פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת "בראשית" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

על עקרונות הבריאה

ושוב מתחילים מבראשית. גם מזג האויר מבשר התחלה מחודשת: בוא הסתיו ורוחות וקרירות ונעם של התחדשות באויר וגם בחיינו הפוליטיים שוב הולכים לבחירות.

למרבה הצער כל מה שהמדיה מביאה בפנינו מתמקד בדמויות הפוליטיות – מי ילך עם איזו מפלגה, מהי הכוורת שלX  ומי יהיה הבטחוניסט שיצטרף ל-Y. והעתונות מלאה ספורים על אישים אלו ואחרים.

בצדק טוענים הצעירים שהפגינו בשנה שעברה – איה המצע הכלכלי? ואיה ההתיחסות לנושאי חנוך, דיור בר השגה, חלוקה שוויונית של הנטל? איה התכן? ואיה האיך?

ספר בראשית כשמו מתאר את הראשיות כולן. אלהים לא ברא מפלגה אלא עולם אבל המלאכה שהשקיע נעשתה באפן מתודולוגי וגם לפוליטיקאים וגם לנו יש מה ללמוד מעקרונות הבריאה. על כן הערב אנסה לנתח את סיפור הבריאה מבחינת עקרונותיה ואם זה לא יתן לנו כלים לשנות את הפוליטיקה אז לפחות נוכל לבחון את כל המפלגות, מצעיהן ונבחריהן באפן יותר יסודי ושיטתי.

בבריאת העולם יש סדר. תחילה מיוצרת המסגרת "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" לאחר מכן מוכנסים בתוכה היצורים החיים והצמחיה למיניה והאדם. המסגרת: המים והאדמה הם מקורות החיים של היצורים הנבראים חי וצומח למינהו.

בבריאת כל אחד מהנבראים ישנו תהליך קבוע שבו שלושה שלבים מאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" בריאה " וַיְהִי X" ובדיקה " וַיַּרְא כִּי-טוֹב".

הבריאה מעמידה דגם שבו 7 ימים שששה מהם ימי מעשה ובשביעי – שביתה מנוחה והתקדשות. העולם אינו שלם עד שהשביעי מכליל (וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ...) את התבנית, מביאה לכלל שלמות. התבנית הזו מאותתת על שני כווני קיום עשיה/יצירה/בריאה/מלאכה מחד ושביתה/מנוחה/והתקדשות מאידך. העולם לא יכול להתקים רק מעשיה או רק משביתה – עלינו למצוא את האיזון כשם שהאל מצאו בבריאה הראשונה.

בבריאה יש היררכיה. הצמחיה נבראת לשם עצמה אך גם כמאכל לכל חי והאדם היצור התבוני שנברא בצלם אלהים מיועד לשמירה ולעיבוד הקיים כולו ומשום כך נבדלת בריאת האדם מכל שאר הברואים.

לכל הנבראים פוטנצית המשכיות עצמית. העצים זרעם בם וכן הדשאים (דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע) וכן העופות החיות הדגה והאדם.

אפשר לומר שאלהים ברא בריאה חד פעמית ונתן בה כוחות להמשיך ולהתפתח בעצמה.

הבריאה רב גונית ויש בה מכל המינים והסוגים. ריבוי  וגוון אלה ישארו אפילו לאחר המבול כי נח יכניס לפחות זוג מכל חי אל התבה.

לכל נברא יש איכויות נבדלות מנבראים אחרים. עקרון ההבדלה הוא עקרון בסיסי וחשוב לא רק בין מים למים ובין אור לחושך אלא גם בין מאור קטן למאור גדול, בין אדם לחוה. העולם כולו נבדל מן האל שבראו. היכולת להבדיל משמעה להכיר ביחודיות של פרט אך גם בשונותו במובן זה בולטת כמובן השונות של היצור התבוני שנברא בצלם והוא היצור היחיד הזוכה לברכה שכרוכה  בה נטילת אחריות על הקיום. הוא, האדם, היצור היחיד שחז"ל קראוהו שותף במעשה הבריאה.

ספור גן עדן שהוא ורסיה נוספת של הבריאה מכניסה את הממד המוסרי לבריאה את הבחירה בין טוב לרע את פוטנציה החטא וממילא נכנסת פה גם פוטנצית החיים והמוות. ספור גן עדן מדבר בשפה של גבולות של עיקר וטפל ושל אסור ומותר.

לאחר ספור גן עדן יכנס המתח בין הטבעי (ערום) לבין המתורבת (הלבוש, עלה תאנה) הקשור במיניות האנושית. אל המתחים הללו מצטרף המתח שבין הגשמי (האדמה – החמר ממנו קורצנו) לבין הנפש החיה – הנשמה – הצלם האלהי.

בבריאה מתקימים כל המתחים הללו בשלום כי זהו מעשה האמנות הנפלא מכלם. כשאלהים מתבונן בבריאה "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (א, לא) וכוון שכך אלהים מברך את היום השביעי ומקדשו.

כשנשאלת השאלה למה ברא אלהים את העולם יענו הפילוסופים הדתיים כדי שהאדם יכיר את בוראו (ישעיהו ליבוביץ) ואני אומר :אלהים ברא את הטוב, את הדגם של חיים שיש בהם הכל: מאורות וחושך וטוב ורע ואנשים וחיות וצמחים ורמשים ויצורי ענק ויצורים קטנים ואיסורים והתרים וזכר ונקבה וטבע ותרבות – עולם שלם מלא מגוון ומרתק אך גם מכיל סתירות וחסרונות. ואנו זכינו במתנה ויכולים להוליכו למיליוני כוונים. אנחנו יכולים לתקן עולם במלכות שדי. אנחנו עלולים לקלקל.

 כוון שזו שבת בראשית אני נושאת תפילה שנוליך את עולמנו הקטן בארצנו שלנו לטוב וצדק ואהבה בנוסח דברי הנביא מיכה: " הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ. " (מיכה ו,8)

>---<


פרשת ניצבים תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "ניצבים" תשע"ב

(יומיים לפני ראש השנה – על משמעות "נצבים")

 

פרשת "נצבים", פרשת חידוש הברית בין ישראל לאלהים בערבות מואב היא פרשה ראויה למועד בה היא נקראת: שבת שלפני ראש השנה או שבת שובה – השבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים. היא מסכמת את כל העקרונות החשובים של הברית בין העם לאלהיו.

היום ארצה להתמקד בפתיחתה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (כט, ט) השרש י.צ.ב. יוצא דופן. משה היה יכול לומר "אתם עומדים היום" או "אתם נקהלים היום" או "אתם באים היום לפני ה'" אבל משה בחר בשרש י.צ.ב. ואני אנסה להבין מדוע. אעשה זאת בעזרת הפרשנים וגם בעזרת השפה העברית.

רש"י מפרש את הפסוק אתם נצבים היום – "מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית". למה דרש משה "כנסם" מלשון כינוס? לומר לנו שרגע חידוש הברית הוא רגע של התכנסות כל העם. יש חשיבות בעיני רש"י בנוכחות כל העם בהתלכדות של כלם יחדיו. ואכן הכתוב מפרש: אתם נצבים היום כלכם ומפרט בהמשך: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" (שהם כלשון הרמב"ן: "כל איש אשר לו שררה ומינוי על הצבור" ועד: "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, י) כלומר הכתוב כולל את העם על כל שכבותיו מהנשואים והמנהיגים ועד פשוטי העם, מהגברים הנשים והטף וגם הגרים וכמובן מבעלי המלאכה ועד השופטים והשוטרים. בהמשך הכתוב יכללו בברית גם כל דורות העתיד אשר טרם נבראו "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם, יד)אשר איננו אלו דורות העתיד.

בעיני רש"י, להבנתי, בהתלכדות הזו יש  שתי פנים מחד – עמידה, התיצבות. מאידך – יציבות ולכידות.

אני מעריכה שכך חשבו גם פרשנים אחרים בעקר כאלה כמו אבן עזרא שקבעו שההתיצבות לפני ה' היתה "סביבות הארון" [הקדש]. אם היה זה מעמד לפני ארון הקדש ממילא לא היה זה כינוס חברתי בלבד אלא כינוס דתי וממילא יש להניח שבני ישראל עמדו מתוך כבוד לארון ולקב"ה. אונקלוס מפרש "נצבים" – קיימים  ß אתם חיים וקיימים למען הברית הזאת.

 זה הסבר מענין. בשפה העברית המודרנית" ניצב" בתחום התיאטרון משמעו שחקן פסיבי שרק עומד שם ואילו אונקלוס אומר לנו שהשחקנים, בני ישראל, אינם סטטיסטים אלא הם השחקנים הראשיים! בהם מתקיימת הברית. הברית, אומר אונקלוס היא הווית חייכם, היא המקיי

מת אתכם אם אתם מקיימים אותה.

הרמב"ן אומר שהיו "עומדים ומזומנים לפני ה' כדי לעמוד בבריתו" כלומר העמידה הפיזית סמלה בעיניו עמידה רוחנית מעין "נעשה ונשמע" שהשמיעו בני ישראל במעמד הר סיני שגם בו עמדו לפני ה'.

ופרשנים אחרים גוזרים מלשון נצבים שעמד העם כמנין מתפללים ומקשרים בין ה"נצבים" למטה לבין הנצב למעלה ככתוב: "אלוהים, ניצב בעדת-אל".

מכאן שלא היה זה קהל אקרעי של מתפללים אלא קהילה /עדת אל כלומר מעמד חידוש הברית בערבות מואב הוא מעמד של התלכדות העם על כל שכבותיו ושבטיו, מנהיגיו ופשוטיו, אנשיו ונשיו לכלל עם אחד. אם בסיני הם התלכדו כדי לקבל את התורה ולהמליך עליהם את האל כאן הם מתחייבים לכניסה לארץ שיועדה להם שבה יוכלו לממש את התורה.

בתנחומא מטעימים מסר זה של אחדות ושואלים אימתי נאמר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם"? ועונים: "בזמן שתהיו כולם אגודה אחת שנאמר (דברים ד) "וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם."

העמידה המשותפת נתפסת ע"י בעלי התנחומא כערבות הדדית "דבר אחר כלכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם, כלכם עומדים בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא אפילו (רק) צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד,שנאמר (משלי י') "וצדיק יסוד עולם."

הערבות ההדדית היא מלשון התיצבות האחד לצד השני שהיא הכרחית לעם כדי לעמוד בפני מטלות הכיבוש וההתישבות בארץ. בעל המדרש בתנחומא משווה את לכידות העם ברגע זה לאגודה של קנים "בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן" ללמדנו כוחה של התאחדות השבטים, כוחה של קהילה, כוחו של הצבור, כוחו של עם! מכאן עולה משמעות נוספת של השרש י.צ.ב. והיא התיצבות לבצוע המטרה, התיצבות שיש עמה נכונות נפשית. בשפה העברית המודרנית משמש המונח ניצב לקו אנך המרמז כי בני ישראל עמדו במעמד חידוש הברית.

פעמים רבות בתפילת שבת בבוקר אני שואלת את בני הנוער הנוכחים מדוע נאמרת התפילה היהודית בעמידה? אין ספק כי נוח יותר להתרכז בישיבה. התשובות שאני מקבלת מגוונות ומענינות.

בדרך כלל אומרים לי שיש בעמידה כבוד כלפי האל. הרי לא יעלה על הדעת שאדם ישב לו בנחת ויבוא בבקשות / תחינות לפני בוראו.

יש האומרים לי כי העומד / הניצב מגשר בין עולמות עליונים ותחתונים בין שמים וארץ וזה מזכיר לנו בני האדם את מקומנו בעולם שואפים מעלה אך מקורקעים מטה.

יש הטוענים כי בעמידה יש ריכוז כוחות הנפש, כדברי הרמב"ם בהלכות תפילה ד' ט"ז : "יפנה את לבו מכל המחשבות". אפשר לומר שיש ריקון המוח והנפש מחולין היום-יום והכנה נפשית לעמידה בפני האל, להתחדשות שבתפילה, להבראות מחדש. 

אני מזכירה להם פעמים שהעמידה היא צורת ההתקימות של מלאכים עליהם נאמר ש"רגלם ישרה" (ניצבת) וכיוון שאדם מתדמה ברגעי השיח הקדושים למלאכים הרינו עומדים.

אבל יש במונח "נצבים" משמעות נוספת והיא גם הסיבה לעמידה בתפילה. אנו נצבים בפני אלהים בימים אלה למשפט. האל ישקול את המעשים שלנו לדין או לחסד. אין עמידה זו שייכת רק לימי אלול וחגי תשרי היא נכונה לכל תפילה. השורש פ.ל.ל. שבבסיס המונח תפילה משמעו פלילים – עמידה למשפט וכשם שהנתבע עומד בבית המשפט של מטה כן כולנו עומדים בתפילותינו כל השנה ובימים אלו במיוחד בפני בית משפט של מעלה.

אנו למדים מפרשת נצבים כי עמידתנו תהיה איתנה אם נעמוד כקהל-עם, אם נתלכד כאגודה אחת, אם נראה עצמנו מבקשים לא רק עלינו ובני משפחותינו הקרובים אלא על כל קהילותנו ועמנו (על כל מרכיביו הדתיים / האתניים / האנושיים) כי היחד הזה, ההתיצבות המלכדת היא בסיס כוחנו האנושי כפרטים וכקולקטיב.

בעוד יומיים נתכנס כאן שוב ונתייצב יחדיו. אני מאחלת לנו שתהא זו התלכדות של כלם, שנבוא מזומנים לעשות חשבון נפש אישי וקהילתי ושנצא מחוזקים ואיתנים לקראת שנה של שלום ושקט, של אחוה אנושית ועשית צדק ומשפט.

 


פרשת"כי תבוא"- תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "כי תבוא" היא פרשת חידוש הברית בין ישראל לאלוהיו. הברית נכרתת  הפעם לא בחורב  (הר סיני) אלא בערבות מואב ערב כניסתם של בני ישראל אל הארץ היעודה.

מרכיבי הברית מזכירים מאד חוזים שהיו מקובלים במזרח הקדום שכללו: מבוא הסטורי, תנאי ברית ברכות וקללות והעדת עדים.

הברית כאן בערבות מואב נפתחת דוקא במבט אל העתיד אל רגע הכניסה אל הארץ:  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה | וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא | וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם | וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ | וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.(דברים כ"ו)

זהו טקס הבאת הביכורים.

במהלך הטקס נדרש מביא הביכורים גם לומר דברים שאנו מכירים מההגדה של פסח ונקראים במסורת: מקרא ביכורים וזה לשונם:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט | וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ | וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ | וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל | וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה | וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ( שם).

זהו בעצם המבוא ההיסטורי לברית.

בהמשך מציג מביא הביכורים את ביכוריו בפני הכהן:

 (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה | וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ | אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:  ( שם).

כל זה מסופר בערבות מואב אך יתארע בפועל לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ יכבשוה ויתישבו בה ככתוב בתחילת המבוא:" והיה כי תבוא" שמשמעו: כאשר תבוא.

נשאלת איפה השאלה מה טעם הטקס המכובד והמפורט ברגע זה בחיי העם? הם טרם נכנסו לארץ!

אנסה לבחון את הטקס המתואר במשקפיים של פסיכולוג.

החלק הראשון של הטקס מחבר בין העבר לעתיד, בין שיעבוד לגאולה בין שורשים לכנפיים.

העם לא שכח את ארבע מאות שנות השיעבוד במצרים, את העבודה הקשה ואת הזעקה של העבדים הכורעים תחת לחץ הנוגשים. אבל אלהים מזכיר להם מחד את השעבוד ומאידך  את היציאה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה .

כלומר אלהים מהדהד את החוויות הקשות  אך גם את החזון. אלהים מקשר בין שיעבוד לגאולה במסר שכנגד כל "מצרים" יש ארץ ישראל, לכל תקופה קשה – יש תקופה של גאולה ושגשוג. ( אגב חז"ל עשו קישור דומה ע"י הוספת הפטרת נחמה נפלאה מישעיהו- ס'- שטבולה כולה במטפורות של אור הגאולה.)

 במבוא לברית עומד אלהים על בכך שיציאת מצרים לא נועדה רק לשם שיחרור העבדים. היתה לה תכלית חשובה מזו והיא יצירת עם חופשי , עם מנותק מכבלי העבדות,  עם שיש לו נחלה בארץ כנען . השחרור נועד להביא את העם לארץ ישראל שבה יקים את ביתו ויחדש את קשר הברית עם אלוהיו.

בטקס מדלג הכתוב על שנות הכיבוש וההתנחלות ( אלו קטעים זורעי יאוש)  ועובר אל העתיד של יושבי בטח על אדמתם. כך נוטע בהם אלוהים אמונה בדרך ורצון לממש את החזון ואינו משקיעם בהווה הקשה בו הם נתונים. הוא נותן להם כנפים.

העם עומד בערבות יריחו אבל ליבו כבר בחג שבועות שבו יבוא עם יבול עציו ותבואתו אל בית המקדש .  עם של נוודים חולם על ימי ישיבה על האדמה ועיבודה.

החלום מוחשי מאד עד כדי דרישת האל להיות שותף להצלחה של החלום וכך נדרש כל תושב להביא מראשית פרי אדמתו. דווקא הפרי הראשון ויש אומרים הראשון המובחר, זה שהחקלאי כה ציפה לראותו- פרי זה הוא תודה לאל, תודה על הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, תודה על איתני הטבע המים והשמש, תודה על השמחה שביבול ובשפע.

בתוך טקסט זה מכניס משה גם את ההכרה המוסרית בחוליות החברתיות החלשות הגר היתום והאלמנה ומכל המצוות הראשונה הנזכרת היא המעשר לחוליות חלשות אלו.

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר | וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ....(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ | כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

הברכה האלהית מותנית בקיום חברה אנושית צודקת.

לטקס חלקים נוספים כפי שציינתי קודם אבל דיינו במבוא הנפלא הזה כדי להבין איך מנהיגות רוחנית מביאה ערב רב של עבדים להתלכד למטרה נעלה, איך בונים חזון ונותנים לעם כנפיים בלי שישכח את שורשיו.

זהו שיעור ראוי למנהיגים בכל דור ודור. כשאני קוראת את חירחורי המלחמה של מנהיגי ימינו וצופה בתרגילים הפוליטיים שמטרתם לשכנענו בצורך בתקיפה שתוצאותיה תהיינה הרס ואובדן חיי אדם אין לי אלא לחזור אל המקורות ולשאוב מהם את תעצומות הנפש לומר "לא" לתכניות המגלומניות ו"כן" לחיים.

 

-=-


פרשת "שופטים" תשע"ב- הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "שופטים" תשע"ב

(על פרשת עגלה ערופה ואחריות הציבור)

פרשת "שופטים" היא פרשה הממסדת את נוהלי המשטר והמשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." (טז, יח).

הכותרת הזו מתפרטת בהמשך להרבה מאד חוקים והנחיות בתחומי הדת והחברה, בתחומי הצבור והפרט. רבות מההנחיות מסתימות בביטוי "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ"

אחת הפרשות המסקרנות  בפרשה היא: עגלה ערופה: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה." (כא א-ט).

ננסה להבין את דין עגלה ערופה – 

מדובר במקרה שבו נמצא חלל / מת / נופל בשדה – במקום פתוח שאינו שייך למישהו וגם אין כנראה עדים או הוכחות ברורות לגורם המוות ואין על מי להטיל אשמה.

עפ"י השקפת המקרא דם החלל זועק מן האדמה ועל כן יש לכסות על הדם. היחיד שיכול לכסות על הדם הוא שופכו – הרוצח, ככתוב "וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ." (במד' לה, לג) אבל במקרה דנן איננו יודעים מיהו הרוצח ועל כן עולה השאלה על מי יש להטיל את האשמה? (האופציה שאין אשמים – אינה קיימת במקרא).

פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו שבמקרה כזה מקימים ועדה המורכבת מהנכבדים ביותר: הזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המורים והמחנכים)  ואלו יוצאים אל הערים אשר סביבות החלל ומודדים את המרחק בין הערים הללו לבין מקום המצא החלל. האחריות מוטלת ע"י ועדת הזקנים והשופטים על העיר הקרובה ביותר אל מקום המצא המת.

האם עיר שלמה יכולה לקחת על עצמה אשמה? לא. משום שנדרש מעשה לכיפור הדם.

מי אפוא יקח את האשמה?הכתוב מפרט: " וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר" מדובר בהנהגת הישוב. המנהיגות נושאת בחטא הקהל אותו היא מנהיגה. מדובר באחריות קולקטיבית שמעבר לאחריות האישית. מנהיגי העיר הקרובה מבצעים הוצאה להורג טקסית של עגלה. לכאורה מייצגת העגלה את הרוצח אולם מדובר בעגלת בקר "אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל" – כלומר בעגלה תמימה, ראשונית.

גם הנחל אשר בו מתקיים הטקס הוא נחל איתן (שמימיו זורמים תדיר) וגם בו נאמר "אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ" כלומר מים טהורים, ראשוניים.

כנגד מעשה הרצח שנעשה בסתר מעשה הטיהור נעשה בפומבי במעמד הכהנים והזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המחנכים) ותושבי כל הערים סביב.

 הטקס עצמו כולל את עריפת העגלה בנחל וחריה רחיצת הידיים של המנהיגים על העגלה הערופה בנחל תוך אמירה "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" .

אני מניחה שלא נעם למנהיגי העיר לרחוץ ידיהם בנחל האדום כשעגלה תמימה ערופה לפניהם ואני גם מניחה שהמנהיגים לא היו הרוצחים ולכן נשאלת השאלה הטורדת – מה טעם עריפת העגלה, למה הצטרכו לפעילות  הזו?

שאלה זו העסיקה כמובן גם את הפרשנים לדורותיהם – הרמב"ם קבע "הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג". הרמב"ם מניח שאם המנהיגות לוקחת אחריות, האשמים בפעל יתייסרו ויבואו לפניהם ויתוודו. אבל כהיום כן במאות הקודמות מי שרצח וזרק גופה בשדה בודאי לא יצעד קדימה.

אברבנל קבע שכונת המעשה הייתה לזעזע את תושבי האזור, להוציאם מתוך טבעם האדיש הגורם להם לחלוף על פני עוולות נוראיות כאילו לא ראו ולא שמעו ולא ידעו דבר. הטקס נקבע כדי שידע כל ישראל אשר קרה ולא יעבור לסדר היום.

מנהג עגלה ערופה בטל כבר בתקופת בית שני. המשנה (סוטה) מסבירה ביטולו "משום שרבו הרצחנין". לטעמנו היום, טוב שבטל כי מה אשמה עגלה תמימה בפשעי היחיד או הכלל.

ועוד טוב שבטל שמא יחשבו מנהיגנו שאפשר לחפש קרבן (עגלה ערופה) ובכך לכפר על העוון ולרחוץ בנקיון כפים (בטוי שמקורו בפרשה שלנו).

אבל בנושאים רבים שבהם ההנהגה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה – יש לנו ללמוד מן המנהג העתיק.

אני חושבת למשל על מורי ישראל. כשנערים תוקפים במרכז העיר נער ערבי ובמעצרם מבטאים גזענות, שנאה ודעות קדומות כלפי ערבים איה המחנכים? איה המורים שחובתם להרביץ תורה ומוסר ודרך ארץ ואהבת אדם? אולי אם בכל פעם שתלמיד/ה (בן/ת מכל מוסד חינוכי שהוא) היה מתנהג באורח המבייש את חברתנו אולי היה מקום להוריד את מורינו ורבנינו וכן, גם הורינו אל נחל איתן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ. הייתי מוותרת להם על העגלה הערופה אבל לא על הטקס הפומבי ורחיצת הידים והדרישה לקחת אחריות על פרות הבאושים ( ואל נאמר כי מדובר בעשבים שוטים בשולי המחנה, כבר חטאנו בעבר באמירה זו).

אנחנו בחודש אלול, מתחילים להכין עצמנו לאמירת סליחות ולהתחלה מחודשת. הסקרים על עמדות הנוער בערכי הדמוקרטיה מעוררים חרדה. עלינו לתת על כך את הדעת. עלינו לעשות מעשה כדי  ש נוכל לאמר "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה".

 


דרשה לשבת מטות – מסעי, ירון שביט

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

דרשה לשבת מטות – מסעי

 

מטות, מסעי ודברים שהיא הפרשה של השבת הבאה, הן שלוש הפרשות הנקראות לעולם בשלוש השבתות של "בין המיצרים, בין י"ז לתמוז, לתשעה באב. התקופה שבין הבקעת חומות ירושלים בבית שני – ועד חורבן בית המקדש שאותו אנחנו מציינים בתשעה באב.

בשל העובדה שיש שנים מעוברות ויש שאינן בשנים לא מעוברות, כמו השנה הפרשיות מחוברות.

פרשת מטות עוסקת בכיבושים של בני גד וראובן וחצי שבט מנשה את עבר הירדן המזרחי, ופרשת מסעי עוסקת בגבולות הארץ, גבולות השבטים ובמסגרתה גם פרשת בנות צלופחד שעליה אנחנו משוחחים מידי פעם בפרשת השבוע.

גם פרשת מטות, היא פרשה אקטואלית כפי שמיד נראה והשנה, החלטתי שלא להקל עם עצמי ואתנו ולשתף אתכם גם בחלקים הפחות פשוטים בפרשה.

הפרשה מתחילה בציווי שמצווה משה לפני מותו, "וידבר ה' אל משה לאמור, נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (לא' א,ב,) 

ברור אם כן למשה יש משימה אחת להשלים ויחד עם זאת ברור שמותו של משה, יהיה קשור להשלמת המשימה הזו.

למה נוקמים במדין? כי בנות מדין גרמו לעם לחטוא. לפני שבועיים, הבנו כיצד בלק, שאליו פנו גם המדיינים שיסייע להם מול עם ישראל, כיצד בלק כשל כשהוא ניסה לפגוע בבני ישראל באמצעות בלעם והקללה הפכה לברכה. בפרשה של השבוע שעבר, הבנו שמה שלא הצליח לבלק, ש"הלך לדרכו", הצליח דרך הנשק הנשי. וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כ"ה א,).. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה', ואז בא הציווי להרוג את מי שנצמד לבעל פעור וכך עברנו את פנחס שהרג את מי שהתייחד עם הכוהנת המדיינית ונפסקה המגפה ויהיו מתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.. 

כעת, בפרשה שלנו, בא זמן הנקמה, או שמא המגפה הזו הייתה מעין מחלת מין או אולי איידס של זמנו? שנדרשה היטהרות ממנה, לא רק היטהרות רוחנית – אלא גם היטהרות פיזית ובימנו אנחנו יודעים כמה החולשה הגופנית הפיזית – קשורה קשר בל ינתק לחולשה הרוחנית...

מכל מקום, הגיע עת הנקם.

מעניין לציין כי הגם שמשה צווה אישית "נקם נקמת בני ישראל", הוא עצמו, אינו לוקח חלק בנקמה. "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא (ל"א ו')

ישעיהו ליבוביץ מפנה אותנו כאן למדרש שנותן כאן תשובה פסיכולוגית, אנושית, "על ידי שנתגדל במדין – אמר אינו בדין (אין זה הגון), שאני מיצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר "באר ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן",. כזכור, כשמשה הרג את המצרי וברח למדבר הוא קיבל מקלט במדין ואף הקים בה את משפחתו – והוא אינו יכול לקחת חלק אישי במסע הנקמה שצווה להוביל....

או שאולי ההסבר נעוץ בחלק השני של המשפט: נקם נקמת... ואחר תאסף אל עמך" בבחינת, אולי נדחה בעוד מעט את הקץ הבלתי נמנע...

בואו נתבונן מעט בטיבה של הנקמה הזו:

בפרק ל"א פסוק ג נאמר "וידבר משה אל העם לאמור,  החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה (לשבט),  אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שניםעשר אלף חלוצי צבא

 זה צבא העם שלנו, כל שבט נותן את המכסה שלו, בימנו היינו אומרים שזה מס לא פרוגרסיבי כי יש כאן מכסה קבועה לשבט (בלי לקחת בחשבון את גודל השבט, כמות הגברים בו), ללא ספק יש כאן שיוויון במובן הכי בולט של הנראות!! מזכיר לנו משהו מהוויכוח הציבורי של ימנו?

ובאותו הקשר, מצאנו בפרשה שלנו את עניין שבט גד ושבט ראובן בסוף פרשת מטות, אחרי קרב הנקמה המוצלח, באים מנהיגי השבט הזה אל משה ואלעזר הכהן (מחליפו של אהרון שכזכור נפטר על ההר), ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן הארץ הזו לעבדיך לאחוזה, אל תעברו את הירדן... לכאורה מפתה, שהרי יש ארץ קטנה שצריך לחלק לנחלות והנה הצעה שבתורת היגשור אנחנו קוראים לה "הגדלת העוגה", במקום שבו מה שיש לא מספיק לכל הנדרש, אפשר להגדיל את העוגה  או להקיטן את מספר הפיות, וכאן יש 2 שבטים המציעים לוותר על החלק שלהם בארץ כנען. ומה עונה להם משה: באחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ואז הוא מזכיר להם את חטא המרגלים ואת חרון ה' והמחיר שהוטל על מי שראה את הארץ והטיל מורא ופחד בקרב אלו שצריכים לעלות ולכבוש אותה... והפתרון המוצע על ידם, אפרופו ועדת פלסנר... גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל (הם מציעים להיות חיל החלוץ).. עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפינו בערי מבצר מפני יושבי הארץ לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה.. דהיינו כדי שיהיה ברור שאנחנו מבקשים רק לוותר על חלקנו ולא מפחד מלחמת כיבוש הארץ, קודם נילחם עם כולם, נהיה חלק מהסולידריות של העם כולו ורק לאחר מכן, נשוב אנו לאדמתנו בעבר הירדן... ואגב, אם מחפשים לראות היכן הסנקציה האישית? גם לכך יש תשובה בפרשה ואם לא תעשו כן, הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם... דהיינו כל הטף והמקנה והערים הבצורות, הן פקדון וערבות להוכיח שהם יילכו כחלוץ לפני המחנה לכיבוש הארץ.

 נדמה לי, שכל המוסיף גורע וכל הויכוח על מי שממית עצמו היום באוהלה של תורה, ומבקש לדחות את חובת השירות שלו עד לגיל שהיא לא רלבנטית לעם, מוציא עצמו מן הכלל וגם לפי הפרשה שלנו – אמור לשלם על כך מחיר כבד!!

 אז מה קורה עם הנקמה שלנו? גייסנו את צבא העם והנה בפרק ל"א מפסוק ז מצאנו: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו ... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ושבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם וכל מקניהם ואל כל חילם בזזו ואת כל טירתם שרפו באש, ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויבואו אל משה ואל אלעזר הכהן.. ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים והמאות.. ויאמר אליהם משה החיתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסול מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

קשה, קשה לקרוא את המילים הללו, משהו שקצת אולי מרכך אותם הם המשך הציוויים בדבר החיטוי שיש לחטא את כל מי וכל מה ששב מהמלחמה  

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם וכל בגד לכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו.... ואת הזהב  ואת הכף ואת הנחושת ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה..  

אכן, ללא ספק הנחיות לחיטוי ממגפה 

כמה קשה לקבל את ההוצאה להורג של כל אישה אשר ידעה משכב זכר... נכון השכל מתחיל בכוהנות מדיין שמפתות את גברי ישראל למשכב שהוא פולחן דתי כלשהו. אבל האם הבעיה היא בכוהנות? או בגברים שלא מצליחים לעמוד בפני היצר שלהם? האם באמת הבעיה היא בפרצה" (תרתי משמע) הקוראת לגנב או בגנב?  אולי באמת במחשבה שלהם מדובר היה בצורך להיפטר ממחלת מין כלשהי.

מה שקשה לי לקבל הוא את מה שאפשר אולי היה לקבל כנורמטיבי לפני אלפי שנים, הפחד מהאישה, התיאורים של "הלילית", השטן והיצר והפיתוי כל אלה שלפני אלפי שנים היו הפחד מפני הבלתי נודע, היו הסכנה לסטיה מדרך הישר אלה דורשים תיקון!!

הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, שמי שמראה של כתף חשופה, או ברך מבצבצת מאיים עליו, שיחפש את התיקון אצלו בראש ולא יחפש דלי צבע לכסות את המודעות. מי שמראה אישה מאיים עליו, שיטפל בעצמו ולא יחפש למצוא דרכים נלוזות להעלים את הנשים מהחיים של כולנו. 

מי שלא יכול לעמוד בלהאזין לקול של אישה, כי זה מפריע לו להתרכז בדברים החשובים בחיים – שיבין שהבעיה היא ביכולת הריכוז שלו כי בעולמנו, בניגוד למה שהיה אולי נכון לפני אלפי שנים, בעולמנו – הנשים הן חלק מרכזי ומוביל ולא אפליה מתקנת דרושה כאן – אלא רק הזדמנות שווה וביטול הקיפוח.

גם בעניין הגיוס השווה לכל וגם בעניין שוויון הזכויות לנשים הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, מי שלא יכול להתמודד, מוציא את עצמו מן הכלל ואינו יכול להיות חלק מהחברה שבה לכולנו חובות וזכויות שוות.

 

שבת שלום ומבורך

 


פרשת "בלק" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

פרשת "בלק" תשע"ב

(על אנשים וחמורים)

 

בספור בלעם בן בעור שנקרא לקלל את ישראל ונמצא מברכם יש רמזים רבים לספור העקידה. שני הספורים שונים ממהותם ובכ"ז מגשרים ביניהם קוי דמיון רבים.

פרשת העקידה פותחת: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, (בר' כב, ג). ספור יציאת בלעם פותח: " וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" (במדבר כב, כא).

אל אברהם בלכתו אל הר מוריה במצות האל נלוים שני נערים "וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" (שם, ג) וגם אל בלעם נלוים שני נערים "וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ." (שם, כב).

אברהם נדרש להקריב את בנו, בלעם נדרש ע"י האל לשאת את דברו – שני הגבורים הולכים במצות האל, שניהם מלווים ע"י פמליה דומה אך הנסיונות שהם עומדים בהם הפוכים ממהותם.

הראשון נקרא למבחן האמונה העילאי והשני נקרא לגלות שהפה והלשון בידי שמים. שניהם עוורים במובן מסוים ובשניהם יבוא גילוי עיניים שישנה את עולמם.

החמורים המלווים את אברהם ובלעם גם הם שונים שינוי דרמטי.

החמור של ספור העקידה הוא בהמת רכיבה ותו לא, לכן הוא נשאר מחוץ לעלילה " בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (שם,ה).

בספור בלעם האתון הוא דמות מרכזית המתניעה את העלילה. האתון רואה דברים שהרוכב עליה אינו רואה אע"פ שהוא הרואה / הנביא והיא מיועדת לפקוח את עיניו הסומות. עד שעיניו נפקחות לראות את המציאות וקשיה ,אנחנו רואים קוסם חסר קסם, נביא שמתאכזר לבעל חיים ואיש עצל שאינו בודק את הנסיבות כראוי.

" וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל." (שם, כג-כז).

שלוש פעמים (אצל אברהם עפ"י חז"ל 10 נסיונות) האתון רואה מכשולים שאין בלעם רואה אותם והוא מכה אותה לשווא.

לאחר הפעם השלישית " וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?" גם נס הדיבור של האתון לא משנה את בלעם מאורחותיו הנלוזות והוא זועק כלפי הבריה הנאמנה " לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ."( שם כט)

בהמשך יגלה אלהים את עיני בלעם והוא יראה את מלאך ה' ניצב בדרך (גם בספור אברהם לפחות עפ"י המדרש ניצב השטן בדרך למנוע מאברהם להמשיך בדרכו) ויצטער על הכאת האתון.

בלעם מקבל אישור מהמלאך להמשיך בדרכו " וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" – המלאך שם מחסום על פי הנביא / קוסם.

המומחיות של בלעם היתה כנראה לכוון את השעה שבה הקב"ה כועס ובה לקלל. בלעם בא לחפש פגמים, את הצד המכוער של בני ישראל אותו צד שמלך מואב העצים בתאוריו " הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" או " עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (כב, ד)

בהענותו של בלעם להעצים את פחדי בלק ובנסיונותיו לקלל עמים אחרים טמונה בקורת חז"ל עליו והם עושים זאת תוך הנגדתו לאברהם.

" כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה,  מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע." (מס' אבות).

השוני בין אברהם לבלעם ובין הנסיונות שכל אחד מהם נתנסה בו הוא עצום ונשאלת השאלה מה ראו כותבי / עורכי המקרא להדהד דרך בלעם את סיפור אברהם. האמנם רק לצורך הנגדה?

במסכת אבות קובעים חז"ל  כי עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, דברים ניסיים וביניהם נמצאים פי האתון וגם אילו של אברהם( האיל שאברהם גילה נאחז בסבך לאחר שהמלאך זעק אליו: אל תשלח ידך אל הנער).

האתון הפותחת פיה מחזירה לבלעם את הראיה המוסרית, את ההבנה שחיפוש הרע והלקוי אינו  נכונה ואילו של אברהם מחזיר לאברהם את הראיה המוסרית של אהבת אב את בנו וההבנה שהאל אינו יכול להתחרות על אהבה זו והוא מציל את אברהם מן הנורא מכל – שחיטת בנו.

חז"ל אמנם יחסו לאברהם עין טובה ולבלעם עין רעה אבל אני חושבת שבראית עומק שני הגבורים היהודי והנכרי היו עוורים, קנאים לדרך מוטעית וגבהי לב ולולי בעלי החיים האתון והאיל ספוריהם היו בלתי אפשריים מבחינה אנושית. לבעלי החיים, כך אומרים מביני דבר, יש חושים חדים משל האדם. אנשים הקשובים לבעלי החיים הם אנשים רגישים מאחרים. שני הגבורים לא הבינו את צווי האל .אברהם חשב שהאל צווה לשחוט את בנו אך פשט המקרא אומר לנו שאין זה אלא נסיון והאל בסופו של דבר יעצרו מלעשות זאת. בלעם חשב שהאל מתיר לו לקלל את עמו, האל תיקן זאת ולא יתן לו לבצע זממו.

בילדותי שרנו כמה שירים על אנשים וחמורים שבכלם הגחיכו המשוררים את בני האדם והאדירו את החמור עד כדי שורה מסכמת "אז נעור בי ספק שכזה מלאמור: מי כאן אדם ומי חמור ?".

ספור העקידה מחד וספור בלעם מאידך מייצגים שתי רמות שונות של אתגרים – מחד נסיון תיאולוגי-מוסרי מאידך נסיון אנושי. האחד מעורר חרדה והשני חיוך. בראשון מככב אבי העם, הראשון לאמונת היחיד בשני קוסם / איש להטים / איש ברכות וקללות. בדרך שמשתרעת בין שני הספורים נעים בעצם מעגלות חיינו.

 לחנך פרושו לעמוד בנסיון תמידי פעם כאברהם ופעם כבלעם. פעמים יש לצדנו בריה חכמה כאתון ולפעמים לא, לפעמים אנו ניצלים בזכות נס הנקרה בדרכנו כאיל של אברהם ולפעמים אנו נכשלים אך חינוך הוא תמיד הליכה בדרך לקראת צמיחה.

בדרכנו החינוכית הנערים תמיד אתנו, לשמחתי גם הנערות ויכולתנו להעצים אותם, להפכם חלק מהעלילה, להנחותם מה עיקר ומה טפל, לצעוד עמם לעבר היעדים, לקשרם אל שרשי הארץ והתרבות אך גם לתת להם כנפיים לרחף בעצמם – אלה הם הגשרים שבין ספור העקידה לספור בלעם.

בשנתיים האחרונות מנהגים את נוער תל"ם שניים – אשר סטהיל (שנתיים) והדס גן-פרקל (שנה). הם עברו עם סניף תל"ם קמץ כברת דרך גדולה בעקר עם השכב"ג ועל כך אנו רוצים להודות להם בשמכם, בשם הנהלת הקהילה וצוותה.

ולכם אשר והדס אומר אברהם ובלעם ילוו אתכם תמיד כשני מלאכים. שניכם תעשו עוד רבות בתחום החינוך, היו גלויי עיניים שפלי רוח ואוהבי אדם. תודה לכם על הדרך שהלכנו יחדיו ועל שנטלתם קורה גם מבין עינינו.

 


פרשת "חקת" והפטרתה תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "חקת" והפטרתה תשע"ב

הפטרתה של פרשת חקת עוסקת בספור יפתח הגלעדי.

בבחירת ההפטרה חיפשו חכמים תמיד קשר כל שהוא לפרשה בדרך כלל קשר ענייני ולעתים קשר של מילה או מוטיב. הקשר בין פרשת "חקת" והפטרתה ענייני – הפרשה עוסקת במנהיגות וכשליה וההפטרה עוסקת במנהיגות וכשליה.

פרשת חוקת עוסקת בנושא המנהיגות של דור המדבר – שלישית האחים והאחות משה אהרון ומרים. וההפטרה במקביל עוסקת במנהיגותו של יפתח הגלעדי מאחרוני השופטים המושיעים שקמו לישראל, איש גבור חיל, בן אשה זונה שגורש ע"י אחיו  מארץ נחלתו, ולאחר שנים נתבקש על ידם לשוב ולהיות להם לראש ולקצין במלחמתם בבני עמון.

בשולי הסיפור על יפתח מופיע סיפור מרתק על נדר שנדר "וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה." (שופטים יא, כט-לא)

ההפטרה מסיימת בספור נצחונו הגדול על בני עמון "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שם לג)

סיפורה המרגש של בת יפתח אינו חלק מההפטרה. מבחינה סיפורית אין ספק שהחלק שחז"ל "גזרו" החוצה מן ההפטרה הכרחי להבנת יהירותו של המנהיג יפתח,חוסר שלמות אמונתו באל והקרבן האדיר שהוא נדרש לשלם על כך. בזה חוטאים חז"ל גם לקשר לפרשה שגם בה כשליהם האישיים של משה ואהרון (חוסר אמונה ויהירות המתבטאים בהכאת הסלע להוצאת מים במקום דיבור אליו) הם סיבה למות הראשון ואי כניסת השני לא"י.

אבל גם מבחינה ספרותית גרידא מרגע שהנדר הוא חלק מההפטרה השומע / הקורא רוצה לדעת כיצד זה נסתיים.

אם כן מדוע "גזרו" חז"ל את ספורה של בת יפתח?

נעיין תחילה בספור עצמו " וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה--עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי. וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה." (לד-מ)

הספור עצוב במיוחד ונוגע ללב. הוא מכוון אל הרגש בחזרה הכפולה למשל על "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת" ובהמשך "וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ". זהו קרבן תמים / שלם – במותה ימותו כל הבנים והבנות שיכולה היתה להביא לעולם וכל האהבה שהיתה בה כאדם.

בת יפתח מוצגת כנערה בוגרת ואצילית. אין היא מקשה על הנדר המיותר, הגחמני והיהיר של אביה. אין היא מתריסה כלפיו "אתה היית בעוכרי" אין היא שואלת מה עלה בדעתך כשפצית פיך בנדר שהרי אין איש בבית מלבדי. כל שהיא מבקשת זה לבכות על בתוליה חדשיים ימים. היא מקבלת את מרותו ונדרו בצייתנות. במדרש (תנחומא) היא דווקא מתריסה כלפיו: אבי יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם? אין כתוב בתורה "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה ". (ויקרא א, ב) – מן הבהמה ולא מן האדם!

לבנו יוצא אל הנערה הברה אשר לא ידעה איש ולא ידעה אהבה ולא בנתה בית ולא ילדה בנים ובנות – האם חז"ל חששו מכך?

  1. האם כדי שדמותה המופלאה לא תאפיל על אביה הם בחרו להתעלם מסיפורה? לא כל כך נראה. יפתח לא היה מהשופטים שחז"ל שרו לו שירי הלל.
  2. פרשנים יאמרו: חז"ל לא הסכימו לקרבן אדם ואכן מחלק ממדרשי חז"ל עולה שבת יפתח לא הוקרבה ממש אלא הלכה לחיות חיי נזירות (בביתה / בהרים?)
  3. יתכן שחז"ל נרתעו מן הפולחניות שבסיפור על פיו הנדר לאל חזק מקדושת החיים וחששו מחיקויים ומעריצים. העובדה שעמים בסביבותנו הקריבו קרבן אדם למולך ולבעל מוכרת לנו גם מספור עקידת יצחק. במסורת הפרשנית נועד ספור זה לדחות כל סוג של קרבן אדם בישראל.
  4. ואולי אנו טועים לחלוטין וחז"ל היו פמיניסטים בתפיסתם והספור הנורא של הקרבת אב את בתו היה מעבר ליכולת ספיגתם הרגשית כל כך חשו את כאב הבת שויתרו על הספור בכללותו?

יהא המענה אשר יהא נערות הקוראות היום בישראל את הפטרת חקת מקשות על הסוגיה ומרחיבות באפן טבעי את דיונן בה שתכלול גם את ספורה השלם של הבת. הקרבתה של הבת הוא כתם נורא על מנהיגותו של האב, על פרשנותו את משמעות  הנדר לה' ועל חוסר חיפוש דרכים להתרת הנדר.

ספור בת יפתח מושך את הלב לא בצד דחיקת קרבן אדם אלא ביחסי אב-בת ובטרגדיה האישית של שני בני המשפחה. כי משפחה היא הנושא הקרוב לנו מכל, היא הדלק של ספורי המקרא והדלק של חיינו.

והיום המשפחה שלנו, של קמץ, מאד התרחבה והצטרפו אלינו כ-165 בני קהילה תומכת מלוס אנג'לס (Temple Isaiah) ובראשם רבניהם הרבה זואי קליין, הרבה דרה פרימר, הרב ניקר סון, הנהלתה של הקהילה. וראו זה פלא בראש קהילה ענקית בל.א. משרתת רבה! (אישה), בראש חברת התיירות שהביאה את הקבוצה עומדת אישה (דיאנה רובצ'ינסקי) וגם בין מקבלי הפנים מצדנו רבה! אשה!

אכן נשתנו העתים. לפחות בחלקים הנאורים של העולם נשים מנהיגות ולוקחות אחריות. אבל הדרך לשוויון מלא ארוכה ולנו ניתן להתבשם מלילה אחד של ספור ומציאות שאינם דומים.

 

שבת שלום

 

 

 


והיה ברכה – דברים לפרשת נשא - נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

והיה ברכה – דברים לפרשת נשא

נעמה דפני-קלן

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "נשא", מופיעים שלושת פסוקי הברכה המשולשת" ברכת כהנים". אבקש ליחד את דברי הערב לברכה זו, ולנסות ולחשוב מה המקום שלה ושל ברכות בכלל בחיים שלנו.

הטקסט המקראי מוכר (ומופיע בסידורים שלנו בעמ' 47):

יברכך ה' וישמרך

יאר ה' פניו אליך ויחנך

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ברכה זו, המכונה "הברכה המשולשת" מורכבת משלוש שורות, ומספר המילים עולה משורה לשורה – השורה הראשונה – שלוש מילים, לאחר מכן חמש, ובושרה השלישית – שבע מילים. גם מספר האותיות מדורגות – 15, 20 ו-25. אם אנחנו מעמידים את הברכה וממרכזים את השורות (כלומר – מחברים את המילים האמצעיות" – אנו מקבלים: ה'-פניו-אליך

על אף שאנו מרבים להשתמש בברכה זו לא תמיד אנו מבינים את פירושה, והוא איננו פשוט כל כך. כמה מפרשים מוצאים משמעות בהתארכותה ההדרגתית של המשפטים בברכה. הברכה הראשונה עוסקת בשפע כלכלי: כך למשל, ספורנו מסביר: "יברכך" – בעושר ובנכסים, שאם 'אין קמח אין תורה'. "וישמרך" – מן הגזלנים. הבטחון הכלכלי הוא תשתית הכרחית לברכת האדם, והשמירה איננה חייבת להיות רק מגזלנים, אלא גם מכך שאשתמש בכסף באופן שאינו מיטיב עמי.

הברכה השניה עוברת ומתעלה מהשפע החומרי אל ברכת האור המקיף וסובב את האדם. המדרש מסביר: "יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה". אור המוקרן מהאדם משפיע לטובה על האופן שבו הוא מנהל את חייו עם סביבתו.

הברכה השלישית מופנית פנימה. רש"י מסביר, כי הברכה הראשונה – היא ברכה לעושר ולנכסים, אך משום ורב העשירים אינם אהובים על הבריות, באה הברכה לחן ולנשיאת פנים. רש"י גם מסביר, שצבירת עושר יכולה להיות לרעתו של אדם – העסוק ללא הרף ברדיפה אחרי ממון רב יותר, ולכן נחתמת הברכה ב"וישם לך שלום" – ברכה שתהיה בשלום עם עושרך ורכושך. כלומר – זוהי ברכה לשפע חומרי, אך גם ליכולת להתנהל בחן ובאהבה אל מול אנשים אחרים, ולחיות בשלום עם עצמך ועם הישגיך.

נשיאת הפנים היא ההפך מהסתרת פנים.יש שהבינו זאת כהשגחה פרטית, או הבינו את ברכת כהנים עצמה כקמיע וכבעלת סגולות מאגיות. הרב בני לאו מציע כי הסתרת פנים באה מאחת משתי סיבות – האחת, כעס, הגורם להסב מבט ממך הלאה, והשניה – בושה, שאיני יכול לעמוד במבט ששופט ובוחן את מעשי. ברכת "פניו אליך", הוא מוסיף ומסביר, היא "תמצית העמידה המכובדת של האדם בעולם. ללא בושה וללא כעס" (אתנחתא, כרך ב', עמ' 343).

 

באופן דומה מסביר הרש"ר הירש: הברכה הראשונה מברכת את ישראל בהצלחת נכסיהם הגופניים והחומריים ובהגנה מפני כל השפעה מזיקה, הברכה השניה היא ברכה רוחנית: "להבין את דבריו בתורה ובנבואה, הוא יכשיר אותך ללמוד מהן את הנהגתו בהיסטוריה ואת תפקידך בחיים", ואם נשכיל לנצל את הברכות הקודמות  - הנהגת אלוהים תתמקד בנו, אך לא תרחיק אותנו מאנשים, אלא "כל בעלי הרגש והמחשבה שסביבך יראו בך השלמה לעצמם, אליך ישאפו ובך ייראו את היסוד להווייתם".

המקרא לא רק מביא את נוסח הברכה, אלא גם קובע: "וכה תברכו", כלומר, זהו נוסח קבוע ומחייב. הפסוק החותם את הברכה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" מרמז לנו כי הכהנים הם המוציאים בפועל את המילים מפיהם, אך למעשה המברך הוא אלוהים.

ברכה זו היא שריד מעבודת המשכן ובית המקדש. בכל יום – בבוקר ובין הערביים, לפני הקרבת העולה הכהנים היו מברכים את העם בברכה זו. ובמקרים מסוימים, כמו ביום הכפורים, היא נאמרה אפילו ארבע פעמים.  באותה תקופה, הכהנים אמרו את הברכה באופן רצוף, ללא קריאות מן הקהל. ואפילו נמצאה ברכה שכזו, שכנראה שמשה כקמיע בסוף תקופת בית ראשון, על שתי לוחיות כסף ב"כתף הינום" (מאחורי "מרכז מורשת בגין") ונוסחה זהה כמעט במדויק. זהו קטע המקרא העתיק ביותר שנמצא עד כה.

לאחר חורבן הבית, הותקן שכהנים יאמרו בבית הכנסת את ברכת כהנים, ויוחסו היבטים מאגיים לברכה – כך, למשל, נאסר להסתכל על עיני הכהנים בשעת הברכה, והם נוהגים לכסות את ראשיהם בטליתות. בשלב זה, שליח הציבור מקריא לכהנים את הברכה מילה-מילה, והם עונים אחריו.

גלגולים רבים עברו על ברכת הכהנים מימי המשנה והתלמוד ועד לימינו, וכיום בבתי כנסת אורתודוקסיים בישראל נוהגים לומר אותה מדי יום, וכן בתפילות רבות משתתפים בכותל בשלושת הרגלים. בבתי הכנסת שלנו אנו נוהגים לברך ברכה זו בשעות שמחה – כמו בר או בת מצווה, חתונה או הולדת ילד. כמו כן, הורים רבים נוהגים לברך את בניהם (ובמשפחות ליברליים – גם את בנותיהם) בערב שבת וביום כיפור בתפילה זו.

ומה לנו ולברכה זו? ולברכה בכלל? האם אנו, שאיננו נוהגים לתת משמעות למעמד הכהונה, יכולים למצוא ערך במעמד של ברכה?

אני רוצה להציע, שאת הפסוק :"כה תברכו את בני ישראל" נבין כקריאה לעצמנו היום, ולא כאמירה היסטורית לכהנים. מצווה עלינו להסתובב בעולם ולחפש הזדמנויות לברך. לחפש מקומות בהם אנו יכולים לחזק ולעודד, את המקומות בהם אנו רוצים לברך על הקיים, או לברך על מה שראוי וכדאי שהתקיים. את המקומות שבהם אנו מבקשים על עצמנו ויקירנו, אך גם על זרים ורחוקים. דמיינו לעצמכם, איך יראה העולם, אם כולנו נסתובב בו בעין מברכת?

אני מברכת – אתכם ואת עצמי – שנזכה להיות מקור לברכה, לחסד ולאהבה. שבת שלום.

 


דרשת בר המצווה איתמר לב

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב בר מצווה

ilans

שבת שלום לכל המתפללים והמתפללות!

פרשת השבוע היא הארוכה ביותר בתורה, 176 פסוקים, אבל הדרשה שלי תהיה קצרה! – רק על 3 פסוקים. וגם זאת רק מעט, ממה שניתן ללמוד מהם.

בברכת הכוהנים שבפרשה כתוב: "ישא ה' פניו אליך  וישם לך שלום" –  למילים אלו יש השפעה גם על המחויבות האישית של כל אחד מאיתנו ואפילו על חברות מסחריות בארצנו, כמו למשל: חברות הסלולר, תחום המעניין אותי מאד. אני אסביר!

כולנו יודעים ש"לשאת פנים" משמעותו להעדיף מישהו, יותר ממה שמגיע לו לעומת אחרים.

אבל, אפשר גם לראות זאת כעשיית "חסד" כלומר עושים יותר ממה שחייבים לפי החוק או המצווה. לפי המדרש, התורה מתכוונת כאן ליחסים שבין אלוהים לאדם, אלוהים פועל בגישת החסד, כלפי האדם.

א ב ל  זה הדדי! אומר המדרש: אדם עני ובניו שאוכלים ארוחה דלה ונשארים רעבים , אינם חייבים לכאורה בברכת המזון , שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" והם אינם שבעים! אבל גם אותם עניים עושים "חסד" כלפי הקדוש ברוך הוא ומברכים בכל זאת על הארוחה. זו הדדיות אלוהים ואדם, שלא מסתפקת רק בחוק היבש, רק במה שמוכרחים.

אם כך, חברות הסלולר צריכות לאמץ גם הם את דרך ה"חסד" כאשר הם מתייחסים למגוון לקוחותיהם.

המשך הפסוק  "וישם לך שלום", מתייחס ליחסים בין בני האדם, וקובע את שיא היחסים בין בני האדם, וזה השלום. זו המטרה העליונה של ברכת הכוהנים.

)(

אני כילד, עד עכשיו – מתעניין מאד בענייני תחבורה ובעיקר בסוגי מכוניות. ויש בפרשת השבוע, עניני תחבורה שהם קשורים לצדק חברתי ולהתפתחות בהלכה ובחוקים. אני אסביר!

הציווי המקורי האלוהי בתורה, לשבט לוי במדבר, הוא : לשאת את כל כלי המשכן על הכתף. והנה אנו מוצאים סתירה לכך בפרשת השבוע!  עשירי ישראל ומנהיגיו מציעים למשה, במקום לסחוב על הכתפיים, להשתמש בשש עגלות רתומות לבעלי חיים  לצורך סחיבת כלי המשכן!

בהמשך, אלוהים היה צריך לצוות על משה לקחת ולהשתמש בעגלות במקום בכתפי הלוויים.

למעשה , נשיאי שבטי ישראל פעלו בניגוד להלכת התורה ולדרישת משה לסחוב על הכתפיים, ובעקבות הדרישה של הנשיאים, אלוהים התאים את ההלכה לשיטת העגלות.

המדרש מספר שמשפחת לוויים אחת נשאה על כתפיה את קודשי המשכן וכל שאר חפצי ומרכיבי המשכן, הועמסו על העגלות. זה היה הפיתרון הנכון.

היום במדינתנו, הנושאים הערכיים שהם: הצדק, החינוך, הבריאות, התרבות והאמונה צריכים להיות נישאים על כתפיים ואילו השלטון, הביטחון והפוליטיקה צריכים התפתחות הלכתית וחוקית שתגדיל את הצדק החברתי.

)(

בפסוק האחרון שאני מביא לתשומת ליבכם, כתוב: "ביום כלות משה להקים את המשכן" כאילו משה בעצמו הקים את המשכן. אבל בתורה מפורט שאיש חכם בשם: בצלאל, יחד עם פועלים, אומנים ואנשי מקצוע הם אלה שהקימו את המשכן.

משה מקבל כאן את ההכרה והכבוד בדומה לראש ממשלה שמצהיר: אני עשיתי, אני הקמתי וכו' .   

דבר דומה קרה ב"מקדש שלמה". מי שהכין את התשתית , החומרים והתקציב היה דוד המלך ומי שבנו היו המהנדסים והפועלים והמנהלים ובכל זאת קוראים למקדש: מקדש שלמה.

המדרש מסביר: כי מה שקובע איננה היכולת המעשית-פיזית של הבונים אלא מי שגורם לדברים לקרות. זו היוזמה והרוח וההובלה של המנהיג. בלי אנשי החזון , לא היו מוקמים המשכן והמקדש ולכן זה על שמם של משה, שלמה וגם כך אצל הרצל!

זהו לקח החשוב לי במיוחד כי גם אני רוצה למצוא את הטוב בכל דבר וליזום ולהצליח בהרבה מקומות, שבהם אני מסוגל.

לסיום, אני רוצה להודות להורי , לאבא ולאמא, לאחיותי – יש לי רק אחיות – להורים של אבא ולהורים של אמא, לדודים ולדודות וחשוב ביותר לבני ובנות הדודים ולכל מי שטרח והגיע, מקרוב ומרחוק והעדיף את הארוע הזה על פני ארועים אחרים.

תודה למורה הטעמים הסבלני והמתמיד – יפתח, ותודה מיוחדת לרב מאיה ליבוביץ, על הלימוד ההנחיה ותשומת הלב.

               תודה.


דברים לפרשת במדבר – שבת "דרך ארץ"

 

(תקציר דרשה של  הרב פרו"פ יהוידע עמיר בשינויים)

פרשת במדבר הראשונה בספר במדבר פותחת במפקד בני ישראל הנעשה עפ"י מצות האל: " וידבר ה' אל משה במדבר סיני..לאמור: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (א, א-ב).

מהו עניינו של מפקד זה? מה משמעה של עריכת מפקד בכלל? מה משמעות רצף המלים הנגזרות משורש זה פק"ד?

נראה בבירור שהמפקד הנערך כאן, לאחר כשנה של שהיה במדבר, קשור לארגונו הכולל של

מחנה ישראל, המתואר בפרק השלישי. שנים עשר השבטים (כולל אפרים ומנשה ובלי לכלול במניין את שבט לוי) מסתדרים בארבעה ראשים סביב אוהל מועד. במרכז המחנה שוכן השבט השלושה עשר, בני לוי והכהנים משרתים באוהל מועד.

התורה, התנ"ך והמסורת היהודית הבתר-מקראית מגלות יחס דו-ערכי מובהק בכל הנוגע למפקדים ולמנייה של בני ישראל. לעתים, כמו בפרשתנו, בא עליהם ציווי מפורש. במקומות אחרים הם נתפסים כמסוכנים ואף כאסורים. התשתית ליחס שלילי זה נראה מיסטי ואף מאגי בעליל. כך בספר שמות מלוּוה המפקד במתן "כופר נפש" שנועד למנוע את הסכנה' שכתוצאה מעצם קיומו יהיה "נגף" בבני ישראל (שמות ל, יב). ספר דברי הימים אף מפרש את החלטתו של דוד המלך לערוך מפקד ולמנות את ישראל כפרי ההסתה של "שטן" שעמד על ישראל. ואמנם הדבר היה 'רע' בעיני האל "וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כא, א–ה). יחס שלילי זה, עד כדי איסור מנייה ממש, חדר אל המסורת היהודית העממית עד ימינו.

למפקד פנים רבות. מצד אחד הוא מעלה בהכרח את השאלה מי ייכלל במפקד ומקומו של מי ייפקד ממנו.

בפרשות ספר במדבר נפקדים מצד אחד הנשים והילדים ומצד שני הלוויים. הראשונים אינם ראויים, כנראה, להיכלל במחנה ישראל; לאחרונים אין זה ראוי להיכלל במפקד הכללי והם נמנים בנפרד. ההדרה 'כלפי מעלה' כמו גם 'כלפי מטה' היא אכן מסכנותיו של המפקד. כה קל לדבר על החברה ועל איכויותיה "בניכוי" אלה שלא נוח לנו לדבר על מצבם, אלה שהיינו רוצים לעצום עינינו ולא לראותם . העם היהודי הכיר על בשרו במשך דורות רבים את מציאות חייו של המודר שאינו נפקד, שאינו "יוצא צבא", שאינו חלק מהמחנה. החברה הישראלית, פרי החזון הציוני הגדול של העם היהודי, אינה משכילה להיאבק בניסיון הנואל להדיר, לדחוק לשוליים, לעשות אחרים לשקופים. במפקדיה יש הרבה יותר מדיי "נפקדים" למיניהם, וגרוע מכך – "נוכחים נפקדים".

במקהלותיה יש יותר מדיי קולות מושתקים, של מי שקולן וקולם נתפס כערווה ותו לא.

.אבל המפקד הוא הכרחי. הוא נקודת המוצא שאין בלתה למעשה החברתי, לאחריות החברתית, למאבק על שינוי פני חיינו. רק העמידה פקוחת העיניים מול המציאות לפרטיה, למספריה, למשמעויותיה – יכולה לאפשר לנו לנסח את המתחייב מאתנו, את מה שהמקרא מכנה "פקודתנו", היינו אחריותנו. המפקד יגלה לנו את שאנו רוצים לדעת, אך גם את שאנו מנסים לעצום עינינו ולא לראותו. כמה עניים מרודים בישראל ששומה עלינו, כדברי הנביא, להביא בית (ישעיהו נח, ז)? כמה עשירים מופלגים, שהונם הוא כמגדל המגיע השמימה עד כדי שהוא חומס את אור השמש? כמה נשים נרצחות כל שנה? כמה נאנסות ומושפלות? כמה שלמונים עוברים מיד ליד, בחסות חוקים מופקרים או בניגוד לכל חוק? כמה מי תהום מזדהמים באורגיית הצריכה והזיהום שלנו? כמה ילדים חסרי זכויות אדם ואזרח נולדים כל שנה בשטחים שאנו שולטים בהם במישרין ובעקיפין?

כמה מים מקבלת כל התנחלות יהודית השוכנת ליד כפר ערבי המשווע לאספקת מים סדירה? כמה אסירים מנהליים אנו מחזיקים ללא משפט?

שתקנו, השתקנו, נאנחנו והמשכנו? עד כמה העזנו להאמין ולקוות? כמה פעמים ההנו לעשות מעשה, לזעוק ולפעול?

מאותו שורש עצמו פ.ק.ד. גוזרת העברית גם את הפועל לפקו במובן של לזכור,. "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם( שמות ג ט"ז), אומר האל למשה ברגע המכונן את יציאת מצרים ואת הברית בין העם לאלוהיו.הכוונה כאן: אזכור אתכם לטובה, אזכור את כאבכם ואעלה אתכם ממצרים.

אבל השרש פ.ק.ד. במשמעות זכור יכול לשמש גם לזכרון לרעה למשל כדברי הנביא ישעיהו" לפקוד עוון יושב הארץ עליו" (כ"ו, כ"א) או כדברי הנביא עמוס " ביום פקדי פשעי ישראל עליו"( ג, י"ד).

ועוד משמעות לשורש זה, הפיקדון. "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת", אומר בעל המזמור (תהלים קיג, ה). ומשורר "אדון עולם" מחרה ומחזיק אחריו באמרו "בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה". הרוח היא רוחנו. החובה היא חובתנו. כוח העשיה והיצירה, כמו גם גבולות היכולת והנטייה להימנע מאחריות – שלנו הם. אבל אנו נקראים להפקידם בידי אלוהים. אנו נתבעים לבטוח ביכולת להעפיל אל מעבֵר ליום-יום המייאש, המנוון, מונע היוזמה. שהרי אם נפקיד את רוחנו בידי מי ש"ז כר כל יצור" בא לפניו, אפשר שנמצא את הכוח לעשות מעשה, לקַ דֵּ ש את חיינו, להביא מזור ונחמה, לכונן צדק ואמת. אכן, לעולם לא תשלם מלאכה זו אולם לעולם איננו בני חורין להיבטל ממנה, לעולם עלינו לדעת שבידינו לעשותה, שעלינו להתפקד ולמלאה ככל שנוכל.

ספר "במדבר" הוא אכן ספרו של המִ פקד הגדול. הוא מספר באומץ ובלא משוא פנים על רגעי השבר ואובדן האמונה, על מאבקי השליטה ועל החורבן. הוא מביא את דברה של היסחפות היצרים ושל הקנאות הנוראה והמכלָ ה. כל אלה נמנים על מציאות חיינו של מי שהעז לצאת מעבדות לחירות, שנטל על עצמו את האחריות להיות אדון לחייו ועבד חופשי לאלוהיו. השבת נקראת בתנועה שלנו שבת דרך ארץ. זו שבת שבה נדרש האומץ לפקוד את כל המעשים, למנות את כל המחדלים, להתבונן בכל המישורים שבהם התעוותה דרך החירות; הנכונות להתייצב ביום פקודה – הם הם העושים את המפקד לציווי אלוהי, הם הם המכשירים את העם ההולך אל ארצו להיות נכון להיאבק על כינון חיי אמת לפני אלוהיו. וכשיגיע לארצו, כשיקיים בה את החברה שלקראת כינונה הלך בדרכי נדודיו – תיבחן נאמנותו לעצמו ולדרכו באמת המידה של ידיעתו להתייצב ביום פקודה ולהפקיד רוחו ומעשיו בידי הציווי האלוהי. אז יישלם המפקד הגדול, זה הסופר את "כל היצור", זה המונה את המעשים ואת הכשלונות, את התקוות ואת ההצלחות. זה המלמד על פקודתנו, היינו על אחריותנו ועל אמונתנו.

 ===