פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דבר תורה לפרשת "בהר סיני"

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

עיקר פרשת בהר עוסקת בציווי השמיטה והיובל והמצוות הנגזרות מהן. היא נפתחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה: (ויקרא כ"ה א'-ב').

אומר המדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – הדרשנים שמו לב כי מכל הציוויים שנזכרים בתורה, רק כאן, בנוגע למצוות השמיטה, צויין המקום בו הוא נאמר. בכל המצוות האחרות הנוסח השכיח הוא: "וידבר ה' אל משה לאמור...".

והתשובה שהמדרש נותן: " והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה)

אכן אין שום דבר מיוחד במצוות השמיטה. היא הפרט המעיד על הכלל. כמו מצוות השמיטה, כך כל המצוות כולן נאמרו בסיני.

באופן מפתיע התגלגל הביטוי לעברית המדוברת, אך משמעותו השתנתה ואף מנוגדת למשמעות המקורית הן של המדרש והן של פירוש רש"י המצטט את אותו מדרש. אם כאן דווקא הקשר הוא קשר של אינדוקציה (הפרט המשליך אל הכלל), הרי בעברית העכשווית הפירוש הוא לתהות – מה הקשר בכלל בין הר סיני לשמיטה?

ואולי ניתן לומר כי רק כאן צויין הר סיני היות ודווקא במצוות השמיטה, כשעם העבדים לשעבר עומד למרגלות הר סיני - אין בניסיון החיים שלו בעלות על קרקע. וכי דווקא הזכרון שבכל דור ודור לא רק כי יצאנו ממצרים אלא גם כי היינו עבדים חסרי מעמד ורכוש, הוא העיקרון המנחה אותנו בהתייחסות לבעלות זו. הקרקע לא יכולה להיות בבעלות אמתית שלנו אף פעם "כי לי הארץ... כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי"(ויקרא כ"ה כ"ג). ועל כך בדרשה שלנו מחר.

שבת שלום!

 


דבר תורה לפרשת אמור

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א י"ז)

התורה היא אתגרית. לעיתים כשאני קוראת בה, יש פסוקים שאני מעדיפה לא לקרוא, שאני מעדיפה שלא היו נכתבים. הפסוק למעלה, מפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור, הוא אחד מהם. לאחריו בא פירוט מדוקדק האומר כי הכהנים צריכים להיות חסרי מומים גופניים.

הוא מיד מעורר בי דחיה, רצון לדלג הלאה. כל שכן, לא הקדיש לו זמן מחשבה. בעיני הוא מום בטקסט עצמו. ודווקא משום כך – איני יכולה להסיר את מבטי. הוא נמשך אל הפסוק שוב ושוב. אני חייבת להתעמת עימו. כמו הילד שעוד לא הפנים את כללי החברה ובוהה בקטוע הרגל.

"כל הפוסל – במומו פוסל" אומר שמואל (בבלי קידושין ע ב).  האמרה המפורסמת הזו יכולה אולי טיפה להקל את הקריאה. הדרישה מהכהן להיות חסר מום, דווקא מבליטה את השונות שלו מרובנו, בני אדם "רגילים" – שהרי בכולנו יש מום, כולנו לא מושלמים.

האם זה יכול להוות הסבר מספק? על כך ועוד בדרשה מחר....

 


דבר תורה לשבת תקומה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לכבוד שבת תקומה

הבוקר, בעת הצפירה, עמדתי מחוץ לבית הכנסת בשדרות הראל ולצידי עמד דיוויד כץ. בחולצה לבנה ובגו זקוף, הוא ועובדי המשרד יצאו לעמוד. כמה שניות לאחר שהצפירה החלה עוד נסעו מספר רכבים. צילמתי במכשיר הנייד את הדקות הללו.

מוזמנים לצפות...

לאחר הצפירה, כשאנו פוסעים, אני חזרה לבית הכנסת ודיוויד למשרדו, שאלנו את עצמנו האם גם בעוד שבעים שנה תהיה צפירה והאם מרחק הדורות ממאורעות השואה מעמעם את הקשר שלנו לטרגדיה שאירעה לעמנו. אולי זה ההסבר למכוניות (המעטות) שנסעו בעת הצפירה?

אמש לאחר המעמד המרגש בקהילה שלנו לכבוד יום הזיכרון לשואה, השתתפתי במעמד מרגש אחר  - "יום השואה בהשראת את הילסום".

המעמד הסתיים בשירת יחד של תפילה מופלאה שמילותיה לקוחות מספר מלכים ב' פרק כ' . שם הנביא ישעיהו בן אמוץ הוא המבשר לחזקיהו המלך החולה את מילות ה':

"שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי, רֹפֶא לָךְ".

 

אלוהים מורה לחזקיהו שהוא שומע ורואה אותו ובעיקר נוכֵח בשבילו – "הנני". לא האדם אומר זאת נוכח האלוהים, אלא אלוהים בא ומתייצב נוכח האדם. וכך נעשה ריפוי.

מחר נקבל יחדיו את השבת המכונה לעיתים "שבת תקומה", המוקדשת לזמן הזה שבין שני ימי הזיכרון. נדמה לי כי בהקשר המאורעות הלאומיים שבדורות האחרונים, אנחנו זקוקים לריפוי. הריפוי יבוא רק באמירת "הנני" – ראשית של בני אנוש ומאליו של אלוהים: "הנני, רפא לך".

שבת שלום


דבר תורה לחג הפסח

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"חג המצות הזה זמן חרותינו" (מתוך תפילת מוסף לחג הפסח)

 

חג הפסח - חג החופש והדרור מזמין אותנו לחשוב מהי המשמעות להיות בן חורין?

כותבת חנה ארנדט: "האדם אינו יכול להיות חופשי מבלי לדעת שהוא תלוי בצורך, משום שהחופש שלו תמיד מושג באמצעות ניסיונות שלעולם אינם מצליחים לגמרי לשחרר את עצמו מן הצורך. (מתוך "המצב האנושי" )

במסכת אבות אומר רבי יהושע בן לוי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה"  (מסכת אבות, ו', ב')

ישעיהו ליבוביץ' כותב על ההתעלות הזו  כך: "קבלת אורח-חיים שאינו נובע מטבעו של האדם משמעותה - שחרור האדם משעבודו לכבלי הטבע הגולמי... האדם המופעל על ידי טבע 'עצמו' אינו לאמיתו של דבר אלא גולם המופעל על-ידי כוחות הטבע, ממש כבהמה הרועה באחו, שאף היא, לכאורה, חופשית מן התורה ומן המצוות, זאת אומרת מכל חוק הכפוי עליה מן החוץ [...] וזהו 'אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה': הוא בן-חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה, הן בגילוייו הכלליים והן בגילוייו באדם עצמו".  (מתוך "מצוות מעשיות")

בן-חורין, אם כך, הוא מי שמתעלה מחוק הטבע. נדמה לי שפרופ' ליבוביץ ואנוכי נהיה חלוקים על הפרשנות  והדרך בה יש לחיות חיים המתעלים מעל חוקי הטבע. אך שנינו נסכים  עם חנה ארנדט שהניסיונות שלנו, לא משנה כמה כושלים הם, הם הם העיקר. החופש שלנו מושג באמצעות אותם נסיונות.

 ערב הפסח הבא עלינו לטובה, אני מאחלת לכולנו להמשיך ולנסות להיות בני ובנות חורין, להמשיך לנסות ולחיות בפועל חיים של אמת וצדק כלפי עצמנו וכלפי זולתנו.

חג חירות שמח!

 


פרשת ויקרא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בשבת הקרובה יתחדש עלינו לטובה חודש ניסן. עם ראשית החודש הזה, חודש בו האביב מתפרץ והעלים מלבלבים על העצים בירוק בהיר וחדש, לכשאנו נתקלים בעץ (פרי) כזה במהלך ימי חודש ניסן, אנחנו מברכים את ברכו האילנות שזו לשונה:

ברוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת  לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

השילוב של בריות טובות עם לא חיסר כלום בעולמו מזכיר לי  את המדרש המפורסם על רבי יהושע  ובת הקיסר (תענית ז' ע"א). רבי יהושע שהיה חכם מופלג, מורו של רבי עקיבא היה ידוע גם בכיעורו. המדרש מספר כי פעם אחת בעת ביקור ברומי, אמרה לו בת הקיסר:" אי [אוי] חכמה מפוארה בכלי מכוער!  כלומר – "כיצד השכין הקב"ה כל כך הרבה חכמה בגוף כל כך מכוער?"
שתק ר' יהושע, חשב מעט וענה לה תוך שהוא מסתכל על כלי החרס שמשרתת מזגה מתוכו יין: "מעניין כיצד בבית כל כך עשיר מגישים יין בכלים כל כך פשוטים..." הורתה בת הקיסר להחליף את כל כלי החרס בכלי זהב יקרים. החמיץ היין. הבינה בת הקיסר כי יופי הכלי אינו מבטיח את שמירת איכות תוכנו.
 
אאחל לכולנו שנדע תמיד להתבונן בבריות ובאילנות ובסובב אותנו ולדעת כי "לא חיסר בעולמו כלום". שהחמץ איננו תלוי בכלי בו הוא שוכן, אלא במשמעות, בתוכנו ובטיבו.
שיהיה לכולנו חודש ניסן נפלא וחג אביב שמח!


דבר תורה לפרשת בא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

אחת הסיבות שמדרשי האגדה כל כך אהובים עלי, היא,  שלחז"ל יש את היכולת (והתעוזה) לקרוא את דברי התורה, לראות את החולשות האנושיות שבנו, לא בביקורתיות אלא בחמלה, כזו המתובלת בלא מעט הומור-עצמי.

דוגמא אחת לפרשנות כזו היא בפרשת השבוע, פרשת "בֹּא". מכת בכורות תקרה ב"חצי הלילה" וכך גם יציאת מצריים. אותי זה מיד זורק לפיוט "ויהי בחצי הלילה" שרובנו נוהגים לשיר את הבית האחרון שלו מסביב לשולחן הסדר. למה חשוב לציין כי הדברים קורים בחצי הלילה? מה המשמעות של העיתוי הזה?

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: (שמות יב כט).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות יא ד)

המדרש הראשון (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט) מספר כך:  "ויהי בחצי הלילה – משה אמר להן לישראל: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב יב) ולא קבע להן זמן. שלא יהו יושבין ומהרהרין הרהורין רעים ואומרים: כבר הגיעה שעה ולא נגאלנו. אבל כשאמר לו משה לפרעה, מה הוא אומר: "כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' " (שמות יא ד).

אפשר ממש לדמיין את בני ישראל יושבים קבוצות-קבוצות מתנם חגור, נעליהם ברגליהם והם נשענים על מקלותיהם...ממתינים...מציצים מדי פעם בשעון...מצקצקים: "נו מתי כבר תגיע הגאולה? כבר שתים-עשרה ועוד אין זיקוקים? אי אפשר לסמוך על המשה הזה...". משה, על פי המדרש, רצה למנוע את ההמתנה מותחת העצבים הזו, את הסכנה שכמה חסרי אמונה צייקנים יחבלו בכל תהליך הגאולה  ויגרמו לבני ישראל לשוב על עקביהם חזרה לעבדות. אולי המדרש אפילו מעז לומר שמשה לא סומך על אלוהים. אחרי הכל אנחנו במזרח התיכון ושתים עשרה זה לא בדיוק בדיוק שתים עשרה.   ולכן אין שעה מדויקת. הגאולה תבוא כאשר תבוא. פרעה, לעומת זאת, הוא לא עם עבדים אלא שליט של אימפריה מסודרת ולכן הוא מקבל שעת-שין מדויקת, בשלושה העתקים. שלא יהא בלבול קל שבקלים.

המדרש הבא לוקח את מועד יציאת מצריים לכיוון הפוך לגמרי, כאן משה שלנו יוצא יקה דייקן. אלוהים אומר תחילה בכלליות ב'לילה הזה' ואילו משה הלחוץ מדייק את העניין "כחצות הלילה".

"אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות י"ב י"ב) הלך משה ואמר לישראל כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם י"א ד') אמר הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר שם) יהא משה עבדי כַּזְבָן? אלא מה אמר משה כחצות הלילה אף אני פועל בחצי הלילה".( פסיקתא רבתי פיסקא י"ז).

אלוהים, האב הרחמן, מבין את הצורך האנושי של משה לדעת בדיוק בדיוק מתי זה יקרה, הוא לא רוצה להביך אותו מול בני ישראל. אם משה אמר בחצות הלילה...בסדר...אבוא בחצות הלילה.

תמונה כל-כך פשוטה, אך כה מלאת תעוזה ודימיון. אלוהים מתרצה לבוא בשעה שמשה קבע לו רק כדי שבני ישראל לא יגידו שמשה לא אמין!   נדמה לי שב'אלפיים שנות' שעברו מאז שנכתבו המדרשים האלה, איבדנו מעט מהיכולת הזו – לומר משהו על עצמנו, על טבע האדם על היחס ביננו לבין אלוהים בחן, בהומור עצמי, בחמלה.

שתהיה לכולנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן.

 

אשמח לשמוע מכם תגובות והארות. rav@kamatz.org


פרשת וארא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: שמות ז א

בפרשה הקודמת אומר הקב"ה למשה: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד טז). שם מדובר על אהרון ואילו כאן על פרעה. מהו "אלהים" זה שניתן למשה? האם זה אותו "אלהים" לפרעה ולאהרון?
רש"י מפרש: "בני האלהים" – בני השרים והשופטים … כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח "ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד טז), "ראה נתתיך אלהים" (שם ז א)
[רש"י בראשית פרק ו' פסוק ב']
אלהים על פרעה וכנראה גם על אהרון במובן לשון מטיל מרות ושררה.
השבוע מלאה התקשורת בדברי בן אלהים אחר, ונדמה לי שראוי שהמדרש הבא יגיע אליו ואל בני משפחתו:
 "ראה נתתיך אלהים לפרעה. מהו לפרעה? לא בשביל שקראתי אותך אלוה תהא רוחך גסה עליך, אין אתה אלוה אלא על פרעה". [מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן ט]
 ובמדרש רות רבה פתיחתות א (ובפסיקתא דרב כהנא יב): "אמר הקב"ה למשה: אע"פ שקראתי אותך אלהים לפרעה - אלהיך אנכי. אני על גבך".
 
נדמה שבעלי המרות והשררה, כמו גם ילדיהם, שכחו את ההבדל בין אלהים לאלהים. רוחם גסה עליהם. אף על פי שאנחנו בחרנו באביו, שאנחנו סרים למרותו – אין זה אומר שהוא אלהים ובנו בן האלהים. חוקי העולם הזה, בין חוקי המשפט ובין חוקי המוסר האנושיים חלים על כולנו. "אלהיך אנכי. אני על גבך".

הרב אלונה ניר קרן 

 


פסח התשע"ז - דרשת יפעת רווה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פסח תשע"ז – 14.4.17 – עַל גוּף וָנֶפֶש/ יפעת רווה

האיום בספר שמות על מי שמפר את איסור אכילת חמץ בפסח חמור מאד.

שמות פרק יב

טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם:  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.  טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם:  כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם--אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.......  יט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם:  כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. 

כלומר, כל מי שאוכל חמץ - ימות. לא נעים. דרך אגב, במדינת ישראל עד היום אסור לחנויות, לפי חוק, להציג חמץ בפומבי. יש על זה ויכוח, אבל לא על זה רציתי לדבר.

אני רוצה להתעכב היום על השימוש במונח "נפש", שמופיע בטקסט 3 פעמים, פעם אחת 'אשר ייאכל לכל נפש', ופעמיים 'ונכרתה הנפש ההיא'.

 

בעצם אפשר היה לומר "כל אדם", ובכל זאת בחר המקרא במונח נפש.

אחד השימושים המפורסמים במונח "נפש" מצוי במשנה, במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה'). המשנה מספרת על האופן שבו מזהירים עדים שעומדים להעיד בדיני נפשות – כלומר עבירות שצפוי בהן עונש מוות.

והמשנה אומרת לפי גירסה אחת – "כל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא."

 

ולפי גירסה שנייה - "כל המאבד נפש אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

 

להבדלי הגירסאות אפשר לפרש כחלק מהבדלי השקפת עולם, וההבדל רלבנטי גם היום.

אבל לפני שניכנס להבדלי הגירסאות, נבדוק את השימוש במונח 'נפש' במקרא.

(1) שמות פרק א', ה' וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ;

(2) לטובת חובבי בעלי החיים שבינינו, לא רק לבני האדם קוראים בתורה 'נפש':

בראשית פרק א', כ' - וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה;

בתקופת העבדות במצרים בני ישראל כבר נקראים 'עם'. הם זוכים שוב להתייחסות כאל 'נפשות' – יכול להיות שזה מקרי – רק כעומדים להוציא אותם ממצרים, והם עומדים להיות אנשים חופשיים, לפחות חופשיים משיעבוד על ידי בני אנוש. היחסים המורכבים ביניהם לבין אלוהים זה לשבת אחרת.

בכל אופן ההתייחסות כאל 'נפש' גוררת איתה הרבה חובות ואיסורים. ובמלים אחרות, אחריות.

 

(3) בספר ויקרא פרק ה' אפשר למצוא דפוס קבוע: הנפש חוטאת, האדם אשם, ובמקרה הזה יכול להביא קורבן:

ויקרא פרק ה' א'-  וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא..... וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד, אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע; אִם-לוֹא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

ב אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא, אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה, אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא; וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם ג אוֹ כִי יִגַּע, בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ, אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ; וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.

ד אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה--וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ; וְהוּא-יָדַע וְאָשֵׁם, לְאַחַת מֵאֵלֶּה

 טו נֶפֶשׁ כִּי-תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה, מִקָּדְשֵׁי יְהוָה:  וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ לַיהוָה ......וְהַכֹּהֵן, יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם--וְנִסְלַח לוֹ. 

יז וְאִם-נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְלֹא-יָדַע וְאָשֵׁם, וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.  יח וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם--אֶל-הַכֹּהֵן; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר-שָׁגָג, וְהוּא לֹא-יָדַע--וְנִסְלַח לוֹ יט אָשָׁם הוּא  אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה.....

 כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ כב אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם--לַחֲטֹא בָהֵנָּה כג וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם--וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר--וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו:  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ כה וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן.  כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ...

יש כאן התייחסות מעורבת גם למצוות שבין אדם למקום וגם בין אדם לחברו.

 

(4) מדרש רבה ויקרא:

עשרה דברים משמשין את הנפש הושט למזון, והקנה לקול, והכבד לחימה, והריאה לשתיה, המסס לטחון, והטחול לשחוק, והקיבה לשינה, והמרה לקנאה, והכליות מחשבות, והלב גומר, והנפש למעלה מכלם. אמר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתיך למעלה מכלן ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת


דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא וגו'. תני ר' ישמעאל: משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות [פירות מבכירים נאים] והושיב בו המלך שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. ואמר להן: הזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא: הבא ונאכל. אמר לו חיגר: וכי יכולני להלך? אמר סומא: וכי רואה אני? רכב חיגר על גבי סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך, וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך, וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן? הרכיב חיגר על גבי סומא, אמר להן: כך עשיתן ואכלתם את הבכורות, כך לעתיד לבוא [כלומר אחרי מותו של אדם] הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי, הגוף הוא שחטא משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך? אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים, אני לא חטאתי, נשמה היא שחטאה. משעה שיצתה ממני - כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך. שמא חטאתי לפניך? מה הקב"ה עושה להן? מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד.

כלומר הקב"ה מרכיב שוב את הגוף והנפש, שזה ההבדל בין חי למת – אם הם ביחד או לחוד - ודן אותם ביחד.

(5) שמונה פרקים - הקדמה לפירוש מסכת אבות – הרמב"ם

וּמִפְּנֵי זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ חֲמִשָּׁה: הַזָּן [המעכל ודוחה המותרות, כלומר מערכת העיכול], וְהַמַּרְגִּישׁ [החושים, ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש], וְהַמְדַמֶּה [הדמיון - ", כְּמוֹ שֶׁיְּדַמֶּה הָאָדָם סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר ...] , וְהַמִּתְעוֹרֵר [רצונות ורגשות - בְחִירַת דְּבַר מָה אוֹ הַהִתְרַחֲקוּת מִמֶּנּוּ, וְהַכַּעַס וְהַהִתְרַצּוּת, וְהַפַּחַד וְהָעֹז, וְהָאַכְזָרִיּוּת וְהָרַחֲמָנוּת, וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂנְאָה], וְהַשִּׂכְלִי  [חלק מעשי, וחלק עיוני

(6) קשר גוף ונפש - צמאונהּ של הנפש - במדבר ללא מים:

 

השיר צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי-- כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי שרים במלעיל, אני אקריא את זה עכשיו מהמקור בתהילים, יחד עם ההקשר המלא שלו, ואולי הוא יקבל משמעות מעט שונה:

תהילים פרק סג'

א  מִזְמוֹר לְדָוִד; בִּהְיוֹתוֹ, בְּמִדְבַּר יְהוּדָה.
ב  אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה--    אֲשַׁחֲרֶךָּ: צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי-- כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם.
ג  כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ-    לִרְאוֹת עֻזְּךָ, וּכְבוֹדֶךָ.

ט  דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ;    בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. י  וְהֵמָּה--לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי;    יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ.

המלה 'שואה' מופיעה כבר כאן בתהילים, ונגיע גם לזה. אבל לפני כן, חזרה למסכת סנהדרין, לשאלה למה הכוונה ב'כל המציל נפש אחת'. נחזור לרמב"ם. הגירסה של הרמב"ם היא האוניברסלית:

(7) רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק יב

ו  היו יודעין שלא כדיני ממונות, דיני נפשות:  דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; דיני נפשות, דמו ודם זרעותיו [=כלומר הזרע שלו, הילדים שלא ייוולדו לו] תלויין בו עד סוף העולם....

ז לפיכך נברא אדם יחידי בעולם--ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא.

ח  הרי כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הן נבראין, ואין פני אחד מהן, דומה לפני חברו; לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר, בשבילי נברא העולם.

בארצות הברית – עם פיתוח השימוש ב- DNA פרוייקט חפות שהתחילו בישיבה יוניברסיטי ב-1992 ואילך - מאז בזכות בדיקות ה- DNA זוכו כבר כמה מאות אנשים, ביניהם כמה עשרות נידונים למוות (מתוך נתוני אתר קליניקת החפות באוניברסיטה העברית). אחוז השחורים וההיספנים ביניהם הוא נושא נפרד.

(8) פרופ' אפרים אורבך מסביר, שהסיבה לגירסה המתמקדת בנפש מישראל היא ההקשר בפרק במסכת סנהדרין, שמדבר על עדים כנגד נפש מישראל שרצחה נפש אחרת מישראל. יכול להיות.

השאלה הזו אקטואלית – ואני רוצה לקשור זאת ליום השואה המתקרב, כי היא משליכה על השאלה איך אנו מתייחסים לשואות שקורות או נעשות לעמים אחרים, מעבר לזעזוע הטבעי.

אם התחלנו באמירה שחלק מקבלת הפריבילגיה להיקרא נפש קשורה ביציאה מהעבדות, שכרוכה גם באחריות, אני רוצה לסיים בדברים שראיתי בפייסבוק, שכתבה תהילה פרידמן-נחלון, ממכון 'שחרית' בירושלים, על מה שמתרחש בסוריה.

"כל הזמן חושבת על יום השואה שיבוא אחרי פסח. רק לא להמשיך עם הטקסים והקלישאות הרגילות. רק לא לדבר על העולם ששתק. אני מבינה שיש קונצנזוס מוחלט שאין לנו יכולת להתערב ולהציל כי רוסיה וארה"ב ודאעש. לא יודעת למה אנחנו לא יכולים לספק הגנה אווירית למחנות לילדים פליטים בצד שלהם של הגבול. למה לא יכולים לנסות להפעיל את יהדות ארה"ב ויחד לנסות לגרום לממשל להתערב (הטקסט נכתב לפני המתקפה, המתקפונת, של טראמפ). אז לפחות בלי הקלישאות. במרחק שלוש שעות נסיעה מ'יד ושם', ילדים נרצחים בגזים. אם נדבר - תירק המַשּׁוּאָה  בפנינו."

מה שמדהים הוא שבתגובה לפוסט, אנשים הגיבו והסביר למה זה לא אותו הדבר. למה זה שונה ואי אפשר לעשות השוואות. בדרך כלל עם פתיח של "נכון שזה מזוויע מה שקורה בסוריה, אבל..." ויש הרבה 'אבלים': ההיקף, זה לא מסודר ושיטתי כמו הנאצים.

יכול להיות שחלק מהנימוקים היו אפילו נכונים בתיאוריה. אבל בכל זאת, כשקראתי את זה, שאלתי את עצמי, למה אנשים מתאמצים כל כך להדגיש את ההבדל. מה בעצם הם רוצים להגיד בזה. למאות אלפי האנשים והילדים שנפגעים שם אכפת אם זה שיטתי ומסודר כמו הנאצים או שזה מבולגן?

דרך אגב, גם לא אכפת להם אם הם מתים בגז, שכל כך מזעזע אותנו בגלל הקונוטציה, או שהם מתים מהפצצות רגילות.

לא רק בהקשר של סוריה רואים את התופעה הזו שלא ייגעו לנו בשואה. גם לגבי שואת הארמנים – הסירוב להכיר בה וההדגשה למה אצלנו זה שונה וייחודי.

בעצם, אולי גם השאלה למה חשוב לאנשים להדגיש את ההבדל בין השואה 'שלנו' לבין שואות אחרות קשורה לנפש האדם, לנטייה שלנו לא לרצות שייקחו לנו משהו שהיה שייך לנו. על האדמה יש ויכוח, בסדר. אז גם את השואה לוקחים לנו? מה כבר נשאר לנו שהוא רק שלנו.

אני לא יודעת אם זו הסיבה, ומשאירה את זה כנקודה למחשבה.

עכשיו, אולי בגלל שאני דור שלישי על כל הכרוך בכך, אני מבינה לגמרי את כל הסיבוכים הקיומיים. אבל בעיניי, דווקא מי שמסוגל לשחרר קצת את המונופול של שואה - הוא אדם יותר חופשי, ומוציא את עצמו מאיזושהי עבדות.

בכל אופן אם כן קוראים לזה שואה או לא קוראים לזה שואה – יש כן דרכים לפעול, גם אם זה 'בקטנה'.

למשל למי שיש פייסבוק, יש דף שקוראים לו 'לא עומדים מן הצד' - ישראל למען נשים וילדים קרבנות המלחמה בסוריה.

המטרה שלו לאסוף ציוד, לתאם סיוע של רופאים, יש גם דרכים אחרות, גם אם זה סמלי או חצי סמלי.

אני מאחלת לכולנו שתמיד נהיה בצד הנותן -  

 

חג חירות שמח!


פרשת ראה התשע"ה - הברכה והקללה עיר הנידחת ומעשה הצדקה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ראה התשע"ה - הברכה והקללה עיר הנידחת ומעשה הצדקה

חודש טוב! אלול בפתח, המסורת מתארת יום זה כיום עליית משה על מנת לקבל את לוחות הברית, לאחר שהפעם הראשונה ביז' בתמוז נסתיימה הירידה בשבירת הלוחות. בכך יהיה יום הארבעים יום כיפור, בו נקבל את הלוחות השניים.

כך אומרת המשנה החותמת את מסכת תענית – "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּט"ו בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, וְכָל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמַה הֵן אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) "שֶׁקֶר הָחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל", וְאוֹמֵר, (שם) "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ", וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שה"ש ג) "צְאֵינָה וּרְאֶינָה בְנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ" זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" זֶה בִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִבָּנֶה בִמְהֵרָה בֵיָמֵינוּ אָמֵן:

התלמוד מבהיר שיום כיפור הוא יום חג, יום מתן תורה!

נקרא מחר את פרשת 'ראה', פרשה עמוסה בפרטים. ניתן לחלקה לשני חלקים.

החלק הראשון ממשיך את הקן של הפרשות 'ואתחנן-עקב' בהם מוזכר הציווי לנתץ, להרוס, לשבור את מקומות עבודת אלילים, ובפרשה שלנו פסוקים הנדרשים כאחת ממצוות עשה, לאחר מכן החשש מנביא שקר, ממסית ומדיח מקרב עמינו, אחד מבני המשפחה וכן החשש מפני עיר הנידחת, עיר שלימה שהחלה לעבוד עבודה זרה ודינה עונש מוות, גברים נשים וטף והרכוש באש יישרף! לאחר מכן איסורי אכילה של בעלי חיים והיתר אכילת בשר כשר, בשר תאווה ולא כקורבן (כציווי של ספר ויקרא יז').

החלק השני הוא פן של ראיית האחר, מעשר שני, שמיטת כספים ובהם המקור למתן צדקה והפרשה נחתמת בצו שלושת הרגלים פסח שבועות וסוכות ובהם נדרשת שמחה הכוללת את החוליות החלשות של החברה, גר יתום ואלמנה ובדגש – "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:" דברים טז', יב'

בבואי לחשוב על משפט, מוטיב, המבטא את רוח הפרשה כולה, עלה בזכרוני משפטו של בעל המוסר ר' ישראל מסלנט - 'צורכי הגוף של הזולת הם ענייני הנשמה שלך'!

אהלך בפרשה ואנסה לראות כיצד אפילו חלקה הראשון של הפרשה עוסק במוטיב זה!

הפרשה פותחת בפסוק – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:"(דברים יא', כו')

פסוק זה מעורר תמיהה, תחילתו בלשון יחיד: "ראה" ומסיים בלשון רבים: "נותן לפניכם"?

פירוש המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק אומר כך - התורה ניתנה לכל ישראל במידה שווה, אבל איך האדם רואה אותה? איזה השגות משיג בה? כאן שונה הדבר בין מי שרואה אותה מקרוב למי שרואה אותה מרחוק.

ולהמשך הפסוק – 'ברכה וקללה' מביא המדרש ספרי דברים פרשת ראה פיסקא נג' משל מפורסם – "...משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם - אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור, כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור.

כך אמר להם משה לישראל - אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר (משלי כד', כ') "כי לא תהיה אחרית לרע..." ואומר (קהלת ד', א') "והנה דמעת העשוקים...", ואומר (קהלת ד', ה') "הכסיל חובק את ידיו..." ואומר (משלי ד', יט') "דרך רשעים כאפילה", אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמח באחרונה, וכן הוא אומר (דברים ח', טז') "להטיבך באחריתך", ואומר (קהלת ז', ח') "טוב אחרית דבר מראשיתו", ואומר (ירמיהו כט', יא') "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב", ואומר (משלי ד', יח') "ואורח צדיקים כאור נוגה".

מדרש זה מבטא את אי ההבנה הבסיסי במבט על האנושות – מדוע דרך רשעים צליחה!

התקווה בבחירת הברכה, שתגמול בחיים טובים, לו יהי!

הפרשה עוברת לתאר שוב את מצוות ניתוץ הפסלים – אבד תאבדון!

דברים יב' (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

אצטט את עידו נווה שדרש בבר המצווה בבוקר יום חמישי ואמר, כיצד נוכל לייש את הציווי לנתץ את עבודת האלילים מחד עם אהבת הגר המצויה אף היא בספר זה.

חידד וטען, בעת כיבוש הארץ יש להילחם כנגד מעשה ומקומות עבודה הזרה ברם לאחר ההתיישבות בארץ מוטלת עלינו החובה של דאגה וטיפול בגר, עלינו לחיות בשלום ולקיים את האחר הגר בתוכנו. חידוד שמתאים לדעתי לשילוב שני חלקי הפרשה, מאבק בעבודה זרה מחד ומצוות הדואגות לאחר החי בתוכנו. אחזור ואדגיש בהמשך הדיון בפרשה.

בעת שקראנו זה עתה ב'קריאת שמע' את הפרשה השנייה (האלטרנטיבית, בסידור 'עבודה שבלב') שמתי לב שהמילים 'אבד תאבדון' מופיעות בספר דברים, שלוש פעמים, בפרקים ד', ח', ול', אך בצורה שונה – מופנים פנימה, כנגד התנהגות לא ראויה שלנו!

(דברים ד', כו') הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:

(דברים ח', יט') וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם

(ובדברים ל', מפסוק טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: (טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:

(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (כ) לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

צמד מילים אלו אמורים להוות תמרור אזהרה, שימו לב לא לאבד את המטרה!

אחזור על הברקה של איש החינוך הירושלמי דרק פרלמן – שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', צריך להידרש בכתביה בשגיאה, 'אל/על תנאי לנד'! האם זו ארץ שלנו ללא תנאים, או שהארץ תהיה שלנו באם נקיים את התנאים, ובאם חלילה לא נקיימם, הרי שאבוד נאבד מן הארץ! וידועה תשובת הנביאים!

ניתן למצוא קריאה דומה אצל הרבי מגור בפירושו - 'שפת אמת' - שנת התרל"ה: "....ברש"י "אבד תאבדון", מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה. והוא כלל לכל עקירת מדה ותאוה רעה. לבד הביטול במעשה. צריכין לעקור כל רשימה רעה בלב. והאמת כי לזה צריכין סייעתא דשמיא.

ואפשר לכך נאמר מקודם "אבד", לשון ציווי ואח"כ "תאבדון". שע"י הביטול במעשה ומבקשין לעקור השורש. זוכין לסיוע הקב"ה. והיא הבטחה שאח"כ תאבדון.

ועיקר הפירוש שצריכין לשרש אחריה הוא, כי תכלית הכוונה בכל דבר צריך להיות לענין הנוגע בשורש למעלה. כי אין הכוונה כדי לתקן עצמו לעלות למדרגה. רק כדי לבער שורש הרע ולתקן שורש הטוב כמאמר שצדיקים מקיימין העולם כו'.

וזה שנאמר שצריך לשרש אחריה. והוא בעזר הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כמ"ש "מחה תמחה", אתם מלמטה ואני למעלה... וז"ש "אבד תאבדון" כנ"ל:

כלומר, ישנה אחריות לאדם לבער את שורש הרע, אין כאן ציווי על השמדת מקומות עבודה זרה של האחר, אלא עבודה פנימית, עלינו להכרית את שורש הרע בקרבנו וכפי שאנו מצווים למחיית עמלק, עמלק הדר בתוך העם שלנו!

וכחידושו של רבי יוחנן בן זכאי, אותו תנא שליווה את חורבן ירושלים ובית המקדש וגלה עם בית מדרשו ליבנה, הוא זה שיצר אלטרנטיבה למקום המקדש ודאג לריטואל בייתי, קהילתי – אומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - אבות דרבי נתן - נוסחא ב' פרק לא'

"רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי (בכך זכה לשלב מסורות משתי הקצוות)

...הוא היה אומר אל תסתור במותיהם, שלא תבנם בידך. אל תסתור של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים.

אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו.

אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה:"

ניסיון חייו לימדו – החורבן אינו סוף תהליך אלא תחילתה של תקופה חדשה, אותם קנאים/צעירים ששרפו את אוצרות המזון של ירושלים ורצו להילחם כנגד המלכות הרומית, כמעט והביאו חורבן על העם!

המשך הפרשה בחלקה הראשון מצווה כנגד המסית וכנגד 'עיר הנדחת'!

מי הוא המסית? דברים יג'

(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: (ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:

(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:

(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: (יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

במקרא מצינו שדוד המלך 'מאשים, כאילו' את ה' בהסתה, וכך אומר דוד לשאול המחפשו על מנת להורגו - שמואל א', כה' (יז) וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (יח) וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה: (יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

על כך אומרת הגמרא - בבלי ברכות סב' ע"א, עין יעקב אות קלח' "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי" וְגוֹ' (ש"א כו) ", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, ,מֵסִית' קָרִית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ל) "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ".

מִיָּד, (דה"א כא) "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל". וּכְתִיב, (ש"ב כד) "וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל". וְכֵיוָן דְּמָנִינְהוּ, לָא שָׁקַל מִינַּיְהוּ כֹּפֶר, וּכְתִיב, (שם) "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד", מַאי, "וְעַד עֵת מוֹעֵד"? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל סָבָא, חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, [מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא], מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד וְעַד זְרִיקָתוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ. (שם) "וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם, רַב", מַאי "רַב"? [אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר], אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ, טֹל [לִי] הָרַב שֶׁבָּהֶן, שֶׁיֵּשׁ (לי) [בּוֹ] לִפָּרַע מֵהֶן כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּה שֶׁל סַנְהֶדְרִין.

והפסוק המצוטט חלקית בגמ' מעלים את הנוסח המלא בשמואל ב', כד' - (א) וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה:

כלומר – מי הוא המסית, השטן? הוא ה'! האם יש כאן האשמה או להיפך, ה' הוא המנסה ונתפס כמסית ומדיח, אך, האחריות מוטלת על כל אדם בפני עצמו, עליך לבחון את מעשיך, האם אתה הוא המסית – בשם האלוהים, באם כן, מי שמך?!

מדיני המסית הפרשה עברה למקרה של עיר הנידחת ובה הציווי המזעזע להרוג את כל תושבי העיר – על מנת להסיר דאגה ריאלית, התלמוד מבהיר – לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר, אם כן עלינו לשאול, לשם מה ציווי כזה אכזרי?

יתרה על זאת הפסוק בו נאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך' הופך בלשון הגמרא להוכחה שבני ישראל רחמנים! האין זו אירוניה, ויותר מכך, רמז, חובה לקריאת המקרא בצורה מתוחכמת! אין לקרוא את הפרשה כפשוטה שהרי בכך אנו מצווים להשמיד עיר שלמה, וההבטחה על רחמים, תעיד על החשש הנורא מקיום מעשה כזה!

נעיין בסוגיה בגמרא בה נלמד עד כמה יש להיזהר בכבוד הנתינים הזריעם בארצנו ונראה כיצד הנצי"ב מבהיר את החשש בקיום צו זה!

הגמרא בבלי יבמות עט' ע"א – עין יעקב אות מא' – מבררת את מעמד הנתינים שהמשנה אמרה – איסורן, איסור עולם' - מדוע מעמד הנתינים, הגבעונים –  אין הם בכלל ישראל?

הגמ' מנתחת את המעשה בדוד המלך והגבעונים, המבקשים, דורשים להמית 'שבעה' מבני שאול, על כך שפגע במטה לחמם!

ניתן היה בפשטות לומר, דוד טעה, דוד רצה בחיסול פוליטי ולכן הסכים לדרישתם, אך הגמ' מוליכה את הסוגיה למקום אחר. ראשית -  "...נְתִינִים - נִקְרִינְהוּ וּנְפַיְּסִינְהוּ. (ש"ב כא) "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְגוֹ, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וּבַמָּה אֲכַפֵּר? וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעוֹנִים, אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ אִישׁ וְגוֹ' יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה'". פַּיְּסִינְהוּ וְלָא מְפַיְסוּ.

אָמַר דָּוִד, שְׁלֹשָׁה סִמָּנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ - רַחֲמָנִין, וּבַיְשָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.

רַחֲמָנִין, דִּכְתִיב, (דברים יג) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ".

בַּיְשָׁנִין, דִּכְתִיב, (שמות כ) "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם".

גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, דִּכְתִיב, (בראשית יח) "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו"

כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִמָּנִין הַלָּלוּ, רָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ, אֵין בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִמָּנִין הַלָּלוּ, אֵין רָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ:

ולאחר מכן – אומרת הסוגיה – "...וְהַכְּתִיב, (דברים כד) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" וְגוֹ'? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַים בְּפַרְהֶסְיָא. (ש"ב כא) "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶת הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּדֶה לָיְלָה". וְהַכְּתִיב, (דברים כא) "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים, מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמֶה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ, אֵין לְךָ אֻמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ, כְּזוֹ. וּמַה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ, בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! וּמַה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ, יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!..."

מעשה דוד מפורש כ'קידוש השם'! הפגיעה בבני שאול, הייתה למען יראו וייראו!

כך גם הנצי"ב בפירושו – 'העמק דבר' אומר - "ונתן לך רחמים". דמעשה עיר הנידחת  גורם שלש רעות בישראל.

א' - שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין, כבר נבחרו לזה שלוחי בית דין. אבל עיר שלמה, בעל כורחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב' - שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג' - שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו.

ונתן לך רחמים. מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב:

ודבריו לבמדבר כה', יב' הרבה יותר חד משמעיים –  את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

ועיין כיוצא בזה בספר דברים י"ג י"ח - ברוצחי עיר הנדחת:"

לדעת הנצי"ב – שלוחי בית דין המקיימים צו זה מכונים 'רוצחים'! לא פחות ולא יותר!

מכאן לחלקה השני של הפרשה – דאגה לזולת!

דברים יד' - טו' ...(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: (כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: (כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: (כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:

השמחה בירושלים בעת הבאת המעשר היא לך ולבני ביתך וכן ללוי! המעשר מביא להתעשרות! כך בלשון הגמרא - בבלי תענית ט' ע"א, עין יעקב אות כה' -  וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב, [דף ט ע"א] (דברים יד) "עַשֵּר תְּעַשֵּר"? עַשֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵׁר.

ובהמשך הציווי על שמיטת כספים  דברים פרק טו' (א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה: (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ו) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

התלמוד מספר על שני חכמים המתקשים בהבנת הסתירה בפסוקים, האם ה'אביון' הוא מקרי ויש תקווה שיחדל האביון מן הארץ לעיל פסוק ד', או 'כי לא יחדל אביון' פסוק יא' ומכאן השאלה, כיצד עלינו כחכמים לנהוג? אילפא ורבי יוחנן - בבלי תענית כא' ע"א, עין יעקב אות מח' – וזה המעשה (בתרגום) אִלְפָּא וְרַ' יוֹחָנָן הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,

הָיְתָה לָהֶם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה הַרְבֵּה.

אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה, וּנְקַיֵּם בְּעַצְמֵנוּ "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד).

הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ וְאָכְלוּ.

בָּאוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

שָׁמַע רַ' יוֹחָנָן אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נַפִּיל עֲלֵיהֶם אֶת הַכֹּתֶל וְנַהַרְגֵם, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.

אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַנַּח לָהֶם, יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.

רַ' יוֹחָנָן שָׁמַע, אִלְפָּא לֹא שָׁמַע.

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְאִלְפָּא: שָׁמַעְתָּ דָּבָר?

אָמַר לוֹ: לֹא.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִשֶּׁשָּׁמַעְתִּי אֲנִי וְאִלְפָּא לֹא שָׁמַע, מִכְּלָל, שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת הַשָּׁעָה.

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אֶחֱזֹר וַאֲקַיֵּם בְּנַפְשִׁי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (שם, שם יא).

רַ' יוֹחָנָן חָזַר, אִלְפָּא לֹא חָזַר.

עַד שֶׁבָּא אִלְפָּא מָלַךְ רַ' יוֹחָנָן.

אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, לֹא הָיִיתָ מוֹלֵךְ אַתָּה?

הָלַךְ וְנִתְלָה בְּתֹרֶן הַסְּפִינָה - וְאָמַר: אִם יֵשׁ שֶׁיִּשְׁאָלֵנִי דָּבָר בְּמִשְׁנַת רַ' חִיָּא וְרַ' אוֹשַׁעְיָא וְלֹא אֶפְשֹׁט לוֹ מִמִּשְׁנָתֵנוּ – אֲנִי נוֹפֵל מִתֹּרֶן הַסְּפִינָה וְטוֹבֵעַ.

הסוגיה מציבה את הדילמה הקיימת עד ימינו אנו, האם לצאת לעבוד או לחכות לרחמי שמיים? מעין המחלוקת שהבאנו בפרשת עקב, על כוונת הפסוק 'ואספת דגנך תירושך ויהצהרך...' – האם ההבטחה, הברכה היא לצאת לעבוד כדברי ר' ישמעאל או כדעת רשב"י – זה מצב בו, אין ישראל מקיימים את התורה ולכן עלינו לעבוד למחייתנו!

"כי לאשר יתן יאהב" ולא כפי שנהוג לחשוב 'לאשר יאהב יתן' -

זה אחד החידושים היפים הנמצא בהגותו של ר' אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (תרנ"ב – תשי"ד ) (פרק ה' ) ואהבת לרעך כמוך

"...התברר בפרק הקודם , כי לכל אדם יש ניצוץ כח הנתינה. וזה , כי לא ניתנה רשות לכח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה . שאלמלא כן היה העולם חרב . לא היו נושאים נשים ולא היו מגדלים בנים . על כן גזר השם יתברך , כי ניצוץ זה לא ייפרד מבני האדם לעולמים . אולם יען כי מעט מאוד הוא עניין הנתינה אשר בהם . על כן ייבחרו באשר ימצאו חן בעיניהם .להם ייתנו וייטיבו . ואותם ייאהבו , את אלה יחשבו כאילו שלהם המה : משפחתם, קרוביהם, רעיהם וחבריהם , אך את שאר בני האדם , לנוכרים וזרים יחשובו , יתנהו עמהם במידת הנטילה , יתחרו בהם ויחטפו מהם ככל אשר יוכל .

אך יתבונן נא האדם , כי לאשר יתן יאהב . וגם יהיה לו חלק בו וידבק אליו כאמור ואז יבחין ויבין כי זה אשר זר נחשב לו , הוא רק מאשר טרם נתן לו , ועוד לא היטיב עמו . אם יתחיל נא להטיב את כל אשר ימצא , כי אז ירגיש אשר כולם המה קרוביו , כולם אהוביו , כי בכולם יש לו חלק , ובכולם התפשטה עצמותו .

לאדם אשר יזכה להגיע אל המדרגה המעולה הזאת , מובנה היא כפשוטה מצוות התורה : "ואהבת לרעך כמוך " – "כמוך בלי שום הפרש ...כמוך ממש " (מסילת ישרים פ' יא' ) , כי בנפשך תמצא . אשר אתה והוא – אחד הנכם , ותרגיש הרגשה ברורה , כי הוא לך כמוך."

 נתינה יוצרת אהבה, הנתינה לאחר! ולכן בפרשת השמיטה נאמר - (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

הציווי הוא על האביון והוא אינו רק! אחיך, אחרת סוף הפסוק אינו ברור!

ובצורה של משל יאמר הרבי החסידי - ר' שמחה בונם מפשיסחא 'קול מבשר' חלק א'

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו', י'). סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא, מצדקת אדמו"ר ז"ל,

פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד. ויהי כאשר בא הרבי ז"ל לאכסניה, שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו, הא לך מלוא חפנים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. ולקח ר' זלמן את המעות והלך לביתו להכין סעודה כמצווה. ולקח דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה, ונשאר עוד בידו סכום כסף. והרבי זי"ע זכותו יגן עלינו, קרא את המשרת של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, וקנה ממנו מעיל פרווה וכובע פרווה (א פיטער און א לאפין היטעל), וכן קנה נעלים וגרבים וחתיכת בד פשתן, שנתנו מיד לחיט לתפור לו כתונת יפה. בקיצור, הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן, כל הצטרכותו בביגוד ולבוש. וכשאר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת אתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. וכאשר הגיעו לבית, הלביש הרר"ב את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע, כי היה אז חורף ובבית היה כפור, כי לא היה במה להסיק את התנור.

ויפן הרר"ב הרבי ר' בונם כה וכה, וירא, כי גם הבני בית והילדים הקטנים ממש קופאים מקור, כי אין בגד ללבוש. ונתן למשרת כסף, וצווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות. והיה להם שמחה גדולה עד אין שיעור. ואחרי שגמרו לאכול, הביאו כל מיני משקאות ויינות טובים להטיב לבם. ואחר הסעודה, חזר הרר"ב לאכסניתו בלווית ר' זלמן.

ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו, הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרר"ב זי"ע, הלא התורה אמרה, נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו, והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו - המשיך הרר"ב זי"ע - שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. וכל יגיעתי היה שאבא למדינה זו ואקיים את המצוה, ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות - היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. ואז תיכף כששמע הר"ר זלמן את דברי הרבי ז"ל, קיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה, הנמצא איש כזה אשר רוח אלקים בקרבו!! [רמתים צופים בתדבא"ר, פרק כ"ז אות ע"ד]:

אחזור על המוטיב שהבאתי בתחילת הדברים - 'צורכי הגוף של הזולת הם ענייני הנשמה שלך'!

הפרשה פתחה בדאגה לאמונה, האם התרבות תשכיל להתמודד עם עבודת בני הארץ, מלחמת התרבות הינה שלב ראשון בנחלת הארץ, אך כדברי נער הבר מצווה, החיים המשותפים בארץ מחייבים את הדאגה לצרכי הגוף של האחר – וזכרת כי עבד היית במצרים, גם לנו יש עבר של טראומה, עבר של ניצול, עלינו להבין כיצד לחיות חיים משותפים!


שאול טשרניחובסקי - אני מאמין - באדם נאמין

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

בהמלצת שליחת הציבור - קדם שניר, חתמנו את התפילה בשירו של 

 שאול טשרניחובסקי - שנת כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

 

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

 

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

 

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,

אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

 

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

 

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

 

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.