פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת שמות - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת שמות
(על שֵמות) הפטרה: ירמיהו א


תשע"א 2010


"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר."

כל איש מבני יעקב וספור חייו ושושלתו.

"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו
ואחד מה שקוראים לו בני אדם
ואחד מה שקונה הוא לעצמו.
טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו" (תנח' ויקהל).

והחכם באדם קוהלת קבע: "טוב שם משמן טוב".

שמו של אדם הפך ביהדות ממטונימיה למהותו, לאופיו ואף במדה מסוימת: ציון דרך לקורותיו ועתידו.

לכאורה נקראת פר' שמות ע"ש הפסוק הראשון בה " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" ושם זה ניתן לספר כולו אע"פ שהספר עוסק ביציאת מצרים (Exodus באנגלית עומד הרבה יותר על מהותו). אבל אם נעמיק חקור בפרשה, נראה שאין זה שם אקראי כלל ועיקר.
שמות רבים בפרשה זו וכל אחד וספורו.
שם ראשון בפרשה הוא שמו של עם ישראל - הראשון בהסטוריה המזהה כי לפניו לא עוד 12 שבטים אלא ישות מלוכדת הוא דווקא המלך הנכרי פרעה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ."
ומכאן ואילך אין אנו עוסקים עוד ב"ישראל" או "בני ישראל" אלא בעם בני-ישראל!
העם הזה שפרה ורבה במצרים והפך למצרים לאיום זוכה בפרשה למצילים/ מצילות מיוחדים ששמותיהם משתנים בשל מעשי ההצלה שהם עושים -
ראשונות - שתי המילדות העבריות אשר אינן נענות לצו המלך להרוג את "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד" אלא מחיות את הילדים.
שמותיהן - שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
במדרש שמו"ר נדרשו שמותיהן -
שפרה - שהיתה משפרת את התינוק כשהוא יוצא מלא דם,
פועה - שהיתה נופעת (מפעפעת) את התינוק כשהיו אומרים מת.
ד"א    שפרה - ששיפרה מעשיה לפני האלהים,
פועה - שהופיעה את ישראל לאלהים

שמותיהן ניתנו למילדות על שום כח החיות שבהן, שיפור חיים, פעפוע חיים ובלשון ימינו החייאה, ובכך שיפרו הופעתן בפני אלהים ואדם.

בת - פרעה, שותפה למילדות בכח החיות והחמלה שבה כשהיא מוצאת את התינוק העלום בתבה והוא בוכה "וַתַּחְמֹל עָלָיו -- וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" - החמלה שלא נמצאה באביה נמצאת בבת הצעירה הזו המצילה את הילד וקוראת שמו משה (הילד במצרית) ועפ"י המדרש בתוך הספור עצמו "כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב,י) .במדרש אמרו: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת - פרעה ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר." (שמו"ר א, כו)
בת - פרעה זכתה איפא במדרש גם היא לשם ראוי - בַּתיָה או בִּתיָה בת האל. רחמיה / חמלתה רוחה האנושית הפכו אותה בעיני חכמנו לבת האלהים (אע"פ שנכריה היתה).

משה הילד גדל ויוצא לעולם ומוצא עולם בלתי מוסרי:
איש מצרי מכה איש עברי,
אח"כ שני עברים נצים,
ולבסוף רועים נוקשים לא נותנים לרועות לשאוב מים.

בכל אחד מהמקרים מתערב משה, מתקן את המעוות, על כן המדרש קורא לו "גדול" כי הוא רואה את השינוי באפיו ולכן את הפסוק "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" הפכו חכמים ל- "וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה" כי מעשיו של האדם הם השם שהוא קונה לעצמו. והוא טוב מכל השמות שנותנים לו.
יכולתי להמשיך בשמות רבים בפרשה (צפורה, גרשם, יתרו אהיה אשר אהיה, ) אולם אני רוצה לספר היום בשמה של מדינתנו ובשם הקהילה שלנו.

שמה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית נפגע מאד בשנים האחרונות בקרב אחינו היושבים בגולה ובקרב שאינם בני-ברית על אחת כמה וכמה.
תורמות לכך הפגנות בגנות מכירת / השכרת דירות לערבים, בעד גרוש מסתננים ועובדים זרים. תורמות לכך כותרות בעתונים על הגזענות הפושה במחוזותינו. עד כמה עמוקה הפגיעה נבין רק בעוד שנים אחדות.
משום כך שמֵנו כקהילה מארחת ופותחת דלתי בתיה ולבותיה גם אם הוא טיפה בים היא טיפה מזהירה. יושבים בקרבנו חברים וחברות של שתי קהילות מחו"ל, האחת מנידהם מסצ'וסטס בראשות הרב ג'י פרלמן והשניה מווסטפילד ניו ג'רסי בראשות הרב דאג סאגל. רק אהבת ישראל עמוקה וציונות אמיתית מביאה כל כך הרבה יהודים הביתה למרות השם הרע היוצא לנו בגולה (שלושה אוטובוסים ממתינים בחוץ). היהודים הבאים אלינו קוראים את שמה הטוב של מדינת ישראל. אתם היושבים כאן יודעים שיש לנו מקור עצום לדאגה למה שקורה אצלנו אבל יש אלפי נקודות אור המהבהבות לסרוגין פעמים בעת שרפת ענק פעמים בעת מלחמה ופעמים בארוח של שבת לאחים ואחיות מחו"ל. אם מצרפים את כל נקודות האור רואים שיש לנו שם להתגאות בו. כדי להמחיש זאת לבשתי חולצה של קמץ, זקפתי ראשי ואני שולחת חיבוק לכל הנמצאים אורחים ומארחים כאחד.




פרשת ויחי תשע"א - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת ויחי תשע"א

(על ההשואה בין דוד ליוסף)

 

בפרשת השבוע "ויחי" והפטרתה שלוש צוואות של שלושה גבורים היורדים מן הבמה ההסטורית. בפרשה אלו הם יעקב ויוסף ובהפטרה המלך דוד.

הפרשה וגם ההפטרה ממוקדות בברכות / קללות של יעקב מחד ודוד מאידך. לשון הכתוב הדומה מרמזת לנו להשוות ביניהם:

" וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (בראשית מז, כט). ובלשון מאד דומה:

" וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר." (מל"א ב, א)

 

אולם אני רוצה הפעם לא לערוך השוואה בין יעקב לדוד אלא דווקא בין יוסף לדוד.

זקנתו של דוד אינה מכבדת את בחרותו . "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר. אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְו‍ֹתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה--לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה, שָׁם."

דברים אלו מחזקים את שלמה, היורש לעתיד, להמשיך במורשת אביו ולחזק את הקשר עם אלהים והעם.

אבל לאחר מילים ראויות אלה נכנס דוד לחשבונאות קטנונית עם האנשים שכהנו לצדו והופך בצוואתו את בנו לנוקם ונוטר.

 "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל."

דוד דורש המתתו של מי שהיה מן הנאמנים לו ביותר, לחם את מלחמותיו של דוד וכבש את כבושיו כולל כיבוש ירושלים והיה איש אירגון מעולה בשעת שלום. "יואב ביסס מעמדו בחצר דוד במסירותו למלך, באומץ לבו, בידיעתו העמוקה את נפשו של האדם, בגמישות דיבורו הנמלץ, באכזריות שהיה מסלק בה מדרכו כל מתחרה" (מהאנצ' המק' ערך יואב).

אולם יואב עשה גם דברים שהיו למורת רוחו של מלכו כגון רצח אבנר ימים מועטים לאחר שכרת אבנר ברית עם דוד, רצח עמשא אבל בעיקר הרג אבשלום בנו האהוב של דוד בניגוד להוראתו המפורשת של דוד.

דוד זוכר לו ליואב בסוף ימיו רק את חריגותיו ודורש ביצר נקמנות להמיתו. שלמה יבצע פקודה זו בעוד יואב אוחז בקרנות המזבח והדם הנשפך ילכלך את בית דוד ומורשתו. אני מזכירה שזה מלך שלא הורשה לבנות את בית המקדש כי מלאו ידיו דמים.

אבל דוד אינו מסתפק בסגירת חשבון עם יואב שר צבאו לשעבר. "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ:  כִּי-כֵן, קָרְבוּ אֵלַי, בְּבָרְחִי, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר, אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל." (מל"א ב, ז-ט)

דוד מבקש כאן נקמה על מעשה מעברו הרחוק בעת ברחו מפני שאול ושוכח לגמרי שבינתיים נתבסס כמלך של ממלכה רחבה.

לא כובש ירושלים וממסד ממלכת ישראל, לא גבור המלחמות ולא נעים זמירות ישראל הוא השוכב על ערש דווי אלא איש יצרי שאינו כובש את תאוות הנקם שבו גם ברגעיו האחרונים.

נקמה היא רגש שעשוי היה לטשטש את שקול דעתו של יוסף גם כן. אחרי ככלות הכל אחיו מכרוהו לישמעאלים בהיותו נער ועברו עליו שנים קשות בכלא המצרי לפני שעלה להיות המשנה למלך מצרים.

ואמנם לאחר מות יעקב אביהם זהו הדבר הראשון שהאחים חוששים ממנו:

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ." עד כדי כך הם יראים שהם מרשים לעצמם שקר להצלת חייהם, לפי הבנתם: "וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו."

בצדק כותבת נחמה ליבוביץ בפרשנותה על הפרשה: "החל מנאומו הגדול [של יוסף] בהתוודעו להם, אשר רוח סלחנות ושלום ואהבה מרחפת על פניו, ועד לטיפול במשפחה [בירדם כלם לשבת בארץ גושן תחת חסותו] לא ראינו בו שמץ של נטירת איבה, של רצון לנקמה ואפילו לא של התרברבות."

יוסף שלאחר מות אביו ולפני מותו שלו הוא הפך יוסף הצעיר. יש בו רגישות מפתיעה. הוא מבין מיד את הפחד הנוראי המוליד אמתלה מאולצת בפי האחים וכל כך צר לו שהגיעו אחיו למצב זה שהוא בוכה בדברם אליו.

נוגעת ללב במיוחד צניעותו של מי שרק פרעה גדול ממנו והוא המשביר מזון לכל המזרח הקדום.

"אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי?" - זהו אדם המכיר בקטנות ערכו, במגבלותיו. אין זה הנער היהיר שחלם שהשמש, הירח ואחד עשר הכוכבים משתחוים לו. וכדי להרגיע את אחיו הוא מוסיף :"וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב." עם רב - הכל היה חלק מתכנית אלהית שסופה החיאת עם רב. ואין אלו מלים ריקות כי ככתוב "וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם"

שני פוליטיקאים גדולים, שני סופים כל כך שונים. האחד יצריו הנלוזים מפעפעים על ערש דווי כשם שהסיתו אותו פעמים רבות מדרך הישר בחייו, והשני עבר מהפך אישיותי אדיר והוא מתגלה בזקנתו כמלא רחמים וחמלה, רגישות ואהבה.

אני מתבוננת בפוליטיקאים של ימינו ורוצה שהשגיהם הממלכתיים יהיו כהשגיו של דוד המלך, שיהיו משכילים כדוד ויכתבו מזמורים וישלחו ידיהם באמנויות נוספות, שתהיה להם מחכמת דוד, שיהיה בהם אומץ לבו ורוחו העשויה ללא חת שיוכלו להכריע הכרעות בשעות קשות בלא לפחוד מכשלונות וחישובים פוליטיים צרים, שיהיה להם המרץ הדוידי ואישיותו הצבעונית אבל שיהיו מסוגלים להשתנות כיוסף להגיע לצנעתו של היהיר בבנים להכרת גבולותיו, ליכולתו לבכות מתוך לב אוהב. כי בשילוב בין כל אלה טמונה מנהיגות גדולה


פרשת ויגש תשע"א - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

 

 

פרשת ויגש תשע"א

(ביחס לאחר / למיעוט / לשונה)

באנו חשך לגרש

 

בחנוכה אנו מרבים לדבר (ובעיקר לשיר) על אכזריות אנטיוכוס הרשע ועל גזרותיו אבל להוציא את אנטיוכוס אפיפנס שאכן היה מושל אכזר אך גם כזה שהוטעה ע"י יאסון שרצה להיות כהן גדול ומכר לו את אוצרות המקדש על דעת עצמו, שאר המושלים ההלניסטים היו מתחשבים ביותר. התרבות ההלנית היתה סובלנית כלפי כל המיעוטים שישבו בתוכה. אנטיוכוס ה-3 אפילו דאג ליהודים לקרבנות ראוים לבית המקדש.

אנטיוכוס ה-4 (אפיפנס) היה יוצא דופן על רקע התקופה והסינקרטיזם התרבותי שאפיין אותה.

גם פרעה מלך מצרים היה פתוח וליברל ככל שעולה מסיפורי יוסף. הוכחה ראשונה לכך היא העובדה שמינה איש זר להיות מושל ביתו, שר האוצר שלו ושר התשתיות (מי שקבע מדיניות חומש לכל הממלכה(, כפי ש עולה מספור יוסף ואחיו בפרשת השבוע: בהתוודע יוסף  אליהם " וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם." (מה, ח) פרעה פתח בפניו את ביתו האישי והלאומי כאחד.

הפתיחות התבטאה גם בכך שממגורות מצרים, אותן דאג יוסף למלא בתבואה בשבע שנות השובע, חולקו בשנות הרעב לא רק למצרים אלא לכל עמי הסביבה שירדו לשבור שבר במצרים.

כבן בית אצל פרעה קיבל יוסף יחס מיוחד.

במסה נפלאה מתאר הפילוסוף היהודי הגרמני בן המאה ה-20 ,הרמן כהן, מה משמעות "ואהבת לרעך כמוך" והוא אומר שעיקרו הפיכת ה- nebenmentsch האיש החי לצדך ל- mitmentsch למי שחי איתך למי שאתה מכיר את כאבו.

 

והנה גם בזה ראוי לציין את המצרים לטובה.

בפרשה מתוודע יוסף לאחיו במפגש דרמטי מרגש שסופו: " וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה." (מה,ב). מה פרוש " וַיִּשְׁמְעוּ" אומר הרד"ק (ר' דוד קמחי, פרשן צרפתי בן המאה ה- 13 ): "המצרים שיצאו מן הבית [יוסף בקש את כל הנצבים עליו לצאת] שמעו קול הבכי והלך הדבר מאיש לאיש עד ששמעו אנשי בית פרעה כי יוסף בוכה."

כולם דיברו בבכי כי הבכי היה סימן לכאב נוראי והכאב הזה נגע במצרים והם דיוחו עליו לאינסטנציה הגבוהה מכולן - לפרעה.

כשפרעה מבין כי הנמצאים בבית יוסף הם בני משפחתו הוא מציע להם מתנות כיד שליט נדיב: "  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ:  טַעֲנוּ, אֶת-בְּעִירְכֶם, וּלְכוּ-בֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, (משפחותיכם: הנשים והילדים) וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ." (מה, יז - יח).

יעקב וכל משפחתו " בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו, אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו, וְכָל-זַרְעוֹ--הֵבִיא אִתּוֹ, מִצְרָיְמָה." (מו,ז)

השבט העברי הזה השונה במנהגיו מן המצרים נתקבל בידים פתוחות. הם הציגו עצמם כרועי צאן בהנחיית יוסף " וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה--גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ:  בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן." (מו,לד)

פרעה אינו מעיר על המקצוע הלא מכובד של אורחיו, להפך הוא פותח בפניהם את כל הארץ:

"  אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא--בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ" (מז,ו)

ואכן " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד." (מז,כז)

 

ארץ כנען היא היום מדינת ישראל ויש בה זרים החיים בקרבנו - בני מיעוטים אנו קוראים להם. מדינת ישראל התחייבה במגילת העצמאות לא להפלות בין תושביה על רקע דתי, גזעי או אחר. מדינת ישראל מחויבת עפ"י מגילת העצמאות ועפ"י החוק הבינלאומי לדאוג לכל תושביה לתנאי מחיה ולימודים ורפואה וחיי משפחה.

 

והנה בעיר צפת יש שלוחה של האוניברסיטה וסטודנטים ערבים מכפרי הגליל מבקשים לקבל בה השכלה ולשם כך עליהם לדור במקום.

50 רבנים, חלקם מקבלי משכורות מהמדינה יצאו השבוע בגילוי דעת שאסור מן התורה למכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי. אויה לידיים שכתבו פרשנות גסה וגזענית שכזו לתורה והתעלמו לחלוטין מכל הציווים ההומניים שבתורה הדורשים יחס הוגן לגר ואפילו אהבתו! ואויה ליועץ המשפטי לממשלה שבלע לשונו והתעלם מהחושך המשתלט במחוזותינו והחליט רק אחרי ימים ארוכים לבחון הבטים פליליים של פסק ההלכה הנלוז. ומה על המוסר יש לשאול את כבוד היועמ"ש? מה על המוסר היהודי? מה על היחס האנושי לאחר, מה על זכויות הפרט ומיעוטים במיוחד, מה על הדמוקרטיה הישראלית ההולכת ונבלעת בים של גזענות חשוכה? ואיה קולו של שר המשפטים יעקב נאמן? ואיה מחאתנו שלנו? המרכז לפלורליזם יהודי מיצג אותנו נאמנה ושלח מכתב בענין לשר נאמן אבל עת שכזו היא עת לעשות לכל אחד ואחד מאיתנו. אם לא נתעורר יהיה קשה מאד לגרש את החשך.


פרשת השבוע - נוער תל"ם

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

הדרשה של נוער תל"ם 3.12.10 כ"ו בכסלו בי חנוכה

טועים אלו שחושבים שמרד החשמונאים וגבורתם הם אירוע חד פעמי בהיסטוריה היהודית.

בכל דור ודור אנו עדים לסיפורי גבורה יהודיים של מעטים מול רבים וחלשים מול חזקים. סיפורי גבורה אלו תמיד היו פועל יוצא של חיים בגלות או תחת שלטון זר בארץ ישראל.

הגבורה היהודית, אשר תמיד אופיינה בעמידת מעטים מול רבים וחלשים מול חזקים,במסירות נפש וברצון לשמור על המסורת עתיקת היומין, היא הסיבה המרכזית לשרידותו של העם היהודי. החשמונאים מרדו כנגד אלו שרצו לקחת בכוח את יהדותם, מרד בר כוכבא בא כנגד הגזרות הרומיות בארץ ישראל, בגטו וורשה מרדו היהודים כנגד אלו שרצו לקחת מהם כל צלם אנוש והמחתרות מרדו כנגד אלו שרצו לקחת מהיהודים את זכותם למדינה.

מנהיג מרד גטו וורשה, מרדכי אנילביץ', כתב במכתבו האחרון:


"איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי"

אך עכשיו, כשיש לעם היהודי ארץ, מדינה ועצמאות למען מה אנו יכולים למרוד והיכן נראה הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה?

אנו, בנוער תל"ם מרגישים שלמרות שעברנו כברת דרך מאז אותם סיפורי גבורה כדוגמת סיפורם של החשמונאים ולמרות שיש לנו ארץ, עצמאות ומדינה אנו מחויבים למרוד. למרוד נגד דיכוי מעטים ביד רבים, למרוד נגד אי שוויון, למרוד נגד כפייה דתית. למרוד נגד חוסר צדק.

 

. נוער תל"ם חורט על דגלו את האמרה המפורסמת ממסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"- אמרה אשר מכילה בתוכה את תמצית הצורך היהודי בשיפור המצב הנתון ואי השלמה עם בטלנות ואדישות. אנו מרגישים אחראיים לשיפור ושינוי החברה הישראלית לטובה לאור אותם ערכים שוויוניים ופלורליסטיים בהם אנו דוגלים. נכון, אין אנו מורדים באותה דרך וצורה בה מרדו לאורך ההיסטוריה היהודית אך מה שמשותף לנו ולדורות שלפנינו הינה המטרה המשותפת של בניית חברה יהודית, עצמאית והוגנת.

 

בתפילת עמידה אנו מוסיפים בחנוכה: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים וזדים ביד בני בריתך" כשם שאלוהים עמד לצד המעטים והחלשים ורב את ריבם כך גם אנו צריכים לשמור ולגונן על הסביבה והזולת.

אנו פועלים לא בקן של תנועה, אלא בתוך קהילה פעילה ונושמת. הקהילה מנהלת חיים יהודיים באופן יום יומי. יש לנו את הזכות לפעול בתוך מסגרת זאת, ללמוד ממנה ולתקן אותה לאור תפיסת עולמינו.

אנחנו, בני הנוער של התנועה מאמינים שהקשר עם הקהילה מביא לתרומה הדדית. לנו יש את הזכות ללמוד ולעבוד עם הקהילה, ובו זמנית אנו מנסים לעזור ולתרום חזרה כמיטב יכולתנו. אנו מאמינים שבזכות המטרה המשותפת והמאמץ להשיג אותה, הקהילה ובני הנוער יכולים להגיע ליעדים המשותפים לכולם: אהבת האדם והשיווין.

אנו מודים לכם, כל אחד ואחת מחברי הקהילה על כל התמיכה והעזרה, ומקווים להמשך עבודה משותפת ומוצלחת!

שבת שלום וחג שמח

 

נוער תל"ם, סניף קמץ

 


פרשת השבוע - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

 

פרשת וישב תשע"א - הרב מיה לייבוביץ

(יום לאחר יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים)

 

אתמול חשפה  את פניה בפומבי דר' אורלי אינס מי שתובעת את ניצב בר-לב על הטרדה מינית.

שמי אורלי אינס אמרה: אלה פני זו אני - כך ביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

דר' אינס טענה כי נשים נפגעות אלימות והטרדה מינית מופקרות ועומדות תחת מסע השמצות של אישיותן, כישוריהן, כונותיהן ועברן (בעיקר המיני).

אפשר היה להתבונן במפגן החשיפה משתי זויות הפוכות לחלוטין. אנשי / מקורבי בר-לב טענו שהיא חשפה את פניה ולא את אישיותה האמיתית לעומת זאת בקהל סביבה רעמו קולות של תמיכה והכרה באומץ רוחה.

חלילה לנו מלחרוץ דין, לשם כך יש בתי משפט אולם אם נתבונן בגברתזו נוכל לומר שיכולותיה וכוחותיה הנפשיים אינם הדבר המאפיין את רוב קרבנות ההטרדה המינית.

למעלה מ-10.000 נשים מתלוננות מדי שנה על אלימות במשפחה אולם מספר התיקים הנפתחים בגין תלונות אלו אינו עולה על עשירית ממס' התלונות. בשנה האחרונה נרצחו בישראל 18 נשים ע"י בני משפחתן.

על אף הזרקורים המופנים לפינה אפלה זו קיים קשר שתיקה שסוגר על הקרבנות נעשית להן דה-לגיטימציה של אופין ואשיותן שמקרבנת אותן פעם נוספת וחקירות ובדיקות משטרתיות שלא תמיד נעשות באופן מתחשב.

משום כך אומץ ליבה של אורלי אינס ראוי להערכה. (בין אם הצדק לצידה בין אם לאו).

בפרשת "וישב" עולה דמות נשית, תמר, שאומץ לבה לא נופל מזה של דר' אינס, אשה אסרטיבית בעולם הרבה יותר גברי ושוביניסטי משלנו.

"  וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו ... וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, עֵרוַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אוֹנָן. וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה ... וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָרוַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָוַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיווַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ. ושלה צעיר.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ." (בר' לח א-יב)

אלמנותה הכפויה של תמר מזכירה מאד נשים עגונות בימינו. מדובר באשה צעירה ששכלה שני בעלים. החוק מחייבה להתיבם ע"י אחי בעליה שצעיר מכדי לשאתה ושנות נעוריה כלים נגד עיניה.

הכתוב גם מבאר לנו כי כוונת יהודה לא היתה להשיא את שלה לתמר " כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו" וכמו שאומר רש"י בפרוש לפסוק: "דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו."

בינתיים מתה אשתו של יהודה והוא נחם על מותה וחזר לעניני היומיום שלו ותמר נשכחה, אלמנת נצח בבית אביה.

אבל תמר החליטה לקחת גורלה בידיה.

" וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹרהִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹוַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָהכִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁהוַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָהכִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָוַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא" (שם יג-טז)

תמר שהיתה עד כה אסירה בבית אביה אינה נערה פתיה ובודאי אינה זונה. היא רוצה להיבנות ממשפחת יהודה ובידעה את החוק הקדמון היא בונה לעצמה אליבי מראש. כערבון על הענותה ליהודה (אגב תפקידו ליבמה אם אין הבן הצעיר עושה זאת) היא לוקחת ממנו את חותמו, פתיליו ומטהו (ערבון לתשלום שלא ניתן לה) ונעלמת מן המקום.

לאחר שלושה חודשים, שבהם מחפשים אותה שליחי יהודה לשווא, מספרים ליהודה " זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים" (לח, כד).

בעולם העתיק כמו בעולם העתיק לא היה בית משפט לעניני משפחה ויהודה בלא כל בדיקות משפטיות, בלא לקרוא לנערה ולשמוע מה בפיה חורץ דינה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם).

מה עובר על תמר בזמן שמוציאים אותה לבצוע פסק הדין אין הכתוב מספר לנו אבל אנו יכולים לדמיין את המתח, הפחד, ההערות הסקסיסטיות מכל עבר, את הגינוי והדה-לגיטימציה עד שהיא מתעמתת עם חמיה וזועקת לעברו: "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה."

איזה מזל שלקחה ממנו חפצים אישיים שהרי פוליגרף לא היה אז!...

זעקתה "הַכֶּר-נָא" מהדהדת כמובן את זעקת אחי יוסף בהביאם בפני אביהם את כתונת הפסים של יוסף מכתמת בדם " הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא" שם זעק יעקבטָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף". כאן תפקידנו לזעוק: כמעט טרף טרפה תמר.

בפרשה למרבה המזל, מכיר יהודה בעוול שעשה לתמר "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי." (שם כו)

המקרים אינם דומים אבל תמר משמשת לנו מופת של אשה הפורצת את מעגל האטימות והאדישות סביב גורלן של נשים. מקרה 18 הנשים שנרצחו השנה שונה מהותית ממקרה תמר. אין מדובר בענינן במניעת זכויות בלבד אלא באלימות שסופה רצח. לכן כל כך חשוב שיש יום שנועד לעורר את העולם אל מצב הנשים. החוליה הפחות חזקה במשפחה. היום הזה לא נועד לזעוק רק נגד המרימים יד או קול אלא גם כנגד הרואים ושותקים, כנגד המערכת המשפטית שאינה עושה די, כנגד המערכת החינוכית שלא חרטה על דגלה שוויון ערך האדם.

תאמינו או לא יש היום ממונה על מגדר ושוויון בין המינים בחינוך - זה נפלא. בפניתה באתר שלה לסגלי ההוראה במערכת החינוך היא מציעה לא לדבר על העצמת נשים אלא להכיר בעצמתן הטבועה בהן מלידה אף שהיא שונה מהעוצמה הגברית. מרענן. אנחנו תנועה שחרטה על דגלה שוויון בין המינים, אתם אפילו מכירים בערך של אשה-רב. זהו צעד רב משמעות, בעיני.

תמר ילדה תאומים פָּרֶץ וזָרַח - מי יתן והפירצה שפרצה תמר תתרחב עד אין קץ ויזרח עלינו אור של שוויון וכבוד הדדי


 


פרשת השבוע - הרב מאיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

 


פר' וישלח  תשע”א

(על דעות קדומות בעקבות הרב ישי רון)

 

בפרשת "וישלח" שתי דוגמאות לסכנתן של דעות קדומות.

 

הראשונה נוגעת למפגש המחודש בין יעקב ועשו לאחר 20 שנה בהן לא התראו.

 

יעקב מכין עצמו במפגש זה לשלוש אפשרויות: מלחמה, הנצלות משמים או פיוס.

למה מלחמה? משום שיעקב שלח מלאכים אל עשו לאמור: "כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂוכֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה.  ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ."(לב ד-ה).

בתגובה לא הגיעו מעשו מילים של חנופה או מציאת חן. המלאכים שבו ובפיהם הבשורה: "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ." (שם ו).

על כך מגיב יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ"( שם ז).

יעקב מפרש = עשו יוצא לקראתי למלחמה / לנקמה הישנה / להגשמת המשטמה  שעצר בלבו 20 שנה.

משום כך הוא מחלק את מחנהו כך ש"אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה." ( שם ח-ט)

מתוך אותה מחשבה על קרב מתקרב הוא מבקש את עזרת אלהים "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו" (שם יא).

ולמקרה של פיוס הוא מכין דורונות למכביר.

רגע המפגש מגלה כי פרשנותו של יעקב היתה מוטעת מעיקרה.

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ."( לג ד).

באחת מתברר כי עשו השתנה במהלך השנים וכל תכניותיו לרצוח את אחיו וכל המשטמה - נמוגו והוא ודאי גם הסכין עם חייו וגורלו כי ללא כל מעצורים הוא זה שרץ לקראת אחיו מחבקו ומנשקו.

 

מקרה אחר של דעה קדומה נוגע לדינה, בת יעקב. הניתוח לקוח מתוך דרשה של הרב ישי רוןהסיפור מתחיל  בהתיישבות יעקב ומשפחתו ליד העיר שכם: "ויָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (בראשית לג 18). השימוש במילה "שָׁלֵם" יכול ללמד על רצונו של יעקב להתגורר בשלום ובשכנות טובה. זו כנראה הסיבה שהכתוב מרחיב ומספר כי:"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". שכנות טובה אפשרית לא בכוח אלא בהסכמה הדדית. אך מכאן הסיפור מסתבך: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (בראשית ל"ד 1). מפרשים מסורתיים ראו בהתנהגותה של דינה מעשה לא ראוי ואף היו שכינוה "יצאנית" (למשל רש"י ורד"ק). אך אפשר וראוי לפרש את הכתוב בדרך אחרת: דינה היתה היחידה מבני יעקב שהבינה את מסר השכנות הטובה של אביה; היא זו שביקשה לממש את השלום והאחווה ולסלק מחסומים ודעות קדומות ע"י יצירת קשרים חברתיים עם שכניה

 וממשיך הכתוב לספר את קורות דינה: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד 2). הכתוב מוסיף ומגלה לנו כי שכם אהב את דינה וביקש לשאתה לאישה. תגובת יעקב למקרה היתה שלילית: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם". ראוי לשים לפער בין מה שיעקב שמע לבין מה שארע: יעקב שמע כי שכם טימא את בתו דינה, אולם הכתוב מספר רק כי שכם שכב עם דינה "וַיְעַנֶּהָ", אך לא נאמר כי טימא אותה. הטומאה היא בעיני המתבונן. אכן, מרבית המפרשים המסורתיים למדים מן המילה "וַיְעַנֶּהָ" על כך ששכם פעל בניגוד לרצון דינה והתאכזר אליה. אולם פרשנות זו אינה מתחייבת כלל וכלל. ניתן לפרש את המילה "וַיְעַנֶּהָ" במשמעות הפוכה. הדבר נלמד במסגרת דיון המובא במכילתא דרבי ישמעאל שעוסק בין השאר בבירור מושגִי אודות חיובֵי הבעל לספק לאשתושארתה’, ‘כסותהועונתה’: "שארה. אלו מזונותיהכסותה, כמשמעוועונתה, זו דרך-ארץ שנאמר (בראשית לד ב) "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ".

 

 הכתוב במכילתא מבהיר את חיוב הבעל בעונתה של אשתו, תוך הבאת מעשהו של שכם כדוגמא לחיוב זה. ומהי משמעות המילה "וַיְעַנֶּהָ"? זו "דרך ארץ", סיפוק צרכיה המיניים של האישה (גיטין ע ע"א). על כן ברור הדבר כי על פי המכילתא משמעות מעשיו של שכם לדינה אינה שלילית כי אם רצויה וחיובית. שכם בן חמור לא פגע בדינה אלא נהג בה בדרך-ארץ וקיים עימה יחסים מרצון, מאהבה. ואילו יעקב מתוך חוסר הבנה ודעה קדומה שמע, את מה שביקש לשמוע.

 בכך לא תם הסיפור. לאחר שנתפרש מעשהו של שכם כפגיעה בדינה ובכבוד המשפחה, בקשו בני יעקב לנקום על "הנבלה" שנעשתה לאחותםכפי קוצר הבנתם. הכתוב מספר כי בני יעקב נענו במרמה לבקשת שכם ואביו לשאת את דינה בכך שהתנו את הנישואין בברית מילה שיעשו בני העיר שכם.

 שכם ואביו חמור האמינו לבני יעקב כישְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ" ונענו לבקשתם ונימולו. אולם, כאמור, לא היתה דרישת בני יעקב אלא מעשה של רמייה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:"

אניטה דיאמנט, מחברת הספר הפופולרי "האהל האדום" הלכה בספרה בעקבות המכילתא ותיארה סיפור אהבה אדיר בין דינה ושכם ורצח מפלצתי של שכם במטת חופתו עם דינה.

 

בשני המקרים אפשר לפרש את התורה כמורה לנו זהירות וכבוד ביחסינו עם מי ששונים מאתנו: יעקב עם אחיו עשו שחי בקרב בני ישמעאל ואנשי שכם שבתוכם בקשה דינה להתנחל ביחסי שכנות קרובה.

אלפי שנים מאוחר יותר בערי ישראל, צפת לדוגמא, חוגגות שוב דעות קדומות (שלא לומר גזענות חשוכה ) ובמקום לנהוג מנהג עשו ודינה רבנים מסיתים תושבים שלא להשכיר דירות לסטודנטים ערבים והדרשנויות שלהם לסכנה האורבת מן הגרים הללו עומדת בהיפוך גמור לצווי התורה לכבד את הגר ואף לאהבו.

גם לולא פרשנו את ספורי התורה תוך לימוד סובלנות וקשב לכל אחר השכל הישר וההגינות האנושית מחייבים זאת. אויה לתורה היוצאת מהעיר צפת ואויה לנו אם לא נגיב עליה בקול זעקה רמה.

 

---

 


פרשת פנחס

פורסם על ידי: dalia

תוייג ב לא תוייג 

dalia

פרשת פנחס תש"ע


אלפים צועדים מזה שבוע בעקבות הזוג אציל הנפש נועם ואביבה שליט, משהו בזוג הצנוע והשקט מזכיר לי את בנות צלופחד של פרשת פנחס ומאפשר לי הערב להציג בפניכם אתר אינטרנט חדש בשם "סלונה" שמפרסם כל שבוע כתבה על פרשת השבוע במבט פמיניסטי. את הכתבה לפרשת פנחס כתבתי אני, ואני מביאה אותה היום בפניכם ומקדישה אותה לאביבה ונועם שליט.


בפרשת "פינחס" שתי פעילויות בולטות: האחת גברית, והשנייה נשית; את האחת ניתן לאפיין על ידי קו אנכי פורץ, ואת השנייה על ידי קו מתעגל; הראשונה היא פעילות של אדם בודד, השנייה של קבוצה - חמש נשים.

את הפעילות הראשונה מבצע פינחס בן אלעזר הכהן - דגם הקנאי לה'. הוא זועם על זיווג תערובת של איש מישראל עם אישה נוכרייה, בת מדיין, ובעודם פתח אוהל מועד נוטל רומח בידו ומחדירו לרחמה של המדיינית מבעד לזכרותו של מאהבה הישראלי.

את הפעולה השנייה מבצעות בנות צלופחד הפועלות ללא צל של פחד בהביאן יחדיו דרישה הלכתית חדשנית בפני משה.

שלא כרוב נשות המקרא, שהן אלמוניות - בנות אבותיהן או נשות בעליהן, לחמש בנות צלופחד יש שמות פרטיים מפורשים: "ושם בנות צלופחד מחלה ונועה, חוגלה, מילכה ותרצה" (כו,לג).

שלא כמו פינחס הפועל ברצף אלים: "ויקח... ויבוא... וידקור" (כה ,ז-ח ), עליהן אומר הכתוב: "ותקרבנה ... ותעמודנה לפני משה" (כז א-ב), פעילות זהירה, מנומסת, דיאלוגים.

להתקרבות של הבנות שני פנים:

מחד גיסא זו התקרבות פיזית. הבנות אינן מתכוונות לצעוק, הן מתקרבות כדי לדבר ולהישמע בנועם. אל נטעה לחשוב שהן לוחשות מפה לאוזן בביישנות. להפך, הן טוענות בציבור-בפני משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה!

מאידך גיסא, הן מתקרבות זו לזו כדי להתחזק ולהתלכד. הן נשענות על אחוות הנשים שביניהן.

ההתקרבות נועדה לתקן עוול. על פי החוק שנהג עד ימיהן לא יכלו בנות לנחול נחלה גם במקרה שלא היו בנים במשפחה. הן פונות בבקשה למשה: "אבינו מת במדבר...למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן ,תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (כז, ג-ד). כמובן שהעובדה שעומדות מולו חמש נשים ולא אחת מחמשת את אי הצדק של החוק הנוהג ומנכיחה אותו.

משה, שכמעט לכל שאלה הייתה לו תשובה נותר אילם "ויקרב את משפטן לפני ה'" השימוש בשורש: ק.ר.ב שתיאר גם את פעולת הבנות/הנשים מלמד שמשה הפנים את מסר הקרבה שהביאו הבנות. אולי חשש משה שאם ישנה את החוק בעצמו יקים עליו עדת גברים שלופי חרבות כפינחס בן אלעזר הקנאי, אולי היה משה פמיניסט, אולי ראה בצדקת טענת הבנות ורצה שתינתן לשינוי החוקתי גושפנקא אלוהית.

"כן בנות צלופחד דוברות" נענה הקב"ה (כן- לשון כנות), ומצווה: "נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן" (כז,ז).

כך משנות חמש בנות את החוק לדורות: "ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו... והייתה לבני ישראל לחוקת משפט כאשר ציוה ה' את משה" (כז, J, יא).

במדרשים ובפרשנויות רואים בבנות צלופחד את הציוניות הראשונות ,מי שלא ויתרו על נחלה בארץ המובטחת , מייחסים להן חכמה וצדקנות: "אותו הדור היו נשים גודרות מה שהאנשים פורצים". כאן מביא המדרש דוגמאות אחדות לכך שהנשים גודרות את מה שהגברים פורצים, אני אצטט רק אחת מהן, והיא שהגברים לא רצו להיכנס לארץ בעקבות הדיווח של המרגלים, ואילו הנשים "קרבו לבקש נחלה בארץ. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים" ( במדבר רבה, כא, י).

ומה זכו אלה שביצעו את שתי הפעולות המרכזיות בפרשתנו? פינחס בן אלעזר הכהן הקנאי זכה לברית שלום וכהונת עולם ואילו הבנות זכו לברית נחלת עולם.

מן הכהונה לא נותר היום אלא שם תואר, שכן בית המקדש מקום כהונתם אינו קיים. אך מן הנחלה הנשית נותרה ארץ ישראל שאהבתן של הנשים אליה הדביקה גם דורות מאוחרים וזכינו לראות התחדשות עמנו על אדמתה.

עכשיו אנחנו, נשות העולם המודרני, שוקדות לפתח אחוות נשים ולתקן את כל הראוי בחברותינו למען שוויון מלא לנשים.


מה תותיר אחריה הצעדה להחזרת גלעד שליט – אין לדעת.

אני מתפללת שהכוח האנושי הצועד עם נועם ואביבה יחלחל אל משפחות אסירי חמאס ויקומו גם הן ויעשו מעשה לא כפנחס אלא כבנות צלופחד וכמשפחת שליט, ואני מתפללת שהאסירים בכל הצדדים יניחו לרומח ולכידון לחרב ולטיל ויזכו לברית שלום.



פעילות הקהילה מתקיימת בתמיכת הסוכנות היהודית לא"י, המגבית היהודית מטרו-וסט, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, WRJ , האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ותורמים פרטיים.

 


<< התחלה < הקודם 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 הבא > סיום >>