פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

פרשת "בשלח" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

פרשת "בשלח" תשע"ג

 נשים בהנהגה- דבורה הנביאה

 

"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד, ד-ה) כבר מפסוקי הפתיחה של ההפטרה ברור שמועמדת פה דמות שונה משאר השופטים.

 בכל השופטים מופיעה תבנית קבועה "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה... וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד... (משעבד לעמי האזור) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה, וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם". תחילתה של התבנית מופיעה גם במקרה דבורה "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה... וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן...וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא... וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה:  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה." (ד, א-ג)  אולם סופה של התבנית חסר.דבורה אינה מוצגת כמושיעה היא מוצגת כאשה. אף אחד מהשופטים האחרים לא מוצג כאיש.  ובכל זאת,  דומה שכוחותיה היחודיים פורצים מתוך הטקסט, מדובר באשה כריסמטית, לפיד בוער (אולי ג'ינג'ית?) מדובר באשה שהיא גם שופטת וגם נביאה.

שלא כמו שופטי ישראל האחרים היושבים בשער העיר דבורה יושבת בטבע, מחוץ לעיר על הר בין הרמה ובין בית אל. כנראה שהיא דמות כל כך אהודה ומוערצת עד שהעץ שהיא יושבת תחתיו מקבל את שמה "תמר דבורה". ועל אף שדבורה אינה יושבת במקום הנהוג על השופטים ועל אף שיש לטרוח כדי להגיע אליה למשפט או לעצה הנה הטקסט מעיד על היותה מקובלת כל כך עד ש"וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" אין ספק שהיא מסוג הפרנסים שהצבור קיבל על עצמו.

הקול האלהי במקרא אינו מגיע אלינו בדרך כלל דרך דמויות נשיות והנה במקרה דבורה לא רק שהיא הצנור לדברי אלהים אלא שתוכן הדברים היא תכנית אסטרטגית המועברת דרכה אל הרמטכ"ל  של ישראל דאז ברק בן אבינועם מקדש נפתלי.

בדרך כלל מזמן המנהיג הצבאי או המדיני את הנביא אליו כדי לשמוע עצתו ולבקשו ברכה אולם בטקסט של ההפטרה שלנו דבורה הנביאה היא המזמנת את המצביא אליה "וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן." (שם, ו-ז) דבורה היא השוטחת את התכנית הצבאית והיא המעודדת בהבטחת הנצחון.

דומה כי לברק אין כל עכבות בקשר עם הנביאה להפך, הוא רואה בנוכחותה בקרב הלוחמים מקור של עידוד עד כדי כך שהוא מתנה את צאתו לקרב בהצטרפותה: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ" (ח)

כל זה בתקופה שבה הנשים שרו שירי מלחמה ושירי נצחון אך לא נלוו אל הלוחמים. כל זה בתקופה בה החלוקה בין הגבר הגבור הרוכב על סוס לבין האשה שמקומה בתוך האהל פנימה היתה חלוקה חדה וברורה.

דבורה אמנם מזהירה את ברק "ממה יאמרו" "וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא" (שם ט) אולם היא נענית לו "וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה. וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה."

בתום המלחמה ולאחר הנצחון הגדול על סיסרא ויבין וצבאם רב העצמה שרה דבורה את שירת הנצחון "אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ודבורה אינה מהססת לקחת קרדיט על הישועה שהביאה "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ (אנשים נמלטו ממקומות ישוביהם חסרי החומות מפני האויב המציק) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל", דבורה היתה המענה לאזלת היד של בני ישראל.

אין ספק שדבורה דמות יוצאת דופן בכוחה, בהשפעתה, בעובדה שלא צנזרו את סיפורה.

במקומות אחרים במקרא נחשב נצחון אשה במלחמה או הנהגה נשית בעת מלחמה לביזוי ללוחמים. כך למשל במקרה של האשה (חסרת השם) המשליכה פלח רכב על אבימלך ומרוצצת את גלגלתו "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי--פֶּן-יֹאמְרוּ לִי, אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים ט, נד).

וכשהנביא ישעיהו לועג לבני ישראל שהם נשענים על משענת קנה רצוף הדימוי הוא: "עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (ישע' ג, יב).

גם חכמינו זכרונם לברכה עשו כל מאמץ לגמד את אישיותה של דבורה: במסכת מגילה מקשרים בין שמה של דבורה שהוא שם של בעל חיים שאין בו כבוד לדעתם לבין יהירות: "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי (לא יאה יהירות לנשים) תרתי נשי יהירן הווין (שתי נשים יהירות היו) חדא שמא זיבורתא ( אחת שמהדבורה -בארמית)... וחדא שמה כרכושתא ( ואחת שמה חולדה) זיבורתא( דבורה)  כתיב בה: ותשלח ותקרא לברק ואילו איהי לא אזלה לגביה (היא לא הלכה אליו)" בשמה ראו חז"ל נקמה  על יהירותה. ועוד אמרו "ר ברכיה אומר: ארבעה דברים: אוי לחי שצריך למת, אוי לגיבור שצריך לחלש, אוי לפיקח שצריך לסומא (עוור) אוי לדור שאישה מנהגתו" (ילק``ש שופטים א) וכל הארבעה כמובן נדבקים לדבורה לא רק אוי לדור שאישה מנהגתו אלא דור כזה נחשב כחי שנזקק למת וכגבור שנזקק לחלש וכפקח שנזקק לסומא.

אז איך זה שדוקא בספור מן העולם העתיק עולה דמות אשה מנהיגה סמכותית וכריזמטית, חכמה ומקובלת על ההמונים, אשה שהיא גם נביאה, גם שופטת וגם משוררת גדולה, אשה גדולה מן החיים, אשה שאף על פי שפשט הכתוב לא העניק לה את התואר "מושיעה" היא מושיעה גדולה, אשה שסיפור ישועתה את ישראל לא רק שלא צונזר אלא מופיע במקרא בשתי גרסאות גרסה פרוזאית וגרסה שירית?

ההיתכנות של תופעה זו בעולם העתיק השוביניסטי מעוררת תקוה כי הדבר אפשרי גם בזמנים אחרים וכשאשה היא אישיות משכמה ומעלה – הצבור נותן לה את קולו.

אני שמחה ששלוש נשים עומדות היום בראש מפלגות ונשים רבות אחרות מצויות ברשימות הפוליטיות . בכנסת ה-19 תכהנה 26 נשים! המספר הגדול ביותר עד היום. ( יש לציין כי המספר הגדול ביותר עד לשנה זו היה בכנסת ה-16, אז כיהנו 25 נשים. בכנסת האחרונה- ה-18- כיהנו 21 נשים) יש לקוות כי הממשלה הנבחרת תתן יצוג ראוי ל50% מאוכלוסי המדינה ושמבין כל הנציגות תעלה ותפציע דבורה חדשה.


פרשת "בא" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

פרשת "בא" תשע"ג

(על תכלית המכות – חנוך בני ישראל)

 

פרשת "בא" מסיימת את עשר המכות על מצרים שאחריהן נאות פרעה לשלח את בני ישראל.

פרשת המכות נקראת על ידינו כמתרחשת תוך שבועות בודדים: מכה רודפת מכה ואין ספק שזו טקטיקה ספרותית להעצים את נוראות המכות ואת התגברות קשין וקשי ערפו של פרעה.

הפרשה מעלה שאלות קשות. הראשונה שבהן היא הבנת תכליתן. אלהי ישראל מוצג כאל אומניפוטנטי – כל יכול.

על מה ולמה נזקק האל ל-10 מכות במהלכן  נפגעים רבים שאינם בין המשעבדים הישירים של בני ישראל? ואיה החמלה כלפי בני עמו הממשיכים לסבול תחת עולה של מצרים העריצה? ובמה חטאו ילדים נהרות ובעלי חיים?

ודאי יכול היה אלהים לעדן ולהגמיש את לבו של פרעה ובודאי יכול היה להוציא את עמו בדרך ניסית בלא להותיר את מצרים מוכה!? מדוע לא עשה כן?

המענה על קושי זה הכרחי משום שספור יציאת מצרים הוא ספור מכונן בתרבותנו.

כשאלהים שולח את משה למשימה הוא פורש בפניו את החזון:

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה | וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי | וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן | אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם | וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם | וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים | וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב | וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה ( שמות ו')

 

האל מזכיר את בריתו עם האבות ומחויב לה

האל מבטיח שחרור מעבדות

האל מבטיח גאולה

האל מציב חזון: עם חופשי בארץ המובטחת

האל מבטיח ניסים

 

אבל בני ישראל, העבדים המוכים והנרפים לא מסוגלים להתעלות "וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמ' ו, ט) והמצרים השקועים בעבודת אלילים אינם שומעים את דבר משה גם כן. מטרת המכות כפולה: א. ללמד את המצרים את כוחו של האל העברי ב. ללמד את בני ישראל אורך רוח, אמונה באל וערכה של חרות.

זהו מבחינת בני ישראל השעור בחינוך הגדול מכלם. אלהים מסכם מטרה כפולה זו בראשית הפרשה שלנו:

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה | כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹL למען מצרים)

 (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם | וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה (למענכם) ( שמות י', א-ב).

עשר המכות הן שלב מעבר בחיי העם, מעין טקס חניכה לבגרות. זו הסיבה שברגע היציאה ממצרים הם מקיימים טקס שיש בו האלמנטים של טקסי חניכה: מחד, אלמנטים של כיסוי העבר: הדם על המשקופים, קרבן הפסח הנשחט בין הערביים, מאידך, אלמנטים של חידוש והתחלה "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (יב, ב).

אולם אין לעשר המכות וליציאה ממצרים משמעות בחיי עם ישראל אלא בחבור הרגע הזה למעמד הר סיני ומתן התורה.

 הערב רב של העבדים צריך להתלכד לכלל עם בעל חזון וחוקה ודרך, אחרת לא יוכלו לכבוש את הארץ המובטחת ולקיים בה חיים של עם האמור להיות אור לגוים.

בפרשת משפטים שנקרא בה בעוד שלושה שבועות נראה כי כשמתפרטים עשרת הדברות לחוקים הם פותחים במסר הגדול מכלם – מסר החרות ולכן החוק הראשון בפר' משפטים הוא "כי תקנה עבד ... ומתי יצא לחפשי"

רעיונות אלו עמדו בבסיס התנועה הציונית ששאפה להקים כאן בית דמוקרטי לכלל אוכלוסי המדינה, בית שיקיים שוויון זכויות בלי הבדל גזע מין ודת, בית שיש בו משפט וצדקה ודאגה לחוליות החלשות. בית שמלכד אותנו סביב חזון ודרך.

רעיונות אלו צריכים לעמוד בבסיס מצע של כל מפלגה המתיימרת להנהיג אותנו. אינני יודעת אם המלה "חרות" נשמעה באיזה תשדיר בחירות אבל את המלה חזון שמעתי עשרות פעמים רק מהו החזון לא תמיד גילו לי.

החזון הראשוני של יציאת מצרים ממנו נגזרות חירויות אנושיות בסיסיות הוא עדיין חזון מכונן. דרישתו הראשונית של הרצל לשמור את הגנרלים  בקסרקטיניהם ואת הרבנים בבתי הכנסת עדיין נכון.

בצאתנו ביום ג' לבחור הבה נזכור את החזון ונבחר את מי שקרוב יותר למימושו.


פרשת "וארא" תשע"ג - שכב"ג נוער תל"ם

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

 

דרשה על פרשת השבוע- וארא

שלום לכולם, ערב טוב ושבת שלום

אנחנו אילוז, גילי וטל מנוער תל"ם. השבוע נדבר על פרשת וארא שנמצאת בספר שמות פרקים ו-ט.

פרשת וארא מתחילה בפניית אלוהים אל משה שמצווה עליו להודיע   לבני ישראל שה' הולך להוציאם ממצרים. אלוהים רוצה לקיים את הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים, לתת לעם ישראל את ארץ כנען, ארץ מגוריהם לעתיד, ולכן הדבר הראשון לעשות הוא לגאול את בני ישראל מעבדותם במצרים. משה עושה את המצווה עליו ופונה אל בני ישראל, אך הם לא מקשיבים לו, כפי שכתוב בפסוק ט': "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

ה' מצווה את משה ללכת ולדבר עם פרעה ולשכנע אותו לשלוח את בני ישראל לחופשי. משה מפחד מהשליחות שאלוהים מטיל עליו וטוען שפרעה לא יקשיב לו "בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים". לכן ה' אומר לו להיעזר באהרון שישמש לו כפה.  רצף הסיפור נקטע לפתע לצורך פירוט אילן היוחסין של משה ואהרון (לאורך 11 פסוקים). אחרי פירוט השושלת חוזר ה' על ציוויו לאהרון ולמשה – לדבר עם פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים ומשה חוזר על חששותיו בשנית : "הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה". 

בחלק השני של הפרשה משה ואהרון פונים אל פרעה ובכל פעם אומרים לו: "כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדני". אך בכל פעם אלוהים מקשה את לב פרעה, והוא אינו מתיר לבני ישראל לצאת לחופשי. כך התהליך חוזר על עצמו כאשר בכל פעם ה' מביא על פרעה ועל המצרים מכה נוספת (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר שחין, ברד וארבה).

אנחנו בחרנו להתמקד בנושא השורשיות והמנהיגות של משה כפי שהם מוצגים בפרשה.

למשה, אין את התכונות המקובלות שאנחנו היינו מייחסים למנהיג. הוא איננו מנהיג צבאי או מדיני דגול.

כאשר אלוהים מצווה על משה ללכת ולדבר עם פרעה ועם בני ישראל, משה מפגין חולשה ופחד והוא לא בוטח ביכולותיו לעמוד למולם. הוא לא מאמין בעצמו - תכונה מאוד מרכזית ומהותית שלדעתנו צריכה להיות למנהיג ואפילו מפקפק ביכולותיו.

בנוסף, משה "ערל שפתיים" – כלומר שהוא לוקה בפגם בדיבור, או חסר כריזמטיות (יכולת לסחוף אחריו בנאומיו). משה אינו מסוגל להנהיג בכוחות עצמו ולכן נעזר באהרון אחיו.

משה מתפקד כשליח של אלוהים. - הוא בעצם מבצע את המצווה עליו מלמעלה, ואינו פועל באופן עצמאי.

הסבר להתנהגותו של משה כשליח אלוהים מצאנו במדרשו של אחד העם. על פי מדרש זה, העולם מתחלק לשתי קבוצות מרכזיות של מנהיגים. הקבוצה האחת היא הנביאים והשנייה היא הכוהנים.

הנביא- הינו איש אמת וחזון. הוא מציב במרכז את חזונו ולא חושב על הדרך להגשמתו. הנביא חותר אל האידיאל ולא פחות ממנו. הוא איננו מתאים לשעתו ואינו מובן ע"י בני דורו, אלא מכין את הקרקע לעתיד הרחוק – לדורות הבאים.

הכהן, הוא האיש המעשי שעובד יחד עם הנביא. מטרת הכהן היא להפוך את חזון הנביא למציאות, בעזרת תכנון וביצוע.

ובכן, לפי דבריו של אחד העם משה הוא מנהיג נביאי לכל דבר ואהרון הוא "כהן". בתור נביא, משה עוקב אחר מטרתו וחזונו כפי שהוצב לו מפי ה'- ההגעה אל ארץ כנען. המפגש בין הנבואה למציאות מלווה בקשיים. משה אינו מסוגל להתמודד עם הבעיות שצצות בדרכו לבדו והוא זקוק למנהיג כהן שיעזור לו- אהרון וגם לתמיכת ה'.  אך מצד שני הדבקות במטרה מניבה פירות טובים- בסופו של דבר עם ישראל מגיע אל ארץ כנען ומתיישב בה.

אנחנו כמדריכים בנוער תל"ם דוגלים בהגשמת החזון של נוער תלם כתנועת נוער, וכחלק מהקהילה הרפורמית. בנוסף לכך, לכל אחד מאיתנו יש את החזון האישי שלו, האמת שלו שאותה הוא רוצה להעביר לחניכיו כחלק משליחותו כמדריך. אנחנו מאמינים בשליחות שלנו כבני נוער, ביכולת שלנו להוביל לשינוי עפ"י ערכינו וערכי התנועה, ולכל אחד מאיתנו יש את המטרה שלו ששאיפתו להגשימה בסופו של דבר. ממש כמו שאיפתו של משה – להנהיג את עם ישראל לארץ כנען.

כפי שהזכרנו קודם לכן, אחר שמשה מביע בפני ה' את ספקותיו ביכולתו לדבר אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, נקטע הסיפור לצורך פירוט שושלת היוחסין של אהרון ומשה. קטיעה זו מזמנת אותנו לבחון מאין נבע הצורך להזכירה דוקא כאן. אלוהים נותן למשה שני פתרונות לחיזוק מנהיגותו: הפתרון החיצוני, הוא האצלת סמכויות ה"דובר" לאהרון. הפתרון הפנימי-נפשי מובא באמצעות שושלת היוחסין. במילים אחרות, מתן ההקשר של משה כחלק מבני ישראל דורי דורות אחורה בזמן, הכרתו של משה עצמו בזהותו, בשורשיותו  בעם ישראל ובשייכותו אליו נותנים לו כוח ולגיטימציה להנהיג. גם אנחנו, בתור מדריכים ופעילי נוער תלם, שואבים את כוח ההנהגה שלנו מבירור הזהות האישית, השייכות שלנו אל התנועה והקהילה והמחויבות שלנו כלפיה. השורשיות שלנו נשאבת מכוח הרצון שלנו להנחיל לחניכנו את ערכי התנועה וערכינו האישיים, ואת היכולת של הנוער להשפיע ולהשתתף במאמץ תיקון העולם.

אנו קוראים לכולכם להשתתף איתנו במאמץ להוביל את סביבתנו למקום טוב יותר אם זה בבחירות הקרבות אלינו או בכל דבר אחר שעשוי להשפיע לטובה עלינו.

שבת שלום,

ממדריכי תנועת נוער תל"ם


פרשת "ויגש" התשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "ויגש" תשע"ג

 

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו..." (בר' מו, ח) במנין בני המשפחה נמנים גם בני אשר "וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה--וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (שם, יז).

בין כל הנכדים נמנית בת אחת שאנו שומעים עליה כאן לראשונה: שרח בת אשר והיא מיד מעוררת בנו סקרנות שהרי ודאיי היו נכדות נוספות בתוך השבט המונה 70 נפש, אך רק זו אוזכרה בשמה.

שרח תוזכר שוב במנין בני ישראל שיצאו ממצרים בספר במדבר "וְשֵׁם בַּת-אָשֵׁר, שָׂרַח" ( כו, מו). אזכור כפול זה, שהראשון נוגע ליורדים מצרימה והשני ליוצאים ממצרים נדרש במדרשים כאריכות שנות חיים לפחות 400! ומכאן יחסו חז"ל לשרח חוכמה, הכרת העבר וידיעת סודות. מנהיגי ישראל נעזרו בה.

כך למשל מייחס מדרש פרקי דרבי אליעזר לשרח את ההכרה במשה כמנהיג שיוציא את בני ישראל ממצרים:

"וכלם (סודות הגאולה) לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר 'ואלהים פקוד יפקוד אתכם' ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם 'פקוד יפקוד אלהים אתכם'. ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה :בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעיניהם אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו'." (פדר"א, מח, ב)

סרח בת אשר היא גם זו המגלה למשה את מקום קבורתו של יוסף ומאפשרת לו לקיים את ההבטחה שנתנו האחים ליוסף להעלות גופתו ארצה כנען.

וזה לשון המדרש במכילתא דר' ישמעאל  (בשלח, מסכתא דויהי בשלח, פתיחתא):

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"... ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לא- נקיים אנחנו משבועתך (כלומר אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה). מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה".

שני הסודות – זה כי משה יוציא את העם ממצרים וכן גאולת גופתו של יוסף ממצרים קשורים בספור גאולת עם ישראל ממצרים – בספור המכונן של יציאה מעבדות לחרות. הם קשורים לשתי שבועות: האחת של אלהים לאברהם כי זמן השעבוד מוגבל ובסופו יצאו ממצרים (בר' מו, יג-יד) והשניה שבועת בני ישראל ליוסף לקחת עצמותיו ממצרים. עד כה חשבנו תמיד על שני גואלים אהרון ומשה ואנו אהבנו להוסיף אליהם את אחותם מרים ולייחס לה תכונות של נביאה. אבל הנה צצה לה דמות נשית מופלאה שמתניעה את ההסטוריה ולולי חכמתה  וידיעותיה היחודיות – לא היו נגאלין. החוקרת תמר קדרי כותבת כי מפתחות הגאולה היו בידי סרח בת אשר. היא היתה  הסרח העודף של דור מצרים.

סרח זו נזכרת במדרש נוסף הקשור לצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן.

באוצר המדרשים  של אייזנשטיין נמצאנו למדים כי "עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הם: חנוך בן ירד, אליעזר עבד אברהם, בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בן רבי, ויהושע בן לוי.  במסכת דרך ארץ פרק א מונים רק תשעה צדיקים שכאלו וסרח ביניהם. במסכת כלה רבתי, מן המסכתות הקטנות, מונים רק שבעה צדיקים וסרח ביניהם ואפילו מוזכרת ראשונה!

כל אחד מצדיקים אלו נכנס לגן עדן בחייו כלומר לא מת. מכאן שלכל אחד מאלה יכולת להשפיע על החיים או אפילו לשוב אליהם אולי בפסח הקרוב יצרף אליו אליהו הנביא את סרח בת אשר.

 על כל פנים ,דווקא סביב סרח זו צצו ספורי עם. כך למשל מדווח בניהו שמש בהערות לאתר של דר' תמר קדרי: בקרבת העיר אספהאן באירן, קיים אתר הקדוש ליהודי אספהאן, ומהווה בין היתר בית העלמין ליהודי עיר זאת. אתר זה נקרא בפי יהודי אספהאן על שמה של סרח בת אשר. מרחק קילומטרים בודדים משם קיימת מערה, שאף היא מוקד עליה לרגל של יהודי אספהאן.

יהודי אירן מייחסים לסרח בת אשר כוחות ריפוי והצלה וספורים על נסיה עשו דרכם לספרות הפולקלור היהודית האירנית.

יש האומרים כי כל המבקר באתר הקדוש שומע נגינה מהפנטת וחרישית. זהו סרח לאגדה שמקורה בספר הישר (ויגש פרק יד) הקשורה גם היא בפרשתינו. לפי מסורת זו היו לסרח עוד בילדותה כשרונות נגינה יחודיים. כשאחיו של יוסף שבו ממצרים בפעם השניה עם המסר על כך שיוסף עוד חי – לא האמין להם יעקב לכן בקשו מסרח כי תנגן לפניו בכינור ותודיעו את הבשורה בלא שיבהל ואכן נגינתה היא זו שבקעה את לבו הדואב של האב הזקן.

תמר קדרי (קולך גליון 101) מביאה מסורת המייחסת לסרח מעורבות בבית המדרש בתקופת האמוראים:

ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב). דרש רבי יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה (אטומה). השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים (שקופים). (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח יא, יג). דבריה של סרח מקבלים עדיפות על פני דרשתו של רבי יוחנן שהרי היא היתה שם!

כותבת תמר קדרי: בסיפור זה מוצגת סרח כאישה חכמה, השומעת ומבינה את הדיון האגדי המתנהל בבית המדרש ומשתלבת בו. כמו המים שעמדו כחומה, כך חייה של סרח כמו עצרו מלכת, והיא הייתה למעין חלון מאיר שבאמצעותו יכולים בני כל הדורות להשקיף על פלאי העבר.

פלא בעיני שדמות אדירה שכזו נוצרה ע"י דרשנים גברים אותם גברים שאמרו על דבורה הנביאה: אוי לאותו דור שאשה מנהגתו. הנה דורות של שעבוד שאשה אחת נשארה מהן כסרח עודף להאיר ולהחכים עד ימינו.

לא פעם מגחגכים עלינו האורתודוקסים שאנו מונים נשים במנין ומכירים בהן כעולות לתורה ומכירין במנהיגותן בכל תחום של בית הכנסת והתרבות היהודית. הנה אילן גבוה להתלות בו – סרח בת אשר. כן תרבינה.


פרשת "מקץ" תשע"ג

לכבוד הסמכתה של נעמה דפני

 

פרשת "מקץ" נקראת תמיד בחנוכה ומעניין לחפש קשרים בינה לבין ספורי החג ובין גבורי הפרשה לגבורי החג.

יוסף הוא דמות מרתקת .הוא צומח מנער תפנוקים לאיש שמבין מהי אחריות מדינית וכלכלית. כבר בפרשה הקודמת, פרשת "וישב" התגלה יוסף כפותר חלומות אך רק בפרשת "מקץ" (לאחר שנתיים ימים נוספים בכלא!) הוא זוכה לממש כשרון זה ולזכות ביושר בכינוי "צפנת פענח"- מפענח צפונות.

יוסף אינו מסתפק בפתרון שני חלומות פרעה (על הפרות דקות הבשר הבולעות את הפרות בריאות הבשר ועל השבלים הדקות הבולעות את השבלים המלאות) אלא מציג מיד תוכנית פעולה "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים--וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. " (בר' מא 33-.36)

יוסף מתגלה כמי שמבין בחלומות ולא רק חולם אותם בעצמו (כבנעוריו) כמי שמבין בנפש החולם (במקרה שלנו פרעה ובעבר בעצמו) ויודע להפוך את ביטויי הנפש הללו לתכנית פעולה מעשית. פרעה  מכנה אותו "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּו" (38) "נָבוֹן וְחָכָם" (39) ומפקיד אותו על כל ארץ מצרים כמשנה למלך.

מלבד יוסף יש דמות גבורה נוספת, מענינת ומרגשת והיא דמותו של יהודה.

כשהרעב בארץ כנען גובר שולח יעקב את בניו (להוציא בנימין) לשבור שבר במצרים. שם פוגש אותם אחיהם יוסף מתנכר להם ועורך להם מבחן אחוה לא פשוט. הוא מאשים אותם כי באו "לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ" (מב, 9) ודורש לבחון אמינות דבריהם ע"י הבאת אחיהם הקטון מצרימה. הוא משלחם לביתם אך אוסר את שמעון כנציגם.

בשובם כנען ובספרם לאביהם את קורותיהם במצרים יעקב הזקן זועק "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם:  יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (מב, 36).

ראובן, בכור האחים מציע ליעקב הצעה אכזרית ובלתי הגיונית: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. " (מב, 37). ההצעה מוסיפה על כאבו של האב הזקן ועל  עקשנותו. ורק כאשר כלה כל השבר שהביאו האחים והמשפחה לא עומדת ברעב נכנס יהודה לתמונה ומעמיד עצמו כשליח המשפחה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים" (מג, 8-9).

אין זה מקרי שהצעתו של יהודה שקולה, מוסרית ומשיגה את מטרתה זהו אותו יהודה שנהג באחריות גם במכירת יוסף ע"י אחיו. לאחר שזרקו את יוסף לבור (בעצת ראובן הבכור) ישבו האחים לאכול והתעלמו מזעקות אחיהם השנוא, בעל החלומות. כשעברה שם שיירת ישמעאלים היה זה קול ההגיון של יהודה "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" (בר' לז 26-27)

יהודה לא פנה אל המוסר של אחיו, המוסריות נזרקה לבור יחד עם האח השחצן. הוא פנה אל יצר הבצע, תאוות הממון "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרגנו" – מה נרויח? האם לא עדיפים דמים (ממון) על דמו של אחינו? והאחים "וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" – מפרש רש"י: קיבלו ממנו.

יהודה של פרשתנו הוא יהודה שבעצמו למד פרק בהלכות אנוש כשהתפתה לקדשה על אם הדרך ורק לאחר שלושה חודשים גילה שלא היתה זו אלא תמר כלתו אותה כלה שמנע ממנה את בנו הקטן שלה. כשמתגלה קלונו יהודה אינו מתכחש לתמר להפך "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ." (בר, לח, 26)

תמר אגב שואלת אותו בפני הצבור: "הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה." ויהודה מכיר! (שם 25).

זהו יהודה שגם מכיר בחולשות אביו ומכיר בכורח המציאות והופך למנהיג עתידי בעמדו מול אביו בהבטחה "אנכי אערבנו". גם בפרשה הבאה פרשת  "ויגש" יהיה זה יהודה שייקח אחריות בשם האחים ייגש אל יוסף פיזית ונפשית ובשם הערבות המשפחתית - "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי " (מד, לב) -יצליח לגעת בנפשו של האח המתנכר ולהציל את המשפחה כולה.

האם זה מקרי שגם בין האחים החשמונאים, המנהיג, הדמות הבולטת היא של יהודה?

ספור שמונת הקרבות של החשמונאים מול צבאות בית סלאוקוס הם פרק של מסירות נפש, תעוזה וגבורה.

 

"בין פרקי ההוד של מלחמות המקבים (מקבים א, ט) מתועד אחד הקרבות הקשים ביותר שבהם עמדו צבאות יהודה המקבי, עם שלושת אלפים לוחמים, מול צבאו של דמטריוס המונה עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים. חייליו של יהודה נרתעו ונמלטו מן המערכה. נותרו רק 200 איש. הוא ניסה לדרבן את הלוחמים המועטים אך הם מיואשים טענו: לא נוכל, אך אם נציל את נפשותינו" תגובתו של יהודה חדה וחריפה: חלילה לי מעשות כדבר הזה לנוס מפניהם. ואם קרב זמננו ומתנו בגבורה למען אחינו ולא נותיר עוון על כבודנו" (מתוך פרשנות בנימין לאו על הפרשה). כותב על כך בני לאו: "אדם חי לא רק למען עצמו אלא למען אחיו בכל מקום שהם. יהודה נלחם עם יתר הגבורים עד שמת מות גבורים. אך מורשתו הוטמעה ונצרבה בעומק התודעה של בניו לדורות."

 

נעמה, רב איננו מצביא וגם לא פותר חלומות אבל רב זקוק לתכונות המנהיגות שיש במצביא וגם במדינאי, בכלכלן ובמפענח צפונות הנפש.

 

השקעת שנים ארוכות וקשות בהכנה לקראת הסמכתך אבל באת אל הלימודים ובאמתחתך כבר אוצר עשיר של עבודה סוציאלית, של פעילות בקרב פורום הצעירים בתל"ם ושל עבודה בקהילת צדק. אל נסיונך הזה הוספת כלים אישיים יחודיים: שיקול דעת ותבונה, עמקנות ורצינות, תחושת צדק עמוקה ובעיקר רגישות אנושית וחום.

 

את- הנר התשיעי של חנוכה שלנו. זכינו בך כסטודנטית ולבנו גאה לפני כחודש כשהוסמכת. אני נושאת תפילה בשם כל מי שמכיר אותך מעריך ומוקיר ואוהב שמאורך הנפלא יזכו רבים וטובים. שתמיד תראי את השליחות שבתפקיד ושכל מעשיך ובחירותיך תשאנה חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ביום שבו הזכרנו מנהיגים וגבורים דעי שבשבילנו את גבורה.

 

 


פרשת "תולדות" התשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "תולדות" תשע"ג

 

פרשת תולדות מדגימה היטב איך נסיבות ופרשנות מייצרים משני אחים שני לאומים ושני אויבים.

כבר מבטן מתרוצצים שני הבנים בקרבה של אמם רבקה. "וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה" (בר' כה, כב) קל לפרש: הלכה לשאול את ה' מה פשר התרוצצות העוברים בקרבה והפרשנות האלהית כפי שהמקרא מציגה בפנינו היא: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." (שם)

הפרשנות האלהית אינה רואה בהתרוצצות הבנים "שהיו רצים (לשון ר.ו.ץ.) ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים" כפי שרואה זאת הרשב"ם אלא דווקא ריצוץ אברים לשון ר.צ.ץ. כלומר שכבר מבטן מדובר בריב של עולמות שונים.

ואכן יוצאים שני בנים שונים בתכלית. הראשון " אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (שם, כה) והשני –ידו אוחזת בעקב הראשון ומכאן שמותיהם עשו ויעקב. אגב – איפיון מוזר של תינוקות האחד עפ"י צבע שערו והשני עפ"י מקום המצאות ידו...

שניהם בנים לאב אחד ואם אחת וזוכים לחנוך זהה וסביבה אנושית אחת ובכל זאת הסיפור מציג את צמיחתם לכוונים מנוגדים.

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים." (שם, כז)  "ביתו" של עשיו הוא השדה, המרחב הפתוח, כוחו בתרבות הידים, תרבות החרב "שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה" מבקש אביו בידעו כי הידים הללו צדות ציד ומביאות מזון. ואילו יעקב מרגיש עצמו נוח במאהל פנימה. אפשר היה לפרש "אהלים" לשון אהלים של רועים ביציאתם אחר הצאן אולם רוב הפרשנים המאוחרים הלכו לכוון של תורה. וכך גם קובע הרד"ק בסוף המאה ה-12 כי יעקב "היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה והיה תם מבלי שום מרמה ועול" (פרשנותו על "אהלים") לעומת זאת יחסו לעשו תכונות שליליות. את המושג " יֹדֵעַ צַיִד" מבאר אבן עזרא: "לעולם מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו" ומגדיל רש"י ואומר: שהיה עשו יודע "לצוד ולרמות את אביו בפיו "ושואלו, אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן" (מראה בורותו כי גם המלח וגם התבן אין מעשרין אותם!).

את יעקב אפינו חכמינו דרך הקול. הקול הוא רוחני, אין בו ממשות אבל יש בו משמעות. הקשר בין ישראל לאלהיו הוא בקול "מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". הרוחניות אוהבת את הפנימיות, את ההתכנסות בתוך אהל.

גם הלשון העברית מקשרת בין שדה וקרב ובין אהל ותורה. אין זה פלא, אפוא, שהמדרש מסכם את הפס' "וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים ": כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה" (ב"ר, סג, י)

בהטית חסד עם יעקב והחמרה עם עשו נוטה המדרש ונוטים פרשני המקרא לא רק בספור לידתם וגדילתם של האחים אלא בכל קורותם.

יעקב היושב באהל אמו מבשל נזיד, על כך אין למפרשים דבר רע לומר אבל על עשו השב עייף מן השדה אין להם מלים טובות. כך למשל מתאר זאת רד"ק: "יום אחד היה זה שבשל יעקב תבשיל ובא עשו עייף ומצא תבשיל יעקב מתוקן ובקש ממנו שיאכילנו ממנו, והיה הסיפור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיתות עשו וקלות דעתו וכי היה גרגרן. מעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם, שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו וכל שכן שהיה אחיו זה ג"כ ממעלתו ומחכמתו (!) שלא לתת מה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש ריק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים ומרוב גרגרנותו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל, ותאב אל  תבשיל העדשים שמצא מתוקן".

השפה ששמה התורה בפי עשו גסה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (ל) המזכיר לנו את שערו האדמוני ומעורר אסוציאציה של חיה ולא אדם שכולה פרוה וכל עיסוקה באכל הבא לפיה.

אפילו את האהבה של זוג ההורים לבניהם מפרשים הפרשנים ברוח שונה לגבי יעקב מאשר לגבי עשו. הכתוב אומר לנו "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (כח) על כך אומר החזקוני "גבי עשו כתיב "ויאהב" ללמד שלא היה יצחק אוהבו תמיד אלא באותו זמן כי ציד בפיו אבל גבי יעקב שהיה איש תם כתיב  ביה "ורבקה אוהבת את יעקב"- אהבה תדירה".

ההפטרה שצרפו חז"ל לפרשה מהנביא מלאכי מעצימה כיוונים אלו או יותר נכון מאפשרת אותם: "מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה, אֶל-יִשְׂרָאֵל, בְּיַד, מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי; וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מלאכי א, א-ג).

כותב על כך הרב יהודה שביב בפרשנותו "הפרשה כאמור מדברת רק באהבת ההורים. כל אחד אהב אחד מבניו יותר, אבל ודאי היתה שמורה בליבו אהבה גם לבן האחר ואילו ביחסו של ה' לבנים משמשת גם שנאה".

במהלך ההסטוריה הפכו הבנים סמלים לעמים כנבואת ה' לרבקה. יעקב אבי ישראל ועשו אבי אדום. ליעקב נבאו נביאי ישראל נחמה וגאולה בארצו המיועדת ואלו לאדום נבאו חורבן והרס ככתוב בהמשך הנבואה במלאכי: "כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת--כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם." (שם, ד).

הד למתיחות בין ישראל לאדום (שבטים שנדדו באזורנו כבר באלף ה-3 לפה"ס והיו דוקא חקלאים ולא ציידים!) אפשר לשמוע אפילו מפי מחבר מזמורי תהילים המאשים את האדומים בכך שעודדו את הבבלים להרוס את ירושלים עד היסוד: " זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם--    אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם: הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ--    עַד, הַיְסוֹד בָּהּ." (תהילים קלז, ז).

עשו הפך בפי פרשני המקרא ודורשיו לאב טיפוס של הכובשים את א"י בעבר, אב טיפוס של רומא  הרשעה. הוא מתואר כגס רוח ורשע, שטוף בזלילה ושתיה, מזלזל בכל דבר של ערך אלים ושופך דמים.

נשארנו שוטמים זה לזה עשו ויעקב גם בימינו והיום המשטמה הזו מביאה הרס וחורבן הרבה יותר נוראיים. אילו יכולנו לראות זה את זה בעינים של אחים אוהבים אולי הכל היה נראה אחרת. זה אפשרי. קדמו לנו בכך פרשנים מאוחרים ובעקר סופרים ומשוררים שראו את עשו בצורה שונה.

זעקתו של עשו לאחר שגילה כי ברכתו נגזלה "הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי" ובכיו "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ" נגעו לדורות מאוחרים.

במדרש מאוחר מצאתי "שלש דמעות הוריד עשו, אחת לימינו ואחת לשמאלו ואחת נתלית בתוך עינו והיא  - "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תה' פ, ו). כלומר אותה דמעה אחת ויחידה שלא נמחתה מעינו של עשו היא זו שגרמה לעם ישראל צרה ומצוקה בבוא עליו החורבן.

למסקנה מרחיקת לכת עוד יותר מגיע הזהר: המשיח לא יבוא עד שלא ימחו כל דמעותיו של עשו.

והגדילה המשוררת יהודית כפרי:

 

עשו

 

וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,

כָּתוּב.

וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,

כָּתוּב.

וּמָה עֵשָׂו?

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת

אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד

עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה

שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים

כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.

טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ

רְסִיסֵי לַיְלָה,

וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה

וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.

אַחַר-כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים

לְאַט-לְאַט דְּבַר מָה יַּגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,

יִרְפָּא.

מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים

וְאַהֲבָה רַבָּה

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ

יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.

יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר

וּבוֹכֶה

וְכָל הָעוֹלָם

בּוֹכֶה אִתּוֹ.

 

 

לבנו היום עם תושבי הדרום הסופגים טילים מכל סוג המכוונים בנבזות אל מרכזים עירוניים ולשעות של בי"ס וגנים אבל אל יקל לבנו בדמעתם של אלפי פלשתינאים אמהות ובנים סבתות ונכדים שאין להם מרחב מוגן ואין להם כפת ברזל ויש להם הנהגה קיצונית שממקמת משגרים ובסיסים במרכזי אוכלוסיה אך הם לא אשמו ולא עסקו בטרור ואת דמעתם עלינו לראות ואולי אם גם שם יש מואזינית שדורשת על כאבו של יעקב – תבוא פעם ישועה.

 


פרשת "ויצא" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

 

פרשת "ויצא" תשע"ג

  "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה" (בר' כח-י). יכול היה הכתוב לומר "וילך יעקב" או "ויברח יעקב מפני עשיו אחיו" אבל הכתוב השתמש בשרש י.צ.א. ללמדנו שיש כאן אקט של יציאה מהבית, עזיבת המרחב המוגן, מעבר מהפנים המגונן אל החוץ החשוף.

יעקב האח התם, יושב האהלים, הכרוך בסינרה של אמא רבקה, יוצא בפעם הראשונה בחייו, בגפו, אל ארץ רחוקה. הוא עוזב במצוותה של אמו החוששת לחייו: "קוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים--עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ." (כז, מג)

בצאתו מארץ כנען (בית אביו, מקום הולדתו) הוא חסר כל המגננות שהיו לו בבית. הוא חסר את מלבושי אחיו ואת עורות העזים שהפכוהו לעשיו במראהו, הוא חסר את ברכת אביו שנועדה להתגשם בארץ הולדתו ולא בנכר, הוא חסר את תבונתה, תושיתה ומרצה של אמו האוהבת רבקה והוא חסר את האהל בו ישב בבטחה ולמד לבשל נזידים מן הנשים.

במקרה של יעקב הגיע זמנו לצאת מן המבצר הביתי אל העולם הרחב. הגיע זמנו להתבגר, לעמוד ברשות עצמו, לחפש לעצמו אשה, לרכוש לעצמו מקור פרנסה ורק לאחר כל אלה ולאחר שיעבור מהפך אישיותי יוכל לשוב ולרשת את מקום אבותיו ולהפוך לאבי עם ישראל.

היציאה אכן מיטיבה עם יעקב מראשיתה. יעקב, איש האהלים המפונק מגיע לשדה פתוח ומתרגל לתנאי השדה מידית. "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא." (כח, יא)- כאחד הרועים.

שם, במרחב הפתוח, כשראשו על האבן הקשה הוא חולם חלום של התעצמות " וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת..." (שם יב-טו)

דווקא בצאתו מן המרחב המוגן של הבית מתעצם יעקב, פוגש אלהים ומגבש לעצמו חזון ותכנית עתידית.

במקרה של יעקב כנראה נדרשה היציאה מן הבית כדי להכיר בערך עצמו ולקבל על עצמו את היעוד להיות ממשיך דרכם של סבו אברהם ואביו יצחק.

עדות לשינוי שחל ביעקב הוא המפגש עם הרועים המתואר מיד לאחר שהוא קם מהחלום. הרועים מתאספים ליד הבאר אבל אינם גוללים את האבן המכסה על פי הבאר אלא ממתינים עד התאסף כל הרועים כולם, זאת למרות שהבנות הרועות מחכות לגלילת האבן.

יעקב עושה כאן מעשה מפתיע. האיש התם יושב האהלים ניגש לבאר וגולל את האבן מעליה בגפו! מנין שואב יעקב כוחות פיזיים אלו? ומנין הוא שואב את התעוזה לעמוד כנגד הרועים, אנשי השדה הגברתנים?

אין זאת כי אם כבר כאן זהו יעקב שונה משהכרנו בפרשה הקודמת.

יציאה מן הבית אינה תמיד אקט של התעצמות ובגרות.

בילדותי אהבתי ספר בשם "מוקי ברוגז עם אמא" של ימימה טשרנוביץ-אבידר שסיפר על מוקי שכעס על אמא וברח מן הבית ועל כל עלילותיו ופחדיו הקמאיים בשעות העדרותו מן הבית. הספר היה מפחיד ומושך כאחד ותמיד חיכיתי בקוצר רוח לרגע החזרה הביתה וההשלמה עם אמא.

בשבוע האחרון ראינו משפחות לא מעטות שנאלצות לעזוב את בתיהן בשל ההרס הנורא שנגרם להן כתוצאה מפגיעת טילים בבתיהן. זהו רגע טראומטי עבור המבוגרים והילדים כאחד. יש פה לא רק יציאה אלא עמידה מול חורבן כל מה שצברת: זכרונות ואביזרים, ספרים וכלים, רהיטים שאהבת ובגדים שטפחת. זוהי יציאה קשה. עם ישראל חוזר לשגרה. רובנו מברכים על השקט וסיום האלימות. והשאלה האם בעוד חודש נזכור שכל המשפחות הללו נמצאות במצב של יציאה? האם המוסדות יושיטו את העזרה הנחוצה בזמן מהיר והאם אנחנו נזכור?

אני רוצה להזכיר הערב יציאה נוספת גם היא קשה וטראומטית והיא יציאתן של נשים מוכות מבתיהן. ביום א' 25.11 נציין את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים.

יש כיום מעל 160.000 משפחות הסובלות מאלימות בין בני הזוג (ב27% מהמקרים מדובר באלימות כלפי הגבר, בכל השאר זה בד"כ אלימות כלפי בנות הזוג והילדים) .לגדול בבית אלים (פיזית או רוחנית או שניהם) מייצר נפש כואבת וצובע את החיים מן הילדות בצבעי פחד ואימה.

עצוב אבל במקרה של אלימות מי שעוזב את הבית בד"כ זו הקרבן ולא המקרבן אם כי בצו בית משפט מוצאים גברים אלימים מבתיהם גם כן.

ביום רביעי האחרון קיים המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה – סניף מבשרת יום עיון בנושא: "כשאין שלום בבית – המפגש של רב הקהילה עם סוגיות של אלימות במשפחה". נחמה מונק רכזת שלוחת מבשרת שלחה לי הזמנה אישית ואני נעניתי בשמחה. לצערי נכחו במקום פי שתיים עובדות סוציאליות מרבנים ואני כמובן הייתי הרבה היחידה, אבל אני רואה ברכה בארגון יום שכזה ובהעלאת המודעות לתחום שלא תמיד נעים לדבר בו אבל חובתינו המוסרית להאירו ולטפל בו.

בשנים האחרונות נהוג בבתי כנסת ברחבי העולם לומר סמוך ל-25 בנובמבר תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן. אם ביציאה עסקנו הרי לנו תפילה לעילוי אלו שיצאו יציאה מן העולם. התפילה אינה  מזכירה באורח מפורש את הפעולות הראויות להינקט ע"י הצבור והחברה. במקור נישאה תפילה זו בעקבות מקרים ספציפיים של רצח נשים בידי בני זוגן.

התפילה מוסבת באורח מפורש אל בנות ישראל אולם בה במידה צריכה להטרידנו התופעה הכלל עולמית של רצח נשים בידי בני זוגן.

אני משתמשת הערב בתפילה שחיברה יעל לוין ממרכז הרצוג.

 


דבר תורה שבת חתן-כלה, פרשת וירא - יוחאי שביט

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

דבר תורה שבת חתן-כלה, פרשת וירא

שבת שלום, ותודה רבה שהגעתם לכבד אותנו בנוכחותכם ביום המיוחד הזה. אין לנו מילים לתאר כמה אנחנו מעריכים את המאמץ!

לפני שנפתח בדברים, חשוב לנו לומר כי כל הדברים שתשמעו מייד נשענים על סדרת עולם התנ"ך, פרשנותו של ישעיהו לייבוביץ' וכמובן- דברים שנאמרו מעל במה זו ואחרות על-ידי רבים וטובים מאיתנו במשך השנים. לכל מלמדינו ומחנכינו שמורות תודתנו והערכתנו התמידית.

כאשר אנו עומדים כאן היום לפניכם, לאחר שהצבנו את עצמנו בנישואינו כחוליה בשרשת בת אלפי השנים של העם היהודי והתחייבנו להמשכיותו, מוטלת עלינו החובה להסתכל על סיפוריו המכוננים וללמוד מהם. זאת על מנת שהשרשרת שתמשיך מאיתנו תתאם לחוליות שלפניה מבלי להיות זהה להן, בכדי שתאפשר התקדמות ערכית ומוסרית.  

בכתובתנו, התחייבנו אחד לשני להקים משפחה יהודית בבית חם ונדיב הפתוח לכל המושתת על שאיפה לתיקון עולם. פרשת השבוע, וירא, מורכבת מרבים מהסיפורים המכוננים של העם היהודי ומאפשרת לנו להפיק לקחים באשר למשמעות של תיקון עולם ובניית משפחה.

 

אברהם ושרה כנראה הקימו את הבית היהודי החם והנדיב הראשון בהיסטוריה, כפי שאנו למדים מפתיחת הפרשה, כאשר הם מכניסים לאוהלם את שלושת עוברי האורח ש"על הדרך" (באופן מילולי!) מבשרים להם על הולדתו הקרבה של יצחק. אך מכאן ועד לבניית משפחה תומכת, המבוססת על עקרונות של סבלנות, סובלנות ושיתוף הדרך עוד ארוכה. מובן מאליו כי כל שיפוט מוסרי שנעביר על התנהלותם של אברהם ושרה יהיה אנכרוניסטי, אך אנו מאמינים כי התורה באה ללמד אותנו על מהות החיים לא רק מתוך מה שיש בה, אלא גם על-ידי מה שחסר ממנה; וזה מה שהופך אותה לעל-זמנית ורלוונטית תמיד. בניגוד לבני דתות אחרות, אנו כיהודים איננו שואפים להיות דומים ככל האפשר למייסדי הדת שלנו. אמותינו ואבותינו לא היו מושלמים, הם היו אנושיים- ולכן אולי אנו יכולים ללמוד מהם אף יותר.

 

כאשר קראנו שוב את סיפור העקדה, מעורבותה של שרה בולטת בחסרונה. ניתן היה לשער שלאחר ששרה ילדה את יצחק בגיל כה מופלג, אברהם לכל הפחות ישתף אותה בדבר דרישתו של ה' להעלותו לעולה. אחרי הכל, יצחק הוא יותר "בנךְ  יחידךְ" מאשר "בנךָ  יחידךָ". דעה זו מתחזקת במיוחד לאור ההדגשה המרובעת של ה' באשר לילד: "את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק". אנו יודעים כי לאברהם היה עוד לפחות בן אחד, ישמעאל, וניתן להבין מהדגשת ה' כי גם אותו אהב אברהם. מדוע אם-כן לא משתף אברהם את שרה בדבר הציווי האלוהי? האם הוא מפחד שיצר ההגנה האמהי יגבר על הרצון האלוהי? האם הוא מפחד שהוא עצמו לא יוכל לעמוד נפשית בתגובתה של שרה? או שמא שהיא תגלה את דבר הציווי ליצחק ואז יברחו שניהם?

 נדמה כי אברהם עמד אולי בניסיון האלוהי, אך כשל בניסיון הזוגי והמשפחתי... בריחה אחרונה זו, הבריחה שלא הייתה אך יכולה הייתה להיות מוצדקת מוסרית עומדת בניגוד משווע לבריחתם הכפויה של הגר וישמעאל רק מספר פסוקים קודם לכן. בדרישתה לגרש את הגר וישמעאל, שרה מוכיחה גם היא כי עקרונות של הגינות ופתיחות לבב לא הנחו אותה בחיי המשפחה באוהל המשותף. גם היא נכשלת בניסיון המוסרי מולו היא ניצבת. נדמה כי ה' "נגרר" אחרי רצונה של שרה וכי עליו להרגיע את אברהם ולהבטיח לו כי לא יאונה כל רע להגר ולבנו ישמעאל, מה שמרמז כי במקרה זה דווקא כן הייתה לאברהם התלבטות מוסרית. יכול להיות, אם-כן שכל סיפור העקדה הוא בכלל דרכו של ה' להעניש דווקא את שרה בעקבות גירוש הגר, או שמא לספק לאברהם דרך "להחזיר" לשרה... איך שלא מסתכלים על-כך, אין ספק כי הדינמיקה המשפחתית הינה בעייתית ביותר. אנו רוצים לציין במאמר מוסגר כי אחד הפריטים אשר עמדו לאורך זמן במוזיאון היהודי העכשווי (אשר בניינו נחנך ב-2005) בסן-פרנסיסקו, בה התגוררנו בשנתיים האחרונות הוא דווקא פסלו של ז'ק ליפשיץ "הגר במדבר", אולי מתוך אמירה כי גם היום עלינו כיהודים לזכור את חטאה המוסרי של אמנו הראשונה וללמוד ממנו.

 

 

לדעתנו אין זה מקרה כי שני הסיפורים הללו, הטעונים כל-כך מבחינה מוסרית, נמצאים בפרשה אחת יחד עם סיפור החרבתה של סדום- היא הסמל לשחיתות מוסרית והתנוונות ערכית. נדמה כי סיפור זה נמצא בפרשה על מנת לכוון את עינינו (ולבבותינו) לפנים המוסריים בכל שאר סיפורי הפרשה, ולהביא אותנו לחשוב על סוגיות של מוסר ותיקון עולם במונחים יחסיים ולאו-דווקא במונחים מוחלטים, שהרי מול החטאים בסדום כל דבר נדמה כגרוע פחות.

את התימוכין הראשונים לכך ניתן למצוא כבר בעת בה ה' מודיע לאברהם כי הוא מתכוון להחריב את העיר. אברהם מתחיל במעין מקח מוסרי בדבר מספר הצדיקים שיידרש למצוא על-מנת להציל את העיר מהשמדה. מצד אחד, התפישה המוצגת כאן היא יפה - מעין אחריות מוסרית קולקטיבית, בה אברהם מאמין כי מעשיהם הטובים של מספר אנשים יכולים לתקן עוולות מוסריות של חברה שלמה (בניגוד לתפישה המוצגת מאוחר יותר בתנ"ך של אחריות מוסרית אישית בדבריהם של ירמיהו ויחזקאל). מצד שני- אנו מאמינים כי יש באמירה זו משהו פאסיבי, שאיננו שואף לתיקון עולם אלא אולי מצפה לו.

כמי שעבדו בשנים האחרונות בעולם החינוך היהודי, בארץ ובחו"ל חסרה לנו האמירה החינוכית-ערכית של אברהם. אמירה בסגנון "תן לי כך וכך ימים, ואיצור חמישים צדיקים בסדום". עבורנו, ההתחייבות שלנו בכתובה לשאוף לתיקון עולם כוללת בתוכה באופן אינהרנטי השפעה על המעגלים בהם אנו חיים על מנת ליצור עולם צודק ומתוקן יותר.  רק נציין כי ניתן לקיים דיון שלם בשאלה מדוע אברהם מנסה להתמקח עם אלוהים על חייהם של תושבי סדום הרשעים אך לא מפקפק בהגיון המוסרי האלוהי כאשר הוא מצֻווה להעלות את בנו שלו לעולה, אך נשאיר סוגיה זו לזמן אחר (ומי ששמע אתמול את דרשתה של פרח הרבנות נעמה דפני- זכה).

 

אווירת המוסר היחסי מתחזקת לאור התנהגותו של לוט, ה"צדיק" היחיד בסדום. לוט נמצא ראוי להצלה על-ידי מלאכי ה' לאחר שהציע לבני העיר לעשות כטוב בעיניהם בבנותיו, ובלבד שלא יאונה רע לשני האורחים (הם מלאכי ה') עליהם הגן בביתו. אין שיפוט מוסרי אנכרוניסטי בקביעה כי הצעה זו לא הייתה מקובלת מוסרית כבר באותה תקופה, משום שדרכו של אברהם לנסות ולהגן על שרה בהמשך הפרשה מפני התנהגות לא נאותה של גברים היא להסוות אותה כאחותו (כלומר, כאישה לא נשואה). מדוע אם כן ניצלים לוט ובני ביתו? נראה כי גם ה' מפעיל מערכת של מוסר יחסי בבחינת "במדבר כל קוץ הוא פרח", ויכול להיות שרצונו של לוט להגן על המלאכים הוכיח לה' כי גם אם אין מדובר בצדיק, הרי שקיים אצלו ניצוץ של מוסריות שיכול להתפתח בתנאים טובים יותר מאשר הסביבה המושחתת של סדום ולכן יש להצילו. 

 

כשאנו מביטים קדימה אל חיינו המשותפים, בשאיפתנו לתיקון עולם אנו מתחייבים לנסות ולמצוא בכל אדם את הניצוץ הזה. אנו מתחייבים לזכור כי מוסריות היא מושג יחסי, במידה בה היא מאפשרת לנו להבין ולשפוט כל אדם מתוך אמפתיה והבנת עולמו. אך בה בעת איננו מוותרים על חינוך יהודי ערכי לילדינו- שיבהיר כי אנו מצפים מהם ומעצמנו להכיל את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר, גם כאשר הסביבה מקשה על-כך. אנחנו מתחייבים זה לזו לחיים של שיתוף ותקשורת מלאה בקבלת ההחלטות הגדולות והקטנות (שלא כמו בין אברהם לשרה). בכתובתנו התחייבנו גם לאהוב אחד את השני כפי שאנחנו, ולא לדרוש (כדרישת אברהם משרה) להסתיר את מי שאנחנו בסיטואציות כאלו ואחרות. אנו מבטיחים להקים בית המושתת על סבלנות, סובלנות, וקבלת האחר לקירבנו שלא כמו יחסה של שרה להגר.

אך יותר מהכל- אנו מבטיחים זה לזו, להיות בדיוק כמו אברהם ושרה: להיות אנושיים.

 

תודה רבה ושבת שלום!

 

 


דרשה לשבת חתן כלה יוחאי ושרה "וירא" - ירון שביט

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב שבת חתן כלה , דרשה

ilans

                                             דרשה לשבת חתן כלה יוחאי ושרה "וירא".

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחם היום" כך מתחילה הפרשה שלנו.

והיא פרשה על בית וקבלת אורחים, וזוגיות ורוחב לב, ובניית משפחה והבטחת הדור הבא.

וגם מלאכים וצחוק ונס וגם "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן".

אבל על כל אלה, אני לא הולך לדבר .

 

הפרשה שלנו עוסקת בראיה, ראיה בעין ויותר חשוב מכך ראיית הלב.. וראיה של בני אדם וגם ראיה של האלוהים.

אנחנו מתחילים ב "וירא" כשאלוהים רואה את אברהם, וממשיכים בראיה כששרה מנסה שקר לבן לומר שהיא לא צחקה אלא ""ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה ויאמר לא, כי צחקת.." זאת אומרת זה רק נראה היה כאילו אני צוחקת...

וממשיכה הפרשה כשאברהם מלווה את המלאכים לכיוון סדום, ושם נגמר הצחוק. ואז נאמר לנו: " וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אנוכי עושה, ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ..." 

כאן כבר מעבירים לנו את המסר העיקרי של הערכים הבסיסיים שלנו כיהודים צאצאי אברהם. אלוהים קובע שהוא מחייה את אברהם כי כל הדורות של  בני ביתו אמונים על שמירת הערכים המרכזיים של "צדקה ומשפט", ודוק' לא האדיקות באמונה באל היא שעומדת במרכז, אלא הביטוי שלה – דהיינו לעשות צדקה ומשפט, ויותר מכל דבר אחר, ניתנת כאן אבן בוחן לכל אחד מהדורות הבאים לבחון עצמו האמנם הוא מצאצאיו של אברהם? אבן הבוחן היא, "האם אני עושה צדקה ומשפט", שכבר דיברנו לא פעם בעבר על כך שהם אינם 2 ביטויים לאותו דבר, אלא ערכים שונים שלעיתים מתנגשים וחלה החובה לאזן בינהם.

נחזור לראיה, ה' שוקל להסתיר מעיני אברהם את המראה של סדום ואת הענישה האלוהית, אבל אברהם לא מוותר לו:

המלאכים הולכים סדומה, ואברהם נשאר על מקומו לא זז ועומד לפני ה': "ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?"... "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.. חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

כאן אני מבקש להפסיק, מחשש הטרחת הציבור לכם יוחאי ושרה אני מבקש לומר רק זאת:

המשיכו בדרך שלכם, הקפידו לראות, גם בעין וגם בלב, זכרו שהפרשה שלכם מלמדת אותנו על החובה לעמוד גם בפני הסמכות ההיררכית ביותר, לשים לפניה מראה ולומר נכוחה: לדעתנו זה לא צודק ולא מוסרי".

זכרו כי התורה שנכתבה על ידי אבות אבותינו, בחרה להנציח דווקא את המיתוס שהעובדה היא שאבי האומה לא היה האדם הצייתן ביותר, הערך העליון שהם בחרו להנציח עבורנו הדורות הבאים הוא "להיות ערכי אפילו בפני מה שנראה לנו כהוראה של הדרג הבכיר ביותר, שאין בכיר ממנו, יש לעמוד על הערכים שלנו, ולא להסכים להיות חלק ממהלך שנראה לנו לא מוסרי. אפילו אם התוצאה של המעשה היא נכונה, דהיינו הולכים להשמיד עיר שאין לה תקומה, עיר של רשעים,  (ומי שטרם קרא מה ליוכי ברנדס היה לומר על לוט ה"צדיק", אני ממליץ בחום), הפרשה מלמדת אותנו שאפילו אם התוצאה נכונה – הדרך צריכה להיות צודקת. ואולי לא פחות חשוב מכך – הצדק צריך להיראות, לא רק להיעשות.

יוחאי ושרה יקירנו, המשיכו בדרך שלכם המשיכו את המורשת של "צדקה ומשפט", "הישר והטוב" והציווי שצריך לראות, גם בעין גם בלב, וגם באמירה ברורה בפה.

שבת שלום והמון מזל טוב


פרשת "לך לך" תשע"ג - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

(17 שנים לרצח יצחק רבין)

 

 "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בר' יב א-גׂ)

פעל המפתח בפסקה ראשונית זו שבה אנו מכירים את אבי האומה הוא הפעל ב.ר.ך. הבטחה ענקית של ברכה לעתיד ואברם אינו מהסס "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן." (שם, ד-ה)

הפעל המשמעותי השני בפסקה הוא ללא ספק הפעל ה.ל.ך. אברהם הוא ההלכן הראשון בתרבותנו והוא מסמל את עתיד העם היהודי שרוב שנותיו היה עם נודד, עם ההולך ממקום למקום.

בהליכה של אברם יש ממדים אחדים –

ראשית, אברם הולך מאמונה באלים רבים (אביו מתואר במדרשים המפורסמים כבעל חנות לפסלים) לאמונה באל אחד, אברם הוא מבשר המונותיאיזם. אברם הולך מעבודה זרה לאמונה היהודית. כך מתאר זאת המדרש:

אמר רבי אבין: משל לצלוחית של פלייטון (בושם) הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע ריחה, מה עשה נטלוה וטלטלוה ממקום למקום והודיעו ריחה בעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע"ז, אמר לו הקב"ה לך לך מארצך ואני אודיע טבעך בעולם" (מדרש תנחומא, פר' לך לך, סימן ג)

האמונה באל אחד היא הבושם ויעודו של אברם להפיצו בעולם ולשם כך עליו להטלטל מאור כשדים דרך הסהר הפורה אל ארץ כנען ובארץ כנען ללכת לארכה ולרחבה: צפונה ונגבה ימה וקדמה.

הזכות להשתנות באמונתו האישית ולשאת את האמונה החדשה לעולם נתפסת בסיפור המקראי כברכה מיוחדת שהוענקה לאברם.

הברכה הזו תבוא לידי ביטוי בהמשך בשינוי שמו מאברם לאברהם כלומר בהוספת סממן האמונה – שם השם – לשמו.

שנית, ההליכה של אברם מאמונת אביו אל אמונה חדשה משמעה הליכה מתרבות ושפה של מקום  שאדם נולד בו אל מקום חדש, שפה חדשה, נופים חדשים, תרבות חדשה. זוהי הליכה הדורשת כוחות נפש רבים שכל מי שהיגר מכיר אותה.

איך ידע אברם לאן ללכת? התורה לא מבארת את היעד  ולא מספרת לנו את תלאות דרכו,.מה פרוש "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"? איזו ארץ?

חכמים הניחו שרוח הקודש לוותה אותו והדריכה אותו בדרכו. אבל אני רוצה להציע שהיעד היה ברור לו מרגע שעבר את השינוי התרבותי/רוחני/דתי ולכן דיו היה שיתמיד בהליכה כדי להגיע אל המקום שיועד לו. זה מזכיר לי טקסט יפיפה מהרפתקאות אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול.

אליס שואלת את החתול "התואיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" "זה תלוי במדה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס. "אם כך לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאן שהוא" – הוסיפה והסבירה אליס. "בטוח שתגיעי" אמר החתול "בתנאי שתתמידי בהליכה". אברם התמיד בהליכה והגיע.

פן אחר של ההליכה מופיע בפרושו של רש"י לצווי "לך לך". רש"י מפרש: לך לך – להנאתך ולטובתך, שם אעשך לגוי גדול. כאן אי אתה זוכה לבנים.

 מהי טובתו של אברם?

דומני שרש"h חשב על המשכיות המשפחה, על הדורות שיצאו מאברם ואכן אברהם נקרא אב המון גוים.

בנים יכול היה אברם ללדת גם בחרן וגם באור כשדים אך הולדתם בארץ שיועדה לו מבטיחה את המשך הדרך את הקשר לארץ ולאלהים. לא נכר אלא מולדת.

הספורנו, פרשן איטלקי בן המאה 15-16, מפרש אותה הנאה לכוון רוחני: "במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמד דעת את העם. שם בארץ היעודה תקנה תורה לגוי חדש הוא שנאמר "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל".

הפרשנות הקבלית גם היא הולכת לכוון רוחני ומפרשת את הציווי "לך לך" במובן לך אל עצמך. פרוש הסולם בזוהר על הפסוק "לך לך" אומר: לתקן עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להימצא כאן בין הרשעים הללו"

כלומר הליכתו של אברם בעיני המקובלים וכך גם בעיני פרשנים כרש"ר הירש היא הליכה אל מהותו, אל עצמיותו, אל האמת הפנימית שלו.

ההליכה הופכת סמל טבעו של האב הראשון שלנו ולכן כשאלהים כורת עמו את הברית הוא פותח אותה במלים: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א)

ההליכה מבטאת תנועה מתמדת ושינוי.

ההליכה היא מאמץ פיזי ורוחני, אברם ילך בארץ לארכה ולרחבה ויכיר אותה כמו שאנו אומרים "דרך הרגלים", הוא יכרות בריתות וגם יצא למלחמות. אברם הוא איש של עשיה והתחדשות. הוא יחקור את סביבתו ויגבש לעצמו עולם חדש.

בהתהלכות לפני ה' אין קבלה אוטומטית של צווי האל. חלק מהליכתו של אברהם כוללת את התעוזה להקשות על מעשי האל וכך עומד ההלכן הראשון של העולם מול האל בסדום וזועק "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" והוא מתמקח עם אלהים על מספר הצדיקים בעיר שבזכותם אולי תנצל.

זהו איש שלא דואג לטובתו והנאתו האישיים אלא מנהיג שטובת הציבור לנגד עיניו. חיי אדם חשובים לו, והראות הצדק והמשפט והוא מוכן לשם כך לסכן את חייו שלו.

ביום א' נציין 17 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. אנו מקבילים תמיד בין יצחק בן אברהם ושרה לבין יצחק בן נחמיה ורוזה משום ששניהם נעקדו רק שהאחד חייו נצלו והשני חייו נטלו.

אבל יצחק רבין דומה היה באישיותו יותר לאבי יצחק המקראי, לאברם. מי שנחשב לבטחוניסט ופרגמטיסט שינה את תפיסת עולמו הפוליטית והלך מרחק עצום אל עבר חזון של שלום עם עמי האזור. לא כל בני עמנו הלכו עמו, חלקם הלכו ממנו והלאה, הסיתו נגדו, קראו לו "בוגד" ו"מוסר" ויד בן עוולה גדעה את חייו ואתו את החלום העצום שלא התגשם ושדומני שהלכנו ממנו והלאה, וגם שכנינו הלכו ממנו והלאה.

לרוב הדומם כח עצום וחובה אזרחית ממדרגה ראשונה – להשמיע קול. אין זמן נכון יותר לעשות זאת מאשר בעת בחירות אבל לא רק בהן.

אברהם לא רק היה ההלכן הראשון הוא היה המקשן הראשון על אלהים הוא התהלך אל מול האל בסימני שאלה הוא חתר לצדק וצדקה ואלו הן הדרכים שבהן אנחנו חייבים ללכת בעקבותיו ואין כפרשת לך לך המזכירה לנו זכות אבות זו.