע הפסוק הבא מדבר על ניצול המצרים ושאילת כלי כסף וכלי זהב ושמלות. נשיאת הבצק על שכמם הזכירה לבני ישראל את התנהגות הסוחרים הישמעאליים שקנו את יוסף. ומכאן שהבינו בני ישראל שהשעבוד היה בשל מכירת יוסף ושזו אשמתם. לכן על פי מידת הדין, לא מגיע להם שכר על עבדות מצרים ולכן לא לקחו/ לא קבלו משכורת. אך מצד שני, ידעו שיד אלוהים מכוונת, וכדברי יוסף אלהים "חשבה לטובה", והמכירה נועדה להוריד את יעקב למצרים. ולכן בפן האנושי מגיע להם שכר על שעבדו, וה' מצווה עליהם לקחת ממצריים בהשאלה ולא בכוח.

רעיון זה מלמד שמנהגו של המהרש"ל בדרך לקיחת האפיקומן בא ללמד על 'צופן' הצפון ב'אפיקומן' והוא אמור לעורר את המצפון. לקראת סוף הסדר כאשר אנו בתחושת גאולה ממצרים, מן המייצרים, עלינו להכיר בעובדה הפשוטה, שהיה לנו, שיש לנו, חלק בשעבוד. היציאה ממצרים האמיתית תהיה ברגע שנפנים את המסר ונדאג איש לרעהו ולא חלילה נמכור 'אחים'. נזמין 'כל דכפין' או 'כל דצריך' לסעודה ונכיר באחריותנו בתיקון חברתי.
חג גילוי הצפון, חג מצפון שמח !

גילוי הצפון – יהיה בין היתר בהבנת הסיבה לירידה, קנאת האחים הביאה לירידה למצרים, לכן יש הרואים בכרפס את כתונת הפסים (כסוג בד כפי שנכתב במגילת אסתר) וכך גם נדרש בירושלמי על מהות ארבעת הכוסות כפי שנפתר בחלום שר המשקים על ידי יוסף!

יוסף יהיה המפתח לירידה ויכול ועליו להיות המפתח לגאולה – בשיכול אותיות – פיוס!


פרשת ויקרא שנת התעש"ה - הקריאה והדיבור – ראש חודש ניסן – פרשת החודש

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ויקרא שנת התעש"ה - הקריאה והדיבור – ראש חודש ניסן – פרשת החודש

טקס קבלתי כרב הקהילה – אודה, לו אשכיל לקיים את עול המשרה!

תודה על האימון בבחירתי ותודה לבני ביתי, משפחת ולכל הקהל שבא כדי לכבד את הקהילה!

בדרך/ חנה סנש

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,

הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.

הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל,

אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים

סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר

וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.  

חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20

בשבוע שעבר קראנו כיצד משה, בנה, הקים ונותר בחוץ, ולא יכול היה להיכנס – עד שהשבת נלמד על הקריאה האלוהית למשה – בוא, טול את ההנהגה!

(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

(ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:...

ויקרא או ויקר?

וידבר – לאמור              דבר... ואמרת

ה' קורא ואומר – על משה לשמוע את הקריאה ומצד שני להקשיב טוב להוראות, מה לומר לבני ישראל?

האם הקריאה מקרית – כפי שבלעם חשב שויקר לקראתו ואולי יש לשמוע את הקריאה הייחודית לך!

אדם כי יקריב – בן אדם?! יחיד ורבים – תקריבו את קורבנכם! לאו דווקא יהודי, עליך לגלות את היותך אדם ולהקשיב לקול הקורא!

עליך לברר – האם הקריאה מעיד על רצון?! כך גם על הקורבן נאמר - לרצונו – רוח ההתנדבות מניעה עשייה, האם נצליח להתמיד? התגייסנו ל... האם נרצה להמשיך.... גם במילואים.... עד מתי?

נלמד על הקורבן כברית מלח – 'מלח הארץ' – ברית כרותה – הרב מאיה והקהילה – קשר בל ינתק!

ריח ניחוח – נחת רוח באם יש ביצוע! מריח טוב? תכונת חוש הריח – בין חושי הראיה ושמיעה - לחושי הטעם והמישוש!

החודש הזה – התחדשות, בכל שנה, בכל חודש....

אסור להקריב חמץ – אסור להחמיץ הזדמנות, הסברו של שלמה קרליבך על פנים אל עבר הכניסה של בית הכנסת בעת אמירת הבית האחרון בפיוט 'לכה דודי...' – עלינו לחשוב, מה החמצנו, והשבת נכנסת ו... נחכה...

כוחה של קהילה מבוא לידי ביטוי ברוח ההתנדבות, נגלה זאת באחווה של היחד! ניתן להבין את המשמעות בביאור דרשת הלל במשנה אבות (א', יד') הִלֵּל אוֹמֵר...  (יד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

בעזרת דרשת הרבי מגור בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב אלתר (1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור).

הלל אומר: "אם אין אני לי מי לי?" אם איני עושה את עבודתי, מי יעשה אותה לי? כל אחד צריך לעשות את עבודתו בעצמו.

הלל ממשיך: "ואם לא עכשיו אימתי?" אימתי יהיה העכשיו? העכשיו הנוכחי, הרגע שבו אנו מדברים הרי לא היה מבריאת העולם, ושוב לא יהיה עוד. קודם לכן היה עכשיו אחר, ולאחר מכן יהיה עכשיו אחר, וכל עכשיו יש לו עבודתו שלו, כמו שכתוב בספר הזוהר הקדוש: "לבושים שלבש בבוקר לא לבש בערב". המתייגעים בכל כוחם בתורה, הרי הם מתקשרים עם התורה – והרי ששים ריבוא האותיות של התורה הן כנגד ששים ריבוא נפש מישראל, שהתורה עוסקת בהן: ולכן מתחתנים עם הכלל. וכשעושים בו בכלל, מקבלים מן הכלל, מקבלים ממנו יותר ממה שעושים בו. וכן אפשר לקבל נוסף על העכשיו שלי עוד מן העכשיו של הזולת, מן הטוב שהוא מקיים בתוך העכשיו הזה.

ושוב אומר הלל: "וכשאני לעצמי מה אני?". אם אבדל חס ושלום מן הכלל, אימתי אוכל לתקן את העכשיו שלי? אין לתקן את העכשיו הזה על ידי שום עכשיו אחר, כי כל רגע מצומצם באור מיוחד. (מ. בובר, האור הגנוז, שוקן תשכ"ט)

מכאן שאדם בא לעולם במטרה מסוימת שרק הוא/היא יכול/ה לבצעה. זה הפירוש "אם אין אני לי, מי לי?" כלומר באם לא אבצע את מטרתי, מדוע באתי לעולם?

אך האדם צריך להיות מודע לעובדה שהוא בא לעולם בו נמצאים אנשים אחרים וגם להם מטרה. יתרה על כן, האחרים יכולים לעזור איש לרעהו. ולכן "כשאני לעצמי, מה אני?" באם אתמקד אך ורק במטרתי שלי, בלי להתחשב או להיעזר באחרים, מה אני?

ובנוסף, צריך להבין "שאם לא עכשיו, אימתי?" הדברים משתנים במהירות וצריך לנצל את הזמן המיוחד.

ומה נוכל ללמוד מהעובדה שהקריאה באה מתוך אוהל מועד?

עלינו לשוב ולקרוא את הפסוקים החותמים את ספר שמות – האוהל 'מלא'!

משה אינו יכול להיכנס?!

מספרים על הבעל שם טוב מ. בובר – אור הגנוז, עמ' 90

- פעם אחת נשאר הבעל שם טוב עומד על מפתן בית התפילה וסירב להיכנס פנימה. "לא אוכל להיכנס", אמר, "הרי הוא מלא מקיר לקיר ומן הרצפה עד התקרה תורה ותפילה, ואיך אמצא שם מקום לי?"

וכשהבחין שהעומדים סביבו לוטשים אליו עיניהם בלי להבין את דבריו הוסיף:

"הדברים העוברים על שפתיהם של הלומדים והמתפללים ואינם יוצאים מלב ערוך כלפי שמים, אינם עולים למרום, אלא ממלאים את הבית מקיר לקיר ומן הרצפה עד התקרה".

ממש כסיפור של פ. קפקא לפני שער החוק! השומר אינו מאפשר למשה להיכנס, האומנם?


פרשת ויקהל פקודי ופרשת פרה - שנת התעש"ה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ויקהל פקודי ופרשת פרה - שנת התעש"ה  - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

נדיב לב – חכמת לב – מילא את בצלאל ואהליאב 'חכמת לב' ולחשוב מחשבות!

הפרשה פותחת בציווי על שמירת השבת, ללמדנו, אומנם משימת בניית המשכן עומדת לנגד עיננו, אך אין לעשות זאת בדחיית השבת אלא עלינו לקיים את מצוות השבת ולא לחללה על מנת לבנות את המשכן!

השבת נקרא את 'פרשת פרה' כיצד מטהרים לקראת הכניסה למשכן ולמקדש כדי לקיים את מצוות קורבן פסח, בימינו שאין קורבנות קרבים ישנו מסר חשוב – לאחר נקמת פורים עלינו לעבור תהליך של טהרה בטרם נשכיל להתכונן לגאולה ויתרה על זאת כדי להיגאל עלינו להיות טהורים!

הציווי – ויקהל, קהילה אמורה לדעת כיצד ולשם מה מתכנסים! המטרה אינה מקדשת את האמצעים!

משה יצווה לצאת לחיפוש – נדיבי לב, כאלה שיש להם חכמת לב!

(א) וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

(ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:

(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

...(כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: (כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן: (כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:

(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לג) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:  (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: (לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: שמות לה'

מעשה החיפוש בא לידי ביטוי במשל מקסים של שי עגנון, בבואו לתאר אדריכל המשכיל לצייר תמונה ולהימנע מהבזבוז ביצירת הארמון עצמו!

ש"י עגנון  מתוך: 'עד הנה' עמ' נד' תשכ"ב (עמ' 42 בהוצאת 1998)- "האדריכל והקיסר":

מעשה באדריכל זקן שהיה חביב על הקיסר בשביל הארמונות וההיכלות והמקדשים והמבצרים שבנה לו, שהיו נאים ומשובחים מכל הבניינים שבנו כל הקיסרים שלפניו.

פעם אחת נתן הקיסר בידו לבנות לו ארמון חדש. יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים.

התחילו מזרזים אותו. נטל בד וצייר עליו צורת ארמון ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש.

שלח והודיע לקיסר שכבר נבנה הארמון. בא הקיסר וראה והיה שמח שמחה גדולה, לפי שהיה הארמון נאה מכל הארמונות שראה מימיו.

באו ולחשו לקיסר, אין כאן לא ארמון ולא שמץ ארמון, אלא צורה מצוירת על בד.

שמע הקיסר וכעס.

אמר לו: אני רוממתיך מכל הבנאים והאמנתי בך אמונה גמורה ואתה עושה לי כך!?

עמד האדריכל משתומם: מה רע עשיתי?

אמר הקיסר: עדיין אתה שואל? לא די שלא עשית מה שפקדתי עליך, אלא שרימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!

אמר האדריכל: צורה מחוקה אתה אומר? הבא ונראה. הקיש באצבע על הדלת המצוירת.

נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם.

מהות המעשה מחייב להחזיק את המתח בין חכמי הלב, או במשכן את אותן נשים שיכלו לטוות על העיזים, כלומר את הצמר שעל העז ורק בגמר המלאכה לגזוז את העיזים, להשכיל להבין את הסכנות מחד ומאידך לשמור על להט האמונה – דברים נהדרים הנאמרים בפי – אבא קובנר

חכמים ומאמינים - "את ההיסטוריה לא עושים חכמים ואת ישראל לא בנתה כת של חכמים, אלא של מאמינים.

חכמים בימינו מציגים אלטרנטיבות. מאמינים בונים דרך ועוצמים איכשהו את העיניים לשאלות המציקות מהצדדים.

זה סוג מסוים של עיוורון ההולך אל האור וכפסע בין זו לקנאות, ההולכת בחושך. כפסע, אבל על הפסע הזה בונים את הטוב. כך בנינו את חיינו.

עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים".

מתוך: 'אמת התוכחה', דברים בערב עיון בקיבוץ בית השיטה, במסגרת ימי זיכרון למלחמת יום כיפור, סתו תש"ם 1980 , בספרו 'על גשר צר, מסות בעל פה', ספרית הפועלים 1981

דומה שיש להוסיף : חובה עלינו לנסות להיות מאמינים חכמים !!!

משה ציווה להביא חומרי גלם, העם ובעיקר הנשים הביאו מתכשיטיהם, הם הביאו 'גומז' מזהב וכן את "המראות הצובאות" – האם משה יסכים לקבל את המראות ואת הכומז?

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (שמות לח' ח')

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (שמות לה', כב')

לאחר מלחמת מדין נאמר (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: (במדבר לא', מט' – נ')

רש"י מסביר - במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע

א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שה"ש ח) "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר "ונחשת התנופה שבעים ככר ... ויעש בה...", וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל). וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא:

רמב"ן - "במראות הצובאות" - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע,

אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה - לשון רש"י:

 והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה

ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה "אשר צבאו פתח אהל מועד", ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל 'אהל משה' שקראו 'אהל מועד', והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

 ואונקלוס תרגם - דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא תרגם ופירש אונקלוס – שבאו פעמים להתפלל בפתח המשכן , נוטים דבריו לדברי ר"א ר' אברהם (אבן עזרא) שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות

ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט - שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו

וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבָּן ה' אִישׁ וְגוֹ', טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". (במדבר לא) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, "עָגִיל" - זֶה דְפוּס שֶׁל דַּדִין. "כּוּמָז" - זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם. אָמַר רַב יוֹסֵף, אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְמִינָן "מָחוּךְ" - דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּיחוּךְ.

אָמַר לֵיהּ, רַבָּה, מִגוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינָּה, "כּוּמָז" - כַּאן מַקוֹם זִמָּה. (שם) "וַיִקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל".

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַר אֲבוּהַּ, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן?

אָמְרוּ [לוֹ], "לֹא נִפְקָד מִמֶּנּוּ אִישׁ".

אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?

אָמְרוּ לוֹ, אִם מִידֵי עֲבֵירָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ.

מִיָּד - "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה'". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי [שם ע"ב] שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, [כָּל] הַמִּסְתַכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִילוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה. (בבלי שבת סד' ע"א – ע"ב, עין יעקב מד')

מדרשים אלו מלמדים שמשה בהנתו התנגד להבאת חומרי גלם שמהותם פניה לתאווה, ואילו הקב"ה מלמדו - ק–ל את התרומה, ראויה היא ולהיפך החימוד, התאווה, יהוו סמל לגאולה!

וכפי שלמדנו – השבת נקרא את פרשת פרה כהכנה לביעור חמץ בפסח –

יש רמז המקשר את הפרה אדומה להתחדשות של פסח – ביעור חמץ

פרשנות חסידית מחדדת את הצורך בביעור ובבדיקת חמץ, ('זכרון נפלאות', לר' אלעזר מסוכטשוב, תר"מ 1880)

"בערב פסח צריך לבדוק ולבער חמץ, ומהלכות בדיקה כל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה, הרמז שיבדוק אדם במקום אשר רגיל היצר לפתות אותו, כל אחד לפי נגעי לבבו, יש מי שחוטא במחשבת אין, או במצחו להיות עז פנים או בעין לראות ברע או באוזן לשמוע דברי נבלות ולשון הרע, שיקיים עצת חכמים "ויתד תהיה לך על אזנך", או בפיו ובשפתיו בלשון הרע וברכילות פה דובר נבלה ולאכול מאכלות אסורות וידיים לגזול ולגנוב, הרגלים ממהרים לרוץ לרעה.

ומקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, וכן בא בתורה "לא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה.

כי אין אדם רואה נגעי עצמו ורואה נגעי אחרים וימצא תמיד דופי במעשה אחרים.

ובא אזהרה אשר חמץ שלך אתה צריך לבער, דהיינו שיבדוק את נגעיו ומומיו אבל של אחרים ושל גבוה, כי מדרך לחפש מומי אחרים וביותר מומי אנשי קודש.

הלכה אשר החמץ של אחרים אין עליך מוטל לבער.

המנהג להניח פיתותי חמץ במקום שימצא שם הבודק, מיהו לא עיכב, והרמז בזה, שלא ידמה אדם אשר לא נמצא בו עוון, רק צריך להניח חמץ אשר ידע שנמצא כי יש בו חמץ,

וכבר פירשו בספרי מוסר דבפרה אדומה כתיב "אשא אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול", מדוע לא כתב מקודם "אשר לא עלה עליה עול", כי שכיח יותר שיעלה עליה עול, מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על האדם, כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים."

מדהים לקרוא שלמרות ההכנות, למרות ההקמה - משה לא יכול היה להיכנס אל המשכן?

"וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג).

תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה - אֵינִי רוֹצֶה. תלמוד בבלי ז' ע"א – עין יעקב אות לא'

(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

רק בשבוע הבא נקרא כיצד ה' יקרא למשה להיכנס את אוהל מועד -

(ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

הבית, המשכן ולימים המקדש – מהותו עירפול – ערפל!

(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: (יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: (מלכים א', ח')

העירפול קיים גם בחומרי הגלם – מדהים לקרוא בהפטרה שכל חסכונותיו של דוד לבניית המקדש נארזו ונשלחו למחסנים/לאוצרות – שלמה החל בנות את המקדש רק לאחר שחסך מכספו שלו וזאת לאחר ארבע שנות מלוכה – על כך מלמד המדרש -

(נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהֹוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה: (מלכים א', ז')

פסיקתא רבתי ו' - יש דורשין לשבח יש דורשין לגנאי

 דרוש לשבח - דוד ביקש על הדבר, אמר לו רבון העולמים צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב וכל מה שהפרשתי [הוא] מבתי עכו"ם שהייתי מחריב שלא יהיו האומות העולם אומרים מה דוד סבור החריב בית אלהינו ועשה בית לאלהים נינערו אלהינו וגבו נקמתם והחריבו בית אלהים,

לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה

ומי שדורש לגנאי - שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבניין בית המקדש והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות ולא עשה כן,

אמר לו האלהים - בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין, לא היית צריך, אלא להחיות בו נפשות, לא עשית כן! חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום!  "ויבא שלמה... נתן באצרות בית ה'..." ולא היה צריך שלמה "ותשלם כל המלאכה...":

לימים יכתב פיוט לימינו אנו -

"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

כך כתב ר' יצחק הוטנר (1906 – 1980, על בסיס דברי ר' אלעזר אזכרי, צפת מאה 16, בעל 'ספר חרדים', כתב את הפיוט 'ידיד נפש')

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי מופיע הפסוק הבא: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".

 


פרשת כי תשא שנת התעש"ה - 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

שלמה פוקס

פרשת כי תשא שנת התעש"ה - 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'

"והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה - דכתיב (משלי ח') "ה' קנני ראשית דרכו"..." (בבלי פסחים נד' ע"א) 

מהו הנוסח שעמד לפני הבורא שהרי - 'הסתכל בתורה וברא את העולם', האם התורה שנבראה קודם שנברא העולם הכילה את.... חטא העגל, האם זו הייתה כוונת המחוקק? 

המדרש (תנחומא לפרשת תרומה סימן ח') מעלה אפשרות אחרת -  

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל,

א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה', ו') "נעו מעגלותיה לא תדע", מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש",

מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעי'ם יום וארבעי'ם לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעי'ם הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם,

ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" וגו' ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב", אמר הקב"ה (ירמיה ל') "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

סדר המאורעות על פי מדרש זה הוא – ו' בסיון - מעמד הר סיני, לאחר ארבעים יום  משה יורד עם הלוחות ושוברם, יז' בתמוז, לאחר מכן עוד פעמיים ארבעים יום, בפעם האחרונה משה עולה בא' אלול ויורד כעבור ארבעים יום ביום כיפור ואז נתנו הלוחות השניים ובהם - ציווי המשכן הנכתב וניתן כתגובה לחטא העגל?!

רבי עובדיה ספורנו מפרש (שמות כד' יב', 1475 לערך - 1550 לערך, מחכמי איטליה במאה ה-16) שמות כד', יב' - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: "אשר כתבתי". כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש... (דברים לג', ב'). ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד', כז') ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה:

וממשיך ר' עובדיה ספורנו לפרש - שמות כד', יח' - וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: "...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך".

והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח'). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ...

וכך ממשיך לפרש הספורנו - שמות לא', יח' - וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:  "ויתן אל משה ככלותו". אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך", עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. ..."

על פי פירוש זה ציווי המשכן וכליו ובגדי הכוהנים (פרשות תרומה ותצוה) לא היו חלק מנוסח התורה במהדורתו הראשונה ורק בעקבות חטא העגל האל הבין שהעם אינו מסוגל להאמין ללא משכן (ולימים מקדש) חומרי!

כך מחדד ומסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק (1843 - 1926) את תיאור שבירת הלוחות על ידי משה. בספרו  'משך חכמה' (שמות לב', יט') ' : "וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו,

ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה...

ולכך טעו בעגל.וב(שבירת ה)לוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות,

ולכן נתן לו הקב"ה יישר כוחך ששברת (שבת פז) ...וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו. "

משה היה צריך לשבור את הלוחות ולא, היה כמחליף לוח בעגל, במקום לרקוד סביב זהב, ירקדו סביב שיש!.

משה רצה ללמד את העם שאין כל קדושה בדבר חומרי רק ברעיונות התורה. דרכו של משה הייתה ביכולת הפירוש והחידוש, משה הבין שהעברת האבן – הלוחות אין בה כדי ללמד, ולהפך, משה הבין ששבירת הלוחות תלמד את העם מה חשוב באמת.

בעקבות פרשנות זאת נשאל, מדוע אם כן הוחלף הסדר, מדוע אין פרשה זו 'כי תשא' כתובה מיד לאחר פרשת יתרו (מעמד הר סיני) ומה יש בתוכן פרשה זו ללמדנו?

יתכן לומר שכוונת הכתוב שהקורא, הלומד, את מעמד הר סיני ובעקבותיו את הציווי לבנות מזבח 'בכל מקום...' – "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" (שמות כ', כ')

ישאל בלומדו את פרשיות תרומה, תצוה, מדוע ולשם מה הציווי על בניית המשכן בפרטי פרטים? מנין הזהב, הכסף והבדים? וכשנגיע לעיין בפרשת כי תשא ונמצא את העם יוצר עגל מזהב – נחזור ונשאל – מה בין משכן (מזהב) לעגל זהב?

קריאת הפרשה ובה תיאור שבירת הלוחות על ידי משה ולפי המדרש הכנסתם השברים לארון הברית, כך שלוחות ושברי לוחות מצויים בארון, יעידו על חובת חיפוש המשכן בתוך העם ככתוב 'ושכנתי בתוכם' (שמות כה', ז') ובפרשה שלנו נלמד על ציווי 'מקדש הזמן' – השבת, "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות לא', יג')

 הר' משה אלשיך ב'תורת משה' ( 1507/1508 -  1600‏, (שמות ל', יג') מפרש מדוע הפרשה פותחת הצו 'מחצית השקל' - "והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. (כלומר גם צו מחצית השקל בא ככפרה על חטא העגל) ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם:...

...והנה למדונו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כא', י') כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן... נמצא כי נפגם חצי אדם הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה כי אם בן זוגה. על כן ציוה הוא יתברך יתנו מחצית השקל שהוא כל איש על עצמו אך לא שקל שלם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר לא נפגם, והוא הצריך כופר נפשו, לא היא:"

הפרשה מקדימה למעשה העגל ואולי ליתר דיוק למעשה שבירת הלוחות את הציוויים -  שבמהותם מחייבים לתת לחומר, למשכן, משמעות אחרת –

אחדות, לקיחת אחריות ב'מחצית השקל', 'מקדש הזמן' - בשבת, וכן 'שמן המשחה' ואת 'סממני הקטורת' – ערפל, ריח ניחוח!

מכאן שמשמעות המשכן לאחר שבירת הלוחות יחייב קריאה מחודשת וחיפוש אחר משמעות רוחנית למבנה חומרי!

השנה נקראת פרשה זו מיד לאחר פורים ובדומה יש לפרש את הצו הפיזי למחיית עמלק, מלחמה בעמלק,בדרך סמלית, לעבודה פנימית.

אין הכוונה לשבט מסוים, שהרי מאז שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות, אין אומה המתקראת בשמה! משנה ידיים פ"ד מ"ד)

אלא, כלשונו של ר' שמשון רפאל הירש (גרמניה 1808 - 1888) "אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו."

ומקריאת מגילת אסתר נשכיל ללמוד על מעמד האישה כמעצבת ומשנה הלכה – שהרי גזירת המן, להשמיד את עם מרדכי ניתנה בחודש ניסן - וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל  אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה  כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ג', יב')

ולאחר התלבטות - וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת  יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי  אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:  (אסתר ד', טו'- יז')

ניתן היה לומר שצמו לאחר חג הפסח, אך מחדש המדרש (אסתר רבה, ח', ז'): ""ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו  ואל תשתו שלשת ימים" - אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן,

שלח לה (מרדכי): והרי בהם יום ראשון של פסח?

אמרה לו (אסתר): זקן  שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדא הוא דכתיב-זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו  אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה." 

אסתר מחליטה לגשת אל המלך, יתרה על כן מכאן ואילך היא המובילה, המדרש מעז לטעון שאסתר דורשת לבטל את פסח ומרדכי לאחר התלבטות מודה לדבריה, אכן מעביר את פסח בתענית. המדרש מחדש שהרי בקלות יכול, צריך היה לומר שחגגו את הפסח בעצב ואת הצום דחו עד לאחר ליל הסדר, אלא המדרש מעצים את דברי אסתר! הכוח לשנות מצוי (אף) ביד האישה!

מעין דרשה שראינו לעיל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אומר המדרש על מגילת אסתר שהיא, המגילה, ניתנה למשה!

וזה לשון המדרש (רות רבה (לרנר) פרשה ד', ז') "..."מגלת אסתר". מה עשו מרדכי ואסתר? ... כתבו אגרת שנייה ושלחו להם, "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט', כט').

ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן, שמנים וחמשה זקנים וכמה נביאים, היו מצטערים על הדבר הזה, "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כז', לד') "אלה" - אין להוסיף ואין לגרוע. אין נביא עוד עתיד לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש עלינו דבר אחד חדש?

עד שהאיר הב"ה (הברוך הוא) את עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה, בנביאים, ובכתובים: בתורה – "כתו'ב זאת זכרון בספר" (שמות יז', יד'),

ובנביאים – "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג', טז'),

ובכתובים – "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים" (אסתר י', ב').

רב ור' חנינא ור' יונתן ור' שמואל בר נחמן, ור' אחא ובר קפרא, אמרי, המגלה הזאת נאמרה למשה, שכל מה שהיה ועתיד להיות הראהו למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומנין שהסכים הב"ה עמהם?

אמ'ר רב, 'וקבלו היהודים' אין כת'יב אלא "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:" (אסתר ט', כג')  רבן של יהודים קבלו.

וכלשון התלמוד הבבלי (שבת פח' ע"א) – "(שמות יט') "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (מכאן טענה לכל מי שיואשם באי קיום מצוות התורה, שהרי קיבלנוה בכפיה, באונס!).

אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו וקבלו מרצון) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט') "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

מכאן - עלינו לשוב ולקרוא את התיאור המקראי מחדש – עלינו לחפש את משמעות הקבלה מרצון של ימים אלו ימי הפורים, קבלה תוך כדי שבירת הלוחות, תוך כדי מתן משמעות סמלית, רוחנית, לעולם החומר, כמצוות היום 'ונהפוך הוא'!

העגל מקור הטעות "ודי זהב" הלא הוא  דהב

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים א', א')

בבלי ברכות לב' ע"א וְאָמַר רַבִּי חַנָּא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם [שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל]. חַד דִּכְתִיב, "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי". וְחַד דִּכְתִיב, (ירמיה יח) "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל". וְחַד, דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

רַב פָּפָּא אָמַר, מֵהָכָא, (שם) "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ".

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מֹשֶׁה הִטִּיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יא) "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'", אַל תִּקְרֵי "אֶל ה'" אֶלָּא, "עַל ה'", שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לְ,אַלְפִין' ,עַיְינִין' וּלְ,עַיְינִין' ,אַלְפִין'.

דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אַמְרֵי, מֵהָכָא, (דברים א) "וְדִי זָהָב", מַאי וְ,דִי זָהָב'?

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַאי, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי? אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ!

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מְלֵי כִּיסֵיהּ זַנִי בִּישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע יג) "כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי".

רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ח) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ",

וְרַבָּנָן אַמְרֵי מֵהָכָא, (שם לא) "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא], (שם לב) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ב) "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). [מַאי "לֶךְ רֵד"?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, [מֹשֶׁה] (לך) רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]?

מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד [עָמַד וְ] נִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. 

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם (שהכה את בנו) [שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה], וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ, אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" [וְגוֹ'] [אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ], אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר (ליה איני) [לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי] מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח (לעונותיהן של ישראל) [לָהֶם].

(שמות לב) "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" וְגוֹ'. (עקידה שער כג) "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד (בפני) [לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת] כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד (האיך יכול לעמוד בפני כעסך) [עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה]. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּשֶׁת פָּנִים מֵאֲבוֹתַי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, רְאוּ מַה פַּרְנָס הֶעֱמִיד לָהֶם, בִּקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם,

(שמות לב) "וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה.

(אביי אמר, עד שהחלהו להקדוש ברוך הוא).

וְרָבָא אָמַר, עַד שֶׁהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא "וַיְחַל משֶׁה", וּכְתִיב הָתָם, (במדבר ל) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", וְאָמַר מַר, הוּא אֵינוֹ מֵחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ,

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, עַד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לב) "וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא",

[אָמַר רָבָא, אָמַר] רַבִּי יִצְחָק, (אמר) עַד שֶׁהוּחַל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.

רַבָּנָן אַמְרֵי, חוּלִין הוּא לְךָ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁאֲחָזַתּוֹ אֲחִילוּ. מַאי ,אֲחִילוּ'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אֶשְׁתָּא דְּגַרְמֵי.

לדעת הגמרא בברכות היה זה מעשה האל שגרם לבני ישראל לחטוא ובכך ללמד אותם כיצד לטעון כנגדו ובעיקר כיצד למנוע מבניהם ובנותיהם לחטוא. באם כוונתך טובה תשתדל לא להעמיד את משפחתך בפני פיתוי!

באם הם עומדים בפני פיתוי למד אותם להוכיח את הסמכות, כולל את האל וההטחה היא המעשה הנלמד בן מחנה אליהו ומשה ובעצם לכל אחד ואחת המתפללים!

בתלמוד הירושלמי (פאה א', א') אמירה חשובה - אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים, הוא שדבר דוד [תהילים נז ה] "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים", "נפשי בתוך לבאים" - זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה, "אשכבה לוהטים" - זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע, "בני אדם שניהם חנית וחצים" - אלו בעלי קעילה דכתיב [שמואל א כג יא] "היסגרוני בעלי קעילה בידו, הירד שאול", "ולשונם חרב חדה" - אלו הזיפים, דכתיב [תהילים נד ב] "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול" וגו'

באותה שעה אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך מביניהון הה"ד [תהילים נז', ו'] "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך",

אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין, הוא שעבדיהו אמר לאליהו [מלכים א', יח', יג'] "הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו' ואכלכלם לחם ומים", אם לחם, למה מים? אם מים, למה לחם? אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל [מלכים א', כב'] "אני נותרתי נביא לבדי לה' " וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.

כלומר ה' מעדיף חברה מתוקנת שאין בה מלשינים אבל עובדת עבודה זרה מאשר דור שעובד את ה' ומבחינה חברתית מלשינים זה על זה!

וכך גם המדרש מתאר – דור המבול חטאו חברתי ולכן הושמד כולו ואילו דור הפלגה חטא בעבודת ה' ולא נהרג אחד אלא בלבל האל את הלשונות!

כך גם חטא העגל כחטא של עבודה זרה נהרגו כשלושת אלפים מבני ישראל ואילו חטא המרגלים שהיה להוציא את דיבת הארץ – מת כל הדור כולו, ןמה מי שמוציא את דיבת הארץ כך על אחת כמה וכמה למי שיוציא את דיבת העם!

מסקנה – האל דואג לשלימות החברה ומוכן ויכול להכיל ויכוח אמוני!

 

לסיום רעיון נםלא הבא לידי ביטוי ב'משל המאזניים' – על פי הסוגיה בבב' סנהדרין לח' ע"ב – לט' ע"א

אמר ליה ההוא מינא לרבי ישמעאל ברבי יוסי: כתיב (בראשית יט') "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' ", 'מאתו' מיבעי ליה! –היה צריך להיות כתוב – מאיתו ולא מאת ה'?

אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה, דכתיב (בראשית ד') "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך", 'נשיי' מיבעי ליה! אלא: משתעי קרא הכי, הכא נמי - משתעי קרא הכי. –

אמר ליה: מנא לך הא - מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי.

דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי. ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש: לט' ע"א (יחזקאל יח') "אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה", (ויקרא יט') "מאזני צדק אבני צדק", (משלי יא') "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".

על כך מביא רש"י - אבות יאכלו בוסר - משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת, ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת, וכשבא ליכנס - חברו עליו במקלות,  בא להרוג את השועל,

אמר: לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב, אמר לו: ובשביל אבא אני לוקה

אמר לו: הן, ה"אבות יאכלו בוסר" וגו', אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע,

בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו, ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים, נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה,

אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם אמר לו: יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול, כמין גבינה עגולה,

אמר לו: אני היאך ארד אמר לו: הכנס אתה בדלי העליון,

נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו - עלה,

אמר ליה: היאך אני עולה

אמר לו: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו", לא כך כתיב "מאזני צדק" וגו'?

 

הסבר משלו של ר' מאיר מעיד על 'המאזניים', עלייתו של האחד תלויה בירידתו של הזולת. לכאורה מעשה העורמה פוגם ?

זו שאלה שנשאלה בפי הקיסר לר"ג – מדוע ה' היה זקוק להרדים את אדם הראשון על מנת ל'גנוב' ממנו צלע, מדוע אינו עושה זאת בפניו של אדם. על כך ענתה בתו של ר"ג – לו היה פועל כך הרי שהאישה הייתה מאוסה לאדם, משל לבשר שנצלה תחת הגחלים...

 

ר' שניאור זלמן מלאדי דורש משל זה לשבת ולימות השבוע. השבת זקוקה לעבודת ששת ימי המעשה, במהלך השבוע ישנה ירידה, בירור מתוך הקליפות כעומק הירידה כך תהא העליה לקראת השבת, אלא בעלייה לקראת השבת הרי שבאים גם הקליפות ורוצים להעלות ולשם כך נעשית הירידה ובכך העלייה מושלמת. הירידה היא בכוח הדיבור והעלייה היא בניגון, בשתיקה.

העבודה במהלך השבוע היא בתפילה ובצדקה – זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו... – וכל מה שנברר בימות החול עולה אח"כ בשבת, בו אסור הבורר, בו אין ירידות, אלא עלייה. ולכן איתא דבקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת – כי היא בחינת שתיקה שלמעלה מהדיבור, שהשתיקה היא ביטול המציאות וכמו שנאמר 'ויכולו השמים' לשון כלות הנפש. ולכן המצווה לשורר בשבת כדברי האר"י שהוא בחינת כלות הנפש. וגם בבית המקדש היה בשבת השיר כפול.

וזה לשון הגמ' בב' שבת נא' ע"א 'במה בהמה יוצאת... יוצאין בשייר ונמשכין בשייר', פירוש, יוצאין ככלות נפשם עד המדרגה שיכולין ללילך בעצמם ונמשכים בשיר הוא למעלה ממדריגתם, שלא היו יכולים לילך בעצמם, היה יורד ההמשכה מלמעלה לימשוך אותם למעלה. וזהו למעלה מבחינת תורה כי התורה הוא חיי עולם בחינת צירופי אותיות ששורשם מהחכמה. והניגון הוא בבחינת ביטול בלי צירופי האותיות כי אם רק המשכה שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה. אך אעפ"כ התירו לדבר דברי תורה מפני שגם השיר והביטול אי אפשר להתקיים בלי כל. בשבת נאמר 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' כלומר, מי שיעשה את הבירורים במהלך השבוע הוא יעלה בשבת.

משל הדליים – מבטא 'משיכה' כלומר ירידת דלי אחד מושכת את הדלי השני – 'משכני אחרייך נרוצה' או הביטוי 'משכיה שמועתא' – הלימוד מושך. ממש כמו המשכוכית בעזרתה הרועה מוביל את העדר, כך משה היה הרועה, רעיא דמיהמנותא – רועה האמונה והוא מושך את העם אחריו ומעלהו מן הבור, הבאר.

משיכה זו ניתן לדמותה 'לחלילן מהמלין' או להבדיל ל'שירת הסירנות', כלומר ישנה משיכה אל עבר המינות לשאלות המתריסות ואפילו אולי הורסות, ברם, ראייה נכונה תראה שהשאלה להיפך, גורמת לעלייה.

 

 


פרשת משפטים ופרשת שקלים  עבדות - דרוש בדק בית! מאבק האדם ביצר האדנות, ומאבק המלך/המנהיג ביצר השררה!

חתימת פרשת יתרו לימדה – "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:" (שמות כ', כג') אזהרה מפני הגאווה ומכאן לפרשה שלנו – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:". (שמות כא', א' – ב') נראה שהמעמד הנשגב, שכונן את עם ישראל כעם נבחר מכל הגויים, מעגן בתוכו מציאות בה עם ישראל מאפשר לעצמו לקנות עבדים.

רגע לאחר המעמד עליו נאמר - 'וכל העם ראו את הקולות', ו...רצים לקנות עבד/אמה...

 

אומר הראי"ה קוק עולת ראיה, הקדמה להגדה "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד...".

למדתי מפי פרופ' משה גרינברג שכל מהותן של המצוות באו על מנת לנטרל את כוח בעל השררה, ביטול כוח המלך, הכהן, בעלי הממון ובעיקר יצר האדם. בפרשת משפטים נג' מצוות ובכולם ניתן למצוא מנגנון הנאבק ביצר השררה!

גימטריה (נוטריון) מעניין מביא רבי יעקב בן אשר – 'בעל הטורים' על הפסוק הפותח את הפרשה (שמות כא', א')

ואלה. נוטריקון - וחייב אדם לחקור הדין (אבות פ"א מ"ט, סנהדרין לב א):

המשפטים. נוטריקון - הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט (סנהדרין ו ב):

אשר. נוטריקון - אם שניהם רוצים (שם):

תשים. נוטריקון - תשמע שניהם יחד מדברים (שם ז ב):

לפניהם. נוטריקון - לא פני נדיב יהדר. התנכר מהם (שם). נסמכו דיני משפטים לצו "ולא תעלה במעלות", לומר/ללמדכם 'הוו מתונין בדין', כלומר לא יעלו אלא ילכו במתון (סנהדרין ז ב). מעלות בגימטריא מתונים.

ונסמכו דיני 'משפטים' לצו 'לא תעשון אלהי כסף' לומר - שלא ימנה דיין בשביל ממון (שם). וכתיב לעיל "כי חרבך הנפת עליה שצריך הדיין לראות כאילו חרב מונחת לו על יריכו (שם ז א). וסמך דינין לעבודה שהם מג' שהעולם עומד עליהם (אבות פ"א מ"ב מי"ח). וסמך אותם למזבח לומר כל המעמיד דיין הגון כאילו בנה מזבח, היפך ממי שמעמיד את שאינו הגון, שדרשו בו כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח (סנהדרין ז ב):

השאלה הקשה ביותר בה פתחנו – כיצד לעם שחווה את מעמד הר סיני מקנה התורה את האפשרות לקנות אחד את השני כעבד או כאמה/שפחה?

לכן כותב - ר' שמשון רפאל הירש – "שום דבר לא יעיד על אמיתת התורה שבעל פה לעיני המעיין, שדעותיו אינן תפוסות מראש, בבהירות כה גדולה כמו שתי הפרשיות הראשונות - הפסוקים ב - ו, ז - יא - הפותחות את סידרת "חוקי משה". הנה באה התורה לתת לעם את החוק האזרחי והפלילי ולנסח את הכללים וההוראות של הצדק ושל האנושיות, שעל - פיהם יוסדרו יחסי אדם לחברו במסגרת המדינה. טבעי הדבר, שהסעיף הראשון בחוק יוקדש למשפט האישי, והנה פותח הסעיף הזה במשפטים: אם ימכור אדם את חברו, אם ימכור אב את בתו - -! אכן, לא יעלה דבר זה על הדעת ואין הדעת סובלתו, לו באמת היתה התורה שבכתב "ספר החוקים" של עם ישראל, לו היתה התורה שבכתב, והיא לבדה, המקור הראשוני והיחידי של "המשפט העברי"! מה לא נאמר ונקבע, נידון והובהר, מן הסתם, בטרם תבוא התורה לדון במקרים כאלה, שבוודאי אינם אלא מקרים יוצאים מן הכלל! ובפסוקים אלה, שיש בהם משום הגבלת זכויות האדם המקודשות ביותר ושלילת הזכות של החירות האישית, - בפסוקים אלה פותח משפט התורה!

אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו. אכן, אם כן הדבר, מסתבר שמקרים יוצאים מן הכלל נרשמים תחילה, על מנת להציג לפנינו את עקרונות חיי החוק הסדירים באופן הברור ביותר. ובכלל, לא עקרונות החוק וכלליו נרשמו ב"ספר", אלא על - פי רוב מקרים ממשיים בודדים, והם נרשמו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה. לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על - ידי ביטוי בלתי - מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או חסירה וכיוצא באלה. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'.

לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.

רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות, שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על זכויות האדם, והיא פותחת בפשיעה תחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת יד אל קניין חברו, שהוא פשע הנענש בכל שאר המדינות בעונשי גוף ומאסר חמורים. הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה...".

אכן, לא יעלה על הדעת!

פירושו לספר שמות נכתב לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב ולכן מובן השינוי – לא יעלה על הדעת שניתן לקנות ולמכור בני אדם! ברם כל המעיין בספרות ההלכה ימצא הלכות רבות המבררות את דיני העבדים!

בביקורת רבה נציין שמערכת החינוך בארץ, מדגישה את היציאה מן החומות בירושלים כאירוע מכונן של שנת 1860 (בכיתות ג'!) ואילו על מהלכי מלחמת האזרחים כמעט ולו לומדים אלא בתיכון! מהי היציאה האמיתית מן החומות?

כדאי לעיין במאמרה של שולמית יהלום ציון סה', תש"ס – היהודים והעבדות במלחמת האזרחים בארה"ב בראי הויכוח התיאולוגי על כתבי הקודש  מאמרה מלמד על פניית מדינות הדרום ליהודי ארה"ב, רבנים אורתודוכסים ורפורמים בשאלה – מהי דעת היהדות בדבר הזכות להחזיק ולסחור בעבדים? הרבנים האורתודוכסים נאלצים לטעון שאכן ישנה זכות לאדם לשעבד את בני חם! ואילו הרבנים הרפורמים דרשו את שינוי ההלכה, אומנם כך היה, אך חוק העבדים התאים לתקופה אחרת וכיום יש לשנות את החוק. לכן חשוב לחזור ולעיין בדברי הרש"ר הירש שטוען שלא יעלה על הדעת להחזיק בחוק המקראי ולכן יש לקבל את תורה שבע"פ היוצאת כנגד חוק זה!

מכאן שדיני עבדות יהפכו להיות חוק משתנה ובעיננו יהווה את המודל לפרשנות החוק המקראי בהתאם למציאות המשתנה!

נעיין בלשון המדרש האומר: "'כי תקנה עבד עברי' מניין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי? תלמוד לומר: 'כי תקנה עבד עברי'. ומניין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך? תלמוד לומר: 'ונמכר לך' (ויק' כה יט')". (מכילתא דרשב"י פכ"א פ"ב)

על פי המדרש, יש לקנות עבד עברי ולא 'עבד כנעני', ומסביר ר' חיים בן עטר בספרו "אור החיים": "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי...ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחרי שש שנים אשלחנו. וטעם שקראו 'עברי' כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית."

עבד גורם לבעליו לנהוג כאדון, דבר שעלול לגרור פגיעה בזולת. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הגרים: "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הציווי מופיע בגרסאות שונות גם  בספר ויקרא, שם נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי", ובתיאור המציאות בה האח האביון נמכר כעבד, שם נאמר:" כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..."  סמיכות העניינים מלמדת כי ממעמד הר סיני, מהשוויון המלא בפני ה', תיווצר מציאות של עבד ואדון. לפיכך מזהירה התורה שמוטב "עבד עובר", זמני, והאזהרה מתבססת על הזיכרון האישי-לאומי, של היותנו גרים בארץ מצרים.

לפרשה ניתן להצמיד את הכותרת 'דיני נזיקין' וכן ישנה גמ' המלמדת –

בבלי בבא קמא ל' ע"א - אָמַר רַב יְהוּדָה, מי שרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי נזיקין - הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזִיקִין.

או כדברי רָבָא אָמַר, מִלֵּי דְּאָבוֹת, מוסר/פרקי אבות

ויש אומרים - וְאַמְרֵי לָהּ, מִלֵּי דִּבְרָכוֹת:

מסביר הרבי מסלונים - ועל דרך העבודה יש לומר שזה מרומז על פי המדרש משנה אבות פ"א, מ"א "אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר... ארבעה 'אבות נזיקין' אלו מכוונים כנגד ד' חלקי היצר הרע הנמצאים באדם.

השור מרמז על גיאות, וכמאחז"ל (שמו"ר כג') 'גאה שבבהמות שור'.

הבור ענינו הנפילה ביאוש רח"ח (רחמנא לצלא) כאשר נדמה לו שהוא אבוד לגמרי, שזה מביאו כבר לכול העבירות.

המבעה זה השן, היינו תאוות אכילה,

וההבער מרומז לתאוות שהיצה"ר בוער בו כאש.

הסבר זה מסב את דיני הנזיקין מדיני בין אדם לחברו לדינים העובדים על האדם עצמו, כיצד על האדם להתמודד עם קשייו, על ידי מבט בראי! מבט פנימה יבהיר לאדם במה עליו להתמקד! האדם זקוק לטיפול, על פי הדברים שבהמשך – נטען – האדם זקוק לבדק בית, ממש כפי שנלמד שבית המקדש היה זקוק לתחזוקה וגם המלך!

הסמיכות לראש חודש אדר תביא לחתימה במפטיר 'פרשת שקלים' - צו 'מחצית השקל' ולהפטרה נקרא את הפטרת שקלים בספר מלכים. ההפטרה עוסקת בבדק הבית בימי יהואש (מלכים ב', יב', א'-יז') והיא נבחרה בשל תיאור מגבית מחצית השקל, כסף ל'בדק הבית'.

ברקע להפטרה מסופר על יהואש בן אחזיה מלך יהודה, שעם מות אביו, הרגה עתליה אם אחזיהו את כל זרע הממלכה. יהואש נלקח על ידי יהושבע בת המלך והוחבא בבית ה'. לאחר שבע שנים בהם התחבא בבית ה' נאמר: "ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך", ומיד "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה', ובין המלך ובין העם". העם מנתץ את מזבחות הבעל והורג את מתן כוהנו, ומושיב את יהואש על כסא המלכים "וישמח כל עם הארץ והעיר שקטה...".

כאן מתחילה ההפטרה לפרשה: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". לכאורה, מצב אידיאלי.  ואכן, הפרק ממשיך בתיאור תקנות המיסוי לבדק הבית שתיקן יהואש, ומתאר את העבודה ומציין: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים". ההפטרה מסתיימת בתיאור המרנין של העם כולו שהתגייס למלאכה בתרומה ובעשיה. בהמשך הפרק מסופר כיצד כובש חזאל מלך ארם את גת כשפניו לירושלים. יהואש מציל את ירושלים מפני הכיבוש על ידי נתינת אוצרות המקדש לחזאל, בתמורה להשבת השקט על כנו. וכאן נלמד על ההמשך המר: "ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש בית מילוא..."

ספר מלכים אינו מעניק הסבר לסופו הטראגי של המלך, מלך שדאג לבדק הבית ועשה את הישר בעיני ה', אך נוסח ספר דברי הימים מסייע בהשלמת הפערים: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן". יש לדייק, יואש עושה הישר רק בזמן שיהוידע כיהן, ולא בכל ימיו. בהמשך, מעלה הכתוב את טענת המלך, ששואל מדוע לא דרשו מהעם להביא את משאת משה (כסף הכיפורים) לאוהל העדות. תשובת העם, "כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים". בתגובה אומר המלך: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלוהים על ישראל במדבר". עד כאן, כבספר מלכים, מתוארת תמונה אידיאלית שבה עבודת ה' נעשית, משאת משה מתחדשת, ובית ה' עומד על מתכונתו.

בעל ספר דבה"י (ב' כד', יז' – כה')מוסיף: וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ:

מסתבר, שהמלך היה נתון להשפעת שריו ופנה לעבודת אלילים. ואם לא די בכך שאינו מאזין לנביאים, זכריה בן יהוידע מוכיח את העם, ויואש המלך "לא זכר...החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו" והוא מצווה לקשור אותו ולרגום אותו באבנים.

הכתוב ממשיך ומספר שבתגובה להתנהגות זו, הוא נענש במיתה בידי עבדי מלך ארם.

"וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים:" כלומר, השררה, השלטון הביא את המלך יואש לאיבוד אוצרות המקדש בידי מלך ארם, גרם לו להרוג בחצר המקדש את הנביא זכריה, בנו של הכהן הגדול שהצילו בקטנות. יחסו לחצר המלוכה גרם למרד עבדיו, המלך יואש הינו עבד ליצרו, לשריו!  

לקראת סוף הפרשה נבחין ברצף הלכות לדיינים אך בתוך הרצף ישנם דיני 'השבת אבדה וכן דיני פריקה וטעינה' – נברר מה לדיני פריקה וטעינה – השבת אבדה ולדיני המשפט? נעיין בפסוקים שמות פרק כג' -  (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: (ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מהי מצוות טעינה ומהי מצוות פריקה?

לו יצויר – בעוברי ברחוב אני רואה אדם עם סחורה ומתחיל להעיס את סחורתו על חמור, עלי לעזור לו לטעון את המשא! זו מצוות הטעינה!

לו יצויר – בעוברי ברחוב והנה חמור שהתמוטט תחת משאו, עלי לעזור לבעליו לפרוק את המשא, שני נימוקים לצו – האחד לעזור לאדם והנימוק השני – צער בעלי חיים. וזו מצוות הפריקה!

ועכשיו, כיצד עלי לנהוג באם בעוברי ברחוב אני רואה שני בני אדם, האחד טוען והשני פורק? למי לעזור ראשון!?

ההלכה אומרת – עלי לעזור לפרוק שהרי במצווה זו ישנו הנימוק 'צער בעלי חיים' וזו חובה מן התורה!

עכשיו נסבך במעט – ובלשון הפסוק - (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: החמור האחד שייך לשונא! באם חמור השונא צריך עזרה בפריקה הרי שאני צריך לפרוק, והחידוש הוא שבאם השונא זקוק לעזרה בטעינת חמורו ומבחינת ההלכה על לעזור לפרוק את חמור אוהבי אזי ההלכה משנה את הכלל, ואומרת – עליך לעזור לשוא על מנת לכוף את יצרך!

ובלשון הרמב"ם - הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג' הלכה יג' – "הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו, ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען,

במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע."

ובהלכה יד' מברר הרמב"ם – כיצד יתכן ואני שונא אדם מישראל? – "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא יט', יז') "לא תשנא את אחיך בלבבך", אמרו חכמים, כגון: שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל לג' יא') "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. "

איש המוסר כותב בספרו 'מכתב מאליהו' – הרב אליהו דסלר – הסבר ערכי!

ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לב' ע"ב) : "אוהב לפרוק ושונא לטעון , מצווה בשונא כדי חכוף את יצרו " – ואף על פי שבפריקה מונע גם צער בעלי חיים , שהוא מדאורייתא , מכל מקום "כדי לכוף את יצרו עדיף " . ויש עניין בזה גם כי בהטיבו לשונאו , גם הוא עצמו תסתלק השנאה מלבו ותכנס תחתיה אהבת הנותן אל המקבל ממנו . ומי שעיניו פקוחות יראה מעשים כאלה הרבה ."

מכאן, בהלכות הדיין במשפט ישנם הלכות רגילות וישנן הוראות מטה-הלכתיות, הסבר מוסרי כיצד לשנות את ההלכה 'מפני דרכי שלום', מפני 'ואהבת לו/לרעך כמוך'! מפני 'דרכיה דרכי נועם' – מטה-ההלכה תשנה את ההלכה!

אי אפשר ללא קצת פוליטיקה!

פרק כג' מסתיים באמירה מפתיעה  - (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:

מדוע מעדיף ה' להשאיר בני אדם ולהזהיר מפני התמודדות עם חיות השדה? לכאורה בשל הצו 'לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית' עדיף היה להשמיד את התחרות התרבותית ולהתמודד עם חיות השדה!

ברם הכתוב מזמין 'מאבק בדו-קיום' על ידי חיים משותפים! לכאורה קל יותר בבידוד, ללא פיתוי תרבותי, אך לא, הכתוב מזמין את המפגש, הכתוב מעוניין בשיח ולכן עדיפה התחככות התרבותית על פני בידוד, החיכוך ילמד להעריך את תרבותך, אכן, גם להיות מושפע!

נחזור לעיין בחתימת פרשת משפטים ונחזור על דברים שהבאנו בשבוע שעבר : "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". האמנם? הרי ידועה המימרא שבתלמוד: "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית , ואמר להם: אם אתם מקבלין התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" (ע"ז ב' ע"ב, שבת פח' ע"א) משמע, אין מקום להצהרה כנה, "נעשה ונשמע".  ואכן בתוספתא נכתב - "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ...ולא עוד, אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב...

וכן מצינו, כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כביכול נגנב הוא להם? ת"ל: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי' וגו'. (ב"ק (ליברמן) פ"ז ה"ח'-ט'). התוספתא מניחה שההצהרה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" הייתה בגדר גניבת דעת, ואולם, ה' ידע שאלו הם דיבורים בעלמא, ולא נגנב להם.

לסיכום, ראינו, אם כן, שמיד לאחר המעמד השיויוני בהר סיני ולפני הצהרת "נעשה ונשמע", קיים כבר הרצון להיות אדון, בעליו של עבד.  השנה, בקריאת ההפטרה זו על יהואש המלך ובדק הבית, אנו למדים שלעיתים אפילו המלך עלול ללכת שבי אחרי יצרו, ולקום על אדונו, כביטוי 'עבד כי ימלוך'.  המסר הוא ברור: בדק הבית אינו ערובה למעשים טובים.

אנו זקוקים ל"כסף הכיפורים" בפתחו של חודש אדר כהכנה ל"זכור את אשר עשה לך עמלק". סמליות "מחצית השקל" אמורה ללמד אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו אינו אלא חצי, אין אנו שלמים אלא בבואנו עם הזולת.

 

אולי כאשר נכיר בכך ש"חצר בית ה'" ואפילו שהייה בו לשבע שנים ונכונות לערוך בדק בית מקיף במקדש, כל אלו אינם בהכרח עומדים בתקן של עבודת ה'. כאשר נבין באמת כמה קשה לקנות עבד בלי לרכוש ב"עסקת חבילה" גם תכונות של אדנות, וכאשר נבין כיצד לומר "נעשה ונשמע", מבלי לגנוב דעת, הרי שאז יהפוך "מחצית השקל" לכסף הכיפורים ונצליח גם אנו לעשות "בדק בית" של ממש.


לוגו

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans


הוספת תמונה

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans