פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת "יתרו" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "יתרו" תשע"ב

(על ההתקדשות לתפקיד צבורי)

[על ההפטרה]

 

"בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדו. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו א-ד).

בחזון הקדשתו לשליחותו הצבורית הנבואית נפגש ישעיהו פנים אל פנים עם אלהים. המראה הנשגב עלול היה ליצור בנביא תחושת עליונות ויוהרה שהרי אין זה מראה הנגלה לכל אדם. אבל תחושת ישעיהו הפוכה:

"וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי"( שם, ה) .בפרקים הקודמים לפרק ההקדשה לא נצמא כל סבה להגדרתו של ישעיהו את עצמו לטְמֵא-שְׂפָתַיִם. אין זאת כי אם בהיותו בשר ודם ששפתיו הגידו דברי חולין הריהו חש טומאה בקרבת הקדוש הוא אינו מתימר להתקרב לקדושה, להפך – הוא חש את קטנותו ומוגבלותו. ומשום ענווה זו דואג האל לטהרו: "וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר."שם ו-ז)

הנביא חש את הטומאה בפיו, בשפתיו ובמקום זה בדיוק טוהר. אין זה מקרי שהשפתים הם האבר המשמעותי – הרי הנביא הוא איש דברים, נושא המסר האלהי לעם.

ישעיהו שונה משני נביאי הכתב הגדולים ירמיהו ויחזקאל וגם מנביא הנביאים משה בהענותו לשליחות.

"וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי." (ישעיהו ו, ח).

תיאור שליחותו של הנביא מעיד עד כמה רחוקה המלאכה מרגעי ההוד של ההקדשה.

"וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה:  שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע:  פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ. וָאֹמַר, עַד-מָתַי אֲדֹנָי; וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ט-יא). המשימה המוטלת על ישעיהו מנוסחת בדרך פרדוכסלית על דרך השלילה. כוונת הדברים שתפקיד הנביא להשמיע דבריו לעם כך שאלה יובנו, תפקידו להשיב את העם בתשובה ואולם לנוכח הידיעה הברורה שהעם לא ישוב ולא יבין מנוסחים הדברים בדרך פרדוכסלית. יש כאן ניסוח חריף של הרעיון המובע גם בחזון ההקדשה של יחזקאל, שם נאמר: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. וְהֵמָּה אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה--וְיָדְעוּ, כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחז' ב ד-ה)

למרות הענותו של ישעיהו לתפקיד, האל מזהירו מפני הקשיים העומדים בפניו נראה שהמלים " הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם" הן הד למה שנאמר על פרעה, שה' הכביד את לבו. הן ישעיהו והן משה אמורים להשיג תוצאה ההפוכה למשימתם האמיתית. האחד תפקידו להוציא את העם ממצרים, וה' יגרום להכבדת לב פרעה לבל ישלח את העם וכך יכה את מצרים ב-10 מכות והשני אמור להשיב את העם אל אלהיו, אך הצלחתו תהא, כביכול, בכך שימנע את החזרה בתשובה עד עם שאו ערים מאין יושב. לאחר החורבן יבוא התיקון.

בשתי הפרשות של משה ושל ישעיהו יחול מפנה של ממש הן בעם ישראל והן בעמים השולטים בו, לאחר הענישה הכבדה. שני המנהיגים ישאו את עולו של העם לאורך דרך ארוכה וקשה. משה יראה את עם העבדים מתמרד במדבר, חפץ לשוב אל סיר הבשר אשר במצרים, מאבד אמונה באל למרות ניסים עצומים שהאל מפגין בפניו וישעיהו יהיה עד לאסון הכבד ביותר שפקד את עם ישראל עד לאותה עת – אובדן עצמאותה של ממלכת הצפון והגליית מרבית תושביה.

אף אחד משני הנביאים הללו לא ניסח לאורך חייו דברים חנפים כדי למצוא חן בעיני העם או בעיני אלהים. מהות שליחותם הצבורית היתה מאבק מר עם העם אליו נשלחו, עם קשה עורף וכפוי טובה. הם נשאו דברי תוכחה אך ידעו גם לעודד את העם ולשאת נבואות נחמה ותקוה.

הנביאים נשאו תמיד באחריות מלאה לדברים שנשאו גם אם סיכנו חייהם או ניתנו במעצר( כמו ירמיהו)או הוגחכו ע"י הציבור.

הנביאים היו ענקי רוח לא רק מנהיגי ציבור והיינו רוצים לראות כאלה גם היום. מאז שפסה נבואה מישראל אנו מקווים שמעט מכוחם הרוחני והמדיני של נביאנו ידבק במנהיגנו. אבל במנהיגות של היום לא מכירים את המושג "אחריות צבורית". הפוליטיקאים שלנו מומחים בלהפיל האשמות על אחרים, מומחים בלדבוק לכסא. אסון הכרמל, שריפת הענק בחנוכה שנה שעברה שכילתה יער ,חורש ובתי מגורים וגבתה 44 נפשות, היתה אסון  כל כך גדול שהוא מאלץ אותנו לדרוש משפט צדק לאחראים אבל ראוי שנדרוש ממנהיגנו, נבחרי הצבור דין וחשבון על מעשי היומיום שלהם כדי שלעולם לא נעמוד עוד מול אבדן חיי אדם כל כך נורא כמו אסון הכרמל, מקום משכנו בימים קדומים של נביא אחר הנביא אליהו, ומכל אנשי הציבור של ימינו דומני שהקרוב לו ביותר בלהט עשייתו ובשפתו היחודית הקשה הוא מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.

 -------


פרשת "בשלח" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "בשלח" תשע"ב

(ולא נחם דרך ארץ פלישתים... פן ינחם)

 

בחיים הפוליטיים יש הרבה קפנדראות. מהי קפנדריא – זהו מעבר המקצר את הדרך בין שני מקומות.

יש מקומות שהקדושה שורה בהם ואין לקצר הדרך דרכם. כך היה בבית המקדש בעמדו וכך עד היום בבית הכנסת.

אבל במוסדות כמו הכנסת והממשלה הקפנדריא היא שיטה. מחפשים קיצורי דרך, תוצאות מידיות, עיקוף נושאים בלתי רצויים.

הנה למשל בקריטריונים לדיור ציבורי קבע דו"ח טרכטנברג כי יהיו זכאים לדיור צבורי בני משפחה שמצבם הכלכלי רעוע למרות שלפחות אחד מבני הזוג עובד וכן יהיו זכאים לו האוכלוסיות הנזקקות – קשישים ונכים שהם מחוסרי דיור. ראש הממשלה ושר האוצר תמכו מלכתחילה במסקנות אלו של דו"ח טרכטנברג אולם שר השיכון שהוא מסיעת ש"ס עשה קפנדריא על פני סעיף מיצוי כושר ההשתכרות וכדי להכשיר את קיצור הדרך המותיר חלק עצום של החברה החרדית בבטלתה הכניס את סעיף השירות הצבאי. מה עושים שרי הממשלה בנדון? בינתיים הקפנדריא מאושרת, גם דו"ח טרכטנברג עשה קפנדריא משלו. כך למשל המליץ על השקעה של כ-800 מיליון שקל מהתקציב שהועדה המליצה לתחום הדיור בר ההשגה לצורך סיוע בשכר דירה לזכאים. הדו"ח לא המליץ על שקל אחד לבנית דיור צבורי. מאגר הדירות לזכאים מדולדל ממילא. מהיכן יסייעו בעוד כ-10 שנים?

ככה זה בפוליטיקה. עושים קיצורי דרך. לכן, כדאי לנו להעמיק בפרשת השבוע, פרשת "בשלח" שבה נוהג הפוליטיקאי של העולם בדרך הפוכה. לא קצורי דרך אלא הארכתה.

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה." (שמ' יג,יז)

הכתוב אומר במפורש שדווקא הקרבה בין מצרים וארץ פלישתים דווקא הדרך הקצרה היתה בעוכרי בני ישראל ולכן דרך של שבועות אחדים נפרשה על פני  40 שנה!

מדוע לא נחם אלהים בדרך הקצרה?

פשט הכתוב אומר: "פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם (שימו לב למשחק ולא נחם – פן ינחם משמעות הפעל הראשון לא נהגם / הוליכם ואילו משמעות הפעל השני פן – יתחרטו. שורש שני הפעלים זהה נ.ח.מ.) בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

הגיון פוליטי היה אומר צריך  לקצר הדרך ככל האפשר כדי שלא יראו מלחמה ולא יתחרטו על היציאה ממצרים ולא ירצו לשוב אליה. אבל הקב"ה פוליטיקאי העל של העולם חכם יותר ויודע נפשות בניו ובנותיו והוא יודע שבחינוך אין קיצורי דרך ולכן הוא לא נחם דרך ארץ פלישתים אף על פי שקרוב הוא (כפרוש ראב"ע הארוך).

חכמים דשו במסלול המוארך וטעמיו ואביא מעט מפרושיהם.

רבנו חננאל (מפרש התלמוד, מאה 10) סבר ש"הוליכם דרך המדבר ... כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלישתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם (של הפלישתים) שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ולא יעכבו אותם כלל, היה האות קל. ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר, להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועליית השלו והוצאת המים מן הצור".

רבנו חננאל מבין שעם של עבדים הוא קצר אמונה ונדרשת לו תקופת התבגרות אמונית והכרה בבוראו לפני שיוכל להגיע אל גבולותיה של הארץ שהובטחה לו ולעמוד בקשיי כיבושה וההתנחלות בה. גם רבי יהודה לייב מגור( מהחסידים) חשב ששנות נדודי ישראל במדבר ישמשו כתקופת הכנה והסתגלות בה ילמדו ליישב ארץ צחיחה ושוממה ולחיות חיי עמל.

בעל המדרש בשמות רבה עוסק גם הוא בצמיחה שנדרשת לעם ישראל מיציאת מצרים ועד כניסתם לארץ ישראל והוא ממשיל לשם כך משל "משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר (בלבו): אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואחר כך אני נותנה לו. כך אמר הקב"ה: אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצוות ואינם יודעים עסקי תרומות ומעשרות אלא אתן להם את התורה ואחר כך אכניסם לארץ"

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מסכם את הטעונים הללו בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פ"כד): "אין זה מטבע האדם שיתחנך בשיעבוד העבדות בחומר ובלבנים ומיד יוכל להלחם עם ילידי הענק ולהיות לוחם אמיץ. וכך היה רצונו של השם יתברך, שעיכב את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עד שיתחזקו וכפי שידוע המדבריות ופראות הנוף מביאים אומץ ונולד דור אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות".

פשט הכתוב אומר כי לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה. על כך מקשה הרמב"ן באמרו "אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם והם רחוקים ממצרים בעת ההיא" כלומר כשיגיעו לשערי הארץ כבר לא יתנו ראש לשוב מצרימה. מהי אם כן המלחמה המאיימת על בני ישראל הנודדים במדבר?

פרשנים למדונו שהאויב הגדול שלנו אינו פלישתים והמלחמה בהם אלא יצרינו וחולשותינו האמוניות שבהם המלחמה קשה כפליים.

סיכומו של דבר כל הפרשנים קדומים כמאוחרים מתגלים כאנשי חינוך הבאים ללמדנו מהו תהליך חינוכי. עם של עבדים שידע רק חומר ולבנים אינו שומע פעמי חזון אלא לאחר אימונים קשים וארוכים. המדבר הוא הזדמנות לצרוף עם ישראל מערב רב מבועת ומבולבל לעם שיש לו יעד ותכלית ואלהים המנחה אותם בדרך.

 

בין קוטב השעבוד וקוטב הגאולה אין קיצורי דרך.

 

כמה היה נפלא לו קברניטי ההווה היו הולכים בדרך הארוכה. קוראים לזה חזון וחשיבה לטווח ארוך. בדרך הארוכה למיצוי החזון אנו צומחים ומחזקים את יסודות הדמוקרטיה הצעירה שלנו ומנהיגינו היו הופכים אותנו שותפים לדרך תוך התחשבות בנסיבות האנושיות, הגאו-פוליטיות והיכולות שלנו ושלהם כבני אדם.

כשם שאי אפשר לקפוץ ממעבה עבודת אלילים אל אמונה באל אחד מופשט כך לא קופצים מקבוץ גלויות ושעבוד גלויות אל מדינה דמוקרטית ומודרנית. וכמו שיודע מי שהולך לאיתקה לא המטרה העיקר – אלא הדרך. מקצרי הדרך רואים מטרה קצרת טווח ומפסידים את הדרך.

 -----


פרשת "בא" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "בא" תשע"ב

(על מכת בכורות וחלוקות של 10 המכות)

 

אני רוצה להקדיש הדרשה הערב לנדב בנם של הרב דוד אריאל יואל ורעיתו יעלה, אח לחגי. חוט חייו של נדב נגדע בשבוע שעבר הרבה טרם עת והוא בן 21. חלקכם מכירים את אביו שהיה חברי ללימודים והוא היום רב בקהילת The Temple בלואיוויל קנטקי ומביא אלינו קבוצות מהקהילה שלו כל שנה.

נדב היה ילד רגיש במיוחד וחכם במיוחד והעולם כפי שהוא ראה אותו היה אכזר וקשה מדי והוא לא רצה לחיות בו.

אבדן בן הוא בעיני מהמכות הקשות ביותר בחיי אדם: גם הקב"ה הניח כך בהכותו את מצרים ולכן המכה הקשה מכולן והנבדלת מכולן היא המכה העשירית מכת בכורות. בכל חלוקה שנחלק את עשר המכות, העשירית עומדת בפני עצמה.

הפרשן בנו יעקב, בהקדמתו לעשר המכות, כותב:

המספר 10 (של מכות מצרים) אינו ניתן לחלוקה לקבוצות קטנות. היה אפוא צורך להפריד בין האחת לבין התשע (התשע ניתנות לחלוקה יפה 3X3). הוא משוה עשיריה זו ל-10 הדברות:

בעשר הדברות נפרד הדבר הראשון מן התשעה בהיותו הבסיס לכל הבאים אחריו והוא מסכם את הארועים אשר קדמו לברית סיני .

בעשר המכות נפרדת האחרונה מתשע הקודמות לה, והיא משונה מכולן היא המכה השוברת את התנגדותו של פרעה.

 

גם פרשנים אחרים שמו לב לשוני שבין תשע המכות לאחרונה. הרשב"ם למשל מדבר על מבנה הרמוני ושוכלל.

הוא מחלק את המכות לשלושה מחזורים של 3X3 כשבכל מחזור המכה הראשונה והשניה באות לאחר שהתרה משה בפרעה והשלישית באה בלי התראה.

ועוד, כמו שהוסיף והעיר דון יצחק אברבנל בפרושו: לפני המכה הראשונה שבכל שלשה מצווה משה להתייצב לפני פרעה בבקר ברשות הרבים ואילו לפני השנייה הוא מצווה לבוא אל פרעה, כלומר להראות לפניו בתוך ארמונו.

 מלבד חלוקה זו לפי צורתן הספרותית של הפסקאות שבפרשה, אפשר לחלק את המכות גם חלוקה תכנית. מבחינה זו מתחלקות המכות לזוגות –

זוג ראשון: דם צפרדע - שייך ליאור

זוג שני: כנים ערוב – הוא שתי מכות דומות של טפילים (בפרוש ערוב כערבוביה של טפילים זעירים)

זוג שלישי: דבר שחין – היא מכה בעור אדם ובהמה

זוג רביעי: ברד ארבה – הם שני מיני קללה על האדמה ואחרים יאמרו הן שני מיני קללה הניחתים משמים.

בזוג האחרון אנו נתקעים כי אין דומה מכת בכורות למכת חשך להוציא החושך היורד על בית שאיבד את בכורו.

יש האומרים שכל 9 המכות מעוגנות בפעילות הטבע והאחרונה – על טבעית.

תהא החלוקה אשר תהא, המכה העשירית בולטת ביחודה, בקשיותה, בחוסר אנושיותה.

הקושי עולה כבר מהשימוש הלשוני של כותב המקרא "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. "

ואכן, אחרי הצעקה הנוראה הזו קורא פרעה למשה ולאהרון לילה ויאמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "

הצעקה הגדולה של המצרים, אע"פ שמדובר באויבים, זעזעה דורות רבים לאחר הארועים.

פרשנים יהודיים שבו והקשו על הכתוב מכל כוון – שאלו:

במה חטאו תנוקות בכורים

במה חטאו בכורי השפחות

במה חטאו בכורי הבהמות

 

לשם מה נדרש הקב"ה למכה כל כך נוראה?

 

יש לשים לב שהמכה העשירית היא המכה היחידה שבה פעל הקב"ה בגפו. הוא אינו קורא למשה "לך אל פרעה" או "בא אל פרעה". משה ואהרון שהיו מעורבים ב-9 המכות אינם מעורבים בעשירית כלל כמאמר הקב"ה "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..." אני ולא שרף, אני ולא אתם! ובביצוע המכה מפרש הכתוב "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"

ר' בונם מפשיסחה אומר שבמכת בכורות גילה הקב"ה ונתגלה כי הוא ראשית לכל ראשית ... ולכן לא נמסרה שליחות כזאת למלאך ושרף כי התגלות של הראשון לראשונים צריכה להיות גילוי בעצם. להבנתו היתה במכת בכורות התגלות אלהית של איון הקיום ובריאתו מחדש. האיון הם הבכורים המתים והבריאה מחדש היא של עם ישראל החדש בן החורין.

אברבנל מציין כי עשר פעמים נאמרת "ידיעת ה'" בפרקים של עשר המכות. ידיעת ה' היא אחת התכליות של המכות. "ידיעת ה'" אינה הבנתו אלא הכרתו, אהבתו, קבלת הנהגותו בשתי פניה במידת הדין ובמידת הרחמים. לא אנו נותנים חיים ולוקחים אותם. ה' ממית ומחייה. בעומק ההכרה באלהים, בכך שרק אלהים יכול לשנות טבע הדברים כולם, בהכרה זו הנדרשת מהמצרים מחד והעברים מאידך יש אולי מידה של נחמה ואת זו אני רוצה לשלוח לחברי בלואיוויל ולכל מי שזקוק לנחמה.

 


פרשת "ויחי" תשע"ב - הרב מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "ויחי" תשע"ב

(על פרידה מהחיים וערכים יהודיים העולים בטרם מות)

הדרשה מוקדשת לאנה רוק – אמו של סטפן רוקם ולנעמי ברזובסקי בת לאונרד וגלדיס שהלכו השבוע לעולמן

 

בפרשת השבוע "ויחי" ובהפטרתה אנו נפרדים משני גבורים ענקיים.

בפרשה זהו אבינו יעקב – ישראל ובהפטרה: המלך דוד.

הפרשה וגם ההפטרה כוללות את צואותיהם של יעקב מחד ודוד מאידך ומתבקש להשוות ביניהן. אולם אני רוצה הערב לבחון את ימי טרם מות של גבורינו.

יעקב וגם דוד מבלים את שארית חייהם בחיק המשפחה. שניהם חשים במותם המתקרב, אוספים לפניהם את בני הבית ונפרדים. תאור הפרדה של יעקב ארוך יותר ומלא פרטים מרתקים. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (בר' מז כט-ל) יעקב המת בגולה ממסד כאן נוהג של העלאת עצמות המת ארצה כנען – ישראל אך הוא גם מזכיר לבנו (המשנה למלך מצרים) את המקור ואת היעוד של העם: ארץ ישראל . פריתם ורביתם כמו אומר יעקב אך זוהי גולה ועליכם לשוב אל הארץ היעודה. יוסף מבין את המסר היטב ובסוף הפרשה משביע את אחיו לנהוג עמו בבוא יומו כפי שנצטווה הוא לנהוג עם אביו "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ, כה).

טרם היפרדו מבניו (לצערי אין מוזכרת כל פרידה מבתו יחידתו) נפרד יעקב משני נכדיו, בני יוסף: מנשה ואפרים ומברכם ברכה שתתקבע ביהדות כברכת הילדים.

עולה השאלה: מדוע בחר יעקב לפסוח על בניו ולעשות דווקא את שני נכדיו למקור הברכה לכל אדם מישראל? יש על כך תשובות רבות. אני רוצה ללמוד מכך על יחס מיוחד בין דור סבים וסבתות לדור הנכדים / הנכדות. דור הבנים / הבנות הוא בדרך כלל דור המורד במורשת ההורים (לפחות עד התבגרותו והפכו להורים) לכן ב-4 הבנים של פסח כשמחלקים אותם לדורות החכם הוא דור סבא, הרשע דור האב (בן הסבא) התם דור הנכד ושאינו יודע לשאול – דור הנין.

בכל מקרה יש פה אמירה להורים המחנכים שאין הם יכולים להסתפק בהעברת המורשת רק לבניהם עליהם להבטיח שדור הנכדים/ות לא יתרחק מהמסורת. יש פה אולי גם הבנה שבקשר המיוחד בין דור הסבים לדור הנכדים שבו מתוקן אולי משהו מהקלקול שבין אבות לבנים.

בספרו הנפלא "בראשית – מעט מן האור" מעיר חנן פורת שמברכת יעקב לנכדו עולה גדולתו של מנשה הבכור שעמד למבחן קשה בו נתבקש לקבל את מנהיגותו העדיפה של אחיו הצעיר אפרים. כל קודמיו במקרא מקין דרך ישמעאל, עשיו ואחי יוסף התקוממו ונעלבו אבל מנשה מקבל את הבכורה הרוחנית של אחיו באהבה ובענווה. חנן פורת גוזר מכאן מודל חינוכי ברוח: "יהי רצון בנים אהובים שתזכו להתברך איש איש כפי ערכו ומעלתו ועל אף כל ההבדלים ישררו ביניכם אהבה ואחווה."

יש פה הכרה בשונות של ילדינו וגם בכך שיחסינו עמהם אינם שוויינים ושזו דרך הטבע והעולם.

כפי שאמרתי קודם גם יעקב וגם דוד מכנסים את בני ביתם סביבם, נפרדים, מברכים ומעבירים צוואה רוחנית. צוואתו של דוד אינה עושה עמו חסד. יש בה מחד כווני דרך לעתיד לבנו שלמה יורשו כיצד לחזק הקשר בין עם ישראל ואלהיו, כיצד לחזק הממלכה אך יש בה גם חשבונות אישיים נקמניים.

גם בצוואת יעקב משולבות ברכות עם קללות או לפחות דברי תוכחה אבל אפים שונה.

יעקב אינו מחליק על מעשי העוול של בניו שמעון ולוי למשל. דווקא על ערש דווי הם שומעים את המלים הקשות ביותר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹרז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (מט ה-ז).

האם זו נקמנות כשל דוד? דומני שלא. דומני שיש פה מחד אמירת אמת בלא משוא פנים ומאידך הנחלת ערך התוכחה. התורה מצווה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) כשהעמית הוא אדם זר יעקב מלמדנו הוכח תוכיח את בניך ובנותיך – במקום שנעשה עוול – אסור לאדם לשתוק בין אם העוול נעשה ע"י אנשים זרים או ע"י בני משפחתו שלו. וכיון שהתורה מסכמת את צוואת יעקב במלים "וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (מט, כח) אנו למדים שדברי תוכחה הם דברי ברכה.

ועוד פרט מאד משמעותי מלמדנו יעקב. טרם מות עלינו לסגור כל החשבונות האישיים. בין יעקב ליוסף רובצת כל השנים מועקת מותה של רחל, אמו של יוסף שלא נקברה בחלקת הקבר של האבות והאמהות בחברון אלא על אם הדרך בואכה בית לחם. יעקב אינו מתעלם מכאב האשה / האם שהיתה אהובה ומגניב בין כל מלות הברכה והפרדה משפט מסביר לגורלה: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם." (מח, ז).

ורש"י מסביר שיעקב אומר ליוסף: "וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל  על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא, יד).

הפרדות כולן קשות אך בחיותן בחיק המשפחה ותוך סיכום דרך יש בהן גם נחמה.

כזו היתה פרידתם של בניה ובתה של אנה רוק אמו של חברינו סטפן מבני ביתה. כשמה – אשה חזקה ומיוחדת אשה שמורשתה עברה גם לדור הנכדים וגם אלינו שהיתה מבאי ביתינו בבואה ארצה. כיעקב דאגה לבית היהודי ולחינוך היהודי ובשבילנו ובעיקר עבור היהודים השוודים היתה מקור ברכה.

נעמי ברזובסקי לא זכתה לאריכות ימיהם של יעקב, דוד ואנה רוק. 25 שנותיה היו ברכה למרות קיצרם. אביה חשב עליה במונחי חיוך אחד ארוך. כאנה רוק היתה בחורה אמיצה ובידעה כי חייה הם מתנה ניצלה כל רגע ליצירה ועשיה וב-25 שנותיה השאירה חותם בתחום הקולנוע אותו למדה, בנפשות סובביה ובבני ביתה.

בורכנו בידיעת שתיהן. תבורכנה שתיהן במעשה ידיהן ובאור שהפיצו סביבותיהן. יהי זכרן ברוך.

 -=-=-=-=-=-=-=-=-=-

 


פרשת "מקץ" חנוכה תשע"ב - הרב מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "מקץ" חנוכה תשע"ב

(על חלומות, ניסים ובעלי חיים)

 

פרשת "מקץ" נקראת תמיד בחנוכה. כותב עליה ארי אלון: "בשבוע הקר שבין פרשת "וישב" לפרשת "מקץ" יש לנו נטייה לברוח מהלילות החשוכים והארוכים ביותר של השנה אל האורות והניסים שארעו ליוסף ולחשמונאים מול המצרים והיוונים".

יש קשר בין החלומות והניסים. אלה כאלה קשורים בהיפעמות הנפש ,אלה כאלה  כבולים  מחד לחוויות שעברו עלינו במציאות מאידך הם מלאי דמיון ותעוזה ומעוררי תקוה לעתיד שטרם נתגשם.

חלומות וניסים מציפים רגשות, מפרקים מתחים. פעמים רבות החלומות כוללים בתוכם אלמנטים ניסיים כך בחלומות יוסף וכך גם בחלומות פרעה שבפרשה שלנו.

פרעה חולם "וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. והִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". (ברא, מא ב-ג)

עד כאן מעוגן החלום בחיי המצרים והגיוני שבארץ בה משמש היאור מקור חיים והמקנה הוא עיקר הפרנסה אלו יהיו המרכיבים בחלומות של בני מצרים. אולם המשכו של החלום אינו מציאותי:

"וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת" (שם, ד)

כשפרעה מדווח ליוסף על החלום הוא מוסיף על כך פרט מבהיל נוסף "וַתָּבֹאנָה (הפרות הבריאות) אֶל-קִרְבֶּנָה (הפרות הדקות), וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (מא, כא)

יוסף, צפנת פענח, מבין מיד שלא בפרות עסקינן. פרעה משליך בחלומו את דאגותיו וחששותיו על בעלי החיים.

 

חלומות וניסים וגם משלים על בעלי חיים נולדים בד"כ בעתות משבר או בעתות מעבר.

מצרים של פרעה עוברת מתקופה של פריחה כלכלית לשנים של רזון והחלומות מולידים תכנית חומש שבזכותה תינצל לא רק מצרים אלא כל סביבותיה.

 

חנוכה הוא חג מעבר מלילות ארוכים וימים קצרים לימים שמתארכים ולילות מתקצרים. יש לנו משום כך את אורות הסיפורים ההסטוריים על גבורת החשמונאים וכניסתם לאחר  שמונה קרבות מזהירים אל מתחם בית המקדש, טיהורו והדלקתה של המנורהו נוספים אליהם ניסים אחרים כגון נס פך השמן.

 

חגים שהאור העולה מתוכם ניסי מזמנים לנו ספורי פולקלור רבים. ספור אחד כזה קיבלתי השבוע וכל אשר אמרתי עד כה לא בא אלא להקדימו. סיפר אותו המשורר בלפור חקק והוא ספור על פיוט סודי לחנוכה שאף מורה לא מכיר וגם בו בעלי חיים - עוף - יונה: וזה לשונו:

 

כשהגיע חג החנוכה בבית הספר "אליאנס לבנים" בירושלים שרו כולם ברחוב "כל ישראל חברים", את הפיוט "מעוז צור ישועתי". אבל לי היה סוד משפחתי: ידעתי שקיים פיוט במשפחה שלי שאף מורה בבית הספר לא מכיר. כשהמורה לאה וינקלר שאלה אותנו, היה ברור לכול שיש לשאלה שלה רק תשובה אחת: "מעוז צור ישועתי". ואז הצבעתי ואמרתי שיש עוד פיוט לחנוכה שאבי שר בבית - "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

"זה פיוט לשבועות", היא אמרה, "אין פיוט אחר לחנוכה, רק מעוז צור".

"אבל אבא שלי שר את הפיוט הזה לחנוכה", התעקשתי. ובתוכי גאווה נסתרת שיש לי פיוט פרטי, פיוט משפחתי שלא כולם יודעים אותו.

"זה בעיקר פיוט לשבועות", לא הרפתה.

 "בכסלו תמיד יורדת חשכה על העולם", היה אומר לי סבא מוּרָד, "ואז, בדיוק אז, מגיעים נרות החנוכה להאיר את העולם ולבשר גאולה".

כשעלינו לארץ מבגדד כהו עיניו של סבא והצטרד קולו ולא יכול היה לשיר אף פיוט. הוא היה מסב אתנו לשולחן בימי החג וכשאבי עזרא ברך על הנרות התענג סבי על קולו הנעים של בנו השר את המורשת שהוא עצמו הנחיל לו - "יה הצל יונה מחכה". קולו של אבא היה כה צלול וכה יפה. עד עצם היום הזה מהדהד קולו באזני.

אבא שר את הפיוט וכולנו הצטרפנו אליו, וכך נגעה בנפשנו דמעת היונה.

על הדמעה הזאת סיפר לנו סבא מורד:

"היונה היא בת ציון המחכה לגאולה. היונה היא השכינה שיצאה לגלות עם העם  ובמשך דורות חיכתה לגאולה". סבא היה מספר בחסד ותמיד ידע לתבל דבריו בסיפורי עם ששמע מאביו ומחמיו. הוא סיפר על הגלות הארוכה שבה נתון היה העם, הוא שראה בעלייה ארצה גאולה ממש. ראה את דוד בן גוריון כ"משיח בן דוד" או  כ"משיח בן גוריון". כשאמר את הפסוק השירי "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה / וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה" נשמעה התרגשות בקולו המחוספס. "היונה מחכה עצובה וכואבת", אמר, "והדמעה שלה מפכה כמו נהר, כמו מעיין, ללא הרף. דורות על דורות מפכה דמעת היונה. עוד כשהייתי ילד העיקה עליי דמעת היונה. מעולם לא ראיתי יונה דומעת. כמה קשה לדמות יונה דומעת ללא הרף", לחש. "היונה בכתה כי התגעגעה הביתה לשובך שלה. והשובך שלה היה כאן, בארץ ישראל".

"סבא", אמרנו לו אנחנו הילדים, "איך אפשר לעצור את דמעת היונה?"

"רק בגאולה. היום נגאלנו וייבשנו את דמעת היונה. היום אנו שרים את הפיוט אחרת. כשהייתי ילד בבגדד, שרנו את הפיוט ודמעת היונה נגעה בלחם שאכלנו ומלח במלח נגע. אבל היום אנו שרים 'וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת / וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת / בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת', ואנו שמחים כי היונה ניצלה ושבה הביתה". 

וכאן, אני זוכר, אמר סבא דברים שהבריקו בי כמו ברק: "היונה ריחפה מעל פני המים זמן רב ולא מצאה מנוח לכף רגלה. מבול של צרות בא על העם שלנו במשך הגלות. ובמשך כל הגלות היה העולם חשכה. והיום כשאנו מדליקים את הנרות, אנו עושים תיקון לאור של העולם. היונה יכולה לרחף עכשיו בנחת, והאור שאנו מאירים בכל החלונות ובכל הבתים מאיר לה את דרכה, מאיר לנו את דרכנו".

ואבא שלנו חזר אז לשיר בקולו הצלול  "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

סבא שלי, אבא שלי ויונה אחת קטנה. וכולם מלאים אור.

 

ואני אוסיף: סבא שלו, אבא שלו, יונה אחת קטנה ונס אחד גדול - נס תקומת עם ישראל בארצו.

 -=-=-=-=-=-


פרשת "וישלח" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "וישלח" תשע"ב

בין הלילה ליום

 

פרשת "וישלח" היא פרשת חזרתו של יעקב ארצה כנען והמפגש בינו לבין אחיו עשו לאחר 20 שנות שהותו בבית לבן דודו.

יעקב שב ועמו 4 נשים, אחד עשר בנים ובת וכבודה רבה: צאן ובקר עבדים ושפחות.שהותו בארם נהרים לא עשתה לו רע מבחינה כלכלית.

אבל האם בנפשו פנימה נשאר יעקב אותו האיש המעכב, האיש הנכלולי, האיש הנמצא בגלות רגשית ובבריחה מתמדת? כשם שברח לחרן מפחד אחיו עשו לפני 20 שנה כן ברח מביתו של דודו "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי--עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לו." (בר' לא כ-כא). יעקב ברח מארם פדן לאחר שרימה את דודו בחלוקת הצאן ובעקבות זאת הלך והתעשר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים." (ל, מג) רק אחרי בריחתו מתברר לנו שגם דודו לא היה טלית שכולה תכלת והעבידו כל השנים בתנאים לא תנאים.

בהגיעו ארצה חוזרים אליו כל פחדי העבר. העבר ממנו ברח רודף אחריו. 20 שנה לא ראה את אחיו עשו ממנו גנב את הבכורה ואת הברכה. לפני בריחתו מארץ כנען נשבע אחיו להרגו והם כנראה לא החליפו ביניהם לא איגרות ולא מילים כל 20 השנים הללו.

פרשת "וישלח" כפי שמראה הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשת השבוע" מחולקת בצורה מיוחדת לשתי יחידות כמעט זהות במס' הפסוקים: היחידה הראשונה היא ההכנות למפגש והיחידה השניה היא המפגש עצמו. ובמרכזן 9 פסוקים שמתארים את מאבקו המסתורי של יעקב עם "איש" במעבר היבוק. סצינה זו בת תשעת הפסוקים "נראית כסיפור העומד בפני עצמו, משום שלא ניכר קשר גלוי בין המסופר בה לבין העלילה הסובבת אותה, העוסקת כולה במפגש בין יעקב לעשו. אם כך הדבר, יש לפנינו סיפור בתוך סיפור. זו תופעה נדירה במקרא ובכל מקום שהיא נמצאת יש לתת לכך טעם.

למרות הנושא השונה של סצינה זו, היא משולבת בסיפור המקיף אותה בשני ממדים - בממד הזמן ובממד המקום" (סמט שם). היא קורית בין ההכנות למפגש למפגש עצמו ובמקום בו שוהה מחנה יעקב.

 משני עברי סצנת המאבק שני חלקי יממה שונים.

ההכנות של יעקב למפגש עם עשו המתוארות בחלקו הראשון של הסיפור נעשות בלילה ככתוב

בפס' יד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא"

בפס' כב: "וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה"

בפס' כג: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; (מענין היכן דינה) וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק"

"למרות התכונה הרבה הכרוכה בהכנות השונות למפגש, הספיק יעקב ללון מעט באותו הלילה במחנהו, אך הוא קם בעוד לילה כדי להעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק. זאת עשה כדי שכשיאיר היום יהיה מוכן לקראת בוא עשו, ולא ייתפס במצב של חולשה - כשהוא באמצע מעבר הנחל.

בסופו של אותו לילה התרחש המאבק עם ה'איש', והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיצא יעקב מן המאבק, מבורך על ידי המלאך וצולע על ירכו, היה זה עם זריחת השמש (לב). מובן אפוא כי המפגש עם עשו, שעליו יסופר להלן, התרחש ביום.

 

נמצא כי סצינת המאבק עם האיש-מלאך מגשרת בין המקום והזמן שבין שני חלקי הסיפור. האם הדבר מעיד גם על קשר מהותי יותר בינה לבין הסובב אותה? 

נבדוק מהם הרגשות הנמצאים משני עברי המאבק במעבר היבוק. כפי שכבר אמרנו בחלק הראשון של ההכנות למפגש שולט הלילה לא רק כממד זמן אלא כמהות. יעקב נמצא במתח נוראי. הוא שולח מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום והם חוזרים ובפיהם הבשורה המאיימת "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (לב, ז). תגובת יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם, ח). יעקב מפרש את הנאמר לו כסכנה קיומית לכן הוא חוצה את מחנהו ורכושו לשני מחנות ויאמר: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה." (שם, ט) הוא גם פונה בתפילה לאלהי אביו יצחק: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים" ובכל מקרה הוא מכין כפרה מעשית בדמות מתנות לרוב "וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה"(שם יד-טו). והוא שם בפי עבדיו, אותם הוא משלח לפניו, את האמירה המפייסת - "וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ:  כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." (שם, כא)

רכוש עצום מעמיד יעקב כדי לכפר פני אחיו כדי שתימחק גניבת הבכורה והברכה. הרכוש - כרגע - חסר ערך גם הבכורה והברכה איבדו מזוהרן בלילה המסוכן ההוא.

נתעלם לרגע מסיפור המאבק ונעבור לחלקו השני של הסיפור, ספור המפגש הממשי. בשניה מתהפך כל המתח שנבנה ומתייתרת חציית המחנות ומתיתרות כל המתנות והמנחות ששלח יעקב לפניו ככתוב "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (לג, ד). עשו מתענין בבני משפחתו של יעקב. את המתנות הוא דוחה בטענה "יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (ט). כמה אצילות נפש יש באח הזה שלקחו לו את אשר הגיע לו אך הוא מסתפק באשר צבר עד אז ואין בו טיפת קנאה בכל הכבודה שבאה עם יעקב אחיו.

יעקב שפחד ממלחמה וכליון אומר לעשו "רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים" ומוסיף "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (שם י-יא).

המחצית השניה של הסיפור טובלת בשלוה ואהבה כפרה סליחה ואחוה והיא הפוכה לחלוטין לכל הציפיות המאיימות שנבנו בחלק הראשון.

ברור לנו שלא מתנותיו ומנחותיו של יעקב שינו את עשו, גם בני המשפחה הרבים לא עוררו בו חמלה ורחמים. מתי נשתנה עשו מרוצח פוטנציאלי לאח אוהב וסולח? ההיה זה דמיינו הפורה של אחיו?

גם יעקב של הסצנה השניה הוא איש אחר. הוא רואה את עשו על 400 אנשיו אך אין בו יראה. הוא אינו מתפלל והוא אינו לחוץ. מה גורם לרגיעה הזו, מה פוגג את המתח?

את התפנית הדרמטית יש לחפש אפוא ביחידת האמצע בין שני הספורים. בסצינת המאבק נמצא המפתח להבנת כל ההתרחשות בסיפור.

השאלה המסקרנת היא:

מיהו האיש עמו נאבק יעקב?

רש"י אומר "פירשו רז"ל שהוא שרו של עשו" והיא גם דעת ר' חמא בר חנינא בב"ר ע"ז ג:," שרו של עשו היה דהווה אמר ליה (לג, י) "כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי."

שרו של עשו הוא דמותו הרוחנית של עשו (מלאכו של עשו בלשון העם). המאבק על הבכורה מתרחש למעשה  במעבר היבוק. במאבק בין היעקוביות לעשויות יעקב נפגע פיזית אולם הוא יכול לרוחו של עשו פעם ראשונה בחייו לא בתרמיות ודרכי נכלולים אלא במאבק  פנים אל פנים. המלאך, שרו של עשו, מבקש עם עלות השחר שיעקב ישחררו אולם יעקב שיצא מן הלילה אל היום דורש ממנו ברכה "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי". עקשנותו של יעקב  והתמדתו במאבק הם המביאים לו הפעם ברכה ורמז ראשון לגאולה המתבטאת בעלות השחר.

המלאך, נציגו של עשו מבין כי יעקב השב הביתה אינו אותו איש שעזב וברכתו לו היא שינוי שמו מיעקב לישראל "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (לב, כט)

ורש"י דורש על כך "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמייה, כי אם בשררה ובגילוי פנים" אבל גם עשו משתנה ואולי כוונות ראשוניות לאלימות שנתבטאו ב-400 איש אשר איתו הפכו מיותרות והוא רץ לקראת יעקב מחבקו ומנשקו.

האיש שאחז בעקב אחיו בצאתם מבטן אמם נוחל נצחון על האח השעיר,עומד מולו בגלוי ומקבל את הבכורה והברכה ומצדיק את בחירת אמו ואביו  בו כממשיך השושלת האברהמית.

שני האחים מכירים  בסצנת המאבק ביחסי הכוחות שביניהם ,שמים את העבר במקומו ונושאים פנים אל העתיד. שניהם ניצלים ממאבק שיכול היה לכלותם ועל כן "ויזרח לו השמש" השמש מביאה איתה מפגש של אור וברכה ואחוה - משהו ששני האחים הללו לא הכירו בעבר.

הפרשנות היהודית לדורותיה לא אהדה את עשו וראתה במאבק בין שני האחים מאבק בין לאומים. אילו היינו לומדים את המאבק במעבר היבוק כיחידה של שינוי דרמטי בגיבורי העלילה מלילה ליום, ממאבק לאחוה אולי היו פני ההסטוריה שונים ואולי לא מאוחר מדי? שווה לצאת צולעים ממעבר היבוק ולהגיע שלמים ארצה כנען.

 -=-=-=-=-


פרשת "ויצא" תשע"ב - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "ויצא" תשע"ב

(על משמעויות היציאה)

 

" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה" יכול היה הכתוב לומר " וילך יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע - חָרָנָה". ההליכה היא סימנם של כל אבותינו. לאברהם אבינו לא נאמר "צא-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" אלא " לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" כשהאבות עוזבים את הארץ מפאת הרעב נוקט הכתוב לשון "וירד" - " וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בר' יב, י) ובמקרה יצחק "  וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, ... וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה"

כשהכתוב נוקט לשון יציאה הוא מכוון לא רק להליכה פיזית במקום גיאוגרפי מסוים אלא ליציאה ממהות אחת אל מהות אחרת.

הפרשן חזקוני (ר' אברהם ב"ר חזקיה) דרשן ומקובל בן המאה ה-17 יליד קרקא שנפטר בטריפולי נותן כמה הסברים לשימוש המכוון בפעל "י.צ.א."

1.     "ויצא יעקב - לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשיו אחיו נסתמה הפרשה, גם בכל הסדר לא תמצא שום פרשה מה שאין  כן בכל שאר הסדרים." חזקוני אומר שני דברים. ראשית, יש פה בריחה ולא יציאה, בריחה מפני עשיו אחיו אשר אמר בלבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (בר' כז, מא) וכמו שהזהירה אמו רבקה "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה" (בר' כז, מב).
כיוון שזו בריחה, יעקב מוחק / מעלים / מסתם כל הסימנים לבריחה זו ולכן הפרשה "ויצא" היא פרשה יחודית סתומה מתחילתה ועד סופה (אין בה מרווחים בין נושא למשנהו).

2.     "באר שבע - מקום מיוחד לשבועה ויצא לו משם פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות"

       באר שבע קרויה כך על שום שבה נשבעו אברהם ואבימלך כי הבאר על שמה  קרויה העיר שייכת לאברהם. מה בעצם אומר חזקוני? שיעקב שגנב את הבכורה והברכה, יעקב הנכלולי, יעקב האוחז בעקב אחיו ואחרים ליעקב הזה אין מקום בעיר הקדושה באר שבע, עיר שבה נשבעים על דברי אמת. יעקב יוצא מבאר שבע פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות. הוא לא יוכל להישבע משום שהערים על הברכות.

      בעצם מה שניתן להבין מכך הוא שעל יעקב להשתנות שהיציאה מבאר שבע תצטרך להיות יציאה מן האופי המעקב, מן הנכלוליות והעקמומיות של דרכיו של יעקב בעודו אוחז בסינר אמו.

      ואכן בצאתו מארץ כנען יחסר יעקב את כל המגננות שהיו לו בבית . הוא יחסר את מלבושי אחיו (בגדי החמודות) ואת עורות העיזים שהפכוהו לעשיו במראהו ובריחותיו, הוא יחסר את ברכת אביו שיועדה להתגשם בארץ הולדתו ולא בנכר, הוא יחסר את תבונתה, תושיתה ומרצה של אמו רבקה, הוא יחסר את האוהל, מקום שבתו לבטח בין הנשים והילדים, הוא יחסר את כל מעגלי התמיכה שהופכים בית למבצרו של אדם.        

3.     אבל לפי חזקוני יעקב צריך להניח מאחוריו חוויה נוספת, חזקוני מזכיר לנו כי באר שבע קרובה לחברון "ככתוב בעקידה וישב אברהם בבאר שבע וסמוך לה "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" ועוד כתוב כאן: ויצא יעקב מבאר שבע". לפי פירושו של חזקוני הלך יעקב ביום אחד עד חרן אע"פ שזהו מהלך 17 יום!! משמע מה שהאיץ מאחורי גבו של יעקב זה זכרון עקידת אביו שסופו אמנם שלא נעקד אך כדברי המשורר העביר את המאכלת בלב לכל צאצאיו!

מכל אחד מן ההסברים עולה כי יעקב יוצא פיזית אך בעיקר נפשית מהוויה אחת להוויה אחרת. יעקב צריך לצאת מיעקובותו כדי להצטרף לאבותיו המהלכים - הוא צריך לעבור מטמורפוזה אישיותית בטרם יוכל להיות ישראל על שמו נקרא העם.

השינוי ביעקב הוא מידי.

" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי."

על גבול א"י פוגע -פוגש יעקב את אלהים ומקבל ברכת פריון ומקושר למסורת אבותיו.

כל זה אינו קורה באהל המגן מקום שבתו של יעקב אלא דווקא בשדה פתוח (מקומו הטבעי של אחיו עשיו). החלום המכונן לא נחלם כשיעקב מניח ראש על כסת עטופה בלבנים רקומות אלא כשראשו מונח על אבני המקום, האדמה לרגליו, השמים מעליו ואין איש סביב.

כשיעקב מתעורר מן החלום יש לו הבנה רוחנית "וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה... וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם." (כח, טז-יז) במקום הזה נשבע יעקב: "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים" (שם כ-כא).

עד כמה השתנה יעקב, עד כמה יצא משרשיו הנפשיים אנו מגלים מן הספור הבא לאחר חלום הסלם, ספור המתרחש ליד הבאר ממנה משקים העדרים. הרועים שכבר התאספו סביב הבאר לא גללו את האבן כי חיכו עד האסף כל העדרים. אבל יעקב שגילה את רחל באה עם הצאן שאב כוחות פיזיים טמירים, מאד לא אפיניים ליושב האהלים התם "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר", משהו מהמהות העשוית, מן הכוח הפיזי, מן המעשה דבק ביעקב בלילה ההוא בחלום הסלם. אולי המים הפורצים מן הבאר הם סמל לישות יעקובית חדשה הפורצת לקראת חיים חדשים.

כל השינויים  שמתחוללים ביעקב  בצאתו מארצו מולדתו ובית אביו הם שינויים חיוביים אבל הדרך עד למהפך מיעקב לישורון עדיין רחוקה. ידרשו לו 20 שנות עבודה פיזית כרועה וחיי נישואין ומשפחה כדי להיות נכון להתגלות הבאה - עם האיש שיאבק עמו במעבר היבוק לפני שיעקב יכנס שלם אל ארץ אבותיו ואמותיו ויהפוך מיעקב לישראל.

הפרשה באה ללמדנו שכל "יציאה"  כרוכה במהפכים ובדרך ארוכה של שינוי שיש בה חלקים חיוביים ואחרים הרבה פחות.

ירושלים, או בשמה הקדום עיר שלם, מעולם לא היתה שלמה באמת. תמיד ישבו בה בני לאומים שונים ובני דתות שונות וקדשו את אדמתה ורבו עליה וגידרו אותה וחיו בתוכה בצבעים שונים וריחות שונים ותרבויות שונות.

היא אף פעם לא חוברה לה יחדיו באמת ובכ"ז היתה עיר מרתקת דווקא בשל המגוון האנושי בה ומגוון בתי הכנסת והכנסיות והמסגדים וריבוי הנרטיבים הקשורים בה.

ירושלים של השנה האחרונה יצאה לכיוון חדש. מטריד ומדאיג - שלטים הקוראים לצניעות ולבוש הולם צצו בכל גבולות השכונות החרדיות ואליהם נלוית אלימות של זריקת ביצים וחיתולים מגועלים בצואה כלפי חנויות שהציבור החרדי או קיצוניו החליטו שאינן "כשרות". פוסטרים ברחבי העיר שינו מראיהם לסנדי בר קצצו את הראש, הפוסטר של פוקס מחק את בר רפאלי, פני נשים ניבטות אלינו מאחורי האוטובוסים או מקצה המדרכות אבל גרוע מכל הוא השיח החדש שהוא מדיר נשים ושונא ערבים ושונא שמאלנים.

ירושלים לא תוכל לעולם להיות עיר של שלום, עיר שלם אלא אם כן תשיל מעליה את הקולות הקיצוניים הללו ותהדר פני איש ואישה וילד, פני ערבי כפני עברי, פני נוצרי כפני יהודי, פני שמאלני כפני ימני, פני דתי כפני חילוני. ירושלים יצאה מבאר שבע והיא בדרך לטהרן.

אבל אני מקווה שכיעקב אבינו תפגע ירושלים במקום (אלהים) ותחלום חלום של סלם שיזכיר לה את הגשר האמיתי בין שמים וארץ ושהיא תוכל לעבור את המטמורפוזה הרצויה כמו יעקב אבינו כדי להפוך לעיר שלם עיר שתושביה גאים בה ואזרחי מדינתה נושאים אליה עיניים כי ממנה יוצאת לא רק תורה אלא גם דרך ארץ, ובה יושבים טובי סופרנו, חוקרנו, מדענינו ויוצרינו. עיר שבה כל אדם יכול להשמיע כל דעה ולדעת שישוב בשלום לביתו. עיר של מטה שלא שוכחת שיש לה מקבילה בשמים ושיש אלף סולמות שאפשר לטפס בהם ל"ירושלים של מעלה".

-----

 


פרשת תולדות תשע"ב - הר מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

בפרשת "תולדות" תאור ריבים ומחלוקות, ניגודים ואי הסכמות.

תחילתה בלידתם של תאומי רבקה ויצחק שכבר מבטן הם מתרוצצים בקרבה. אפשר להבין התרוצצות זו מהשרש ר.ו.צ. כתנועה של עוברים כהבנת רד"ק "היו מתנועעים מאד עד שנדמה לה שהיו רצים" אך יש  אפשרות לקרוא כאן את השורש  ר.צ.ץ.  במשמעות של ריב וריצוץ אברים (כהבנת רש"י: "היו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות" והפרשן חזקוני בן המאה 17 מפרש "ויתרוצצו לשון שבירה" רוצצו זה לזה את הצורה כבר מבטן!)

לידת הבנים עשיו ויעקב היא סימן למה שיקרה בעתיד. יהיו ביניהם שתי מריבות גדולות - מריבה על הבכורה ומריבה על הברכה - אלו הם ריבים בתוך המשפחה בין מי שמגיע לו עפ"י הגיל - הנולד ראשון שהוא עשיו לבין מי שמגיע לו עפ"י שלמות אפיו "איש תם" הלוא הוא יעקב.

אפשר להבין ריבים אלו משום שמי שיזכה לבכורה ולברכה יזכה גם למנהיגות ולשררה וגם לרכוש ושפע כלכלי. מי שיזכה - יהיה ממשיך השושלת של אברהם ויצחק. כדי לזכות בבכורה ובברכה ינקטו יעקב ואמו רבקה ברמיה ובניצול חולשות אנוש של יצחק המזדקן.

יש בפרשה ריב נוסף . הריב על בורות המים שהוא ריב שקשה יותר להבנה.

עבדי יצחק חופרים בארות מים אשר נחפרו כבר בימי אברהם והפלשתים סותמים אותם וממלאים אותם עפר. בכך מזיקים הפלשתים לא רק ליצחק ורועיו אלא גם לעצמם. המעשה נורא כפליים על רקע המדבר שאין בו מים בשפע. מדובר ב"בְּאֵר, מַיִם חַיִּים" (כו, יט) כלומר באר שמימיה נובעים תמיד - מקור חיים לעדרים ולבני האדם נסתם במעשה מכוון.

מה מניע מעשים אלו?

על כך ניתנו תשובות אחדות ואני אפרטן ואוסיף עליהן מדרש מרחיק לכת.

תשובה אחת נותן הכתוב: "וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים." (כו, יד) ויצחק עצמו מעיד: "וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי" (כו, כז).

"הקנאה לעוף גדל - אבר דומה היא" כתבה המשוררת הרוסיה אנה אכמטובה "ועיניים לעוף - שממה".

הקנאה מעבירה אנשים על דעתם וכך הופך מקור מים חיים לשממה.

תשובה אחרת נתנו פרשני המקרא שראו בריב הבורות ריב על אמונות ודעות. כרית הבורות היתה קריאה בשם ה', האל האחד המונותאיסטי ולכן עם כל באר שכורה יצחק הוא גם קורא בשם ה'. לעומתו הפלשתים מסתמים את קול האל האחד ומנסים להחזיר את שלטון היובש והמדבר וריבוי האלים.

שני הפרושים הללו נותנים לנו הסבר לא שלם על רוב המריבות המקראיות הגדולות שענינן - אמונה

           או - רכוש (קרקע / בית

                             בכורה / מים)

חסר כאן הגורם שלישי - נשים.

ואני אוסיף אותו היום באפן מטפורי לחלוטין.

נשים ומים מקושרות בתרבות היהודית למן ימי מרים, אחות משה. ראשית היתה זו מרים שיצאה במחולות עם הנשים כשהן משוררות את שירת הים "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה שנית מיד לאחר שמתה מרים כתוב בסמיכות פסוקים "  וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה" (במדב' כ,ב) ומכאן למדו חכמינו כי "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן: משה ואהרון ומרים ושלוש מתנות טובות נתנו על ישם ואלו הן: באר וענן ומן. באר - זכות מרים ... מתה מרים נסתלק  הבאר". אך המסורת הפכה את כח המים של מרים לבאר חיה ונודדת המלווה את בני ישראל.

במקומות רבים בגמרא כשרוצים לנקוט לשון נקיה באזכור נשים בקונטקסטים מיניים מדברים על "באר".

מכאן, אפשר להרחיק ולומר שהריב על באר המים הוא גם ריב על האשה - מי יכבוש אותה הפלשתי או העברי? אולי מרחיק לכת בפרשנות הפסוקים אבל בודאי לא מרחיק לכת בפרשנות החיים.

על מה ולמה נדרשתי להרחיק לכת כל כך? על שום שאנו מציינים היום את יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים עליו החליטה העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1999. 18 נשים נרצחו בשנת 2010 בידי בני זוגן (שנת שיא במובן זה), 18 בארות מים חיים נסתמו.

ההלכה היהודית דווקא נותנת כלים בידי השופטים להחמיר עם גברים אלימים:

"אם חבל הבעל באשתו יש יכולת לביה"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך ...(ממש אירן) ... כי חייב לכבדה יותר מעצמו (ר' ירוחם,  ספר מישרים).

אבל שופטי ימינו מסתפקים בעונשים קלים ושוטרי ימינו אינם אוסרים כנראה די גברים מכים. שוועת הנשים אינה מרעידה די היכלי ומוסדות שלטון וחוק כיום.

בשו"ת בניימין זאב מצאנו: "קול שעוות בנות עמנו ממרחק נשמע על אודות בני ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהם... והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך קהילות. לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה (שבועה) על כל איש מישראל להכנס בחרם לבקשת אשתו או אחד מקרוביה... שלא להכות אשתו דרך כעס, או דרך רשע, או דרך בזיון - כי כך לא יעשה בישראל.

ואם חס ושלום יש שרש פורה ראש ולענה (איזה תארים לגבר המכה) אשר ימרה את פינו לבלתי היות ירא וחרד לזה הודענו לבי"ד של אותו מקום שתבוא שם צעקת האישה וזעקת קרוביה לפסוק לה מזונות לפי כבודה... (לא שלום בית אלא גט ומזונות!!).

האלימות בתוך המשפחה היא כתם נוראי על החברה. למעלה מ-10,000 נשים מתלוננות מדי שנה על אלימות במשפחה: הגיע הזמן שהמחוקקים שלנו יפעלו לחשיפת גברים אלימים לאימת החוק ולאכיפת החוק. חלק ממקור הרע הוא בשתיקה - שתיקתן של הקרבנות מחמת הבושה( רק 10% מהנשים שסובלות מאלימות במשפחה מגישות תלונה), שתיקתם של בני משפחה / שכנים / מכרים ושתיקתה של החברה שאינה מוקיעה את מניפי הסכינים והידים ומנדה אותם מתוך עצמה, ושולחת אותם  בכורח לטיפול שיקומי.

נעמה דפני, פרח הרבנות שלנו, הנמצאת כרגע בארה"ב חיברה לפני שנים אחדות תפילה בעבור שבירת חומות השתיקה שמתוכה אקרא מעט שורות לסיום:

אלהינו ואלהי אבותנו ואמותנו

עזור לנו לחזק את קולם הנשבר, את זעקתם הדוממת של אלו שקירות המשפחה  המגנים הופכים עבורם לחומות בית האסורים, את אלו המתפללים לכך שנתייחס לסבלם...

ועליך נאמר: "דממה וקול אשמע", עזור לנו לגלות מתוכנו את הרצון האמיתי לעזור להם להתחיל מחדש, למצוא את האומץ האדיר לזעוק ולא להסתיר...

ברוך אתה ה' המחדש בטובו בכל יום תמיד טוהר נפשו של אדם.

ברוך אתה ה', המחזק ידינו בכינון חברה בה כולם זוכים לחיות חיים של כבוד ואהבה.

אנא אל רפא נא לנו.

 -=-=-

 


פרשת חיי שרה תשע"ב - הרב מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת חיי שרה תשע"ב

(על ספור העץ והמסמרים ונשות הפרשה וההפטרה: שרה, קטורה, אבישג השונמית)

 

זהו ספור אמיתי על אשה יהודיה עקרת בית שלא עבר יום בחיי נישואיה שלבעלה לא היו טרוניות כלפיה. או שמרק העוף לא הוגש בחום הנכון או שהכלים לא הונחו ישר  בארון או שהכסא לא היה בתנוחה הקבועה... כל אי הסכמה קטנה נהפכה לריב  ומדון וחילופי דברים קשים. ולאחריהם שקט ומתח ועצבים. האשה ויתרה תמיד ונתפייסה אך גם ירדה לגנה ותקעה שם מסמר בגזע עץ האלון. כך נרגעה וחזרה לשגרה.

פעם נתקל בעלה בעץ מלא המסמרים וביקש מאשתו הסבר על כך. הסבריה - הממו אותו וגרמו לו חרטה עמוקה. הוא הבטיח לשנות דרכיו ורק ביקש שבכל פעם שיתקן את התנהגותו אשתו תעקור מסמר מן העץ. וכך עשו.

הגיע יום שבו נעקרו כל המסמרים ואז בא האיש אל אשתו והצהיר בחגיגיות כי נפתח דף חדש שהרי כל מסמרי  הכאב והתסכול נעקרו.

אכן אמרה אשתו, כל המסמרים נעקרו אך החורים שהם הותירו בעץ נשארו לעולם.

( צריך לספר הסיפור על קרש בגדר משום שעצים מרפאים עצמם)

 

פרשת השבוע "חיי שרה" הנקראת ע"ש אמנו הראשונה שרה עוסקת לא בחייה של שרה אלא במותה.

 

הרבה כאב וסבל היו מנת חלקה של שרה בחייה .היא נלקחה מעמה וממולדתה ומבית אביה אל ארץ חדשה כדי לקיים חזון נבואי של בעלה. היא הלכה אחריו ארצה כנען ובכל נדודיו לארכה ולרחבה של הארץ. בארץ  היעודה סבלו רעב וירדו לשבור לחם במצרים ושם נלקחה אל מיטת המלך פרעה כדי להציל את חיי אברהם בתואנה שהיא אחותו ולא אשתו.

הוא - אברהם - קיים דיאלוגים קבועים עם אלהיו והיא היתה ערירית ובודדה, ערירותה היתה כה קשה עד שהסכימה להיבנות משפחתה הגר.

היא ילדה בזקנותה (90) ובנה יחידה נלקח ממנה ללא הסכמתה וכמעט שנשחט על מזבח העקידה. ואכן מתוך סמיכות הפרשות של ספור העקידה ומות שרה למד רש"י ש-"ע"י העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". היא חיה ערירית ומתה ערירית. אברהם לא היה לצדה, גם לא בנה  יצחק שניצל משחיטה. הם היו בבאר שבע ושרה מתה בחברון.

בעץ של שרה היו הרבה מסמרים והם נותרו שם. גם המסמרים וגם החורים.

אברהם בן זוגה של שרה חי שנים רבות אחריה חיים אחרים, חיים שניים. הוא נשא אשה נוספת, קטורה ,והוליד עוד ששה בנים וכשנאסף אל עמיו היה זה בגיל 175 בשיבה טובה וכשכל בני משפחתו אפילו בניו הראשונים יצחק וישמעאל כולם לידו.

האם היה גם לקטורה עץ אלון בחצר שבו קבעה מסמרים לא נדע כי הכתוב לא מוסר לנו עליה כל מידע. רש"י מפרש את שמה: "על שם שנאים מעשיה כקטורת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם".

ואני רוצה לפרש שמה מלשון קיתורים (בחילופי ט-ת) שהיתה אשה צעירה שהשיאוה לאיש זקן (למעלה מ 95!) ועלומיה נזלגו ממנה.

הרד"ק אומר שאברהם לקח לו את קטורה "כדי לשמשו לעת זקנתו ולהוליד גם כן להרבות זרעו בעולם ולא הקפיד בזו מאיזה עם ומאיזו משפחה תהיה כיון שזרעו המיוחד שהוא יצחק היה מאשה שהיתה ממשפחתו ... אבל ודאי אשה כשרה ביקש לו, שלא תהיה מרת רוחו בזקנתו."

ספור קטורה דומה מאד לספורה של אבישג השונמית שהוא ספור ההפטרה.

"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ."

להבדיל מספור העץ והמסמרים שבו יש רגישות לנקודת המבט של האשה - נקודה כזו חסרה ברוב ספורי המקרא וזועקת בהעדרה בספורי שלוש הנשים: שרה, קטורה ואבישג.

בראיה נשית מודרנית אפשר לומר שאלו שלוש נשים מנוצלות / משומשות בעולם שבו לא היה די כבוד לאשה.

 

אני שמחה שהשתנו הזמנים. לא גאה שמי שהיה נשיא בישראל ישב מאחורי סורג ובריח אבל מזכירה לעצמי כל הזמן שבעץ האלון של כל הנשים שנוצלו על ידו יש מסמרים וגם אם ברבות השנים יוסרו המסמרים החורים ישארו לעולם.


לפרשת חיי שרה

מות שָׂרָה / בִּנְיָמִין גַּלַּאי                           

מתוך מסע צפונה, הקבוץ המאוחד, תשכ"ח

וַיִּהְיוּ
חַיֵּי שָׁרָה
מֵאָה שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁבַע שָׁנִים.
וַתָּמָת
הִיא נִסְתַּלְּקָה מִן הָעוֹלָם בְּהַר חֶבְרוֹן,
לְקוֹל טְפִיפַת רַגְלֵי הַמְשָׁרְתִים,
שֶׁשָּׁכְחָה אֲפִלּוּ אֶת שְׁמוֹתָם.
כָּל יְדִידֵי הַמִּשְׁפָּחָה לִוּוּ, כִּתְּפוּ אֶת אֲרוֹנָהּ,
לִמְקוֹם מְנוּחָתוֹ הָאַחֲרוֹן.
קְרָשָׁיו, נָפְלָה שָׁם הֲבָרָה, הָיוּ דַּקִּים-מִן-הַדַּקִּים,
קַלִּים-קַלִּים.
וַיִּהְיוּ
חַיֵּי שָׁרָה
מֵאָה שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁבַע שָׁנִים.
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.
וַתָּמָת
אַךְ בֶּאֱמֶת כָּבָה נֵרָהּ יָמִים רַבִּים, רַבִּים לִפְנֵי 
שֶׁמִּשְׁכָּנָה הָאַחֲרוֹן הָיָה עָפָר.
וְהָאֲרוֹן שֶׁבּוֹ שָׁכְבָה הָיָה עָשׂוּי כָּל-הַשָּׁנִים
זִכְרוֹן עֵצִים מְבֻקָּעִים עַל הַר אַחֵר,
עַל הַר אַחֵר, בְּאֶרֶץ מוֹרִיָּה.

 


פרשת לך לך תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת לך לך תשע"ב

(16 שנה להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין

על הירידה מצרימה - היחס לנשים)

 

אנו נוהגים להתגאות בהיות מדינת ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אני חושבת שאנחנו אכן דמוקרטיה, אולם דמוקרטיה מאד שברירית. בשנים האחרונות עלו כאן קולות גזעניים ואנטי דמוקרטיים ומעשים שהדעת אינה סובלת שהם בגדר טרור יהודי - לכל אחת מסכנות אלו ראוי להתייחס. אני רוצה היום להתייחס לסכנה נוספת, לא פחות מסוכנת והיא נוגעת למעמד האשה. אין זה סוד שמדד הדמוקרטיה כולל בתוכו את היחס לנשים. חברה שבה הנשים מכובדות ויש להן שוויון הזדמנויות היא חברה נאורה. בתחום זה נחצו בשנה האחרונה הרבה קוים אדומים. למרות פסק דין מפורש של בית הדין הגבוה לצדק האוסר על הפנית נשים לאחורי האוטובוסים, בפרקטיקה בקוים הירושלמים המסיעים את החברה החרדית נשים נכנסות בדלת האחורית ויושבות מאחור. בשכונת מאה שערים הקימו בסוכות מחיצה ברחוב במרחב ציבורי ומספר בתי הספר (הנתמכים מכספי מדינה) בהם מפרידים בין בנים לבנות הולך וגדל. אלו סממנים מדאיגים ביותר. חלק מהסיפור נעוץ בפרשנויות קיצוניות למקורות, דוגמא לכך יכולה לשמש פרשת השבוע "לך לך".

בפרשה - נוסחה (כנראה הקדומה והאותנטית) של ספור ירידת אברהם ושרה מצרימה, עקב הרעב בארץ.

" וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב (השמוש בבנין הפעיל במקום התפעל - התקרב - מאפשר קריאה של הקרבת שרה ע"י אברהם כדי לחיות נפשו) לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ." - בקשה נואלת  ששרה תקריב את גופה למען חיי אישה. כיון שהביטוי של ההטבה מוכפל " לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ" ואח"כ " וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" מפרש רש"י שאברהם לא רק חושב על נפשו / חייו אלא ש"יתנו לו מתנות" "ומה שכתוב " וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז) - היינו במתנה של ישראל" (ריב"א) ואכן כששרה נלקחת אל ארמון המלך אומר לנו הכתוב במפורש "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, (באותו שרש בו בקש אברהם משרה) בַּעֲבוּרָהּ ;וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (יב, 16).

ומה חשב אברהם על אשת איש הנלקחת אל מיטת איש אחר? ומה חשב על השקר הגס שבהצגת שרי אשתו כאחותו?.

דורות מאוחרים ניסו ל"נקות" את אברהם מהזנית אשתו בטעונים שונים:  טיעון אחד למשל הוא שאלהים עצר מפרעה בזמן מלשכב עם שרה ככתוב "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם." (שם, 17) אולם דווקא השמוש בשרש נ.ג.ע. מרמז שהיו מגעים בין פרעה לאשה היפה שהוצעה לו (כאלה היו ודאי עוד רבות). מחזק השערה זו השימוש בשרש ל.ק.ח. "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה" לשון ליקוחין מתפרשת ע"י חכמינו כלשון נישואין. וחיזוק נוסף הוא הכעס שמגלה פרעה בהבינו את התרמית "וַיִּקְרָא פַרְעֹה, לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא.  לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה?!" (18-19)

הרד"ק (ר' דוד קמחי) מתפתל בהסבר שחלקו גזעני וחלקו מעורר גיחוך. ד"ה:" והיה כי יראו אותך המצרים" – "בני מצרים אינם יפים כמו בני ארץ כנען אבל הם כעורים כי הם דרומיים והם שטופים בזימה. לפיכך ירא אברם כשהיה קרוב למצרים והיה בגבולה וראה אנשיה כעורים, היה ירא כשיראו אשתו שהיא יפת תואר שיחמדו אותה, כי אם היה יודע זה מתחילה לא היה בדעתו לבוא מצרים אלא היה סובל הרעב ולא יפקיר את אשתו". זו ספקולציה תמוהה כי הרי כל אבות האומה ירדו מצרימה בעת רעב. מצרים היתה אסם תבואה גדול והממלכה בעלת הכלכלה החזקה באזור - מהיכן שאב הרד"ק את ההנחה שלו ידע אברם היה סובל הרעב ובלבד שלא להפקיר את אשתו - לרד"ק פתרונים.

אבל הרד"ק בונה גם תיאוריה שתצדיק את הישארותו של אברהם בחיים תוך ניצול גופה של אשתו החוקית והיא שהשארותו בחיים תמנע אינוס אשתו יותר מפעם אחת וזו לשונו: "ולא ירא שיאנסו אותה ממנו וישכבו עמה, כי אם יעשו זה פעם אחת, לא יעשו פעמים רבות שישכבו אותה לעיניו כי זה יהיה חמס רב וחמס תמיד - לא יסבלו אנשי העולם (זה מענין לאור הנחתו שהם שטופים בזימה) אבל להרוג אותו אינו אלא פעם אחת ואחר כך תהיה מופקרת להם בלא חמס כי לא יהיה לה בעל! ומזה פחד אברהם" הישארותו בחיים של אברהם תשמור על אי אינוסה החוזר של רעייתו - אכן פלפול מדהים לאחד מגדולי ישראל.

יש גם נסיון בתוך המקרא ל"נקות" את אברהם. ניסיון זה הוא

בנוסחה השניה,( המאוחרת) של סיפור ירידת אברהם ושרה מצריימה  המופיעה בפ"כ. אין בו רק "ניקוי" אלא גם  הוא מענה לסוגיות שהעליתי. הסיפור מופיע בפרשת "וירא" של השבוע הבא והמלך הלוקח את שרה לאשה הוא אבימלך מלך גרר (אם אין זו גרסא נוספת אלא ספור בפני עצמו - הרי שזה מטריד שבעתיים שהרי יש פה דפוס של התנהגות בלתי מוסרית בעליל של אבי האומה).

בספור של אבימלך גם כן כתוב "ויקח את שרה" אולם שם בא אלהים אל אבימלך בלילה ומזהירו מפני לקיחת "בעולת בעל" והכתוב אומר לנו במפורש: "ולא קרב אליה".

גם החטא של השקר "מחוטא" בגרסא המאוחרת וכך  אומר אברהם לאבימלך "וגם אמנה (אמנם) אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" כלומר לא שקרתי לך בפה מלא, זה רק חצי שקר! אגב בתרבויות המזרח הקדום אנו מוצאים לא אחת את הכינוי "אחות" ככינוי לאשה, לאהובה ולראיה "אחותי כלה" של שיר השירים.

אפשר להתייחס לספור אברהם ושרה בירידתם מצרימה באופנים רבים. אפשר לפלפל פרשנויות כרד"ק כדי "לנקות" את אברהם מחטאו. כך עשו רוב הפרשנים הראשוניים. במדרש ב"ר אומר ר' לוי: כל אותו הלילה (הלילה הגורלי שבו שכב פרעה עם שרה) היה מלאך עומד ומגלב בידו. היה אומר לה (לשרה) אם אמרת: הכה, אני מכה, אם אמרת נעזוב - אני עוזב" כלומר הכל בעצם תלוי היה בשרה! כל שנדרשה כדי לא להבעל היה להשמיע קול! ומוסיף שם רבי לוי ( אופציה שניה) "שהיתה אומרת לו ( שרה לפרעה) אשת איש אני ולא היה פורש" - וכאן נופלת האשמה על פרעה.

אפשר היה כמובן להציג זאת כמו שעולה לטעמי מפשט הכתוב  בפרשה שלנו כמעשה לא מוסרי של אברהם, מעשה שראוי היה אברהם שיעמוד מלאך ומגלב בידו ויכהו. אבימלך בנוסחא השניה מקשה על אברהם: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ, כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי, חֲטָאָה גְדֹלָה:  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ, עָשִׂיתָ עִמָּדִי." (כ, 9) היחיד מפרשני המקרא המסורתיים המותח ביקורת ברוח זו על אברהם הוא הרמב"ן "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון, מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו".

אנו מציינים היום 16 שנים להרצחו של ראש ממשלה בישראל. רצח בשל דרכו הפוליטית שקיבלה אישור מרוב דמוקרטי במדינה. מאז הרצח לא נעשה פה תיקון ראוי, לא רבו פה הקולות המצדדים בדמוקרטיה וזה מטריד ביותר.

יצחק רבין היה איש ישר דרך גם ביחסו לנשים. בהרבה מובנים היתה לאה אשתו חברה, רעה ושותפה מלאה לדרכו. היא לא היתה האישה שלצדו היא היתה האשה שאיתו. רבין היה ראש ממשלה שבתקופתו הושקעו כספי עתק בחינוך ואין דרך אחרת להגן על הדמוקרטיה אלא בחינוך לאזרחות ולכיבוד החוק. רבין כתב בפנקס שרות שלו שהכל אפשר לקנות בחוץ גם מטוסים וטנקים ורק מוצר אחד הוא כולו מתוצרת בית - האדם הישראלי. אני רוצה לקוות שנעשה כל שביכולתנו שהאדם הזה יהיה משכיל ונאור, עושה צדקה ומשפט מכבד את זולתו איש אשה וילד, ליברלי, פלורליסטי ובעיקר שיהיה אדם.

 --