פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת נשא ב' סיון תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת נשא ב' סיון תשע"א

(שבת דרך ארץ ושבת כלה)

" וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". בפסוקים אלה של הנביא הושע כרכו בני ובת המצווה של סדנת בר/בת המצווה שלנו שלוש כריכות סביב האצבע האמצעית כסיום להנחת תפילין בבוקר שאנו קוראים לו "תפילת תפילין וארוחת בקר", שחל אתמול, כאן, ב-7 בבוקר.

זהו בוקר שבו מכינים הבנים והבנות ארוחת בוקר עבור הוריהם. אנו מניחים יחד תפילין, מתפללים תפילת שחרית, מברכים: הורים את הנערים והנערות והצעירים את הוריהם; אוכלים יחד ממעשה ידי הצעירים ויוצאים ללימודים ועבודה. זהו בוקר מרגש. הוא מקרב בין הנוער למקום בין בני הנוער והוריהם ובעקר בין הקהל המשפחתי הזה לקהילה. מילות האירושין של הנביא הושע מתאימות לבוקר שכזה.

לעיתים נדירות מזמנת לי דרשת השבת אפשרות לחלוק אתכם מחוויותי כרב הקהילה. שבת זו, שבת פרשת נשא, השבת שלפני חג השבועות יש לה פנים אחדות המאפשרות זאת: ראשונה היא נקראת "שבת כלה" משום המשלתו של מעמד מתן תורה לחגיגת כלולות בין עם ישראל והקב"ה. בעדות ספרד נהוג בשבת זו לקרוא כתובה מיוחדת לחג השבועות. אקרא לכם לשם הדגמה שורות אחדות:

"ירד דודי לגנו לערוגת בשמו. להתעלס עם בת נדיבו ולפרש עליה סכת שלומו. בין שמחת אילת אהבים שם מסיבו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו, רעיתי יונתי בואי אתי לדביר ואולם, כי למענך אעזוב כל וארשתיך לי לעולם."

בכתובה זו כמו בכתובות רבות הנחתמות בימים אלו, ימי רצון שרבים מתחתנים בהם, אין שוויון בין שני בני הזוג. הדוד/ החתן הוא הכונס את כלתו אל החופה, הוא המתחייב כלפיה במלים (הנאמרות בארמית) "ואני אוקיר ואזון ואפרנס אותך" והכלה עונה: הן. כך זה כמובן גם בכתובה הספרדית לחג השבועות.

ביום ה' שעבר, ערב ר"ח סיון קראתי בקול כתובה שונה לחלוטין כתובה שוויונית ויצירתית שכתבו שני בני זוג שכל אחד מהם קידש את בן/בת זוגו. החתן במקרה היה הנער הראשון שעלה לתורה בקהילת מבשרת ציון ושמו אמיר רוקמן בנם של חברי הקהילה הותיקים חיים ואווה רוקמן.

ירדן, בת זוגו של אמיר לא תקרא לו "בעלי" מושג המבטא בעלות עליונות ושליטה אלא "אישי", מושג המבטא שותפות והדדיות בין איש לאישה. ירדן למדה מושג זה מהנביא הושע, נביא שחתר לתיקון במערכת היחסים בין אלהים וישראל אותה תאר כמו נביאים רבים אחרים כמערכת יחסים בין בעל ואשתו. ביום התיקון קורא הושע " וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי". כותבת על כך חברתי תמר דובדבני "תיקון כזה של המערכת הזוגית, בין במישור האישי (הושע ואשתו) ובין במישור הדתי (אלהים וישראל) מובילים ע"פ הושע לתקון עולם במשמעות קוסמית כמעט: וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. (הושע ב, 19-20)

כאשר ייעלם  מושג הבעלות מן השפה, ייעלם עמו אי השוויון בעולם כולו" (במאמר: בין בעלות לאישות - בדרך לתיקון עולם). שבת כלה מקבלת משמעות כלל עולמית רחבה.

בנוסף, שבת זו נקראת "דרך ארץ" בקהילות תל"ם וכוונתה לפרויקטים שלנו העוסקים באחריות חברתית, בפרויקטים המקדימים דרך ארץ לתורה, בבחינת אורחות חיינו כקודמות לדתיותנו. אבל, כמה נחמד: המושג "דרך ארץ" משמעו גם שפה נקיה ליחסי אישות. בעוד ימים ספורים נקרא כאן את מגילת רות ונעמוד על מערכת היחסים בינה לבין בועז. בועז קנה את רות בפני הזקנים והפך בעלה, בועלה וגם גואלה של הנערה המואביה העניה. אולם דמותה של רות היא דמות של נערה חכמה, עושה חסד, נערה שאינה מסתפקת בליקוט שבולים לאחר הקוצרים אלא זו נערה אסרטיבית הקושרת גורלה באומץ ובנחישות עם עם חדש ואלהים חדשים, עמה של חמותה, ואלהי אישה.

דבריה של רות לנעמי: " עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, 16) מהדהדים את דברי אלהים בפי הנביא הושע "וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי." (הושע ב, 25)

שבת כלה, שבת דרך ארץ מחברת אפוא אהבות של מעלה עם אהבות של מטה ומכינה אותנו לקראת החג הקרב ובא עלינו ביום ד' הקרוב. נקשיב לכתובה ישנה ונאתגר עצמנו בכתובה חדשה.

וזו לשון סיום הישנה: "ונשבע החתן לקיים כל דבר וקנה קנינים, והעיד את השמים ואת הארץ עדים נאמנים ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל ישמח החתן עם כלה ותשמח כלה בבעל נעוריה וכל התנאים הללו שרירים וקיימים לעד ולעולמי עולמים."

=-=-=-=-=-=

 


פרשת במדבר - רעיה לוי-גודמן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

לכבוד שבת פרשת במדבר,

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מהרב מיה, שנועד לברך אותי על שלקחתי על עצמי תפקיד חדש במערכת החינוך. קיבלתי ברכתה מצורפת לבקשה לעמוד כאן היום בקרבכם, בתוך הקהילה בה בחרנו אישי וילדיי לקחת חלק. בתוך הבית בו זכינו לעלות עם שניים מבנינו לתורה. תודה על הזכות.

פרשת במדבר, היא פרשה מורכבת , תכניה אינם פשוטים, אני בחרתי לקחת ממנה את החלק שמתאים לי , לערכיי ולשלב שבו אני נמצאת עם עצמי , עם סביבתי ובהקשר לתפקידי החדש. מצאתי את עצמי לאחרונה מבורכת ומברכת, מודה ומאחלת, ואחי הצעיר כבר התלונן שאני שוזרת בדבריי יותר מידי "דברי תורה...", אז אתחיל ברשותכם בחלק הכי רחוק ממני, בחלק שקרוב דב ולילדיי – תחום המתמטיקה . ידוע לכולנו שפסוקי התורה מכילים מאות רבות של מילים אשר הוראתן היא מספר, והן באות לציין תאריך, גיל, מספר קורבנות, מספר אנשים בשבט או בקבוצה, מנייה של פעולות, דיברות ועוד.

מכל חמשת חומשי התורה חומש במדבר מכיל את המספר המגוון והרחב ביותר של מספרים, כל המספרים הראשוניים המרכיבים את כל מאות המספרים המופיעים בתורה, מורכבים מ-40 מספרים ראשוניים בלבד, כזכור בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. בני ישראל יצאו למסע , שנועד לקדם אותם אל ארץ ישראל אבל נועד בראש ובראשונה לקרב אותם אל עצמם, אל הערכים והדיברות אשר הפכו אותם לעם, לחברה.

כל אחד מאתנו נמצא במסע שלו, מסע החיים, המסע שאני בחרתי ללכת בו הוא לא רק המסע שלי, הוא מסע משותף, הוא מסע של ביחד! הוא מסע של רבים וטובים, בו לכל המאמינים בצדקת הדרך, לכל האנשים הנחושים שבליבם אהבה ויכולת נתינה, מקצועיות ויושרה יש מקום ויש חלק.

המסע הזה הוא המסע של כולנו , לא רק של המורים והמטפלים במערכת החינוך והבריאות, לא רק של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, הוא מסע של קהילה הוא מסע של חברה, מסע של קבלה, אחריות ופתיחות, מסע שיש בו בחירה וחירות ובעיקר עשייה מרובה...

המסע שעשו בני ישראל במדבר דומה למסע של החינוך המיוחד. יציאת מצרים הציעה לעם ישראל את ההזדמנות לנער דפוסי חשיבה, להתנער משגרת המעשים, לבחון מחדש את ההרגלים ואת המקומות בהם הפכנו, בלי משים למשועבדים, המסע המחודש הזה, בעת הזאת מזמן לכל אחד מאיתנו את ההזדמנות לנעול מחדש את נעלי ההליכה ולצאת למסע... לבחון את עצמו, את סביבתו ולשאול את עצמו מה הוא עשה, מה הוא עוד לא עשה ומה הוא יכול עוד לעשות.

מעמד הר סיני , סימל את הבשלות של עם ישראל לבחור, גם לנו ניתנת הזכות לבחור , לבחור במחויבות. מחויבות שאנחנו מוכנים לקחת ולקבל על עצמנו למען עצמנו ולמען אלה השונים מאתנו, אלה שזקוקים ליותר, אלה שבמשך שנים רבות היו מחוץ לחברה, אלה שאת כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות נושאים על כתפיהם בנוסף לכל הקשיים ומכשולי החיים.



המסע שנועד להעביר את בני ישראל במדבר נועד לחזק את תחושת המסוגלות, המסוגלות והחירות לבחור כפי שנכתב מפי יהושע בן לוי במסכת אבות, פרק ו' משנה ב':

"והלוחות – מעשה אלוהים המה; והמכתב מכתב אלוהים הוא – חרות על הלוחות .."

אל תקרא חרות אלא חירות!

התורה, המכתב והלוחות אמנם מעמידים בפנינו אתגר ומחויבות , אך ברובד העמוק הם הביטוי המובהק להיותנו בני חורין המבקשים לחיות את חיינו מתוך בחירה, מתוך אחריות ומתוך ערבות הדדית.

בין פסח לחג השבועות אנו חוגגים בגאון את חג העצמאות, חג קיומה של המדינה שלנו,

לא בכדי כנראה התמקמה הקמת המדינה בין פסח לשבועות.

בין תחילתו של המסע ביציאת מצרים ועד לעצמאותנו כעם במדינתו, נוצרה הברית, הברית של עם ישראל , עם תורתו, עם ארצו עם מולדתו.

כאן, בימים אלה, שבין פסח לשבועות, אנחנו יכולים לקחת חלק, אנחנו יכולים לעצב ולבנות את החברה שלנו, שתהיה חברה מקבלת , מאפשרת, מצמיחה.

יש הרואים במדבר ארץ קשה, יבשה, מסוכנת, אך יש במדבר גם דברים נפלאים, המדבר מזמן לנו מרחבים עצומים הוא מאפשר לנו ללכת עם האמת שלנו, רבים היוצאים אל המדבר כדי להתקרב אצל עצמם. מחפשים כיוון , משתוקקים למים זכים וטהורים.. ולהתחברות....

ילדי החינוך המיוחד, אנשים בוגרים עם מוגבלויות משתוקקים להתחברות, לקבלה להיות חלק.


רחל חלפי כתבה: לחבר למים..

רציתי לחבר למים

ולא עלה לי

רציתי לחבר מים למים

ולא ידעתי איזה הם

המים הראשונים

ניסיתי לחבר מים למים

ולא עמד בהם כוחי

ונתחברתי אליהם אני

וירדתי בהם

למצוא שם

את קצותיהם

***





ואני כאן, עומדת לפניכם ומבקשת להזכיר לכולנו :

בכל מדבר - אדם יש

ציה וישימון

אך יש בם גם מרחב,

בכל מדבר – אדם יש

ריק אך יש ראשית וטוהר,

בכל מדבר – אדם יש

סכנה ופחד, אך עמוק בפנים ישנו עולם שלם,

עם מחשבות ורגשות, עם תקוות ורצונות.

ואם רק נעז לפתוח ולהתקרב, נמצא

בכל מדבר אדם - עולם שלם.

אם רק נשכיל להבין

נוכל לגעת ,

נוכל לרדת ולעלות.


לרדת לעלות (דוד אבידן)

להבין משמע לרדת לסוף-דבר

אבל מה לעשות , אם סוף הדבר נמצא למעלה?

אז להבין – משמע לטפס במעלות הדברים,

דרך שבעה רקיעים ולמעלה מהם,

ושם הדבר נמצא , ממתין בעטיפה זוהרת, לא ניגוע.

מה לעשות עם הדבר הבלתי ניגוע הזה?

איך לגעת ולא לגעת בהבנה?

זה כבר עניין של הבנה דקה, של צליל,

אבל גם של דממה דקה ויכולת-המתנה,

אבל גם ענין של כושר-זינוק ברגע הנכון.

להבין משמע להגיע, וזה כבר ענין של לוגיסטיקה

אבל להגיע אין משמע להבין , וזה כבר עניין מיסטי.

אז מה עושים עם זה?

קודם כל לא לרדת לסוף-דבר, אלא לעלות אליו.

ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו, אלא לגעת בעצמנו

למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה.

ואחר כך לא לסלוח לעצמנו על ההחטאה.


*******

מי יתן ולא נצטרך לסלוח לעצמנו על ההחטאה

ונדע לאפשר השתלבות אמיתית וכנה...

שבת שלום.

רעיה לוי-גודמן

חברת הקהילה

(מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך)

* * * * * * * * * * * * * * * *

 


פרשת בחוקותי תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת בחוקותי תשע"א

(בעקבות רשב"י ופרשנות בנימין לאו ולקראת ל"ג בעומר)

 

 

הפרשה המסיימת את ס' "ויקרא", פר' "בחוקותי" נקראת גם "פרשת התוכחה" על שום 30 פסוקי התוכחה / הקללה הנמצאים בה: אולם יש בה גם 10 פסוקי ברכה עצומה: ברכות שעוסקות בשפע כלכלי ובישיבת בטח על האדמה, ברכות לנצחון על אויבים ופריון לעם ישראל וכמובן ברכת שלום: " וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (ויקרא כו, ו)

מי כמונו, החיים באזור מסוכסך, מבינים את הברכה של לשכב לשלום ולעמוד לחיים בבקר (כבברכת "השכיבנו"). בעבר הרחוק חששו בני האדם מחיות בר רעות. היום החיתיות היא לא תמיד בתחום בעלי החיים המהלכים עלארבע. כשאנו מבקשים לשכב בשלום החיות האורבות לנו הן מאד אנושיות. הברכה על השבתת המזיקים למיניהם (חיות ואנשים) נראית כחזון עתידני שבו יגור זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ. על הפער בין ההבטחה והמציאות עמדו כבר קדמונינו. מעניינת מחלוקת של חכמי דור אושא (אמצע מאה שניה לספירה) בפרוש על הברכה על השבתת החיה הרעה מן הארץ:

"ר' יהודה אומר: מעבירם מן העולם.

ר' שמעון (בר יוחאי) אומר: משביתן שלא יזוקו" (ספרא בחוקותי א, פ"ה).

ר' יהודה רוצה שהרוע יסתלק מן העולם ואילו ר' שמעון רוצה בהיפוך הרוע לטוב. רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי) מעונין בתיקון בחיים!

אפשר לומר שר' יהודה דורש פשוטו של מקרא ואילו רשב"י מבקש עולם אידילי אבל אני דווקא דורשת ההפך. רשב"י של המזיקים הוא רשב"י שיצא מן המערה בפעם השניה. אסביר למה אני מכוונת.

אנו בערבו של ל"ג בעומר, יום ההילולה של רשב"י. רשב"י הוא דמות רבת פנים, איש מעלה וכוונה ואיש שלמד לקח עצום . הסיפור העקרי / המכונן שנקשר בדמותו של רשב"י הוא סיפור התחבאותו עם בנו אלעזר מפני הרומאים בתוך מערה במשך 13 שנה. הסיפור התגלגל אלינו במסורות שונות (5) שהקו המשותף לכולן הוא התבדלות רשב"י מן העולם וצלילתו העמוקה בעולם התורה. המסורת הבבלית מתארת את הכניסה למערה כהתפשטות מלאה מכל החומר אל עולם הרוח: "הלכו והסתתרו במערה. התרחש להם נס, נברא להם חרוב ומעין מים. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו, בזמן תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים ואח"כ היו חוזרים ופושטים בגדיהם כדי שלא יתבלו. ישבו שתים עשרה שנה במערה." (שבת לג ע"א - לד)

הסיפור מרומם את רשב"י ובנו אלעזר למדרגה של מלאכים האוכלים מידו של ה' או בלשונו של רשב"י (בבלי ברכות, לה): "זכו - מלאכתם נעשית ע"י אחרים".

רשב"י ובנו היושבים במערה מתנתקים לחלוטין מעולם הריאליה. הדבר היחיד שמחזיק אותם בקשר לעולם הריאלי הוא התפילה. בהתפללם הם לובשים את הבגדים, בגדים מעשה ידי אדם ומתחברים אל הגוף. התפילה בעולמו של רשב"י עומדת בדרגה נמוכה מן התורה כי התפילה עוסקת בצרכי האדם: פרנסה, בריאות, וכיוצ"ב, הדבקות האמיתית לדידם היא בלימוד התורה. שם יש התפשטות הגוף מוחלטת. לאחר 12 שנים בהם נשרפו רשב"י ובנו בלהט הלימוד יוצאים האב ובנו מהמערה והפער בין חיי המעלה והאש בתוך המערה וחיי הריאליה בחוץ גורמים למפגש אסוני: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם (לימוד התורה) ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

בת הקול המיצגת את האל אינה מקבלת את עולם המערה, עולם שכולו רוח ולימוד כעולם אידיאלי. לקב"ה יש חלק בשני העולמות: עולם של מעלה ועולם של מטה. רשב"י ובנו נאלצו להכנס למערה לשנת חניכה נוספת (13 סה"כ כמניין שנות בר מצווה) כדי שיוכלו לצאת ולקבל את העולם הגשמי כחלק אינטגרלי מעולמו של בורא עולם, כדי שיבינו שהעולם מכיל בתוכו טוב וגם רע.

מכאן שפירושו של רשב"י על ברכת השלום בפרשתינו נכתב ודאי לאחר צאתו מן המערה. להבנתו "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ" משמעו - משביתן שלא יזיקו - לא מעבירן מן העולם.

מענין שהפער בין מסרים אלו לדמותו של רשב"י בימינו הוא פער עצום. דורות מאוחרים יחסו לרשב"י את כתיבת ס' הזהר (בסיס הקבלה) ועמסו עליו עולמות עליונים. נשכחה לחלוטין שנת החניכה ה-13 שלימדה את רשב"י ובנו אלעזר כי יש ברכה בזריעה ונטיעה וקצירה בנוסח " וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע". המונים עולים למירון בתקווה לגעת במסתורין ובחיי המעלה. המדורות הרבות הסובבות את מקומו במירון מבקשות להמשיך את האור שפרץ מן המערה אך זה אינו עולמה של ההלכה. ההלכה ביקשה לשמר את האש שלא תשרוף, ההלכה ראתה ערך בחיי שעה. התורה מאחלת לנו בפרשת "בחוקותי" שנעבוד קשה, נחרוש ונזרע ונקצור ונראה ברכה בעמלנו.

הרב בנימין לאו כותב בפרשנותו היפה על רשב"י: המערה מקסימה ומאירה אך היא אינה מחוז חפצו של האדם: "השמים - שמים לה' והארץ נתן לבני האדם" ( תהילים קטו,16).

 

שבת שלום

---------


פרשת בהר תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

 

פרשת בהר תשע"א

(על חיי אדם באור דיני שמיטה ויובל ובעקבות התאונה המחרידה של משפ' שוורץ מאילת)

 

 

" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר...  כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה" (ויקרא, כה א-ו).

דיני שמיטה (ובהמשך יובל) אומר הכתוב: נועדו לכם בני ישראל .שבת הארץ ושבת ה' היא שבתכם שלכם.

הסיבה העקרית להלכות שביעית ויובל אינה אגררית. זו אינה האדמה הזקוקה להחלפת כח, הסיבה העקרית גם אינה סוציאלית למשל דאגה לנחלות השבטים. לא עניני כלכלה וחברה עומדים לפני בורא עולם אלא יחס האדם לעולם שנברא ע"י הקב"ה ובעיקר יחסו של האדם לאיכות חייו, שמירתו על צלם אלהים, על מימד הקדושה בחיים.

 

מסיבה זו מדובר בשביתת הארץ במונחי שבת שבתון - מונח המיוחד ליום הכיפורים ולשבת בראשית.

מסיבה זו מסיימת פרשת "בהר" באיסור עבודה זרה "לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָכִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם . אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּאֲנִי, יְהוָה." (כו, א-ב).

מה ענין עבודת אלילים להלכות שביעית ויובל, הפרשה הרי לא עסקה כלל בדיני עבודה זרה? אין זאת כי אם לומר לנו שעבירה על המצוות המרכזיות בפרשה - כמוה כעבודת אלילים - אחת משלוש העבירות החמורות ביותר ביהדות שעליהן נאמר יהרג - ובל יעבור.

מסיבה זו עומדים כל הדינים המרכזיים בפרשה תחת הצווי של יראת ה' "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (כה, יז)

" וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב ... אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (כה לה-לח)

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ... לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ" (שם לט - מד) ובסוף הפרשה: "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִםאֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (שם נה).

מהי יראת אלהים זו הנקשרת כאן בקריאת שחרור לכל רכוש (אדמה, חובות כספיים) ובעקר דרור לנפש האדם?

במונחי הפרשה משמעות המודעות ל"אני ה'" היא:

  1. הכרה שהארץ שייכת לה'

  2. הכרה שבני האדם שייכים לה'

  3. איסור עבדות מכל סוג, איסור השתעבדות לאדמה, לרכוש, למעמד.

 

האדם "הקטן" שקנה לו חלקת אדמה או עבד (היום היינו אומרים עובד/ת משק בית) עלול לחשוב: "זה שלי", בכספי רכשתי, זכותי לעשות בשלי כרצוני.

כשהרכושנות חוגגת - נשכח כבוד האדם. העבד (=האיש שעובד עבורך) הופך רכוש. צלם אלוה שבו נשכח.

באים פסוקי הפרשה ומזכירים לאדם: אתה אינך בעלי הארץ ואתה אינך בעלי העבד "-לִי( לה') הארץ", "עֲבָדַי הֵם"! כי עבד ה' - הוא לבדו חופשי (כפי שנכריז בעוד דקות אחדות בספירת העומר).

האדם אינו אלא גר ותושב בעולמו של הבורא. ישנו בעולם דבר מה קבוע הרבה מעבר לנו, זה האלהי - הקדוש. הארץ הינה חלק ממנו וכך גם האדם והחי כולו וכשהאדם חי מתוך תודעה שאין הוא אלא גר, אורח בתוך עולמו של אלהים תודעתו מתרחבת ותחום חייו נפתח ממנו והלאה מול האלהי והמקודש בעולם.

וכשתחום חייו נפתח אל האלהי והוא מכיר בעבדותו לבורא - הוא שומר על חייו מכל משמר כי הם ניתנו לו כפיקדון.

"משפחת שוורץ מאילת נמחקה אתמול ברגע אחד, כשמכוניתה התרסקה לתוך אוטובוס שנסע ממול בכביש הערבה. רק עפרי בת השנה וחצי הובהלה בחיים לבית החולים וכל הלילה נאבקו הרופאים על חייה"(ציטוט מעיתון ידיעות אחרונות) ובצד הידיעה הזאת בעתון תמונה של בני המשפחה מחייכים ומאושרים בפורים האחרון ובצד התמונה של הסב ההרוג שלמה. - כמה דם על כביש הערבה, כמה צלם אלהים שנשפך לשווא.

אני רוצה לחקוק את התמונות המזויעות האלו על לוח הזכרון האישי שלי. אני רוצה שהן תזכרנה לי כל בוקר צהרים וערב את חובתי לקדושת החיים ושמירתם. אני רוצה שהן תאפשרנה לי להמנע מללחוץ על דוושת הגז, אני מקווה שהן תאפשרנה לי לא להגיב כשנהג מאחורי צופר כי אני נוסעת באיטיות רבה מדי לדידו.

אני נושאת תפילה שכך יקרה לרבים כמותי.

מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנים האחרונות בישראל נמצא בירידה. אם ב-1992 היו 625 הרוגים וב-1997 627, ב-2007 ירד המספר ל-428 וב-2010 ל-394 (אין עדיין נתונים ל-2011).

"יראת אלהים" מלמדת אותנו שכל אחד מ-394 אלה הוא עולם שלם. הוא אובדן של כל הכישרונות שיכלו להתפתח, הוא אובדן של כל דורות ההמשך, הוא אובדן ניצוץ אלהים שהיה בכל אחד מההרוגים.

אסיים בשיר שכתב חיים חפר בשם "מרכבות המוות" (תת כותר: תספור את החבר'ה)

תספור את החברה. כמעט כל המחזור הלך 
ליאור נירדם על ההגה, ועל האקליפטוס הגדול נמרח
אהוד חזר מן הפאב אחרי שתי בירות ולא לקח את הסיבוב
וצחי וטלי איתו- הוא לא יראה אותם שוב.


יובל טס לבאר- שבע על 140, נסיעה באמת פראית,
ביקש סיגריה, הפנה את הראש ונכנס לתוך משאית.
את ורד ורוני מצאו בתהום, בכביש בין דימונה לאילת
ואבא שלו בכה על הקבר: "התחננתי שיסע לאט ".


הג'ינג'י יצא מהחתונה של אחיו וחצה את הקו הלבן
הטרמפיסט שאיתו נפצע קשה, והוא עצמו לא יהיה כבר חתן.
אפי גנב בחצות רמזור אדום ופגע בטנדר ראש בראש.
כל המכונית הפכה אדום מרוסק- המושב, ההגה והפגוש.


מי עוד ? נשארו אודי ושאול : שאול כנראה יחלים
ואודי גמר את ה-B.M.W ועכשיו הוא על כיסא גלגלים.
ורחלי רחלי היפה הזאת עם החיוך הפנטסטי,
שברי זכוכית - וצלקת במצח, ולא עוזר שום ניתוח פלסטי.


ואילנית ואודי וג'ודי נשארו, ונשארנו אני ואתה
ופעם אחת כבר ניצלנו כשהסובארו שלנו סטתה.
ואל תגיד לי : די ! עזוב. ואל תאמר לי מהנושא הזה לרדת.
ואני אומר לך: אנחנו מתים מוות חנטריש, לא למען אידיאל, לא למען המולדת
מוות של שוויץ מול חוק שמופר תוך כדי דהירה
מוות ללא טעם, מוות אפסי בשניה אחת מהירה.


אז נשארנו אנחנו, תספור חצי המחזור כבר איננו
ורק מרכבות המוות הארורות עדיין נושאות את שנינו...

===================

 


פרשת אחרי מות תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת אחרי מות תשע"א

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּוַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא טז 1-2)

הפתיחתא של פרשת "אחרי מות" מציבה בראש הפרשה את הפרדוקסים שילוו אותה לאורכה

הפרשה פותחת במוות - מות שני בני אהרון אבל חותרת לחיים - הוראה לאהרון לא לבוא בכל עת אל הקדש כדי שלא ימות, כדי שיחיה.

הפרשה פותחת גם במסר של קירבה וריחוק. על בני אהרון נאמר כי מתו "בקרבתם" לפני ה'. המונח "בקרבתם" מעיד שהם היו במהלך הקרבת קרבנות ככתוב בפר' שמיני " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה ". הקרבת הקרבנות, מלאכתם העיקרית של הכהנים בימי המשכן והמקדש, היתה מלאכה שנועדה לקרב את בני ישראל, תורמי הקרבנות, אל אלהים. אבל כבר בפרשת שמיני רומז הכתוב כי נדב ואביהוא נהגו קירבה יתרה, עשו את "אשר לא צוה אותם" ולכן האש שהם העלו בקודש הפכה "אש זרה", וכבר בפר' שמיני שם אנו מבינים שהגבול בין קרוב לרחוק בין רצוי לנדחה הוא גבול דק ומסוכן וקל לחצותו.

פרשנים שואלים בצדק מה ראה הכתוב לשוב ולספר לנו בפרשת "אחרי מות" על מות שני בני אהרון הרי הסיפור סופר לנו במלואו בפרשת "שמיני"? פרשנים נותנים לזה הסברים שונים. הרמב"ן טוען כי אהרון היה אונן (התקופה שבין המוות לקבורה) כשמשה נצטווה להזהירו מפני התקרבות יתרה לקודש ולפי הכתוב במסכת שבת "אין רוח הקודש שורה מתוך עצבות" ולכן אהרון חשוף ועלול להתקרב במקום להתרחק. פסוק הפתיחה מזכיר לאהרון את חולשתו אך גם מזהירו.

אפשר לתת הסבר נוסף לפתיחה בפרדוכסים: מוות - חיים, ריחוק - קירבה. וההסבר נעוץ במבנה הפרשה ותכניה.

מיד לאחר האזהרה לכהן הגדול "אַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" באות ההנחיות כיצד עליו לבוא אל הקודש. אלה הן ההנחיות לעבודת כהן גדול ביום הכיפורים היום היחיד בשנה בו נכנס כהן גדול אל הקודש (קודש הקדשים).

ושוב פרדוקס - ביום הקדוש בשנה יכנס כהן גדול לקודש בבגדי בד פשוטים. לכהן הגדול שמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שהם מדים מפוארים שיש בהם זהב ותכלת וארגמן לכבוד ולתפארת, אך בהיכנסו אל קודש הקודשים הוא לובש רק את ארבעת הבגדים הבסיסיים: כותונת בד, מכנסי בד, אבנט בד ומצנפת בד שהם בצבע לבן והם מכסים את ערוות הגוף בלבד. המדרש אומר שאין קטגור נעשה סניגור ולכן אין כהן גדול נכנס בבגדים שבהם זהב כי לא יוכל להזכיר לקב"ה את חטא העגל ובו זמנית לסנגר על בנ"י.

אין ספק שגם אל תוך קודש הקודשים נכנסים הפרדוכסים שדיברנו בהם, ובעקר צמד החיים והמוות. הכהן מקריב קרבנות ומתוודה עבור עצמו ומשפחתו, עבור כל הכהנים ועבור כל העם. עשייתו בקודש תסייע לכפר על חטאי העם ולשמר את חייו שהרי זהו היום שבו נדונים בני האדם לחיים או למוות.

היראה והפחד שנילוו ליום זה כולו ובעקר לעבודת הכהן הגדול בקודש מתוארים היטב במשנה יומא ונשתזרו גם בטקס עבודת כ"ג שאנו קוראים ביום הכיפורים במוסף. בעבר עמדו בנ"י סביב המשכן או המקדש וחיכו בכליון עיניים ולבבות רוטטים לראות את העשן מיתמר מקודש הקודשים לסמל כי הקרבנות פעלו. הכהן הונחה לא להתעכב במלאכתו ובתפילתו כדי שלא להבעית את ישראל.

אפשר לאמר כי עיסוקו של כ"ג בקודש היתה בשלב הלומינלי ( המעברי ) בקודש כאילו הילך הכהן בין חיים ומוות והעשן המיתמר סימל כי נרצה הקרבן וכך סימן חיים ותקוה ושנה חדשה.

בזה לא מסתיימים הפרדוכסים של "אחרי מות". עיקר הפרשה כאמור עוסק ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית יום הכיפורים והנה דיני יום זה מוקפים משני צדדיהם בנושאים שענינם היפוכו של הקודש.

מחד - המוות שדיברנו בו, מות שני בני אהרון.

מאידך - דיני עריות: כל סוגי היחסים המיניים האסורים בתוך המשפחה.

חכמי המסורה שחילקו את התנ"ך לפרקים ולפסוקים יכלו בהחלט לסיים את פרשת "אחרי מות" אחרי דיני יום הכיפורים אך הם לא עשו זאת, להפך הם הכלילו את דיני עריות וקבעו כי אלו יקראו בקול ביום הכיפורים.

דיני עריות נוגעים באותו קו שבר: בין טומאה לטהרה, בין מוות לחיים בין ריחוק לקירבה (אפשר לומר אפילו לקרבת יתר, לאש זרה). פותח אותם משה בדברי אלהים "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

דווקא דיני עריות מכינים אותנו לפרשה הבאה פרשת קדושים. זה נשמע פרדוכס לוגי אבל באמת זהו מיסרה העמוק של תורתנו: אין טהרה / קדושה שלמה הגבול בין קודש לחול, טמא וטהור, קרוב ורחוק - כפסע :הם קיימים רוב הזמן תוך השלמה..

החמץ והמצה של הפסח מדגימים אותו מסר בדיוק: אין זה מקרי שהם כמעט זהים גם באותיותיהם. בשניהם האותיות מ וצ וההפרש בין ה-הא לחית (מצה / חמצ) הוא קוצו של יוד (ה). הקרבה הגרפית מעידה על הזהות התכנית. החמץ והמצה עשויים מאותם החומרים: קמח ומים. ההבדל היחיד - משך זמן הכנתם

הפכים משלימים מצויים גם במסרים אחרים של החג. על צלחת הסדר נחים זה לצד זה המרור והמצה. הראשון סמל לשעבוד ולמרורים השניה סמל לחרות. כשאנו מגביהים את מרכיבי צלחת הסדר אנו מכסים את המצות בשעה שאנו מתייחסים למרור, אך מגלין אותן כשאנו מדברים בשבח החרות ומצביעים על כרפס או מצה.

השלמה נוספת היא בין הלאומי לפרטי: החג הוא חג לאומי אך חלק נכבד מהמצוות מדברות בלשון הפרט: "כי ישאלך בנך מחר לאמור" "והגדת לבנך ביום היום לאמור" "זכור כי יצאת ממצרים", "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ליל הסדר כולו מגלם מחד לימוד / עיון / זכרון / נשמה – זהו עיסוקינו בהגדה ובמענים שאנו נותנים לבנינו ובנותינו ,אבל ליל הסדר הוא משתה דרמטי, מלא הפתעות ובעקר ארוחה דשנה ושתיית ארבע כוסות והריהו כולו ענינים גשמיים.

העיון הזה בהפכים המשלימים יכול להתאים לכל אחד מחגי ישראל כי הוא נוגע במהות העמוקה של המגע בין חיים ומוות בין ריחוק וקירבה ובין טומאה וטהרה. אין משמעות לאחד בלא השני ובחיים רגעים רבים, כולל רגעי חג מכילים מניצוצי האחד ומניצוצי השני.

 

בברכת חג פסח מלא הפכים משלימים.

---------


דרשה לשבת חול המועד פסח תשע"א- מורית בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב פסח , דרשה

rbeeri

שבת שלום, מועדים לשמחה, וברוכים הבאים.

בחג החירות, שהוא חג עתיר יציאה מהשגרה – כינוסים משפחתיים גדולים מרגשים ולעתים מאתגרים, חופשה ממושכת עם הילדים בבית ובטבע, והתמודדות עם פירורי המצות -   נעים לראות שאנשים בוחרים לבוא להשתתף בקבלת שבת במשפחה המורחבת שלנו בקהילת מבשרת ציון.

" עת הזמיר הגיע: קול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח"

דווקא בחג זה שנקשר לראשית העם, ליציאת מצרים, לראשית השנה, להנפת העומר, לכל כך הרבה תכנים מורכבים ורבדים – דווקא בחג זה נקראת מגילת שיר השירים,   טקסט שלכאורה הוא אל-זמני,   ואינו מספר על אירוע היסטורי, על נביאים, מנהיגים, חוקים וציוויים- אלא הוא שורת פיוטים  מלאים תאורים נפלאים ועסיסיים של טבע, רגש, אהבה, ציפיה והמיה. 

מדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר בתנ"ך, ששמו הולך לפניו גם אצל הרחוקים מאד מהדת וממקורותינו, שירה שהשפיעה רבות על הספרות העברית והעולמית – מגתה ושלונסקי ועד ימינו.

המגילה נקראת בשבת בחול המועד פסח – יש אומרים משום ריבוי תיאורי האביב והפריחה בה "הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ"    ויש מפני אזכור יציאת מצרים "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט).

שיר השירים היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שבחטיבת ה"כתובים" בתנ"ך. בפשט, זוהי סדרה  של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. אך במסורת חז"ל  שירים אלה מתפרשים באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. וכתב רש"י: "שיר השירים כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל".

המסורת רואה במגילה יצירה אחידה שחיבר שלמה המלך (עם משלי וקוהלת) (לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא פותחת ב"שיר השירים אשר לשלמה"..)

כאלגוריה מורכבת מתפרשת המגילה מוצגת כתאור מקביל לשאר ספרי התנ"ך, ופרשנים רבים השוו פסוק פסוק לאירועים היסטוריים ספציפים מתולדות עם ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מסופרת אפוא במקרא פעמיים. פעם אחת, בספרי הכתובים השונים, מתוארים המאורעות במבט נבואי פנימי, והם מסופרים על ציר היסטורי ובתיאורים ריאליים של המציאות. פעם שניה, בשיר השירים, מתוארת ההיסטוריה כולה - יציאת מצרים כקריאת הדוד "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", בניין בית המקדש כ"יום חתונתו וכיום שמחת לבו", הצהרת כורש כדפיקת הדוד על דלתה של הרעיה ועוד ועוד .

הפרשנות ההיסטורית של הפסוקים  לא הסתיימה עם חתימת התנ"ך.  ייחוס תאורי שיר השירים לאירועים מכוננים היסטורים לא חדל עד היום. מעניינת במיוחד קריאתו המפורסמת של הרב סולובייצ'יק, שהושמעה בנאום שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב"ישיבה-יוניברסיטי", שלפיה "קול דודי דופק" מתייחס להצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל.

לעומת הפרשנות המסורתית, חוקרי המקרא הנוקטים בשיטת ביקורת המקרא סבורים כי המגילה נערכה מאות שנים לאחר תקופת שלמה, וכי אין מדובר ביצירה אחת אחידה, אלא באנתולוגיה של שירי אהבה קצרים שאין קשר ביניהם, שכנראה היו שירי חתונות בכפרים החקלאים של אבות אבותינו ואימות אימותינו.

דורות הגות יהודית דוחים את הפירוש הזה לחלוטין ורואים בו עיוורון קטנות וחילול הקודש -אך האמת היא שהדיון אינו חדש, ולא הופיע רק בימינו. הוויכוח על הכללתה של המגילה בתנ"ך  מתועד היטב במקורות. על העובדה שהשירים הושמעו שלא רק בין כתלי בתי מדרש ולימוד הגונים ניתן ללמוד מדבריו הרותחים של רבי עקיבא,  בתוספתא (סנהדרין יב) : "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".

(אגב, גבולות המותר בשימוש בשיר השירים מטרידה כנראה גם היום -  ומצאתי שו"ת שנשאל הרב יובל שרלו האם יש להנמיך את הרדיו כשעידן רייכל מושמע בשירו משיר השירים- משום שמדובר בחילול הקודש להשתמש ברמיזות של שיר אהבה גשמי  בציטוט משיר השירים. הרב שרלו, אגב,  ענה שאין טעם להנמיך את הקול במכשיר אך פסק שאין לרכוש את הדיסק, כדי שלא להיות שותף בחילול.... )

פירוש אחר, מטפיסי יותר,  אינו מתייחס רק לקשר בין עם ישראל לאלוהים אלא לשיר השירים כאל אלגוריה למחול הבלתי נגמר של הקשר בין השכל לנשמה, או בין האמת לחסד.

שיר השירים הינו כולו פיוט חושני לפתיחות לגריית כל החושים- " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ" ו"רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים", חוש הראייה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" חוש השמיעה: ה"יּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי" כל החסד והטוב הזה מעורר בנו, בבני האדם – אישית – את הערגה אל הזוגיות, רוחנית- את המשיכה לנעלה, אל ההסבר והנותן משמעות לכל היפי הזה, וחברתית- לאומית לגאולה – מדינית, חברתית, כל אחד כפי סדר החשיבות הפרטי שלו.

תהיה בחירתכם בפירוש כאשר תהיה (ואנו בחג החירות ולכן אתם בני חורין לבחור) -  בכל קריאה זהירה ניתן לגלות ששיר השירים אינו מפגש אלא ערגה מתמשכת  של השתוקקות שאינה מגיעה לכדי מימוש.  שני קצוות – גבר ואשה, גשמי ורוחני, אמת וחסד – שני ערכים הנסמכים ונמשכים  זה אל זה אך לעולם אינם מתאחרים באמת.

אך הפרשנים הלמדנים והחכמים לאורך הדורות מסכימים כולם – עוררות הנפש, החסד, האביב והפריחה- אין די בם. כל הגרייה והעוררות הזו אינה מספקת: אין היא אלא תהליך -  נפלא כשלעצמו-  שמטרתו לנסות ולהתרומם מעל לתחושות הפיסיות וליצוק בהן משמעות גדולה יותר.

מבחינתי במרכז שיר השירים,   עומד הפסוק הנפלא "אני ישנה וליבי ער". בין אם הישנה היא כל עדת ישראל, בין אם היא האחות הקטנה של השיר כפשוטו ובין אם הישנה היא בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

מי מאלו אינו  שרוי בנמנום וקהות חושים רוב הזמן?

כמה פעמים בחיינו הפרטיים אנחנו חולמים על שינוי, ממתינים בציפיה דרוכה לחלום שיתגשם – אך נשארים עם חלום מטושטש, בלי שנצליח להביאו למימוש בעירנות?

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

 ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם."

והנה לכם הטרגדיה שבפספוס – לשם מה פשטה האחות הקטנה והנאהבת בשיר את בגדיה ועל שום מה רחצה רגליה, אם לא כדי לכבד ולזמן את דודה – הגשמי או הוירטואלי- אלוהי – לקרב אליה ולהתמזג עמה לאחד. ואילו היא, בתרוצים קלושים, מתוך העדפת שיקול הרגע על המטרה הנכספת, נמנעת מהשלב הקריטי והפשוט- ואינה פותחת לו הדלת, ולמרות כל ההכנות לא מאפשרת לו לבוא אליה ממש.

רגע ההזדמנות חלף ועבר – והאחות בחדרה, נקיה ומוכנה- לבד מתגעגעת. גם אם תצא עכשיו לרחובות לחפש אותו, מלכלכת את רגליה וביגדה, מוכית על ישדי זרים שומרי החומות – ומאוחר מדי... " בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי."

קל לנו יותר להכנע למניעה הרגעית, להשלים עם מצב נתון, מלהביא לשינויו. כדורות של יהודים שחלמו על ציון ונותרו בגולה. כאוהבי הסביבה אשר אינם מסוגלים להתאמץ מספיק ולא להשתמש בשקיות פלסטיק מתכלות. כשוחרי בריאות הגונבים עוד סיגריה, כאוהבי הספר המתיישבים שוב מול הטלביזיה... "אני ישנה וליבי ער"!  כמה פעמים אנחנו נמצאים במצב של נים-לא נים, כשהשכל והנשמה, הרגש וההיגיון,  אינם פועלים יחד –  כשהלב, הנטייה, המשיכה האוטומטית, פועלים ומובילים אותנו בלי שהשכל הישר התבונה וההגיון יצטרפו אליהם וימתנו את דחפם?

 הנה – ניקינו את הבית לכבוד האביב. מירקנו את החמץ מבתינו, ניקינו את החמץ מנפשנו- את אותם הרהורים של טפל שמילאו את חדרי  נפשנו ביוהרה ואטימות: פתחנו את חלונותינו, צחצחנו את הווייתנו לקראת הפסח והאביב – ועכשיו מה ? מה עוצר מבעדנו למרות כל זאת לממש את השאיפות שלנו? להיות טובים יותר, לסור מרע?

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו בן המאה ה 18,  בספרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. נשלחות אלינו יום יום ורגע רגע הזדמנויות לפתוח את הדלת, לזמן את הרגש והשכל, את היין והינג, את הקדושה והחילוניות, לדור בכפיפה אחת. אנחנו עומדים באינסוף מצבים והתמודדויות בהם ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.

Carpe diem quam minimum credula postero  - נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד - אומר המשורר הורציוס בערך ב 40 לפני הספירה, ואילו הלל הזקן, בן זמנו, מסכים עמו במסכת אבות: " ואם לא עכשיו אימתי" (אבות, א,יד).

וברגע שחלפה ההזדמנות- נותרה רק הכמיהה...

"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ.  ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים."

עכשיו כבר הטיולים בהרים וההתענגות על מנעמי הטבע הפכו לתחליף לאהבה האמיתית, שלא מומשה בשל עכבות, בשל העדר מחויבות מספקת 

ג "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." היא לו והוא לה- אבל הוא- רועה, והיא- לא רואה....   

אם כל אחד מאיתנו  יצליח לפתוח דלת אחת, חלון אחד, ולהביא אביב לנפשו, ולקרב את עצמו לשאיפותיו, ולנצל את ההזדמנות הנפלאה של הפריחה והצמיחה, יתקיים בנו הכתוב "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם"

 

שבת שלום!


פרשת מצורע תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת מצורע תשע"א

 

 

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹרכְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת. וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר."(יד לג-לז)

הצרעת, שהיא המחלה העיקרית בה עוסקת הפרשה, אינה מחלה או נגע הפוגע רק בבני אדם, זהו נגע הפושה גם בבתים, בכלים ובבגדים. "וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַתבְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב, לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר; אוֹ בְעוֹר, אוֹ בְּכָל-מְלֶאכֶת עוֹר. וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם, בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ-בַשְּׁתִי אוֹ-בָעֵרֶב אוֹ בְכָל-כְּלִי-עוֹר--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְהָרְאָה, אֶת-הַכֹּהֵן. " (יג מז-מט).

בכל אחד מאלה: אנשים, בתים, כלים, בגדים נותנת התורה הוראות כיצד ניתן לטהרם מן הנגע. הנגועים הורחקו ובודדו. בבני האדם הוסיפו סממני אבלות כגון: פרימת בגדים, פריעת השער וכיסוי הפנים ולאחר תקופת ההרחקה היה הכהן עורך טקס טיהור תוך כדי הקרבת קרבנות מתאימים.

פרשות הנגעים תזריע ומצורע מעוררות כל שנה סימני תמיהה. כיצד זה ספר הכהנים (ויקרא), ספרם של המשרתים בקדש, של העלית הרוחנית של עם ישראל עוסק בפרוט רב כל כך בהפרשות הגוף ונגעיו?!

אחד המענים לכך:

במלה העברית "נגעים" יש רמיזה למשהו בלתי מוסרי / נגוע ברע.

"מצורע" דרשו חז"ל "מוציא רע"( מוציא שם רע לאחרים). ענש ההרחקה מהמחנה נתפס בעיניהם כ"מדה נגד מדה" מי "שהבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו" עונשו "אף הוא יבדל" (רש"י). את מנהגי האבלות פרש אבן עזרא: כדי "שיתאבל על רוע מעשיו. כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע". גישה זו עולה בקנה אחד עם מעשים שונים שנזכרו במקרא המלמדים שצרעת נתפסת כעונש על חטא, כך למשל כשהוציא משה את ידו מחיקו וגילה שהיא מצורעת כשלג כענש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו; וכך במעשה מרים אחותו שנצטרעה על שדיברה סרה במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח (במד', יב) וכך במעשה גיחזי, משרת הנביא אלישע שגבה כספים במרמה על טיפול החינם שנתן הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם, עבירה שבגינה נצטרע כשלג. (מל"ב, ה).

כל זה בעניני צרעת באנשים אבל מה לגבי כלים וקירות בתים? והארץ? דומה שהתפיסה דומה: הכלי מעיד על השמוש הבלתי מוסרי שנעשה בו והבית על אי מוסריות יושביו. מרתקת מכלם אזהרת הצרעת שעלולה לנגע את ארץ אחוזתם של בני ישראל. הארץ היא מטונימיה ליושבים עליה ופניה החיצוניות הן פני מעשי יושביה.

עדיין נשאלת השאלה: אם הנגעים הם מוסריים-פנימיים למה הקדישה תורת הכהנים מקום נרחב כל כך לתאור הזיבות וההפרשות והכתמים האדומים והירוקים?

בהקשר הרחב יותר של הפרשות "תזריע- מצורע" ו"אחרי מות- קדושים" אני רואה שיווי משקל נכון בין התבוננות בגוף הגשמי לבין המבט פנימה ששיאו בצו "קדושים תהיו" . הכהנים מלמדים אותנו להתבונן מהחוץ פנימה.

בכל פעם שאני שבה מחו"ל אני רואה את הארץ, את ביתי ואת הקהילה במבט מחודש. אני רואה דברים שהפסקתי לשים לב אליהם. בספרות קוראים לזה "הזרה" מבט מחודש העושה דאוטומטיזציה לדברים שאנו מפסיקים לראותם מרוב התרגלות אליהם.

כיון שאני מספרת בקורות חיי הקהילה והשגיה בהיותי בחו"ל הרי שבשובי מבט הפנים שלי הולך ומתחדד. על כן אנצל הערב את המבט הכהני פנימה (בלי לחפש שקערוריות אדומות וירקרקות). אנו נהנים מהמבנה של בית הכנסת מזה 5 שנים. בקשנו וקיבלנו אישור לנצל חלק נכבד מהקומה התחתונה לאגף הנער וחדרי לימוד נוספים. אבל במשך 4 שנים נאבק בנו נציג ש"ס במועצה כדי למנוע מאיתנו מימוש האישור. הוא ערער בועדה המקומית ואח"כ בועדה האזורית ובכל ערכאה (שבה מייצג אותנו בנאמנות ראויה להוקרה מיוחדת - ירון שביט) זכינו. אפשר להתחיל במלאכה.

התחלתי לגייס בחו"ל את התרומה הנדרשת להפיכת המרתף לאגף נוער משגשג. יש לנו כ-90 בני נוער גילאי כתות ג' - יב. מי שלא ראה את השכב"ג( שכבה בוגרת) בהכנות לפורימון ואחר כך מנהלים קרנבל פורימי מדהים- לא ראה שמחת נוער! יש לנו דור המשך נפלא. הם ראויים למקום משלהם בתוך הבית.

זה נפלא שחברינו בחו"ל מוכנים לסייע אבל כדי שהבית יהיה שלנו התרומה צריכה לבוא מבפנים. רבים מכם תורמים לקהילה מזמנכם, מרצכם וגם מכספכם. אחרים מתבוננים מהצד. זו העת רבותי וגבירותי לנקות הבתים ולהתבונן בבית המשותף שלנו בעיניים חדשות ולעשות להגדלתו והעצמתו. אם אנו רוצים להשפיע על החברה הישראלית אין לנו כלי נכון וטוב מהנוער שלנו. כשמאמינים בדרך - יש לתמוך בה. בני הנוער יסייעו בגיוס אך עקר המאמץ - עלינו.

שבת שלום

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-


על פרשת דרכים – דברים לשבת זכור- נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

השבת שלפנינו היא שבת עמוסה בתכנים ובתאריכים – היא שבת של מפגש, שלא לומר של התנגשות, בין שני לוחות שנה – לוח השנה היהודי ולוח השנה הלועזי-מערבי. אנחנו רגע לפני פורים – בשבת מיוחדת, המכונה "שבת זכור". בשבת זו אנו מפטירים מהתורה את הפסוקים מספר דברים העוסקים במצווה לזכור את עמלק ולמחות אותו.

 

השבת שלפנינו, היא גם השבת האחרונה לפני יום השוויון – התאריך שבו היום והלילה שווים באורכם. תופעה אסטרונומית זו היא שהובילה לציונו העולמי של ה21/3 כיום המאבק בגזענות, כמו גם הפגנה אלימה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה שהתרחשה בתאריך זה בשנת 1960. התנועה ליהדות מתקדמת מציינת יום זה בקהילותיה כחלק מהמחוייבות הדתית שלנו לכך ש"כל בני האדם נבראו בצלם".

 

אנחנו בחרנו למקם את חיינו בצומת שבין מודרנה למסורת. לעתים זו צומת עם תנועה דלילה, שניתן לחצותה בלא קושי – אנחנו מעשירים את הבנת המקרא שלנו באמצעות כלי המחקר הארכיאולוגי והביקורתי; אנחנו מרחיבים את חווית התפילה שלנו בניגונים חדשים ובשירה ישראלית; אנחנו מציינים את חגי ישראל כשאנו ישובים נשים וגברים יחדיו. אך ישנם רגעים, כמו השבת הזו, שבה ישנה התנגשות חזיתית בין שני נרטיבים, בין שני סולמות ערכים – היחס לעמלק מחד, והמאבק כנגד גזענות מאידך.

 

נושא זכירת עמלק איננו נושא שולי בתרבות היהודית. אנחנו נקרא מחר במפטיר את הפסוקים הבאים:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים כה יז-יט).

 

 

הרמב"ם מונה כאן שלוש מצוות: וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק... ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. – הלכות מלכים ומלחמות ה, ה

כבר אצל חז"ל אנו מוצאים מחלוקת, לא רק על היכולת המעשית לקיים את המצוה (שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות), אלא גם מחלוקת בשאלה העקרונית האם המצווה להשמיד את עמלק היתה מצווה לפרק זמן מסוים, או מצווה כללית לדורות, כלומר מצווה שחלה גם עלינו. במדרש תנחומא נאמר:"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - "ר' אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל. ר' יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אומר: מדורו של מרדכי ועד דורו של מלך המשיח".(תנחומא, פרשת כי תצא, סימן יא).

אין צורך להזכיר, כי בשנים האחרונות הולכים ורבים הקולות המזהים את עמלק עם אומה מסויימת – בעיקר עם הגרמנים ועם הפלשתינאים ומתייחסים לא רק לזכרון העבר, אלא גם לקריאה להשמידם ולאבדם.

 

על פי המסורת, מצוות זכירת ומחיית עמלק היא מצוות עשה, אך בעצם, מדוע נקבעה

הקריאה של פסוקים אלה דווקא לשבת זכור (שבעבר נקראה "שבת מחיית עמלק")? מה בין עמלק לפורים?

ראשית, חז"ל ראו בהמן האגגי בן לזרע עמלק. לפיכך, התיאור במגילה כיצד הוא, אשתו ובניו נתלים  על עץ מהווה דוגמא לסוגיית מחיית עמלק. אך מסתבר, שהקשר מורכב ומעניין יותר. כולנו מכירים את המנהג המשונה, להקים קול רעש נורא בצעקות וברעשנים כאשר מזכירים את שמו של המן בקריאת המגילה. ככל הנראה, מנהג זה התפתח ממנהג קדום יותר, בו הילדים היו כותבים על חלוקי נחל את שמו של המן, ומקישים בעת קריאת המגילה באבנים, בכדי למחוק את שמו – כלומר למחות את זכר עמלק (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

נשוב לרגע אל צומת הדרכים שלנו, המקבלת ביטוי מוחשי דווקא בשבת זו. מה אנחנו עושים עם המצווה לזכור ולמחות את עמלק. ניתן לפעול בכמה אופנים:

ראשית, ניתן להחליט כי אנו איננו קוראים חלק זה – לא במסגרת קריאת התורה הרגילה ולא במסגרת "שבת זכור". ניתן לקרוא לכך "צנזורה מטעמים ערכיים", אם תרצו. כך, לא נחשוף את עצמנו ואת ילדינו לתכנים קשים ואלימים של טראומת עבר ושל נקמה. אישית, אינני דוגלת בשיטה זו. מה הצעד הבא? לא נזכיר בהגדה את מכות מצרים משום שהן פגעו גם בחפים מפשע? אני חושבת שהעוצמה שלנו כיהודים ליברליים טמונה דווקא ביכולת להתמודד עם תכנים קשים וכואבים – הרי לא יעלה על הדעת שלא נעביר לילדינו את זכרון השואה משום שהוא כואב ועלול לעורר מחשבות של נקם ואלימות – אנו מחוייבים לשמר את זכרון העבר – את המאורעות הטובים והרעים, בכדי שנוכל לדעת מי אנחנו.  

אפשרות מקובלת נוספת היא לקרוא את הפסוקים, אך לתת להם פירוש אחר. כך למשל, ניתן לפרש את עמלק כ"עמלק שבלב", או "עמלק שבתוכנו". המדרש (בפסיקתא רב כהנא, פרשה ג' ובמקומות נוספים) קושר בין התנהגות לא מוסרית שלנו, של בני ישראל, לבין העונש האלוהי המגיע באמצעות עמלק. כשאנו "עיפים ולא יראי אלוהים", אז ורק אז יכול עמלק להתנכל לנו ולהרגנו. ואכן, פרשנים מודרניים שונים מתייחסים אל עמלק כאל קול הספק, המבטא אכזבה והרמת ידיים, מצב בו איננו מאמינים כי ביכולתנו לעמוד בקשיי המציאות.

זהו פתרון אלגנטי, ללא ספק. מי יתנגד למחוייבות שלנו לזכור את רגעי האכזבה והייאוש? אין פסול במצווה למחות רגעים אלה. אך נדמה לי, שיש כאן התחמקות. המסורת שלנו התייחסה אל עמלק כאל אב-הטיפוס של הרשע, של האכזר. כשאנו מצמצמים את ההתמודדות שלנו ל"עמלק שבלב" אנחנו מותירים בצד את המחוייבות לזכרון ההיסטורי. אנחנו גם לא מתמודדים עם הפירושים הפוליטיים והאלימים הניתנים למחיית עמלק, על ידי בני דורנו – ואיננו מציעים,לטעמי, אלטרנטיבה ערכית ברורה דיה.

פתרון אחר הוא לקרוא, ללמוד ולסרב– לקרוא את פרשת עמלק, ללמוד כי מדובר במצוות עשה של מחיית עמלק – ולהכריז בקול רם וברור – אנחנו יודעים את ההיסטוריה, אך אנו בוחרים שלא לספור מצוה זו במנין מצוות העשה. אנו נזכור את עמלק, אך נסרב לראות במחייתו מצווה שיש לקיימה. 

 

אינני יודעת מה הפתרון. עמדתי האישית היא מורכבת – אני מציעה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לזכור את השואה, אך להתמקד במעשה עצמו ולא במבצע. אני מוכנה ומזומנה לקיים כמצות עשה את המאבק הבלתי מתפשר במי שמזנב בחלשים ובמיואשים. במי שמתאכזר אל חסרי האונים – יהא מוצאו אשר יהא.

 

הלוואי ובחג הפורים הזה, כשאנו מרעישים ברעשנים ומוחים את זכר המן ועמלק – נמחה גם מלבנו ומנפשנו את השנאה והגזענות, ונפנה מקום למאבק על הצודק, על הראוי, על המוסרי.

 

שבת שלום.

 

 


פרשת הקורבנות – אל נא תסגור אותי בתוך לבי

נעמה דפני-קלן

 

השבוע אנחנו פותחים חומש חדש – ספר ויקרא. אין זה סוד, שבעיני רבים מבינינו, ויקרא הוא ספר לא פשוט, מורכב ומותיר תחושה של חוסר רלוונטיות, לפחות באותם קטעים נרחבים העוסקים בפולחן, בעבודת הכוהנים ובקורבנות. מה לנו ולהזאת דם על המזבח? מדוע שנקרא ונתעניין באילו קורבנות נוהגים להקריב ומתי? האם התעמקות בחוקי הצרעת והכשרות הן מפתח לחיים דתיים משמעותיים בתקופתנו?

 

ואכן – במרוצת הדורות אף היהדות המסורתית מצאה תחליפים לעבודת הקורבנות (אם כי המשיכה להתפלל לחידושם). כך, נתקנו התפילות כנגד הקורבנות, והתפתחה גישה הרואה במעשי החסד והצדקה תחליף להקרבת הקורבנות בבית המקדש.

 

באופן עקרוני, ליהדות הליברלית קשה במיוחד עם עבודת הקורבנות. הוצאנו את התפילות לחידוש עבודת הקורבנות מהסידור, החלפנו בקהילות רבות את קריאות התורה למועדים המתארות את עבודת הקורבנות, ובאופן כללי תפיסתנו את הקורבנות היא כשל הנביא הושע (,ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח".

אנו נוטים להתייחס אל הקורבנות כמבטאים שלב בעבודה הדתית של העם, וכמושפעים מעבודת הקורבנות של עמי האזור – שלב בו היינו זקוקים להמחשה של הקשר לאל, להיבטים המאגיים של הקורבנות – שלב פרימיטיבי שעבר עליו הכלח ואין לנו צורך בו עוד.

 

אך ניתן להתייחס אחרת אל פרטי הקורבנות והפולחן. ניתן לראות בעבודת הקורבנות דרך פעולה המבטאת רחשי לב וצרכים אנושיים. בדברי הערב, אבקש לבחון מהם התפקידים אותם ממלאים הקורבנות – והאם אכן הם כה זרים ורחוקים מחיינו שלנו.

 

פרשת השבוע שלנו עוסקת כולה בקרבנות, המתוארים מנקודת המבט של המקריב. הקרבן הראשון המתואר, הוא קורבן העולה. בקרבן זה, המקריב ממלא תפקיד פעיל ביותר בהכנת הקרבן, והכהן רק מבצע את ההקרבה עצמה על המזבח. כשהקורבן כולו נשרף, והאדם רואה את עשן הקורבן מתמר השמימה – הוא רואה באופן ויזואלי וממשי את תקוותיו וייחוליו עולים למרום. המנעד הגדול של בעלי החיים האפשריים לקרבן זה – מבקר ועד יונה מאפשר להנגיש את עבודת האל עבור כל אדם מישראל – עשיר ועני.

 

הקרבן הבא המוזכר – קורבן המנחה, הוא קורבן צמחוני, המכונה לעתים "קרבן העניים". זהו קרבן שנועד לשמר את מערכת היחסים עם אלוהים, ולוודא שכשהאדם יזדקק לעזרתו של האל – האל ייענה לפנייתו (Milgrom, p. 26). לעתים קרבן זה התלווה לקורבן העולה, ולעתים הוא היה קרבן בפני עצמו – שנועד בעיקר בכדי לאפשר לעניים ביותר להשתתף במלאכת הקרבנות.

קל לנו להזדהות עם הדאגה לעני, ואפילו עם הכמיהה האנושית להתקרב, לתת, להיות במגע עם הקודש, עם אלוהים. מצד שני, קל לנו לזלזל בהתניית תנאים עם אלוהים –אנו נוטים לחשוב על עצמנו כעל אנשים מפותחים יותר, שאינם מתנים תנאים בפני אלוהים.

אליזבת קיבלר-רוס, שחקרה את שלבי האבל בתרבות המערבית, מצאה שכחלק מהתהליך הטבעי של התמודדות עם בשורות קשות, אנשים רבים (גם כאלה שאינם מאמינים באלוהים) נוטים לנדור נדרים ולהציב תנאים: "אם הוא רק יבריא, אני מבטיחה ש....", "אם הפעם הזו אני חוזר בשלום, אני מבטיח שלעולם לא...". מסתבר שזוהי תגובה אנושית בסיסית למצבי חיים מאיימים, תגובה שאנו כיום מתעלים לעתים לתפילה, או להתחייבות לשנות משהו בהתנהגות שלנו, להפסיק לעשן, להתחיל להתנדב... מסתבר שאנחנו לא כל כך שונים ממקריבי הקרבנות. הצורך האנושי לעשות מעשה בכדי לקבל מענה אלוהי בעתות צרה כנראה לא פס מן העולם.

 

הסוג השלישי של הקרבנות, הוא זבח השלמים, אותו זובח אדם לאות תודה ושמחה על נס שנעשה לו. זהו קורבן שניתן לאחר נדר, או שמובא באופן ספונטני לאחר דבר טוב שהתרחש, או כהכרת תודה בעקבות סכנה גדולה שהאדם נחלץ ממנה. קורבן זה בא לתת כלי ביטוי ליכולת להכיר בטוב, בנס, בחסד שנעשה איתנו. זוהי הזמנה לעבודה דתית של שמחה ושל הכרת תודה, לתפיסת עולם שאינה רואה כמובן מאליו את כל הדברים הטובים המתרחשים, אלא זוכרת לעצור ולציין אותם.

 

לבסוף, מציגה הפרשה שלנו שני סוגי קורבנות הבאים בעקבות מעשה שאינו ראוי – החטאת והאשם. קורבן זה מורכב ומרתק – הוא מתייחס למעשי הפרט, כמו גם למעשי המנהיג. הוא מתייחס לחטאים בהם פעלנו לא כשורה, כמו גם למקרים בהם החטא שלנו מסתכם בהעלמת עין ובשתיקה אל מול מעשי אחרים. כאן, עבודת הקורבן באה למלא תפקיד כפול – מצד אחד, האדם לוקח אחריות ומצהיר כי הוא אכן חטא – גם אם רק בשוגג או בחוסר עשיה, ומהצד השני – האדם יכול להרגיש לאחר הקרבת הקורבן שהוא התנקה, שכופר לו, שנסלח עוונו. אני תוהה לעצמי, כמה פעמים הייתי רוצה להרגיש שכפרתי על מעשה רע שעשיתי, על אותם פעמים שבהם שתקתי אל מול אי צדק (מתוך פחד, עצלנות או אדישות). הרי אם פגעתי באדם – אוכל לבקש ממנו סליחה, אך חטא כללי – של אדישות והתעלמות? של מעשים מותרים אך לא ראויים? אני יכולה להבין את התפקיד שממלאים הקורבנות – תחושת הכפרה המוחלטת - לקיחת אחריות ולאחריה האפשרות לפתוח דף חדש ונקי.

 

למען הסר ספק, אינני מעוניינת כלל וכלל בחידוש עבודת הקורבנות. אינני מייחלת לבניית המקדש, והמגע הפיזי עם הדם והקרביים מעוררים בי שאט נפש ולא תחושת קדושה.

 

יחד עם זאת, נדמה לי שבבסיס עבודת הקורבנות עומדים צרכים אנושיים אוניברסאליים, גם אם הביטוי המעשי שניתן להם איננו הולם עוד את אורחות חיינו. כשאני חושבת על כך שהתפילות ומעשי החסד החליפו את הקורבנות, אני תוהה באיזו מידה הם אכן עשו זאת. האם אנחנו, בתפילתנו ובמעשינו, מצליחים להנגיש את עבודת האל באופן ממשי עבור כל יהודי – עשיר כעני? דובר עברית כעולה חדש? האם אנו מצליחים לבטא כראוי את ההזדקקות שלנו בעתות מצוקה למענה וסעד? האם אנו זוכרים להודות על החסדים והנסים הקטנים והגדולים? האם אנו לוקחים אחריות על חטאי המעשה כמו גם על חטאי השתיקה? האם כיחיד וכציבור אנו לוקחים חלק פעיל בתביעה למגע ולמערכת יחסים עם הקודש? האם, בדומה למערכת הקורבנות, אנו משכילים לתת מימד ציבורי-קהילתי לחוויות האנושיות השונות, או שאנו מותירים אותם בחדרי חדרים – חדרי הבית וחדרי הלב?

 

הלוואי שנצליח לראות בפרשות המורכבות והמאתגרות של ספר ויקרא לא רק תיאור מיושן וחסר רלוונטיות של פולחן פרימיטיבי, אלא הזמנה להסתכל על עצמנו – על התקוות, הייחולים והברכות. זו קריאה עבורנו לצאת מהאדישות – לקחת אחריות, לפעול בכדי להגיע אל הקודש, להודות על הרגעים הטובים ולייחל ולבקש ברגעי משבר. זו הזמנה לאפשר ביטוי במרחב הציבורי של רחשי לב, של קשיים ושל הכרת תודה.

אסיים בדברי המשורר טוביה ריבנר – אל נא תסגור אותי בתוך לבי, אני שולח יד....

 

שבת שלום.


עַל הַשְּׁחִיטָה/חיים נחמן ביאליק

 

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

 

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

 

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.