פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דבר תורה ל"אחרי מות" תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

המוות הנורא שהפרשה נפתחת בה, הוא המוות של בני אהרון. כביכול כבר עבר זמן רב מאז מותם. ומה קרה אחרי? אהרון נדרש לחזור אל החיים.

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת".

אהרון וכל הכהנים נדרשים להקפיד על הכללים, למען יחיו.

ולא רק הכהנים.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': (ויקרא יח ה).

וחי בהם.

במהלך הימים האחרונים ביליתי במחיצת משפחה וחברים. רוב האנשים הסובבים אותי אינם שומרים כשרות בפסח. מצאתי עצמי, כבכל שנה, מנהלת שיחות כנות שבאות מסקרנות אמיתית, להבין מדוע אני בוחרת מבין כל המצוות לא לאכול חמץ בפסח.  חברי מכירים כי שמירת המצוות שלי היא שונה, אך עדיין כשאני מסרבת בפעם המאה לפיתה – הם מרימים גבה ואז מקשיבים. וההסבר הוא לא כל-כך קל, גם לא לעצמי. הרי אין בעניין כל הגיון. אין בעניין רציונל או עקביות.

הקריאה בפרשת השבוע שלנו נותנת לי רמז. חוט לאחוז בו בשיחה הפנימית שלי.

הפרשה מתחילה בתיאור עבודת הכהן ביום הכיפורים. וממשיכה בתיאור הלכות יום הכיפורים לכלל העם.

"וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם--אַחַת, בַּשָּׁנָה". אחת לשנה אנחנו מצווים  להימנע מכל התאוות הגופניות, היומיומיות,  ולהתמקד ברוחני. יום כיפור הוא כולו הזמנה להיטהר.

אך מה קורה בשאר ימות השנה? המשך הפרשה לוקח אותנו מהמקום הטהור ביותר אל שאר השנה. שיש בה גם וגם. גם טהרה וגם טומאה. גם רוחניות וגם גשמיות. והפרשה שולחת ידיים עמוק עמוק לבשר, ממש חותכת בבשר החי. ראשית, אם אתם מקריבים קורבנות (כלומר בגשמי שהוא למעשה רוחני)– אזי מותר אך ורק במקום אחד – בפתח אוהל מועד. ואם אתם בגשמי שהוא גשמי – בסיפוק צרכיכם הגופניים, כלומר באוכל ישנו איסור לאכול דם : " כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ".

הפסוק מחזיר אותנו לפסוק ההוא מבראשית, לציווי הניתן לנח ובני משפחתו עם צאתם מהתיבה: " אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". ושני משפטים אחר כך: " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

כלומר האיסור על אכילת דם הוא מקידמת דנא, זהו ציווי אוניברסלי ולאו דווקא לבני ישראל. והוא מותח קו ישר וברור בינו ובין האיסור לשפוך דם אדם. בפרפרזה על משפט אחר – במקום בו לא מהססים לאכול דם חיות, לא יהססו לרצוח אנשים.

כל הפרשה, כמו גם כל המצוות כולן עניינן הם שימת גבול, שרטוט בין מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה בזוי, מה טהור ומה טמא.

מצלמת הסרט שלנו עשתה קאט מהיר – מיום כיפור, בו כולנו עוטים לבן וצמים ומתפללים, אל רגע אכזרי במיוחד – רגע בו אנחנו שוחטים חיה ודמה ניגר לארץ. רגע בו אנו נוטלים חיים. אנו מצווים לכסות בעפר את הדם השפוך. רגע אחרי שצדנו את החיה, חוקי התורה מורים לנו לעצור. לא לרוץ ולאכול את החיה, אלא לשהות לרגע. לשלוט ביצר.

ומאכילת בשר לתאִוות בשרים.

"אישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה".

ושוב מצלמת הבמאי שלנו עשתה קאט. מרגע הציד או השחיטה שהם מחוץ לאוהל, במרחב הפומבי, אל תוך האוהל, אל רגע אינטימי בו גוף נוגע בגוף. רגע שגם בו אנו מצווים לעצור. להשתהות, לא להגרר אחרי תאווה חסרת מעצורים. גם אם אני בעל הכח באקט המיני (וכך זה בכל הדוגמאות בפרשה, אל הגבר החופשי, בעל הבית) , מוטלת עלי החובה להיות מודע עם מי אני מקיים יחסי מין. לא הכל פרוץ. יש גבולות.

וכך פרשת "אחרי מות" מדברת על הקישקע של החיים. על הדם ועל הערווה.  על הבשר ועל תאוות הגוף. והכל – איננו לוגי אבל גם לא רגשי. אלו גבולות אחרים. גבולות של מודעות עצמית, של שליטה.

גם אם איני מיישמת אחד לאחד את כל ציוויי הפרשה – הם מזמינים אותי לחשוב. להיות מודעת.

 

במהלך חול המועד ביקרנו בפארק המחזור של חירייה.  3500 טון אשפה מגיע לשם ביום. ביום! 3500 טון הם 1000 (!) משאיות זבל ביום.

עמדנו מעל אתר מעבר הפסולת של כל גוש דן, הר עצום של אשפה שנדחס לתוך משאיות אחרות ונלקח להטמנה בדרום הארץ.

מדריך הסיור חלק איתנו את משנתו – מחזור והפרדת אשפה זה נחמד, אך בעוד מעט מאוד זמן זה יהיה בבחינת כוסות רוח למת. הפתרון האמיתי יהיה להפחית משמעותית בצריכה שלנו. לצרוך פחות ומכאן לייצר פחות זבל.

אם ספר ויקרא היה נכתב על-ידי היום, אין ספק שהייתי מוסיפה לפרשת השבוע את מצוות "בל תצרוך". היד הזריזה על כרטיס האשראי או על מקש המקלדת גורמים לחוויית הקניה להיות מהירה יותר, זמינה יותר, ממכרת יותר. "מצוות שופך פח האשפה" – היתה מורה לי לעצור לרגע, לחשוב – האם אני באמת באמת צריכה לקנות חמישה סוגים של קורנפלקס לארוחת הבוקר? האם אני באמת חייבת עוד זוג מכנסיים?

 

בתוספתא למסכת שבת נאמר: [...] לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וחי בהן – ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. (תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טו הלכה יז)

המודעות לאופן בו אנו חיים את חיינו היא היא החיים עצמם. פיקוח נפש דוחה את קיום המצוות. גוברים אך ורק שלושה מקרים – כולם – אטען – מכילים באופן אינהרנטי מוות – הם אנטיתיזה לחיים – בין אם מוות פיזי-גשמי ובין אם נפשי.

אין צורך להרחיב על שפיכות דמים. גילוי עריות במובן של פגיעה מינית באדם החלש ממני וצר המקום כאן להרחיב בנושא. ועבודה זרה – בעיני – תאוות הצריכה היא היא העבודה הזרה של ימינו. או לפחות אחד הביטויים המרכזיים שלה.

אי אכילת מצות בפסח היננו רק תרגול – תרגול ותזכורת כי הנני בת חורין. הנני בת חורין לבחור בין טוב ורע אך אינני משוחררת מעצם הבחירה. הבחירה היא היא הציפיה של אלוהים מאיתנו לנהוג בשליטה, במודעות עצמית. למה? "כי בצלם אלוהים עשה את האדם".

שתהיה לכולנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה ערב פסח תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות יב כה-כז)

 

"ויעש לו' יהושע כאשר אמר לו משה וגו'  והיה כאשר ירים משה וגו' (שמות יז, י-י"ג) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין, כיוצא בו (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו', וכי שרף של נחשת ממית או מחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין, כיוצא בו (שמות יב) והיה הדם לכם לאות וגו' וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל? אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן שנא' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סימן כז).

 

פסח על שום מה? מוסבר במפורש בשמות, וכולנו מכירים מסיפורי הגן – פסח משום שאלוהים פַּסָח על בתי ישראל, אלו שמשקופיהם היו מסומנים בדם במהלך מכת הבכורות וכך ניצלו. אומר המדרש למעלה – האם עצם הדם על המשקוף הוא הוא שמנע את הפגיעה? כתשובה, יוצר המדרש אנלוגיה בין מקרה זה לשני מקרים נוספים: מקרה ראשון - מלחמת בני ישראל בעמלק. כל זמן שהיו ידי משה מונפות למעלה, יד בני ישראל היתה על העליונה. המדרש מביא דוגמא שניה – נחש הנחושת, כביכול, בני ישראל מתרפאים כאשר מביטים בו. בכל שלושת המקרים – לא נחש הנחושת, לא ידיו המונפות של משה וגם לא הדם על המשקוף הם שמביאים הצלה וחיים. אך ורק ההתבוננות כלפי מעלה, שיעבוד הלב לאלוהים – הוא הוא המביא חיים.

ומהי ההסתכלות כלפי מעלה? מהו שעבוד הלב לאלוהים?

נדמה לי שהשיר הבא של המשוררת והפסיכיאטרית הירושלמית, בלה שור – עונה בדיוק עדין:

בֹּא / בלה שור

בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה

וְאָמַרְתִּי לוֹ

שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת

הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי

עָנָה לִי בְּקֹשִׁי

מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי

בְּיָדְךָ הַדָּבָר

לַעֲשׂוֹתוֹ

 

שיהיה לכולנו חג חירות שמח!

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה שבת הגדול תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

ההפטרה של השבת שלפני ליל הסדר, מסתיימת במשפט הבא, שבעקבותיו, כך אומר אחד הפירושים נקראית שבת הגדול כך (ולא הגדולה):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם.  (מלאכי ג' כ"ג).

כך מסתיימים כל ספרי הנביאים, במשפט הזה מסתיימת הנבואה בישראל.

בבית הכנסת, בכדי לא לסיים במילה 'חרם', חוזרים ומקריאים שוב את הפסוק הקודם.

הבה נשים לב כי אמנם הנביא מלאכי מבטיח גאולה, אך היא מגיעה יחד עם איום גדול ונורא.  או שתעשו תשובה, כפי שאליהו יאפשר לכם או שתבוא מכה גדולה על הארץ.

מדוע זוהי ההפטרה אותה בוחרים חז"ל להצמיד לשבת שלפני פסח? הרי כביכול מדובר פה בעשיית תשובה והתוכן מתאים יותר אולי לימים הנוראיים ולא לעת בה אנו מצווים להרבות ולספר, לדור הבא, ביציאת מצריים.

ואולי המפתח להבנת ההקשר הוא הוא המסירה לדור הבא.

הביטוי 'הנה אנכי שולח' מופיע רק פעמיים בתנ"ך – פעם אחת פה במלאכי והפעם הראשונה היא בשמות, כחלק מפרשת משפטים, זו הבאה מיד אחרי מתן תורה ועשרת הדברות.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ).

מפרש המדרש - "הנה אנכי שולח מלאך" – אמר לו הקב"ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים. (שמות רבה לב ט ).

המדרש בשמות רבה מכיר הן את הפסוק ממלאכי וכמובן זוכר גם את ברכת יעקב לבניו של יוסף: "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי (בראשית מ"ח ט"ז).

המלאך השומר הזה, שמלווה אותנו מאז ימי אברהם, יצחק יעקב וצאצאיו - הרמב"ן טוען כי איננו מלאך כי אם 'קול אלוהים חיים' הקיים בכל דור ודור ועלינו רק להקשיב לו. (פירוש רמב"ן לספר שמות כ"ג פסוק כ').

האם אנו עוצרים כדי להקשיב?

אנו שבים ומצטטים את המשנה מפסחים כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג):' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".(משנה, מסכת פסחים, פרק י', ה')

בשבת האחרונה היה מזג אוויר אביבי במיוחד, ולאחר שסיימתי להנחות בר מצווה, לקחנו את דור ההמשך ויצאנו לטייל קמעא בעמק הצבאים. עצרנו באחת מנקודות התצפית. השמש עמדה לשקוע ואנחנו צפינו בעדר הצבאים לוחך בשלווה עשב רענן. מעליו התנשאה גבוהה מפלצת ההולילנד. משמאל שכונת הקטמונים וצומת פת הרועשת. מאחורינו גבעת מרדכי. עמדנו שלש משפחות ישראליות זו ליד זו – מימיננו שני הורים דתיים לאומיים – האב בחולצה לבנה וכיפה סרוגה והאם בכיסוי ראש גבוה ובנם הקטן, ומשמאלנו אב חרדי צעיר במעיל ארוך ובנותיו בלבוש שבת של קטיפה מהודרת. ואנחנו – זוג הלסביות בג'ינס עם ילדה קופצנית ותינוק במנשא. וכולנו יחדיו עמדנו והתפעלנו מהשלדג המבהיק בכחל מתכתי שעף מקנה לקנה, מהצפרדעים שניפחו את לחייהן וקרקרו בקול רם ומאמא צביה ועופר שאך זה נולד וקיפץ אחריה. והכל עטוף באור רך של בין ערביים ובריח אביב משכר.

 

בבוקר של אחרי יום הבחירות עלתה וחזרה במוחי התמונה הזו ומה יכול להיות יותר סמלי, יותר מעודד, מאותם רגעים אלו של בין הערביים של הפרידה מהשבת בעמק הצבאים. מקום שעמד להפוך לעוד נכס נדלני ורק בזכות התאגדות של תושבים מקומיים, שהתעקשו לעמוד מול השררה והעוול והתעקשו לדאוג שהשטח הזה לא יהווה המשך לעושק שקרה בהולילנד. השטח הזה שפורח עכשיו ומארח בקרבו בני אנוש ללא קשר למוצאם כמו גם בעלי חיים וצמחים רבים. השטח הזה הוא הוכחה חיה כי ישראל יכולה וצריכה להיות אחרת. כולנו יכולים לחיות בה זה לצד זה ולא זה על חשבון זה. כולנו. זה רק עניין של רצון, של שיתוף פעולה. של חזון.

האם זהו קול אלוהים חיים שעלה שם ברגע הזה?

 

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָאוְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

פסוק זה מצוטט במסכת עדויות כדי להוכיח כי אליהו בבואו טרם היום הגדול, לא יסתמך על אילן היוחסין של אדם כדי להחליט אם אדם כשר או לא. אלא (מוסיף הרמב"ם): "....וחכמים אומרין אין עוול ביוחסין.      'כל הנקרא בשמי וכו', הכל מתיחסין אל האמת, והתורה היא אב לכל, אבל העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חינם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם". (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק ח).

נביא את הפסוק המלא שהרמב"ם מצטט מישעיהו:" "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" ישעיהו מ"ג

כולנו נוצרנו ונבראנו, בנים ובנות, אבות ואמהות – לכבודו.

 בכל דור ודור עלינו – הן כבנים וכבנות והן כאבות ואמהות  - לזכור את הנס שנעשה לנו, לזכור כי הגאולה היא בידנו, לזכור לפתוח את דלתות לבנו לאליהו הנביא ולקול אלוהים חיים שהוא מביא עימו ולזכור שתפקידו ובעיקר תפקידנו: לסלק מעשי עוול , "לא לְרַחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם" (מסכת עדויות, משנה ח' ז').

 

שיהיה לכולנו חג שמח!

‏הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת תזריע תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

מה משותף בין לידה, נגעים בעור, שיער נושר ובית שפשתה בו רקבובית?

תאמרו לי, חוץ מהלידה, בכולם מדובר בצרעת, הנושא שעוסקת בו פרשת השבוע הזו וגם זו הבאה אחריה. אז מה עניין הלידה כאן? הרי אין זו מחלה.

ובכן, למרות הפיתוי העז לעסוק בענייני הגוף, לא יכולתי להתעלם משחקן מרכזי אחר בפרשה שלנו – הכהן. בכל המקרים, הן בסיום משכב הלידה והן בכל עניני הצרעת, יש חובה להגיע ולהיראות אצל הכהן.

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.[...] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה." (ויקרא י"ב ו, ח).

בענייני הצרעת בפרשותינו שוב ושוב חוזרות צמדי המילים בהטיות שונות "וראה הכהן". הראשון שבהם, למשל:" אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר " (ויקרא י"ג ב').

עד כדי כך שבעקבות הפסוק – "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא" (ויקרא י"ג, יד), פוסקים חז"ל כי:"וביום הראות בו' - יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגֶל" (בבלי, מועד קטן, דף ז ע"ב). כלומר, אם לחתן יש נגע, נותנים לו לסיים את שבוע חגיגות החתונה ורק אז הוא יכול לראות כהן. ומכאן משליכים לכל אדם בעת חג, לא רק חתן. עד שהכהן לא ראה את הנגע, הנגע איננו קיים והאיש איננו טמא. רק החשיפה לעיני הכהן היא היא שהופכת את המצב הפיזי למצב בעייתי מבחינה רוחנית. קרי טומאה.

זה מזכיר לי את השאלה של הפילוסוף קירקגור על עץ נופל ביער. המשנה ממסכת נגעים אומרת: "בָּית האפֵל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. " (משנה נגעים פרק ב' משנה ג'). גם כאשר מדובר בבית – אם לא רואים, הרי שהבית איננו טמא וגם לא עושים שום מאמץ מיוחד (לפתוח חלונות) כדי להגדירו ככזה.

אשאל עתה מהם מביא לצרעת? מה מביא להגדרה של עור או בית או חלק גוף אחר כטמא? כמקולקל מבחינה מוסרית?

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין (בבלי, ערכין,ט"ז,ע"א).

 כולנו זוכרים את מרים שלקתה בצרעת היות והיא ואחיה הילכו רכיל על אשתו הכושית של משה, כלומר מרים ואהרון חשבו שאולי משום שצבע עורה של אשתו כהה יותר משלהם, אין היא ראויה להיות אשת המנהיג. מרים כעונש לוקה בצרעת, חלקנו שמענו את הפירוש כי גם אהרון לקה בצרעת, אך האם אנחנו זוכרים כי גם משה לקה בצרעת?

הדבר קורה ממש בתחילת דרכו המקצועית של משה כנביא, שם ליד הסנה הבוער:

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה..... ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד' א').

פשט המקרא הוא כי הצרעת היא רק עוד כלי שכנוע בידי משה כי הוא שליח האלוהים ולא שרלטן. אך לא בעיני חז"ל – אלה אומרים: "אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו[...] אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין"(בבלי, שבת, צ"ז, א'). ריש לקיש דורש כי משה לקה בצרעת על שהתנשא על בני ישראל באומרו כי לא יאמינו לו. הצרעת היתה למעשה עונש על הפטרונות האוטומטית של משה, על חוסר האמון שנותן המנהיג לעתיד בבני עמו.

מנהיג נוסף שגבה ליבו ולקה בצרעת היה המלך עזיהו. כן, זה שבנה מגדלים בירושלים. עליו נכתב בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ו): וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה[...]וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק."   אך צבירת הכח תעתעה בו, הוא סובר כי הוא יכול למלא את תפקיד הכהנים בבית המקדש ולהקריב במקומם. ממשיך לספר לנו סופר דברי הימים:"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו... וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ".

היהירות, אם כך, היא אם כל חטאת. היא זו שמולידה את כל שבעת החטאים שמונה התלמוד בציטוט ממסכת ערכין. כשאני חושב או חושבת שמשום שאני יהודי / מוסלמי / גבר / אשה / אשכנזי / תימני / מבוגר או צעיר – מסיבות אלו או מאלף ואחת סיבות אחרות – אני חושב שדמי שווה יותר, אדום יותר ודם האחר, זה שאיננו אני – מותר. ואז אני מתיר את לשוני, אני מתיר שפיכות דמים, מתיר גזל , אני חושב שמותר לי להיכנס ולהצית מקום תפילה רפורמי, מותר לי להיכנס ולטבוח במתפללים מוסלמים- כי הרי הקורבן שלי הוא לא אדם שלם, הוא איננו אדם אמיתי – כמוני. היהירות היא היא זו שאנו צריכים לשים לב אליה.

נחזור לעניין הכהן. האם יש לכהן יכולות על-אנושיות כלשהן אותן ירש מאהרון ולכן מופקדת בידו חובת הראייה? מובן שלא.

מפליא הנביא מלאכי לתאר מיהו כהן "אמיתי" כחלק מהביקורת אותה הוא מטיח בעמיתיו הכהנים: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:  כִּי מַלְאַךְ יְהוָה-צְבָאוֹת, הוּא." (מלאכי ב')     הכהן הוא הוא המופקד לראות את העוולות, את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית שלנו, רק,  ואך ורק אם הוא בעצמו חי ומתנהג באופן מוסרי. ולא פחות חשוב מכך – לא שוכח שהוא רק מלאך – כלומר רק שליח ה'. כוחו לא נובע מעצמו, אלא משליחותו. הוא שליח ציבור.              

כולנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כולנו מוטלת השליחות הזו. על כולנו מוטלת החובה לפקוח עיננו, לראות, לראות ושוב לראות. גם אם המראות קשים, לא נעימים, גורמים לנו לרצות לעצום את עיננו, להסב את מבטנו למראה מרגיע מנחם. שליחותינו כבני אדם וכיהודים היא לראות. לראות ולחשוף.

מי יתן ואנחנו ושליחי הציבור שלנו נלך בשלום ובמישור, נשיב רבים מעוון, נשמור דעת ונבקש תורה, שתורת אמת תהיה בפינו ועוולה לא תמצא על שפתותינו ובעיקר בעיקר נזכור להיות כמה שיותר בענווה. נזכור תמיד שאנחנו רק שליחים, מתווכים, פרשנים של התורה. איננו אלוהים בעצמנו.

שתהיה לנו חגיגה דמוקרטית של ממש, חודש טוב ושבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן

 

נעזרתי במאמרו של הרב שבתי סבתו "עיני הכהן" מתוך "ותשאני רוח", ע"מ 81-89


דבר תורה לפרשת שמיני תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לפרשת שמיני, תשע"ט

פרשת שמיני נפתחת באירוע החגיגי של חנוכת המשכן, השקתם החגיגית של אהרון ובניו ככהנים. ואז קורה האסון הנורא – בניו של אהרון, נדב ואביהוא: " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה." אינספור דרשות נכתבו על האש הזרה, על העונש הבלתי נתפס, על תגובתו של אהרון. דמות אחת, משמעותית, נשכחה – הן מהטקסט התנכ"י והן מהדרשות - אמם של הבנים – אלישבע בת עמינדב, אשת אהרון.

היעדר קולה מתמלא באמצעותם של מדרשים. נביא כאן שניים מהם.

הראשון הוא מדרש על שיר השירים, על הפסוק שאנו מקפידים לשיר כל קבלת שבת: "מי זאת עולה מן המדבר? [כתמרות עשן]" – מדובר באלישבע בת עמינדב. אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד: ראתה יְבָמָהּ מלך (=משה) ואחִיהָ נשיא (=נחשון) ובעלה כהן גדול (=אהרון), ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן". (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג סימן ז)

השמחה האדירה של הרעיה והאם הרואה חמש שמחות ביום אחד, הגאווה שממלאת את ליבה העולה על גדותיו, נהפכת באחת לאבל כבד.

מדרש בעל מסר דומה, עושה קישור מפתיע בין אלישבע ובין רות:

"ויהי ביתך כבית פרץ" (רות ד יב) – לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא. "ויקח בועז את רות" – אמרו: אותו הלילה שבא עליה מת. (מדרש זוטא – רות (בובר) פרשה ד סימן יב)

כדי להבין את הנאמר, נעזר באילן היוחסין הבא: 

 

יהודה

תמר

 

פרץ

 

 

 

 

חצרון

 

 

 

 

רם

 

 

 

 

עמינדב

 

 

 

 

 

 

       
   
 

 


אהרון

אלישבע

 

נדב

 

 

אביהוא

 

 

אלעזר

 

 

איתמר

 

נחשון

 

 

 

 

 

שלמון

 

 

 

 

בועז

 

רות

 

 

עובד

 

 

 

 

 

ישי

 

 

 

 

דוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שושלת הכהונה, כמו גם שושלת המלוכה שניהם מקורם בשבט יהודה. בשתי השושלות נמסכו מידות שוות של שמחה ואבל – כמקרה של בני אלישבע בפרשה שלנו, וכמקרה של רות. המדרש הזה טוען כי ביום בו התעבר עובד, נפטר בועז – כך שגם שמחתה של רות נמהלה בעצב. ואולי מכאן הברכה של הזקנים לבועז: "ויהי ביתך כבית פרץ"  – מדוע מוזכר דווקא בית פרץ? (ולא נאמר שבט יהודה, למשל?) – אולי כי גם השמחה שבהולדתו של פרץ היתה מהולה בעצב ובאבל על מות שני בני יהודה לפניו – ער ואונן.  המדרשים נותנים מקום של כבוד לשני ההורים. לא רק השתיקה הרועמת של "וידום אהרון" אלא גם השמחה האדירה של אלישבע התנדפה השמימה כתמרות עשן.

המדרשים מנכיחים את שני החלקים הבלתי נפרדים של המציאות האנושית - החיים והמוות, הטוב והרע. את הפסוק הבא מישעיהו אנחנו אומרים בברכת "יוצר אור" בכל שחרית[1]:"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה ז). הרע, כמו גם הטוב, הוא חלק מהמורכבות. מי ייתן וניטיב להתמודד עם שניהם.      

שתהיה לנו שבת שלום!


הרב אלונה ניר קרן 

 



[1] הנוסח הרפורמי שינה את הנוסח המסורתי ל: יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל".


דבר תורה לפורים

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

כתבה : מיכל קן תור

להיות מלכה, זה לא כזה פצצה

את לא יכולה לבוא איך שאת רוצה. או אפילו לבושה... גם על הכתר הייתי מוכנה לוותר, לא היה צריך הרבה יותר מ-ושתי, מה דעתך? לפנות מקום? להתחלק בארמון, תחשבי על זה בהגיון ...

להגנתם הם אומרים שהעבדתי יהודיות. ערומות, בשבת. נו כבר אפשר לחשוב.. ממילא יש המון בהרמון זה לא שהן כל היום "נחות" הן "נערות עובדות"... אני לא המצאתי את הגלגל,

מה נראה לכם שזה שעומד בראש, זה שהחליף אותי באסתר לא יודע להסתדר? כן, כן , תאמין, גם את אסתר הוא הביא בתור שפחת מין , עובדת זרה, וגם היא ידעה שלהיות מלכה של ממלכה זה לא כזה פצצה..

נלקחתי נמסרתי , קולחתי הושריתי בבשמים ותפנוקים, שמן ה...ושמן המור, אני כבר לא יכולה לזכור כי אחרי חצי שנה, כשהם אמרו שאני כבר מוכנה למסירה ותורי מגיע כבר לא נשאר לי עור להזיע ...

וזה די הפתיע,

שהערב עבר בקלות ותכלס אם הוא לא היה מתאהב לא היה קורה כל השברון לב של ה"כאשר אבדתי אבדתי" ומי יודע אם לעת כזאת למלכות הגעתי, ועוד היתה לי ברירה

כי אתם מבינים להיות מלכה של מגילה זה לא כזה פצצה..

הבנתי את זה רק אחרי התליה... של בעלי והילדים, סופו של דבר כל דאלים גבר .. מה בסך הכל חטאתי? בבעלי תמכתי, הוא שוב בא הביתה עצבני מההוא היהודי, אז חצי בקטע של להתלוצץ, הצעתי עץ..

זה לא שרציתי להגיע לשלטון , זה הוא אשם, המן הרשע , אני ידעתי שלהיות מלכה של הפיכה זה לא כזה פצצה...

אני רואה אותם כל יום, מתאפרות מתלבשות, יוצאות להפסקת פרסומות מתעשיית המכירות של מזגנים וסרטים על הוונדר וומן שהן יכלו להיות אם רק לא היו דורשים אותן תקועות קפואות בלי היכולת להביע דעה, לקחת עמדה, בלי הזכות לדבר להתבטא להגיד על משהו שהוא שווה, גם אם הוא נוצרי, או ערבי או (טפו) סמולני - תהיי יפה ותשתקי. ואז הן מבינות, שגם בישראל של היום אין הרבה מקום לטעויות, כי אם את בצד הלא נכון של המפה

להיות מלכה של המקרא זה לא כזה פצצה

אז סליחה שאין לי משהו אופטימי לסיום, בעצם מה חידשתי פה ? כלום...

אבל די נמאס לי למתן ולהיות עדינה, להגיד הכל בטון הנכון כי האמת צריכה להאמר, גם אם זה כואב לצד האחר וביננו, בשורה התחתונה

גם להיות נחמדה זה לא כזה פצצה


דבר תורה לפרשת ויקרא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם(ויקרא א א-ב(

השבוע אנחנו מתחילים את הספר השלישי, ספר ויקרא. רובו של הספר מפרט את עבודת הכהנים בבית המקדש, שהיא ברובה הקרבת הקורבנות. כבר מהפסוק השני, זהו הנושא.

מעניין לשים לב כי לשון המקרא משתמשת במילה "אדם". מיד עולה השאלה – מדוע דווקא המילה אדם ולא המילה איש, הנפוצה יותר בהוראות מסוג זה.

כמובן שגם חז"ל ניסו לענות לשאלה זו. אחד מהם, ר' ברכיה, אומר כך: "אמר לו הקב"ה לאדם זה: אדם, יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים. אף אתה לא תקריב מן הגזילות ולא מן החמסים. אם עשית כן: "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס" (תהלים ס"ט פסוק ל"ב).

הפתיחה של כל תורת הקורבנות מחזירה אותנו לימים הראשונים של האנושות. היא מזכירה לנו כי חלק מאופינו האנושי מתבטא ביכולתנו לבחור בין טוב ורע ומכאן באפשרות של כולנו לחטוא. החטא האנושי הראשון, שם בגן עדן, היה לקחת מן האסור. הפשע שנוסף עליו היה הניסיון לברוח מחלקו בחטא.

תורת הקורבנות אומרת שמותר לנו לעשות טעויות, אך חשוב יותר לא לנסות לכפר ולתקן  על –ידי הוספת חטא על פשע (מן הגזילות והחמסים).

חז"ל בחרו להפטרה של השבוע את הנאום הזה של הנביא ישעיהו, הסייפא של הציטוט הזה מסביר היטב מדוע: "לא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ.  אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי..." (ישעיהו מ"ג).

הקורבנות אינם באים במקום התנהגות מוסרית. הם אינם יכולים לכפר עליהם אך הם כלי שמאפשר לנו להתעכב על טעויות שעשינו ולהודות עליהן בפומבי. ההתעכבות וההודאה לעיני קהל רב הן חלק מההתרעה והסיכוי שתקרה חזרה על הטעות.

השבת הזו היא גם שבת "זכור". השבת שלפני פורים. שבת בה אנו מצווים לזכור את עמלק. מדוע דווקא את התנהגותו של זה? הרי העמלק איננו העם היחיד שנלחם בנו. עמלק נזכר לרע, היות והוא היה "חכם על חלשים":  זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

עמלק בחר לתקוף דווקא את החלשים שנותרו מאחור. אפילו למלחמה יש כללי מוסר. גם במצב כל-כך קיצוני ואלים יש לנו את הבחירה להיות מוסריים. לא מושלמים. אלא בעלי מצפון ומוסר.

צו זכירת העמלק, דווקא בפורים, היא לחזור לצלם האדם בנו – לגרעין המוסרי האלוהי שבתוך כל אחד מאיתנו.

המשך הפסוק מתהילים שהדרשן ר' ברכיה השתמש בו למעלה, אומר:" רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ;    דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים, וִיחִי לְבַבְכֶם.  כִּי-שֹׁמֵעַ אֶל-אֶבְיוֹנִים יְהוָה".

אלוהים, קול המצפון, תובעת מאיתנו ענווה - כי היא שומעת אל אביונים.

מאחלת שלבבנו יתמלא בחיים, בשמחה ובענווה,

שבת שלום ופורים שמח!


הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה לפרשת פקודי

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לפרשת פקודי, תשע"ט

"אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל-פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:"

 

אז ראשית – כמובן שלא הייתי יכולה לדרוש על שום פסוק אחר מפרשת השבוע שלנו מאחר ושמו של איתמר מוזכר כאן. זה המקום להזמין את כולכם לחגוג עמנו בקבלת השבת הקרובה את הולדתו של איתמר בננו. (ראו פרטים בעדכן)

 

ועכשיו ברצינות – הסיבה שבחרתי בפסוק זה, היא דווקא תחילת הפסוק –

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל-פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 

 

שמות רבה נ"א א-ב – "אלה פקודי המשכן" – כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח כ) – זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: "אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משניים".והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו! … אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה".  "אשר פקד משה" לא כתוב כאן,  אלא: "אשר פקד על פי משה" – ע"י משה, "ביד איתמר בן אהרן הכהן". 

אפילו משה איננו אמין מספיק כדי להיות גזבר יחיד. כמו בכל עמותה, כאשר מדובר בכספי ציבור – צריך שתי חתימות – תמיד צריכה להיות עין נוספת. וכאן העין הנוספת היא עינו של איתמר.

לאחר שמסתיימת עבודת המשכן שמומנה כולה מכספי ציבור, משה נותן דין וחשבון לציבור כשהוא מפרט בפירוט רב – 'לאן הלך הכסף'.

המדרש מספר לנו, שאפילו משה נחשד במעילה -

שמות רבה "א ו':  אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה: "אלה פקודי המשכן" – כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבעה מאות וחמישה ושבעים שקל, מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה, אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור: משה נטלן! מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? ע"י שישב ופייסן. הוי: "אלה פקודי המשכן".

ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז), ולמה אמר להם משה: "בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם"? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה כצאת משה אל האהל … והביטו אחרי משה" (שמות לג ח). ומה היו אומרים? … ר' חמא אמר: היו אומרים: ראה עורף של בנו של עמרם! וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!9 כששמע משה כך, א"ל משה: חייכם! נגמר המשכן, אתן לכם חשבון. כשנגמרה מלאכתו אמר להם: בואו ונעשה חשבון. הוי: "אלה פקודי המשכן".10

 

מנהיגי הציבור, בבואם להשתמש בכספי ציבור (ואכן הם חייבים לעשות כן, מתוקף תפקידם) – ראוי שינקטו משנה זהירות.

ואולי ראוי גם שיקראו שוב את הציטוט המפורסם הבא:

 ירושלמי יומא פרק א הלכה א: " … מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כוכבים ומזלות ומגלי עריות ושופכין דמים. אבל בשני מכירין אנו אותם, שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים". 

בימים בהם ראש ממשלה מכהן חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. בימים טרם בחירות – חשוב שנזכר כי הבית חרב לא רק בשל שנאת חינם, אלא גם בשל אהבת הממון. ולמה הכוונה - כאשר הכסף הופך למטרה בפני עצמו, כאשר המנהיגים שלנו שוכחים כי הכסף (או הכח או עצם השלטון) אינם המטרה אלא אך ורק האמצעי כדי לממש חזון – כאשר זה קורה - משהו רקוב מאוד בממלכת דנמרק...או בממלכת ישראל.

בסוף פרשתינו, הוא גם סיומו של ספר שמות נאמר: " וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

כבוד ה' יכול למלא את המשכן רק כאשר הוא נקי משחיתות. מי יתן ונדע לנקות ולהיות נקיי כפיים.    חזק חזק ונתחזק!


הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת תרומה תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

עברנו את מעמד הר סיני, קיבלנו את עשרת הדברות ועכשיו – לציווי על בניית המשכן ובמרכזו הארון:

(ט"ז )וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ:

 (כא) וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ:

 

הארון בפרשתנו נקרא – ארון העֵדוּת וגם ארון הברית.

מהי העדות והברית אשר בארון?

רש"י מפרש כך: " העדות - התורה שהיא לעדות ביני וביניכם, שצויתי אתכם מצות הכתובות בה:

כלומר: בארון היה מונח ספר התורה השלם.

הרשב"ם חולק על רש"י: "את העדות" - הלוחות, שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל, ולכך נקראו לוחות הברית".

כך סובר גם אבן עזרא – "ונתת הלוחות הם העדות, כאילו הם כמו שטר כתובה, והם לוחות הברית."

הראב"ע מוסיף פה מוטיב מעניין – העדות – היא כשטר כתובה. כלומר הארון מכיל את שטר הכתובה בברית שנכרתה בין עם ישראל לאלהיו. ובמילים עממיות יותר – זו הכתובה של החתונה ביננו לבין השם...

הדימוי של לוחות הברית או ספר התורה ככתובה המעידה והמכתיבה את היחסים שבין 'בני הזוג' - הקב"ה ועם ישראל, נמצאת במרכז התיקון של חג השבועות. אך היות ואנחנו רק באדר א' ניקח כיוון מעט שונה.

אם בעדוּת עסקינן, מיד עולה במחשבה הדיבר התשיעי  - לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ' י"ג). לעיתים שוגים ומפרשים דיבר זה כאיסור על שקר. אך העיקר כאן היא העדות.

 

העדות היא לב לבה של מערכת משפט תקינה. בבסיסה האמון שניתן בבני אדם כי לא ישקרו. נדמה לי שזהו גם הבסיס הראשוני של כל מערכת יחסים בין אדם לחברו. אם לא נוכל לתת אמון זה בזה לא נוכל להתחבר, לפעול יחד, לכרות בריתות, להתאהב. ומכאן החשיבות הרבה של היות העדות עדות אמת.

העדות מונכחת בכל יום ויום, פעמיים – בעת קריאת ה"שמע". הן בכתיב התורה והן בסידור, אנחנו יכולים לראות שהע' והד' של השמע מודגשות וגדולות ויוצרות את המסגרת של העדות:

"בקריאת שמע יש רמ"ה (245) תיבות (כלומר מילים) וכדי להשלים רמ"ח (248)כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת וחוזר ואומר בקול רם: ה' אלהיכם אמת. (שולחן ערוך, אורח חיים ס"א) והרמ"א מוסיף שם: "ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של שליח ציבור ג' תיבות אלו. ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח צבור אין איסור בדבר".

כלומר העדות, קריאת השמע,  ניתנת על-ידי הגוף כולו, על ידי כל אחד ואחד מרמ"ח איבריו של אדם. וכדי להשלים ל248 – עלינו לסמוך על שליח הציבור שיוביל אותנו לשם. אם נחזור לפרשת תרומה (וגם לפרשה שאחריה) נראה כי בניית המשכן בכלל והארון בפרט מפורטת לפריטי פריטים, כהמחשה ל"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

ריבוי האיברים מחייב שתוף פעולה, מחייב כריתת ברית בין חלקים שונים, ובעיקר בעיקר מחייב שיחה בין החלקים המבוססת על אמון. זו היא תמצית העדוּת.                                   

מי ייתן ונהיה עדים נאמנים, שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת משפטים תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

פרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים, כשמה כן-היא – רשימה ארוכה של משפטים, כלומר חוקים,  רובם עוסקים בהתוויית ההתנהגות מוסרית שבין אדם לחברו.

אך בסופה של הפרשה מופיע תיאור מדהים של מראה האלוהים.

הפרשנים נחלקים האם הסצינה הבאה היתה לפני מעמד הר סיני או אחריו, אך גם אם נתעלם מהשאלה של מתי, הרי כדאי להתעכב על כך שכאשר אנחנו מדברים על מתן תורה והכרה של עם ישראל באל אחד, בא הפסוק הבא ואומר בפשט המקרא – כי משה ופמלייתו ראו את אלוהי ישראל:

"וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (שמות כ"ד ט'י')

ספורנו, פרשן המקרא שחי במאות ה-15 וה-16באיטליה כותב כך בביאורו לתורה:" כמעשה לבנת הספיר: "עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם. כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות והוא עצם הנפש האנושית השכלית הנעדרת מכל מדע … וכעצם השמים לטוהר: וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל …".

ספורנו שם לב לכ' הדימוי. הדימויים פה מנסים לתאר לנו משהו שאיננו עצם, אלא הוא רוח טהורה בלבד, נפש. פירוש מתבקש לעם שעוזב את האלילות מאחוריו ופונה לאלוהות מופשטת.

לאורך הדורות, פרשנים שמו לב כי זו איננה הפעם היחידה שמשתמשים באבן הספיר כדי לתאר את מראה האלוהים. יחזקאל בפתח נבואתו, גם הוא משתמש באותה אבן ספיר: "וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. (יחזקאל א' כ"ו)

מהי אותה אבן ספיר? כאן מגיע מדרש נפלא של ר' עקיבא:

"אמר רבי עקיבא: עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל, שנאמר ”תוכן לבנים תתנו”, והמצריים לא היו נותנין להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר, ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים, והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט. ורחל בת בתו של מתושלח הייתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הוולד ממעיה, ונתערב עם המלבן והייתה צועקת על בנה, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן, ונתנו למטה מרגליו של הקב”ה. הוא שנאמר ”ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”, פירוש: לבנה שנעשית משפיר היולדת.

ואותה הניח תחת רגליו להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל, ובעוונותינו שרבו כשנחרב בית המקדש, השליכו לארץ, שנאמר ”השליך משמים ארץ תפארת ישראל”, דהיינו הלבנה שהיה רואה בה תמיד ומזכיר השעבוד ומרחם ישראל.

[חזקוני והדר זקנים שם, תורה שלמה שמות כד]

לבנת השפיר הפכה ללבנת הספיר.

בראשית השבוע ציינו את יום השואה הבינלאומי. התיאור מהמדרש מזכיר לנו זוועות שהתרחשו לעמנו אך לפני עשורים אחדים. ולא רק את הזוועות, אלא אולי גם את מה אלהים בעצמו שם למרגלותיו כדי להזכיר לעצמו.

ומה התזכורת?  "להזכיר השעבוד ולרחם על ישראל".

כשעלו משה, אהרון, בני אהרון והזקנים – הם ראו בעיניהם את אותה לבנה. זו שהזכירה להם ימי עבדותם שלהם. היא היא שמונחת למרגלות כסא הכבוד. והיא תזכורת לא לנקמה, לא לרדות באחר – אלא תזכורת תמידית לנהוג גם על-פי מידה של חסד ורחמים.

ואולי זה גם המסר של כל פרשת משפטים – אם אלוהים עצמו צריך תזכורת לא לנהוג אך ורק על-פי מידת הדין, אלא גם ואולי בעיקר במידת החסד והרחמים.

כך גם אנחנו – בניו ובנותיו, העשויים חומר אנושי, אך נוצרנו בצלם אלוהים.

 

שתהיה לנו שבת שלום! 

 

נ.ב. הנה דוגמא קטנה למידת חסד בין כתלי בית המשפט וקרתה לאחרונה בירושלים בכתבה כאן (ותודה למיכל ס. שהפנתנה את תשומת ליבי):"מפעל ההרשעות נעצר לרגע קט", הארץ 30.1.2019

https://www.haaretz.co.il/opinions/1.6895017?utm_source=App_Share&utm_medium=Whatsapp&utm_campaign=Share&fbclid=IwAR3eodAYhI7b8pHG60zrd0QgkbGr838HSV5OFbW8uA8xL4QrNEgiqI2lB68