פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת כי תבוא תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת כי תבוא תשע"א

פרשת "כי תבוא" היא חלק ממעמד כריתת הברית בין ה' לישראל. הנאום בפרקים כט-ל  שב לענין חובות הנאמנות כלפי ה' כפי שהועלו בפרולוג של ס' דברים. שוב נדרש מישראל לעמוד בתנאי הברית. לצד הדרישות מובאים איומים על אסונות צפויים אם יפר העם את הברית וינהר אחרי אלהים אחרים. אולי מתקיים המעמד בלהט הקיץ של אז כי כמות הסכנות והקללות כפול מכמות הברכות. מחר, בשבת משלנו נתעכב מעט על התוכחות אבל הערב אני רוצה להראות שגם בתקופות לא קלות לעם ישראל ניתן היה לחשוב על הארץ במונחים של תקוה וגאולה.

פרשת "כי תבוא" פותחת בדרישה האלהית מהעם המתישב בארץ להביא מראשית פרי האדמה בכורים מתת תודה על האדמה שניתנה לנו ועל פריה.

הארץ מתוארת בפרשה כ"ארץ זבת חלב ודבש" - לשון ציורית המציינת את פריונה של הארץ.

בכל המקראות בהן מופיע תאור זה הוא בא לאשש את עשרה הטבעי של ארץ כנען בניגוד לארץ מצרים והמדבר השומם.

בהתחשב בעובדה שארץ מצרים יושבת על הנילוס וא"י תלויה בגשמים וכן בכך שאקלימה של א"י צחיח ברוב חודשי השנה - קשה להבין מנין שאב הכתוב את ההיפרבולה

"ארץ זבת חלב ודבש"

על כן סבורים חוקרים רבים שאין הכוונה לפריון האדמה ממש, אלא זהו לשון סמלי, לשון של עידוד, של חזון.

ואכן כשחשבו הנביאים על מסר חיובי לעורר בו את העם לחזון אחרית הימים פנו אל ביטוי זה דווקא. כך נמצא ביואל ד, יח-כ:

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה, אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים. מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה ... וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר."

כבר במקרא ובהמשך במדרשים כונתה ארץ ישראל בשם "נחלת-צבי" כלומר ארץ משובחת, ארץ המשווית לבעל החיים האצילי וקל הרגלים - הצבי.

 

בגמרא שואלים "למה נמשלה ארץ ישראל לצבי? ועונים: (בבלי, כתובות קיב ע"א)

לומר לך - מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה - כל כך עמוסים ושופעים פרי עצי ארץ ישראל עד שהפרות נופלים מעצמם...

שמעם  של עציה  פרותיה וצמחיה של א"י נרקם באגדות אין ספור שבינן ובין המציאות המרחק פעמים רב למדי.

אביא כאן אגדה אחת בלבד על צמח פלאי שהוא כנראה צמח הדודאים. אגדה זו מוזכרת ע"י יוסף בן מתתיהו ואסף אותה זאב וילנאי (כן, אבא של מתן) בספרו אגדות א"י (עמ' 223).

האגדה מספרת על צמח שורש דומה לאש ולפנות ערב  הוא מפיץ זהר. וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפסו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השרש מידו ולא יעמד במקומו... (ממש מעשי נסים).

והאגדה ממשיכה לדווח כי יש רק דרך אחת לעקור את השרש בלי פגע וזה הדבר:

חופרים באדמה מסביב לו, עד הישאר רק מעט מזער ממנו באדמה. ואחר כך קושרים אליו כלב וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השרש על נקלה...

 

לא תמיד ספרו על א"י רק ספורי נסים ונפלאות. הנה אביא בפניכם משפטים ספורים מפי שניים שבקרו בה בימי הביניים ובעת החדשה:

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) חי כל ימיו בספרד ובשנת 1260 ביקר בארץ ישראל. הוא כתב לבנו מכתב יפה ומרגש, בו תיאר את רשמיו מן הארץ:

בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. וככללו של דבר: כל המקודש מחברו - חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכל... ועם כל חורבנה - היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות...

ורבים באים לעיר תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו.

מי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ובתיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה

 

לא רק חכמים יהודים, דוגמת הרמב"ן, בקרו בארץ. במשך השנים פקדו אותה בני לאומים רבים, ואחדים מתוכם נהגו לתאר את חוויותיהם ביומני מסע כך למשל נהג הסופר האמריקאי מארק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867.

"בהגיענו לשולי העמק רכבנו כברת דרך במעלה גבעה ומצאנו עצמנו בעין דור. שם היה האספסוף הפרוע ביותר של פראים חצי ערומים שראינו עד כה. הם התקהלו ובאו מתוך כוורות של טיט; מתוך בקתות כעין ארגזים; מתוך מערות פעורות פה בצל סלעים ומתוך בקיעים בקרקע תוך חמש דקות נגוזו שיממת המוות והדממה של המקום. סחי, ניוון ופראות הם המציינים את עין-דור...

ככל שהרחקנו, כן גבר החום והאדמה נעשתה מסולעת וחשופה, מעכירת-רוח ושוממה. אף עץ או שיח לא נראו במקום. אפילו הזית והצבר, ידידיה המושבעים של אדמה חסרת תכלית, נפקדו מכאן. אין נוף משעמם יותר לעין מזה הגובל במבואות ירושלים".

.

הרמב"ן ומארק טווין מתארים שניהם מציאות קשה של א"י אבל הנימה שונה

האחד - נשא תקוה לתיקון וגאולה ושוב השכינה

והשני - אינו מוצא בארץ כל מעלה.

 

אולי אין זה מקרי שהראשון יהודי, הקשור אל האדמה הזו בקשר של הסטוריה ואמונה וגם אם אדמתה לא תוציא לו חלב ודבש היא תאצור בתוכה את חלומותיו וערכיו ועליה יבנה את ביתו.

אז נכון, קיץ וחם והשבוע הבא צופן בתוכו סכנות עם( אם) הכרזת האו"ם על פלשתין כמדינה ואולי צעדת פלשתינאים אל עבר גבולות ישראל או אל התנחלויות או מי יודע לאן- דווקא שבוע שכזה קורא לנו להכיר בארץ שלנו על יופיה וערכיה, להעצים בארץ הקשה הזו את שאהבה נפשנו ולקוות שישכיל ראש הממשלה מול או"ם עוין לספר בשבחיה של הארץ ובאהבתנו אותה.אם גם ישכיל להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי לצידנו ןלהציע להם חרות ועצמאות ירווח לכולנו.

 

------


דרשה לעניין השתלות אברים וכרטיס אדי

הרב מיה ליבוביץ'

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלהים חיים"

(מתוך תפילת העמידה של הימים הנוראים)

 תוספת זו לתפילות ימים נוראים מבטאת את הרעיון של עמידת האדם למשפט בפני האל, שהיא מהות ימים אלו. המדרש, הפיוט והתפילה מתארים בית דין של מעלה וכל באי עולם עוברים לפני בורא עולם כבני מרון (כבשים/חיילים) והוא "סופר ומונה ופוקד נפש כל חי וחותך קצבה לכל בריה" ושם נכתב "מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו" ( מתוך תפילת "ונתנה תוקף").

הגורלות נכתבים בראש השנה אך אינם נחתמים עד מוצאי יום כיפור. בעשרת הימים שבין הכתיבה לחתימה אנו אמורים לערוך חשבון נפש אישי ולאומי ולתקן את דרכנו ועולמנו.

שלוש דרכים עומדות לנו לשינוי גורלנו: תשובה, תפילה וצדקה. כל אחת מן הדרכים הללו מאזכרות אותנו לפני האל לטובה. בזכות הזיכרון הזה ובזכות אבות ואמהות אנו מבקשים: "זכרנו לחיים וכתבנו לחיים".

אנו יוצאים מתוך הנחה שאלוהים חפץ בחיינו שלנו, שהרי גם אדם החוטא כל השנה אך חוזר בו בכוונה אמיתית ברגע האחרון מוצא מחילה אלוהית:

"וְהָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת-כָּל-חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ: בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:  הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה"

(יחזקאל י"ח, 21--23).

מושג התשובה, כפי שהוא מוצג ע"י הנביא יחזקאל, קשה לשכל האנושי. תגובת המקשיבים לנביא היא של תדהמה וחוסר קבלה: "וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי" (שם פס' 29). על כך עונה האל: "הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא דַרְכֵיכֶם, לֹא יִתָּכֵן". מושג התשובה כפי שהוא מוצג כאן קשור בערכם של החיים. "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" מכריז האל אלא עניין האל בתשובה, בתיקון אנושי, בחיים - "וְהָשִׁיבוּ (חזרו בתשובה) וִחְיוּ" (שם 32).

רעיון התשובה כרוך ברעיון של מקומו של האדם בעולם. האדם, נזר הבריאה, נברא כדי לשמור על הקיים. בקלקלו אין האל ממהר להענישו, אלא כפדגוג מופתי מאפשר לו לעבור תהליך של הבנה של המשגה או החטא ותיקונם.

כיון שהאדם הוא יצור מסובך המרכב מיסודות מנוגדים (עפר ורוח / אדמה ונשמה) המושכים אותו לכוונים הפוכים, ניתנה לו מורת דרך, התורה, וזו קרויה בפינו "תורת חיים". שמירת חוקי התורה נועדה לשמור על חיינו "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' (ויקרא י"ח, 5)." חז"ל הרחיבו את הציווי "וחי בהם" והוסיפו "ולא שימות בהם" ומכאן למדו כי פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. כשעל כפות המאזניים חיי אדם מול כל מצווה שהיא (להוציא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), חיי אדם קודמים. תפיסה זו מקנה משמעות לפסוקים "זכרנו לחיים מלך חפץ חיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים".

נשאלת אם כן השאלה: במסורת המקדשת את החיים ומצווה על האדם "ושמרתם את חוקותיי ומשפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (שם) איך זה שבישראל עדיין לא הגענו למצב בו מרבית האוכלוסייה חתומה על כרטיס תורם אדי, ונענית לתרום איברים. נוסיף לכך את העובדה כי הרפואה בישראל נחשבת  בעולם למתקדמת מאוד ויש היום יכולת להציל חיי אדם בעזרת השתלות אברים. גם הנהלים הנוגעים לקביעת מוות ולהתרת תרומת אברים בישראל הם מן המחמירים.

מדוע, אפוא, איננו כולנו בעלי כרטיס אדי?

יש החושבים כי ההלכה אוסרת השתלת אברים והדבר אינו נכון. הקושי ההלכתי בעניין השתלת אברים נובע משני כיונים: ראשית האיסור על ניוול הגוף (פגיעה בו) ושנית האיסור על הנאה (ריווח) מגופת המת. הקושי השני נפתר בקלות אם תורמים אברים שלא תמורת תשלום.

הקושי של פגיעה בגוף המת עומד כנגד הציווי לקיים חיים ועפ"י ההלכה גובר צו החיים על שלמות גופת המת.

הרב פ' פריהוף כותב בContemporary Reform Responsa- (השו"ת הרפורמי) על הצורך לשמור על כבוד המת, על הצורך בקבורה ראויה אבל על הזכות האדירה לתת חיים חדשים. ואני אוסיף ואומר: בבסיס היחס לחיים ולמוות ביהדות עומד הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם"(ויקרא י"ט,2) - חיי אדם משמרים צלם אלוהים ועל כן עלינו להישמר לנפשותינו אבל מתן חיים משמר את הקדוש שבנו ובאחר. 

 

בקיץ האחרון נתלכד עם ישראל סביב הסיסמה: רוצים צדק חברתי". סימנה המובהק של חברה מתוקנת היא ביחס אדם לאדם. תרומת איברים מצילה חיי אדם – אין מדרגה גבוהה של איכפתיות ושל עשיה חברתית מהצלת חיים.

 

חכמים מתלבטים רבות במשמעות הציווי "קדושים תהיו". איך יכול אדם להתקרב למעלת הקדוש? פרשת "קדושים" מתפרטת למצוות רבות הנוגעות לכל תחומי החיים. אחת עולה הערב בהבלטה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." איך יאהב אדם את רעהו כאשר יאהב את עצמו? והרי אדם קרוב אצל עצמו ודומני שבנכונות לתת חיים מבטא אדם את האהבה הנעלה מכל, והוא עושה זאת למען החיים, למען אלוהים על כן יברך:

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים"

*****


"הרהורים על קדושת הנשמה וקדושת הגוף"- הרבה גליה סדן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב דרשה

ilans

דרשה לעניין השתלות איברים וכרטיס אדי

"הרהורים על קדושת הנשמה וקדושת הגוף"- הרבה גליה סדן

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (מתוך הפטרת יום הכיפורים – ישעיהו, נח)

נודה על האמת, ישנו משהו המעורר אי נוחות בנושא עליו התבקשתי לכתוב. בקישור בין הימים הנוראים בהם אנחנו שבים ואומרים את הפיוט "ונתנה תוקף" ובו המילים המצמררות:

מִי יִחְיֶה

וּמִי יָמוּת

 

מִי בְקִצּוֹ

וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

 

מִי בַמַּיִם

וּמִי בָאֵשׁ

 

מִי בַחֶרֶב

וּמִי בַחַיָּה

 

מִי בָרָעָב

וּמִי בַצָּמָא

 

מִי בָרַעַשׁ

וּמִי בַמַּגֵּפָה

 

מִי בַחֲנִיקָה

וּמִי בַסְּקִילָה

 

 

לבין הקריאה להתגייס למען תרומת איברים. כביכול, דווקא בימים אלה של ברכות "שנה טובה" אנחנו נדרשים לחשוב שאולי לא נסיים אותה, את השנה.

למה? מדוע עלינו לחשוב מחשבות קשות שכאלה? לנוע על מושבנו באי נוחות? יהיו שיאמרו – להעכיר את קדושת החג, את תחושת השגב?

מפני שאנחנו יהודים. מפני שאנחנו יהודים מתקדמים.

*

לפני שנים מעטות, בשיעור שנגע למנהגי האבלות ביהדות במסגרת קורס הגיור בבית דניאל, שאל אותי אחד הסטודנטים מהי עמדתה של היהדות המתקדמת לתרומת איברים. השבתי לו, ואני אומרת כאן, שההכרעה היא כמובן אישית. אולם אם הוא שואל לדעתי, דעתי היא שקדושת החיים חשובה מקדושת המת. שהיכולת להשיב לאדם את מאור עיניו, לשחרר אותו מייסורי הדיאליזה, להעניק לו לב שבזכותו יזכה לשנות-חיים ארוכות וטובות, להסיר מעליו את אימת המוות – היא לא רק זכות גדולה, אלא גם חובה אנושית, דתית, יהודית.

יש שיאמרו שאין מחללים את כבוד המת. יהיו שיאמרו שקשה להם המחשבה על המוות והם מעדיפים לחשוב שישובו אלינו בריאים ושלמים עם הגעתו של המשיח, מבלי שאי אילו איברים יחסרו בגופם.

אבל אנחנו יהודים מתקדמים.

וככאלה, אנחנו שבים אל המקורות, ומיישמים עקרונות ורעיונות עתיקים על חידושי הזמן. וככאלה, אנחנו שואבים מן המסורת, ומן ההלכה, אך לוקחים בחשבון בשיקולינו גם את עמדותינו המוסריות. כן, קשה לחשוב על מה שנשאיר אחרינו כשיבוא יומנו, ובמיוחד קשה הדבר ברגע שכולו חשבון נפש שמטרתו התכוננות לשנה טובה יותר. אלא שהמסורת קוראת לנו לגשר בין פערים, להתבונן באומץ במראה, גם בהקשרים אחרים. הכתובה המסורתית, למשל (או השילוב בין הכתובות הנהוגות בטקסים רפורמיים לבין הסכם הנישואין ["הסכם הממון"]), בנויה בדיוק על העיקרון הזה. היא מכריחה אותנו להכיר בכך שלפעמים הדברים קורים אחרת מן הדרך בה אנחנו מקווים שיתרחשו, וכשיבוא היום – מוטב שנהיה מוכנים לקראתו.

ממש את זאת עשינו בבחירה שלנו לקדם את נושא תרומת האיברים בימים הנוראים.

כי אנחנו יהודים מתקדמים.

 ואין זה מפחית מן השגב, ואין זה מוריד מן הקדושה. נהפוך הוא. אני רוצה לדעת שחיי הם חיים משמעותיים. אני רוצה להעניק כפי יכולתי מכל מה שבורכתי בו. עד כלות נשמתי. בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. בלב שלם, בנפש חפצה ומאוד מאוד – אני רוצה להעניק. מה שאוכל, מה שיהיה בו צורך. בזאת הקדושה וזהו השגב.

אין בזה חילול כבוד המת. להפך. לכבוד הוא לי שאזכה להעניק חיים.

מאליהן עולות בי מילותיו של ישעיהו מהפטרת יום הכיפורים:

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ [...] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. 

"וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". פתאום קיבלו המילים האלה משמעות חדשה, אחרת. ביום הזה, המוקדש כולו לנשמה, אנחנו זוכרים כי עבורנו, אנחנו שכאן על פני האדמה, הנשמה והגוף חד הם. וממש כפי שיש ערך לנשמה, יש ערך לבשר, ואל לנו להתעלם מן הערך הזה, מחשיבותו. ולפעמים משמעות הדבר היא לאפשר לנשמה אחרת להתקיים בתוך גוף אחר בזכותנו.

מפני שלא התעלמנו.

מפני שהיינו אמיצים והתמודדנו עם החשש מפני יום אחרון.

מפני שאנחנו מחשיבים מאוד את קדושת החיים גם אם הם לא יהיו כבר חיינו-אנו.

ובגלל שאנחנו יהודים ויהודיות מתקדמים.

נביט באומץ קדימה אל חיינו וגם מעבר להם, ואולי נזכה לחוש שהאל מלווה אותנו, מדריך אותנו ושומר עלינו מכל רע. כמילותיו של ישעיהו:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי. 

מי ייתן, ולשנה טובה, לחיים ארוכים ומשמעותיים, ניכתב ונחתם כולנו.

 *****


Parshat Re’eh 5771 - Rabi Maya Leibovich

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב English

ilans

Parshat Re’eh 5771

(How the Pauper and the Hebrew Slave mirror the contemporary protest for social justice)

Parshat Re’eh deals with a variety of topics including mitzvot between people and God such as centralizing worship, prohibiting idol worship, and the laws of kashrut, as well as with mitzvot between people such as dealing with the poor and Hebrew slaves.

Yesterday, for the first time since I returned from abroad, I walked on Rothchild Blvd. in Tel Aviv, the bastion of social protest; I zigzaged between what I saw on the street and what this week’s torah portion commands us “to see”.

Let’s start by saying that the command “behold” at the beginning of the parsha does not have a concrete interpretation.  When Moses declares: “ Behold, I set before you this day a blessing and a curse.” (Deut. 11, 26), the blessing and the curse do not have physical forms but are rather spiritual/metaphorical and Moshe’s cry is “to behold” with wisdom, in the heart and in the soul, to see under the surface, in depth and substantively.

The poor and the slave are presented as those in need of societal repair. The Torah has clear values as to their status but these have become lost or obsolete; it is worth our while to hold up these values and examine them.

First, the Torah reminds us that the pauper and the slave are our brothers – we are not talking about the “other” but rather about a situation within the family – one that cannot be ignored.  It is written: “If there be among you a needy man, one of thy brethren” (Deut. 15,7) as well as “If thy brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, be sold unto thee” (Deut. 15,12). We are not talking about relatives by blood, but rather those who like us accept God’s covenant, members of our nation.  The wealthy are inclined to forget or ignore the existence of those who lack means.  The Torah forbids this kind of estrangement.  The Torah demands that we open our hearts and our hands: “If there be among you a needy man, one of thy brethren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth.” (Deut 15, 7-8)  The Torah also warns the wealthy not to abstain from making loans to the poor close to shmitah year for fear that the loan will not be repaid but rather demands :  ”You shalt surely give him, and your heart shall not be grieved when you givest unto him;” (Deut. 15,10).  The Torah demands that the giving be affable and with a good heart.

We can see the importance of this mitzvah in the eyes of the author in the multiple usage of double verbs “surely open thy hand”, “surely lend him”, “surely give him”. The importance is reinforced by the warning on the one hand “Beware” (from lack of giving) and the promise of reward on the other “because that for this thing the LORD thy God will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto.” (Deut. 15,10)

When the Torah begins the discussion of this matter with the words “If there be among you a needy man” the intention is not “if” but rather “when”.  Today, like then, there were social gaps and those in need, as it is written “For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: 'Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land.” (Deut. 15,11)

The demand for social justice in the Torah is not limited to just the poor.  Social justice is also demanded for slaves.  Who is a slave? It is your Hebrew brother or sister who is unable to repay a loan and therefore is bound to you in repayment of their debt.

The responsibility for a slave is even more difficult than that of a poor person who was not sold into slavery.  The slave renounces his personal freedom.  I believe that poverty is also a form of enslavement; constantly worrying about subsistence and a loss of freedom.  The Torah reminds us “And thou shalt remember that thou wast a bondman in the land of Egypt, and the LORD thy God redeemed thee” (Deut. 15,15).  We also remember that in Parshat Mishpatim, which follows the giving of the ten commandments in the book of Exodus, begins with the release of the Hebrew slave in the seventh year – as a reminder of the exodus from Egypt.  The laws of the Hebrew slave are related to the first commandment “ I am the Lord your God, who delivered you from the land of Egypt, from the house of bondage” (Exodus, 20, 2).  The demand to free Hebrew slaves after seven years is therefore not just a mitzvah between people but also a mitzvah between the nation of Israel and God.  It is so important that it is anchored in the first commandment.

The message God gave the children of Israel when he delivered them from Egypt, from the house of bondage, is that they are forever forbidden to put themselves, their peers or others into Egypt, nor are they allowed to rob them of their freedom.  Freedom is a basic condition for the relationship between man and God.  How we relate to the poor is not just something we do out of the goodness of our hearts, but rather is an ethical obligation between man and God.

Therefore, the government of Israel cannot ignore the fact that 25% of our population lives under the poverty line; that this makes them “slaves” in modern times (yes, this is a different kind of slavery than what it is referred to in the Torah, but it is still slavery, and we can add other enslaving conditions to this such as manpower companies, the treatment of foreign workers, trade in women and more).

There are more than a few  ‘appendixes”  to the social protestors.  Some of them are homeless, others have been rejected by society for various reasons, and their appearance is not always pleasing to the eye.

But the basis for the social protest, which arose a month ago presents a justified demand for a society which is fair and equal – this is not only an appropriate demand, but this is also what our Torah demands of us, and even if rockets are being fired and the security situation is shaky – this protest has to been in the minds, hearts and souls of our leaders as it is the soul of the Torah, and it is the source of the divine promise “ and the LORD thy God will bless thee in all that thou doest.” (Deut. 15.18)

Shabbat shalom!


פרשת ראה תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת ראה תשע"א

(על האביון והעבד העברי בראי המחאה החברתית העכשווית)

 

 

פרשת "ראה" עוסקת במגוון נושאים מקצתם מצוות שבין אדם למקום כגון ריכוז הפולחן, איסור עבודה זרה ודיני כשרות ומקצתם מצוות שבין אדם לחברו כגון דיני אביונים ודיני עבד עברי.

עברתי אתמול לראשונה מאז שובי מחו"ל בשד' רוטשילד בתל-אביב, מעוז המחאה החברתית, וזגזגתי בין מה שראו עיני בשדרה לבין מה שפרשת השבוע מצווה אותנו לראות.

נקדים ונאמר שהצווי "ראה" שבפתח הפרשה אין לו מֻשא ממשי. כשמשה קורא " רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דב' יא, כו) אין ה"ברכה" וה"קללה" ישויות פיזיות אלא מהויות רוחניות/מטפוריות והקריאה של משה היא לראות בשכל, בלב ובנשמה, לראות מפנים לפני השטח, לעומק/למהות.

האביון והעבד מוצגים כחוליות שהחברה חבה להם תיקון  מעמד ויש בדרישות התורה ערכים שלא אבד עליהם הכלח וראוי לנו להציבם לנגד עינינו ולהעמיק ראה אותם.

ראשון מזכירה לנו התורה שהאביון והעבד הם אחיך - אין מדובר באחר אלא במצב תוך משפחתי לכן אינך יכול להעלים עינייך. ככתוב: " כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיך" (טו, ז) וכן " כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי" (שם, יב). אין מדובר  באחים בשר ודם אלא באחים לברית עם אלהים, בבני עמנו. נטית העשיר היא לשכוח ולהתעלם מקיומו של האחר, החסר אמצעים. התורה אוסרת על ניכור שכזה. התורה דורשת פתחון לב ופתחון יד: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (שם ז-ח). התורה גם מזהירה את העשיר שלא יימנע ממתן הלוואות לעניים סמוך לשנת שמיטה מחשש שמא לא יזכה להחזר הלוואתו וחוזרת ודורשת "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (שם, י).התורה דורשת שהנתינה תהיה בסבר פנים ראוי ובלב טוב.

עד כמה המצווה חשובה בעיני הכתוב עולה מהשימוש המרובה בכפל הפעלים "פָתֹחַ תִּפְתַּח", "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", " נָתוֹן תִּתֵּן".  החשיבות מועצמת ע"י האזהרה מחד - " הִשָּׁמֶר לְךָ" (מחוסר נתינה) וההבטחה לשכר מאידך "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." (י)

כשהתורה פותחת ענין זה במלה "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" אין היא מתכוונת לומר "אם "יהיה בך אביון אלא כאשר. כהיום, כן אז, היו פערים חברתיים והיה מחסור ככתוב " כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ." (שם, יא)

צדק חברתי נדרש בתורה  לא רק עם העניים. צדק חברתי נדרש עם העבדים. מיהו עבד? זהו אחיך העברי או אחותך העבריה אשר אין בידם להחזיר לך חוב כספי והם משתעבדים לך תמורת תשלום חובם.

האחרות של העבד קשה מזו של העני שלא נמכר לעבדות. העבד מוותר על חירותו האישית. לטעמי, גם העוני הוא סוג של עבדות ,של דאגה תמידית לקיום ושל אבדן החרות. התורה מזכירה לנו "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". אנו גם זוכרים כי פרשת  "משפטים" שעוקבת אחר מתן עשרת הדברות בספר שמות פותחת בשילוח העבד העברי בשנה השביעית - כזכר ליציאת מצרים. דיני עבד עברי קשורים לדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). הדרישה לשחרור העבדים העבריים בתום 7 שנים היא אפוא לא רק מצווה שבין אדם לחברו אלא מצווה שבין בני ישראל לאלהים. היא חשובה עד כדי כך שהיא מעוגנת בדיבר הראשון.

המסר שאלהים העביר לבני ישראל בהוציאו אותם ממצרים, מבית עבדים, הוא שאין הם רשאים לעולם להכניס את עצמם / אחיהם / אחרים אל המיצרים, אין הם רשאים לגזול חרות. חרות האדם היא תנאי בסיסי לקשר שבין האדם לאלהיו. היחס לעני ולאביון אינם נדרשים רק מטעמי חמלה וטוב לב אלא הם חובה מוסרית של האדם כלפי אלהים.

משום כך, אין ממשלת ישראל יכולה להתעלם מהעובדה ש-25% מאוכלוסיה חיים מתחת לקו העוני כי זה הופך אותם ל"עבדים" בעולם המודרני (זו אמנם עבדות מסוג אחר מזה שהתורה עסקה בו, אך זו בהחלט עבדות ואפשר לצרף אליה רעות חולות כמו חברות קבלניות כמו יחס למהגרי עבודה, כמו סחר בנשים ועוד).

יש "נספחים" לא מעטים למפגיני המחאה החברתית. חלקם הומלסים ונידחי חברה שונים והמראה לא תמיד מחמיא לעין.

אבל בבסיס המחאה החברתית שעלתה כאן לפני כחודש ומחצה דרישה צודקת לחברה הוגנת ושוויונית - זו לא רק דרישה ראויה, זה בדיוק מה שתורת ישראל דורשת מאיתנו וגם אם הרקטות יורות והמצב הבטחוני רעוע - המחאה הזו חייבת להרָאות בשכלם בלבם ובנפשם של קברניטנו כי היא הנפש של התורה והיא המקור להבטחה האלהית: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (טו, יח).

 

======

 

 

 

 


פרשת עקב תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת עקב תשע"א

הפטרת נחמה ישעיהו מט יד - נא ג (שניה מ 7 דנחמתא)

 

בפרשת השבוע "עקב" וגם בהפטרתה (מתוך ישעיהו) נמצא עם ישראל במצב לא קל.

בפרשה -עומד העם במדבר מקשיב למשאו הקשה של מנהיגו משה המזכיר לו את כל חטאיו בעבר, ולפניו עדיין מסע התיישבות וכיבוש מול עממים רבים. הוא נודד זה 40 שנה וסוף הנדודים נראה עוד רחוק.

בהפטרה - מדובר בשבי ציון הבאים לירושלים ומוצאים עיר הרוסה ושוממה שזרים התנחלו בה, עיר נעדרת חומה ותחושת הגנה והאווירה בה של ספקנות וייאוש.

בשני המקרים עומדים המנהיגים ומאוששים את העם. דרכו של ישעיהו היא בשפת משלים ופיוט ובעיקר בתקוות חזון ענקית חזון שהארץ למרות כל קשייה ומדוחיה יועדה לעם והעם יועד לארצו. ישעיהו עומד בין החרבות אבל עיניו בעתיד ובתקוה: " שִׁמְעוּ אֵלַי ... הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם ... הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם...  כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה." (נא א-ג).

יש ודאי פער עצום בין השפה הלירית, המליצית לבין המציאות. אבל ישעיהו אומר לעם: אל תתמקדו בהווה, זכרו את החזון, התקוה. זכרו את היעוד וממנו שאבו כוח.

משה, גדול נביאי ישראל עושה זאת בצורה שונה. לפני שנים בעקבות כנס במכון ון ליר על היהודי החילוני ולימודי יהדות, קראתילשטתובשם:" מן האגו אל הנשמה".

האגו הוא רמת סיפוק הצרכים הקיומיים, הוא העקב של המסע אל הנפש ולכן פותחת הפרשה בפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם". עצם ההתניה היא עקב, היא מכשול ,מולו מציב משה אהבה ויראה ללא עיקובים (עכובים) "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁך"(דברים י יב). ה"עיקובים" בפני אהבת אלהים שמשה מזכיר לעם הם כמה:

1. העם עסוק בשמיעה ולא בהפנמה של המצוות. הוא לא רואה את הברית והחסד ואהבת אלהים. הוא רוצה הוכחות גשמיות - פרי בטן ופרי אדמה, תירוש ויצהר ועשתרות צאן.

2. העם עסוק בגוים הרבים שסביב ארצו המיועדת ובחששותיו מפניהם למרות כל המסות הגדולות, האותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה של ה' - אין בעם אמונה ביכולתו.

3. העם עסוק בקיום בלאכול ולשבוע, לבנות בתים טובים וברכות ולבו רם והוא חושב שכלכלה חזקה זה העיקר והוא אומר לעצמו: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

משה מזכיר לעם, כמו ישעיהו,את העוצמה שבאמונה באל " וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ" (ז, יג) הוא מזכיר להם שאין הוקוס פוקוס, שיש דרך והיא ארוכה וקשה " וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ " (ח, ב) הוא מזכיר להם  שקיום גשמי בלבד אין בו תוחלת " כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ג) וכי בארץ היעודה גלום פוטנציאל של טוב " כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. " (שם, ז-ט).

במובן מסוים היומיים האחרונים מזכירים לי את בנ"י במדבר וגם את שבי ציון. מכל עבר מתפוצצת בפנינו איבת תושבי האזור שעינם צרה בארצנו ובקיומנו בה. אין בי מלשונו הפיוטית של ישעיהו ובודאי לא מכוחותיו הטמירים של גדול מנהיגנו משה ולכן בעת קשה שבתי אל נבואותיהם באזן קשובה ודליתי מהן את מקור הכח של העם הזה - תורתו ותרבותו, יעודנו בארץ הזו ואמונתנו באלהים ובצדקת קיומנו כאן. והרבה כח אני שואבת אישית מהפכים הקטנים של מעשי אנוש שבכל אחד מהם מסע מהאגו לנפש כמו חיילת (ששמה לא פורסם) שבעזרת פינצטה שלפה זכוכיות מגופות חבריה, מתיירים ואזרחים שלא עזבו את העיר אילת, מעוז רוחם של חיילים וחיילות, ומכך שבחודש האחרון נלחם פה הדור הצעיר על הנפש מול האגו - יש בכל אלה הרבה נחמה.

-------


דרשה לשבת "נחמו"- פרשת ואתחנן- תשע"א- רונן בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

שבת שלום חברים.

אנו בשבת פרשת "ואתחנן"- המכונה "שבת נחמו" על שום ההפטרה היפהפיה מספר ישעיהו אותה נקרא מחר. לפרשה פתיחה חזקה מאוד, הנוגעת בנקודות רגשיות שאין אנו רגילים לקרוא עליהן בספרי החומש- משה "מתחנן" בפני הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ המובטחת (דברים ג' כ"ג) "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". רבים הפרשנים שניסו להבין מדוע "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" (אם אצטט את 13 המידות של האלהים לפי משה עצמו) אינו מוחל למשה על העבירות החמורות שבגללן נענש (וגם על כך דעות הפרשנים חלוקות) ומתיר לו להגשים את החלום בן 40 השנה. אלהים מקשיב למשה, אך אינו שומע לתחינתו.

בהמשך הפרשה, איך אומרים  היום: "כאילו כלום", ממשיך משה להשמיע לעם ישראל את החוקים והמצוות אותן קבלו בסיני (דברים  ד' א'): " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם".  הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני, וחוזר ומשמיע את עשרת הדברות. לאחר מכן מגיע משה, שוב, לאחד המעמדים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא מעביר לעם את "שמע ישראל", המוכר לנו היטב כבסיס האמוני המופיע בכל תפילה, של היחיד והרבים:  (דברים ו' ד') "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."

משהו כאן מוזר. אין כאן הצהרה בגוף ראשון, אלא קריאה לעם שישמע, ואז הצהרת האמונה מופיעה בגוף ראשון רבים. בדתות לא מעטות נהוגה הצהרת אמונה. אחד מיסודות האיסלאם הוא השעדא, אחד מחמשת יסודות האיסלאם, ואני מצטט: "אני מצהיר כי אין אלוהים מלבד  אללה, ואני מצהיר שמוחמד הינו שליחו של אללה". ההצהרה נוגעת לאדם עצמו, ולא לציבור. גם בנצרות קיימות גרסאות שונות של הצהרת האמונה המכונה "קרדו" (מהמלה אמונה בלטינית), שבבסיס שלהן המשפט "אני מאמין באלהים אחד, אב כל יכול, יוצר שמים וארץ". גם כאן ההצהרה נאמרת בגוף ראשון. לכל הדתות המונותאיסטיות יש הצהרת אמונה תקיפה ומחייבת, ומדוע אנו היהודים לא מסתפקים בכך אלא מצווים לקרוא לצבור לשמוע הצהרת אמונה משותפת?
היהדות הינה דת שמיעתית מעיקרה – רחוקה, למשל, מפולחן האסטטיקה ההלניסטי, המבוסס כולו על חוש הראייה. התורה הועברה בע"פ לבני ישראל במעמד הר סיני ע"י משה,  כפי נאמר בספר שמות כ"ד "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."  גם החוויה של מעמד הר סיני עצמו, שהיתה חוויה ויזואלית מעיקרה, מפורשת לחוויה כמו-שמיעתית(שמות כ', י"ד).  "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר". בעוד שהראייה היא חוש החלטי וקונקרטי מאוד, וקשה מאוד לדמיון האנושי הממוצע לפתח תמונה בודדת לכדי קונצפט מופשט, הרי ששמיעה מחייבת בניה של תמונה וירטואלית במוחנו, ומכאן גם מעודדת מחשבה, פרשנות ובקורת. המסורת היהודית מתייחסת תכופות  לחסרונותיו של חוש הראיה הקונקרטי. המשנה, מעצם הגדרתה, היתה "תורה שעל פה" (לפי הגדרתו של אביגדור שנאן) והועלתה על הכתב, הקונקרטי, רק מאוחר הרבה יותר.  בפרקי אבות מצוטט רבי יעקב בן קורשאי:" המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו"- דהיינו, רבי יעקב ממליץ שלא לסטות מעולם השינון (שאז, טרם עריכת המשנה, היתה הדרך היחידה ללמוד תורה) לטובת מסרים ויזואלים שאינם מצריכים פלפול והתעמקות. השמיעה הינה גם מרכיב מרכזי בדרך הלימוד בבתי מדרשות- הלימוד בחברותא.  

כאמור- השמיעה משאירה פתח רחב יותר לפרשנות האישית. בשמות רבא (ה' ט')נכתב לגבי מעמד הר סיני: "היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו"- דהיינו –כל אחד שמע את הקולות ופרשם לפי כוחו, ויש מקום של כבוד לכל הקולות מאחרון ישראל ועד למשה. ומה כל אחד מאתנו שומע כשאנו קוראים "שמע ישראל"? כל אחד לפי כוחו- פלורליזם. וזו תמציתה של היהדות בעיני.

לא אוכל לסיים מבלי לראות בעצמי את הקולות הנשמעים היום בארצנו. אנשים, כמוני וכמוכם, יוצאים לרחובות, ולראשונה בהיקף זה במדינת ישראל זועקים את זעקת האזרח הקטן- לא העני, לא הדל בהכרח, אלא האזרח הממוצע- מה שנקרא גם "מעמד הביניים". רבים הקולות, ורבות הדעות בדבר הפתרון למצוקות המועלות על ידי ההמון. חלק מהפתרונות שנוי במחלוקת. אבל, במיוחד כשיש מצוקה כזאת החובקת חלק ניכר של הצבוריות הישראלית, עלינו להקפיד לשמוע את הקולות, לפרשם לפי נטיית ליבנו, אבל להקשיב, ואולי גם להשמיע את קולנו אנו. וכבר אמר הנביא ישעיהו בהפטרת שבת נחמו  (ישעיהו מ' ט'): "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי".

שבת שלום.


פרשת פנחס - נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

"הנני נותן לו את בריתי שלום" – מחשבות על קנאות, אלימות והברית האלוהית

 

נעמה דפני-קלן

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס, מקבלת את שמה מאיש קנאי – פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, כלומר נכדו של אהרון שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". להבדיל מסבו, פנחס מצטיין, לפחות בפרשה שלנו, במזג קנאי ואלים – הוא הורג זוג מעורב - את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, בהתאם להוראתו של משה. עליו אומר הכתוב בפרשתנו "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ב-י"ג).

 

הנטייה הראשונה שלנו היא לשלול מכל וכל את מעשהו של פנחס – באיזו זכות קם אדם, גם אם הוא כהן, והורג לעיני כל ישראלי ומואביה? מי שמו לשופט ולתליין גם יחד? הלך מחשבה כזה, מקשה עלינו גם מאוד להבין את מעשיו של אלוהים – מדוע אלוהים כה מרוצה מהמעשה הקנאי והאלים? האם אלוהים באמת דורש קנאות שכזו? האם מעשהו של פנחס כה ראוי שבשלו הוא הנבחר להיות אבי השושלת הכהנית שלנו? חוסר הנוחות עם מעשהו של פנחס, למרות שעל פי פשט הפסוקים נראה שאלוהים תומך בו, איננו תופעה מודרנית. בירושלמי מופיעה ברייתא הטוענת כי דעתם  של חכמים לא היתה נוחה ממעשה ההרג: א"ר יודה בר פזי: בקשו לנדותו, אלולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (ירוש' סנהדרין פ"ט, ז').

 

אין ספק שהפוטנציאל ההרסני קיים בדמותו של פנחס. לפי חז"ל שימש פנחס ככהן הגדול בימי יפתח הגלעדי, ובשל מאבקי שליטה ואגו בין שניהם – לא הותר הנדר, ובתו האומללה של יפתח הוקרבה. כלומר, חז"ל ראו בו קווי אופי בעייתיים דווקא בהקשר המנהיגותי – התעקשותו כי יפתח יפנה אליו ולא להיפך, או במילים אחרות – רצונו להבהיר מעל לכל ספק כי המערכת הכהנית בראשה הוא עומד נמצאת במעמד גבוה יותר מהמערכת הפוליטית והצבאית – הביאה אותו לאטימות לב ולהובילה להריגתה ללא צורך של בת יפתח.

גם בימינו, דמותו של פנחס מקושרת – בארץ ובעולם הנוצרי – עם מעשי קנאות דתית ואלימות. אנו זוכרים כי לקראת "מצעד הגאווה" המתוכנן בירושלים בשנת 2006 נשמעו התבטאויות הקוראות "לסלק את התועבה מירושלים, כולל מעשה פינחס". במשך מאות שנים שימשה דמותו של פינחס להצדיק חוקים שאסרו על יחסי מין ונישואי תערובת בין לבנים ושחורים בארצות הברית וכיום משמשת דמותו של פינחס ארגוני ימין קיצוני ואלים כגון הקו-קלוקס-קלן ואחרים.

ובכל זאת, אנו נותרים עם טקסט מקראי שנראה כתומך במעשהו של פנחס. אנו ניצבים בצומת של הכרעה דתית וערכית - האם עלינו לומר כי המקרא מתאר טוב מאתנו את הנכון והראוי, וכי עלינו לשנות את תפיסותינו ולראות במעשהו של פנחס מעשה חיובי? האם עלינו לומר כי, עם כל הכבוד והאהבה, הזמנים השתנו וכי הראיה המקראית של הנכון והמוסרי במקרה זה היא מסוכנת, ואסור לנו כבעלי מצפון להתייחס אליה כלל? נדמה לי, שכתמיד, עומדת לרשותנו דרך שלישית – והיא הדרך המסורתית של דרשנות ופרשנות. אפשר לנסות ולהבין את המתואר בפרשה באופן מורכב יותר, אשר איננו מעמיד ניגוד כה מובהק בין הרצון האלוהי המשתקף כביכול בסיפור המקראי, לבין עמדתנו המוסרית.

 

ראוי לשים לב להתפתחות שעברה ה"פקודה" להרוג את בני ישראל הזונים עם המואביות. אלוהים אומר למשה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כ"ה ד').  מה בדיוק מצווה הקב"ה? עלינו לדייק בקריאת הכתוב – הוא איננו מבקש רצח של החוטאים, אלא הוקעה של, או באמצעות, ראשי העם. מי הם ראשי העם? האם הם בהכרח אותם אלו שחטאו? אין הדבר סביר. ייתכן, כפי שרש"י מבין זאת, שמדובר בלקיחה של ראשי השבטים בכדי לשפוט את החוטאים.  ומהו "להוקיע"? רב הפרשנים הבינו זאת כעונש תלייה, אך אין זה פירוש מתחייב מפשט הפסוק. אבן עזרא מבין זאת כמתן עדות ציבורית, כדרך לסמן לגנאי את מעשיהם. אם כן, אלוהים מבקש ממשה לקחת את ראשי העם ולהוקיע את החוטאים.

 

ומה משה אומר לעם? "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (פסוק ה'). משה מתרגם את הציווי האלוהי כמיטב הבנתו. הוא מבין את הפניה אל ראשי השבטים כקריאה לשפוט ולהרוג את החוטאים. האם זהו תרגום הכרחי של דברי האל? האם משה מרגיש ומודע לכך שבדבריו הוא נותן פרשנות מסויימת לאמירתו של האל?

 

ועוד נדבך יש לנו במעשה : קם פנחס הכהן, שאין זה ברור כלל וכלל שהוא אחד משופטי ישראל והוא הורג את הזוג. אמנם משה ציווה להרוג את הישראלים שחטאו, אך פנחס מגדיל לעשות והורג גם את האשה המואביה.

 

לפנינו אם כן, כרוניקה של תרגום אנושי לציווי אלוהי. אין לי ספק כי משה ופנחס משוכנעים לחלוטין כי הם מבינים את מעשהו של האל, וכי הם ממלאים פקודה אלוהית. אך עיון דקדקני יותר בפסוקים מראה לנו כי בתרגום האנושי, כמו בכל מעשה תרגום, ישנם אי דיוקים מובנים. כשאנו, כבני אדם, פועלים בנסיון להגשים על הארץ את הציווי האלוהי – ראוי שנזכור כי אנו יודעים רק לתרגמו, וכי לעתים – משהו בתרגום מתעוות לבלי הכר.

 

ובכל זאת, גם אם נאמר כי משה ופנחס לא הבינו כראוי את דרישתו של אלוהים – הרי נראה כי אלוהים מרוצה ממעשיו של פנחס ומעניק לו כפרס את הכהונה. האם זו הדרך היחידה להבין את הכתוב?

כדאי לשים לב כי אלוהים מבטיח לפינחס שתי בריתות – ראשית, ברית שלום ולאחר מכן ברית כהונת עולם. אינני יודעת מה פירוש המילים "ברית שלום" -. אך ניתן לקרוא את שתי ההבטחות הללו כתהליך – ראשית, חותמים שני "הצדדים" על ברית שלום, ורק לאחר שעשו זאת יוכלו להמשיך ולחתום על ברית כהונת עולם.

 

אלוהים ופנחס – שניהם מצטיירים כדמויות קנאיות בפרשה. ייתכן שפנחס אף הקל על שפיכות הדמים, משום שהרג שני אנשים, בעוד אלוהים התכוון לכלות את זעמו ולהרוג רבים יותר. רגע לפני מיסוד הכהונה – ממסד שיאפשר קשר רוחני בין שמים לארץ, בין אלוהים לבני האדם, שני הצדדים מודעים לסכנות העמוקות האורבות לקנאים והטמונות בקנאות. ייתכן, שכאשר אלוהים אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוא למעשה אומר – אני מבין את הסכנה הטמונה בקנאה שלי ובאופן שבני אדם יבינו אותה. כשם שכרתתי את ברית הקשת בענן והבטחתי שלא אשמיד עוד את העולם, כך אני מבטיח לכרות ברית של שלום. ואתה, פנחס הכהן – גם עליך לשמור את חלקך בברית ולהדמות לסבך אהרון, הכהן הראשון.

ובימינו, בהם כל אדם הוא הכהן הגדול, הלוואי ונשכיל גם אנו לשמור על חלקנו בברית השלום – ואז תובטח לנו כהונת עולם.

 -------

 


פרשת בלק תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת בלק תשע"א

(בנסיון להבין את בלק בן צפור ומניעיו)

 

"וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר ... לִקְרֹא-לוֹ" (במדב' כב 2-5)

פרשת "בלק" היא יצירה ספרותית מדהימה וככזו יש בה תובנות אנושיות יחודיות ואני אנסה הערב להבין את מלך מואב בלק בן צפור ואם אבין אותו אולי יהיו לי פתרונים לימינו.

אם נשאל עצמנו מה מדריך את מלך מואב - התשובה נמצאת לכאורה  בפסקה הראשונה של הפרשה:(1) וַיַּרְא בָּלָק אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי (יש פה גם ראיה לשון ר.א.ה. וגם יראה לשון י.ר.א.) הנצחון של ישראל על האמורי מעורר פחד. (2) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא כי יש פה יראה מפני הכמות או העצמה הכלכלית.

(3) וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ההקשר הזה פחות מובן. קצה נפש בני מואב ומלכם בגורם אתני באזור שהוא בסך הכל מיעוט. התאור של בנ"י בפי בלק מעורר דמוניזציה. בלק מגייס לעזרתו תאורים מפחידים ממכת הארבה שהביא הקב"ה על המצרים ומערבבם בפחדי ההווה: " הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי." (שם, 5).

אנו מבליעים חיוך נסתר אל נוכח המואבים המטופשים ומלכם ההסטרי ראשית משום שאנו מכירים את בנ"י, אלה אותם בנ"י שאמרו איש אל אחיו  "נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", הם אותם בנ"י שבכו כל הלילה בשוב המרגלים מכנען, אלה אותם בנ"י שזכרו את הקישואים והאבטיחים של מצרים ואיבדו כל אמונה באל שהוציאם ממצרים ועשה להם ניסים ולווה אותם בעמוד ענן ובעמוד אש ונתן להם את המן והשלו - האם על אלו יאמר כי הם כשור המלחך את ירק השדה??

 

ואנו גם מגחכים ביודענו כי הקוסם המיוחד (בלעם בן בעור מפתור) אינו יכול לספק את הסחורה המבוקשת " לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ" (שם, 6).

כבר מהפגישה הראשונה של שליחיו של בלק עם הקוסם בלעם צריך היה בלק בן צפור לשלחו לעזאזל. בלעם מלין את השליחים כדי לשמוע את דבר אלהים ומסרב ללכת עמם לאחר שאלהים מסרב לתת לו רשות.

קוסם שכוחותיו תלויים ברשות אלהית - במה יוכל להועיל למלך מואב? אבל המלך עקשן ושולח משלחת "שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים" ומבטיח כיבודים. בלעם אומר במפורש: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה" (שם, 18). אבל בלק אינו מקשיב.

הוא מביא את בלעם אל ארץ מואב ומסבב עמו בין במות הבעל, בונה מזבחות ומקריב קרבנות ובכל פעם בלעם מברך את בנ"י ואינו מקללם.

אתה שואל את עצמך - מה מדריך את נשמתו של המלך הזה? עד מתי יתעקש לקלל עם שבלעם אינו יכול לקללו? למרות שהוא משנה את מקום הקללה - מה שיוצא מפיו של הקוסם הפוך למה שנתכוון "מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (כג ח-י).

אבל בלק עוור לחוסר יכולתו של בלעם. הוא מביא קוסם שתום עין מעלה אותו גבעותלראות מה שאינו רואה. הוא כל כך שבוי בדפוסי חשיבתו על בנ"י שהוא מתעקש על קללה שנהפכת פעם אחר פעם לברכה.

מה מדריך אותו? מה מקור ההתעקשות? למה הוא רוצה לקלל דווקא את בנ"י? אנו יודעים כי בנ"י היו גורם אחד מני שבטים נודדים רבים שהסתובבו בספר המדבר, למה דווקא בבנ"י רואה בלק צל הרים כהרים?! מדוע אין הוא מסוגל לראות את הפנים החיוביות של בנ"י את טוב אהליהם ומשכנותיהם, את השגיהם הכלכליים והצבאיים, את יחודיותו של ישראל "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג, ט), את שרידותו "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כג, כד)?

הפחד מפני בנ"י אינו מוצדק לחלוטין. אין עם באזור שבנ"י פלשו אל שטחו, להפך הם ביקשו רשות לעבור - פעמים קבלוה ופעמים לאו וכך מצאו עצמם נודדים 40 שנה במדבר.

גם למלך האמורי שלחו בקשה "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדב' כא, 22).

אבל סיחון מלך האמורי לא נתן להם עבור בגבולו, במקום זאת אסף את עמו ויצא לקראתם המדברה אבל יד ישראל היתה על העליונה ( לא כך היה בהרה פעמים קודמות).

וספור זה עורר את כל פחדיו הקמאיים של בלק בן צפור ובזכותו יש לנו יצירה ספרותית מרהיבה.

אבל גם החיים מזמנים לנו סיפורים מדהימים. הנה מתקפת משטים ומטסים ופעילי שלום צעירים וזקנים על ישראל של 2011.

מה מדריך מנוחתם של פעילי השלום? למה ישראל? מה יש בארץ הקטנה והמסוכסכת הזו שמעורר כל כך הרבה יצרים?

ברואנדה טובחים באלפים ואחרים מתים ברעב. בלוב מושל מלך מטורף שאינו יודע זכויות אדם מהן, במצרים מתעוררים המונים לדרוש ממשלה יותר מודרנית, בצ'צ'ניה טבחו הרוסים במיעוט הצ'צ'ני. בכל כך הרבה פינות תבל נעשות עוולות מטרידות ופגיעה במליונים.

מה להם לפעילי השלום להתעקש דווקא על ישראל ?

אם הצורך הוא להסיר המצור מעל עזה - הרי שאין היום, כמיטב הבנתי, מצור, שלא לדבר על כך שישראל הציעה להעביר כל הציוד ההומניטרי לתעודתו? אבל לא. הפעילים הללו קונים כרטיסי הפלגה ואח"כ כרטיסי טיסה מכספם, לנים על אמצעי התחבורה  וכאחוזי אמוק רוצים להגיע דווקא לכאן.

הייתי רוצה לפגוש את בלק בן צפור ולשאלו אלו תובנות יש לו על מצבנו היום, אבל עושה רושם שרצון זה ישאר רצון גרידא אז אם יש לכם פתרונים אנא חלקו עמי הבנתכם.

 

                                                                 שבת שלום

 

 

 

 


פרשת קרח - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת "קרח" תשע"א

(על מושג "העדה")

 

המונח "עדה" חוזר 20 פעמים בפרשת קרח. תחילה נאמר כי קרח דתן ואבירם ואון קמו לפני משה (התקוממו) ועמם "נשיאי העדה" ואח"כ בכל פניה של משה אליו חוזר הצירוף "קרח ועדתו", "קרח וכל עדתו" ובהבדל מהם מתאר משה את בנ"י כ"עדת ישראל" או "כל עדת ישראל".

" וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, ... וַיֹּאמֶר... הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל,... לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תַלִּינוּ עָלָיו" (במד' טז ה-יא).

המושג "עדה" עלה כבר בפרשת "שלח", הפרשה הקודמת ל"קרח" ,שם חזרו 12 המרגלים מתור את הארץ " וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-מִדְבַּר פָּארָן--קָדֵשָׁה; וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ" (יג כו).

בשתי הפרשות יש הבדלים בין "כל העדה" מונח המתייחס לכלל ישראל לבין "עדה" מסוימת (חלק מהעם).

בפר' "שלח" מתייחס המונח עדה לעדת המרגלים (10 במספר) ובפר' "קרח, מתייחס המונח לקרח ועדתו (250 במספר).

בשתי הפרשות משרת המושג את הערך של מתן עדות (שרש ע.ו.ד) המרגלים מביאים עדויות מן הארץ אשר תרו (זמורה ואשכול ענבים רמונים ותאנים) ועדויות ראיה על הענקים והנפילים ואילו בפרשת "קרח" קורא משה לאלהים להעיד במי בחר " זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי" (טז, ו-ז) מי שאלהים יעיד שהוא בחירתו יהיה המנהיג / הכהן / הלוי.

מלבד מבחן המחתות יש מבחן עדות נוסף: מבחן המטות כשמשה מצטוה לקחת מטה לבית אב ולכתוב שמות ראשי בתי האב על המטות "וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה".

השרש ע.ו.ד. הוא מילת המפתח בשתי הפרשות הנדונות. אין פלא כי חכמים גזרו ממונח זה את המינימום הנדרש לקבוצה שבין פרטיה יש קשר של העדה על מערכת יחסי הקבוצה עם ה'. חז"ל ראו ב"עדה" גוף המייצג את כלל העם לעניני תפילה ושאר ענינים שבקדושה. בשמע הם הדגישו את הע' והד' לייצר עדות!

במשנה (מגילה כג ע"ב) אמרו: "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התבה [תפילה בצבור], ואין נושאין את כפיהם [ברכת כהנים] ואין קורין בתורה... פחות מעשרה".

אבל יש בעדה הרבה מעבר למינימום הקבוצתי והרבה מעבר למתן עדות .כיוון שקיימנו השבוע את האסיפה הכללית שלנו שהיא מפגש חד שנתי המאפשר להנהלה ולצוות להעיד בפני חברי הקהילה על מה שנעשה בשנה שחלפה ועל מה שמתוכנן לשנה הקרובה, בחרתי בדברי הפתיחה  באספה להפנות דברי למושג זה והערב ארצה לחזור ולהדגיש.

הבאתי בדברי ביום רביעי את אבחנתו של הרב שמשון רפאל הירש (סוף המאה ה-19) בין המושגים "עם", "גוי", "לאום" ו"עדה" שהיא בעיני אבחנה מבריקה. כשהוא דן על פרשת מגדל בבל משווה רש"ר הירש את המונחים המבטאים את המושג "עם" בגרמנית ובעברית: בשפה הגרמנית העם הוא volk הווה אומר קיום העם תלוי במנהיג והכל חייבים לציית לו (folgen) והרי כאן מושג של תלות משפילה. בשפות הרומניות העם הוא populus - המון, בעברית הרי הוא עם - איחוד של יחידים הקשורים זה עם זה. לעומת המונח הלועזי הרומז לכך שהעם אינו קיים אלא למען המלך, המושג היהודי בנוי על היחס שבין בני העם לבין עצמם, על האחריות ההדדית שביניהם.

גוי, לעומת זאת, מסביר הרש"ר הוא חטיבה לאומית מלוכדת. הוא רואה מילה זו כקשורה במילה גו - הגוף הלאומי כלפי חוץ בניגוד ל"עם" שהוא מציין את החברה כלפי פנים.

הלאום מוסיף הרש"ר הוא המדינה המייצגת את העם והחברה. היא מגינה על הניגודים החברתיים והלאומיים ומקיימת אותם בעצם ניגודם.

והמילה "עדה" מקורה לדעתו בשרש י.ע.ד משמעותה להתאחד למען יעוד משותף .יחידים הופכים לעדה לא ע"י פקודה הבאה אליהם מן החוץ אלא ע"י ענין משותף הפועם בלבם. קרואי העדה הם האנשים שהעדה קוראת להם לנהל את עניני הכלל.

קרואי העדה שלנו נתנו דין וחשבון מפורט כספי ומילולי על קורות העדה שלנו בשנת 2010. בין השאר פרס ראש העדה (היו"ר רונן בארי) את תהליך המיתוג שהביא אותנו להגדרה מחודשת של חזון מטרות ויעדים לאור היעוד המרכזי - לקיים חיים קהילתיים תרבותיים, חינוכיים וחברתיים לאור חזונה של התנועה ליהדות מתקדמת.

רכזי הפעילויות למינהן (קהילה, גנים, בנק הזמן, נוער) העידו בפני החברים/ות על מגוון העשיה והעדה אישרה פה אחד את כל הדוחות והתוכניות.

שאלתי עצמי באיזה מובן הגשמנו את מושג ה"עדה" בערב זה ?ועניתי לעצמי שעשינו זאת בכל המובנים - נמסרה עדות בפני חלק מסוים של הקהל (עדה - אם כי לא במובן של מנין...). העדות נגעה ברצון שלנו לקשר יותר פרטים אל הקהילה ולהפוך כל אחד ואחת מהם לפעיל המרגיש ערבות הדדית כלפי האחרים. העדות נמסרה במועדה. העדה - הסכימה על היעד המשותף ועל התוכניות הנגזרות ממנו. לפחות שניים מהדוברים אמרו שאסיפות כלליות אינן שיא הענין אבל אודה ולא אבוש בכל שנה כשעולות העדויות על העשיה המגוונת והעשירה של קמץ ועל עושר עולמה הפנימי של קהילה זו ועל היחסים שבין פרטיה דומני כי אלהים בכבודו ובעצמו נועד עמנו: ועונה "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות ו, ז) ואני הייתי אומרת: ולקחתי אתכם לי לעדה.

 =======