פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דרשה לחג הסוכות - גבי רוזנברג

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב דרשה

ilans

12באוקטובר 2011

דרשה לחג סוכות.

חג שמח. התכנסנו כאן הערב כדי לקבל את פני חג סוכות. כאשר הרב מיה הציעה לי לשאת דרשה הערב בקשתי כמה ימים לחשוב. רציתי להיות בטוח שאני מתחבר לנושא. כאשר התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא, את משמעות החג ומנהגיו, נזכרתי שכילד היה זה אחד החגים האהובים עלי, התקשרתי למיה ואמרתי  "בשמחה" .

 אז אני מודה למיה על ההזדמנות ולכם על נוכחותכם ומראש על ההקשבה. 

רבים הם מנהגי חג הסוכות וכמובן קצרה היריעה מלהתייחס אל כולם. אני החלטתי להתמקד במשמעויות העיקריות של החג בעיניי , בייחוד במנהגים הקשורים בסוכה, במשמעויות הרבות שיש לה, וזאת בשל העובדה שכילד כל כך אהבתי לבנותה ובערבי שלהי הקיץ הנעימים של תל אביב, לאכול בה ביחד עם חבריי לשכונה את ארוחות הערב ואת משחקיי החברה שלאחריהן.

בספר ויקרא כ"ג פסוקים ל"ג – ל"ד נאמר: " וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור, בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג סוכות , שבעה ימים לה' ". כבר בפסוקים אלה נקבעה המשמעות המיוחדת של החג.  מדובר בחג מלא שמחה שנמשך שבעה ימים. לא חג של עצב, מורא וחשבון נפש כמו ראש השנה ויום הכיפורים, אלא חג של עליה לרגל, חג האסיף, חג של שמחה מתוצאות המאמץ של השנה החולפת, חג של הודיה והתכוננות לקראת המאמץ של השנה המתחדשת עלינו לטובה.

 ערב החג חל בדיוק באמצע החודש. הירח המלא יוצר תפאורה מושלמת לדרמה של קדושה והתחדשות לאחר ימי חשבון הנפש, הסליחות והתפילה לכתיבה וחתימה טובה  והשוויון  בין משך היום והלילה, מסמל ומדגיש בעיניי, את החשיבות ליצירת שוויון ואיזון המסמלים את הנכון והצודק ואת הציווי לכבדם ולפעול על פיהם. האיזון יוצר נקודת מפגש בין הגשמיות שבבניית הסוכה והכנתה, לבין החוויה הרגשית הכרוכה בשהייה בסוכה כאירוע משפחתי הכולל אכילה, שינה, תפילה, לימוד, שמחה, אירוח, קיום מצוות והכול תחת כיפת השמים.

הכתוב בפרק כ"ג בפסוקים מ"ב עד מ"ד מצווה: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם". לפני שהכתוב מתייחס למשמעות ההיסטורית של החג הוא מדגיש, בראשית הפסוק, שמדובר בחג של כל "האזרח בישראל". מדובר בחג עממי בו משתתפים כל אזרחי ישראל לרבות הגרים והעבדים המשוחררים. רק בחלקו השני של הפסוק, מודגשת המשמעות ההיסטורית של החג - "למען ידעו דורותיהם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". הישיבה בסוכה מזכירה ליושביה את ארבעים שנות הנדודים במדבר. דור המדבר שנתפס כסמל לדור עיקש וסרבן, מתלונן, קשה עורף וקטן אמונה. אף על פי כן הוא הדור שקיבל את התורה במעמד הר סיני, הוא הדור שנילחם בעמלק, בסיחון ובעוג וניצח אותם וזה הדור שצאצאיו ירשו את ארץ כנען. בעיני, יש כאן סמל ועדות לברית שבין הקדוש ברוך הוא לעמו, ברית הגדולה מגחמות ההווה והעבר ומבחנה בקיומה לאורך זמן בעתיד .

אני בחרתי להתמקד דווקא בסוכה ובמשמעויות המשפחתיות – חברתיות שלה בעיניי.

המילה סוכה נגזרת מהשורש סכך ומכאן שעיקרה של הסוכה הוא הסכך. הסכך הכשר מאפשר לראות את השמים ואת הכוכבים ומשרת את חווית הקשר שבין האדם לאלוהיו. הסכך מסוכך באופן המאפשר קשר עין עם השמים. אולי גם כאן יש רמז לכך שאין הגנה טוטאלית. מצד אחד, הסכך מסוכך מפני השמש והרוח, אך באותה העת, אין הוא נותן הגנה הרמטית בפני הרוח והגשם. כי אין הגנה טוטאלית. היא פשוט לא קיימת ועלינו להכיר בכך ולהבין זאת.

נטיעת היתד הראשון של הסוכה במוצאי יום הכיפורים מחייבת מעבר מובנה ומוסדר מראש השנה ויום הכיפורים – חגים של חשבון נפש, של דרמה אנושית ואישית והתכנסות פנימה לחג של שמחה, חג של ביחד, של אירוח, פתיחות וחשיפה. יש כאן את שני צידי המשוואה – את העצור, העצוב, החושש והמקווה ואת השמחה, הפתיחות, ההודיה והתקווה. ההבנה שחיי היום יום של כולנו משלבים בין הטוב והרע, בין הקשה לקל ובין המתסכל למעצים וביכולת לייצר איזון בין פרמטרים אלה, להכילם ולנהלם, טמון הכוח הדרוש כדי לנווט את ספינת חיינו במימיו הסוערים של אוקיינוס החיים ולהביאה מידי יום לחוף מבטחים.

הישיבה בסוכה מסמלת את המעבר מהבית לסוכה, מהקבוע לארעי. אולם לא מדובר בזמניות במונחים של שעות או של יום או יומיים. מדובר בחג שנחוג שבעה ימים. מהבחינה ההיסטורית, יש אזכור למעבר מישוב הקבע במצרים לנדודים במדבר ואת ישיבתם של בני ישראל בסוכה בזמן נדודיהם במדבר. אך לא פחות מכך יש כאן לדעתי גם את האזכור למעבר חזרה מהסוכה לדירת הקבע, את המעבר מתקופת הנדודים לתקופת ישוב הקבע בארץ כנען, עדות למעגליות שבחיים, המעבר בין סיטואציות והדינמיות של הזרימה והמעבר בין מצב אחד לאחר.

לבניית הסוכה כללים ברורים הכוללים גובה מקסימאלי ומינימאלי, הוראות בקשר לסכך, היא חייבת להיות סגורה משלושה כיוונים ופתוחה בצידה הרביעי וכדומה. הסוכה מזכירה חופה כסמל למחויבות ולזוגיות שבין העם לאלוהיו. תכנון הסוכה, בנייתה וקישוטה הינם חוויה משפחתית מגבשת וכך גם הישיבה בה. הישיבה בסוכה, ועוד יותר השינה בה, מאפשרים דו שיח בין בני המשפחה, עם האורחים אך יותר מהכול קשר עין בין האדם ואלוהיו, קשר ישיר היוצר חוויה רגשית – רוחנית אישית ומשפחתית. הסוכה המקושטת מייצרת חגיגיות מיוחדת, חוויה של חג, פעילות משפחתית משותפת שראשיתה עוד בזמן תכנון הסוכה והקמתה. העברת הכלים מהבית לסוכה, קישוטה והאירוח בה יוצרים אווירה של "בית פתוח" המאפשר לארח כול אחד, ללא מחיצות, ללא בחירה וסינון באווירה של שוויוניות ושקיפות. בנית הסוכה מאפשרת שיקול דעת של בעל הסוכה בכל הקשור למימדיה ופארה. מדובר בתהליך ערכי המאפשר לבעל הבית להקנות למשפחתו ערכים של שיקול דעת, צניעות, כיבוד הזולת, משמעת עצמית ובחירה. בחירה בין סוכה מפוארת במידותיה, בקישוטיה, בעיצובה וברהיטיה, לבין סוכה צנועה המשרה אווירת חג ושמחה, המאפשרת לקיים בה את מצוות החג, להזמין אורחים ולארחם מתוך אווירה חמה של פתיחות ולא מתוך ניכור עיניים המדגיש את הפער שבין המארח העשיר ובעל האמצעים לאורחיו.

אך מעניין במיוחד לשים לב לאספקט האוניברסאלי של החג. הסוכה המכונה גם "סוכת שלום" מסמלת את השלום בחברה האנושית כולה. בימי בית המקדש היו מקריבים שבעים פרים כנגד שיבעים אומות העולם – ועל פי הנביאים הגדולים יש בקורבנות אלה רמז לשלום שבין ישראל לאומות העולם. חזון יומרני לכול הדעות. אך דווקא כעת, בימים אלה של חג הסוכות רוצה אני לקרוא למנהיגות הדתית והפוליטית שלנו, אך בייחוד לכל אחד ואחת מאתנו, לכולנו, לפעול למען שלום, לחתור למצב שבו ישראל הינה אור לגויים, בנוסף לבמת האקדמיה והמחקר של פרסי נובל, גם במישור האישי בנינו לבין אחינו אזרחי מדינת ישראל באשר הם, ללא תג של דת, עדה, מין ובוודאי ללא "תג מחיר", לשכנינו במזרח התיכון ובעולם, לדעת לפרוץ מסגרות, לחשוב בצורה יצירתית וקונסטרוקטיבית, לצאת מהקבוע והממוסד אל החדש והמתחדש, לקבוע סדר יום ציבורי, חברתי וערכי חדש ועדכני המתאים לצרכי השעה ולסביבה החברתית, התרבותית, הערכית והפוליטית בה אנו חיים ולעשות זאת בצורה מובנית ומסודרת, עם כללים ברורים ומתוך תפיסת עולם כוללת . לקבוע אג'נדה, דרך פעולה ומדדים פשוטים למדידת העשייה וההצלחה, ולא להסתפק בהפרחת סיסמאות פופוליסטיות שנשמעות טוב אך במבחן המעשה אין בהן תכלית.

אמש התבשרנו על שחרורו של גלעד שליט. לא נותר לי אלא לאחל לגלעד שיהיה כבר בחג הסוכות הזה, אושפיזין של כבוד בסוכת השלום שלנו של עם ישראל כולו.

 

חג שמח.

 

 


שבת שובה - תמיר ניר

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

שבת זו, בין רה"ש ליוה"כ, בתוך עשרת ימי התשובה, נקראת "שבת שובה". שבת זו נמצאת בתוך תקופה מורכבת בשנה. סיימנו שנה, על פירותיה ובעיותיה. ואנו מתחילים שנה חדשה- עם תקוות וחששות- מה יהיה עם הפלשתינאים? ואיראן? ומה עם הגשם, והכלכלה והחינוך? ובין לבין אנו בתוך ימים 'נוראים', מוצפים בתפילות וסליחות, מחשבות וחרטות על מה שהיה ועל מה שיהיה. אנו נמצאים במצב ביניים כזה, בין סוף שנה לתחילת שנה, התמודדות עם העבר ותקווה להתחלות חדשות, הן במישור האישי והן במישור הציבורי-  אשר בא לידי ביטוי גם בשם של השבת ובמשמעותו: אין זו רק שבת תשובה, אלא שבת שובה.

מקור השם 'שבת שובה' בהפטרה הנקראת בשבת זו מספר הושע, הפותחת במלים: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, א).  התשובה היא עקרון מרכזי ביהדות, יש הטוענים- המרכזי ביותר. היכולת וההזמנה לשוב תמיד- לסלוח, לתקן, ולהשתפר. זוהי אחת המתנות הגדולות של אלוהים לאדם.

בימי הסליחות וכמובן גם ביום הכיפורים, אנו קוראים פעמים רבות את י"ג המידות. בעקבות חטא העגל, משה מבקש לדעת אלוהים: "הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעינך" (פסוק י"ג), ומיד אח"כ, בפסוק י"ח "ויאמר (משה לד') הראני נא את כבודך. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. ויאמר לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי ...וראית את אחרי ופני לא יראו". (שמות ל"ג, י"ח-כ"ג).

מיד אח"כ מגיעה הסיטואציה המוכרת בנקרת הצור, שם אלוהים עובר על פניו של משה, ואז- אלוהים או משה, קוראים - "בשם ה'": "ה' ה', אל רחום וחנון" וגומר. ובין אם נפרש שמשה הוא הקורא ומתאר את שרואות עניו, ובין אם זה האלוהים המתאר את עצמו, את "מראהו" כפי שהבטיח למשה - "וקראתי בשם ד' לפניך".

במדרש, ניסו לדמיין ולתאר את הסצנה, כאשר כמו תמיד יש בתיאור פרשנות של חז"ל. התיאור שמציע ר' יוחנן, כל כך נועז, הוא כביכול מתנצל שבכלל מעיז לומר אותו, אלא שאין מה לעשות, זה כביכול מה שכתוב במקרא (למרות שכמובן לא כך הוא): אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו; מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפִלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. (ר"ה יז ע"ב)

האם זה שמו של אלוהים? זו הדמות והמהות שלו? אדם??? שליח ציבור עטוף בטלית וקורא מן הסידור את י"ג מידות? האם האלוהים בורא עצמו בצלם האדם??

מהי אותה דמות, מראה של האל, אותה הוא חושף בפני משה? הגרעין, תמצית האל אליו משה מייחל? האם אלוהים זה מתואר כאל הבריאה או אולי אל המלחמה? לא ולא.

בסיטואציה הכי קרובה שאדם מצליח להגיע אל מול האלוהים, הוא רואה את האל בדמות אדם, לא סתם אדם- שליח הציבור. הכול נמצא באדם. היכולת להידמות לאלוהים נמצאת באדם. וכדי להידמות לאל, על האדם להתמקד באותם י"ג המידות המאפיינות ומגדירות את האל: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה"...  רחום, סבלני, סולח, נושא עוון. הקב"ה חושף את מידותיו לפני משה, ומצפה שנפנים. זה מה שמצפים מאיתנו. שנהיה בצלמו של אלוהים. ואני מצטט את המדרש המוכר  ממסכת סוטה:

"אחרי ה' א-לוהיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא"?!  אלא, הלוך אחר מִדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' א-לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-לוהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבֹּר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים. (סוטה יד ע"א)

הקב"ה מגלה עצמו למשה כשליח של הציבור, לוקח אחריות ומוביל, בחסד וברחמים. ועלינו שנבראו בצלמו, מוטלת האחריות ללמוד ממנו, ולגלות כל פעם מחדש את הטוב, החסד והרחמים שבנו. על כולנו מוטל הציווי "והלכת בדרכיו" כחובה, להיות רחומים וחנונים, ארכי אפיים ורבי חסד ואמת, כלפי כל אדם שנברא בצלם.

והסליחה, היא לגמרי לא פשוטה. לא כלפי עצמי ולא כלפי אחרים. ובכלל מדובר בתהליך עמוק ומורכב, אשר מתייחס לעבר ולעתיד. מחד, העבר מייסר אותנו (באם מדובר בטעות שאנו עשינו) או מכעיס אותנו (אם מדובר בטעות של אחרים), ומאידך, העתיד המחייב אותנו להתנהג אחרת בעתיד- לא לחטוא שוב. ויש כאן מאמץ ומהלך נפשי עמוק, אבל ברור שהמורה הגדול לעניין זה הוא אלוהים. "אל רחום וחנון"... ממנו עלינו ללמוד איך לסלוח לעצמנו ואיך לסלוח לזולתנו. ולא פחות חשוב מכך- גם ללמוד איך לסלוח לו, לאלוהים (ויש על מה!). ואולי, וכאן אשתמש במילים של ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו - גם ללמד אותו איך לסלוח לנו. וזה מיד מזכיר לי את השיר הנפלא של יהודה עמיחי:

אֲנִי אוֹמֵר בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁהַתְּפִלּוֹת קָדְמוּ לֵאֱלֹהִים
הַתְּפִלּוֹת יָצְרוּ אֶת הָאֱלֹהִים,
הָאֱלֹהִים יָצַר אֶת הָאָדָם
וְהָאָדָם יוֹצֵר תְּפִלּוֹת
שֶׁיּוֹצְרוֹת אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁיּוֹצֵר אֶת הָאָדָם.

ואסיים במדרש מקסים, שממש מסכם ומדגים את כל המהלך:

בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית. באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית, גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם. 
נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. 
עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו. 
באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים פה והמעשה שם? 
אמר להם: מה ראיתם? 
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו, 
(חשדו בו שמקיים קשר אסור עם גרושתו)

שלח אחריהם והביאם. 
אמר לו: מה היא לך זו? 
אמר לו: גרושתי היא. 
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך? 
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. 
הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה, 
אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, 
על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים, 

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. (בראשית רבה פרשה לג, ג')

אז, בשבת שובה- שנזכה לשוב ולחדש את עצמנו ואת כלל החברה בכל פעם מחדש, שנזכה ללמד זכות על אחרים, שנזכה להתקרב ולשוב עד ה', נלמד ממידותיו חסד ורחמים, וגם אולי כך נעודד אותו להעניק שפע, ברכה, גשמים ושלום. אמן.


פרשת שופטים - מאת גבי רוזנברג

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת השבוע : פרשת שופטים

מאת גבי רוזנברג 

השבוע אנו קוראים בפרשת שופטים שבספר דברים. זוהי הפרשה החמישית מבין 11 הפרשיות שמכיל הספר. סגנונו של ספר דברים שונה משאר ספרי התורה. רובו מורכב מנאום שמשה נשא לפני בני ישראל בערבות מואב טרם הכניסה לארץ כנען. הספר ברובו הוא נאום פרידה של משה ופותח במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". משה יודע שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו לפנות אל העם באופן ישיר טרם ייפרד ממנו. משה מגלה מנהיגות אחרת. מנהיגות ערכית, המבטאת מחויבות לטווח הארוך. משה הוא מנהיג של הטווח הארוך. למרות שהוא יודע שהוא לא יחצה את הירדן לארץ המובטחת, הוא דואג להעביר לעם מסר ברור ומקיף. זהו לא נאום פופוליסטי. זה נאום ענייני ונוקב בו חוזר משה ומדגיש את מחויבות ה' לעם, הוא מטיף לעם מוסר ומוכיח אותו על חטאיו במדבר אך מכאן והלאה הוא מסתכל אל העתיד ומפרט את המצוות שעל העם למלא בארץ כנען ואף מפרט ומזהיר מה יקרה למי שלא יקיים את המצוות ויפר את הברית. משה נפרד מהעם בברכות כלליות ואישיות לכל שבט, עולה לראש הפסגה ונותן מבט אחרון לארץ המובטחת אליה לא יזכה להגיע.

יש כאן דרמה גדולה של פרידה, קבלת העונש והשלמה אתו, של סגירת מעגל תוך מבט אל העתיד. משה הוא לא מנהיג של "אחרי המבול". המחויבות שלו לעם היא טוטאלית, לא תלוית זמן ומקום, וצופה פני עתיד. למרות שמשה יודע שהוא לא יחצה את הירדן איכפת לו. הוא רוצה לוודא שהעם שיגיע לארצו החדשה יקיים בה שיגרת חיים שתבטיח המשכיות ושגשוג למרות שהוא לא יהיה שותף לכך.

 על מנת להבטיח זאת, משה קורא כבר בתחילת הפרשה, בפסוק הראשון, "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך ולשבטך, ושפטו את העם משפט צדק". על פי משה, לא די בשופטים צריך גם שוטרים. לא די בזרוע השופטת, חייבים גם זרוע המבצעת. מדובר ברשויות משלימות. אין לאחת קיום ללא השנייה. ולא די במשפט - הציווי הוא "משפט צדק". מדובר במערכת של כלים שלובים. האפקטיביות של הרשות השופטת תלויה באכיפה המבוצעת על ידי הרשות המבצעת על מנת להבטיח משפט, ולא סתם משפט, אלא, משפט צדק.

 משה אף דואג לציין במפורש היכן יוצבו השופטים והשוטרים - בשערי העיר, סמל לריבונות. במקום גלוי. כל אחד רואה את נציגי החוק. כל אחד נותן דין על מעשיו. אי אפשר להתעלם מהם. מלאכתם נעשית בפומבי. אין צורך בתקשורת כתובה או אלקטרונית. הכול גלוי ובשקיפות מלאה.

 בכותבי שורות אלה, נזכרתי בסיפורו של חברי, האלוף דני רוטשילד, שבאחד הערבים בהם בילינו יחד, בין יתר הסיפורים המרתקים שלו מחדרי החדרים של הסכמי השלום, סיפר שבשנת 1994, ערב חתימת הסכם אוסלו בו, ערפאת התנה את החתימה בהצבתו של שוטר פלסטיני במעברי הגבול. בוודאי זכורה לרבים מאתנו הסצנה של "אני לא חותם" של ערפאת. רבין, שהבין שמדובר בסמל של ריבונות סירב בתוקף ורק התערבותו של הנשיא מוברק, "שהוריד את ערפאת מהעץ" אפשרה את החתימה. מסתבר שלנוכחות ב"שערי העיר" משמעות גם בימינו אנו.

משה מזהיר את השופטים "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי שוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" ומוסיף "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך". משפט צדק והמחויבות לצדק אינה אופציה. זה לא לוקסוס שמומלץ לקיימו. זה תנאי הכרחי לקיומה של חברה חפצת חיים בארץ המובטחת. ניקיון כפיים הוא יסוד של כל משטר תקין וחברה בריאה. לכאורה, זה מובן מאליו, אולם, משה מוצא לנכון להדגיש נקודה זו ולציינה במיוחד ומתרה בפני לקיחת שוחד, כי כאמור, שוחד "יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

משה מפנה את תשומת הלב של השופטים והשוטרים לפשעים חמורים. ומדגיש במיוחד את הצורך לטפל בהם במשנה רצינות, לחקור לעומק, לברר את העובדות בצורה יסודית ולהוכיח אותן באופן מוחלט. הכתוב מתייחס למקרה שלשופט נודע על איש או אישה העובדים עבודה זרה. במקרים חמורים מאין אלה, אין להסתפק בעדות שמיעה ומשה מדגיש "ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בישראל והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האישה וסקלתם באבנים ומתו". על מנת להבטיח משפט צדק מצווה משה ש"על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת. לא יומת על פי עד אחד". כאשר מדובר בפשעים חמורים, חייבים לבררם מעל לכל ספק, אין הבדל בין איש לאישה, אין חמלה, אין פשרות, יש נחישות, יש להחמיר בדין ולהוציאו אל הפועל בשערי העיר, למען יראו וייראו, למען ידעו שיש דין ויש דיין ומי שפגע בעקרונות קיומיים ימוצה אתו הדין לעיני כול.

משה רוצה להבטיח משפט צדק, שהשופטים יחקרו את המקרים באופן מעמיק, יסתיעו לשם כך בעדים ולא יסתפקו בעד אחד. על מנת להבטיח שהעדים יבינו את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם וינהגו ביושר ובהגינות, הם יהיו הראשונים לסקול את הנידונים. חלקם של העדים לא מסתיים במתן העדות, הם לוקחים חלק פעיל בביצוע גזר הדין. ולא זו בלבד. על מנת להבטיח משפט צדק, המתבסס על עדות אמת ושעדותם של בעלי אינטרסים לא יטו את הדין מצווה משה את השופטים שבמקרה שגילו עד שקר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".

 

בעודו עוסק בעשיית צדק ובמנהיגות, משה מתייחס לאפשרות ש"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". משה דואג להזכיר שוב לעם שמדובר בארץ אשר "ה' אלוהיך נותן לך". הוא לא פוסל אפשרות של מונרכיה כפי שהיה נהוג, הוא אינו מכתיב מנהיגות דתית של נביאים ואנשי אלוהים אך הוא מציין במפורש שהמלך חייב להיות מבני עמנו. משה פונה למלך הנבחר ומצווה עליו לנהוג בצניעות, ללמוד תורה, לשנן אותה ולנהוג על פי חוקיה בדבקות ובדיקנות למען יאריך ימים בתפקידו. משה מפרט: "לא ירבה סוסים"... ומוסיף "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד"... ומצווה "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" וכל זאת כתנאי "למען יאריך ימים בממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". האם מדובר בפניה קונקרטית למלך העתידי או שמא הפניה היא לעם במטרה לשרטט את הפרופיל של המלך העתידי באשר הוא, על מנת שהעם ידע למה לצפות, מה לדרוש מהמלך, מהם הקריטריונים לבחירתו ולהערכתו לאורך זמן על מנת שהוא יצליח בשליחותו ויאריך בה ימים. ואני תוהה האם מדובר בסט של תנאים בסיסיים להארכת ימים בתפקיד וכל מי שלא ימלא אחריהם ייענש, או שמא מדובר בתפריט, בהנחיות, מאין הוראות הפעלה למנהיג החפץ להנהיג את עמו בהצלחה, לשפע כלכלי וערכי לאורך זמן ומתוך יציבות שלטונית חברתית, הנחיות העומדות במבחן הזמן גם בימינו אנו.

מבין כל קשת הנושאים שהפרשה עוסקת בהם בחרתי להתמקד דווקא בהקמת מערכת משפט ואיסור לקיחת שוחד, בדיני עדי שקר ובמינוי מלך ופירוט חובותיו. בימים אלה בהם משטרים מושחתים במדינות שכנות לנו נופלים ואנו התברכנו ביציבות שלטונית ובדמוקרטיה המאפשרת חופש ביטוי, בימים בהם המנהיגות שלנו נקראת לצדק חברתי, שרופאים ומורים - מלח הארץ, נאלצים לשבות ולהרים את קולם במחאה על מנת להבטיח לנו את הדברים שבבסיסה של כל חברה נאורה מפותחת, חינוך ובריאות, שעל ספסלי בתי המשפט יושבים מנהיגים, סלבריטאים ומובילי דעת קהל, אני מבקש להזכיר לכולנו שאנו מצווים, כדברי משה, לפעול, איש איש כמדית יכולתו, למען מנהיגות ראויה נטולת גמישות אידיאולוגית מובנית, המאפשרת למוביליה לפעול מתוך שיקולים של הטווח הקצר, גם על חשבון התפשרויות עקרונות, ולצדק שיעשה ויראה בשערי מחוזותינו.

 בנימה אישית

אסיים בנימה אישית. אני מודה לרב מאיה על שאפשרה לי לדרוש היום ולכם על ההקשבה.

 היום הקידוש מוקדש להורי שלזכרם תרמנו, משפחתי ואני, פינה בבית הכנסת, ואת הפסל שהחל מאתמול מעטר אותה.

הפסל, מיצירותיה של הפסלת מינה זילברמינץ, מתאר שלוש דמויות הניצבות על גלגל מוטה ומחזיקות במשקולת, אולי מטוטלת אם תרצו, לשם יצירת שיווי משקל מושלם. אני לקחתי לעצמי את החופש להתחלק אתכם מהי המשמעות של הפסל בעיני. אני מקווה שפרשנות זו תהיה מקובלת, ולו באופן חלקי, על מינה ואם כך "קלעתי לדעתם של גדולים".

החיים בעיני הם שיווי משקל עדין. החיים הם כמו גלגל, הם לא רק עגולים, הם גם מוטים הצידה כפי שהפסלת בחרה להציבו, וקשה לצפות להיכן הם יובילו אותנו. לכן, הניסיון התמידי לשמור על שיווי משקל הוא האתגר האמיתי בחיים.

שלושת הדמויות מצליחות ליצור איזון ושיווי משקל דינאמי, אך לשם כך הן נעזרות במשקולת קטנה יחסית למסה הכוללת של הפסל, אך היא חיונית לשם קיום שיווי המשקל.

בחיים של כל מסגרת חברתית האיזון הנכון קריטי לקיומה. מציאת נקודת שיווי המשקל בין הכוחות הפועלים ואת האיזון הנכון בין הזרוע המחוקקת, לשופטת ולמבצעת הינם הבסיס לקיומה של חברה מתוקנת.

כך זה גם בחיים. ביכולת לאמץ סט מקיף וכולל של חוקים ודפוסי התנהגות, היוצרים ביחד פילוסופיית חיים מאוזנת, כוללת והרמונית, להשכיל להתאימה לסיטואציות השונות ולעשות בה שימוש תבוני, מוסרי, רציונאלי, יעיל ופרקטי טמון המפתח לחיים טובים ומלאים במובן הרחב של המילה.

להשתדל לשאוף תמיד למצוא את נקודת האיזון הנכונה, את שיווי המשקל בין המשנתים השונים הוא הצו שהורישו לי הורי ואני מקווה שאני מצליח להנחילו לסובבים אותי ובייחוד למשפחתי.

כפי שתיראו בעוד מספר דקות כאשר נעלה לקידוש, הפסל יוצר איזון לא טריוויאלי. שלושת הדמויות יוצרות פירמידה אנושית שבסיסה גלגל המוטה על צידו. זוהי האקרובטיקה של החיים. לשם יצירת איזון מושלם הן נעזרות במשקולת שלמראית עין משקלה זניח באופן יחסי למסה הכללית, אולם, משקולת זו היא היא שגורמת לשיווי המשקל. משקולת זו היא בעיני המשפחה. המשפחה, היא זו שבסופן של דבר יוצרת עבור כל אחד ואחת מאתנו את שיווי המשקל שלו - האיזון המושלם עבורו. זה המקום שאני מבקש להודות לכל אותם אנשים משמעותיים בחיי, להורי, לחמי - מקס ז"ל ובמיוחד ליעל רעייתי האהובה שהשנה נחגוג 35 שנות שותפות, לבנותיי, ליהי, לורי ורוני, לחמותי רות, לנכדתי יהלי שרק אתמול התחילה גן טרום חובה וליריב חתני.

אני מבקש להזכיר לכולנו שכאשר מדובר בשיווי משקל אישי המשקולת המאזנת היא המשפחה. אך בעיני אפשר וראוי להרחיב את היריעה והמשקולת המאזנת היא החברה, הקהילה, המדינה ואף היונברס כולו. זאת המשמעות של הפסל בעיני ולכן בחרנו, יעל ואני, להציבו בבית הכנסת, כחלק מתרומתנו לקהילה, לזכר הוריי.

 -----------


פרשת כי תבוא תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת כי תבוא תשע"א

פרשת "כי תבוא" היא חלק ממעמד כריתת הברית בין ה' לישראל. הנאום בפרקים כט-ל  שב לענין חובות הנאמנות כלפי ה' כפי שהועלו בפרולוג של ס' דברים. שוב נדרש מישראל לעמוד בתנאי הברית. לצד הדרישות מובאים איומים על אסונות צפויים אם יפר העם את הברית וינהר אחרי אלהים אחרים. אולי מתקיים המעמד בלהט הקיץ של אז כי כמות הסכנות והקללות כפול מכמות הברכות. מחר, בשבת משלנו נתעכב מעט על התוכחות אבל הערב אני רוצה להראות שגם בתקופות לא קלות לעם ישראל ניתן היה לחשוב על הארץ במונחים של תקוה וגאולה.

פרשת "כי תבוא" פותחת בדרישה האלהית מהעם המתישב בארץ להביא מראשית פרי האדמה בכורים מתת תודה על האדמה שניתנה לנו ועל פריה.

הארץ מתוארת בפרשה כ"ארץ זבת חלב ודבש" - לשון ציורית המציינת את פריונה של הארץ.

בכל המקראות בהן מופיע תאור זה הוא בא לאשש את עשרה הטבעי של ארץ כנען בניגוד לארץ מצרים והמדבר השומם.

בהתחשב בעובדה שארץ מצרים יושבת על הנילוס וא"י תלויה בגשמים וכן בכך שאקלימה של א"י צחיח ברוב חודשי השנה - קשה להבין מנין שאב הכתוב את ההיפרבולה

"ארץ זבת חלב ודבש"

על כן סבורים חוקרים רבים שאין הכוונה לפריון האדמה ממש, אלא זהו לשון סמלי, לשון של עידוד, של חזון.

ואכן כשחשבו הנביאים על מסר חיובי לעורר בו את העם לחזון אחרית הימים פנו אל ביטוי זה דווקא. כך נמצא ביואל ד, יח-כ:

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה, אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים. מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה ... וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר."

כבר במקרא ובהמשך במדרשים כונתה ארץ ישראל בשם "נחלת-צבי" כלומר ארץ משובחת, ארץ המשווית לבעל החיים האצילי וקל הרגלים - הצבי.

 

בגמרא שואלים "למה נמשלה ארץ ישראל לצבי? ועונים: (בבלי, כתובות קיב ע"א)

לומר לך - מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה - כל כך עמוסים ושופעים פרי עצי ארץ ישראל עד שהפרות נופלים מעצמם...

שמעם  של עציה  פרותיה וצמחיה של א"י נרקם באגדות אין ספור שבינן ובין המציאות המרחק פעמים רב למדי.

אביא כאן אגדה אחת בלבד על צמח פלאי שהוא כנראה צמח הדודאים. אגדה זו מוזכרת ע"י יוסף בן מתתיהו ואסף אותה זאב וילנאי (כן, אבא של מתן) בספרו אגדות א"י (עמ' 223).

האגדה מספרת על צמח שורש דומה לאש ולפנות ערב  הוא מפיץ זהר. וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפסו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השרש מידו ולא יעמד במקומו... (ממש מעשי נסים).

והאגדה ממשיכה לדווח כי יש רק דרך אחת לעקור את השרש בלי פגע וזה הדבר:

חופרים באדמה מסביב לו, עד הישאר רק מעט מזער ממנו באדמה. ואחר כך קושרים אליו כלב וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השרש על נקלה...

 

לא תמיד ספרו על א"י רק ספורי נסים ונפלאות. הנה אביא בפניכם משפטים ספורים מפי שניים שבקרו בה בימי הביניים ובעת החדשה:

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) חי כל ימיו בספרד ובשנת 1260 ביקר בארץ ישראל. הוא כתב לבנו מכתב יפה ומרגש, בו תיאר את רשמיו מן הארץ:

בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. וככללו של דבר: כל המקודש מחברו - חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכל... ועם כל חורבנה - היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות...

ורבים באים לעיר תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו.

מי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ובתיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה

 

לא רק חכמים יהודים, דוגמת הרמב"ן, בקרו בארץ. במשך השנים פקדו אותה בני לאומים רבים, ואחדים מתוכם נהגו לתאר את חוויותיהם ביומני מסע כך למשל נהג הסופר האמריקאי מארק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867.

"בהגיענו לשולי העמק רכבנו כברת דרך במעלה גבעה ומצאנו עצמנו בעין דור. שם היה האספסוף הפרוע ביותר של פראים חצי ערומים שראינו עד כה. הם התקהלו ובאו מתוך כוורות של טיט; מתוך בקתות כעין ארגזים; מתוך מערות פעורות פה בצל סלעים ומתוך בקיעים בקרקע תוך חמש דקות נגוזו שיממת המוות והדממה של המקום. סחי, ניוון ופראות הם המציינים את עין-דור...

ככל שהרחקנו, כן גבר החום והאדמה נעשתה מסולעת וחשופה, מעכירת-רוח ושוממה. אף עץ או שיח לא נראו במקום. אפילו הזית והצבר, ידידיה המושבעים של אדמה חסרת תכלית, נפקדו מכאן. אין נוף משעמם יותר לעין מזה הגובל במבואות ירושלים".

.

הרמב"ן ומארק טווין מתארים שניהם מציאות קשה של א"י אבל הנימה שונה

האחד - נשא תקוה לתיקון וגאולה ושוב השכינה

והשני - אינו מוצא בארץ כל מעלה.

 

אולי אין זה מקרי שהראשון יהודי, הקשור אל האדמה הזו בקשר של הסטוריה ואמונה וגם אם אדמתה לא תוציא לו חלב ודבש היא תאצור בתוכה את חלומותיו וערכיו ועליה יבנה את ביתו.

אז נכון, קיץ וחם והשבוע הבא צופן בתוכו סכנות עם( אם) הכרזת האו"ם על פלשתין כמדינה ואולי צעדת פלשתינאים אל עבר גבולות ישראל או אל התנחלויות או מי יודע לאן- דווקא שבוע שכזה קורא לנו להכיר בארץ שלנו על יופיה וערכיה, להעצים בארץ הקשה הזו את שאהבה נפשנו ולקוות שישכיל ראש הממשלה מול או"ם עוין לספר בשבחיה של הארץ ובאהבתנו אותה.אם גם ישכיל להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי לצידנו ןלהציע להם חרות ועצמאות ירווח לכולנו.

 

------


דרשה לעניין השתלות אברים וכרטיס אדי

הרב מיה ליבוביץ'

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלהים חיים"

(מתוך תפילת העמידה של הימים הנוראים)

 תוספת זו לתפילות ימים נוראים מבטאת את הרעיון של עמידת האדם למשפט בפני האל, שהיא מהות ימים אלו. המדרש, הפיוט והתפילה מתארים בית דין של מעלה וכל באי עולם עוברים לפני בורא עולם כבני מרון (כבשים/חיילים) והוא "סופר ומונה ופוקד נפש כל חי וחותך קצבה לכל בריה" ושם נכתב "מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו" ( מתוך תפילת "ונתנה תוקף").

הגורלות נכתבים בראש השנה אך אינם נחתמים עד מוצאי יום כיפור. בעשרת הימים שבין הכתיבה לחתימה אנו אמורים לערוך חשבון נפש אישי ולאומי ולתקן את דרכנו ועולמנו.

שלוש דרכים עומדות לנו לשינוי גורלנו: תשובה, תפילה וצדקה. כל אחת מן הדרכים הללו מאזכרות אותנו לפני האל לטובה. בזכות הזיכרון הזה ובזכות אבות ואמהות אנו מבקשים: "זכרנו לחיים וכתבנו לחיים".

אנו יוצאים מתוך הנחה שאלוהים חפץ בחיינו שלנו, שהרי גם אדם החוטא כל השנה אך חוזר בו בכוונה אמיתית ברגע האחרון מוצא מחילה אלוהית:

"וְהָרָשָׁע, כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת-כָּל-חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--חָיֹה יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ: בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה:  הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה"

(יחזקאל י"ח, 21--23).

מושג התשובה, כפי שהוא מוצג ע"י הנביא יחזקאל, קשה לשכל האנושי. תגובת המקשיבים לנביא היא של תדהמה וחוסר קבלה: "וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי" (שם פס' 29). על כך עונה האל: "הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא דַרְכֵיכֶם, לֹא יִתָּכֵן". מושג התשובה כפי שהוא מוצג כאן קשור בערכם של החיים. "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" מכריז האל אלא עניין האל בתשובה, בתיקון אנושי, בחיים - "וְהָשִׁיבוּ (חזרו בתשובה) וִחְיוּ" (שם 32).

רעיון התשובה כרוך ברעיון של מקומו של האדם בעולם. האדם, נזר הבריאה, נברא כדי לשמור על הקיים. בקלקלו אין האל ממהר להענישו, אלא כפדגוג מופתי מאפשר לו לעבור תהליך של הבנה של המשגה או החטא ותיקונם.

כיון שהאדם הוא יצור מסובך המרכב מיסודות מנוגדים (עפר ורוח / אדמה ונשמה) המושכים אותו לכוונים הפוכים, ניתנה לו מורת דרך, התורה, וזו קרויה בפינו "תורת חיים". שמירת חוקי התורה נועדה לשמור על חיינו "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' (ויקרא י"ח, 5)." חז"ל הרחיבו את הציווי "וחי בהם" והוסיפו "ולא שימות בהם" ומכאן למדו כי פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. כשעל כפות המאזניים חיי אדם מול כל מצווה שהיא (להוציא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), חיי אדם קודמים. תפיסה זו מקנה משמעות לפסוקים "זכרנו לחיים מלך חפץ חיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים".

נשאלת אם כן השאלה: במסורת המקדשת את החיים ומצווה על האדם "ושמרתם את חוקותיי ומשפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (שם) איך זה שבישראל עדיין לא הגענו למצב בו מרבית האוכלוסייה חתומה על כרטיס תורם אדי, ונענית לתרום איברים. נוסיף לכך את העובדה כי הרפואה בישראל נחשבת  בעולם למתקדמת מאוד ויש היום יכולת להציל חיי אדם בעזרת השתלות אברים. גם הנהלים הנוגעים לקביעת מוות ולהתרת תרומת אברים בישראל הם מן המחמירים.

מדוע, אפוא, איננו כולנו בעלי כרטיס אדי?

יש החושבים כי ההלכה אוסרת השתלת אברים והדבר אינו נכון. הקושי ההלכתי בעניין השתלת אברים נובע משני כיונים: ראשית האיסור על ניוול הגוף (פגיעה בו) ושנית האיסור על הנאה (ריווח) מגופת המת. הקושי השני נפתר בקלות אם תורמים אברים שלא תמורת תשלום.

הקושי של פגיעה בגוף המת עומד כנגד הציווי לקיים חיים ועפ"י ההלכה גובר צו החיים על שלמות גופת המת.

הרב פ' פריהוף כותב בContemporary Reform Responsa- (השו"ת הרפורמי) על הצורך לשמור על כבוד המת, על הצורך בקבורה ראויה אבל על הזכות האדירה לתת חיים חדשים. ואני אוסיף ואומר: בבסיס היחס לחיים ולמוות ביהדות עומד הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם"(ויקרא י"ט,2) - חיי אדם משמרים צלם אלוהים ועל כן עלינו להישמר לנפשותינו אבל מתן חיים משמר את הקדוש שבנו ובאחר. 

 

בקיץ האחרון נתלכד עם ישראל סביב הסיסמה: רוצים צדק חברתי". סימנה המובהק של חברה מתוקנת היא ביחס אדם לאדם. תרומת איברים מצילה חיי אדם – אין מדרגה גבוהה של איכפתיות ושל עשיה חברתית מהצלת חיים.

 

חכמים מתלבטים רבות במשמעות הציווי "קדושים תהיו". איך יכול אדם להתקרב למעלת הקדוש? פרשת "קדושים" מתפרטת למצוות רבות הנוגעות לכל תחומי החיים. אחת עולה הערב בהבלטה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." איך יאהב אדם את רעהו כאשר יאהב את עצמו? והרי אדם קרוב אצל עצמו ודומני שבנכונות לתת חיים מבטא אדם את האהבה הנעלה מכל, והוא עושה זאת למען החיים, למען אלוהים על כן יברך:

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים"

*****


"הרהורים על קדושת הנשמה וקדושת הגוף"- הרבה גליה סדן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב דרשה

ilans

דרשה לעניין השתלות איברים וכרטיס אדי

"הרהורים על קדושת הנשמה וקדושת הגוף"- הרבה גליה סדן

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (מתוך הפטרת יום הכיפורים – ישעיהו, נח)

נודה על האמת, ישנו משהו המעורר אי נוחות בנושא עליו התבקשתי לכתוב. בקישור בין הימים הנוראים בהם אנחנו שבים ואומרים את הפיוט "ונתנה תוקף" ובו המילים המצמררות:

מִי יִחְיֶה

וּמִי יָמוּת

 

מִי בְקִצּוֹ

וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

 

מִי בַמַּיִם

וּמִי בָאֵשׁ

 

מִי בַחֶרֶב

וּמִי בַחַיָּה

 

מִי בָרָעָב

וּמִי בַצָּמָא

 

מִי בָרַעַשׁ

וּמִי בַמַּגֵּפָה

 

מִי בַחֲנִיקָה

וּמִי בַסְּקִילָה

 

 

לבין הקריאה להתגייס למען תרומת איברים. כביכול, דווקא בימים אלה של ברכות "שנה טובה" אנחנו נדרשים לחשוב שאולי לא נסיים אותה, את השנה.

למה? מדוע עלינו לחשוב מחשבות קשות שכאלה? לנוע על מושבנו באי נוחות? יהיו שיאמרו – להעכיר את קדושת החג, את תחושת השגב?

מפני שאנחנו יהודים. מפני שאנחנו יהודים מתקדמים.

*

לפני שנים מעטות, בשיעור שנגע למנהגי האבלות ביהדות במסגרת קורס הגיור בבית דניאל, שאל אותי אחד הסטודנטים מהי עמדתה של היהדות המתקדמת לתרומת איברים. השבתי לו, ואני אומרת כאן, שההכרעה היא כמובן אישית. אולם אם הוא שואל לדעתי, דעתי היא שקדושת החיים חשובה מקדושת המת. שהיכולת להשיב לאדם את מאור עיניו, לשחרר אותו מייסורי הדיאליזה, להעניק לו לב שבזכותו יזכה לשנות-חיים ארוכות וטובות, להסיר מעליו את אימת המוות – היא לא רק זכות גדולה, אלא גם חובה אנושית, דתית, יהודית.

יש שיאמרו שאין מחללים את כבוד המת. יהיו שיאמרו שקשה להם המחשבה על המוות והם מעדיפים לחשוב שישובו אלינו בריאים ושלמים עם הגעתו של המשיח, מבלי שאי אילו איברים יחסרו בגופם.

אבל אנחנו יהודים מתקדמים.

וככאלה, אנחנו שבים אל המקורות, ומיישמים עקרונות ורעיונות עתיקים על חידושי הזמן. וככאלה, אנחנו שואבים מן המסורת, ומן ההלכה, אך לוקחים בחשבון בשיקולינו גם את עמדותינו המוסריות. כן, קשה לחשוב על מה שנשאיר אחרינו כשיבוא יומנו, ובמיוחד קשה הדבר ברגע שכולו חשבון נפש שמטרתו התכוננות לשנה טובה יותר. אלא שהמסורת קוראת לנו לגשר בין פערים, להתבונן באומץ במראה, גם בהקשרים אחרים. הכתובה המסורתית, למשל (או השילוב בין הכתובות הנהוגות בטקסים רפורמיים לבין הסכם הנישואין ["הסכם הממון"]), בנויה בדיוק על העיקרון הזה. היא מכריחה אותנו להכיר בכך שלפעמים הדברים קורים אחרת מן הדרך בה אנחנו מקווים שיתרחשו, וכשיבוא היום – מוטב שנהיה מוכנים לקראתו.

ממש את זאת עשינו בבחירה שלנו לקדם את נושא תרומת האיברים בימים הנוראים.

כי אנחנו יהודים מתקדמים.

 ואין זה מפחית מן השגב, ואין זה מוריד מן הקדושה. נהפוך הוא. אני רוצה לדעת שחיי הם חיים משמעותיים. אני רוצה להעניק כפי יכולתי מכל מה שבורכתי בו. עד כלות נשמתי. בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. בלב שלם, בנפש חפצה ומאוד מאוד – אני רוצה להעניק. מה שאוכל, מה שיהיה בו צורך. בזאת הקדושה וזהו השגב.

אין בזה חילול כבוד המת. להפך. לכבוד הוא לי שאזכה להעניק חיים.

מאליהן עולות בי מילותיו של ישעיהו מהפטרת יום הכיפורים:

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ [...] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. 

"וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". פתאום קיבלו המילים האלה משמעות חדשה, אחרת. ביום הזה, המוקדש כולו לנשמה, אנחנו זוכרים כי עבורנו, אנחנו שכאן על פני האדמה, הנשמה והגוף חד הם. וממש כפי שיש ערך לנשמה, יש ערך לבשר, ואל לנו להתעלם מן הערך הזה, מחשיבותו. ולפעמים משמעות הדבר היא לאפשר לנשמה אחרת להתקיים בתוך גוף אחר בזכותנו.

מפני שלא התעלמנו.

מפני שהיינו אמיצים והתמודדנו עם החשש מפני יום אחרון.

מפני שאנחנו מחשיבים מאוד את קדושת החיים גם אם הם לא יהיו כבר חיינו-אנו.

ובגלל שאנחנו יהודים ויהודיות מתקדמים.

נביט באומץ קדימה אל חיינו וגם מעבר להם, ואולי נזכה לחוש שהאל מלווה אותנו, מדריך אותנו ושומר עלינו מכל רע. כמילותיו של ישעיהו:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי. 

מי ייתן, ולשנה טובה, לחיים ארוכים ומשמעותיים, ניכתב ונחתם כולנו.

 *****


Parshat Re’eh 5771 - Rabi Maya Leibovich

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב English

ilans

Parshat Re’eh 5771

(How the Pauper and the Hebrew Slave mirror the contemporary protest for social justice)

Parshat Re’eh deals with a variety of topics including mitzvot between people and God such as centralizing worship, prohibiting idol worship, and the laws of kashrut, as well as with mitzvot between people such as dealing with the poor and Hebrew slaves.

Yesterday, for the first time since I returned from abroad, I walked on Rothchild Blvd. in Tel Aviv, the bastion of social protest; I zigzaged between what I saw on the street and what this week’s torah portion commands us “to see”.

Let’s start by saying that the command “behold” at the beginning of the parsha does not have a concrete interpretation.  When Moses declares: “ Behold, I set before you this day a blessing and a curse.” (Deut. 11, 26), the blessing and the curse do not have physical forms but are rather spiritual/metaphorical and Moshe’s cry is “to behold” with wisdom, in the heart and in the soul, to see under the surface, in depth and substantively.

The poor and the slave are presented as those in need of societal repair. The Torah has clear values as to their status but these have become lost or obsolete; it is worth our while to hold up these values and examine them.

First, the Torah reminds us that the pauper and the slave are our brothers – we are not talking about the “other” but rather about a situation within the family – one that cannot be ignored.  It is written: “If there be among you a needy man, one of thy brethren” (Deut. 15,7) as well as “If thy brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, be sold unto thee” (Deut. 15,12). We are not talking about relatives by blood, but rather those who like us accept God’s covenant, members of our nation.  The wealthy are inclined to forget or ignore the existence of those who lack means.  The Torah forbids this kind of estrangement.  The Torah demands that we open our hearts and our hands: “If there be among you a needy man, one of thy brethren, within any of thy gates, in thy land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not harden thy heart, nor shut thy hand from thy needy brother; but thou shalt surely open thy hand unto him, and shalt surely lend him sufficient for his need in that which he wanteth.” (Deut 15, 7-8)  The Torah also warns the wealthy not to abstain from making loans to the poor close to shmitah year for fear that the loan will not be repaid but rather demands :  ”You shalt surely give him, and your heart shall not be grieved when you givest unto him;” (Deut. 15,10).  The Torah demands that the giving be affable and with a good heart.

We can see the importance of this mitzvah in the eyes of the author in the multiple usage of double verbs “surely open thy hand”, “surely lend him”, “surely give him”. The importance is reinforced by the warning on the one hand “Beware” (from lack of giving) and the promise of reward on the other “because that for this thing the LORD thy God will bless thee in all thy work, and in all that thou puttest thy hand unto.” (Deut. 15,10)

When the Torah begins the discussion of this matter with the words “If there be among you a needy man” the intention is not “if” but rather “when”.  Today, like then, there were social gaps and those in need, as it is written “For the poor shall never cease out of the land; therefore I command thee, saying: 'Thou shalt surely open thy hand unto thy poor and needy brother, in thy land.” (Deut. 15,11)

The demand for social justice in the Torah is not limited to just the poor.  Social justice is also demanded for slaves.  Who is a slave? It is your Hebrew brother or sister who is unable to repay a loan and therefore is bound to you in repayment of their debt.

The responsibility for a slave is even more difficult than that of a poor person who was not sold into slavery.  The slave renounces his personal freedom.  I believe that poverty is also a form of enslavement; constantly worrying about subsistence and a loss of freedom.  The Torah reminds us “And thou shalt remember that thou wast a bondman in the land of Egypt, and the LORD thy God redeemed thee” (Deut. 15,15).  We also remember that in Parshat Mishpatim, which follows the giving of the ten commandments in the book of Exodus, begins with the release of the Hebrew slave in the seventh year – as a reminder of the exodus from Egypt.  The laws of the Hebrew slave are related to the first commandment “ I am the Lord your God, who delivered you from the land of Egypt, from the house of bondage” (Exodus, 20, 2).  The demand to free Hebrew slaves after seven years is therefore not just a mitzvah between people but also a mitzvah between the nation of Israel and God.  It is so important that it is anchored in the first commandment.

The message God gave the children of Israel when he delivered them from Egypt, from the house of bondage, is that they are forever forbidden to put themselves, their peers or others into Egypt, nor are they allowed to rob them of their freedom.  Freedom is a basic condition for the relationship between man and God.  How we relate to the poor is not just something we do out of the goodness of our hearts, but rather is an ethical obligation between man and God.

Therefore, the government of Israel cannot ignore the fact that 25% of our population lives under the poverty line; that this makes them “slaves” in modern times (yes, this is a different kind of slavery than what it is referred to in the Torah, but it is still slavery, and we can add other enslaving conditions to this such as manpower companies, the treatment of foreign workers, trade in women and more).

There are more than a few  ‘appendixes”  to the social protestors.  Some of them are homeless, others have been rejected by society for various reasons, and their appearance is not always pleasing to the eye.

But the basis for the social protest, which arose a month ago presents a justified demand for a society which is fair and equal – this is not only an appropriate demand, but this is also what our Torah demands of us, and even if rockets are being fired and the security situation is shaky – this protest has to been in the minds, hearts and souls of our leaders as it is the soul of the Torah, and it is the source of the divine promise “ and the LORD thy God will bless thee in all that thou doest.” (Deut. 15.18)

Shabbat shalom!


פרשת ראה תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת ראה תשע"א

(על האביון והעבד העברי בראי המחאה החברתית העכשווית)

 

 

פרשת "ראה" עוסקת במגוון נושאים מקצתם מצוות שבין אדם למקום כגון ריכוז הפולחן, איסור עבודה זרה ודיני כשרות ומקצתם מצוות שבין אדם לחברו כגון דיני אביונים ודיני עבד עברי.

עברתי אתמול לראשונה מאז שובי מחו"ל בשד' רוטשילד בתל-אביב, מעוז המחאה החברתית, וזגזגתי בין מה שראו עיני בשדרה לבין מה שפרשת השבוע מצווה אותנו לראות.

נקדים ונאמר שהצווי "ראה" שבפתח הפרשה אין לו מֻשא ממשי. כשמשה קורא " רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דב' יא, כו) אין ה"ברכה" וה"קללה" ישויות פיזיות אלא מהויות רוחניות/מטפוריות והקריאה של משה היא לראות בשכל, בלב ובנשמה, לראות מפנים לפני השטח, לעומק/למהות.

האביון והעבד מוצגים כחוליות שהחברה חבה להם תיקון  מעמד ויש בדרישות התורה ערכים שלא אבד עליהם הכלח וראוי לנו להציבם לנגד עינינו ולהעמיק ראה אותם.

ראשון מזכירה לנו התורה שהאביון והעבד הם אחיך - אין מדובר באחר אלא במצב תוך משפחתי לכן אינך יכול להעלים עינייך. ככתוב: " כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיך" (טו, ז) וכן " כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי" (שם, יב). אין מדובר  באחים בשר ודם אלא באחים לברית עם אלהים, בבני עמנו. נטית העשיר היא לשכוח ולהתעלם מקיומו של האחר, החסר אמצעים. התורה אוסרת על ניכור שכזה. התורה דורשת פתחון לב ופתחון יד: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (שם ז-ח). התורה גם מזהירה את העשיר שלא יימנע ממתן הלוואות לעניים סמוך לשנת שמיטה מחשש שמא לא יזכה להחזר הלוואתו וחוזרת ודורשת "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (שם, י).התורה דורשת שהנתינה תהיה בסבר פנים ראוי ובלב טוב.

עד כמה המצווה חשובה בעיני הכתוב עולה מהשימוש המרובה בכפל הפעלים "פָתֹחַ תִּפְתַּח", "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", " נָתוֹן תִּתֵּן".  החשיבות מועצמת ע"י האזהרה מחד - " הִשָּׁמֶר לְךָ" (מחוסר נתינה) וההבטחה לשכר מאידך "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." (י)

כשהתורה פותחת ענין זה במלה "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" אין היא מתכוונת לומר "אם "יהיה בך אביון אלא כאשר. כהיום, כן אז, היו פערים חברתיים והיה מחסור ככתוב " כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ." (שם, יא)

צדק חברתי נדרש בתורה  לא רק עם העניים. צדק חברתי נדרש עם העבדים. מיהו עבד? זהו אחיך העברי או אחותך העבריה אשר אין בידם להחזיר לך חוב כספי והם משתעבדים לך תמורת תשלום חובם.

האחרות של העבד קשה מזו של העני שלא נמכר לעבדות. העבד מוותר על חירותו האישית. לטעמי, גם העוני הוא סוג של עבדות ,של דאגה תמידית לקיום ושל אבדן החרות. התורה מזכירה לנו "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". אנו גם זוכרים כי פרשת  "משפטים" שעוקבת אחר מתן עשרת הדברות בספר שמות פותחת בשילוח העבד העברי בשנה השביעית - כזכר ליציאת מצרים. דיני עבד עברי קשורים לדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). הדרישה לשחרור העבדים העבריים בתום 7 שנים היא אפוא לא רק מצווה שבין אדם לחברו אלא מצווה שבין בני ישראל לאלהים. היא חשובה עד כדי כך שהיא מעוגנת בדיבר הראשון.

המסר שאלהים העביר לבני ישראל בהוציאו אותם ממצרים, מבית עבדים, הוא שאין הם רשאים לעולם להכניס את עצמם / אחיהם / אחרים אל המיצרים, אין הם רשאים לגזול חרות. חרות האדם היא תנאי בסיסי לקשר שבין האדם לאלהיו. היחס לעני ולאביון אינם נדרשים רק מטעמי חמלה וטוב לב אלא הם חובה מוסרית של האדם כלפי אלהים.

משום כך, אין ממשלת ישראל יכולה להתעלם מהעובדה ש-25% מאוכלוסיה חיים מתחת לקו העוני כי זה הופך אותם ל"עבדים" בעולם המודרני (זו אמנם עבדות מסוג אחר מזה שהתורה עסקה בו, אך זו בהחלט עבדות ואפשר לצרף אליה רעות חולות כמו חברות קבלניות כמו יחס למהגרי עבודה, כמו סחר בנשים ועוד).

יש "נספחים" לא מעטים למפגיני המחאה החברתית. חלקם הומלסים ונידחי חברה שונים והמראה לא תמיד מחמיא לעין.

אבל בבסיס המחאה החברתית שעלתה כאן לפני כחודש ומחצה דרישה צודקת לחברה הוגנת ושוויונית - זו לא רק דרישה ראויה, זה בדיוק מה שתורת ישראל דורשת מאיתנו וגם אם הרקטות יורות והמצב הבטחוני רעוע - המחאה הזו חייבת להרָאות בשכלם בלבם ובנפשם של קברניטנו כי היא הנפש של התורה והיא המקור להבטחה האלהית: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (טו, יח).

 

======

 

 

 

 


פרשת עקב תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת עקב תשע"א

הפטרת נחמה ישעיהו מט יד - נא ג (שניה מ 7 דנחמתא)

 

בפרשת השבוע "עקב" וגם בהפטרתה (מתוך ישעיהו) נמצא עם ישראל במצב לא קל.

בפרשה -עומד העם במדבר מקשיב למשאו הקשה של מנהיגו משה המזכיר לו את כל חטאיו בעבר, ולפניו עדיין מסע התיישבות וכיבוש מול עממים רבים. הוא נודד זה 40 שנה וסוף הנדודים נראה עוד רחוק.

בהפטרה - מדובר בשבי ציון הבאים לירושלים ומוצאים עיר הרוסה ושוממה שזרים התנחלו בה, עיר נעדרת חומה ותחושת הגנה והאווירה בה של ספקנות וייאוש.

בשני המקרים עומדים המנהיגים ומאוששים את העם. דרכו של ישעיהו היא בשפת משלים ופיוט ובעיקר בתקוות חזון ענקית חזון שהארץ למרות כל קשייה ומדוחיה יועדה לעם והעם יועד לארצו. ישעיהו עומד בין החרבות אבל עיניו בעתיד ובתקוה: " שִׁמְעוּ אֵלַי ... הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם ... הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם...  כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה." (נא א-ג).

יש ודאי פער עצום בין השפה הלירית, המליצית לבין המציאות. אבל ישעיהו אומר לעם: אל תתמקדו בהווה, זכרו את החזון, התקוה. זכרו את היעוד וממנו שאבו כוח.

משה, גדול נביאי ישראל עושה זאת בצורה שונה. לפני שנים בעקבות כנס במכון ון ליר על היהודי החילוני ולימודי יהדות, קראתילשטתובשם:" מן האגו אל הנשמה".

האגו הוא רמת סיפוק הצרכים הקיומיים, הוא העקב של המסע אל הנפש ולכן פותחת הפרשה בפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם". עצם ההתניה היא עקב, היא מכשול ,מולו מציב משה אהבה ויראה ללא עיקובים (עכובים) "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁך"(דברים י יב). ה"עיקובים" בפני אהבת אלהים שמשה מזכיר לעם הם כמה:

1. העם עסוק בשמיעה ולא בהפנמה של המצוות. הוא לא רואה את הברית והחסד ואהבת אלהים. הוא רוצה הוכחות גשמיות - פרי בטן ופרי אדמה, תירוש ויצהר ועשתרות צאן.

2. העם עסוק בגוים הרבים שסביב ארצו המיועדת ובחששותיו מפניהם למרות כל המסות הגדולות, האותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה של ה' - אין בעם אמונה ביכולתו.

3. העם עסוק בקיום בלאכול ולשבוע, לבנות בתים טובים וברכות ולבו רם והוא חושב שכלכלה חזקה זה העיקר והוא אומר לעצמו: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

משה מזכיר לעם, כמו ישעיהו,את העוצמה שבאמונה באל " וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ" (ז, יג) הוא מזכיר להם שאין הוקוס פוקוס, שיש דרך והיא ארוכה וקשה " וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ " (ח, ב) הוא מזכיר להם  שקיום גשמי בלבד אין בו תוחלת " כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ג) וכי בארץ היעודה גלום פוטנציאל של טוב " כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. " (שם, ז-ט).

במובן מסוים היומיים האחרונים מזכירים לי את בנ"י במדבר וגם את שבי ציון. מכל עבר מתפוצצת בפנינו איבת תושבי האזור שעינם צרה בארצנו ובקיומנו בה. אין בי מלשונו הפיוטית של ישעיהו ובודאי לא מכוחותיו הטמירים של גדול מנהיגנו משה ולכן בעת קשה שבתי אל נבואותיהם באזן קשובה ודליתי מהן את מקור הכח של העם הזה - תורתו ותרבותו, יעודנו בארץ הזו ואמונתנו באלהים ובצדקת קיומנו כאן. והרבה כח אני שואבת אישית מהפכים הקטנים של מעשי אנוש שבכל אחד מהם מסע מהאגו לנפש כמו חיילת (ששמה לא פורסם) שבעזרת פינצטה שלפה זכוכיות מגופות חבריה, מתיירים ואזרחים שלא עזבו את העיר אילת, מעוז רוחם של חיילים וחיילות, ומכך שבחודש האחרון נלחם פה הדור הצעיר על הנפש מול האגו - יש בכל אלה הרבה נחמה.

-------


דרשה לשבת "נחמו"- פרשת ואתחנן- תשע"א- רונן בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

שבת שלום חברים.

אנו בשבת פרשת "ואתחנן"- המכונה "שבת נחמו" על שום ההפטרה היפהפיה מספר ישעיהו אותה נקרא מחר. לפרשה פתיחה חזקה מאוד, הנוגעת בנקודות רגשיות שאין אנו רגילים לקרוא עליהן בספרי החומש- משה "מתחנן" בפני הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ המובטחת (דברים ג' כ"ג) "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". רבים הפרשנים שניסו להבין מדוע "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" (אם אצטט את 13 המידות של האלהים לפי משה עצמו) אינו מוחל למשה על העבירות החמורות שבגללן נענש (וגם על כך דעות הפרשנים חלוקות) ומתיר לו להגשים את החלום בן 40 השנה. אלהים מקשיב למשה, אך אינו שומע לתחינתו.

בהמשך הפרשה, איך אומרים  היום: "כאילו כלום", ממשיך משה להשמיע לעם ישראל את החוקים והמצוות אותן קבלו בסיני (דברים  ד' א'): " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם".  הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני, וחוזר ומשמיע את עשרת הדברות. לאחר מכן מגיע משה, שוב, לאחד המעמדים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא מעביר לעם את "שמע ישראל", המוכר לנו היטב כבסיס האמוני המופיע בכל תפילה, של היחיד והרבים:  (דברים ו' ד') "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."

משהו כאן מוזר. אין כאן הצהרה בגוף ראשון, אלא קריאה לעם שישמע, ואז הצהרת האמונה מופיעה בגוף ראשון רבים. בדתות לא מעטות נהוגה הצהרת אמונה. אחד מיסודות האיסלאם הוא השעדא, אחד מחמשת יסודות האיסלאם, ואני מצטט: "אני מצהיר כי אין אלוהים מלבד  אללה, ואני מצהיר שמוחמד הינו שליחו של אללה". ההצהרה נוגעת לאדם עצמו, ולא לציבור. גם בנצרות קיימות גרסאות שונות של הצהרת האמונה המכונה "קרדו" (מהמלה אמונה בלטינית), שבבסיס שלהן המשפט "אני מאמין באלהים אחד, אב כל יכול, יוצר שמים וארץ". גם כאן ההצהרה נאמרת בגוף ראשון. לכל הדתות המונותאיסטיות יש הצהרת אמונה תקיפה ומחייבת, ומדוע אנו היהודים לא מסתפקים בכך אלא מצווים לקרוא לצבור לשמוע הצהרת אמונה משותפת?
היהדות הינה דת שמיעתית מעיקרה – רחוקה, למשל, מפולחן האסטטיקה ההלניסטי, המבוסס כולו על חוש הראייה. התורה הועברה בע"פ לבני ישראל במעמד הר סיני ע"י משה,  כפי נאמר בספר שמות כ"ד "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."  גם החוויה של מעמד הר סיני עצמו, שהיתה חוויה ויזואלית מעיקרה, מפורשת לחוויה כמו-שמיעתית(שמות כ', י"ד).  "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר". בעוד שהראייה היא חוש החלטי וקונקרטי מאוד, וקשה מאוד לדמיון האנושי הממוצע לפתח תמונה בודדת לכדי קונצפט מופשט, הרי ששמיעה מחייבת בניה של תמונה וירטואלית במוחנו, ומכאן גם מעודדת מחשבה, פרשנות ובקורת. המסורת היהודית מתייחסת תכופות  לחסרונותיו של חוש הראיה הקונקרטי. המשנה, מעצם הגדרתה, היתה "תורה שעל פה" (לפי הגדרתו של אביגדור שנאן) והועלתה על הכתב, הקונקרטי, רק מאוחר הרבה יותר.  בפרקי אבות מצוטט רבי יעקב בן קורשאי:" המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו"- דהיינו, רבי יעקב ממליץ שלא לסטות מעולם השינון (שאז, טרם עריכת המשנה, היתה הדרך היחידה ללמוד תורה) לטובת מסרים ויזואלים שאינם מצריכים פלפול והתעמקות. השמיעה הינה גם מרכיב מרכזי בדרך הלימוד בבתי מדרשות- הלימוד בחברותא.  

כאמור- השמיעה משאירה פתח רחב יותר לפרשנות האישית. בשמות רבא (ה' ט')נכתב לגבי מעמד הר סיני: "היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו"- דהיינו –כל אחד שמע את הקולות ופרשם לפי כוחו, ויש מקום של כבוד לכל הקולות מאחרון ישראל ועד למשה. ומה כל אחד מאתנו שומע כשאנו קוראים "שמע ישראל"? כל אחד לפי כוחו- פלורליזם. וזו תמציתה של היהדות בעיני.

לא אוכל לסיים מבלי לראות בעצמי את הקולות הנשמעים היום בארצנו. אנשים, כמוני וכמוכם, יוצאים לרחובות, ולראשונה בהיקף זה במדינת ישראל זועקים את זעקת האזרח הקטן- לא העני, לא הדל בהכרח, אלא האזרח הממוצע- מה שנקרא גם "מעמד הביניים". רבים הקולות, ורבות הדעות בדבר הפתרון למצוקות המועלות על ידי ההמון. חלק מהפתרונות שנוי במחלוקת. אבל, במיוחד כשיש מצוקה כזאת החובקת חלק ניכר של הצבוריות הישראלית, עלינו להקפיד לשמוע את הקולות, לפרשם לפי נטיית ליבנו, אבל להקשיב, ואולי גם להשמיע את קולנו אנו. וכבר אמר הנביא ישעיהו בהפטרת שבת נחמו  (ישעיהו מ' ט'): "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי".

שבת שלום.