פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דרשת פרשת ויקהל-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת ויקהל

שני נושאים בפרשה האחד קצר ובו ציווי על השבת (זאת בנוסף לציווי שהוזכר בפרשה הקודמת 'כי תשא) והשני – צו על התנדבות העם ותיאור הביצוע הן בהבאת חומרי הגלם, זהב כסף... ובדים למיניהם וכן התנדבות במעשה, אומני העם התנדבו הן האנשים והן הנשים.

 

(א) וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֪ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: (ב) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֪דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֪וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:

(ד) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹֽר: (ה) קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:...

שמות פרק לה')

 

אנסה לשזור שני נושאים אלו לכדי רעיון מלכד.

הפרשה פותחת בצו השבת ובאמירה – 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם'. לשם מה יש צורך בצו נוסף לאחר שבשבת שעברה קראנו על צו מעין זה אף הוא במהלך מלאכת המשכן והסברנו שכוונת הכתוב 'אך את שבתותי תשמורו' להבהיר, אין מלאכת המקדש/המשכן דוחה את השבת

ומה יכול להיות הקשר בין צו השבת לבין צו ההתנדבות – ותיאור הביצוע?

 

ראשית נאמר שיש לברר מהו סדר הפרשות של ספר שמות – החל ממעמד הר סיני, לכאורה מה השאלה, הרי ישנו סדר וסביר להניח שהוא סדר המאורעות, אכן זו קריאה אחת אפשרית:

א.      ככתוב – מעמד הר סיני (יתרו – משפטים) – הצו על המשכן ובגדי הכהונה (תרומה - תצוה) ואח"כ כי תשא – חטא העגל ושבירת הלוחות ואח"כ הביצוע של המשכן וכליו

ב.      הקריאה האחרת טוענת שהסדר הוא: מעמד הר סיני (יתרו – משפטים), עליה להר – העגל ושבירת הלוחות וכתוצאה של ההחטאה – צו המשכן (תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי). תיאור זה מצביע על כך שהמשכן לא הייתה כוונת האל אלא ברירת מחדל לאחר כישלון העם בעבודת העגל.

אטען - צו השבת וצו ההתנדבות, קשורים בקשר הדוק ברעיון המעבר מהמקרא לתורה שבע"פ, אין זה קו רציף ולינארי כי אם בקפיצות.

אציין כקוריוז, 'שבמקרה' קיבלתי מייל ביום חמישי המיועד לרב מאיה (בכובע שכיהנה ביו"ר מר"מ והעברתיו למ"מ הרב יהוידע עמיר) המייל מהרב הראשי לעדה הקראית ולו מצורף מכתב השואל האם יש על מה לדבר בשיתוף פעולה בין העדה הקראית לבין התנועה הרפורמית בעניין ברית המילה!

והרי זה הנושא המקשר בפרשה, מי קורא ומקיים את פשוטו של מקרא ומי דורש, מרחיב ומשנה את ההלכה.

 

'צו השבת' – היה מי שקיבל 'לא תבערו אש...' כפשוטו – אסור שאש תהיה דלוקה!

וכך הקראים נוהגים עד עצם היום הזה, כלומר, ברגע זה ממש, הקהילות הקראיות יושבים בחושך וסעודתם סעודה קרה.

 

החידוש המדרשי יהיה אכן 'אסור להדליק בשבת' – אבל מותר ואפילו מצווה להדליק 'נר של שבת' כך שהאש תהיה דלוקה לפני השבת ותמשיך אל תוך השבת.

 

ובלשון המדרש (מדרש תנאים, נערך לפני שנת 200 לספירה, מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל - מסכתא דשבתא פרשה א ) "...דין הוא שישבות מערב שבת לשבת; ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה, ת"ל "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", "ביום השבת" אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת."

 

ומה הקשר בין ההתפתחות בצו השבת לבין צו ההתנדבות?

 

בלשון המשנה יש 'ביטוי אמיץ' למהפך!  -– חכמי בית שני תקנו תקנות ועקרו, שינו את ציוויי התורה!

וזה לשון המשנה - "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת,

הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:" משנה חגיגה פ"א מ"ח

 

המשנה מודעת לכך שבמקרא אין התרת נדרים עיינו במדבר פרק ל') ודיני נדרים ושבועות במשנה, מחדשים חידוש 'הפורח באוויר', כלומר אין להם מקור מקראי ובכל זאת הם מפרטים ומסבירים כיצד מתמודדים עם קיום נדרים והפרתם!

 

בגמרא (בארמית - תלמוד) למשנה זו  (בבלי חגיגה י' ע"א) – מוצאים 'רמזים' (עוגן קלוש של דרש) להיתר נדרים, ואחד מהם בפרשה שלנו!

 

וזה לשון הגמרא. "תניא, רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "כי יפלא", "כי יפלא" שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר.

רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "אשר נשבעתי באפי" - באפי נשבעתי, וחזרתי בי.

רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "כל נדיב לבו".

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך."

הרמז מהפרשה שלנו בא לעזור לאדם להתמודד עם המחויבות שלקח על עצמו, והתברר לו/לה שאין הוא/היא יכול/ה לקיימה, התקינו תיקון – יכול/ה הוא/היא לבצע 'התרת נדרים', אנו מכירים את נוהג התרת נדרים מנוסח התפילה בליל יום כיפור – 'כל נדרי...'. (אם כי חשוב להדגיש שאין זו התרת נדרים, שהרי התרת נדרים אמורה להיעשות כיחיד תוך כדי פירוט הנדר, ולו בצורה סמלית, והנודר/ת עומד/ת לפני בית דין של שלוש/ה!)

 

יש לומר שבלשון המדרש, הפרשה שוזרת את יכולת ההלכה להתפתח ולהשתנות וזו הרי דרכה של התנועה הרפורמית. אל לנו להישאר ולהשאיר את ה-ההלכה הכתובה אלא כלשון המילה 'הלכה', על ההלכה ללכת, להשתנות!

 

אדגים את עומק השינוי ההלכתי, כאשר אנו קוראים את לשון המדרש (לעיל) וכאשר אנו מדליקים נרות שבת אין אנו מודעים ל'מושב בחיים' צַיִיטְגַיִיסְט   מגרמנית Zeitgeist, מילולית: "רוח הזמן" , בו נכתבו הלכות אלו, אך מתברר שרוח ההלכה היוותה מהפכה יחסית לשמירת השבת הכיתתית. כמובן שיהיו אלו שיאמרו, שההלכה במשנה היא ההלכה שניתנה למשה בסיני ואילו מי ששינה את ההלכה הם הכתות!

 

ברם עיון בספר יובלים (ערוך כבר ב 200 לפה"ס) – ילמד על תפיסה של שבת לה' – אין עונג שבת... ואילו במסורת הרבנים הפרושים מוכרת האמירה ש'עונג שבת', הוא מנהג ההלכה, ומתברר שהיו כתות שראו את השבת כ'שבת לה' ', ואין האדם ועונג גופני ממהות השבת!

 

 

וזה לשון הכתוב: יובלים, פרק נ' – הפרק החותם (מאתר דעת – תרגום – שלמה ראבין)

"(י) איש איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשתו, ואשר אמור יאמר לצאת בו לדרכו, או מכל מקנה וממכר, ואשר ישאב מים ולא הכינם לו מיום השישי, והנושא משא הלאה מאוהלו או מביתו - מות יומת. (יא) לא תעשו כל מלאכה ביום השבת, אם לא הכינותם לכם ביום הששי לאכול ולשתות ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את ה' אלוהיכם אשר נתן אותו לכם למועד....(טו) וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה, או ילך באניה על הים. (טז) ואיש אשר יכה או ימית, ואשר ישחט חיה או עוף, ואשר יצוד חיה ועוף ודגים, ואשר יענה את נפשו, ואשר יעשה מלחמה ביום השבת. (יז) כל העושה מאלה ביום השבת מות יומת, למען ישמרו בני ישראל את השבת על פי המצוות על שבתות הארץ.

 

וכך גם במגילת 'ברית דמשק'. וראינו בפרשת כי תשא שההלכה שינתה את הלכות השבת במקרה של פיקוח נפש, ובמקרה של סכנה, מחללים את השבת!"

 

ומכאן נעבור לרוח ההתנדבות – מעורבות של הציבור בעשייה!

 

בפרשת תרומה האל מצוה את משה וכאן מתואר הביצוע! העם מתנדב – מתברר שישנה השראה אלוהית לחכמי המלאכה!

 

וזה לשון הכתוב בפרשה (פרק לה'): "(כ) וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה: (כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:"

ובהמשך

"(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לג) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: (לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:"

 

חוויה מדהימה – ההתנדבות הייתה מעל ומעבר למצופה!

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:  (שמות פרק לו)

 

מתברר שהיה 'נותר', כלומר הביאו הרבה מעבר לדרוש, שואל המדרש ומה עשו עם הנותר?

עונה המדרש - (שמות רבה (וילנא) פרשה נא', ב')

"נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן

אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר,

אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות,

הלך משה ועשה בהן כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי "אלה פקודי המשכן משכן העדות". "

רעיון חסידי מבהיר את 'רוח המדרש' ובכך דורש את לשון התפילה – 'הבוחר בשירי זמרה' – זה לשון חתימת 'ישתבח' בתפילה!

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים:

 

אומר הרבי מגור בעל 'חידושי הרי"ם' הרב יצחק מאיר רוטנברג (אלתר) (ה'תקנ"ט1799 - כ"ג אדר ה'תרכ"ו1866) בעל "החדושי הרי"ם" (רבי יצחק מאיר) היה מייסד חסידות גור.

 

הוא מצטט את המדרש האומר: "...אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות" ומקשה -           "וקשה, לא מצינו שנעשה דבר מה מהנותר מהמשכן

הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצ"ל אמר 'הבוחר בשיירי זמרה', שיש שלאחר השירה והזמרה מאיר הפנימיות שבלב, שנתמלא חשק ורצון לשורר ולשבח עד עולם בלי הפסק.

וזהו 'הבוחר בשיירי זמרה', שהקב"ה בוחר במה שנשאר מהזמרה, החשק והדביקות,

 

ובמשכן שהתנדבו למלאכת המשכן ומגודל החשק אשר רצו להתנדב עוד כמו שנאמר: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה", וגו', והותר" ועל בצלאל שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, שמלאכת המשכן היה מעין בריאת שמים וארץ אשר היה מסודר, ונאמר על בצלאל ולחשוב מחשבות שעשה ותקן מכל המחשבה מכל אדם מישראל מה שהוצרך לעשות להסדר,

ושאל מה נעשה בנותר היינו מה לעשות מהתנדבות זה אשר המה מתנדבים עוד בלי הפסק, יותר ויותר,

ואמר לו הקב"ה לך ועשה בהם משכן לעדות, היינו שזה עיקר המעשה משכן אשר עדות לישראל שהקב"ה שוכן בתוכם בלי הפסק.

 

וממש כשירו של נתן זך – 'הצייר מצייר'

 

הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר,

הוא הר בצדי הדרך,

או עץ או ריח,

משהו בורח,

או כבר לא, מה שהיה

ולא יחזור, כמו עונות השנה,

החום, הקור, הקרח והצחוק

של הלב, כאשר הוא אוהב,

או מים, משהו רחב, בלתי מובן

כמו רוח, או אוניה, או שיר,

משהו שמשאיר משהו.

 

כמה מילים על מונחים מהמשכן בהקשר הקהילתי – 'קרשים', 'בריח' ו'יתדות'.

.

עיון בפרטי הפרטים מעיד על רצינות בעשייה ובמלאכה אך יש לשים לב שלא הוזכרה אף לא במילה, מה עושים במשכן ולשם מה נבנה המבנה וכליו!

בפרשה נאמר ומודגש 'נדיבות לב' וחכמת לב' הן ברוח מההתנדבות והן בעשייה! ואל לנו לשכוח – לשם מה נוצר המבנה – 'ושכנתי בתוכם' כלומר בתוך העם ולא במבנה!

 

'נותיר' את השאלה ונחזור בהמשך –

 

נתחיל בקרשים – מנין לישראל קרשים במדבר?

על כך אומר המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צד', ד' 'ויסע ישראל' :

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע", להיכן הלך ?

אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע, היך מד"א (בראשית כא) ויטע וגו', כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים,

אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה, אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הה"ד (שמות לה') "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים", אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו,

א"ר לוי ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע, אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון,

אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון ורבנן, אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם.

 

ובנוסח נוסף – (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן ט')

למה קורא אותם עצי שטים כדי לרפאות מה שעתידין לעשות בשטים שנאמר (במדבר כה) "וישב ישראל בשטים", ולא תאמר בארון שעשה משה אלא אפילו כל ארון שישראל עושין צריכין ליתן ארז של שטה בו,

דבר אחר חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים, שנאמר: "וישב ישראל בשטים", לקו בשטים, שנאמר (במדבר כה') "ויהיו המתים במגפה", ומתרפאין בשטים שנאמר "עצי שטים,..."

 

בלשון המדרש – היה מי שהקדים תרופה למכה, המשכן תוכנן כבר בימי אברהם. יעקב ידע על כך וברוח הנבואה ביורדו מצרימה – הוריד את עצי השיטים... – כלומר 'החטא', הן העגל שמות לב' והן חטא השיטים במדבר כה' היה בתכנון אלוהי?!

 

ומה מהותם של הקרשים?

מתברר שהביאו את הקרשים 'כל מי אשר נמצא אתו'?!

 

שמות פרק לה'

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

 

אומר נכדו של הבעש"ט 'דגל מחנה אפרים' – מה מסמלים הקרשים – קרש – קשר – שקר ח"ו!

רבי משה חיים אפרים ("בעל הדגל") מסדילקובה'תק"ב לערך - י"ז באייר ה'תק"ס, (1742 לערך - 12 במאי 1800), נכדו של הבעל שם טוב (בעש"ט) מממשיכי דרכו ומסופריה הראשונים של החסידות.

"ולהבין זה הוא כי באותיות קרש הוא אותיות קשר והוא מרומז על האדם שהוא המקשר כל העולמות ומייחדם זה בזה,

ולכן צריך האדם לקשר עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו ועל ידי זה נתקשרו קודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות ומתקשרים ומתייחדים זה בזה,

ואם חלילה הוא מקשר ומחבר עצמו אל השטות והבלי עולם שאין להם קיום והם דברים שיש להם תכלית וסוף זהו שמקושר ב-שקר ח"ו שהוא גם כן באותיות קרש,

וזהו מה שאמר אא"ז זללה"ה אדוני אבי זקני זכרו לברכה – הוא סבו, הבעל שם טוב "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלהים אחרים, יחשב שנתקשר בהם, שהם בחינת שקר,

וידוע שהאדם נברא בטוב ורע ויש לפניו שני בחינות כמו שכתוב (דברים ל', טו') "ראה נתתי לפניך את הטוב וגו' ובחרת בחיים", והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהם טוב על דרך (תהלים לד יד) "סור מרע ועשה טוב", מן הרע תעשה טוב,

ולהבין זה כי כל בחינת רע בשורשו הוא טוב דרך משל אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם, אזי באכילה ושתיה הוא מעלה ניצוצות קדושות ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו וחס וחלילה להיפוך אז "וישמן ישורון ויבעט", היצר הרע מתגרה בו, ודי לחכם

וזהו (אבות פ"ד מ"א) 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כאשר שמעתי בזה מאנשי קודש שהיו סביב אא"זז ללה"ה אפילו מן היצר הרע יש ללמוד ממנו ויש בזה דרכים שונים בדרך העבודה , על ידי זה מעלין כל הרע לטוב ובזה מהפכין מידת הדין למידת הרחמים,

וזה יש לומר שמרומז בפסוק "ועשית את הקרשים למשכן", היינו "ועשו לי". אפילו כשעוסק בדברים שהם מצד היצר הרע, יראה לקשר עצמו בשורשם ובזה הוא מעלה אותם, ונתעלה ונעשה מרע טוב כנ"ל..."

 

הקרשים מבטאים את הקשר, את האחדות. דומה שמלאכת ההתנדבות וההתגייסות של כלל הקהילה הוא מבטא את האחדות, אך אין בכך די! ישנם בריחים!

ישנם בריחים לכל צד מצידי המשכן ואף ישנו בריח המקיף את כלל המשכן!

מנין והכיצד יכול העץ להתכופף כך!

 

"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:"  שמות כו', כח'

 

כתר יונתן (תרגום התרגום)  - והבריח האמצעי בתוך הקרשים [הלוחות] משולבים מִן הקצה לקצה מִן העץ שנטע אברהם בבאר של שבע וכאשר עברו בני ישׂראל את הים קִצצו המלאכים את העץ וזרקוהו לים והיה צף על פני המים והיה המלאך מכריז ואמר זה הוא העץ שנטע אברהם בבאר של שבע והִתפלל שם בשם מאמרו של ה' ויקחוהו בני ישׂראל ויעשׂו מִמנו בריח אמצעי אורכו שִׁבעים אמות

ונִפלאות נעשׂו בו שכאשר היו מקימים את המִשׁכן היה מִתגלגל כמו נחש סביב סביב מִתוך לקרשי [ללוחי] המִשׁכן וכאשר היה מִתפרק היה מִתפשׁט כמו מקל:

 

והתלמוד מדייק ואומר:

(בבלי שבת צח' ע"ב) "(שמות כו') "והבריח התיכן בתוך הקרשים". תנא: בנס היה עומד."

 

מסביר רש"י  - בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.

 

לשם מה על החכמים לגייס את עולם הניסים?

 

מסביר ה'כלי יקר' (שמות כו', א') רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המכונה על שם ספרו הכלי יקר, (1550? - 1619) נולד בלונטשיץ, פולין לאביו אהרון. בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת שס"ד (1604) החליף את המהר"ל (בשנות זקנותו האחרונות) כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. נפטר בז' אדר ב' ה'שע"ט.

בכל בריאה יש מרכז וקצוות, כך באדם המחבר גוף ונפש, כך במקום המקדש – מחבר בין מעלה ומטה, וכך גם הבריח התיכון המקשר ומחבר את הקרשים זה לזה ועושן כאחד. כלומר "...ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות, ...המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו'

ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון:"

 

המשכן מבטא חיבור בין אנכי מעלה ומטה בנוסף לחיבור האופקי! את זה למדו מהסולם של חלום יעקב! שהיה מוצב ארצה וראשו בשמיים ולפי האגדה – מרכז הסולם היה בירושלים!

 

ובלשונו -

"...כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות,

והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות,

וכשם שהאדם אמצעי, כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו "מזבח אדמה תעשה לי". כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים, כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים, כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בית המקדש,

כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם,

וע"כ מצינו בבנין זה המקודש עניינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנאמר: "קרסים היו מחברים היריעות אשר היו" חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם

וז"ש רז"ל (ירושלמי מגילה א יב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב (דניאל יב ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות:

ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות,

כמו" המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט.) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו'

ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון:" עד כאן דבריו.

 

היתדות –

 

מה מחזיק את המשכן שלא יתעופף? היתד, ברם ליתד תכונה של עוגן, אין הוא מאפשר לזוז.

ידוע ההסבר על הפיל הקשור ביתד, אך לו ינסה, הרי שבקלות יעקר אותו ממקומו!

ובאמת, מדוע שלא ינסה -

...הפיל החזק והגדול הזה, שאנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא זוכר את אי היכולת שלו, את "תוכנת" חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתוכנה הזאת, הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...

 

נשוב לשאלה שהותרנו – לשם מה המשכן?!

הקרשים מבטאים חיבור של קשר, הבריח מוודא שאנו מקושרים לא רק ברמה האנושית אלא גם ברמה הסמלית בין עולם עליון לעולם התחתון.

מוצא העצים מלמד שאנו מקושרים לעבר ההיסטורי, מחוברים לאברהם וליעקב שדרגו לעצים!  

הכסף והזהב חוזרים ומזכירים לנו את שיעבוד מצרים ואת העובדה שלקחנו בהשאלה ...

 

והמשכן מבטא אהבה!

ידוע המשל הבא השכנת השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם לקב"ה - (בבלי סנהדרין ז, ע"א). כשאהבתינו הייתה עזה הרי שיכולנו לישון על חודה של חרב ברם בעבור השנים, אף מיטה בגודל 60 אמה לא יספיקו!

 

וזה לשון הגמרא: "ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים);

 

מעיקרא כתיב (בהתחלה, נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה,

וכתיב (מלכים א' ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו'

ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו''

האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א פרק ח, כ"ז).כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת - "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה"."

 

יש ללמוד מהפרשה מצו השבת וממלאכת המשכן – ויקהל – נלמד על תפקידה של הקהילה, להיקהל, לפתח ולהתפתח, להתנדב!

 

לוודא שבבניית הקהילה ישנם קרשים המקשרים, קשר של אמת ולא חלילה... עלינו לברר מהו הבריח המחבר ומקשר?

ובעיקר מה אנו חפצים לעשות במשכן חיינו ובבניין הקהילה!

 

 

נזכור את העבר ונתרכז בעיצוב ההוה למען העתיד כדברי יהודה עמיחי בשירו 'היהודים' (מובא בהמשך),

ונדגיש את הבית המציין 'תודעת הזיכרון' מחד, ומאידך את המודעות לשינוי! –

 

...אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.

והסוכה זוכרת במקומו

את ההליכה במדבר שזוכרת

את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית

ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב

שזוכרים את מצרים.

 

 

ובחתימת השיר –

 

ומה בדבר האלוהים? פעם שרנו

..."אין כאלוהינו" עכשיו אנו שרים, "אין אלוהינו",

אבל אנו שרים, אנחנו עדין שרים.

 

שבת שלום!

 

 

 

 


דרשת פרשת כי תשא-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת כי תשא – 'חג לה' מחר' – הקדם תרופה למכה! כיצד נלמד את העם לתקן?

נקודת השיא בפרשה – התמודדות עם העגל, שבירת הלוחות והתפילה!

אהרון בונה את המזבח ויוצר בחרט את 'עגל מסכה' ומכריז 'חג לה' מחר1! אכן לו הייתה זו שנה לא מעוברת היינו מציינים היום יד' אדר את חג פורים, אך לא לכך התכוון אהרון.

נצביע על ארבע נקודות המקדימות את מעשה העגל ושבירת הלוחות, נאפיין נקודות אלו כהכנת התרופה למכה, נקודות שיאפשרו לדורות הבאים דרך להתכונן לקראת טראומה, לקראת שינוי!

א.      מחצית השקל – אין אדם שלם אלא באם יצרף את חברו, חברתו, ויהיו לאחד! לכאורה ניתן היה לצוות על גביית שקל, מדוע מחצית השקל, אלא ללמדנו שהאדם כפרט, אינו שלם, עליו ליצור את החברותא. המדרש מבאר את הפסוק 'זה יתנו' – הראה לו, הקב"ה למשה מטבע של אש ואמר לו – כזה יתנו!

על כך אומר ר' נחמן – אש – מחמם או שורף כך גם כסף – יכול לשמש לטוב ואו חלילה לרע! כלומר איסוף מחצית השקל בא על מנת ללמד את האדם, ליצור גבולות לפיתוי הכסף!

ב.      ציווי על בניית הכיור – העשוי נחושת – ועליו נאמר שנעשה - 'במראות הצובאות', מהי כוונת הביטוי בפסוק המתאר את בניית הכיור בפרשת ויקהל?    וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (שמות לח', ח')

על כך אומר רש"י – " "במראת הצובאת" - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע                                                                                             אמר לו הקב"ה: – קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, וממשיך רש"י להסביר - כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר, אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: (שה"ש ח) "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה..."

הכיור היה עשוי מתרומת הנשים שתרמו את מראות הפיתוי, משה התנגד אך ה' אומר לו להיפך – כלומר, הכהנים הבאים  לרחוץ את ידיהם ורגליהם אמורים לראות את עצמם במראה ולהיזכר בשנות העבדות ובעיקר להעלות על נס את התנהגות הנשים במצרים ולהזדהות עם הרצון הנשי להמשך הקיום. אל לנו לפסול רכיב לקודש בשל טענת הפיתוי, לעיתים כמו בדוגמה זו הרי הפיתוי נעשה לשם פרייה ורבייה!

ג.       'קח לך בשמים' ובהמשך 'קח לך סמים.... וחלבנה' – הקטורת מורכבת מאחד עשר סממנים, ואחד מהם הוא 'החלבנה' עליה נאמר שריחה רע,                     

וזה לשון  רש"י – "וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:"

מוסיף תלמוד הבבלי (כריתות ו' ע"ב) ואומר:  - "אמר ר' חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.                                                                                                                          אביי אמר, מהכא: (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה".

זה המקור לנוסח התפילה הפותחת את אמירת 'כל נדרי' בערב יום כיפור - בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין:

הקטורת מסמלת את אחדות ההפכים, על מנת לזקק את הריח עלי לצרף לא רק ריחות טובים כי אם גם ריח רע, כך גם בכל תענית ציבור, בתפילה, כל התכנסות קהילתית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, אינה קהילה, הצירוף, האגודה, הכתישה יחד של סממני הקטורת מסמלת את האחדות הרצויה והראויה, האיזון הוא בהכרה שגם אלו המוגדרים כאחר מוזמנים  להיכנס פנימה, בלעדיהם אין זוט קהילה, אין זו אגודה!

ד.      אך את שבתותי תשמורו... – ושמרו בני ישראל,

לשם מה ישנו ציווי בתוך מלאכת המשכן עלינו לשמור את השבת? הפסוק פותח ואומר 'אך' מילה זו באה על מנת 'למעט' ולומר, היזהרו! 'המטרה אינה מקדשת את האמצעים' כלומר הציווי לבנות משכן אינו בא על חשבון שמירת השבת, אלא, אסור לחלל שבת כדי לבנות משכן?! במהלך בית שני יבואו החכמים ויחדשו 'פיקוח נפש דוחה את השבת', כלומר, השבת אינה המרכז אלא האדם! ולכן על מנת להציל את נפש הפרט מותר וצריך לחלל את השבת!

ארבעת נקודות אלו יובילו אותנו לשיא הפרשה בה משה בושש לבוא והעם נקהל על אהרון ומבקש ממנו 'קום עשה לנו אלוהים...' אהרון מבקש מהם לפרוק את נזמי הזהב אשר באוזני הנשים, הבנים והבנות וכאשר הזהב מובא לפניו הוא לוקח את הזהב, יוצר בחרט 'עגל מסכה' ובונה מזבח – מכריז ואומר "חג לה' מחר'!

במקביל לנעשה סביב הר סיני הכתוב עובר לתאר את הנעשה במרומים – (שמות לב' ז' – יד') - (ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (יא) וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: (יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

מדוע האל אומר למשה – 'שחת עמך', מדוע אין הוא לוקח אחריות, ולא רק שאינו נוטל אחריות, האל מאשים את משה בהנהגת ישראל! אך אין נסביר את העובדה שמשה הצליח לשנות את דעתו והאל ניחם על רצונו לכלות את העם?

התלמוד הבבלי ילמד מפסוקים אלו את 'כוחה של התפילה' – לא בכדי ישנה תפילה בה אנו נוהגים לעמוד והיא נקראת 'תפילת העמידה'! לעמוד על שלך!

דברי האל מבהירים למשה שהוא מחזיק את האל – כאשר משה שומע את הצירוף 'ועתה הניחה לי', הוא  מבין – 'אני מחזיק את ה', ולכן הרשה לעצמו לפעול – כמחזיק את חברו בבגדו!

וזה לשון התלמוד בסוגיית התפילה הנלמדת ברובה מתפילת חנה המבקשת בן ומקבלת! (בבלי ברכות לב' ע"ב) – '...כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. עליהם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם (שהכה את בנו) [שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה], וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ, אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב', י') "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" [וְגוֹ'] [אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ], אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח (לעונותיהן של ישראל) לָהֶם.

בהמשך הפרק יעלה משה להר ויטען טענה חריפה כנגד האל, העם עשה 'אלוהי זהב'! אתה האשמת אותי ואת העם בהתנהגות הלא נכונה ואני אומר 'הזהב' הטעה אותם, ומנין לעם שלי זהב? הרי אתה אלוהים, נתת צו ביציאה ממצרים - (שמות ג', כב') "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָים"

מהו הפלא שהעם יצר 'עגל – אלוהי זהב'?

וזה לשון הכתוב - (ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: (לא) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

המשיך משה ואמר - ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך, אשר כתבת! (מסביר המדרש זו הסיבה ששמו של משה אינו מופיע בפרשת תצוה, למרות שה' חזר בו מהשמדת העם ונשא את עוונם בכל זאת, אמירת צדיק, אפילו על תנאי תקיפה!)

מנין למד משה כיצד לרצות את האל? על כך אומרת הגמרא (התלמוד הבבלי במסכת ר"ה דף יז' ע"ב) - הקב"ה התעטף בטלית ולימד את משה את יג' המידות – ה' מלמד את משה מהי התרופה למכה, זה הנוהל שתוכל להתפלל!

ובלשון הגמרא (בבלי ראש השנה יז' ע"ב) - "וַיַעֲבוֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" (שמות לד). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב, אִי - אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ - צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין (לפני), יַעֲשׁוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶה, וַאֲנִי אֶמְחוֹל לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

וכאן אנו מחויבים לברר מדוע משה היה צריך לשבור את הלוחות – הרי לוחות אלו נכתבו על ידי האלוהים, מדוע אין משה מניח את הלוחות בצד, יורד ופותר את בעיית העגל, 'עגל הזהב', וחוזר להביא את הלוחות שנחקקו על ידי האלוהים לאוהל מועד?

על כך משיב ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, (1843 - 14 באוגוסט 1926, תר"ג - ד' באלול ה'תרפ"ו) "וזהו - "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלוהי, הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלוהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, ... (משה הבין) שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל. (ובשבירת ה) ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ...להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו...

חשוב לשים לב שמשה אינו עושה דבר למזבח שבנה אהרון, עליו הכריז אהרון 'חג לה' מחר'!

כלומר המעשה עצמו היה עבודת השם!

לסיכום – ארבעת הנקודות בהן הפרשה פותחת, מבהירות: ממחצית השקל ומרכבי הקטורת, נלמד שיש להקדים ויצור אחדות בעם, הליכוד החברתי הן במחצית השקל והן באי הדרת הפושעים (החלבנה) ייצור קהל עמיד, ממלאכת הכיור וכלי המשכן נלמד על ההכרה בעולם הפיתויים, הכסף, הזהב והמראות, מאפשרים ללמוד, שיש וניתן לגייסם למטרות חיוביות.

כמו כן עלינו לבחון את מעשינו ולוודא שאין המטרה מקדשת את האמצעיים, עלינו ללמוד מקיום מצוות השבת את המגבלות, עלינו ללמוד על גבולות! בניית המשכן אינה מבטלת את קיום השבת ומאידך כפי שציינו, לימים יידרש שברגע שחיי אדם בסכנה, צריך לבטל את קיום השבת ולהציל חיים! כלומר – האדם במרכז ההוויה!

מתברר שיצירת 'עגל הזהב', תהא 'ירידה לצורך עליה', החטא היה החטאה אך קיומה איפשר ללמוד את ועל 'כוחה של התפילה' וכן את כוחו של האדם המתפלל! למדנו לקח, 'אל לו לאדם לחכות לרחמי שמים, אלא עליו לפעול ולעשות'!

בפרשה הייתה אזהרה על עבודת 'אלוהי מסכה', 'עגל מסכה' והפרשה נחתמת בירידת משה מההר ומתברר שקרן עור פניו, ולכן נתן מסוה על פניו!

 


דרשת פרשת יתרו- מאת הרבה-סטודנטית, תמר גור-קראוזה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשת פרשת "יתרו"- קהילת קמץ/ תמר גור

פרשתנו עוסקת באחד הדברים הגדולים והמשמעותיים שקורים לעם ישראל, ואולי גם לאנושות כולה והוא מעמד הר סיני. ההכנות,הברקים הקולות, הדברות...                                                                     אבל דווקא בגלל הדברים הגדולים והמרהיבים הללו אני רוצה לעסוק בדברים הקטנים, המשמעותיים לא פחות אשר קודמים למעמד הר סיני. תחילת הפרשה, בה אנחנו פוגשים שוב את יתרו, חותן משה אשר בפעם הקודמת הציל אותו בבריחתו ממצרים-

 וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה:  אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹהִים.  ו וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ--וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ.  ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה.  ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.  ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ--עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם

וכמה אנחנו למדים על הפשטות של האדם מפסוקים אלו-

  • לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה- הראשון ששואל לשלומו, באמת שואל לשלומו. ונראה כי משה מתרגש,כמו ילד שחזר לאביו, חזר למקום בו הוא יכול לנוח.
  • ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.  ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ--עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם- משה מספר על התלאה, ויתרו שואל על הטובה. על היכולת לראות את הטוב.

 

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם--מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ:  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים..  יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂהיח נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָ.  יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; ... וישְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר-

 היכולת של האדם מבחוץ לראות דברים גדולים.או קטנים אשר יוצרים שינוי עמוק. קצת כמו פסיכולוג. אבל קודם כל לראות את האדם, את משה.

 

אז לאחר שלמדנו מיתרו את היכולת לראות את האדם, לשאול לשלומו,לראות את הטוב, ליעץ עצות חכמות ורגישות אנחנו צריכים להתמודד עם עוד ביעה אחת קטנה... היותו לא יהודי. רגע לאחר הפרשה בה דיברנו על עמלק ועל כך שעלינו לפגוע בו ולהשמידו כי הוא אויבינו ניצבת פתאום דמות, מדיינית, ולא סתם-כהן מדייני ומתפקד כאבא המאמץ והרוחני של מנהיג עמנו, איך ניתן לחיות עם הסתירה הזו?

רש"י לא חי איתה, הוא טוען כי יתרו עבר גיור ולכן נוספה גם לשמו האות ו', כמו השינוי של אברהם ושרה. וכך ניתן לישב את הקושי.

התלמוד הירושלמי פוטר את זה בדרך בה יתרו הוא יחיד במינו- "חסיד אומות עולם"

ונאמר בתלמוד הירושלמי: "בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו..."

אך אני דווקא רוצה ללכת פרשנותו של הרמב"ן שאומר כי יתרו הוא הצד השני של עמלק,אשר גם קיים ועלינו לזכור אותו-

כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמנו עמלק וצווה שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורותינו שנשלם לו גמול טובה.



דרשת פרשת משפטים-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת משפטים התשע"ד – כי תקנה עבד עברי!

הפרשה פותחת בציווי על עבד עברי – (שמות כא', א') "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

כיצד נוכל להסביר ולהצדיק את העובדה שמיד לאחר מעמד הר סיני אנו יכולים לקנות איש את רעהו?

בהכנת שיעור על גיור בהיברו יוניון קולג' (לפני כמה וכמה שנים) הופתעתי לגלות בשולחן ערוך, יורה דעה, 'הלכות עבדים', פרק המכיל יותר מהלכות גיור!

בבירור תולדות ההלכה נוכחתי לדעת שעד המאה ה- 19 כאשר נשאלו פוסקים מהי עמדת היהדות לגבי 'עבדים', בביישנות ובלשון חרישית – ענו: אכן אין איסור ואולי אפילו יש חיוב להחזיק עבדים. לכאורה, על מנת לקיים את מצוות השבת '...לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך...' (שמות כ', י') עליך להחזיק עבד?!

מעניין ביותר לקרוא את עבודתה של ההיסטוריות שולמית יהלום  קונסנסוס יהודי בשאלת העבדות ערב מלחמת האזרחים - האמנם?  הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11,ב, כרך 2 (תשנג) 99-105 , 1993     המתארת את פניית מדינות הדרום ליהודים בשאלת היחס לעבדים ומתברר שהרבנים האורתודוכסים מביאים את עמדת ההלכה הפסוקה ואילו הרבנים הרפורמים מצביעים על הצורך בשינוי ההלכה!

המדהים בעיני – כיום דומני שאין אף פוסק המחזיק בעמדת השו"ע! ברם מערכת החינוך בישראל המלמדת על השנים 1860 - 1870 עוסקת 'ביציאה מן החומות' ולא ביחס הרצוי, ביחס הנכון לגבי מעמד העבד ועל השינוי הדרסטי שחל בהלכה.

עיון בפירוש של ר' שמשון רפאל הירש (1808 – 1888, רב מחנך, בעל אסכולת 'תורה עם דרך ארץ') שחי בגרמניה וכתב את פירושו לשמות לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב בערך בשנת 1880 יצביע על מתח הקיים לפרשן מסורתי במשמעויות הריאליות הנובעות מנוסח המצווה הכתוב, ואלו דבריו בפרשת קניית העבד העברי!

"(ב) כי תקנה עבד עברי. שום דבר לא יעיד על אמיתת התורה שבעל פה לעיני המעיין, שדעותיו אינן תפוסות מראש, בבהירות כה גדולה כמו שתי הפרשיות הראשונות - הפסוקים ב - ו, ז - יא - הפותחות את סידרת "חוקי משה". הנה באה התורה לתת לעם את החוק האזרחי והפלילי ולנסח את הכללים וההוראות של הצדק ושל האנושיות, שעל - פיהם יוסדרו יחסי אדם לחברו במסגרת המדינה. טבעי הדבר, שהסעיף הראשון בחוק יוקדש למשפט האישי, והנה פותח הסעיף הזה במשפטים: אם ימכור אדם את חברו, אם ימכור אב את בתו - -! אכן, לא יעלה דבר זה על הדעת ואין הדעת סובלתו, לו באמת היתה התורה שבכתב "ספר החוקים" של עם ישראל, לו היתה התורה שבכתב, והיא לבדה, המקור הראשוני והיחידי של "המשפט העברי"! מה לא נאמר ונקבע, נידון והובהר, מן הסתם, בטרם תבוא התורה לדון במקרים כאלה, שבוודאי אינם אלא מקרים יוצאים מן הכלל! ובפסוקים אלה, שיש בהם משום הגבלת זכויות האדם המקודשות ביותר ושלילת הזכות של החירות האישית, - בפסוקים אלה פותח משפט התורה!

אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק...."

אכן, לא יעלה על הדעת! אך מה לעשות, כך כתוב!

נעיין בשני פרשנים המתמודדים עם מצוות היחס לעבד בו פותחת הפרשה מיד לאחר מעמד הר סיני – "כי תקנה את אחיך לעבד", לא כך כתוב אך זו הכוונה!

אבן עזרא - רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (ספרד, ד'תתמ"ט, 1089 - ד' בשבט ד'תתקכ"ד, 23 בינואר 1164 או ד'תתנ"ב (1092) - ד'תתקכ"ז (1167)) משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף.  

"כי תקנה - אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה כל א' עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצווה אל זאת נדבק בכל יכולתנו ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו.

ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד."

ואילו הרמב"ן כותב:  רבי משה בן נחמן ( 1194 - י"א בניסן ה'ל', 1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן Nahmanides (נחמנידס), על שום האופן בו נכתב שמו ביוונית.

"כי תקנה עבד עברי התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים טו טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום", ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי, ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות, והכל לענין אחד,

והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית:

 ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז -כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (ויקרא כו לד -לה), וכמו שאכתוב עוד בעזרת ה' (בויקרא כה ב) וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים, החל במשפט לא תרצח שהיא החמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה, ואחרי כן לרציחת העבד שהיא חמורה ממיתת הולדות, ואחרי כן לאברי הישראלים והעבדים, ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה וכל הפרשיות בסדור ובכונה נכונה :"

כלומר האבן עזרא מסביר שזו מצווה המלבנת את הקושי באובדן זכויותיך הבסיסיות ואילו הרמב"ן מוביל אותנו ליציאת מצרים והדגש על 'וזכרת כי עבד היית במצרים' וכן מזכיר בדבריו את ההפטרה ובהם דברי ירמיהו על ציווי שחרור עבדים בעת יציאת מצרים ועל הקושי בביצוע. (ירמיהו מאשים את העם ששחררו את העבדים אך מיד קנו אותם בחזרה!)

המילה בה מצוין שחרור העבד הוא 'יצא לחופשי חנם' (שמות כא', ב') וכך גם בדברים טו' - (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:"

ואילו בויקרא כה' בדין יובל – המילה היא 'דרור' - (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

וכך גם בדברי הנביא ירמיה לד' (יג) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהֹוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה {לְזַעֲוָה} לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

משמעות המילה 'דרור' – הרי בפירוש הפשוט כמילה נרדפת ל'חופש', וכך גם כשם ציפור – דרור, אינה יכולה לחיות בתנאי שבי. ברם הרמב"ן מפרש דרור – 'נקי מזיוף ומתערובות'!

פירוש זה נובע מהבנת הפסוק (שמות ל', כג') וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:

'מור' כתבלין, הוזכר זה עתה בתפילה בציטוט שיר השירים 'מור ולבונה', אך סמיכות שם הבושם 'מור' עם המילה 'דרור' הביאו לפרש את הצירוף – הקושי בהשגת התבלין היקר הוביל לזיוף, לכן הכתוב מזהיר לחפש את התבלין הנקי!

יוצא אם כן שנוכל לפרש את הציווי – 'כי תקנה עבד עברי... ובשביעית יצא לחופשי חנם' כציווי פנימי להשתחרר מעבדות מצרים, להימנע מזיוף פנימי.

דומני שנמצא חידוד רעיוני בעת שנשיר בזמירות שבת 'דרור יקרא לבן עם בת'! על השבת שלנו להיות נקייה מזיופים, עלינו לצאת לחופשי!

פרשנות זו תעלה יפה בהבנת מבנה הפרשה שלנו כחותמת את פרשת יתרו בתיאור 'מעמד הר סיני', שהרי בסוף הפרשה נכתב שמשה עולה לענן (שמות כד' א' – יח'), תיאור דומה בנוסח ספר דברים (פרק ה') אך נזכר בקריאה של שבוע שעבר בפרשת יתרו  (שמות יט', יח') וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

ואילו בפרשה שלנו – (שמות כד' – טז' – יז') "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" (שמות פרק כד')

מה היה עשן או ענן?

מסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק (1843 – 1926, ספרו על התורה 'משך חכמה') – הרי אש מן השמים אינה שורפת דבר, לכן 'הסנה בוער ואינו אוכל' וזה הוא המודל לפעולה אלוהית, ואילו עשן מבטא שריפה פיזית! והרי אין באש ה', שריפה.

לכן יש לומר שהעשן הוא בעיני המתבונן, עשן של קנאה, בעת המעמד החלו ישראל לשאול – מה, שנינו עומדים במעמד זהה? מה פתאום?!

פרשנות זו אינה תואמת את הפירוש שבמעמד הר סיני, הייתה אמונה תמימה, כנלמד מדרך הצגת הגעת העם למעמד הנשגב, 'ויסעו, ויבואו, ויחנו... ואז בלשון יחיד 'ויחן ישראל' – כלומר כגוף אחד, באחדות. (שמות יט', ב')

דברי ה'משך חכמה' תואמים את דברי הגמרא המתארים את מעמד הר סיני לא כבחירה והכרה של בני ישראל 'נעשה ונשמע' בהתלהבות כי אם בכפייה –

וזה לשונה (בבלי שבת פח')

(שמות יט) "וַיִתְיַצְּבוּ בְתַחְתִּית הָהָר", אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַר חַמָא [בַּר חַסָא], מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִּיגִּית, וְאָמַר לָהֶם, אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה - מוּטָב. וְאִם לָאו - שָׁם תֵּהֵא קְבוּרָתְכֶם.

אָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב, מִכַּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרַיְיתָא כלומר מכאן שכל אחד שיתפס לא מקיים את מצוות התורה, יכול/ה לטעון אנוס/ה הייתי, כפו עלי את ההתחייבות).

אָמַר רָבָא, אַף עַל פִּי כֵן - הַדוּר קִבְּלוּהָּ חזרו וקבלו את התורה מרצון בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. דִּכְתִיב, (אסתר ט) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" - "קִיְמוּ" מַה שֶׁקִּבְּלוּ כְּבָר:

פרשנות זו מחייבת להסביר אחרת את ההצהרה הידועה – "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'? או נעשה ונשמע! כיצד להשמיע אמירה זו בסימן קריאה ואולי בסימן שאלה?!

התוספתא בב"ק (פרק ז') מגדירה את סוגי הגנבים ומתארת מדרג של שבע סוגי גניבה והראשון שבכולם הוא – גונב דעת הבריות ובהביאה הוכחה, דוגמה – אומרת התוספתא –

(תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ז', הלכה ח' – ט') "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ...שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ'אמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב', טו', ו'),

מי גדול גונב או ניגנב? הוי או'מר: 'ניגנב', שיודע שנגנב ושותק

וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנ'אמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד', ז'), כביכול נגנב הוא להם?

תלמוד לומר – "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה', כו')..." כלומר אל דאגה, הוא לא נגנב, לא הצלחנו לגנוב את דעתו של הקב"ה! שהרי בספר דברים הוא יאמר, הלוואי ויראו מפני!

לסיכום – נוכל ללמוד מהפרשה על הצורך בהפנמת דיני עבד ושחרורו על מנת להבין את משמעות סיפור יציאת מצרים, 'עבדים היינו', כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך! עלינו לשחרר, להשתחרר, עלינו לקרוא דרור, להימנע מזיוף פנימי ולתקן את ההתנהגות שלנו.

בפרשה לא מעט מן הפסוקים מהם נלמדים 'דיני נזיקין' ומסביר הרבי מסלונים (ר' שלום נח ברזובסקי, 1911 – 2000 בספרו  'נתיבות שלום') 'ארבעה אבות נזיקין – השור, הבור, המבעה והמבעיר'. יש לקרוא מונחים אלו כדרישה לעבודה פנימית.

'השור' – גאווה, 'הבור' - ייאוש ודיכאון, 'המבעה' (שן) - תאוות האכילה, 'המבעיר' – אש, יצהר הרע!

פרשנות זו של 'דיני נזיקין' משתלבת יפה עם הקריאה לשחרור העצמי, מעבדות והבנת מעמד הר סיני כבירור פנימי, 'מה אני רואה על ההר – עשן או ענן'?

נשאל את עצמנו, כיום, במעמד הזה - האם אני מתחייב/ת מרצון או שמא עדיין כפוי/ה אני!

נחתום בציון יום זה כד' שבט הוא יום השנה ה- 92 לפטירת אהרון דוד גורדון

אומרים בשמו – כל רעיון הציונות הוא, למצוא מקום בו נוכל להוריד את רגלי 'סולם יעקב' ארצה, למצוא דרך לתרגם את החלום למציאות.

 

 

 

 

 


דרשת פרשת בא-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת בא התשע"ד

 וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה (שמות י' כו')

זו הייתה תשובת ר' זלמן שלומי שכטר לשאלה – עד כמה הוא מוכן לשנות את נוסח התפילה.

 

(שמות י', ב') הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

חודש של התחדשות, התחלת השנה תלויה בהתאמתה לתחילת האביב

 

בבלי חולין ס' ע"ב

רבי שמעון בן פזי רמי (השליך, הקשה) כתיב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן",

אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי

אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה

אמרה ליה: מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני – (מה היתרון, הרי מה יתרון המנורה ביום?)

אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים

אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא (היום גם הוא אי אפשר שלא למנות בו את התקופות, כלומר אין ייחוד ללבנה! ככתוב) דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים",

זיל ליקרו צדיקי בשמיך (לכי, בך יקראו לצדיקים בכינוייך, הקטן), יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן,

חזייה דלא קא מיתבא דעתה (ראה שאין הוא, הקב"ה יכול ליישב את דעת הלבנה), אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח

והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' (במדבר כח', טו')

טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ  

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח

 

קריאת התלמוד – האל מודה בטעותו ומבקש מבני אדם לכפר על מעשיו!

מהפכת הפרושים להעביר את הלוח העברי משנה על פי השמש, לקידוש החודש ולשנה ירחית.

ומכאן הסמכות של החכמים האם להכריז על תחילת החודש על פי עדים!

ידוע המעשה ברבן גמליאל שקיבל את עדות העדים למרות שמבחינה קוסמית ברור היה שעדותן אינה נכונה, אלא רצה לנצל את סמכותו ובה רבי עקיבא ודרש את הפסוק 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם', המילה אותם נכתבה ללא האות ו' ולכן ניתן לקוראה 'אתם', ומילה זו מופיעה ג' פעמים – ודרש, אתם אפילו מזידים אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים

במשנה ראש השנה פרק ב', ט

 שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ

ובגמרא ראש השנה כה' ע"א

תא שמע דתניא הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר

אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר

אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו

אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני

אמר לו אמור

אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני:

 

מכאן נבוא לדרוש ולקרוא שני ציווים – האחד, מדוע ה' היה צריך את 'מכות מצרים' כדי ללמד את המצרים שהוא האלוהים בקרב הארץ?

והשני - מדוע לצוות לקחת 'בהשאלה' כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

 

מדוע מכות מצרים?

המשורר נתן אלתרמן הפתיע בכותבו בשנת 1944 את 'שירי מכות מצרים' ובו – בפרק הראשון 'בדרך נוא אמון' נכתב – '...כי צדיק בדינו השלח, אך תמיד בעוברו שותת, הוא משאיר כמו טעם מלח, את דמעת החפים מחטא'

כאשר נקרא בסוף הפרשה – והיה כי יביאך ה' אל ארץ... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת? ואמרת אליו...

נשאל מדוע ככה? האם לא היה אפשר אחרת? ואולי התשובה תהיה – למה, ככה!

ועל הציווי השני -

שמות פרק יא', ב' - דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:

שמות פרק יב', לה' – לו' -  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

 

הסיבה מסוברת - לקיים את מה שנאמר:

בראשית פרק טו - (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

 

ועל כך יש לזכור מה נגרם כתוצאה מציווי זה?

ספרי דברים פיסקא א'

רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידיהם והיו הכל מאשרים אותו באו גוים וקבלם באו לסטים וקבלם היו הבריות אומרים כך היא ווסתו של פלוני לקבל את הכל כך אמר משה לישראל ודי זהב למשכן ודי זהב לעגל.

רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל.

רבי יוסי בן חנינה אומר (שמות כה יז) "ועשית כפרת זהב טהור", יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.

 

נחזור ונדגיש בפרשה נאמר לגבי קורבן הפסח – משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, מפרשים משכו מעבודה זרה!

אומר על כך ר' שמחה הכהן מדוינסק (משך חכמה, שמות יב' כא')

 והנה יש להאריך שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת רק מהאומה והשרשים כמו הר המוריה שמשם נברא אדם, (בראשית רבה יד-ט) ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר עפ"י נביא, ובדת לא כתוב רק מקום אשר יבחר ד', והר סיני מקום הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו עלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה והתאחדות האומה לשרשה שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה, וזה דרוש עמוק אכמ"ל (אין כאן מקום להאריך)

 

הפרשה מלמדת – ישנם ציווים המחייבים לשאול – האם זו הדרך היחידה, ישנם ציווים המחייבים סירוב, שם העם שלנו 'ישראל' מכיל את הנימוק 'כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל', כלומר האל מזמין את הויכוח, כפי שראינו בתחילת הדברים שהלבנה מעלה טענה כנגד האל

האל מבקש מהאדם להקשות ולומר – אפשר אחרת וצריך אחרת.

 

מדרש שמות רבה ט', יב'

(יב) וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור רבי יהודה ורבי נחמיה אחד מהם אומר כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא בא המכה ושבעה ימים המכה משמשת בהם ואחד מהם אומר ז' ימים מתרה בהם וכ"ד ימים היתה המכה משמשת בהם על דעתיה דהאיך דאמר כ"ד ימים היה מתרה בהם וימלא ז' ימים להכאה ועל דעתיה דמ"ד ז' ימים היה מתרה בהם וימלא שבעת ימים אחרי הכות וגו' שהיה מתרה בהן על מכה אחרת:


דרשת פרשת תזריע- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לפרשת תזריע ופרשת החודש התשע"ד

השבת שבת מברכים – לקראת חודש ניסן החל ביום שלישי,

השבוע – חל יום השנה ה- 35 להסכם השלום עם מצרים!

השבת 'פרשת החודש' אחת מארבעת הפרשות המיוחדות לתקופה שבין פורים לפסח, מה הם מסמלים? והאם בעזרת שאלה זו נוכל למצוא קשר לפרשת תזריע!?

התלמוד הירושלמי במסכת מגילה פ"ג מתאר את הנוהג – מתי מציינים את השבת כשבת מיוחדת ומתי מפסיקין, כלומר מדלגים ומשאירים שבת רגילה בין השבתות המיוחדות!

מתני' רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת כלומר במהלך השבוע!, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

גמ' - רבי בא בשם רבי חייה בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה                                            רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה אין מפסיקין בין פרה להחודש                                                אמר רבי לוי נותן סימנים לפרשות אלו על פי הנוהג של שתיית ארבעת הכוסות בליל הסדר סימניהון דאילין פרשתא - בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה                                                                                                        רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה - בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל?!"

מסורת זו מבהירה עד כמה ניסו לדייק ולקשר בין פורים לפסח לא רק בהצהרה סתמית כי אם על ידי דימויים, וזאת בקריאה מיוחדת לשבת המקדימה את רח' אדר – 'שקלים', השבת הסמוכה לחג פורים – 'זכור', וכן המעבר לחודש ניסן על ידי שתי פרשות סמוכות – 'פרה – החודש', ביניהם לא מפסיקים!

מה מיוחד בשבתות אלו ומדוע מנסים להדגישם?

על כך אומר ה'שפת אמת' – (אכתוב ואח"כ אצטט את דבריו) משמעות פרשות אלו כדרשת הפסוק מירמיה (ט', כב') - "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' "      פורים ופסח יכולים להביא את האדם, את הקהילה, את העם לידי גאווה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', בכמה מישורים, בעושר, בגבורה ובחכמה – ציון השבתות רגע לפני... אמור להאיר את עיננו ולנסות להבהיר שהעושר אינו מקנה סיבה להתהדר, תנו מחצית השקל ותהיו בין שווים. כך גם הגבורה – ישנו עמלק, אל תתהללו בגבורת כוחכם, פרה אדומה כחוק סתום יביא אף את החכם באדם להטיל ספק בחכמתו.       באם תעברו את שלושת השלבים הללו ותבטלו עצמכם כאפר הפרה האדומה, אזי יש סיכוי שבבוא החודש הראשון – ראש חודשים תוכלו להתחדש!

ובלשונו - בשנת התרמ"א - פרשת צו ופרשת פרה: רבי יהודה אריה ליב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז-ה' בשבט תרס"ה1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור

הסבא – בכינוי מו"ז – מורי זקני, הוא בעל 'חידושי הרי"ם - הרב יצחק מאיר רוטנברג (אלתר) (ה'תקנ"ט, 1799 - כ"ג אדר ה'תרכ"ו, 1866) בעל "החדושי הרי"ם" (רבי יצחק מאיר) היה מייסד חסידות גור.

"בשם מו"ז ז"ל הקדמת פרה לחודש שע"י הביטול כאפר יכולין למצוא ההתחדשות ודפח"ח דברי פי חכם חן, (קהלת י', יב'). שע"י ביטול הטבע דאין כל חדש תחת השמש רק למעלה מהשמש ממשיכין ע"י הביטול וכמו כן בכל יום יש התחדשות ובנ"י ע"י מס"נ ובני ישראל על ידי מסירות נפש מעוררין ההתחדשות בכל יום כמ"ש בק"ש כמו שנאמר בקריאת שמע "בכל לבבך כו' נפשך כו' מאודך כו' אח"כ והיו הדברים כו' אנכי מצוך היום" דייקא. וע"ז נתקן מקודם שקלים זכור פרה עפ"י הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' "(ירמיהו ט', כב')

פי'רוש - בזאת שמבטל חכמתו וגבורתו ועושרו. כי בודאי הדברים הניתנים משמים טובים ומסייעין לאדם רק הפעולה נגמר ע"י הביטול אליו ית'ברך. ושקלים הוא ביטול העשירות. וזכור הגבורה הכובש יצרו מלחמת עמלק ובכח ביטול הכח אל אבינו שבשמים כמ"ש 'ירים משה ידו מסתכלין כלפי מעלה' כו' עי"ז על ידי זה מתגברין. ופרה ביטול החכמה והשכל להשפיל עצמו כאזוב ותולעת אח"כ באין לההתחדשות הנ"ל:"

וזו הקריאה המיוחדת לשבת זו –  ובעקבותיה הדרש:

שמות פרק יב' (א) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֪ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֪ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת: (ד) וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִהְיוֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֪וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה: (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֪ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ: (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֪ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֪ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם: (ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֪וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם: (ח) וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:     (ט) אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ: (י) וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֪נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: (יא) וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַה': (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֪יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה': (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽה' לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ: (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֫ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֫ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֪ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֪ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֫ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (כ) כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ

'החודש הזה', הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֪ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (שמות יב', ב')

מדרש תנאים דורש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב') – "החדש הזה לכם מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה, ואמר כזה ראה וקדש לכם ראש חדשים."

כבר אמרנו בעבר 'כזה ראה וקדש', הראה ה' למשה את הלבנה בחידושה ואמר לו, כך תציין את ההתחדשות, כלומר – משמעות הביטוי 'כזה ראה וקדש', כאשר מצביעים על הלבנה, משמעה – 'כזה ראה וחדש'!

המסורת הפרושית מציינת את ההתקדשות על ידי הלבנה המתחדשת והמשתנה! ולא על פי השמש, הקבועה באורה!

"ושמרתם את המצות" נאמר בפסוק יז' ומכאן שאול הביטוי 'מצה שמורה', שומרים על גרעיני החיטה מזמן הקציר, או משלב הטחינה ועד לאפייה. על פסוק זה בא המדרש 'פסיקתא זוטרתא' (או בשם נוסף 'לקח טוב') ודורש -  "ר' יאשי'ה אומר אל תקרי 'את המצות' אלא 'את המצוות', שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ,

היינו דתנן בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:"

מדרש זה נותן משמעות של החמצה לחמץ, כלומר החטאה! עליך לקחת את ההזדמנות ולנצלה, לשמור על המצוות. לחם חמץ, טעים יותר, אך אינו מחזיק מעמד הרבה זמן, הוא מבטא את המחמיץ את ההזדמנות ואילו המצה יכולה להישאר לא מעט זמן ובכך היא מאפשרת הזדמנות שנייה ושלישית...

רבי יאשיה בדרשתו לומד מקיום השמירה על המצה לשאר המנהגים, עלינו ללמוד כיצד לא לפספס את ההזדמנות! יתרה על זאת, עלינו לבדוק כיצד נוכל לתת לעצמנו הזדמנות/יות נוספ(ו)ת.

מה עוד נוכל ללמוד מ - ההתחדשות!

המשנה באבות אומרת -  (אבות ב', ח') "רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

רבי יוחנן בן זכאי היה זה שהשכיל להעביר בעת חורבן בית שני את המרכז מירושלים ליבנה! יתכן שיכולתו ללכד את העם ולהעבירם בעת המשבר, נבע מכך שינק משתי השיטות המנוגדות – הלל ושמאי, העם הבין וידע שרק מי שלמד משתי השיטות יכול ללמד כיצד לפלס דרך כאשר המרכז, המקדש, נחרב ואכן תקנותיו התקבלו!

ראוי לציין שסביר שנשמעה ביקורת, ברם מביקורת זו לא נותר כל זכר!

תלמידיו אופיינו על ידו, ומסתבר שהסינתזה שהוא הכיל בשיטתו, התפרקה לחמישה כיוונים שונים. מבין תלמידיו יהיו מחד, רבי אליעזר בן הורקנוס – וכינויו 'בור סוד', 'הבור' שאינו מאבד אף טיפה, מסורתן, עליו נאמר שמעולם לא דרש דרשה שלא שמע מרבותיו (וכידוע נודה מכלל החכמים, בסיפור 'תנורו של עכנאי'). ולעומתו החדשן, היצירתי – רבי אלעזר בן ערך וכינויו – 'המעיין המתגבר'!

אך, על רבי אלעזר בן ערך מסופר במדרש – (אבות דרבי נתן נו"ב, פכ"ט) – "ומפני מה לא נתגדל שמו בחכמה אלא כיון שיצאו מירושלים אמר אנה אלך והוא שאמר נלך למאוס לעיר יפה שמימיה מתוקים לא נתגדל שמו בחכמה, והם שאמרו נלך לנו ליבנה למקום שמאהבים התורה למקום שתלמידי חכמים מרובים הם נתגדל שמם בחכמה. ..."

ובנוסח נוסף ובהרחבה בעניין 'פרשת החודש', מסופר, שלאחר שעבר לאמאוס ולא ליבנה, בבוא תלמידים ללמוד אתו, טעה וקרא 'החרש היה לבם' –  כלומר, הרב הידען, היצירתי – שכח את תלמודו! החליף ר' בד' וכן כ' בב'!

וזה לשון המעשה בגמרא (ב' שבת קמז ע"ב) -                                                      "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרַךְ אִיקְלַע לְהָתָם, נקלע לשם, במקבילה במדרש קהלת רבה נאמר שהלך לאמאוס, מקום נאה בו מים זורמים... וישנה גרסה שהלך בעצת אשתו!                                                 אִימְשִׁיךְ בַּתְרַייהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ.  נמשך אחריהם, נעקר לימודו, שכח!                                                  כִּי הָדַר, אָתָא, קָם לְמִיקְרֵי בְסִיפְרָא, בָּעָא לְמֵיקְרֵי, (שמות יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". אָמַר, "הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם".  בא לקרוא בספר התורה 'החודש הזה לכם' וקרא 'החרש היה לבם'.                                                       בָּעוּ רַבָּנָן רַחְמֵי עַלֵיהּ וְהָדַר תַּלְמוּדֵיהּ. בקשו חכמים עליו רחמים וחזרה לימודו!           וְהַיינוּ דְּתְנַן, רַבִּי נְהוֹרָאי אוֹמֵר, הֶוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר, שֶׁהִיא תָבֹא אֲחַרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְימוּהָ בְיָדְךָ. (משלי ג) "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָׁעֵן".                                                                     תָּנָא, לֹא רַבִּי נְהוֹרָאִי שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְחֵמְיָה שְׁמוֹ, וְאַמְרֵי לָהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ, רַבִּי נְהוֹרָאִי? שְׁמַנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה:"

כדי להרגיע את שומעי הסיפור, המדרש מבהיר, שהחכמים התפללו על רבי אלעזר בן ערך ואכן תפילתם נענתה וזכרונו חזר!

מה נוכל ללמוד מטעותו של ה'מעיין המתגבר' – לימוד יצירתי הוא חשוב מאוד,         ההתחדשות רצויה ומאפשרת, ברם, באם אין קהל, 'התחדשות לשם התחדשות' ויש ותוביל לעקרות. באם אתה נועז ופועל לבד, יש סיכוי שתורתך תשכח!

מה בטבע מחבר בין ה'בור סוד' לבין ה'מעיין המתגבר'?

'הבאר' – האדם חופר בור ומגיע למעין מים חיים, ניתן לדרוש ולומר הבור מסמל את המסורת והמעיין את ההתחדשות, על מנת שהתורה, הידע, יתקיים, עליו להשתמש, להיעזר בעָבר ועל בסיסו להתחדש, יש לשלב את המסורת בחידוש, את החידוש בבסיס המסורת!

ולשם כך, יש צורך בקהל, בקהילה – אל לו לאדם, לרב/ה, ליצור יצירות המנותקות מן הציבור.

ומכאן לפרשת תזריע הפותחת באמירה לא פשוטה – האישה היולדת הופכת להיות 'טמאה' בשעת הלידה, שבעה ימים לבן ושבועיים לבת!

ננסה להבין מהי מהותה של 'אי הטהרה' – 'טומאה' זו?

נעיין תחילה בכתוב - ויקרא פרק יב' (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֫ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֪י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: (ג) וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (ד) וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹשֶׁ֣ת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־ מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ: (ה) וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה: (ו) וּבִמְלֹ֣את׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֫יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־ פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן: (ז) וְהִקְרִיב֫וֹ לִפְנֵ֤י ה' וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: (ח) וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֪יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה: פ

כדי להבהיר את מהות הטומאה ליולדת, ניזכר בביטוי מוכר: הביטוי 'האצבע של פסוקו', ביטוי שנולד באותם הימים בהם היה בטלוויזיה ערוץ אחד, שנחתם בכל לילה בהקראת 'פסוקו של יום' – על פני המרקע נראה הפסוק/הפתגם – וה'האצבע' הייתה זו שליוותה את הקריאה, וכך גם בעת הקריאה בספר התורה!

נהוג שאין נוגעים בספר ביד חשופה, אלא ב'אצבע', בטלית או בבד.. ומדוע!?

התשובה - בשל האמירה 'כתבי הקודש מטמאים את הידיים' – אין הספר (חלילה) טמא, אלא – הספר מטמא!

הכוונה תובהר בעזרת דברי רבי יוחנן בן זכאי במשנה (מסכת ידיים פרק ד', ו') – 'לפי חיבתן היא טומאתן'! מכאן – הצורך ב'אצבע' של 'פסוקו של יום'!

וזה לשון המשנה - "אוֹמְרִים צְדוֹקִים, קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הֲמִירָם אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם.                                      אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד, הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים, עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים.                                      אָמְרוּ לוֹ, לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָדוֹת.              אָמַר לָהֶם, אַף כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְפִי חִבָּתָן הִיא טֻמְאָתָן, וְסִפְרֵי הֲמִירָם שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם:"

דומה שכך יש להבין את 'טומאת היולדת', אין היולדת 'לא טהורה', אלא לפי חיבתה היא הרחקתה, עלינו לתת לה זמן להיות עם עצמה! והמדרש מסביר שעם תום תקופת הטומאה עליה להביא קורבן חטאת, זאת בשל שבועתה (בעת כאבי הצירים) שלעולם לא תקיים יחסי אישות נוספים עם בעלה!

דרך נוספת להבהיר 'טומאה' זו, היא בהשוואה לדיני נזיר. על הנזיר בתום תקופת הנזירות מוטלת החובה להביא 'קורבן חטאת'!

יש המסבירים שאכן הנזיר חטא, ומתי? בהצהרתו שביטא – 'איני חלק מן הכלל'!       ברם הרמב"ן מעלה טענה נוספת והיא מעניינת – לשיטתו, מדוע נזיר מביא קורבן חטאת? בשל ה'פרידה מן הקודש', הירידה מהקדושה לחיי החולין חייבת להיות מצוינת, ועל הנזיר לבטא זאת בהבאת 'קורבן חטאת', החטאת הקדושה! נראה שכך יש להסביר גם את מעמד היולדת, היא בעת הלידה, נגעה ב'בריאה'! היה זה המעשה הכי קרוב לבורא, ובעת הלידה הרי ירדה מהמדרגה הגבוהה, ובכך ישנה – החטאה!

וזה לשונו של הרמב"ן בבארו את הפסוק (במדבר פרק ו', יג' - יד')  - וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:

על כך אומר הרמב"ן - "וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:"

המשך הפרשה עוברת לעסוק בדיני נגעים,

(ויקרא יג', ב') אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:

הפסוק מדגיש 'אדם', לא יהודי, איש או אישה – בן אדם, כי יהיה בעור בשרו...מהו 'הנגע'?

ברור שאין הכוונה למחלה רגילה הדורשת רופא, שהרי הכתוב מציין את בוא הכהן, וידוע שהכהן מכריז, 'טמא או טהור', ורק לאחר ההכרזה האדם, או הבגד ו/או הבית, מוכרזים כטמאים! ברם, באם הכהן עדיין לא הכריז, הרי שאין טומאה!

מכאן שהנגע מבטא 'סמל' – האדם נדרש להביט במראה ולאבחן את 'נגעיו – מומיו'!

ננסה לקשר רעיון זה עם דברי הפתיחה על ייחודן של ארבעת הפרשיות לימים שבין פורים לפסח, זאת בעזרת הפרשנות החסידית -

הצורך בביעור ובבדיקת חמץ נדרש כמטפורה להתבוננות בחיי האדם ('זכרון נפלאות', לר' אלעזר מסוכטשוב, תר"מ 1880) וזה לשונו -

"בערב פסח צריך לבדוק ולבער חמץ, ומהלכות בדיקה כל מקום שמכניסים בו חמץ צריך בדיקה, הרמז שיבדוק אדם במקום אשר רגיל היצר לפתות אותו, כל אחד לפי נגעי לבבו, יש מי שחוטא במחשבת אין, או במצחו להיות עז פנים או בעין לראות ברע או באוזן לשמוע דברי נבלות ולשון הרע, שיקיים עצת חכמים "ויתד תהיה לך על אזנך", או בפיו ובשפתיו בלשון הרע וברכילות פה דובר נבלה ולאכול מאכלות אסורות וידיים לגזול ולגנוב, הרגלים ממהרים לרוץ לרעה.

ומקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, וכן בא בתורה "לא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה.

כי אין אדם רואה נגעי עצמו ורואה נגעי אחרים וימצא תמיד דופי במעשה אחרים.

ובא אזהרה אשר חמץ שלך אתה צריך לבער, דהיינו שיבדוק את נגעיו ומומיו אבל של אחרים ושל גבוה, כי מדרך לחפש מומי אחרים וביותר מומי אנשי קודש.

הלכה אשר החמץ של אחרים אין עליך מוטל לבער.

המנהג להניח פיתותי חמץ במקום שימצא שם הבודק, אך אין זה מעכב, והרמז בזה, שלא ידמה אדם אשר לא נמצא בו עוון, רק צריך להניח חמץ אשר ידע שנמצא כי יש בו חמץ,

ונחזור וניזכר בציווי על 'פרה אדומה' - במדבר יט', ב' - זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:

וכבר פירשו בספרי מוסר דבפרה אדומה כתיב "אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול", מדוע לא כתב מקודם "אשר לא עלה עליה עול", כי שכיח יותר שיעלה עליה עול, מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על האדם, כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים."

לסיכום - 'פרשת החודש' מלמדת על ההתחדשות, הפרשה מלמדת על התהליך המביא לידי טהרה והיא מאפשרת את ההתחדשות לאור העבר. לעומתה, פרשת תזריע תלמד אותנו, עד כמה גבוהה דרגת ההשתתפות האם היולדת בבריאה, דבר הבא לידי ביטוי בחיוב הבאת הקורבן המציין את הירידה מהנשגב, מהבריאה אל חיי היומיום!

רגע זה של ירידה, נמצא בחיי היולדת ובחיי הנזיר, והוא מבטא מעין 'החמצה', 'אי היכולת להישאר בדרגה הגבוהה כל הזמן'. כל אדם 'כי יראה בעור בשרו...' נגע, מום... יבין שעליו לתקן את התנהגותו. כך גם ימים אלו שמהווים חוליית מעבר מפורים לפסח ומכינים אותנו לחפש את 'ההחמצות' של חיינו! עלינו לדעת – ניתנה וישנה הזדמנות נוספת!

 


דרשה ל'פרשת שמיני' – 'פרשת פרה' - מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה ל'פרשת שמיני' – 'פרשת פרה' התשע"ד

השבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת שמיני ובנוסף כמפטיר את פרשת פרה (במדבר יט', א' – כב') העוסקת בדיני טהרה כאשר אדם נמצא בסמיכות למת. בטרם ניגש לפרשה עצמה, נציין שתי נקודות המבהירות את הקשר בין פורים לפרשת פרה.       נזכיר כי ישנם ארבע פרשות מיוחדות לקראת פורים ולקראת הפסח.                      פרשת שקלים, זכור, פרה והחודש. 'פרשת שקלים' מציינת את ההכנות גיוס כספי מחצית השקל (כתרופה למכה המופיעה במגילה, המן הכריז על מתן עשרת אלפים כסף לאוצר המדינה). 'פרשת זכור' מחזירה אותנו לימי יציאת מצרים, למפגש הראשון עם עמלק (שמות יז', ח' – טז') וכן את הציווי בדברים (כה', יז' – יט') 'זכור את אשר עשה לך עמלק...'.

'פרשת פרה' – מחויבת כדי לאפשר טהרה בעת המעבר מהנקמה בפורים (בסוף מגילת אסתר) כדי להכשיר את הלבבות ולהיות מוכנים לצאת לגאולת מצרים!                          או פירוש נוסף    - 'פרה אדומה' הוא חוק, אפילו שלמה המלך לא ידע פשרו, כלומר עלינו להכיר במגבלות האנושיות.                                                                               ובשבת הבאה נקרא את פרשת החודש (שמות יב', א' – כ') ונבין את הצורך בהתחדשות, זאת כדי לברר לעצמנו עד כמה אנו מוכנים 'השנה' לצאת ממצרים, לצאת מהמייצרים!

נחזור לפרשה – 'ויהי ביום השמיני' - על פי המסורת, הקמת המשכן – היום השמיני היה ברח' ניסן, כלומר ההכנות התחילו בכג' אדר, כלומר השבוע לפני... יתחילו את ימי המילואים... וכפי שתיכף נראה בעת חנוכת המשכן יורד כבוד ה' על המשכן ויוצאת אש האוכלת את נדב ואביהוא המקריבים 'אש זרה'!

המדרש משווה בין חנוכת המשכן לחנוכת מקדש שלמה, ומתברר שלפי המדרש גם בחנוכת מקדש שלמה היה פספוס. מתברר שבליל חנוכת המקדש שלמה המלך נשא לאישה את בת פרעה. שתי המסיבות התערבבו זו בזו והנה למעלה נשמעה מסיבת נישואי שלמה לבת פרעה ביתר עוצמה!                                                                   יתרה על זאת היות ומסיבת הנישואין התארכה, בת פרעה הכלה כיסתה את מיטת המלך שלמה בסדין ועליו מצוירים כוכבי השמיים, ובעלות הבוקר כאשר שלמה השכים קום וראה את כוכבי השמים פורסים מעליו, טעה לחשוב שעדיין לא האיר השחר, עד בוא אמו בת שבע להעירו! אמו נזפה בו ויסרה אותו במים קשות -

בלשון המדרש –  ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יב', ה' מדרש זה מקשר בין חנוכת המקדש ושמחת נישואי שלמה עם בת פרעה לבין מות שני בני אהרון על שנכנסו שתויי יין, כלומר שלמה שתה יין ואיחר בהקרבת הקורבן וכך גם שני בני אהרון נכנסו בחנוכת המשכן שתויים.

"א"ר יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנה בית המקדש ונשא את בת פרעה אותו הלילה שתה יין. והיו שם שתי בלזמיאות (ריקוד, צהלה, אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה.

אמר הקב"ה של מי אקביל של אילו או של אילו?.

באותה שעה עלתה על דעתו להחריבו, הה"ד "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת" וגו' (ירמיה לב', לא').

א"ר הילל בריה דר' ולס כזה שהוא עובר מקום מטונף ועוקם את חוטמו.

א"ר חוניא - שמונים מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

ר' יצחק בן אלעזר אמ'ר - שלש מאות מיני ריקודים ריקדה בת פרעה באותו הלילה.

והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ומפתחות בית המקדש נתונין תחת ראשו.

הדא היא דתנן (כך כתוב, שנו במשנה) 'על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות'.

הא כיצד?

עשת לו כמן פרס וקבעה בו כוכבים ומזלות, ופירסה אותו למעלה הימנו, וכשהיה מבקש לעמוד, היה רואה אותן והיה סבור שעדיין הוא הלילה, וישן לו עד ד' שעות. נכנסה אמו והוכיחתו.

ולשון התוכחה –

פסוקים מספר משלי פרק לא' אותו כתב שלמה המלך בבחרותו, בחכמתו -  (א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: (ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי: (ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין: (ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים <או> אֵי שֵׁכָר: (ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי: (ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: (ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד: (ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: (ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן: פ (י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ...

ובלשון בוטה בנוסח הבבלי תוך כדי דרש הפסוקים ממשלי (סנהדרין ע' ע"ב  בסוגית בן סורר ומורה) "...(משלי לא') "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו", אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד, ואמרה לו: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, מה ברי - הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו: אמו גרמה לו. ומה בר בטני - כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות: יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהא לי בן זריז וממולא בתורה, והגון לנביאות.

"אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים <או> אֵי שֵׁכָר ", 'אל למלכים', אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים 'למה לנו אל', "ולרוזנים אי שכר" - מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר?

איכא דאמרי (יש אומרים, כך אמרה לו): מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר?

אמר רבי יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו - דכתיב (משלי ל') "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי", "כי בער אנכי מאיש" - מנח, דכתיב (בראשית ט') "ויחל נח איש האדמה", "ולא בינת אדם לי" - זה אדם הראשון.

נוסח זה מדגיש את תוכחת אֵם שלמה המלך, בת שבע מסבירה כיצד היא טרחה לוודא שבנה יהיה מזורז ומלובן (ההנחה היא שבאם מקיימים יחסי מין לאחר העיבור אזי העובר משתפר, בלשון המדרש מלובן) 

בת שמע אמו מגיעה להעירו ונוזפת בו, ואפילו כפתה אותו על העמוד וייסרה אותו!

נעיין בתחילת הפרשה - ויקרא פרק ט', (א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֪את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י ה': (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֪ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה: (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י ה' וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה' נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם: (ה) וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י ה': (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֪ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד ה': (ז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֫ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֫ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה':

ה-'בן איש חי' (ר' יוסף חיים, בגדד 1894 – 1906) מסביר את סמליות בעלי החיים שהובאו כקורבנות!  

'עגל' – בא כדי לכפר על מעשה עגל                                                                    'שעיר עיזים' – בא כדי לכפר על מעשה שעיר (מכירת יוסף)                                            'איל' – בא כדי להזכיר את 'עקידת יצחק'                                                                       'שור' – בא להזכיר את יוסף, דימוי בו בורך בברכת משה 'בכור שורו הדר לו (דברים לג', יג') – אלוהים חשבה לטובה!

הזמנת משה (פסוק א') בקריאתו לאהרון, לבניו ולזקני ישראל היא להתקרב אל ה' ובפסוק ה' נאמר – 'ויקחו....ויקרבו... ויעמדו...', "ויעמדו" אומר המדרש – זו תפילה, ותפילה כידוע מהווה הטחה! סמליות הקורבנות מאפשרים לעָבָר ההיסטורי, להצטרף לתפילה ולבקש כפרה ולהתקרב אל הנשגב.

ובהמשך נאמר - (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֪ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד ה': (ז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֫ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֫ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה':

משה אומר לאהרון 'קרב אל... ועשה...' הרי כבר קודם נאמר (פסוק ב') 'קח לך... והקרב לפני...' ומדוע יש צורך לחזור על הציווי/בקשה? אלא אומר המדרש, אהרון בוש, ומדוע? בכל יום בשבעת ימי המילואים משה מקים את המשכן ומפרקו, ובכל זאת לא שרתה השכינה על המשכן ולכן אהרון האשים את עצמו, משה הבין שאין הדבר כך, וחוזר ואומר לו  - קרב אל ... וברגע זה נאמר - (כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו יָדָ֪יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֪את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים: (כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה' אֶל־כָּל־הָעָֽם: (כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:

יוצאת 'אש מן השמים' – הרי זו ההוכחה, אישור אלוהי! 'כבוד ה' נראה'!                      משהו מעין הוכחת המפץ הגדול של הימים האחרונים!

אש זו מעוררת את הזיכרון – 'הסנה הבוער ואיננו אוכל' – את האמירה ששמע משה 'של נעליך מעל רגליך'!

מתברר שגם אש זו אינה אוכלת את הגוף והבגדים שהרי נאמר כאן לבני עוזיאל –      ויקרא פרק י' - (ד) וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֫וּ שְׂא֤וּ אֶת־ אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (ה) וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה:

בני עוזיאל – נושאים את נדב ואביהוא בכותונתם! כלומר מדובר על 'שריפה פנימית'!

אש היורדת משמים ואוכלת האת הקורבן נאמר בחנוכת מקדש שלמה (נוסח דברי הימים ב' ז'),

וכך גם לאליהו במזבח הכרמל (מלכים א' יח')

וכן בספר מקבים א' – נאמר שאש ירדה מן השמים בימי נחמיה בשיבת ציון וכך וגם קרה בימי המקבים! (לדעת פרופ' יהושע עמיר זה גלגולו הראשון של 'נס חנוכה', אש ירדה מן השמים ברם ברגע שהסיפור עובר ליהודי בבל עליהם להמיר את סיפור האש בשל דת הזרטוסתרא, העתקה לסיפור פך השמן)

מיד לאחר רגע מכונן זה, כל העם נופל על פניו ואז מגיע הרגע הנורא –                               ויקרא פרק י', (א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֪שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה': (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

מהי אותה - אֵ֣שׁ זָרָ֔ה, אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם ?

המדרש/ים מעלה/ים רצף של 'חטאים אפשריים' - נכנסו שתויים או נכנסו ללא בגדי כהונה, או נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, או שלא נשאו נשים, וממילא לא היו להם ילדים. או שהקריבו אש הדיוט ולא חיכו לאש משמים, או 'הורו הלכה בפני משה', או שיוהרה אחזה בהם ואמרו - 'מתי הזקנים, משה ואהרון יפרשו ואנו נירש את מקומם', או שלא חלקו כבוד לאהרון, או שלא נטלו עצה ממשה, או נענשו 'על הקרבה – נכנסו לפני ולפנים', או 'על הקריבה – הקריבו קורבן שלא נצטוו', או פרעו ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עינהן מן השכינה!

כלומר – ריבוי ההסברים מעיד על המבוכה, מה עשו בני אהרון ברגע זה שעונשם מוות, מרוב תשובות אנו מבינים שאין הסבר!?

משה מכריז ואומר - 'הוא אשר דבר ה' לאמור בקורבי אקדש', המדרש מפנה את תשומת הלב לפסוק בשמות (כט', מג') "וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי:" כלומר משה הבין ברמז, זה רצון האל, המשכן יגבה דמים!

ועל תגובת אהרון – 'וידום אהרון', רבו האמירות, במנעד העצום מ'שתק כצידוק הדין' או 'שתיקה כהודאה' ועד 'שתיקה כמחאה'?!

ברם ברצוני להצביע על השיחה בין אהרון למשה בסוף הפרק – משה פונה בכעס לבני אהרון הנותרים ובפיו האשמה - (יב) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר׀ בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י ה' וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֪י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: ... (טז) וְאֵ֣ת׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֪שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר: (יז) מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֪י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֹ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י ה': (יח) הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֪הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי: (יט) וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י ה':                                                            (כ) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו: פ

כאן, כעסו של משה אינו נענה בדממה של אהרון כי אם בדיבור נוקב – אהרון שואל אותו... הייטב בעיני ה'?

ו - משה נדם, תשובתו ניתנת בעיניו!

ניתן לשמוע בבירור, משה מודה – טעיתי!

המדרש אינו מותיר זאת כמחשבה ואומר, נתעלמה הלכה ממשה הכועס!                          ולא רק במקרה זה, אלא, בעוד שני מקומות ולכן משה מוסר הודעה מפורשת – טעיתי!

וזה לשון המדרש - ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יג', א' - ר' פינחס ור' ירמיה בש'ם ר' חייא בר אבא פתח "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי טו', לא'). "אזן שומעת תוכחת חיים", אילו בניו שלאהרן שהיו בצד המיתה. "בקרב חכמים תלין", זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הה"ד "ואת שעיר החטאת דרש, דרש משה" (ויקרא י', טז'). מהו דרש דרש?

שתי דרישות, אמ'ר להם- אם שחטתם, למה לא אכלתם, ואם לא הייתם עתידין לאכל למה שחטתם.

מיד "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (ויקרא י', טז').

 וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו.

אמ'ר רבי הונא- בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו. ואילו הן בשבת ובכלי מתכות ובאונן.                                                                                                                       בשבת מנ'ין? "ויותירו אנשים ממנו עד בקר ויקצף עליהם משה" (שמות טז', כ'), וכיון שכעס שכח מלומר להן הלכות שבת. מה אמ'ר להן "אכלוהו היום כי שבת היום לה' " (שמות טז', כה').         ובכלי מתכות מנין? "ויקצף משה על פקודי החיל" (במדבר לא', יד'), וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמ'ר, אמ'ר אלעזר הכהן תחתיו, "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" (במדבר לא' כא'). אמ'ר להן למשה ר' צוה ואתי לא צוה.                            באונן מנין? "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (ויקרא י', טז'), וכיון שכעס שכח מלומר להן שהאונן אסור מלאכל בקדשים.

"הנותרים לאמר "(ויקרא י', טז'). ר' פינחס ור' יהודה בר' סימון.

ר' פינחס אמ'ר אמ' להן טבייא מיתון ובישיא אישתירון, הטובים מתו והרעים נשארו

ור' יהודה בירבי סימון אמר: אמ'ר להון 'אף אתון לוויי לא אישתירתון'. אמר להם אף אתם, הלואי ולא נותרתם

"וידבר אהרן אל משה" (ויקרא י', יט'), בדיבור כנגדו, המד"א "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב', ל').

"הן היום הקריבו את חטאתם" (ויקרא י', יט'). אמ'ר לו - היום מתו בניי היום אקריב קרבן, היום מתו בניי היום אוכל בקדשים, מיד דרש אהרן קל וחומר למשה. ומה אם מעשר הקל הרי הוא אסור לאונן, חטאת שהיא חמורה אינו דין שהיא אסורה לאונן. מיד "וישמע משה" (ויקרא י', כ'), הוציא כרוז בכל המחנה ואמר – 'אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני'.

אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הה"ד "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם" (ויקרא יא', א'). תני ר' חייא "לאמר אלהם", לבנים לאלעזר ולאיתמר."

בלשון המדרש – משה הבין ומתנצל בפה מלא –  "וישמע משה" (ויקרא י', כ'), הוציא כרוז בכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני.

נראה שיש ללמוד מפרשה זו, שטעויות העבר אינן רודפות אותנו ולהיפך יש להם מקום בתיקון. הרגע המכונן של 'הקמת המשכן' יהיה רגע חשוב, בו יצוינו ברמז חלק מטעויות העבר, 'השעיר' יהווה מסר של כפרה, 'העגל' יצוין כמעשה שבני ישראל קבלו עליו כפרה, האיל יזכיר את העקידה והשור ישלים את קורבן השעיר והוא יזכיר את מעמדו של יוסף 'כבכור שור'! יתקבל אישור מגבוה על ידי אש היוצאת מ... ואנו הקוראים נזכר בסיפור האש.

נשוב וניזכר בחנוכת מקדש שלמה ולפי המדרש שראינו לעיל נאלץ לחשוב, מה דעתנו על נישואי שלמה המלך לבת פרעה בליל חנוכת המקדש. אולי אפילו כקריאה אקטואלית, האם כשלמה המלך 'נישואי תערובת' מותרים או שלהיפך, גם שלמה המלך המכונה החכם באדם, הוא שחשב שהוא מוגן מפני טעויות, אשתו בליל החופה תטעה אותו!

ומכאן להמשך הפרשה – במעבר חד מחנוכת המשכן לדיני מאכלות אסורים, מה למאכלות אסורים או מותרים ולפרשה זו?

נחתום בסיפור חסידי ובו רעיון שיוכל להבהיר מה נוכל ללמוד מחתימת פרשתך בפירוט דיני המאכלים.                                                                                                              בחסידות פשיסחא הייתה שיטת חינוך מעניינת, לעיתים תכופות הרב פקד על תלמידיו לעלות על העגלה, לשוטט וללמוד, ורק ברגע שלמדו משהו משמעותי, עליהם לחזור ולשתף את אשר למדו.  פעם אחת יצאו לדרכם ולאחר זמן חפשו מקום לאכול, נכנסו לפונדק דרכים, וכדרכם של אלו המקפידים על האוכל, פנו למטבח והתחילו לברר היכן נקנה הבשר, כיצד הכשירו...?                                                                                                        לאחר שנחה דעתם התיישבו בחדר האוכל והמתינו להגשת האוכל. מה עושים תלמידים בזמן ההמתנה, מרכלים!                                                                                                לפתע קם זקן מאחורי התנור, פנה אליהם ואמר – הלוואי והייתם מקפידים על מה שיוצא לכם מן הפה כפי שאתם מקפידים על מה שנכנס לכם אל הפה.  (מבוסס על פי מ. בובר "אור גנוז" עמ' 399, מעשה בר' יעקב יצחק מפשיסחה)

וכך גם נאמר על ידי ישוע (ברית חדשה, מתי טו', יא' – יב') לֹא הַנִּכְנָס אֶל־הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם כִּי אִם־הַיּוֹצֵא מִן־הַפֶּה הוּא מְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם׃ וַיִגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הֲיָדַעְתָּ כִּי הַפְּרוּשִׁים שָׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּכָּשְׁלוּ־בוֹ׃

לסיום, נוכל לומר שבצורה סמלית – חנוכת המשכן, הקרבת קורבנות, אש יורדת משמים, כל אלו, יכולים לשמש כסמלים המקשרים אותנו עם העבר. ולהווה - המאכלים שאנו מכניסים לפה אמורים לפתח בנו רגישות לא רק לגבי מה שנכנס כי אם גם לגבי מה שיוצא מן הפה! 


דרשת פרשת צו ושבת זכור פורים- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

שלמה פוקס התשע"ד

פרשת צו ופרשת זכור פורים

שבת שלום,

ברצוני לקשר בין שתי אמירות –

א.      לעתיד לבוא כל הקורבנות/החגים יתבטלו ורק קורבן תודה/חג פורים יישאר, מדוע?

ב.      שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, ... אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם

 

נפתח בעיון בתחילת הפרשה ובקורבן עולה.

הפרשה פותחת (ויקרא פרק ו') (ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: (ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֪שׁ אֶת־ הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: (ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר: (ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֪ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים: (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֪יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה: ס

מזכיר המדרש (ויקרא רבה פ"ז) למי שלא שם לב בפרשת ויקרא אין אהרון נזכר, רק 'בני אהרון' ואילו כאן – הפרשה פותחת באיזכור שמו של אהרון, "ר' מנאי דשאיב ור' יהושע דסיכנין בש'ם ר' לוי: מתחילת הספר ועד כן, כתיב "והקריבו בני אהרן" (ויקרא א', ה'), "ונתנו בני אהרן" (ויקרא א', ז'), "וערכו בני אהרן" (ויקרא א', ח'), "והקטירו בני אהרן" (ויקרא ג', ה').

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, באר שנואה ומימיה חביבין, לעצים חלקתה כבוד בשביל בניהם, כדתנן 'כל העצים כשירין למערכה חוץ משל זית ומשל גפן', ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו.                                

אמר לו הקדוש ברוך הוא - חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו', ב')."

מעשה העגל הסתיים, חלקו של אהרון במעשה לא התברר והנה שמו אינו מוזכר אלא רק 'בני אהרון'! מעין מחיית שמו של אהרון! על כך אומר המדרש, משה בקש ששם אחיו יוחזר וה' מחזיר את הצו לאהרון וכן לבניו!

ומהו הציווי בו מוזכר אהרון – עבודת הכהן בניקוי המזבח לאחר הקרבת קורבן העולה! זריקת האשפה בבגדי קודש!

ללמדך - אין עבודה המבזה את בעליה, הכהן המקריב הוא גם הכהן המפנה!

על כך אומר המדרש - 'קורבן העולה' מלמד שעלינו להקריב את מה שעולה, את 'הגאווה', את האגו, הנלווה לכל עבודת האדם!

ובהמשך הפרשה – ציווי נוסף, על 'תורת זבח השלמים' – קורבן תודה, והרי בפרשת ויקרא כל פרק ג' מוקדש לקורבן השלמים, מדוע יש לשוב וללמד את מעשה הקורבן? 

נראה שפרשה זו מלמדת אותנו שעלינו להבין שיחד עם הזבח, הבשר, מובאת מנחה, ומנחה זו מורכבת מחלות מצות על חלות חמץ ובנוסף ייאמר "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:" (ויקרא ז', טו') אכילת הקורבן כולו ביום אחד אינה ריאלית לאדם אחד ולמשפחתו ועל כן מחייבת להזמין אורחים ובכך לבטא את הכרת התודה על הטוב שנפל בחלקו של המקריב!

קריאת הפרשות ויקרא וצו הכניסה אותנו לעולמם של הכהנים, מלאכת הקרבת הקורבנות, מלאכה שהיא רחוקה מאוד מעולמנו ברם בעקבות המדרש אנו מנסים להבין את הסמליות שבמלאכה זו, בדברים לעיל ניסנו להבין את המאבק בגאווה, בעבודה היכולה להיחשב כבזויה, כמו כן למדנו על החובה לצרף למשפחה הקרובה אורחים מזדמנים על מנת לסיים את אכילת הקורבן.

ננסה להבין את משמעות האמירה - לעתיד לבוא כל הקורבנות/החגים יתבטלו ורק קורבן תודה/חג פורים יישאר, מדוע?

המדרש מפתיע (ויקרא רבה צו פ"ט) 'כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטילה...', כלומר הקרבת הקורבנות הייתה רק שלב ראשון בהתפתחות העבודה הרוחנית. מה יהיה בעתיד ולמה יבוטלו הקורבנות?

מסביר ר' צדוק הכהן (פרי צדיק, פרשת מצורע א') " והיינו קרבנות יחיד, שהתורה לא תשתנה לעולם ויביאו קרבנות צבור, אך קרבנות הבאים על חטא כמו שדרשו במדרש (תנחומא צו) שכל הקרבנות באין על חטא, חטאת ואשם, ואף עולה באה על הרהור הלב, ולעתיד לבא שיבוער השאור שבעיסה ולא יהיה שום חטא יתבטל כל קרבנות יחיד לבד קרבן שלמים שהראשון שבהם תודה, והיה בא לתת הודאה על אשר ניצול משאור שבעיסה, וכן כל התפלות הוא על צורכי האדם שיחסר לו, ולעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה כלו הטוב והמטיב כדאיתא (פסחים נ.) אז יהיו כל התפלות בטלות רק תפלות ההודאה אינה בטילה שיודו לה' שנפטרו מעניני עולם הזה והבליו."

לעתיד לא יהיו חטאים, השאור שבעיסה לא ישפיע לרעה ולכן אין צורך בקורבנו על חטאים. אך קורבנות ציבור יוותרו. הסבר זה ממתן את המהפכה ואומר לא כל הקורבנות יתבטלו! חידושו של ר' צדוק הוא במתן הסבר לתוספת החלות חמץ ומצה לקורבן התודה! לטעמו, עצם הקרבת הקורבן מבטאת מאבק ביצר ובצורה סמלית על המקריב לברר, האם השאור שבעיסה מכתיב לו את התנהגותו. עד כמה האגו נלווה לאמירת התודה!

עיון במזמור לתודה מגלה חילוף במילה בין קרי וכתיב (תהילים ק') – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא/וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

המילה לא/לו מבטאת מתח, האם אומר המזמור מתכוון לומר, האל עשה אותי ואני שלו או האל עשה אותי ואיני שלו!

אומר ר' קלונימוס קאלמיש מפיאסצנה (דרך המלך, פסח תרפ"ז) זו עבודת האדם, על הבן 'שאינו יודע לשאול' נאמר 'את פתח לו' – עלינו ללמד את עצמינו לשאול ולברר מהי כוונתנו, לא או לו? העיקר בעת הכרת תודה הוא בבירור, האם אני מודה לעצמי על ש... או שאני מרכין ראשי ומודה ל...

רעיון זה יכול להבהיר את השאלה הראשונה שנשאל בליל הסדר ב'מה נשתנה הלילה הזה...'

בשאלה הראשונה נשאל – מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה. 

למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", בעיון בפרשה שלנו נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ. "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת  מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:" (ויקרא ז'יב' – יג')

בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ  אִשֶּׁה לַה'.

כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים  לַה'."

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

מכאן שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות שהרי יהיה זה עולם ללא חטא, אך עדיין ישאר הצורך בבירור המוטיבציה לעשייה האנושית. לשם כך יש את 'קורבן התודה', לברר, האם המניע הוא חלילה האגו, הגאווה או שמרכינים אנו את ראשינו ופועלים בלב שלם לתיקון עולם ולתיקון האדם – בעשיית הטוב לשם הטוב!

הכרת התודה כמקשרת בין יציאת מצרים למתן תורה יקשר אותנו לפורים, על פי המדרש מעמד הר סיני היה בכפיה ואילו קבלת התורה מרצון הייתה בימי אסתר ומרדכי ככתוב "קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:" (אסתר ט', כז') קימו את מה שכבר קיבלו!

ראינו לעיל שלעתיד לבוא כל הקורבנות יתבטלו פרק לקורבן תודה והנה נראה אמירה דומה לגבי פורים ויום כיפור - כל החגים יתבטלו חוץ מפורים ויום הכיפורים ...

וזה לשון התלמוד הירושלמי מגילה פ"א -  ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא (דברים ה', יט') "קול גדול ולא יסף", ר' שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן (אסתר ט' כח') "וזכרם לא יסוף מזרעם", הלכות (חבקוק ג', ו') "הליכות עולם לו"

ובמדרש משלי ט' נדרש על הפסוק (משלי ט', א' – ב') "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ:

"אף ערכה שולחנה". שערכה לה שולחן בעולם הזה ולעולם הבא, שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט', כח') "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם, שנאמר (ויקרא טז', לד') "והיתה זאת לכם לחקת עולם".

כיצד נוכל להסביר שכל החגים – פסח, שבועות וסוכות יתבטלו ואילו פורים ויום כיפור לא יתבטלו? וברצוני להרחיב ולטעון שגם כל החגים שיבואו במהלך ההיסטוריה לאחר פורים אף הם לא יתבטלו, כלומר גם חנוכה וגם יום העצמאות לא יתבטלו.

כדי להסביר אמירה זו נעיין במשל של הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק על פורים)

משל לשני בני אדם שנצטוו להכיר אנשים בלילה. האחד הדליק נר והביט בפני האנשים לאור הנר בכדי להכיר את פניהם. לשני לא היה נר, ומכיוון שהיה מוכרח להכיר את האנשים, אימן את עצמו להכירם בטביעת קול.

נמצא שלכאורה הראשון בעזרת הנר מכיר טוב יותר את האנשים, הרי חוש הראיה יותר ברור מחוש השמיעה. אבל לעומת הראשון הרי השני סגל לעצמו כשרון חדש של הקשבה ושמיעה לקולות בני אדם, כשרון החסר לראשון בשל השימוש בנר.

בעלות השחר, אור השמש יפציע, הראשון יכבה את נרו שהרי מה יועיל לו הנר ביום, ונשאר כפי שהיה ואילו השני רכש כשרון של שמיעה והקשבה וכשרון זה ילווה אותו לתמיד.

הנמשל, חגי יציאת מצרים, פסח, שבועות וסוכות, מסמלים חגי ראיה, העם ראה את המאורעות והיה שותף סביל. ברם בעלות השחר-לעתיד, בבוא האור הגדול, הרי שאירועים אלו יתבטלו ואילו פורים, מכיל בחובו התנהגות שונה, בתחילת המגילה אסתר סבילה, הובאה אל הארמון על מנת להציל את העם בעתיד אך ישנו רגע בו היא נדרשת להחליט האם תיקח חלק פעיל או שתרד מהבמה. במגילה מתואר שמרדכי פונה לאסתר ואומר לה: באם לא תתערבי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך יאבדו..." אסתר מחליטה לשתף פעולה ולסכן את הקריירה שלה כמלכה, כלומר חג זה מבטא התנהגות שונה, אסתר מלמדת אותנו שיש לקחת חלק פעיל בעיצוב פני ההיסטוריה. כך גם בחנוכה וביום העצמאות, מתתיהו וכן בן גוריון היו צריכים לקבל החלטה לפעול וכך עשו. חגים אלה מבטאים את תכונת השמיעה והיא לא תאבד, לכן חגים אלו לא יתבטלו גם בעתיד. 

נחדד את הרעיון בבירור השאלה - מה עשתה אסתר ומה כל כך מיוחד?

מרדכי פונה אל אסתר בדרישה לפנות אל המלך והיה זה בשל גזירת המן בחודש הראשון בשלושה עשר בו (אסתר ג', יב') לאחר משא ומתן אסתר מסכימה לפנות אל המלך ולסכן את חייה (יש לשים לב שאסתר מכהנת כמלכה - חמש שנים! כלומר היא נדרשת לוותר על מנעמי השלטון ולסכן את חייה) דרישתה של אסתר "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי: "לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֫ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי: וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֪ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר:" (אסתר ד')

מתי היה על העם לצום?

אומר המדרש (אסתר רבה ח', ז') - " "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו  ואל תשתו שלשת ימים" –

אלו הן יג' ויד' וטו' בניסן,

שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח?

אמרה לו: זקן  שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדה הוא דכתיב - זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו  אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה." 

המדרש יכול היה לומר שצום שלושת הימים היה מיד לאחר הפסח ואילו בליל הסדר שבאותה שנה ישבו ובכו ואמרו את ההגדה!

אך, לא כך מסביר המדרש – אסתר הבינה שעל ישראל להביע הזדהות עם סכנת השמד, עד כדי ביטול 'ביטוי החירות'! ואכן כך עשה מרדכי, עבר על הפסח וישב בתענית!

מכאן שהחלטת אסתר לגשת אל המלך, מבטאת נקודת מהפך! היוזמה והאחריות היא אנושית. ובכך נוכל להסביר את דברי המדרש – לעתיד לבוא כל החגים יתבטלו שהרי בנוסף על כך שהיו חגי ראיה, הם היו חגים בהם המהלך היה כולו בידי ה', האדם היה שותף סביל, אך מפורים ואילך האחריות עוברת לבני אדם – 'השמים שמים לה' והארץ לבני אדם'!

חגי יציאת מצרים בטאו של שלטון ה' ואילו החל מפורים, ההנהגה עברה לידי האדם. בפורים אסתר הובילה, בחנוכה מתתיהו ובניו הובילו וביום העצמאות הציונות החילונית הובילה!

מכאן שרעיון הפרשה על משמעות קרבן התודה ורעיון פורים המבטא הנהגה אנושית שזורים זה בזה ואמורים ללמד אותנו לקחת אחריות ולהתחיל להנהיג!

שבת זו נקראת 'שבת זכור' בשל חתימת הקריאה בתורה במפטיר דברים כה' יז' – יט'

(יז) זָכ֕וֹר אֵ֪ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה' ־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:

כך מפרש ר' שמשון רפאל הירש את הציווי "לא תשכח" – קריאה למבט פנימי, לחפש את העמלק החודר בך פנימה!

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו." (ר' שמשון רפאל הירש כתב את דבריו בגרמניה בין השנים 1867-1878)

פרשנות על משמעות 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כמטפורה, נשמעת כחריגה מהפשט וכן כפרשנות היכולה להיאמר במצב של רוגע, אך נעיין בדרשת ה'אש קודש', ר' קלונימוס קאלמיש מפיאסצנא. דרשה אותה דרש בשבת זכור התש"ב – 1942 בגטו ורשה.

וזה לשונו – "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, להבין הלשון זרעו וכו' (כלומר מה הפירוש זרעו של עמלק?)

הגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא כל האומה נקראת עמלק, כמו שכתב הפסוק בפרשת שלח "עמלק יושב בארץ הנגב", וכן בשמואל "אגג מלך עמלק", והיה צריך לומר "עד שימחה עמלק"? (כלומר מדוע כתוב "זכר עמלק", שפירושו "זרע עמלק"?)

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו.

ומהם זרעי עמלק

השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא לצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, יישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה,

הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק,

והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא לצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז,

גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו, ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו... מחה אמחה מהרה כדי שלא יישאר אחריו הרבה זרעים." עד כאן דבריו.

דברים אלו נכתבים בתוך גטו ורשה בשנת 1942, כאשר לנגד עיניו עומד בבירור "עמלק" – אויב המנסה להשמיד את היהודים בכל דרך אפשרית. בכל זאת מוצא הרב מקום להתמקד בדרשותיו ב"זרע עמלק", כאשר כוונתו ב"דברים שעמלק זורע בנו".

גדולתו של הרב באה לידי ביטוי בדרשתו כאשר הוא חש אחריות לדרוש על מה שיקרה בקרב הציבור לאחר סיום המלחמה, דורש הוא מקהלו בעת הייסורים לראות "אל מעבר" ולנסות להכין את הציבור להתמודדות עם "זרע עמלק".

שבת שלום וחג שמח!

 

 שלמה פוקס התשע"ד

פרשת צו ופרשת זכור פורים

שבת שלום,

ברצוני לקשר בין שתי אמירות –

א.      לעתיד לבוא כל הקורבנות/החגים יתבטלו ורק קורבן תודה/חג פורים יישאר, מדוע?

ב.      שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, ... אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם

 

נפתח בעיון בתחילת הפרשה ובקורבן עולה.

הפרשה פותחת (ויקרא פרק ו') (ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: (ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֪שׁ אֶת־ הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: (ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר: (ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֪ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים: (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֪יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה: ס

מזכיר המדרש (ויקרא רבה פ"ז) למי שלא שם לב בפרשת ויקרא אין אהרון נזכר, רק 'בני אהרון' ואילו כאן – הפרשה פותחת באיזכור שמו של אהרון, "ר' מנאי דשאיב ור' יהושע דסיכנין בש'ם ר' לוי: מתחילת הספר ועד כן, כתיב "והקריבו בני אהרן" (ויקרא א', ה'), "ונתנו בני אהרן" (ויקרא א', ז'), "וערכו בני אהרן" (ויקרא א', ח'), "והקטירו בני אהרן" (ויקרא ג', ה').

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, באר שנואה ומימיה חביבין, לעצים חלקתה כבוד בשביל בניהם, כדתנן 'כל העצים כשירין למערכה חוץ משל זית ומשל גפן', ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו.                                

אמר לו הקדוש ברוך הוא - חייך שבתפילתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפילין, "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו', ב')."

מעשה העגל הסתיים, חלקו של אהרון במעשה לא התברר והנה שמו אינו מוזכר אלא רק 'בני אהרון'! מעין מחיית שמו של אהרון! על כך אומר המדרש, משה בקש ששם אחיו יוחזר וה' מחזיר את הצו לאהרון וכן לבניו!

ומהו הציווי בו מוזכר אהרון – עבודת הכהן בניקוי המזבח לאחר הקרבת קורבן העולה! זריקת האשפה בבגדי קודש!

ללמדך - אין עבודה המבזה את בעליה, הכהן המקריב הוא גם הכהן המפנה!

על כך אומר המדרש - 'קורבן העולה' מלמד שעלינו להקריב את מה שעולה, את 'הגאווה', את האגו, הנלווה לכל עבודת האדם!

ובהמשך הפרשה – ציווי נוסף, על 'תורת זבח השלמים' – קורבן תודה, והרי בפרשת ויקרא כל פרק ג' מוקדש לקורבן השלמים, מדוע יש לשוב וללמד את מעשה הקורבן? 

נראה שפרשה זו מלמדת אותנו שעלינו להבין שיחד עם הזבח, הבשר, מובאת מנחה, ומנחה זו מורכבת מחלות מצות על חלות חמץ ובנוסף ייאמר "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:" (ויקרא ז', טו') אכילת הקורבן כולו ביום אחד אינה ריאלית לאדם אחד ולמשפחתו ועל כן מחייבת להזמין אורחים ובכך לבטא את הכרת התודה על הטוב שנפל בחלקו של המקריב!

קריאת הפרשות ויקרא וצו הכניסה אותנו לעולמם של הכהנים, מלאכת הקרבת הקורבנות, מלאכה שהיא רחוקה מאוד מעולמנו ברם בעקבות המדרש אנו מנסים להבין את הסמליות שבמלאכה זו, בדברים לעיל ניסנו להבין את המאבק בגאווה, בעבודה היכולה להיחשב כבזויה, כמו כן למדנו על החובה לצרף למשפחה הקרובה אורחים מזדמנים על מנת לסיים את אכילת הקורבן.

ננסה להבין את משמעות האמירה - לעתיד לבוא כל הקורבנות/החגים יתבטלו ורק קורבן תודה/חג פורים יישאר, מדוע?

המדרש מפתיע (ויקרא רבה צו פ"ט) 'כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטילה...', כלומר הקרבת הקורבנות הייתה רק שלב ראשון בהתפתחות העבודה הרוחנית. מה יהיה בעתיד ולמה יבוטלו הקורבנות?

מסביר ר' צדוק הכהן (פרי צדיק, פרשת מצורע א') " והיינו קרבנות יחיד, שהתורה לא תשתנה לעולם ויביאו קרבנות צבור, אך קרבנות הבאים על חטא כמו שדרשו במדרש (תנחומא צו) שכל הקרבנות באין על חטא, חטאת ואשם, ואף עולה באה על הרהור הלב, ולעתיד לבא שיבוער השאור שבעיסה ולא יהיה שום חטא יתבטל כל קרבנות יחיד לבד קרבן שלמים שהראשון שבהם תודה, והיה בא לתת הודאה על אשר ניצול משאור שבעיסה, וכן כל התפלות הוא על צורכי האדם שיחסר לו, ולעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה כלו הטוב והמטיב כדאיתא (פסחים נ.) אז יהיו כל התפלות בטלות רק תפלות ההודאה אינה בטילה שיודו לה' שנפטרו מעניני עולם הזה והבליו."

לעתיד לא יהיו חטאים, השאור שבעיסה לא ישפיע לרעה ולכן אין צורך בקורבנו על חטאים. אך קורבנות ציבור יוותרו. הסבר זה ממתן את המהפכה ואומר לא כל הקורבנות יתבטלו! חידושו של ר' צדוק הוא במתן הסבר לתוספת החלות חמץ ומצה לקורבן התודה! לטעמו, עצם הקרבת הקורבן מבטאת מאבק ביצר ובצורה סמלית על המקריב לברר, האם השאור שבעיסה מכתיב לו את התנהגותו. עד כמה האגו נלווה לאמירת התודה!

עיון במזמור לתודה מגלה חילוף במילה בין קרי וכתיב (תהילים ק') – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא/וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

המילה לא/לו מבטאת מתח, האם אומר המזמור מתכוון לומר, האל עשה אותי ואני שלו או האל עשה אותי ואיני שלו!

אומר ר' קלונימוס קאלמיש מפיאסצנה (דרך המלך, פסח תרפ"ז) זו עבודת האדם, על הבן 'שאינו יודע לשאול' נאמר 'את פתח לו' – עלינו ללמד את עצמינו לשאול ולברר מהי כוונתנו, לא או לו? העיקר בעת הכרת תודה הוא בבירור, האם אני מודה לעצמי על ש... או שאני מרכין ראשי ומודה ל...

רעיון זה יכול להבהיר את השאלה הראשונה שנשאל בליל הסדר ב'מה נשתנה הלילה הזה...'

בשאלה הראשונה נשאל – מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה. 

למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", בעיון בפרשה שלנו נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ. "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת  מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:" (ויקרא ז'יב' – יג')

בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ  אִשֶּׁה לַה'.

כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים  לַה'."

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

מכאן שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות שהרי יהיה זה עולם ללא חטא, אך עדיין ישאר הצורך בבירור המוטיבציה לעשייה האנושית. לשם כך יש את 'קורבן התודה', לברר, האם המניע הוא חלילה האגו, הגאווה או שמרכינים אנו את ראשינו ופועלים בלב שלם לתיקון עולם ולתיקון האדם – בעשיית הטוב לשם הטוב!

הכרת התודה כמקשרת בין יציאת מצרים למתן תורה יקשר אותנו לפורים, על פי המדרש מעמד הר סיני היה בכפיה ואילו קבלת התורה מרצון הייתה בימי אסתר ומרדכי ככתוב "קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:" (אסתר ט', כז') קימו את מה שכבר קיבלו!

ראינו לעיל שלעתיד לבוא כל הקורבנות יתבטלו פרק לקורבן תודה והנה נראה אמירה דומה לגבי פורים ויום כיפור - כל החגים יתבטלו חוץ מפורים ויום הכיפורים ...

וזה לשון התלמוד הירושלמי מגילה פ"א -  ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא (דברים ה', יט') "קול גדול ולא יסף", ר' שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן (אסתר ט' כח') "וזכרם לא יסוף מזרעם", הלכות (חבקוק ג', ו') "הליכות עולם לו"

ובמדרש משלי ט' נדרש על הפסוק (משלי ט', א' – ב') "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה: טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ:

"אף ערכה שולחנה". שערכה לה שולחן בעולם הזה ולעולם הבא, שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט', כח') "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". אף ימי הכפורים אינן בטלין לעולם, שנאמר (ויקרא טז', לד') "והיתה זאת לכם לחקת עולם".

כיצד נוכל להסביר שכל החגים – פסח, שבועות וסוכות יתבטלו ואילו פורים ויום כיפור לא יתבטלו? וברצוני להרחיב ולטעון שגם כל החגים שיבואו במהלך ההיסטוריה לאחר פורים אף הם לא יתבטלו, כלומר גם חנוכה וגם יום העצמאות לא יתבטלו.

כדי להסביר אמירה זו נעיין במשל של הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק על פורים)

משל לשני בני אדם שנצטוו להכיר אנשים בלילה. האחד הדליק נר והביט בפני האנשים לאור הנר בכדי להכיר את פניהם. לשני לא היה נר, ומכיוון שהיה מוכרח להכיר את האנשים, אימן את עצמו להכירם בטביעת קול.

נמצא שלכאורה הראשון בעזרת הנר מכיר טוב יותר את האנשים, הרי חוש הראיה יותר ברור מחוש השמיעה. אבל לעומת הראשון הרי השני סגל לעצמו כשרון חדש של הקשבה ושמיעה לקולות בני אדם, כשרון החסר לראשון בשל השימוש בנר.

בעלות השחר, אור השמש יפציע, הראשון יכבה את נרו שהרי מה יועיל לו הנר ביום, ונשאר כפי שהיה ואילו השני רכש כשרון של שמיעה והקשבה וכשרון זה ילווה אותו לתמיד.

הנמשל, חגי יציאת מצרים, פסח, שבועות וסוכות, מסמלים חגי ראיה, העם ראה את המאורעות והיה שותף סביל. ברם בעלות השחר-לעתיד, בבוא האור הגדול, הרי שאירועים אלו יתבטלו ואילו פורים, מכיל בחובו התנהגות שונה, בתחילת המגילה אסתר סבילה, הובאה אל הארמון על מנת להציל את העם בעתיד אך ישנו רגע בו היא נדרשת להחליט האם תיקח חלק פעיל או שתרד מהבמה. במגילה מתואר שמרדכי פונה לאסתר ואומר לה: באם לא תתערבי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך יאבדו..." אסתר מחליטה לשתף פעולה ולסכן את הקריירה שלה כמלכה, כלומר חג זה מבטא התנהגות שונה, אסתר מלמדת אותנו שיש לקחת חלק פעיל בעיצוב פני ההיסטוריה. כך גם בחנוכה וביום העצמאות, מתתיהו וכן בן גוריון היו צריכים לקבל החלטה לפעול וכך עשו. חגים אלה מבטאים את תכונת השמיעה והיא לא תאבד, לכן חגים אלו לא יתבטלו גם בעתיד. 

נחדד את הרעיון בבירור השאלה - מה עשתה אסתר ומה כל כך מיוחד?

מרדכי פונה אל אסתר בדרישה לפנות אל המלך והיה זה בשל גזירת המן בחודש הראשון בשלושה עשר בו (אסתר ג', יב') לאחר משא ומתן אסתר מסכימה לפנות אל המלך ולסכן את חייה (יש לשים לב שאסתר מכהנת כמלכה - חמש שנים! כלומר היא נדרשת לוותר על מנעמי השלטון ולסכן את חייה) דרישתה של אסתר "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל־מָרְדֳּכָֽי: "לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֫ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי: וַֽיַּעֲבֹ֖ר מָרְדֳּכָ֑י וַיַּ֕עַשׂ כְּכֹ֪ל אֲשֶׁר־צִוְּתָ֥ה עָלָ֖יו אֶסְתֵּֽר:" (אסתר ד')

מתי היה על העם לצום?

אומר המדרש (אסתר רבה ח', ז') - " "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו  ואל תשתו שלשת ימים" –

אלו הן יג' ויד' וטו' בניסן,

שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח?

אמרה לו: זקן  שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדה הוא דכתיב - זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו  אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה." 

המדרש יכול היה לומר שצום שלושת הימים היה מיד לאחר הפסח ואילו בליל הסדר שבאותה שנה ישבו ובכו ואמרו את ההגדה!

אך, לא כך מסביר המדרש – אסתר הבינה שעל ישראל להביע הזדהות עם סכנת השמד, עד כדי ביטול 'ביטוי החירות'! ואכן כך עשה מרדכי, עבר על הפסח וישב בתענית!

מכאן שהחלטת אסתר לגשת אל המלך, מבטאת נקודת מהפך! היוזמה והאחריות היא אנושית. ובכך נוכל להסביר את דברי המדרש – לעתיד לבוא כל החגים יתבטלו שהרי בנוסף על כך שהיו חגי ראיה, הם היו חגים בהם המהלך היה כולו בידי ה', האדם היה שותף סביל, אך מפורים ואילך האחריות עוברת לבני אדם – 'השמים שמים לה' והארץ לבני אדם'!

חגי יציאת מצרים בטאו של שלטון ה' ואילו החל מפורים, ההנהגה עברה לידי האדם. בפורים אסתר הובילה, בחנוכה מתתיהו ובניו הובילו וביום העצמאות הציונות החילונית הובילה!

מכאן שרעיון הפרשה על משמעות קרבן התודה ורעיון פורים המבטא הנהגה אנושית שזורים זה בזה ואמורים ללמד אותנו לקחת אחריות ולהתחיל להנהיג!

שבת זו נקראת 'שבת זכור' בשל חתימת הקריאה בתורה במפטיר דברים כה' יז' – יט'

(יז) זָכ֕וֹר אֵ֪ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה' ־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:

כך מפרש ר' שמשון רפאל הירש את הציווי "לא תשכח" – קריאה למבט פנימי, לחפש את העמלק החודר בך פנימה!

"אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו." (ר' שמשון רפאל הירש כתב את דבריו בגרמניה בין השנים 1867-1878)

פרשנות על משמעות 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כמטפורה, נשמעת כחריגה מהפשט וכן כפרשנות היכולה להיאמר במצב של רוגע, אך נעיין בדרשת ה'אש קודש', ר' קלונימוס קאלמיש מפיאסצנא. דרשה אותה דרש בשבת זכור התש"ב – 1942 בגטו ורשה.

וזה לשונו – "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, להבין הלשון זרעו וכו' (כלומר מה הפירוש זרעו של עמלק?)

הגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא כל האומה נקראת עמלק, כמו שכתב הפסוק בפרשת שלח "עמלק יושב בארץ הנגב", וכן בשמואל "אגג מלך עמלק", והיה צריך לומר "עד שימחה עמלק"? (כלומר מדוע כתוב "זכר עמלק", שפירושו "זרע עמלק"?)

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו.

ומהם זרעי עמלק

השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא לצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, יישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה,

הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק,

והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא לצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז,

גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו, ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו... מחה אמחה מהרה כדי שלא יישאר אחריו הרבה זרעים." עד כאן דבריו.

דברים אלו נכתבים בתוך גטו ורשה בשנת 1942, כאשר לנגד עיניו עומד בבירור "עמלק" – אויב המנסה להשמיד את היהודים בכל דרך אפשרית. בכל זאת מוצא הרב מקום להתמקד בדרשותיו ב"זרע עמלק", כאשר כוונתו ב"דברים שעמלק זורע בנו".

גדולתו של הרב באה לידי ביטוי בדרשתו כאשר הוא חש אחריות לדרוש על מה שיקרה בקרב הציבור לאחר סיום המלחמה, דורש הוא מקהלו בעת הייסורים לראות "אל מעבר" ולנסות להכין את הציבור להתמודדות עם "זרע עמלק".

שבת שלום 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


דרשת פרשת פקודי- מאת ערן עובדיה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשת פקודי

ערן עובדיה

 

28 לפברואר 2014

 

שלום רב,

פרשת השבוע, פרשת פקודי המפרטת לפירטי פרטים את מעשה הקמת המשכן, היא אחת הפרשות הטכניות במקרא, לכאורה פרשה למהנדסים, ואולי לא במקרה נתבקשתי לדרוש בפרשה זו כי עיקר עיסוקי בפיתוח טכנולוגי מורכב, כיום בתרופות.

 

בפרשה מתואר בפירוט רב כיצד מיוצרים שני מכשירים פיזיים, כאשר עם השלמתם הם מקבלים משמעות מטפיזית, גדולה ממכלול הפרטים המשוקעים בהם:

 

המכשיר הקטן הוא חושן המשפט, האורים והתומים, שעם השלמתו היה למורה דרך עבור בני ישראל, שנועצו בו בטרם יצאו למסעיהם, המכשיר הגדול הוא המשכן לארון הברית, שעם השלמתו היה למשכן לאלוהי ישראל וסוג של נקודת התייחסות אמונית: "ויכל משה את המלאכה, ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן  ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן" וכדאי לשים לב למשחק המילים: משה מכלה את המלאכה, מלשון כלל, שלמות, תוך רמז דק לבריאת העולם "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" ולפתע נוצרת יכולת – "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן" ובעקבותיה חוסר היכולת של משה שנולדת מכך: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן"

 

המהנדסים, כמו יוצרים בתחומים אחרים, מחפשים תמיד את הדרך לבנות שלם הגדול מחלקיו, "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". המבנה שעם השלמתו הוא מתנתק מהמהות הפיזית שלו והופך למטפיזיקה:

מכלול התאים שהופך לאדם

קבוצת האטומים שהופכת לתרופה,

אוסף הצלילים שהופך למוסיקה

רצף הטקסטים שהופך לתפילה

וקבוצת האנשים ההופכת לקהילה

 

מהו סוד היצירה שאנו לומדים מפרשה זו? ובכן את סוד היצירה קשה ללמוד מכאן, היפוכו של דבר: הרשימה הארוכה של מרכיבים אינה מסגירה את סוד יופיו, הודו ועוצמתו הרוחנית של המשכן. גם ההתעסקות הרבה בפרטים, סוגי החומרים והמידות המדוייקות לפיהן נבנה המשכן אינה יכולה להעביר את התחושה ההופכת את המשכן לגדול מכל חלקיו, והמילים היבשות אינן חושפות את סודה הגדול של היצירה.

 

ובכל זאת הנה כמה רמזים שניתן לדלות מתוך הפרשה:

 

רמז ראשון: התיאורים המספריים הרבים לגבי מידות המשכן מרמזים על תפיסת עולם אסתטית הדומה במידת מה לתפיסה הפיתגוראית, תפיסה פילוסופית יוונית זו האמינה שמקור האסתטיקה וההרמוניה בעולם הוא ביחסים מספריים, כשם שמיתרים שאורכיהם מתייחסים זה לזה ביחסים פשוטים מפיקים צלילים הרמוניים. אחד משיאי התאוריה הפיתגוראית היה תיאור המוסיקה השמימית שיוצרים מסלולי הכוכבים הנעים על פי חוקים מספריים פשוטים. גם בתרבויות עתיקות אחרות, למשל בבבל, נחקרו מסלולי גרמי השמים והסדירות שנצפתה בהם הפכה אותם למושא מחקר מספרי, וכך רבים ממבני הפולחן המתוחכמים שנשתמרו מתקופות קדומות שיקפו התייחסות לאירועים אסטרונומיים לאורך השנה והתייחסות לתנועת הכוכבים במסילותם. אנו לומדים מכך על החשיבות הרבה שייחסו קדמונים למידה והמספר כציר המקשר בין שמים לארץ. אין פלא שברצות הסופר המקראי לתאר מקום על פני הארץ לאלוהים שיש בו הרבה מן השמימי הוא הקפיד להקנות לבית הארצי שתיאר חלק מהסדירות המספרית שייחסו הקדמונים לשמים. הוא נתן לכך ביטוי נוסף גם כשהקפיד, בתיאור הרכבת המשכן, לתת מקום מרכזי למיקום מרכיבי המשכן ביחס לרוחות השמים. היום אנו כבר יודעים ששיקול דעת כמותי הוא בסיס לכל מעשה יצירה הנדסי, ואף כלכלי-חברתי. אך עדיין ילדים המגיעים למפגש הראשון עם הפשטה מתמטית, שואלים "בשביל מה צריך ללמוד את זה" ובאמת לא פשוט להשיב, ולשכנע שנעשה בחשיבה מתמטית שימוש ממשי בעולם האמיתי.

 

רמז שני: הפרשה משתמשת בדרך כלל בפועל "עשה" בבואה לתאר את הכנת הרכיבים למשכן: ויעש בה את אדני פתח אהל מועד ואת מזבח הנחשת ויעש את האפוד,  ויעשו את ציץ נזר הקדש וכולי, מתוך הנחה שדרך העשייה היא מוכרת ומובנת מאליה: הוא פוסח בשיטתיות על כל תיאור שיכול ללמד אותנו יותר לעומק על הטכנולוגיה ששימשה את בניית המשכן. לכך יש יוצא מן הכלל אחד, בתארו את שזירת חוטי הזהב למשכן: וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חשב. מתייחס לכך רש"י:  וירקעו. כמו לאלוהים בורא עולם, המכונה רוקע הארץ,תהלים קלו, ו, וקושר בכך שוב את בניית המשכן למעשה הבריאה, אך חשובים במיוחד דברי הרמב"ן המוסיף:  וירקעו את פחי הזהב לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש את דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' כי כן הדרך בכולם. ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחידשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן.

 

הנה כי כן, חושף לנו הרמב"ן בהדגישו את רקיעת חוטי הזהב היוצאת מן הכלל - המעידה על הכלל, עד כמה אוּמנות היצירה אינה זוכה להסבר מפורט, והיא תחום שהידע בו הוא בלתי מילולי מעיקרו. אנו יכולים להתרשם מתובנה זו של הרמב"ן עד כמה היה ידע היצירה האוּמנותית מושתת על מסירה בעל-פה ועל ידי המחשה מדור לדור בדרך השוליות וההתנסות, ואפשר להוסיף שגם בימינו ובתחומי מעשה רחבים יותר אין תחליף במעשה היצירה לידע הרב דורי המצטבר ומועבר ממורה לתלמיד, וממומחה למתמחה.

 

בהיות עמנו בגלות נקטעו חלק משרשרות המסירה של ידע מעשי וקשה שלא להתפעל מאבות הציונות שעמלו קשה להפוך את הפירמידה ההפוכה, ופעלו לחידוש תחומי מומחיות ועשייה שלא היו נפוצים בקרב יהודים, בהעמידם כערך עליון את העבודה המעשית, ואת יכולת היצירה והעשייה מעבר לתחומים שאפיינו את היהודים בגולה. מול זאת קשה שלא להתקומם כנגד הפגנת המיליון המתוכננת ביום ראשון, באמצע יום העבודה על ידי אנשים שרבים מהם אינם עובדים ונאבקים על זכותם לא לרכוש מקצוע בעולם המעשה, ולא לעבוד, ומפריעים בכך לאנשים העובדים לעשות את עבודתם. איני יכול שלא לתהות על סדר העדיפויות הלאומי שמאפשר סגירת כבישים המפריעה באורח בוטה למהלך החיים התקין של האנשים העובדים לטובת אי העבודה.

 

רמז שלישי לסוד היצירה הגדולה ניתן למצוא דווקא במעשה האפוד. סופר שמות מתאר את האפוד והחושן הנישא עליו כמכשיר שנועד לזיכרון: ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזיכרון לפני יהוה תמיד, שמות כ"ח. רק בספר במדבר מתוארת יכולתו המטפיזית המופלאה של החושן כמורה דרך, מין WAZE של אז: ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני יהוה על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, במדבר כ"ז. קשה שלא לקשור בין הדברים, ולראות את תפקיד החושן המתפתח ממכשיר זיכרון לכדי כלי שיכול לייעץ ולהתוות דרך לפעולה. אפשר שאנו יכולים ללמוד מכך על החשיבות הקריטית של הזיכרון, החיבור אל העבר ואל הניסיון האנושי הכולל, עבור כל פריצת דרך יצירתית ומעשה יצירה בעל חשיבות גדולה: רק מתוך חיבור אל העבר ואל העולם, המתבסס על זיכרון שופע ומרחיק ראות, ניתן ליצור שלם הגדול מחלקיו ופורץ דרכים חדשות בעולם.

 

הנה כי כן, כאשר אנו רוצים ללמוד ממעשה המשכן משהו מסודות היצירה אנו לומדים שלושה עקרונות מהותיים: יצירה גדולה מתבססת על זיכרון ארוך, היא מתבססת על התנסות ולא רק לימוד ושינון של טקסטים וספרים חשובים ככל שיהיו, ובתחומים רבים היא נזקקת גם לרגישות עליונה למידה, הנאמדת במספרים, כך שהיצירה תבוא מתוך היכרות עם העולם ותיבנה במידות המתאימות לו. אנו למדים אם כן שהמעשה המטפיזי, הנשגב, המתעלה מעל למציאות, אינו יכול לקרות ללא החיבורים העבותים למציאות באמצעות זיכרון, ניסיון, וחוש מידה עליונים, וכך ניתן אולי ללמוד מתיאור מעשה היצירה הפיזית הגדול בתורה משהו על יצירה בכלל.

שבת שלום 


פרשת "יתרו" תשע"ג - ירון שביט

פורסם על ידי:

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

                                                            דרשה לפרשת יתרו

ערב טוב,

פרשת השבוע שלנו, פרשת "יתרו".

אחרי הנקמה והניצחון על העמלק שהושג בעזרת הסיוע האלוהי (כל עוד משה הצליח להחזיק את ידיו באוויר), אנחנו מגיעים לפרשה שלנו. הפרשה שלנו היא אולי הפרשה הכי חשובה בחמישה חומשי תורה, מדוע? כי זו הפרשה שבה יש ענן על ההר, וקולות וברקים קולות שופרות מתגברים ועשן כבשן, "משה ידבר ואלוהים יעננו בקול" ובמעמד דרמתי מקריאים לנו בקול את עשרת הדיברות,  ו"כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

בקיצור, "פחד אלוהים".. המעמד הכי דרמתי בתורה שבו מוענקת לנו היצירה הכי חשובה של עם ישראל לכל האנושות, עשרת הדיברות, ולפרשה הזו בחרו חז"ל לתת את השם "פרשת יתרו"?

יתרו הוא כזכור החותן של משה הוא כוהן מדייני השם של פרשת המפתח של התורה נקרא על שם כוהן מדייני? אדם שלפי חלק מרבני וחכמי היהדות של ימינו, אפילו לא ראוי לשהות במחיצתו, לא רק גוי, אלא כוהן מדיין? ויש לי חדשות בשבילכם, כחלק מהטקס של איחוד המשפחות הוא עושה סעודה גדולה ושוחט ומקריב עולה וזבחים ומשה וכל זקני ישראל אוכלים מהאוכל שהוא בישל להם, "בישול עכו"ם" רחמנא לצלן, והוא אפילו לא עבר גיור כהלכה לפני כן? שומו שמיים!!

 

אכן, דרך ארוכה עברנו כעם מאז, ולא כולה הייתה כל כך לטובה, ודאי לא בנכונות שלנו לקבל את האחר השונה...

אבל זו רק ההקדמה על מנת שנקבל פרספקטיבה.

החותן המנוסה מלמד את משה פרק בהלכות מנהיגות וממשל. כשהוא רואה שמשה יושב לבדו לשפוט את כל העם, הוא מסביר לו ש "ככה זה לא יילך". הוא מלמד אותו למנות מנהיגים ולעשות מה שאנחנו היום מכנים "שרשרת פיקוד", שרי עשרות ושרי מאות ושרי אלפים ובונה מערכת של שלטון.

בעת ההיא, המערכת נבנתה מלמעלה – למטה. הסמכות והכוח הם בידי אלוהים ומכוחו למשה והוא מאציל לשרים הזוטרים יותר.

התהליך האצלת הסמכות הזה - אנחנו שמחים שהשתנה. היום בתהליכים דמוקרטים, הכח מצוי בידי העם. העם מקיים בחירות, בוחר את נציגיו לכנסת, אלו ממליצים לנשיא על ראש הממשלה שיקים את הממשלה ויביא אותה לקבלת אמון הכנסת. ראש הממשלה בישראל הוא כידוע "ראשון בן שווים".

על זה אני מבקש להזכיר שפעם כשנשאל מנחם בגין בראיון לעיתון אנגלי כיצד אתה מסביר את זה שראש הממשלה בישראל הוא ראשון בן שווים? הוא ענה: זה פשוט, כל עוד הוא מכבד אותם כשווים, הם מכבדים אותו כראשון....

לפני שבוע וחצי קיימנו בישראל בחירות דמוקרטיות. כמה שבועות לפני הבחירות, קיבלתי מייל מחבר של הרב מיה שהיא הפכה אותו לידיד יקר של הקהילה, שהפך להיות חבר אישי גם של מיכל ושלי, הרב ג'והן רוסוב. הוא כתב לי: "מה יהיה"? שהוא מודאג מאוד מהבחירות ומהתוצאות הצפויות. אמרתי לו שבישראל יש אמרה ש: "ייאוש הוא לא אופציה". הוא התלהב מהאמרה ולמחרת כתב בבלוג שלו על האמרה ש"בישראל, ייאוש זו לא אופציה".

     יום אחרי הבחירות התקיימה ישיבה של הנהלת התנועה. יש חברים בקהילה שעוד זוכרים שהייתי יו"ר הקהילה לפני רונן, יש כאלה שכבר לא זוכרים או כלל לא ידעו, חלק מכם לא יודעים שאחרי שסיימתי את ההתנדבות כיו"ר הקהילה, לקחתי על עצמי, בשליחותכם, את תפקיד יו"ר הנהלת התנועה והשנה זו השנה השלישית שאני ממלא את התפקיד הזה. אני מספר לכם את זה כי לפני שנה, חברתנו הקרובה ג'ודי אדמון, שמעה לראשונה על כך שאני יו"ר התנועה רק בבר מצוה של הנכד שלה שהתקיימה בקהילת יוזמה במודעין....

בישיבות הנהלת התנועה, משתתפת הרב מיה שממלאת את תפקיד יו"ר מר"מ (מועצת הרבנים של התנועה). מכל מקום, לאחר הבחירות ובעקבות הדיון בהנהלה, שלחתי מייל למנהיגות של התנועה ובו שיתפתי את כולם במחשבותיי ואני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו, את הפרשה שדנה במשה ומנהיגותו ויתרו והעצות שלו, לשתף אתכם במה שכתבתי:

ייאוש הוא לא אופציה. קריאה להתגייסות לשירות מילואים חברתי.

הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, מוכיחות פעם נוספת שבחברה הישראלית יש המון אנרגיות, וחשוב מכך יש נכונות להתגייסות – לא רק כשמדובר במילואים או מלחמה חלילה!

מסתבר, שאכן כשהמצב נעשה גרוע, מייאש, מפחיד או חסר תקוה, יש די אנשים שמוכנים לעשות את ה"לא רציונלי", ה"בלתי יאומן" ולעזוב את הנישה הבטוחה, הנוחה והשקטה שלהם, מתוך מודעות לכך שאם לא יעשו כן – יאבדו אותה!

מאות אלפי ישראלים, הצטרפו למעגלים שהתרחבו וגדלו והתגייסו לקראת הבחירות, כל אחת ואחד במפלגה שבמסגרתה החליט לשים את יהבו, ויצאו לרחוב, לעשות מעשה!

זה כוחה של הדמוקרטיה הישראלית, זוהי דוגמא מפליאה לכוחות התיקון החברתיים שקיימים בנו וכמה נפלא לראות את זה!

כל מי שנכנס לפעילות ציבורית – עושה זאת למרות הידיעה שלא יוצאים "נקיים" ושאחרי הבחירות והאנרגיות שהן מעניקות - הולכים לעבודה יומיומית קשה, מתסכלת שוחקת, אבל בידיעה ברורה שאתה רק חלק משרשרת שתעשה ככל יכולתך ולכשתסיים תעביר לבאה או לבא אחריך, מציאות מעט יותר מתוקנת, ואז הבאות והבאים בתור ייקחו ממך את המושכות, יחליפו אותך בסחיבת האלונקה.

מגיע רגע שבו אתה חש ש"אם אין אני לי – מי לי? אם אני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?

עם תום הבחירות לכנסת, עם כניסתנו לתקופת "הגועליצה", חשוב שניקח אתנו את זיכרון חוט האנרגיה: כי הבחירות לרשויות המקומיות בפתח!

האתגר של הכניסה לעשייה ציבורית, חייב להיות מלווה באווירה חברתית וציבורית של תמיכה והתגייסות. לא עוד אמירות של "אל תהיה/י פרייר/ית", אלא אמירות של "כל הכבוד" ו "יישר כח", לכו תתגייסו, תתנדבו, תשקיעו אנרגיות, מחשבה רגישות ועשייה, נהיה שם לתמוך בכם, לדחוף אתכם, לבקר אתכם לייעץ לכם, להתאכזב מכם ולהחליף אתכם במתגייסים חדשים, כשנחוש שתאבדו את האנרגיות והרגישות, כי זו דרכו של עולם.

הכי חשוב שנדע כולנו שיש בנו את כוחות ההתחדשות והתיקון, יש מאות אלפי אנשים טובים, מחויבים וראויים והם יכולים להצמיח מתוכם את המנהיגות הבאה, פשוט כי הייאוש הוא לא אופציה!

 שבת שלום,

ירון שביט