פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דרשה לשבת "נחמו"- פרשת ואתחנן- תשע"א- רונן בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

שבת שלום חברים.

אנו בשבת פרשת "ואתחנן"- המכונה "שבת נחמו" על שום ההפטרה היפהפיה מספר ישעיהו אותה נקרא מחר. לפרשה פתיחה חזקה מאוד, הנוגעת בנקודות רגשיות שאין אנו רגילים לקרוא עליהן בספרי החומש- משה "מתחנן" בפני הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ המובטחת (דברים ג' כ"ג) "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". רבים הפרשנים שניסו להבין מדוע "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" (אם אצטט את 13 המידות של האלהים לפי משה עצמו) אינו מוחל למשה על העבירות החמורות שבגללן נענש (וגם על כך דעות הפרשנים חלוקות) ומתיר לו להגשים את החלום בן 40 השנה. אלהים מקשיב למשה, אך אינו שומע לתחינתו.

בהמשך הפרשה, איך אומרים  היום: "כאילו כלום", ממשיך משה להשמיע לעם ישראל את החוקים והמצוות אותן קבלו בסיני (דברים  ד' א'): " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם".  הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני, וחוזר ומשמיע את עשרת הדברות. לאחר מכן מגיע משה, שוב, לאחד המעמדים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא מעביר לעם את "שמע ישראל", המוכר לנו היטב כבסיס האמוני המופיע בכל תפילה, של היחיד והרבים:  (דברים ו' ד') "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."

משהו כאן מוזר. אין כאן הצהרה בגוף ראשון, אלא קריאה לעם שישמע, ואז הצהרת האמונה מופיעה בגוף ראשון רבים. בדתות לא מעטות נהוגה הצהרת אמונה. אחד מיסודות האיסלאם הוא השעדא, אחד מחמשת יסודות האיסלאם, ואני מצטט: "אני מצהיר כי אין אלוהים מלבד  אללה, ואני מצהיר שמוחמד הינו שליחו של אללה". ההצהרה נוגעת לאדם עצמו, ולא לציבור. גם בנצרות קיימות גרסאות שונות של הצהרת האמונה המכונה "קרדו" (מהמלה אמונה בלטינית), שבבסיס שלהן המשפט "אני מאמין באלהים אחד, אב כל יכול, יוצר שמים וארץ". גם כאן ההצהרה נאמרת בגוף ראשון. לכל הדתות המונותאיסטיות יש הצהרת אמונה תקיפה ומחייבת, ומדוע אנו היהודים לא מסתפקים בכך אלא מצווים לקרוא לצבור לשמוע הצהרת אמונה משותפת?
היהדות הינה דת שמיעתית מעיקרה – רחוקה, למשל, מפולחן האסטטיקה ההלניסטי, המבוסס כולו על חוש הראייה. התורה הועברה בע"פ לבני ישראל במעמד הר סיני ע"י משה,  כפי נאמר בספר שמות כ"ד "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."  גם החוויה של מעמד הר סיני עצמו, שהיתה חוויה ויזואלית מעיקרה, מפורשת לחוויה כמו-שמיעתית(שמות כ', י"ד).  "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר". בעוד שהראייה היא חוש החלטי וקונקרטי מאוד, וקשה מאוד לדמיון האנושי הממוצע לפתח תמונה בודדת לכדי קונצפט מופשט, הרי ששמיעה מחייבת בניה של תמונה וירטואלית במוחנו, ומכאן גם מעודדת מחשבה, פרשנות ובקורת. המסורת היהודית מתייחסת תכופות  לחסרונותיו של חוש הראיה הקונקרטי. המשנה, מעצם הגדרתה, היתה "תורה שעל פה" (לפי הגדרתו של אביגדור שנאן) והועלתה על הכתב, הקונקרטי, רק מאוחר הרבה יותר.  בפרקי אבות מצוטט רבי יעקב בן קורשאי:" המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו"- דהיינו, רבי יעקב ממליץ שלא לסטות מעולם השינון (שאז, טרם עריכת המשנה, היתה הדרך היחידה ללמוד תורה) לטובת מסרים ויזואלים שאינם מצריכים פלפול והתעמקות. השמיעה הינה גם מרכיב מרכזי בדרך הלימוד בבתי מדרשות- הלימוד בחברותא.  

כאמור- השמיעה משאירה פתח רחב יותר לפרשנות האישית. בשמות רבא (ה' ט')נכתב לגבי מעמד הר סיני: "היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו"- דהיינו –כל אחד שמע את הקולות ופרשם לפי כוחו, ויש מקום של כבוד לכל הקולות מאחרון ישראל ועד למשה. ומה כל אחד מאתנו שומע כשאנו קוראים "שמע ישראל"? כל אחד לפי כוחו- פלורליזם. וזו תמציתה של היהדות בעיני.

לא אוכל לסיים מבלי לראות בעצמי את הקולות הנשמעים היום בארצנו. אנשים, כמוני וכמוכם, יוצאים לרחובות, ולראשונה בהיקף זה במדינת ישראל זועקים את זעקת האזרח הקטן- לא העני, לא הדל בהכרח, אלא האזרח הממוצע- מה שנקרא גם "מעמד הביניים". רבים הקולות, ורבות הדעות בדבר הפתרון למצוקות המועלות על ידי ההמון. חלק מהפתרונות שנוי במחלוקת. אבל, במיוחד כשיש מצוקה כזאת החובקת חלק ניכר של הצבוריות הישראלית, עלינו להקפיד לשמוע את הקולות, לפרשם לפי נטיית ליבנו, אבל להקשיב, ואולי גם להשמיע את קולנו אנו. וכבר אמר הנביא ישעיהו בהפטרת שבת נחמו  (ישעיהו מ' ט'): "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי".

שבת שלום.


פרשת פנחס - נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

"הנני נותן לו את בריתי שלום" – מחשבות על קנאות, אלימות והברית האלוהית

 

נעמה דפני-קלן

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס, מקבלת את שמה מאיש קנאי – פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, כלומר נכדו של אהרון שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". להבדיל מסבו, פנחס מצטיין, לפחות בפרשה שלנו, במזג קנאי ואלים – הוא הורג זוג מעורב - את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, בהתאם להוראתו של משה. עליו אומר הכתוב בפרשתנו "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ב-י"ג).

 

הנטייה הראשונה שלנו היא לשלול מכל וכל את מעשהו של פנחס – באיזו זכות קם אדם, גם אם הוא כהן, והורג לעיני כל ישראלי ומואביה? מי שמו לשופט ולתליין גם יחד? הלך מחשבה כזה, מקשה עלינו גם מאוד להבין את מעשיו של אלוהים – מדוע אלוהים כה מרוצה מהמעשה הקנאי והאלים? האם אלוהים באמת דורש קנאות שכזו? האם מעשהו של פנחס כה ראוי שבשלו הוא הנבחר להיות אבי השושלת הכהנית שלנו? חוסר הנוחות עם מעשהו של פנחס, למרות שעל פי פשט הפסוקים נראה שאלוהים תומך בו, איננו תופעה מודרנית. בירושלמי מופיעה ברייתא הטוענת כי דעתם  של חכמים לא היתה נוחה ממעשה ההרג: א"ר יודה בר פזי: בקשו לנדותו, אלולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (ירוש' סנהדרין פ"ט, ז').

 

אין ספק שהפוטנציאל ההרסני קיים בדמותו של פנחס. לפי חז"ל שימש פנחס ככהן הגדול בימי יפתח הגלעדי, ובשל מאבקי שליטה ואגו בין שניהם – לא הותר הנדר, ובתו האומללה של יפתח הוקרבה. כלומר, חז"ל ראו בו קווי אופי בעייתיים דווקא בהקשר המנהיגותי – התעקשותו כי יפתח יפנה אליו ולא להיפך, או במילים אחרות – רצונו להבהיר מעל לכל ספק כי המערכת הכהנית בראשה הוא עומד נמצאת במעמד גבוה יותר מהמערכת הפוליטית והצבאית – הביאה אותו לאטימות לב ולהובילה להריגתה ללא צורך של בת יפתח.

גם בימינו, דמותו של פנחס מקושרת – בארץ ובעולם הנוצרי – עם מעשי קנאות דתית ואלימות. אנו זוכרים כי לקראת "מצעד הגאווה" המתוכנן בירושלים בשנת 2006 נשמעו התבטאויות הקוראות "לסלק את התועבה מירושלים, כולל מעשה פינחס". במשך מאות שנים שימשה דמותו של פינחס להצדיק חוקים שאסרו על יחסי מין ונישואי תערובת בין לבנים ושחורים בארצות הברית וכיום משמשת דמותו של פינחס ארגוני ימין קיצוני ואלים כגון הקו-קלוקס-קלן ואחרים.

ובכל זאת, אנו נותרים עם טקסט מקראי שנראה כתומך במעשהו של פנחס. אנו ניצבים בצומת של הכרעה דתית וערכית - האם עלינו לומר כי המקרא מתאר טוב מאתנו את הנכון והראוי, וכי עלינו לשנות את תפיסותינו ולראות במעשהו של פנחס מעשה חיובי? האם עלינו לומר כי, עם כל הכבוד והאהבה, הזמנים השתנו וכי הראיה המקראית של הנכון והמוסרי במקרה זה היא מסוכנת, ואסור לנו כבעלי מצפון להתייחס אליה כלל? נדמה לי, שכתמיד, עומדת לרשותנו דרך שלישית – והיא הדרך המסורתית של דרשנות ופרשנות. אפשר לנסות ולהבין את המתואר בפרשה באופן מורכב יותר, אשר איננו מעמיד ניגוד כה מובהק בין הרצון האלוהי המשתקף כביכול בסיפור המקראי, לבין עמדתנו המוסרית.

 

ראוי לשים לב להתפתחות שעברה ה"פקודה" להרוג את בני ישראל הזונים עם המואביות. אלוהים אומר למשה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כ"ה ד').  מה בדיוק מצווה הקב"ה? עלינו לדייק בקריאת הכתוב – הוא איננו מבקש רצח של החוטאים, אלא הוקעה של, או באמצעות, ראשי העם. מי הם ראשי העם? האם הם בהכרח אותם אלו שחטאו? אין הדבר סביר. ייתכן, כפי שרש"י מבין זאת, שמדובר בלקיחה של ראשי השבטים בכדי לשפוט את החוטאים.  ומהו "להוקיע"? רב הפרשנים הבינו זאת כעונש תלייה, אך אין זה פירוש מתחייב מפשט הפסוק. אבן עזרא מבין זאת כמתן עדות ציבורית, כדרך לסמן לגנאי את מעשיהם. אם כן, אלוהים מבקש ממשה לקחת את ראשי העם ולהוקיע את החוטאים.

 

ומה משה אומר לעם? "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (פסוק ה'). משה מתרגם את הציווי האלוהי כמיטב הבנתו. הוא מבין את הפניה אל ראשי השבטים כקריאה לשפוט ולהרוג את החוטאים. האם זהו תרגום הכרחי של דברי האל? האם משה מרגיש ומודע לכך שבדבריו הוא נותן פרשנות מסויימת לאמירתו של האל?

 

ועוד נדבך יש לנו במעשה : קם פנחס הכהן, שאין זה ברור כלל וכלל שהוא אחד משופטי ישראל והוא הורג את הזוג. אמנם משה ציווה להרוג את הישראלים שחטאו, אך פנחס מגדיל לעשות והורג גם את האשה המואביה.

 

לפנינו אם כן, כרוניקה של תרגום אנושי לציווי אלוהי. אין לי ספק כי משה ופנחס משוכנעים לחלוטין כי הם מבינים את מעשהו של האל, וכי הם ממלאים פקודה אלוהית. אך עיון דקדקני יותר בפסוקים מראה לנו כי בתרגום האנושי, כמו בכל מעשה תרגום, ישנם אי דיוקים מובנים. כשאנו, כבני אדם, פועלים בנסיון להגשים על הארץ את הציווי האלוהי – ראוי שנזכור כי אנו יודעים רק לתרגמו, וכי לעתים – משהו בתרגום מתעוות לבלי הכר.

 

ובכל זאת, גם אם נאמר כי משה ופנחס לא הבינו כראוי את דרישתו של אלוהים – הרי נראה כי אלוהים מרוצה ממעשיו של פנחס ומעניק לו כפרס את הכהונה. האם זו הדרך היחידה להבין את הכתוב?

כדאי לשים לב כי אלוהים מבטיח לפינחס שתי בריתות – ראשית, ברית שלום ולאחר מכן ברית כהונת עולם. אינני יודעת מה פירוש המילים "ברית שלום" -. אך ניתן לקרוא את שתי ההבטחות הללו כתהליך – ראשית, חותמים שני "הצדדים" על ברית שלום, ורק לאחר שעשו זאת יוכלו להמשיך ולחתום על ברית כהונת עולם.

 

אלוהים ופנחס – שניהם מצטיירים כדמויות קנאיות בפרשה. ייתכן שפנחס אף הקל על שפיכות הדמים, משום שהרג שני אנשים, בעוד אלוהים התכוון לכלות את זעמו ולהרוג רבים יותר. רגע לפני מיסוד הכהונה – ממסד שיאפשר קשר רוחני בין שמים לארץ, בין אלוהים לבני האדם, שני הצדדים מודעים לסכנות העמוקות האורבות לקנאים והטמונות בקנאות. ייתכן, שכאשר אלוהים אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוא למעשה אומר – אני מבין את הסכנה הטמונה בקנאה שלי ובאופן שבני אדם יבינו אותה. כשם שכרתתי את ברית הקשת בענן והבטחתי שלא אשמיד עוד את העולם, כך אני מבטיח לכרות ברית של שלום. ואתה, פנחס הכהן – גם עליך לשמור את חלקך בברית ולהדמות לסבך אהרון, הכהן הראשון.

ובימינו, בהם כל אדם הוא הכהן הגדול, הלוואי ונשכיל גם אנו לשמור על חלקנו בברית השלום – ואז תובטח לנו כהונת עולם.

 -------

 


פרשת בלק תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת בלק תשע"א

(בנסיון להבין את בלק בן צפור ומניעיו)

 

"וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר ... לִקְרֹא-לוֹ" (במדב' כב 2-5)

פרשת "בלק" היא יצירה ספרותית מדהימה וככזו יש בה תובנות אנושיות יחודיות ואני אנסה הערב להבין את מלך מואב בלק בן צפור ואם אבין אותו אולי יהיו לי פתרונים לימינו.

אם נשאל עצמנו מה מדריך את מלך מואב - התשובה נמצאת לכאורה  בפסקה הראשונה של הפרשה:(1) וַיַּרְא בָּלָק אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי (יש פה גם ראיה לשון ר.א.ה. וגם יראה לשון י.ר.א.) הנצחון של ישראל על האמורי מעורר פחד. (2) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא כי יש פה יראה מפני הכמות או העצמה הכלכלית.

(3) וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ההקשר הזה פחות מובן. קצה נפש בני מואב ומלכם בגורם אתני באזור שהוא בסך הכל מיעוט. התאור של בנ"י בפי בלק מעורר דמוניזציה. בלק מגייס לעזרתו תאורים מפחידים ממכת הארבה שהביא הקב"ה על המצרים ומערבבם בפחדי ההווה: " הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי." (שם, 5).

אנו מבליעים חיוך נסתר אל נוכח המואבים המטופשים ומלכם ההסטרי ראשית משום שאנו מכירים את בנ"י, אלה אותם בנ"י שאמרו איש אל אחיו  "נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", הם אותם בנ"י שבכו כל הלילה בשוב המרגלים מכנען, אלה אותם בנ"י שזכרו את הקישואים והאבטיחים של מצרים ואיבדו כל אמונה באל שהוציאם ממצרים ועשה להם ניסים ולווה אותם בעמוד ענן ובעמוד אש ונתן להם את המן והשלו - האם על אלו יאמר כי הם כשור המלחך את ירק השדה??

 

ואנו גם מגחכים ביודענו כי הקוסם המיוחד (בלעם בן בעור מפתור) אינו יכול לספק את הסחורה המבוקשת " לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ" (שם, 6).

כבר מהפגישה הראשונה של שליחיו של בלק עם הקוסם בלעם צריך היה בלק בן צפור לשלחו לעזאזל. בלעם מלין את השליחים כדי לשמוע את דבר אלהים ומסרב ללכת עמם לאחר שאלהים מסרב לתת לו רשות.

קוסם שכוחותיו תלויים ברשות אלהית - במה יוכל להועיל למלך מואב? אבל המלך עקשן ושולח משלחת "שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים" ומבטיח כיבודים. בלעם אומר במפורש: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה" (שם, 18). אבל בלק אינו מקשיב.

הוא מביא את בלעם אל ארץ מואב ומסבב עמו בין במות הבעל, בונה מזבחות ומקריב קרבנות ובכל פעם בלעם מברך את בנ"י ואינו מקללם.

אתה שואל את עצמך - מה מדריך את נשמתו של המלך הזה? עד מתי יתעקש לקלל עם שבלעם אינו יכול לקללו? למרות שהוא משנה את מקום הקללה - מה שיוצא מפיו של הקוסם הפוך למה שנתכוון "מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (כג ח-י).

אבל בלק עוור לחוסר יכולתו של בלעם. הוא מביא קוסם שתום עין מעלה אותו גבעותלראות מה שאינו רואה. הוא כל כך שבוי בדפוסי חשיבתו על בנ"י שהוא מתעקש על קללה שנהפכת פעם אחר פעם לברכה.

מה מדריך אותו? מה מקור ההתעקשות? למה הוא רוצה לקלל דווקא את בנ"י? אנו יודעים כי בנ"י היו גורם אחד מני שבטים נודדים רבים שהסתובבו בספר המדבר, למה דווקא בבנ"י רואה בלק צל הרים כהרים?! מדוע אין הוא מסוגל לראות את הפנים החיוביות של בנ"י את טוב אהליהם ומשכנותיהם, את השגיהם הכלכליים והצבאיים, את יחודיותו של ישראל "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג, ט), את שרידותו "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כג, כד)?

הפחד מפני בנ"י אינו מוצדק לחלוטין. אין עם באזור שבנ"י פלשו אל שטחו, להפך הם ביקשו רשות לעבור - פעמים קבלוה ופעמים לאו וכך מצאו עצמם נודדים 40 שנה במדבר.

גם למלך האמורי שלחו בקשה "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדב' כא, 22).

אבל סיחון מלך האמורי לא נתן להם עבור בגבולו, במקום זאת אסף את עמו ויצא לקראתם המדברה אבל יד ישראל היתה על העליונה ( לא כך היה בהרה פעמים קודמות).

וספור זה עורר את כל פחדיו הקמאיים של בלק בן צפור ובזכותו יש לנו יצירה ספרותית מרהיבה.

אבל גם החיים מזמנים לנו סיפורים מדהימים. הנה מתקפת משטים ומטסים ופעילי שלום צעירים וזקנים על ישראל של 2011.

מה מדריך מנוחתם של פעילי השלום? למה ישראל? מה יש בארץ הקטנה והמסוכסכת הזו שמעורר כל כך הרבה יצרים?

ברואנדה טובחים באלפים ואחרים מתים ברעב. בלוב מושל מלך מטורף שאינו יודע זכויות אדם מהן, במצרים מתעוררים המונים לדרוש ממשלה יותר מודרנית, בצ'צ'ניה טבחו הרוסים במיעוט הצ'צ'ני. בכל כך הרבה פינות תבל נעשות עוולות מטרידות ופגיעה במליונים.

מה להם לפעילי השלום להתעקש דווקא על ישראל ?

אם הצורך הוא להסיר המצור מעל עזה - הרי שאין היום, כמיטב הבנתי, מצור, שלא לדבר על כך שישראל הציעה להעביר כל הציוד ההומניטרי לתעודתו? אבל לא. הפעילים הללו קונים כרטיסי הפלגה ואח"כ כרטיסי טיסה מכספם, לנים על אמצעי התחבורה  וכאחוזי אמוק רוצים להגיע דווקא לכאן.

הייתי רוצה לפגוש את בלק בן צפור ולשאלו אלו תובנות יש לו על מצבנו היום, אבל עושה רושם שרצון זה ישאר רצון גרידא אז אם יש לכם פתרונים אנא חלקו עמי הבנתכם.

 

                                                                 שבת שלום

 

 

 

 


פרשת קרח - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת "קרח" תשע"א

(על מושג "העדה")

 

המונח "עדה" חוזר 20 פעמים בפרשת קרח. תחילה נאמר כי קרח דתן ואבירם ואון קמו לפני משה (התקוממו) ועמם "נשיאי העדה" ואח"כ בכל פניה של משה אליו חוזר הצירוף "קרח ועדתו", "קרח וכל עדתו" ובהבדל מהם מתאר משה את בנ"י כ"עדת ישראל" או "כל עדת ישראל".

" וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, ... וַיֹּאמֶר... הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל,... לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תַלִּינוּ עָלָיו" (במד' טז ה-יא).

המושג "עדה" עלה כבר בפרשת "שלח", הפרשה הקודמת ל"קרח" ,שם חזרו 12 המרגלים מתור את הארץ " וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן--קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ" (יג כו).

בשתי הפרשות יש הבדלים בין "כל העדה" מונח המתייחס לכלל ישראל לבין "עדה" מסוימת (חלק מהעם).

בפר' "שלח" מתייחס המונח עדה לעדת המרגלים (10 במספר) ובפר' "קרח, מתייחס המונח לקרח ועדתו (250 במספר).

בשתי הפרשות משרת המושג את הערך של מתן עדות (שרש ע.ו.ד) המרגלים מביאים עדויות מן הארץ אשר תרו (זמורה ואשכול ענבים רמונים ותאנים) ועדויות ראיה על הענקים והנפילים ואילו בפרשת "קרח" קורא משה לאלהים להעיד במי בחר " זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי" (טז, ו-ז) מי שאלהים יעיד שהוא בחירתו יהיה המנהיג / הכהן / הלוי.

מלבד מבחן המחתות יש מבחן עדות נוסף: מבחן המטות כשמשה מצטוה לקחת מטה לבית אב ולכתוב שמות ראשי בתי האב על המטות "וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה".

השרש ע.ו.ד. הוא מילת המפתח בשתי הפרשות הנדונות. אין פלא כי חכמים גזרו ממונח זה את המינימום הנדרש לקבוצה שבין פרטיה יש קשר של העדה על מערכת יחסי הקבוצה עם ה'. חז"ל ראו ב"עדה" גוף המייצג את כלל העם לעניני תפילה ושאר ענינים שבקדושה. בשמע הם הדגישו את הע' והד' לייצר עדות!

במשנה (מגילה כג ע"ב) אמרו: "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התבה [תפילה בצבור], ואין נושאין את כפיהם [ברכת כהנים] ואין קורין בתורה... פחות מעשרה".

אבל יש בעדה הרבה מעבר למינימום הקבוצתי והרבה מעבר למתן עדות .כיוון שקיימנו השבוע את האסיפה הכללית שלנו שהיא מפגש חד שנתי המאפשר להנהלה ולצוות להעיד בפני חברי הקהילה על מה שנעשה בשנה שחלפה ועל מה שמתוכנן לשנה הקרובה, בחרתי בדברי הפתיחה  באספה להפנות דברי למושג זה והערב ארצה לחזור ולהדגיש.

הבאתי בדברי ביום רביעי את אבחנתו של הרב שמשון רפאל הירש (סוף המאה ה-19) בין המושגים "עם", "גוי", "לאום" ו"עדה" שהיא בעיני אבחנה מבריקה. כשהוא דן על פרשת מגדל בבל משווה רש"ר הירש את המונחים המבטאים את המושג "עם" בגרמנית ובעברית: בשפה הגרמנית העם הוא volk הווה אומר קיום העם תלוי במנהיג והכל חייבים לציית לו (folgen) והרי כאן מושג של תלות משפילה. בשפות הרומניות העם הוא populus - המון, בעברית הרי הוא עם - איחוד של יחידים הקשורים זה עם זה. לעומת המונח הלועזי הרומז לכך שהעם אינו קיים אלא למען המלך, המושג היהודי בנוי על היחס שבין בני העם לבין עצמם, על האחריות ההדדית שביניהם.

גוי, לעומת זאת, מסביר הרש"ר הוא חטיבה לאומית מלוכדת. הוא רואה מילה זו כקשורה במילה גו - הגוף הלאומי כלפי חוץ בניגוד ל"עם" שהוא מציין את החברה כלפי פנים.

הלאום מוסיף הרש"ר הוא המדינה המייצגת את העם והחברה. היא מגינה על הניגודים החברתיים והלאומיים ומקיימת אותם בעצם ניגודם.

והמילה "עדה" מקורה לדעתו בשרש י.ע.ד משמעותה להתאחד למען יעוד משותף .יחידים הופכים לעדה לא ע"י פקודה הבאה אליהם מן החוץ אלא ע"י ענין משותף הפועם בלבם. קרואי העדה הם האנשים שהעדה קוראת להם לנהל את עניני הכלל.

קרואי העדה שלנו נתנו דין וחשבון מפורט כספי ומילולי על קורות העדה שלנו בשנת 2010. בין השאר פרס ראש העדה (היו"ר רונן בארי) את תהליך המיתוג שהביא אותנו להגדרה מחודשת של חזון מטרות ויעדים לאור היעוד המרכזי - לקיים חיים קהילתיים תרבותיים, חינוכיים וחברתיים לאור חזונה של התנועה ליהדות מתקדמת.

רכזי הפעילויות למינהן (קהילה, גנים, בנק הזמן, נוער) העידו בפני החברים/ות על מגוון העשיה והעדה אישרה פה אחד את כל הדוחות והתוכניות.

שאלתי עצמי באיזה מובן הגשמנו את מושג ה"עדה" בערב זה ?ועניתי לעצמי שעשינו זאת בכל המובנים - נמסרה עדות בפני חלק מסוים של הקהל (עדה - אם כי לא במובן של מנין...). העדות נגעה ברצון שלנו לקשר יותר פרטים אל הקהילה ולהפוך כל אחד ואחת מהם לפעיל המרגיש ערבות הדדית כלפי האחרים. העדות נמסרה במועדה. העדה - הסכימה על היעד המשותף ועל התוכניות הנגזרות ממנו. לפחות שניים מהדוברים אמרו שאסיפות כלליות אינן שיא הענין אבל אודה ולא אבוש בכל שנה כשעולות העדויות על העשיה המגוונת והעשירה של קמץ ועל עושר עולמה הפנימי של קהילה זו ועל היחסים שבין פרטיה דומני כי אלהים בכבודו ובעצמו נועד עמנו: ועונה "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות ו, ז) ואני הייתי אומרת: ולקחתי אתכם לי לעדה.

 =======


פרשת "שלח לך" תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת "שלח לך" תשע"א

(על המעפילים)

 

 

"וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם...  אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג כז-לג)

מן העבר האחד של פרשת "שלח" - משבר מהגדולים בתולדות עמנו. 12 נשיאי שבטים, נכבדי העדה חוזרים מתור בארץ וזורעים מורך לב ויאוש בעם המצפה למוצא פיהם. אמנם שניים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון מביאים בשורה הפוכה אך העם  מעדיף את דבת הארץ ותגובתו נוראה: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (שם יד א-ב)

על בכיה זו בלילה של יאוש נענש כל דור המדבר. "אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות" (במד"ר, טז, כ).

סופו של דבר נבלמה הכניסה ארצה. במספר הימים אשר המרגלים תרו את הארץ יום לשנה נשאו בנ"י את עונותיהם 40 שנה ודור יוצאי מצרים מת במדבר. " ופגריכם אַתֶּם--יִפְּלוּ, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה." (יד, לב)

מן העבר השני של הפרשה מתרחש מפגן אמונת יתר, פריצה קדימה, אפילו בניגוד להוראה האלהית. " וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר:  הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה--כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם." הביטוי "הננו" מבטא נכונות למילוי שליחות, דבקות במטרה, גם ההעפלה אל ההר מבטאת התרוממות רוח רוחנית.

אין הדבר שיעצור בעד המעפילים המקראיים הראשוניים "וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." (יד מד-מה)

לתקופתם ומועדם נתפסה העפלה זו כמוקדמת, כחותרת כנגד האל והמנהיג משה. משה והארון אכן נשארו מאחור במחנה.

אבל מבין שני קצוות הפרשה בחרו הוגים דתיים וגם חילוניים להתלהב דווקא מן הקבוצה השניה - המעפילים אל ההר.

הפחות מוכר (עליו למדתי מבנימין לאו במסתו על פרשת השבוע) הוא רבי צדוק הכהן, אדמור חסידי שישב  בלובלין וב-1818 הקשיב ל"אביב העמים" וכתב בספרו "צדקת הצדיק", אות מ: "העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תל' בבלי סנהדרין קה ע"א) חוצפתא מלכותא - בלי תגא (החוצפה היא מלכות ללא כתר). כותב לאו: "כי צדוק מגדיר את המעפילים כ'מלכים ללא כתר' - תואר כבוד לאנשים הלוקחים אחריות על חייהם. הוא לא מסתפק בזה אלא קובע שמשה אמר למעפילים שבזמנו אל תעפילו כי "היא לא תצלח" היא ורק היא לא תצלח.אבל במועד אחר היה משה לדעתו מעודד את היוזמה החוצפנית.

לאו מעריך כי ר' צדוק הכהן אולי לא נחשב לאחד ממכשירי הציונות אבל ללא ספק הוא ממעוררי העם הישן מתרדמת הגלות.

באודסה, כותב חיים נחמן ביאליק בשנת תרס"ב (1902) את הפואמה הגדולה שלו "מתי מדבר". הוא אמנם מעניק כבוד לדור הנפילים שמת במדבר: "לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה, / לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר / עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים, ... דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם"

אבל לבו של ביאליק מלא בהתעוררות הלאומית היהודית הוא כמה להגיע אל ארץ ישראל / ציון ולכן הוא מאדיר את המעפילים המעזים לבקוע את תרדמת ההסטוריה:

"פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה / וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים / וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! / וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה, / קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה, / וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה. / הֵם קֹרְאִים: / "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! / דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! ...

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!

הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!"

הדור המעפיל הוא דור מורד במוסכמות, הוא דור בוקע תרדמות, הוא דור הלוקח אחריות וסומך על עצמו ולא על חסדי שמים. - זו בדיוק עצמתו של דור ראשון לגאולה.

בתהילים כתוב: מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה (כד) והמעפילים שואלים "מִי-יַעֲלֶה בַהַר".

תחושת עזוז זו פיעמה גם במעפילים לארץ שהיו דור ראשון לגאולה בארץ ישראל והם עלו בשעריה למרות הספר הלבן והאיסורים של הבריטים וכשאנו נולדנו שרנו בגאון את שירו של לוין קיפניס

"אל ראש ההר! אל ראש ההר! 
הדרך מי יחסום לפדויי שבי? 
מעבר הר הן זה מכבר 
רומזת לנו ארץ צבי. 
העפילו, העפילו, 
אל ראש ההר העפילו! "

גדולת המעפילים באמונה, בנחישות ובהגשמת החלום. קראנו כאן בערב שבועות משירו של שאול טשרניחובסקי " כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז."

אני חושבת על המעפילים של ימי משה ועל המעפילים של הרב צדוק הכהן וביאליק וטשרניחובסקי ואני מתפללת עבור דורנו שקיבעון מחשבתי מונע ממנו להעפיל אל ההר הקרוי "שלום". בעתון הארץ השבוע שבו החליפו סופרים את העתונאים ציטט אתגר קרת את ראש הממשלה שלנו באמרו כי הסכסוך ביננו לבין הפלשתינים אינו פתיר. קרת בכתבה יפיפיה אך כואבת מבטא את יאוש הדור שמנהיגיו קפאו על עמדותיהם ואינם מנצלים את "אביב העמים" שבסביבותינו. אנו חסרים את חוצפת דור עזוז וגבור, וגם הפלשתינאים חסרים אותו.

ובא לי כל כך לשיר לכולנו:

"העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו! "

 

 

 

 


פרשת נשא ב' סיון תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת נשא ב' סיון תשע"א

(שבת דרך ארץ ושבת כלה)

" וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". בפסוקים אלה של הנביא הושע כרכו בני ובת המצווה של סדנת בר/בת המצווה שלנו שלוש כריכות סביב האצבע האמצעית כסיום להנחת תפילין בבוקר שאנו קוראים לו "תפילת תפילין וארוחת בקר", שחל אתמול, כאן, ב-7 בבוקר.

זהו בוקר שבו מכינים הבנים והבנות ארוחת בוקר עבור הוריהם. אנו מניחים יחד תפילין, מתפללים תפילת שחרית, מברכים: הורים את הנערים והנערות והצעירים את הוריהם; אוכלים יחד ממעשה ידי הצעירים ויוצאים ללימודים ועבודה. זהו בוקר מרגש. הוא מקרב בין הנוער למקום בין בני הנוער והוריהם ובעקר בין הקהל המשפחתי הזה לקהילה. מילות האירושין של הנביא הושע מתאימות לבוקר שכזה.

לעיתים נדירות מזמנת לי דרשת השבת אפשרות לחלוק אתכם מחוויותי כרב הקהילה. שבת זו, שבת פרשת נשא, השבת שלפני חג השבועות יש לה פנים אחדות המאפשרות זאת: ראשונה היא נקראת "שבת כלה" משום המשלתו של מעמד מתן תורה לחגיגת כלולות בין עם ישראל והקב"ה. בעדות ספרד נהוג בשבת זו לקרוא כתובה מיוחדת לחג השבועות. אקרא לכם לשם הדגמה שורות אחדות:

"ירד דודי לגנו לערוגת בשמו. להתעלס עם בת נדיבו ולפרש עליה סכת שלומו. בין שמחת אילת אהבים שם מסיבו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו, רעיתי יונתי בואי אתי לדביר ואולם, כי למענך אעזוב כל וארשתיך לי לעולם."

בכתובה זו כמו בכתובות רבות הנחתמות בימים אלו, ימי רצון שרבים מתחתנים בהם, אין שוויון בין שני בני הזוג. הדוד/ החתן הוא הכונס את כלתו אל החופה, הוא המתחייב כלפיה במלים (הנאמרות בארמית) "ואני אוקיר ואזון ואפרנס אותך" והכלה עונה: הן. כך זה כמובן גם בכתובה הספרדית לחג השבועות.

ביום ה' שעבר, ערב ר"ח סיון קראתי בקול כתובה שונה לחלוטין כתובה שוויונית ויצירתית שכתבו שני בני זוג שכל אחד מהם קידש את בן/בת זוגו. החתן במקרה היה הנער הראשון שעלה לתורה בקהילת מבשרת ציון ושמו אמיר רוקמן בנם של חברי הקהילה הותיקים חיים ואווה רוקמן.

ירדן, בת זוגו של אמיר לא תקרא לו "בעלי" מושג המבטא בעלות עליונות ושליטה אלא "אישי", מושג המבטא שותפות והדדיות בין איש לאישה. ירדן למדה מושג זה מהנביא הושע, נביא שחתר לתיקון במערכת היחסים בין אלהים וישראל אותה תאר כמו נביאים רבים אחרים כמערכת יחסים בין בעל ואשתו. ביום התיקון קורא הושע " וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי". כותבת על כך חברתי תמר דובדבני "תיקון כזה של המערכת הזוגית, בין במישור האישי (הושע ואשתו) ובין במישור הדתי (אלהים וישראל) מובילים ע"פ הושע לתקון עולם במשמעות קוסמית כמעט: וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. (הושע ב, 19-20)

כאשר ייעלם  מושג הבעלות מן השפה, ייעלם עמו אי השוויון בעולם כולו" (במאמר: בין בעלות לאישות - בדרך לתיקון עולם). שבת כלה מקבלת משמעות כלל עולמית רחבה.

בנוסף, שבת זו נקראת "דרך ארץ" בקהילות תל"ם וכוונתה לפרויקטים שלנו העוסקים באחריות חברתית, בפרויקטים המקדימים דרך ארץ לתורה, בבחינת אורחות חיינו כקודמות לדתיותנו. אבל, כמה נחמד: המושג "דרך ארץ" משמעו גם שפה נקיה ליחסי אישות. בעוד ימים ספורים נקרא כאן את מגילת רות ונעמוד על מערכת היחסים בינה לבין בועז. בועז קנה את רות בפני הזקנים והפך בעלה, בועלה וגם גואלה של הנערה המואביה העניה. אולם דמותה של רות היא דמות של נערה חכמה, עושה חסד, נערה שאינה מסתפקת בליקוט שבולים לאחר הקוצרים אלא זו נערה אסרטיבית הקושרת גורלה באומץ ובנחישות עם עם חדש ואלהים חדשים, עמה של חמותה, ואלהי אישה.

דבריה של רות לנעמי: " עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, 16) מהדהדים את דברי אלהים בפי הנביא הושע "וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי." (הושע ב, 25)

שבת כלה, שבת דרך ארץ מחברת אפוא אהבות של מעלה עם אהבות של מטה ומכינה אותנו לקראת החג הקרב ובא עלינו ביום ד' הקרוב. נקשיב לכתובה ישנה ונאתגר עצמנו בכתובה חדשה.

וזו לשון סיום הישנה: "ונשבע החתן לקיים כל דבר וקנה קנינים, והעיד את השמים ואת הארץ עדים נאמנים ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל ישמח החתן עם כלה ותשמח כלה בבעל נעוריה וכל התנאים הללו שרירים וקיימים לעד ולעולמי עולמים."

=-=-=-=-=-=

 


פרשת במדבר - רעיה לוי-גודמן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

לכבוד שבת פרשת במדבר,

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מהרב מיה, שנועד לברך אותי על שלקחתי על עצמי תפקיד חדש במערכת החינוך. קיבלתי ברכתה מצורפת לבקשה לעמוד כאן היום בקרבכם, בתוך הקהילה בה בחרנו אישי וילדיי לקחת חלק. בתוך הבית בו זכינו לעלות עם שניים מבנינו לתורה. תודה על הזכות.

פרשת במדבר, היא פרשה מורכבת , תכניה אינם פשוטים, אני בחרתי לקחת ממנה את החלק שמתאים לי , לערכיי ולשלב שבו אני נמצאת עם עצמי , עם סביבתי ובהקשר לתפקידי החדש. מצאתי את עצמי לאחרונה מבורכת ומברכת, מודה ומאחלת, ואחי הצעיר כבר התלונן שאני שוזרת בדבריי יותר מידי "דברי תורה...", אז אתחיל ברשותכם בחלק הכי רחוק ממני, בחלק שקרוב דב ולילדיי – תחום המתמטיקה . ידוע לכולנו שפסוקי התורה מכילים מאות רבות של מילים אשר הוראתן היא מספר, והן באות לציין תאריך, גיל, מספר קורבנות, מספר אנשים בשבט או בקבוצה, מנייה של פעולות, דיברות ועוד.

מכל חמשת חומשי התורה חומש במדבר מכיל את המספר המגוון והרחב ביותר של מספרים, כל המספרים הראשוניים המרכיבים את כל מאות המספרים המופיעים בתורה, מורכבים מ-40 מספרים ראשוניים בלבד, כזכור בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. בני ישראל יצאו למסע , שנועד לקדם אותם אל ארץ ישראל אבל נועד בראש ובראשונה לקרב אותם אל עצמם, אל הערכים והדיברות אשר הפכו אותם לעם, לחברה.

כל אחד מאתנו נמצא במסע שלו, מסע החיים, המסע שאני בחרתי ללכת בו הוא לא רק המסע שלי, הוא מסע משותף, הוא מסע של ביחד! הוא מסע של רבים וטובים, בו לכל המאמינים בצדקת הדרך, לכל האנשים הנחושים שבליבם אהבה ויכולת נתינה, מקצועיות ויושרה יש מקום ויש חלק.

המסע הזה הוא המסע של כולנו , לא רק של המורים והמטפלים במערכת החינוך והבריאות, לא רק של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, הוא מסע של קהילה הוא מסע של חברה, מסע של קבלה, אחריות ופתיחות, מסע שיש בו בחירה וחירות ובעיקר עשייה מרובה...

המסע שעשו בני ישראל במדבר דומה למסע של החינוך המיוחד. יציאת מצרים הציעה לעם ישראל את ההזדמנות לנער דפוסי חשיבה, להתנער משגרת המעשים, לבחון מחדש את ההרגלים ואת המקומות בהם הפכנו, בלי משים למשועבדים, המסע המחודש הזה, בעת הזאת מזמן לכל אחד מאיתנו את ההזדמנות לנעול מחדש את נעלי ההליכה ולצאת למסע... לבחון את עצמו, את סביבתו ולשאול את עצמו מה הוא עשה, מה הוא עוד לא עשה ומה הוא יכול עוד לעשות.

מעמד הר סיני , סימל את הבשלות של עם ישראל לבחור, גם לנו ניתנת הזכות לבחור , לבחור במחויבות. מחויבות שאנחנו מוכנים לקחת ולקבל על עצמנו למען עצמנו ולמען אלה השונים מאתנו, אלה שזקוקים ליותר, אלה שבמשך שנים רבות היו מחוץ לחברה, אלה שאת כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות נושאים על כתפיהם בנוסף לכל הקשיים ומכשולי החיים.



המסע שנועד להעביר את בני ישראל במדבר נועד לחזק את תחושת המסוגלות, המסוגלות והחירות לבחור כפי שנכתב מפי יהושע בן לוי במסכת אבות, פרק ו' משנה ב':

"והלוחות – מעשה אלוהים המה; והמכתב מכתב אלוהים הוא – חרות על הלוחות .."

אל תקרא חרות אלא חירות!

התורה, המכתב והלוחות אמנם מעמידים בפנינו אתגר ומחויבות , אך ברובד העמוק הם הביטוי המובהק להיותנו בני חורין המבקשים לחיות את חיינו מתוך בחירה, מתוך אחריות ומתוך ערבות הדדית.

בין פסח לחג השבועות אנו חוגגים בגאון את חג העצמאות, חג קיומה של המדינה שלנו,

לא בכדי כנראה התמקמה הקמת המדינה בין פסח לשבועות.

בין תחילתו של המסע ביציאת מצרים ועד לעצמאותנו כעם במדינתו, נוצרה הברית, הברית של עם ישראל , עם תורתו, עם ארצו עם מולדתו.

כאן, בימים אלה, שבין פסח לשבועות, אנחנו יכולים לקחת חלק, אנחנו יכולים לעצב ולבנות את החברה שלנו, שתהיה חברה מקבלת , מאפשרת, מצמיחה.

יש הרואים במדבר ארץ קשה, יבשה, מסוכנת, אך יש במדבר גם דברים נפלאים, המדבר מזמן לנו מרחבים עצומים הוא מאפשר לנו ללכת עם האמת שלנו, רבים היוצאים אל המדבר כדי להתקרב אצל עצמם. מחפשים כיוון , משתוקקים למים זכים וטהורים.. ולהתחברות....

ילדי החינוך המיוחד, אנשים בוגרים עם מוגבלויות משתוקקים להתחברות, לקבלה להיות חלק.


רחל חלפי כתבה: לחבר למים..

רציתי לחבר למים

ולא עלה לי

רציתי לחבר מים למים

ולא ידעתי איזה הם

המים הראשונים

ניסיתי לחבר מים למים

ולא עמד בהם כוחי

ונתחברתי אליהם אני

וירדתי בהם

למצוא שם

את קצותיהם

***





ואני כאן, עומדת לפניכם ומבקשת להזכיר לכולנו :

בכל מדבר - אדם יש

ציה וישימון

אך יש בם גם מרחב,

בכל מדבר – אדם יש

ריק אך יש ראשית וטוהר,

בכל מדבר – אדם יש

סכנה ופחד, אך עמוק בפנים ישנו עולם שלם,

עם מחשבות ורגשות, עם תקוות ורצונות.

ואם רק נעז לפתוח ולהתקרב, נמצא

בכל מדבר אדם - עולם שלם.

אם רק נשכיל להבין

נוכל לגעת ,

נוכל לרדת ולעלות.


לרדת לעלות (דוד אבידן)

להבין משמע לרדת לסוף-דבר

אבל מה לעשות , אם סוף הדבר נמצא למעלה?

אז להבין – משמע לטפס במעלות הדברים,

דרך שבעה רקיעים ולמעלה מהם,

ושם הדבר נמצא , ממתין בעטיפה זוהרת, לא ניגוע.

מה לעשות עם הדבר הבלתי ניגוע הזה?

איך לגעת ולא לגעת בהבנה?

זה כבר עניין של הבנה דקה, של צליל,

אבל גם של דממה דקה ויכולת-המתנה,

אבל גם ענין של כושר-זינוק ברגע הנכון.

להבין משמע להגיע, וזה כבר ענין של לוגיסטיקה

אבל להגיע אין משמע להבין , וזה כבר עניין מיסטי.

אז מה עושים עם זה?

קודם כל לא לרדת לסוף-דבר, אלא לעלות אליו.

ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו, אלא לגעת בעצמנו

למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה.

ואחר כך לא לסלוח לעצמנו על ההחטאה.


*******

מי יתן ולא נצטרך לסלוח לעצמנו על ההחטאה

ונדע לאפשר השתלבות אמיתית וכנה...

שבת שלום.

רעיה לוי-גודמן

חברת הקהילה

(מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך)

* * * * * * * * * * * * * * * *

 


פרשת בחוקותי תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת בחוקותי תשע"א

(בעקבות רשב"י ופרשנות בנימין לאו ולקראת ל"ג בעומר)

 

 

הפרשה המסיימת את ס' "ויקרא", פר' "בחוקותי" נקראת גם "פרשת התוכחה" על שום 30 פסוקי התוכחה / הקללה הנמצאים בה: אולם יש בה גם 10 פסוקי ברכה עצומה: ברכות שעוסקות בשפע כלכלי ובישיבת בטח על האדמה, ברכות לנצחון על אויבים ופריון לעם ישראל וכמובן ברכת שלום: " וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (ויקרא כו, ו)

מי כמונו, החיים באזור מסוכסך, מבינים את הברכה של לשכב לשלום ולעמוד לחיים בבקר (כבברכת "השכיבנו"). בעבר הרחוק חששו בני האדם מחיות בר רעות. היום החיתיות היא לא תמיד בתחום בעלי החיים המהלכים עלארבע. כשאנו מבקשים לשכב בשלום החיות האורבות לנו הן מאד אנושיות. הברכה על השבתת המזיקים למיניהם (חיות ואנשים) נראית כחזון עתידני שבו יגור זאב עם כבש וגדי עם נמר ירבץ. על הפער בין ההבטחה והמציאות עמדו כבר קדמונינו. מעניינת מחלוקת של חכמי דור אושא (אמצע מאה שניה לספירה) בפרוש על הברכה על השבתת החיה הרעה מן הארץ:

"ר' יהודה אומר: מעבירם מן העולם.

ר' שמעון (בר יוחאי) אומר: משביתן שלא יזוקו" (ספרא בחוקותי א, פ"ה).

ר' יהודה רוצה שהרוע יסתלק מן העולם ואילו ר' שמעון רוצה בהיפוך הרוע לטוב. רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי) מעונין בתיקון בחיים!

אפשר לומר שר' יהודה דורש פשוטו של מקרא ואילו רשב"י מבקש עולם אידילי אבל אני דווקא דורשת ההפך. רשב"י של המזיקים הוא רשב"י שיצא מן המערה בפעם השניה. אסביר למה אני מכוונת.

אנו בערבו של ל"ג בעומר, יום ההילולה של רשב"י. רשב"י הוא דמות רבת פנים, איש מעלה וכוונה ואיש שלמד לקח עצום . הסיפור העקרי / המכונן שנקשר בדמותו של רשב"י הוא סיפור התחבאותו עם בנו אלעזר מפני הרומאים בתוך מערה במשך 13 שנה. הסיפור התגלגל אלינו במסורות שונות (5) שהקו המשותף לכולן הוא התבדלות רשב"י מן העולם וצלילתו העמוקה בעולם התורה. המסורת הבבלית מתארת את הכניסה למערה כהתפשטות מלאה מכל החומר אל עולם הרוח: "הלכו והסתתרו במערה. התרחש להם נס, נברא להם חרוב ומעין מים. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו, בזמן תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ומתפללים ואח"כ היו חוזרים ופושטים בגדיהם כדי שלא יתבלו. ישבו שתים עשרה שנה במערה." (שבת לג ע"א - לד)

הסיפור מרומם את רשב"י ובנו אלעזר למדרגה של מלאכים האוכלים מידו של ה' או בלשונו של רשב"י (בבלי ברכות, לה): "זכו - מלאכתם נעשית ע"י אחרים".

רשב"י ובנו היושבים במערה מתנתקים לחלוטין מעולם הריאליה. הדבר היחיד שמחזיק אותם בקשר לעולם הריאלי הוא התפילה. בהתפללם הם לובשים את הבגדים, בגדים מעשה ידי אדם ומתחברים אל הגוף. התפילה בעולמו של רשב"י עומדת בדרגה נמוכה מן התורה כי התפילה עוסקת בצרכי האדם: פרנסה, בריאות, וכיוצ"ב, הדבקות האמיתית לדידם היא בלימוד התורה. שם יש התפשטות הגוף מוחלטת. לאחר 12 שנים בהם נשרפו רשב"י ובנו בלהט הלימוד יוצאים האב ובנו מהמערה והפער בין חיי המעלה והאש בתוך המערה וחיי הריאליה בחוץ גורמים למפגש אסוני: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם (לימוד התורה) ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

בת הקול המיצגת את האל אינה מקבלת את עולם המערה, עולם שכולו רוח ולימוד כעולם אידיאלי. לקב"ה יש חלק בשני העולמות: עולם של מעלה ועולם של מטה. רשב"י ובנו נאלצו להכנס למערה לשנת חניכה נוספת (13 סה"כ כמניין שנות בר מצווה) כדי שיוכלו לצאת ולקבל את העולם הגשמי כחלק אינטגרלי מעולמו של בורא עולם, כדי שיבינו שהעולם מכיל בתוכו טוב וגם רע.

מכאן שפירושו של רשב"י על ברכת השלום בפרשתינו נכתב ודאי לאחר צאתו מן המערה. להבנתו "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ" משמעו - משביתן שלא יזיקו - לא מעבירן מן העולם.

מענין שהפער בין מסרים אלו לדמותו של רשב"י בימינו הוא פער עצום. דורות מאוחרים יחסו לרשב"י את כתיבת ס' הזהר (בסיס הקבלה) ועמסו עליו עולמות עליונים. נשכחה לחלוטין שנת החניכה ה-13 שלימדה את רשב"י ובנו אלעזר כי יש ברכה בזריעה ונטיעה וקצירה בנוסח " וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע". המונים עולים למירון בתקווה לגעת במסתורין ובחיי המעלה. המדורות הרבות הסובבות את מקומו במירון מבקשות להמשיך את האור שפרץ מן המערה אך זה אינו עולמה של ההלכה. ההלכה ביקשה לשמר את האש שלא תשרוף, ההלכה ראתה ערך בחיי שעה. התורה מאחלת לנו בפרשת "בחוקותי" שנעבוד קשה, נחרוש ונזרע ונקצור ונראה ברכה בעמלנו.

הרב בנימין לאו כותב בפרשנותו היפה על רשב"י: המערה מקסימה ומאירה אך היא אינה מחוז חפצו של האדם: "השמים - שמים לה' והארץ נתן לבני האדם" ( תהילים קטו,16).

 

שבת שלום

---------


פרשת בהר תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

 

פרשת בהר תשע"א

(על חיי אדם באור דיני שמיטה ויובל ובעקבות התאונה המחרידה של משפ' שוורץ מאילת)

 

 

" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר...  כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה" (ויקרא, כה א-ו).

דיני שמיטה (ובהמשך יובל) אומר הכתוב: נועדו לכם בני ישראל .שבת הארץ ושבת ה' היא שבתכם שלכם.

הסיבה העקרית להלכות שביעית ויובל אינה אגררית. זו אינה האדמה הזקוקה להחלפת כח, הסיבה העקרית גם אינה סוציאלית למשל דאגה לנחלות השבטים. לא עניני כלכלה וחברה עומדים לפני בורא עולם אלא יחס האדם לעולם שנברא ע"י הקב"ה ובעיקר יחסו של האדם לאיכות חייו, שמירתו על צלם אלהים, על מימד הקדושה בחיים.

 

מסיבה זו מדובר בשביתת הארץ במונחי שבת שבתון - מונח המיוחד ליום הכיפורים ולשבת בראשית.

מסיבה זו מסיימת פרשת "בהר" באיסור עבודה זרה "לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָכִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם . אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּאֲנִי, יְהוָה." (כו, א-ב).

מה ענין עבודת אלילים להלכות שביעית ויובל, הפרשה הרי לא עסקה כלל בדיני עבודה זרה? אין זאת כי אם לומר לנו שעבירה על המצוות המרכזיות בפרשה - כמוה כעבודת אלילים - אחת משלוש העבירות החמורות ביותר ביהדות שעליהן נאמר יהרג - ובל יעבור.

מסיבה זו עומדים כל הדינים המרכזיים בפרשה תחת הצווי של יראת ה' "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (כה, יז)

" וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב ... אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (כה לה-לח)

"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ... לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ" (שם לט - מד) ובסוף הפרשה: "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִםאֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (שם נה).

מהי יראת אלהים זו הנקשרת כאן בקריאת שחרור לכל רכוש (אדמה, חובות כספיים) ובעקר דרור לנפש האדם?

במונחי הפרשה משמעות המודעות ל"אני ה'" היא:

  1. הכרה שהארץ שייכת לה'

  2. הכרה שבני האדם שייכים לה'

  3. איסור עבדות מכל סוג, איסור השתעבדות לאדמה, לרכוש, למעמד.

 

האדם "הקטן" שקנה לו חלקת אדמה או עבד (היום היינו אומרים עובד/ת משק בית) עלול לחשוב: "זה שלי", בכספי רכשתי, זכותי לעשות בשלי כרצוני.

כשהרכושנות חוגגת - נשכח כבוד האדם. העבד (=האיש שעובד עבורך) הופך רכוש. צלם אלוה שבו נשכח.

באים פסוקי הפרשה ומזכירים לאדם: אתה אינך בעלי הארץ ואתה אינך בעלי העבד "-לִי( לה') הארץ", "עֲבָדַי הֵם"! כי עבד ה' - הוא לבדו חופשי (כפי שנכריז בעוד דקות אחדות בספירת העומר).

האדם אינו אלא גר ותושב בעולמו של הבורא. ישנו בעולם דבר מה קבוע הרבה מעבר לנו, זה האלהי - הקדוש. הארץ הינה חלק ממנו וכך גם האדם והחי כולו וכשהאדם חי מתוך תודעה שאין הוא אלא גר, אורח בתוך עולמו של אלהים תודעתו מתרחבת ותחום חייו נפתח ממנו והלאה מול האלהי והמקודש בעולם.

וכשתחום חייו נפתח אל האלהי והוא מכיר בעבדותו לבורא - הוא שומר על חייו מכל משמר כי הם ניתנו לו כפיקדון.

"משפחת שוורץ מאילת נמחקה אתמול ברגע אחד, כשמכוניתה התרסקה לתוך אוטובוס שנסע ממול בכביש הערבה. רק עפרי בת השנה וחצי הובהלה בחיים לבית החולים וכל הלילה נאבקו הרופאים על חייה"(ציטוט מעיתון ידיעות אחרונות) ובצד הידיעה הזאת בעתון תמונה של בני המשפחה מחייכים ומאושרים בפורים האחרון ובצד התמונה של הסב ההרוג שלמה. - כמה דם על כביש הערבה, כמה צלם אלהים שנשפך לשווא.

אני רוצה לחקוק את התמונות המזויעות האלו על לוח הזכרון האישי שלי. אני רוצה שהן תזכרנה לי כל בוקר צהרים וערב את חובתי לקדושת החיים ושמירתם. אני רוצה שהן תאפשרנה לי להמנע מללחוץ על דוושת הגז, אני מקווה שהן תאפשרנה לי לא להגיב כשנהג מאחורי צופר כי אני נוסעת באיטיות רבה מדי לדידו.

אני נושאת תפילה שכך יקרה לרבים כמותי.

מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנים האחרונות בישראל נמצא בירידה. אם ב-1992 היו 625 הרוגים וב-1997 627, ב-2007 ירד המספר ל-428 וב-2010 ל-394 (אין עדיין נתונים ל-2011).

"יראת אלהים" מלמדת אותנו שכל אחד מ-394 אלה הוא עולם שלם. הוא אובדן של כל הכישרונות שיכלו להתפתח, הוא אובדן של כל דורות ההמשך, הוא אובדן ניצוץ אלהים שהיה בכל אחד מההרוגים.

אסיים בשיר שכתב חיים חפר בשם "מרכבות המוות" (תת כותר: תספור את החבר'ה)

תספור את החברה. כמעט כל המחזור הלך 
ליאור נירדם על ההגה, ועל האקליפטוס הגדול נמרח
אהוד חזר מן הפאב אחרי שתי בירות ולא לקח את הסיבוב
וצחי וטלי איתו- הוא לא יראה אותם שוב.


יובל טס לבאר- שבע על 140, נסיעה באמת פראית,
ביקש סיגריה, הפנה את הראש ונכנס לתוך משאית.
את ורד ורוני מצאו בתהום, בכביש בין דימונה לאילת
ואבא שלו בכה על הקבר: "התחננתי שיסע לאט ".


הג'ינג'י יצא מהחתונה של אחיו וחצה את הקו הלבן
הטרמפיסט שאיתו נפצע קשה, והוא עצמו לא יהיה כבר חתן.
אפי גנב בחצות רמזור אדום ופגע בטנדר ראש בראש.
כל המכונית הפכה אדום מרוסק- המושב, ההגה והפגוש.


מי עוד ? נשארו אודי ושאול : שאול כנראה יחלים
ואודי גמר את ה-B.M.W ועכשיו הוא על כיסא גלגלים.
ורחלי רחלי היפה הזאת עם החיוך הפנטסטי,
שברי זכוכית - וצלקת במצח, ולא עוזר שום ניתוח פלסטי.


ואילנית ואודי וג'ודי נשארו, ונשארנו אני ואתה
ופעם אחת כבר ניצלנו כשהסובארו שלנו סטתה.
ואל תגיד לי : די ! עזוב. ואל תאמר לי מהנושא הזה לרדת.
ואני אומר לך: אנחנו מתים מוות חנטריש, לא למען אידיאל, לא למען המולדת
מוות של שוויץ מול חוק שמופר תוך כדי דהירה
מוות ללא טעם, מוות אפסי בשניה אחת מהירה.


אז נשארנו אנחנו, תספור חצי המחזור כבר איננו
ורק מרכבות המוות הארורות עדיין נושאות את שנינו...

===================

 


פרשת אחרי מות תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת אחרי מות תשע"א

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּוַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת." (ויקרא טז 1-2)

הפתיחתא של פרשת "אחרי מות" מציבה בראש הפרשה את הפרדוקסים שילוו אותה לאורכה

הפרשה פותחת במוות - מות שני בני אהרון אבל חותרת לחיים - הוראה לאהרון לא לבוא בכל עת אל הקדש כדי שלא ימות, כדי שיחיה.

הפרשה פותחת גם במסר של קירבה וריחוק. על בני אהרון נאמר כי מתו "בקרבתם" לפני ה'. המונח "בקרבתם" מעיד שהם היו במהלך הקרבת קרבנות ככתוב בפר' שמיני " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה ". הקרבת הקרבנות, מלאכתם העיקרית של הכהנים בימי המשכן והמקדש, היתה מלאכה שנועדה לקרב את בני ישראל, תורמי הקרבנות, אל אלהים. אבל כבר בפרשת שמיני רומז הכתוב כי נדב ואביהוא נהגו קירבה יתרה, עשו את "אשר לא צוה אותם" ולכן האש שהם העלו בקודש הפכה "אש זרה", וכבר בפר' שמיני שם אנו מבינים שהגבול בין קרוב לרחוק בין רצוי לנדחה הוא גבול דק ומסוכן וקל לחצותו.

פרשנים שואלים בצדק מה ראה הכתוב לשוב ולספר לנו בפרשת "אחרי מות" על מות שני בני אהרון הרי הסיפור סופר לנו במלואו בפרשת "שמיני"? פרשנים נותנים לזה הסברים שונים. הרמב"ן טוען כי אהרון היה אונן (התקופה שבין המוות לקבורה) כשמשה נצטווה להזהירו מפני התקרבות יתרה לקודש ולפי הכתוב במסכת שבת "אין רוח הקודש שורה מתוך עצבות" ולכן אהרון חשוף ועלול להתקרב במקום להתרחק. פסוק הפתיחה מזכיר לאהרון את חולשתו אך גם מזהירו.

אפשר לתת הסבר נוסף לפתיחה בפרדוכסים: מוות - חיים, ריחוק - קירבה. וההסבר נעוץ במבנה הפרשה ותכניה.

מיד לאחר האזהרה לכהן הגדול "אַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" באות ההנחיות כיצד עליו לבוא אל הקודש. אלה הן ההנחיות לעבודת כהן גדול ביום הכיפורים היום היחיד בשנה בו נכנס כהן גדול אל הקודש (קודש הקדשים).

ושוב פרדוקס - ביום הקדוש בשנה יכנס כהן גדול לקודש בבגדי בד פשוטים. לכהן הגדול שמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שהם מדים מפוארים שיש בהם זהב ותכלת וארגמן לכבוד ולתפארת, אך בהיכנסו אל קודש הקודשים הוא לובש רק את ארבעת הבגדים הבסיסיים: כותונת בד, מכנסי בד, אבנט בד ומצנפת בד שהם בצבע לבן והם מכסים את ערוות הגוף בלבד. המדרש אומר שאין קטגור נעשה סניגור ולכן אין כהן גדול נכנס בבגדים שבהם זהב כי לא יוכל להזכיר לקב"ה את חטא העגל ובו זמנית לסנגר על בנ"י.

אין ספק שגם אל תוך קודש הקודשים נכנסים הפרדוכסים שדיברנו בהם, ובעקר צמד החיים והמוות. הכהן מקריב קרבנות ומתוודה עבור עצמו ומשפחתו, עבור כל הכהנים ועבור כל העם. עשייתו בקודש תסייע לכפר על חטאי העם ולשמר את חייו שהרי זהו היום שבו נדונים בני האדם לחיים או למוות.

היראה והפחד שנילוו ליום זה כולו ובעקר לעבודת הכהן הגדול בקודש מתוארים היטב במשנה יומא ונשתזרו גם בטקס עבודת כ"ג שאנו קוראים ביום הכיפורים במוסף. בעבר עמדו בנ"י סביב המשכן או המקדש וחיכו בכליון עיניים ולבבות רוטטים לראות את העשן מיתמר מקודש הקודשים לסמל כי הקרבנות פעלו. הכהן הונחה לא להתעכב במלאכתו ובתפילתו כדי שלא להבעית את ישראל.

אפשר לאמר כי עיסוקו של כ"ג בקודש היתה בשלב הלומינלי ( המעברי ) בקודש כאילו הילך הכהן בין חיים ומוות והעשן המיתמר סימל כי נרצה הקרבן וכך סימן חיים ותקוה ושנה חדשה.

בזה לא מסתיימים הפרדוכסים של "אחרי מות". עיקר הפרשה כאמור עוסק ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית יום הכיפורים והנה דיני יום זה מוקפים משני צדדיהם בנושאים שענינם היפוכו של הקודש.

מחד - המוות שדיברנו בו, מות שני בני אהרון.

מאידך - דיני עריות: כל סוגי היחסים המיניים האסורים בתוך המשפחה.

חכמי המסורה שחילקו את התנ"ך לפרקים ולפסוקים יכלו בהחלט לסיים את פרשת "אחרי מות" אחרי דיני יום הכיפורים אך הם לא עשו זאת, להפך הם הכלילו את דיני עריות וקבעו כי אלו יקראו בקול ביום הכיפורים.

דיני עריות נוגעים באותו קו שבר: בין טומאה לטהרה, בין מוות לחיים בין ריחוק לקירבה (אפשר לומר אפילו לקרבת יתר, לאש זרה). פותח אותם משה בדברי אלהים "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

דווקא דיני עריות מכינים אותנו לפרשה הבאה פרשת קדושים. זה נשמע פרדוכס לוגי אבל באמת זהו מיסרה העמוק של תורתנו: אין טהרה / קדושה שלמה הגבול בין קודש לחול, טמא וטהור, קרוב ורחוק - כפסע :הם קיימים רוב הזמן תוך השלמה..

החמץ והמצה של הפסח מדגימים אותו מסר בדיוק: אין זה מקרי שהם כמעט זהים גם באותיותיהם. בשניהם האותיות מ וצ וההפרש בין ה-הא לחית (מצה / חמצ) הוא קוצו של יוד (ה). הקרבה הגרפית מעידה על הזהות התכנית. החמץ והמצה עשויים מאותם החומרים: קמח ומים. ההבדל היחיד - משך זמן הכנתם

הפכים משלימים מצויים גם במסרים אחרים של החג. על צלחת הסדר נחים זה לצד זה המרור והמצה. הראשון סמל לשעבוד ולמרורים השניה סמל לחרות. כשאנו מגביהים את מרכיבי צלחת הסדר אנו מכסים את המצות בשעה שאנו מתייחסים למרור, אך מגלין אותן כשאנו מדברים בשבח החרות ומצביעים על כרפס או מצה.

השלמה נוספת היא בין הלאומי לפרטי: החג הוא חג לאומי אך חלק נכבד מהמצוות מדברות בלשון הפרט: "כי ישאלך בנך מחר לאמור" "והגדת לבנך ביום היום לאמור" "זכור כי יצאת ממצרים", "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ליל הסדר כולו מגלם מחד לימוד / עיון / זכרון / נשמה – זהו עיסוקינו בהגדה ובמענים שאנו נותנים לבנינו ובנותינו ,אבל ליל הסדר הוא משתה דרמטי, מלא הפתעות ובעקר ארוחה דשנה ושתיית ארבע כוסות והריהו כולו ענינים גשמיים.

העיון הזה בהפכים המשלימים יכול להתאים לכל אחד מחגי ישראל כי הוא נוגע במהות העמוקה של המגע בין חיים ומוות בין ריחוק וקירבה ובין טומאה וטהרה. אין משמעות לאחד בלא השני ובחיים רגעים רבים, כולל רגעי חג מכילים מניצוצי האחד ומניצוצי השני.

 

בברכת חג פסח מלא הפכים משלימים.

---------