פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע

דרשת פרשת בחוקותי- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת בחוקותי התשע"ד – הברכה והתוכחה!

הפרשה פותחת במילה 'אם' (ויקרא פרק כו', ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:...

מכאן – האל מודע לקושי ומקווה שאכן ישמעו וילכו בדרכיו אך מצביע על המציאות ולכן נכתב 'והיה באם יקיימו את החוקים....'!

וכך מסביר הרבי החסידי מאיז'בצא 'מי השילוח' - רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה (ה'תק"ס ז' בטבת ה'תרי"ד1800 1854), מחבר ספר "מי השילוח", היה מייסד חסידות איזביצא ראדזין, עמד בראשה משנת 1839 לאחר פרישתו מרבי מנחם מנדל מקוצק ועד לפטירתו בשנת 1854.

"אם בחוקותי תלכו" – לא נאמר כאן לשון 'וידבר ה' אל משה' או 'ויאמר ה'...', כי לשונות האלו הם על מצווה מפורשת בגוון פעולה שהוא מצות מעשיות, אבל כאן שהוא מורה שתוכל לכוון בעומק אל רצונו יתברך וזה הוא יקרות מאוד שכתיב עליו לשון 'אם', כמו ספק, אם יש לך זכות? ... אם יש לך זכות – בחוקותי תלכו, תכוון לעומק רצוני ולשורש החיים, ... ומקודם צריך להיזהר שלא להתלוצץ על שום בריה.                                                                  "אם בחוקותי תלכו" – 'אם' הוא לשון ספק, כי מי יודע אם מקיים את התורה כעומק רצון השם יתברך, ...וגם לשון 'אם', הוא לשון תפילה, שהשם יתברך כביכול מתפלל – הלוואי שתלכו בחוקותי ותכוונו לעומק רצוני."

מבנה הפרשה

הברכה והקללה – הפרשה פותחת בתיאור המצב בעת ברכה ומרחיבה מאוד בתיאור המצב בה הקללה שורה על הארץ והעם.

לאחר תיאורי הברכה והקללה נמצא את 'פרשת הנדרים', והיה ואיש או אישה רוצים לנדור נדר ולהקדיש את שווים שלהם או שווי בהמה וכן במידה וירצו לנדור בערך הבית או השדה!

נהלך בעקבות הפרשה וננסה להבין את המבנה!

בברכה/הבטחה נאמר – "והשבתי חיה רעה מן הארץ" וכן "וחרב לא תעבור בארצכם"

א.     (ויקרא כו', ו') וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

עיון במדרש תנאים מלמד שהאל מבטיח שבאם...אזי... (ספרא – בחוקותי) (א) "ושכבתם ואין מחריד". לא יריאים מכל ברייה. "והשבתי חיה רעה מן הארץ". רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו.                                      אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים. או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת", למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו: (ב) וכן הוא אומר "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה".                 מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. וכן הוא אומר גמול ידו הדה. זו חיה ההורגת את הבריות:                                                (ג) "וחרב לא תעבור בארצכם". אין צריך לומר שלא יהו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהיו העוברים והשבים עוברים ממדינה לחבירתה, כדרך שעברו בימי יאשיהו. "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". שיהו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו:

ב. חרב של שלום – ציווי או הבטחה! בעיון התלמוד יתברר שהמלך יאשיהו חשב שעליו למנוע את 'מכת החרב' ולכן יצא להלחם נגד מלך מצרים במגידו!                                   (ויקרא כו', ו') וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

וזה לשון הכתוב בדברי הימים ב', לה' – " (יט) בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה: (כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֶם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ:

(כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהֹוָה: (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:"

התנהגות המלך יאשיהו מוסברת בגמ' (בבלי תענית כב' ע"א – ע"ב) שָׁנִינוּ, מַתְרִיעִין עַל הַחֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת. גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנָן, חֶרֶב שֶׁאָמְרוּ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר, חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁאֵין לְךְ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר [דף כב ע"ב) (דה"ב לה) "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר, מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵינִי, חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ". מַאן ,אֱלֹהִים'? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר, הוֹאִיל וְקָא בָטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכִילְנָא לֵיהּ. (וכתיב) (שם) "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו, הַעֲבִירוּנִי [כִּי הֶחֳלֵיתִי מְאֹד". מַאי "כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד"?] אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כָּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה. אָמַר (רב יהודה אמר רב) [רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ],                                            מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ יֹאשִׁיָּהוּ? שֶׁהָיָה לוֹ לִימָלֵךְ להתייעץ בְּיִרְמִיָּהוּ וְלֹא נִמְלָךְ. מַאי דָּרַשׁ? (ויקרא כו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם",                                                                                מַאי ,חֶרֶב'? אִי נֵימָא חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב, (שם) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" וְגוֹ'. אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה. כאשר עמד יאשיהו למות, בא ירמיהו לשאול לשלומו וראה ששפתותיו מלחשות. חשש שמא חס וחלילה רוצה המלך בצערו לומר דברים כנגד ה'. התכופף והאזין ללחישותיו ושמע שהיה מצדיק עליו את הדין ואכן ציטט את הפסוקים ממגילת איכה בהם הוא מודה שהימרה את פי האל, על כך נענה הנביא ירמיה ואמר – רוח אפינו משיח ה'!

(כִּי הֲוָה קָא נַיִחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲתָא יִרְמְיָהוּ לְשִׁיּוּלֵי בֵיהּ, חַזְיֵּהּ דַּהֲוָה קָא מְרַחְשָׁן שְׂפָוָוֹתֵיהּ, אָמַר, דִּילְמָא חַס וְחָלִילָה אַגַּב צַעְרֵיהּ קָאָמַר מִלְּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָא? גָּחִין עָלֵיהּ, שַׁמְעֵיה דַּהֲוָה קָא מַצְדִּיק דִּינָא עַל נַפְשֵׁיהּ, וְקָאָמַר, (איכה א) "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי". פָּתַח עָלֵיהּ יִרְמְיָהוּ וְאָמַר, (שם ד) "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" וְגוֹ':)

ולסיום הברכה/הבטחה נראה מה יש ללמוד מחתימת הברכה במילה 'קוממיות', מילה זו אמורה ללמדנו, כיצד עלינו לחוש בארצנו!

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:... (יג) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:

קוממיות – מעניין לשים לב היכן בתפילה אנו מוצאים שימוש במילה זו וכיצד!

  1. 1.      בשחרית בברכת 'אהבה רבה' – לפני קריאת שמע

וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ: כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אָתָּה. וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה בֶּאֱמֶת: לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה:

  1. 2.      ובברכה הרביעית שבברכת המזון – בברכת 'הטוב והמטיב' - הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

נעיין בפסקה מתוך – דף 'שבת שלום' נתיבות שלום לפרשת בחוקותי התשע"ד ונלמד כיצד יש לומר את המילה 'קוממיות לארצנו' או קוממיות בארצנו'?                                   ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל וחוקר במרכז אלי ויזל, שניהם באוניברסיטת בוסטון.

...מעשה שהיה במושבה יסוד-המעלה בעת מסע הרבנים ב-1913, את הסיפור אנו מוצאים בספרו של א.מ.חריזמן ,'נחשוני החולה- תולדות יסוד המעלה' (ירושלים תשי"ח 180-181). במוקד הסיפור עומד ר' פישל סלומון הנפגש עם הראי"ה קוק, הרב זוננפלד, הרב חרל"פ והרב הורוביץ המסיירים במושבות לשם תיקון המצב הדתי. "יום אחד סרו גם ליסוד- המעלה. סודרה להם סעודה בביתו של ר' ישראל אשכנזי ובין הקרואים גם ר' פישל סלומון. והנה כלתה הסעודה והתחילו בברכת המזון, ופתאום שוב נשמע קולו של ר' פישל "הרחמן הוא יוליכם קוממיות בארצנו". "לארצנו" העירו שוב הרב זוננפלד, והפעם כבר בהקפדה יתירה.סיים את ברכת המזון והמשיך : מה ראה כבודו לשנות מהנוסח שקבעו קדמוננו שמפיהם אנו חיים ובכבודם אנו חייבים? 'רבי - השיבו ר' פישל - הרינו כבר בארצנו ושוב איננו מולכים לשם. אלא מתהלכים כבר בתוכה ודורכים על אדמתה. יאמרו לארצנו אלו השרויים עדיין בגלות, או הנמצאים בדרך לארץ" אחרי שמתפתח דיון בשאלה מובאות עמדותיהם של המהר"ם חביב ור' חיים אבולעפיה מטבריה שנהגו לומר 'בארצנו' . מה היא העמדה ההלכתית - בארצנו או לארצנו?

בשאלות ותשובות הלק"ט (הלכות קטנות) למהר"י חגיז (ח'א סימן קפה) מובאת שאלה: כיצד יש לומר בארץ ישראל ,ותוליכנו קוממיות בארצנו או קוממיות לארצנו ? תשובת הלק"ט שם: "כך נוהגים לאומרה- בארצנו - ואם היו אומרים לארצנו, לא הפסידו". פסיקה דומה פסק רבי עמרם אבורביע, שהיה רבה הספרדי של פתח תקוה ובספרו 'נתיב עם' כותב (ס,נט) "קוממיות בארצנו - בתפילת אהבת עולם וכן גם בברכת המזון". הרב ד"ר שלמה טל עורך סידור 'רינת ישראל ' על נוסחיו השונים נדרש אף הוא לשאלה זו, ובתשובה כתב כי "בספר מנהגי ארץ-ישראל להרב מרדכי יהודה לי בזק"ש (תשי'א) נאמר "נוהגים בארץ- ישראל לומר "ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו (ולא לארצנו) וכן כתב מהר"ם בן חביב כי "ותוליכנו לארצנו לא שייך אלא למי שעומד בחוץ לארץ, וכן בברכת המזון".

עיינתי בסידורים רבים שהודפסו ונדפסים בארץ, במדינת-ישראל ומצאתי כי בכולם ואולי יש יוצא מן הכלל נאמר בברכת 'אהבת עולם' "ותוליכנו קוממיות לארצנו". בין פסיקת חכמי ישראל לבין מה שנוהגים העם, מצוי פער שבין הגולה , ששם ראוי לומר לארצנו, לבין ארץ –ישראל שבה ראוי לומר "ותוליכנו קוממיות בארצנו".

מכאן שיש לתקן בסידור שלנו ולומר – ותוליכנו קוממיות בארצנו!

 

מיד לאחר חלק ההבטחה שבפרשה – נמצא את הפרשה של התוכחה ומיד בחתימה – פרשת נדרים של ערכין!

רק לפני שבועות מספר למדנו בפרשת קדושים – 'הוכח תוכיח את עמיתך'! כרגע, ה' הוא המוכיח אותנו – מהי שיטה זו של איומים, האין כל דרך אחרת?

נראה שניתן ויש להבין את התוכחה כהפניית המבט פנימה על מנת לברר, מה באחריותי, באחריותנו, מה בשינוי המצב תלוי בנו, ומהו הגורל שאינו תלוי בנו.               התוכחה הפומבית אמורה לפתח את הצו שלמדנו בפרשת קדושים, והקריאה לתוכחה היא בפנייה לכלל העם ואפילו לעולם כולו!

ברם, בתוכחה נשמעים צלילי פחד!

רק מי שזוכר חוויות שמעוררות – דריכות, עד כדי קפיץ מתוח!יכול להבין למה כוונת הכתוב 'כעלה נידף' – חזרה ללבנון בזמן 'מכוניות תופת'... וזה לשון הכתוב -

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם: (ויקרא כו')

מנגד נקרא את הצו בספר דברים – אין לפחד?! ושוב נשאל – האם זו מצווה או הבטחה אלוהית?

(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: דברים פרק כ'

מסביר מדרש תנאים (ספרי דברים מט') – תהיו מודעים לצלילי המלחמה!

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם":. "אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים ו"אל תיראו" - מפני הגפת תריסים ושפעת עקלגסים, "ואל תחפזו" - מקול הקרנות, "ואל תערצו" -  מקול הצווחה כדרך שאומות העולם עושים - מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים ואתם באים בנצוחו של מקום:"

מיד לאחר התוכחה הפרשה עוברת לפרשת נדרי הערך – מה נוכל ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?

יסביר ה'מי השילוח' -  "איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה' " - היינו אחר פרשות התוכחה נתן השם יתברך מבטח עוז לישראל ונתן להם פרשת ערכין, היינו, שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר, ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד' פעמים שבע הנכתב בתוכחה, ..."

כלומר – לאחר ששמענו את הקללה הרי שיש סיכוי גדול שירך לבבנו עוד בטרם יגיע האויב ולכן נותנת התורה דרך כיצד לרצות את הפחד על ידי פדיון הנפש והרכוש!

אך נוכל גם לדרוש שהנדר יחייב/יאפשר 'התרת הנדרים' – ובאם לא תתקיים הדרה הרי שיהיה מי שיפגע ובכך נראה כיצד המדרש משמיע ביקורת נוקבת – תוכחה! כנגד התנהגות זו הנמנעת מהתרה ההתחייבות!

חשוב לזכור שבמקרא אין התרת נדרים, ברם כאשר המדרש דורש, אין הוא מתחשב בזמן ההיסטורי, כלומר, האם בימי המקרא הייתה יכולת להתיר נדרים, אלא המדרש רוצה ומחייב את הכתוב להיענות לזמן בו נכתב המדרש (ולא התיאור המקראי!)!

נוסח המשנה והתוספתא במסכת חגיגה ילמד שאכן זו תקנה, שאין לה ביסוס בכתוב – אלא, החכמים יצרו 'יש מאין'! יצרו מנגנון המשחרר מנדרים – 'היתר נדרים' – ועל כך יקשה המדרש - מדוע אין משתמשים, מדוע אין נעזרים, בכלל שחודש?

משנה חגיגה פ"א מ"ח - הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:

תוספתא חגיגה פ"א הי"א - היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אבל חכם מתיר לפי חכמתו,     הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין [תלויין] בשערה - מקרא מועט והלכות מרובות, אין להם על מה שיסמכו. מכאן היה רבי יהושע אומר: צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קדמיתא [מאי הות הא ליי] ברייה הות: הדינין, העבודות, הטהרות והטמאות והעריות מוסף עליהן הערכין והחרמים וההקדשות מקרא מרובה, מדרש והלכות מרובות - יש להן על מה שיסמכו.                 אבא יוסי בן חנן אומר אלו שמונה מקצעי תורה גופי הלכות:

לאור הבנת הדרשנים שהייתה אפשרות להתיר נדרים, יפנה המדרש ביקורת כנגד כמה מגדולי האומה וישאלו – מדוע פעלו בצורה זו?

ביקורת נוקבת – תוכחה כנגד -

  1. 1.      כנגד יעקב אבינו
  2. 2.      בעל הצדקה
  3. 3.      יפתח הנודר ופנחס שאינו מתיר לו את נדרו

 

א.      ביקורת כנגד יעקב – תוכחה!

המדרש לומד מיעקב – מה מחיר דחיית קיום הנדר! שהרי יעקב נדר בבורחו מאחיו עשו (בראשית כח', כ') ואילו הוא מגיע לקיים את הנדר לאחר ששהה זמן 'רב' בארץ! ורק לאחר שה' פונה ומזכיר לו! (בראשית לה', א')  וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה לז', א') "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). ...אמר ר' שמואל בר נחמן כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא בא לידי עבודה זרה ולידי גילוי עריות ושפיכות דמים. ממי אתה למד? כולם ילמדו מאבינו יעקב, על ידי שנדר ושהא את נדרו בא לידי כולן.

עבודה זרה מנין, דכת' "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר" (בראשית לה, ב).

לידי גילוי עריות מנין, "ותצא דינה בת לאה וירא אתה שכם בן חמור" (בראשית לד, א - ב). לידי שפיכות דמים מנ', "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" וגו' (בראשית ל"ד כה).

ורבנין אמרין כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא קובר את אשתו. ממי את למד מאבינו יעקב שעל ידי שנדר ושהא את נדרו קבר את אשתו, שנ' "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל" (בראשית מח, ז),

אמ' ר' שמואל בר רב יצחק כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו גורם מיתה לעצמו. מאי טע', "כי תחדל לנדר", וכת' "הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד).

אמ' ר' שמעון בן יוחי כשם שבנדרים עובר בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז, ב).

ב.      ביקורת כנגד בעל הצדקה – תוכחה! מעניין לקרוא את המדרש דלהלן. לרוב אנו מוצאים מדרשים המעודדים את נתינת הצדקה ובסיפור שלפנינו הוא מכונה 'בעל הצדקה', בקריאה ראשונה הרי שאנו מוצאים שמעודדים ומשבחים התנהגות זו, אך כפי שנראה, נתינת הצדקה באה על חשבון המשפחה – האישה והילדים, סופו של הסיפור מפתיע, הבאתו במסגרת פרשת הנדרים מלמד שמחוייבותו של 'בעל הצדקה' כמחויבות 'בעל הנדר' ברם ברגע שאין אתה מתיר עצמך ממחויבות קיצונית הרי שיש בכך מעשה לא טוב! ויש להוכיח את הנוהג בצורה זו!

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה לז', ב'

תרגום (אביגדור שנאן, 'מעשה באתרוגים', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג'-יד' תשנ"ב)

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא). עובדה הוה בחד גבר דהוה ליה תרין בנין

חד הוה עביד מצווין סגין וחרנה לא הוה עביד כל עיקר.

דין דהוה עביד מצווין סגין זבין ביתיה

וכל מה דהוה ליה בגין מצוותא.

 

חד זמן ביום הושענא יהבת ליה איתתיה עשרה פורין

אמרה ליה פוק זבון לבניך כלום מן שוקא.

כיון דנפק מן שוקא פגעון ביה גבאי צדקה אמרי הא מרי מצוותא אתא ליה.

אמרי ליה הב חולקיך בהדין מצוותא דאנן בעיין מיזבון קלוב להדה יתמתא,

נסב הלוך פורייא ויהב להון.

 

נתבייש לילך אצל אשתו מה עשה,

הלך לבית הכנסת וחמא תמן מן אילין תורגייא דטענין מינוקיא ביום הושענא,

דתנינן תמן מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן.

נסב מינהון ומלה מרצופיה והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

ארעת שעתא ואישתכח ההוא מלכא חשש מיעוי, אמרין ליה אסוותא אילו הוה לך חד אתרוגא מן מה דטענין יהודאי ביומא דהושענא הויתא אכיל ומיתסי

 

לשעתא אזלון בעיין בכל מדינתא ובכל אלפייה ולא אשכחון ואזלון ואשכחון לההוא גברא רביע על שקיה, אמ' ליה אית לך כלום מזבנא, אמ' להון: גבר מיסכן אנא ולית גביי כלום. אפתחון שקיה ואשכחוניה מלי אתרוגין. אמרין ליה אילין מן האן,

אמ' להון מן אילין דיהודאי מצלי ביום הושענא.

אטעונוניה גבוי ואסקוניה קומי מלכא. ארעת שעתא ואכל מן הלין תרוגיה ואיתסי.

אמ' פנון ליה מרצופיה ומלון ליה דינרין, עבדון ליה כן.

אמ' ליה מלכא שאל לך שאילה ואנא עביד, אמ' ליה שאילנא דיחזר לי מדלי ויפקון כל עמא לקדמותי. עבדון ליה כן.

 

 

כיון דימטא לההוא למינה נפק כרוזא קודמוי ונפקו כל עמא לקדמותיה. נפק אחוי ובנוי לקדמותיה

מידגזיין בחד נהר יהבת להון שובלתא דנהרא ושטפת יתהון, ואשתכח עלל לביתיה וירת מדליה מדלא דאחוי, לקיים מה שנ' "כי פועל אדם ישלם לו" וגו'. 

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא).

מעשה היה באיש אחד שהיו לו שני בנים

אחד היה עושה צדקות הרבה והאחר לא היה עושה (צדקה) כלל ועיקר.

זה שהיה עושה צדקות הרבה מכר את ביתו וכל מה שהיה לו כדי לעשות צדקה.

 

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פולרין.

אמרה לו: צא, קנה לבניך משהו מן השוק. כיוון שיצא, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הנה בעל הצדקה בא לו.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו שאנו מבקשין לקנות בגד ליתומה אחת.

לקח את הפולרין ההם ונתן להם.

 

נתבייש לילך אצל אשתו, מה עשה ?

הלך לבית הכנסת וראה שם מאותם

אתרוגים שנושאים התינוקות ביום הושענא, כמו ששנינו שם: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן (מ' סוכה ד', ז').

לקח מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

אירעה השעה ונמצא אותו מלך חש במעיו.

אמרו לו הרופאים: אילו היה לך אתרוג אחד מאלה שנושאים היהודים ביום הושענא, היית אוכל ומתרפא מיד.

 

הלכו וחיפשו בכל המדינה ובכל הספינות ולא מצאו. והלכו ומצאו את האיש ההוא רובץ על שקו. אמרו לו: יש לך משהו למכור ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי דבר.

פתחו את שקו ומצאוהו מלא אתרוגים.

אמרו לו: אלו מנין הם ?

אמר להם: מאלה שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

הטעינו (את השק) על גבו והעלוהו לפני המלך. אירעה השעה ואכל מאותם האתרוגים ונרפא. אמר: רוקנו את שקו ומלאו לו דינרים. עשו לו כך.

אמר לו המלך: בקש לך בקשה ואעשנה .

אמר לו: מבקש אני שיוחזר לי רכושי ושיצאו כל העם לקראתי. עשו לו כן.

כיון שהגיע לאותו נמל, יצא כרוז לפניו ויצא כל העם לקראתו. יצאו אחיו ובניו לקראתו. כשעברו בנהר אחד היכתה אותם שיבולת הנהר ושטפה אותם ונמצא נכנס לביתו ויורש את רכושו ויורש את רכוש אחיו,

לקיים מה שנאמר: "כי פועל אדם ישלם לו, (וכאורח איש ימצאנו")

לחידוד הקריאה של הסיפור נעיין בגירסה אותה הביאו ביאליק ורבניצקי בספר האגדה, נמצא כיצד שינו את סוף המעשה!

מדרש ויקרא רבה לז' ב' – תרגומו של א. שנאן

נוסח ביאליק, רבניצקי בספר האגדה (על פי ויק"ר לז')

כי פועל אדם ישלם לו וגו' (איוב לד, יא).    מעשה היה באיש אחד שהיו לו שני בנים

אחד היה עושה צדקות הרבה והאחר לא היה עושה (צדקה) כלל ועיקר.

זה שהיה עושה צדקות הרבה מכר את ביתו וכל מה שהיה לו כדי לעשות צדקה.

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פולרין.

אמרה לו: צא, קנה לבניך משהו מן השוק. כיוון שיצא, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הנה בעל הצדקה בא לו.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו שאנו מבקשין לקנות בגד ליתומה אחת.

לקח את הפולרין ההם ונתן להם.

נתבייש לילך אצל אשתו, מה עשה ?

הלך לבית הכנסת וראה שם מאותם

אתרוגים שנושאים התינוקות ביום הושענא, כמו ששנינו שם: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן (מ' סוכה ד', ז').

לקח מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת הים.

 

אירעה השעה ונמצא אותו מלך חש במעיו.

אמרו לו הרופאים: אילו היה לך אתרוג אחד מאלה שנושאים היהודים ביום הושענא, היית אוכל ומתרפא מיד.

 

הלכו וחיפשו בכל המדינה ובכל הספינות ולא מצאו. והלכו ומצאו את האיש ההוא רובץ על שקו.

אמרו לו: יש לך משהו למכור ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי דבר.

 

פתחו את שקו ומצאוהו מלא אתרוגים.

אמרו לו: אלו מנין הם ?

אמר להם: מאלה שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

הטעינו (את השק) על גבו והעלוהו לפני המלך. אירעה השעה ואכל מאותם האתרוגים ונרפא. אמר: רוקנו את שקו ומלאו לו דינרים. עשו לו כך.

אמר לו המלך: בקש לך בקשה ואעשנה .

אמר לו: מבקש אני שיוחזר לי רכושי ושיצאו כל העם לקראתי. עשו לו כן.

כיון שהגיע לאותו נמל, יצא כרוז לפניו ויצא כל העם לקראתו. יצאו אחיו ובניו לקראתו. כשעברו בנהר אחד היכתה אותם שיבולת הנהר ושטפה אותם ונמצא נכנס לביתו ויורש את רכושו ויורש את רכוש אחיו,

לקיים מה שנאמר: "כי פועל אדם ישלם לו, (וכאורח איש ימצאנו")

 

מעשה באדם אחד שהיה עושה צדקה

מכר את ביתו וכל מה שהיה לו והוציא  לצדקה.

 

פעם אחת, ביום הושענא רבה, נתנה לו אשתו עשרה פוליסין.

אמרה לו: צא, וקח לבניך כלום מן השוק.

כיוון שיצא לשוק, פגעו בו גבאי צדקה.

אמרו: הרי בא בעל הצדקה.

אמרו לו: תן חלקך בצדקה זו, שאנו לוקחים בגד ליתומה אחת.

נטל אותם עשרה פוליסין ונתנם להם.

ונתבייש לילך לביתו,

הלך לבית הכנסת. ראה שם מאלו

האתרוגים שהתינוקות זורקים ביום הושענא,

 

 

נטל מהם ומילא שקו והלך ופירש בים הגדול עד שהגיע למדינת המלך.

 

כיון שהגיע לשם נזדמנה השעה ונמצא המלך חש במעיו.

ואמרו לו בחלום: אכול מאלו האתרוגים שהיהודים מתפללים עמם ביום הושענא ותתרפא.

בדקו באותה שעה בכל הספינות ובכל המדינה ולא מצאו.

הלכו ומצאו אותו אדם יושב על שקו.

אמרו לו: יש אצלך כלום ?

אמר להם: אדם עני אני ואין אצלי כלום למכור.

בדקו בשק ומצאו מאלו האתרוגים ואמרו לו: אלו מהיכן הם ?

אמר להם: מאלו שהיהודים מתפללים (עמם) ביום הושענא.

טענו השק והעלוהו לפני המלך. 

אכל המלך מאותם האתרוגים ונרפא.

פנו את השק ומלאוהו דינרים.

 

.

 

 

 

 

ג.       ביקורת כנגד יפתח ופנחס – תוכחה! המדרש מוסיף ומביא הן את נדרו של יפתח בה שילמה בתו את מחיר הנדר ויצא כנד המנהיג, האבא יפתח והן כנגד הכהן הגדול פנחס!

וזה לשון המדרש - (ויקרא רבה, פרשת בחוקותי פרשה לז')

[ד] ארבעה פתחו בנדרים, שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבן הקדוש ברוך הוא כהוגן,         ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן.                                               ואילו הן אליעזר עבד אברהם וכלב ושאול ויפתח.

אליעזר שאל שלא כהוגן דכתיב "והיה הנערה אשר אמר אליה..." וגו' (בראשית כד, יד). אמ' לו הקדוש ברוך הוא אילו יצאת שפחה אחת או גויה אחת או זונה אחת נמצאת אומר "אתה הוכחת לעבדך ליצחק" (בראשית כד'), מה עשה הקדוש ברוך הוא, זימן לו את רבקה, "ויהי הוא טרם כלה לדבר" וגו' (בראשית כ"ד/ טו).

כלב שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה כהוגן. "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר" וגו' (יהושע טו', טז'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו לכדה גוי או עבד או ממזר הייתה נותן לו את בתך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, השיבו הקב"ה כהוגן וזימן לו את עתניאל בן קנז, דכתיב: "וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע טו', יז').

שאול שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא כהוגן. דכתיב "הראיתם האיש העולה הזה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א', יז', כה'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו הכהו עבד אחד או גוי הייתה נותן לו את בתך, מה עשה הקדוש ברוך הוא, השיבו כהוגן וזימן לו את דוד, שנאמר: "ויאמר דוד אל האנשים" (שמואל א' יז', כו').

יפתח שאל שלא כהוגן והשיבו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן. שאל שלא כהוגן שנאמר: "וידר יפתח נדר. והיה היוצא..." וגו' (שופטים יא', ל' – לא'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו היה יוצא גמל אחד או חמור אחד או כלב אחד הייתה מעלה אותו עולה לפניי, מה עשה לו הקדוש ברוך הוא השיבו שלא כהוגן זימן לו את בתו, שנאמר: "ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו... ויהי כראותו אותה" וגו' (שופטים יא' לד' – לה'). ולא היה יכול להתיר את נדרו, אלא אמר יפתח: 'אני מלך! איני הולך אצל פינחס', ופינחס אמר: 'אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ', מבין דין לדין טפת ההיא עליבתא בין כה וכה הלכה/טבעה אותה עלובה/נערה. במתלא אמרי בין חייתא למחבלתא אזל ברא דדויתא במשל אומרים, בין חיולדת למיילדת (עד שהביאו את המיילדת) הלך/מת בנה של האישה הדווה/האומללה. ונתחייבו שניהם בדמיה, פינחס ניטלה ממנו רוח הקודש, שנאמר: "פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (דברי הימים א', ט', כ'), 'לפנים היה עמו', ולא עתה. יפתח היה נישול איברים איברים ונקבר במקומות הרבה, הה"ד "וימת יפתח ויקבר בערי גלעד" (שופטים יב', ז'). 'בעיר גלעד', אין כתיב כאן אלא "בערי גלעד", מלמד שהיה איבר נישול ממנו כאן ונקבר במקומו ואיבר נישול ממנו במקום אחר ונקבר במקומו.                                                                                ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר: דמים היה חייב ליתן וליקרב על גבי המזבח.        ר' שמעון בן לקיש אמר: דמים לא היה חייב. דתנינן 'אמר על דבר שהוא ראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב על גבי המזבח, דבר שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח לא יקרב על גבי המזבח. ולא עוד אלא אפילו קדושת דמים אין לו'.                                                               א"ר יעקב בר אבינא כל מי שהוא נודר ומשלם נדרו יהא מובטח לו שנשמעה תפלתו, מה טעם, "לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר" (תהלים סה', ב'). מה כתיב בתריה אחר כך  "שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו" (תהלים סה' ג').                                                              א"ר אחא כל הנודר ומשלם את נדרו זוכה שישלם נדרו בירושלם, הה"ד "נדרי לה' אשלם" (תהלים קטז', יח'), איכן, "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלם הללויה" (תהלים קטז', יט'). "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים קו', א').

עריכת המדרש חותמת את ספר ויקרא בתוכחה נוקבת כנגד אותם שלא למדו להתיר את נדריהם, החל מאב האומה – יעקב, דרך על הצדקה וכלה במנהיג הצבאי והמנהיג הדתי – יפתח ופנחס!

ביקורת נוקבת כנגד אוזלת היד ועל העובדה שמי שישלם את מחיר אי התרת הנדר יהיו בני המשפחה, אחרים...

מכאן שעלינו להפנים שנדר זו מחויבות שיש לקיימה ברם יצרו מנגנון המאפשר את התרת הנדרים.

מכאן נחתום בלשון ההפטרה – בחירת נוסח ההפטרה ילמד על הרצון לקבל הכרה מנתיני אומות העולם ואמונתם בבורא -

ומנוסח ההפטרה – ירמיהו טז' – יז'אמונת אומות העולם בה'

(יט) ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: (כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים:   (כא) לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה': ס (ירמיהו פרק יז' – א' – יג') (יג) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יסורי וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


דרשת פרשת במדבר- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

לט' לעומר – 'נצח שביסוד'

דרשה – פרשת במדבר התשע"ד המקורות המלאים בהמשך

פרשת במדבר פותחת במפקד העם וכידוע עושים זאת במדבר, ליד הר סיני, שהרי מאז מתן תורה הם נמצאים בסביבות ההר! מדוע פוקדים? מה רוצה ה' לדעת? נוכל לומר שיש במפקד משום התנשאות ואכן הפועל 'שאו את ראש' יכול להעיד על התנשאות, ברם יש במפקד משום שוויון, כל אחד נספר – חשוב לציין שהנשים והילדים אינם בכלל החשבון – הם שקופים. להלן סעיפים 1 - 2

המדרש ילמד שהתורה נתנה במדבר כדי ללמד צניעות וכדי לומר שבמקום ההפקר, כל הרוצה יבוא וייטול, כלומר אין העדפה לגבי מקבל, לוקח התורה! להלן סעיף 3

הפרשה מלמדת על פדיון הבן, על המרת הבכורים שהיו מיועדים לשרת בקודש לשבט לוי ולכהנים ממשפחה מסוימת. בהמרה זו יש משום ביקורת כנגד אי התגייסותם של הבכורים בחטא העגל ויתרה מזו, הם חטאו עם שאר העם ובשל כך נטלה מהם הזכות לשרת בקודש. דומה שנפגע הקשר בין כל משפחה ומשפחה והמקדש שהרי במקום שלכל משפחה יהיה נציג, אנו מוצאים עצמנו מנוהלים בקודש על ידי נציגי שבט אחד, שבט לוי. מצב שישתנה בעקבות החורבן, הסמכות תעבור מהכוהנים לחכמים, וחכם כידוע יכול להיות כל אחד הלומד! להלן סעיף 4

הפרשה מציינת את תפקיד המשאות ובעיקר מזהירה את בני קהת שעליהם מוטלת חובת נשיאת ארון העדות – 'בכתף ישאו' - (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: (במדבר ד')

...(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ: (במדבר ז')

נשיאת הארון מזכירה לנו את נפילת ארון הברית בשבי ביד פלשתים (שמואל א', ד') בימי בני עלי  ואת העלאת הארון לקרית יערים – הלוא היא אבו ג'וש! וכיצד בעת העלאת הארון בימי דוד נפגע עוזא ומת! דוד טעה בדבר שתינוק אמור לדעת, הוא העלה את הארון על עגלה ושכח את הציווי – בכתף ישאו! (עיינו בשמואל ב', ו' ובדברי הימים א', יג', ובטו') להלן סעיפים 5 - 6

נשיאת הארון בכתף מוסברת במדרש כדי ללמד צניאות, היו כעבדים הנושאים את הארון, עד כדי שהמדרש יאמר שבני קהת הלכו כשפניהם אל הארון וצעדו לאחור, על מנת שלא להפנות את אחוריהם לארון! להלן סעיף 7

ההפטרה מדמה את עם ישראל לחול הים - הושע ב', א' וְֽהָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽהָיָה בִּמְק֫וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי:

 

ידועים הדימויים שאברהם בורך בהם  -- כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וזאת בסוף העקידה (בראשית כב', יז')

 

אברהם אף בורך בדימוי נוסף - וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: בראשית יג', טז'

 

כלומר – עם ישראל בורך ככוכבי השמים, כחול הים וכעפר הארץ! להלן סעיף 8

 

נסביר ונברך על פי רעיון של הרבי מסלונים ('נתיבות שלום', פרשת ויצא, ד"ה 'והיה זרעך כעפר הארץ') נבורך בשלוש דרגות של ברכה – בלהיות 'כוכב', להיות 'חול', ולהיות 'עפר'.

כוכבי השמים הם יחידי סגולה, אכן כל אחד מכם הוא יחיד סגולה, אבל אין להם לכוכבים שייכות זה לזה וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים. תוכלו לחיות זה לצד זו ככוכבים ,

או שתבחרו להידמות לדימוי 'חול אשר על שפת הים' העוצר את נחשולי החיים המאיימים להציף את הזוגיות. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, כל אחד מכם בפני עצמו אינו כדאי ורק מכוח היותכם מאוחדים, היחד הרי יוצר כוח עצום המגן עליכם.

ונברך אתכם שתתעלו לדרגת 'עפר הארץ', אומנם אוסף של שני יחידים, אך יש בו גם דבקות, כחול אשר על שפת הים, בו ישנה רק אחדות ולא דבקות, ואילו עפר הארץ מדובק כולו כאחד, וכוח זה יש לו את כוח הצמיחה, כוח ההולדה.

 

דימויים אלו עולים בקנה אחד עם ההתפקדות של כלל העם, שווים כולם ונספרים, ברם ישנו שבט לוי, ישנם תפקידים שונים לכל קבוצה וישנה אזהרה סמויה – היזהרו מהתנשאות!

ההפטרה שנבחרה מציינת את הדימוי לחול הים אשר אין לו מספר – ברכת השפע, אך יתרה על זאת הנביא קיבל משימה קשה, לשאת אישה זונה, ללדת שלושה ילדים לכנותם בשמות לא קלים – יזרעאל, לא רוחמה, לא עמי!

לאחר מכן היה עליו לעוזבה! (כך מרחיב במדרש)

אך הנביא אומר לקב"ה – כיצד אוכל לעוזבה, לאחר שילדה לי את ילדי... ובכך פונה ה' לנביא אומר – אם כך, כיצד אני ה' אוכל לנתוש את עמי... להלן סעיף 9

הנביא מנבא שהאל/הבעל ייקח שוב את עמו ויפתה אותה במדבר והעם יכריז –

 

הושע פרק ב' - (טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ:     (יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם: ס (יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־ה' תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: (יט) וַהֲסִרֹתִ֪י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: (כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה: (מתוך ההפטרה - הושע ב', כא' – כב')

יהיו אלו נישואין מחודשים והברית עם האל תהיה אירוסי צדק, משפט, חסד ורחמים!

 

 

 

 

1. ספר במדבר נקרא גם 'ספר הפקודים' – זאת בשל המפקד שבפרשת במדבר וזה שבפרשת פנחס.

השורש - פ.ק.ד. ילמד על כמה משמעויות – גאולה – "כי פקוד יפקוד..." – נפקד מקומו (נדב ואביהוא) – יום פקודה (התייצבות)

מפקד – ספירה – ספירת העומר! מה סופרים? כיצד מתכוננים ל... – מתן תורה, לכניסה לארץ? ובעיקר אנו מחויבים לברר לשם מה סופרים?

2. המילה והפועל 'שאו' ילמד על – 'משא' – 'הם ישאו את... – וכן להיות מורם מ... יוצא מ... וחלילה יכול להוביל להתנשאות ???

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: (במדבר א')

3. ראשית נברר מה נלמד מההתכנסות במדבר, או כמדבר המדבר!

ובלשון המדרש - "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - למה במדבר סיני?                                                 מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר                                               באש מנין? (שמות יט') "והר סיני עשן כולו" וגו'. ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה') "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים", ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".                      ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר (ישעיה נה') "הוי כל צמא לכו למים", ד"א "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר "במדבר סיני": (במדבר רבה א', ז')

כלומר התורה נתנה במדבר כדי ללמד צניעות וכן שהתורה זמינה לכולם, כל הרוצה יבוא וייטול!

אך מיד לאחר המפקד של ישראל נכתב, הלווים אינם נפקדים עם ישראל – הם נישאים, מורמים מהעם, האם יש כאן מעין תזכורת, רמז לטענת קורח – מדוע תתנשאו... כל העדה כולם קדושים?! -  (מח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: (נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (במדבר א')

(לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: (לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו: (במדבר ב')

 

4. פדיון הבן – המרת הבכורים בכהנים – מקור המנהג הוא בפרשה שלנו, בעבר היה לכל משפחה נציג בקודש, כל בכור היה משרת בקודש, ברם בשל הכשל בחטא העגל, משה החליף את הבכורים בכהנים! בכך ניטלה הזיקה הישירה בין כל משפחה ומשפחה לבין המקדש!

(יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהֹוָה: (יד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:...

...(לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהֹוָה לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף: (מ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: (מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְהֹוָה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מב) וַיִּפְקֹד משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם: (מד) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהֹוָה: (מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל: (מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם: (מט) וַיִּקַּח משֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם: (נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: (נא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:

5. נעיין בתפקיד בני קהת – נשיאת הארון, ארון העדות!

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: (ג) מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: (ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:....

ובשל משימה זו - נחתמת הפרשה באזהרה!

(יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:

...(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

6. מתברר שמשימת 'נשיאת הארון' תהיה 'תרגיל מכשיל'! – נשיאה יש ותביא להתנשאות! המדרש יטען שדוד כשל בטעות שכל ילד היה יכול לתקנו!

זְ֭מִרוֹת הָֽיוּ־לִ֥י חֻקֶּ֗יךָ בְּבֵ֣ית מְגוּרָֽי: תהלים קיט', נד' (במדבר רבה, פינחס פרשה כא', יב')

וכתיב "ויקרב משה את משפטן" של בנות צלופחד יש אומרים שהפליא מן משה, שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה והתיש הקדוש ברוך הוא את כחן,                                                     את מוצא שאמר דוד (תהלים קיט') "זמירות היו לי חקיך", לומר שקלות ורגילות כזמירות! אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין, כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה שנאמר (שמואל ב', ו') "וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה", תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עוזא לסמכו (שמואל ב' ו') "ויכהו שם האלהים על השל", מפני ששגגת תלמוד עולה זדון, "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'ולא אמרת זמירות היו לי חקיך? ולא למדת (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", התחיל תוהא (דברי הימים א', טו') "פרץ ה' אלהינו בנו, כי לא דרשנוהו כמשפט" וכן משה מפני שאמר (דברים א) "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו", התיש כחו...

7. הדרישה מעובד האל לנהוג בצניעות!

ד"א כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן היו מהלכין יחפים, הרי למדנו שהיו שבט לוי מעולה מכל השבטים ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה, שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן..."                                ועוד בדבר אחד היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכל המשכן והיו מהלכין כדרכן ופניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר אף ע"פ שהיו גדולים מן שאר המשפחות ואין צ"ל מן ישראל לא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון, למה כן? לפי שאין גדולה לפני האלהים, נמצאת אומר אע"פ שהיתה משפחת קהת פלאטיני  בני הפלטין/הארמון אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים, אמר הקב"ה התורה היא חיים שנאמר (משלי ג') "עץ חיים היא למחזיקים בה..." (שם ד') "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, זה הארון שנושאין שבו התורה בדין הוא שיחיו ולא ימותו הוי וחיו ולא ימותו וגו': "מדרש במדבר רבה ה', ח')

8. ולבסוף נלמד הן מההתפקדות עם ישראל והן מלשון ההפטרה שעם ישראל בורך בשלושה דימויים –

כוכבי השמים – חול הים – עפר הארץ

 

(מדרש במדבר רבה ב', יב') "אלה פקודי בני ישראל..." הה"ד (הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים... והיה מספר בני ישראל", הה"ד (תהלים קיט) "לעולם ה' דברך נצב בשמים", מפני שהבטיח הקב"ה את אברהם ובאתה אותה הבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, ואימתי הבטיחו הקב"ה?  כשאמר לו לצאת מבית אביו שנא' (בראשית יב) "לך לך מארצך ... ואעשך לגוי גדול" וגו' אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים כל מה שהבטחת אותי מה הנאה יש לי בהם שאין לי בנים, שנאמר (שם טו) "ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי ...", שאברהם רואה במזל שאינו עתיד להוליד בנים, מה עשה לו הקב"ה באותה שעה אמר רבי יהודה ב"ר סימון אמר רבי חנין אמר רבי יוחנן מלמד שהעלהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו מן אותו המזל שאתה רואה שאין אתה עתיד להוליד ממנו אני מראה לך שאתה מוליד שנ' (שם) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וגו'           אמר רבי שמואל ב"ר יצחק אינו אומר הבט אלא שהוא נתון למעלה כמה שנאמר (תהלים פ) "הבט משמים וראה, ויאמר לו כה יהיה זרעך מהו כה יהיה זרעך",                                    אמר ר' לוי בשם ר' יוחנן למה הדבר דומה למי שיצא לדרך והלך יום הראשון ויום השני ויום השלישי עד י' ימים ולא מצא לא עיר ולא פונדק ולא אילן ולא מים ולא בריה ואחר שהלך י' ימים צפה אילן אחד מרחוק אמר שמא יש תחתיו מים כיון שהגיע אצלו מצאו עומד על המעין כיון שראה אותו נאתן ופירותיו מתוקנים וענפיו נאין ישב לו ונתקרר בצלו ואכל מן פירותיו ושתה מן המעין וערב לו ושבת נפשו עליו כיון שעמד לילך                                                       אמר לאילן מה לי לברכך ומה יש לי לומר לך שיהא עצך נאה נאה הוא שיהא צלך נאה כבר הוא נאה שיהיו ענפיך נאים נאים הם שיהו פירותיך מתוקין מתוקים הם שיהא מעין יוצא מתחת שרשך כבר מעין יוצא מתחת שרשך, שתהא עומד במקום חביב במקום חביב אתה עומד מה לי לברכך אלא כל הנטיעות העומדות ממך יהיו כמותך                                               כך כשברא הקדוש ב"ה את העולם עמדו עשרים דור ולא היה בהם תועלת ולא עמד מהם צדיק אחד אחר עשרים דור צפה הקב"ה את אברהם שהיה נתון בארץ בבל שנקראת רחוקה שנאמר (יהושע ט) מארץ רחוקה וגו' ואמר הקב"ה תאמר שיש בו כח לעמוד כיון שהשליכו אותו לכבשן האש וקידש שמו של הקב"ה ועמד בנסיונו מיד קירבו הקב"ה לא"י בנה לו את הפונדק והיה זן עוברים ושבים והיה מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה והודיע כבודו של הקב"ה בעולם ונתן שמו על שם הקב"ה כמלאכים א"ל הקב"ה אברהם מה יש לי לומר לך ומה יש לי לברכך שתהא שלם צדיק לפני או שתהא שרה אשתך צדקת לפני צדיק אתה שרה אשתך צדקת לפני או שיהיו כל בני ביתך צדיקים צדיקים הם לפני מה יש לי לברכך אלא כל בנים שעתידים לעמוד ממך יהיו כמותך, מנין שכן? כתיב (בראשית טו') "ויאמר לו, כה יהיה זרעך", את מוצא אברהם שנתברך בכוכבים, שנאמר "הבט נא השמימה וספור הכוכבים...", ויצחק נתברך בחול, שנאמר (שם כב') "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך...", ויעקב נתברך בעפר הארץ שנא' (שם כט) "והיה זרעך כעפר הארץ"                ברכתו של אברהם באתה בימי משה שכן כתיב (דברים א) "ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום...", וברכתו של יעקב שנתברך כעפר הארץ באתה בימי בלעם, שכן כתיב (במדבר כג) "מי מנה עפר יעקב, וברכתו של יצחק שנתברך בחול, באתה בימי הושע, שנאמר (הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי", והואיל דביצחק כתיב ביה 'ברכת החול', היה נצרך לומר 'והיה מספר בני יצחק' ואינו אומר כן, אלא "והיה מספר בני ישראל", ולמה?                      אלא בשעה שיצא יעקב אבינו לילך לפדן ארם מסר לו יצחק את ברכת החול כמה שאמר לו (בראשית כח) "ויתן לך את ברכת אברהם", מהו את א"ר חמא בר חנינא כך אמר לו ברכה שנתברכנו אני ואברהם כאחד "כי ברך אברכך", ברכה לאב ברכה לבן, "והרבה ארבה", רבייה לאב רבייה לבן, "וכחול אשר על שפת הים", את הברכה הזו מסר יצחק ליעקב, לפיכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל כחול הים", הוי (תהלים קיט) "לעולם ה' דברך נצב בשמים":

 

ההפטרה - הושע ב', א' וְֽהָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽהָיָה בִּמְק֫וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי:

 

אברהם בורך -- כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיובסוף העקידה (בראשית כב', יז')

 

אברהם אף בורך בדימוי נוסף - וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: בראשית יג', טז'

 

 

 

נסביר ונברך על פי רעיון של הרבי מסלונים (נתיבות שלום, פרשת ויצא, ד"ה 'והיה זרעך כעפר הארץ') נבורך בשלוש דרגות של ברכה – בלהיות 'כוכב', להיות 'חול', ולהיות 'עפר'.

כוכבי השמים הם יחידי סגולה, אכן כל אחד מכם הוא יחיד סגולה, אבל אין להם לכוכבים שייכות זה לזה וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים. תוכלו לחיות זה לצד זו ככוכבים ,

או שתבחרו להידמות לדימוי 'חול אשר על שפת הים' העוצר את נחשולי החיים המאיימים להציף את הזוגיות. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, כל אחד מכם בפני עצמו אינו כדאי ורק מכוח היותכם מאוחדים, היחד הרי יוצר כוח עצום המגן עליכם.

ונברך אתכם שתתעלו לדרגת 'עפר הארץ', אומנם אוסף של שני יחידים, אך יש בו גם דבקות, כחול אשר על שפת הים, בו ישנה רק אחדות ולא דבקות, ואילו עפר הארץ מדובק כולו כאחד, וכוח זה יש לו את כוח הצמיחה, כוח ההולדה.

 

9. ההפטרה – תפקיד החזרה למדבר, נישואין שניים!

הושע פרק ב' - (טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ:     (יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם: ס (יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־ה' תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: (יט) וַהֲסִרֹתִ֪י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: (כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְהֹוָה: (מתוך ההפטרה - הושע ב', כא' – כב')

בבלי פסחים פז' ע"א (נוסח עין יעקב סימן לח') שם ["דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ']. בִּימֵי עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה" (הושע א). בְּפֶרֶק אֶחָד נִתְנַבְּאוּ אַרְבָּעָה נְבִיאִים, וְגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן, הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה, וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה עַד הוֹשֵׁעַ הָיוּ כַּמָּה נְבִיאִים?! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק. וְאֵלּוּ הֵן, הוֹשֵׁעַ, וִישַׁעְיָה, עָמוֹס, וּמִיכָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ, [בָּנֶיךָ] חָטְאוּ, (ישראל) הָיָה לוֹ לוֹמַר, בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי (בחוניך) [חֲנוּנֶיךָ] הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה. אֲנִי אוֹמֵר לוֹ, לֵךְ, קַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְתוֹלִיד לְךָ בְּנֵי זְנוּנִים, וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ, לֵךְ וְשַׁלְּחָהּ מֵעַל פָּנֶיךָ, אִם יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ, אַף אֲנִי אֲשַׁלַח אֶת יִשְׂרָאֵל! שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע א) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים וְגוֹ', וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם". "גֹּמֶר", [אָמַר רַב], שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִים בָּהּ:

[שם ע"ב] "בַּת דִּבְלַיִם", דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שֶׁמְּתוּקָה בְּפִי הַכֹּל, כִּדְבֵלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, כִּדְבֵלָה. דָּבָר אַחֵר, "גֹּמֶר, אָמַר רַב יְהוּדָה, שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְמֹר מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בָּזְזוּ וְגָמְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים ב יג) "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ". (הושע א) "וַתַּהַר וַתֵּלֵד לוֹ בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל, כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַתַּהַר [עוֹד] וַתֵּלֵד בַּת, וַיֹּאמֶר [לוֹ], קְרָא שְׁמָהּ 'לֹא - רֻחָמָה', כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָשֹׂא אֶשָּא לָהֶם. וַתַּהַר וַתֵּלֵד בֵּן, וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ 'לֹא - עַמִּי', כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי" וְגוֹ'. " לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוֹ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ פֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, אַף אַתָּה, בְּדֹל עַצְמְךָ הֵימֶּנָּה! אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים הֵימֶנָּה, וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא], וּמָה אַתָּה, שֶׁאִשְׁתְּךָ זוֹנָה וּבָנֶיךָ זְנוּנִים, וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ אִם שֶׁלְּךָ הֵם, אִם שֶׁל אַחֵרִים הֵן, כָּךְ! יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן בָּנַי, בְּנֵי בְּחוּנַי, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי, תּוֹרָה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל.                          תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (משלי ח) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז". שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (בראשית יד) "קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (תהלים עח) " הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ". יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (שמות טו) "עַם זוּ קָנִיתָ", וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת?!

כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא, הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵרוֹת בַּעֲבוּרְךָ.

עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וּבִטֵּל הַגְּזֵרוֹת, וְהִתְחִיל וּבֵרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ב) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה" וְגוֹ'. (הושע ב) "וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא - רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא - עַמִּי, עַמִּי אַתָּה":

 

 

 


דרשת פרשת נשא- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת נשא – פוקדים את הלווים בנפרד מבני ישראל ובכך החשש מהתנשאות!

 

הברכה מקורה ב'שמיעה'!

 

הפרשה נחתמת בפסוק -  "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו": (במדבר ז', פט')

 

מפרש רש"י – "ובבא משה" - שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) "וידבר ה' אליו מאהל מועד", והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) "ודברתי אתך מעל הכפרת", בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת:

"מבין שני הכרובים" - הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:

"וישמע את הקול" - יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:

"מדבר" - כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו: "וידבר אליו" - למעט את אהרן מן הדברות:

 

ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468-1473 - נפטר לאחר 1550 היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי) מבאר את פעולת משה כתובנה אנושית על פי הכנתו וזה לשון הספורנו – "מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':"

 

דומה שהפרשה חותמת באמירה – למשה, המשכן הוא מקור לחיבור, להשראה עם עולם הרוח! ואולי על כל אדם למצוא את המקור לחיבור עם עולם של משמעות!

מהו הקול המתדבר עמו?!

 

כותב הרבי מאיזבצה (מי השילוח ח"ב) כל סדר 'נשא' אינו אלא הכנה לפסוק החותם את הפרשה "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". (במדבר ז', פט')  קלא דלא פסיק, כקול במעמד הר סיני "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי". (דברים ה' יח')

 

נחזור לתחילת הפרשה בה מתואר מפקד ותפקיד הלווים, זאת כהמשך לפרשת במדבר בה הוסבר שמעמד הבכורים כמשרתים בקודש הועבר לבני לוי ובואר תפקיד בני קהת, בפרשתנו מפורטים תפקידם של בני גרשון ובני מררי והתיאור נחתם באמירה "כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (במדבר ד', מו' – מז')

 

מסביר רש"י בעקבות המדרש – "עבודת עבודה" - הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת: ועבודת משא – כמשמעו (כלומר, פירוק ואריזת המשכן וכליו וכן דרך נשיאת המשכן בנדודים במדבר):

 

רבינו בחיי מוסיף ומבהיר שהשירה והנגינה ליוו את עבודת הקרבת הקורבנות וזה לשונו – "לעבוד עבודת עבודה. זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת, והיא הקרבנות, וכן הוא אומר: (תהלים ק, ב) "עבדו את ה' בשמחה", ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב: (בדברי הימים - ב לה, טו) "והמשוררים בני אסף על מעמדם, אין להם לסור מעל עבודתם". והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקרבן. ואמרו רז"ל: (ערכין יג ב) כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר: (תהלים טז', יא') "שובע שמחות את פניך", אל תקרי "שׂובע" אלא "שֶׁבע"..."

 

יוצא אם כן, שבעת החשיבה על המשכן עלינו לשמוע את הצלילים, את קולות הניגון?

 

כמו כן, עלינו לדעת שמלאכת הלווים הייתה בעבודת משא, נשיאת המשכן, כאשר בני קהת לא קבלו עגלות כשאר בני השבט אלא הם 'בכתף יישאו', ובלשון המדרש עליהם לשאת את הארון כעבד, עליהם ללכת אל פני הארון ולא להפנות את גבם לארון ובכך ישנה למידה לצניעות.

יאשיהו המלך יבין שעליו לגנוז את הארון על מנת שלא ייפול בשבי – ולכן אמר - (דברי הימים ב', לה') (א) וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַיהֹוָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: (ב) וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה: (ג) וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִונִים {הַמְּבִינִים} לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַיהֹוָה תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

 

לפני שנעבור לברכת כוהנים – נברר, מה מקומם של דיני הסוטה והנזיר!

 

בפרשה בפתיחה ובחתימה תיאורים טכניים (לכאורה). בפתיחת הפרשה המשך מלאכת בני לוי למשפחות גרשון ומררי בנשיאת המשכן וכליו. בחתימת הפרשה מתנות הנשיאים, כל נשיא ונשיא ומתנתו לחנוכת המשכן.

בתווך, ציווים, שילוח טמא מהמחנה, המועל/ת מעל בה', הסוטה והנזיר וכן ברכת כהנים. מה נוכל לשמוע, ללמוד ?

 

ננסה להראות שמבנה הפרשה מלמד אותנו הקוראים - 'בדקו את דרך עבודתכם'!     האם חלילה ישנה התנשאות?

נבחן את ציווי הפרשה, שילוח הטמאים מן המחנה נועד להרחיק את אלו המונעים את טהרת הציבור במקום בו שוכן האל. כך גם זקוקים לתיקון ולכפרה אותם חוטאים המועלים מעל בה'. ציווים אלו מלווים בפרשות סוטה ונזיר, פרקי קנאות הבעל החושד בבת זוגו והנזיר/החסיד המתנזר ל'עבודת השם'.

מהו הסדר הנכון, האם סדר התורה סוטה ואח"כ נזיר או הסדר שבמשנה ובתלמוד נזיר ואח"כ סוטה. נראה ששינוי המשנה מסדר התורה מביא לאמירה או לשאלות, האם הסטייה מביאה לנזירות או האם הנזירות תמנע סטייה ? או שמא, הנזירות הנה סטייה, כלומר ישנה 'עבודה' שהיא לכאורה לה' ובמהותה אינה אלא צביעות דתית ?

 

המדרש אומר הרואה אישה סוטה יזיר עצמו מן היין ובכך יש להקדים סוטה לנזיר כסדר התורה.

הרבי מאיז'בצה מסביר את שינוי הסדר שבמשנה בנימוק, 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים' בחן/אמת את עצמך בטרם תבוא לבדוק אחרים, כלומר רק באם אתה מתנזר כנזיר, אז ורק אז אולי תוכל לקנא לאחר, כלומר בדוק מה מניע את קנאותך, לעיתים האשמה בסטייה נובעת מראייתך הקלוקלת ?

עיון בפרשת סוטה או שמא ראוי לומר 'על הסטייה', (או הגבר/הבעל הוא הסוטה בהאשמתו את האישה.) יצביע על קושי, שהרי נאמר שלאחר בדיקת האישה במים המאוררים ייתכן מצב שהאישה נקייה, כלומר, תתכן האשמת שווא. אם כן הפרשה עוסקת בבעל קנאי שנחה עליו רוח קנאה ולכן יש לומר 'בעל סוטה' ולא להאשים את האישה ולכנותה 'סוטה', שהרי אשמתה אינה ודאית.

דומה שכך גם ניתן לראות את פעולת הנזיר/ה, הרי בעצם ההתנזרות מצהיר/ה הנזיר/ה 'אני לא כמוכם'. בסיום הנזירות על הנזיר להביא קורבן חטאת, וכך גם במידה והפר את נזירותו, הכתוב מכריז ואומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", כלומר - נזירות הנה חטא, סטייה, אומנם לכאורה הנזירות מביעה עבודת ה' שהרי נאמר 'איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר לה' ", אך אין זו דרך המלך לצער את הגוף ולהתנזר, האתגר האמיתי הוא להתמודד עם היצרים והתאוות ולא להתנתק מחיי היומיום.

נראה שהחוט המקשר בציווים אלו הוא מידת הסטייה מעבודת השם הרצויה, טומאה ומעילה, קנאות או נזירות מרחיקים את האיש או האישה מעבודה אמיתית. על 'עובד השם' לשאול בכנות האם עבודתו היא לשם שמים או שעבודתו מלווה במניעים זרים ?

 

נביט מקרוב על פרשיות סוטה ונזיר ונראה כיצד הן יכולות לשרת את האדם בבירור דרכו בעבודת השם.

סוטה - קריאה חתרנית מביאה הגמ' בשם חנה. חנה גלתה שהיא עקרה, לכאורה עליה להתפלל לה' ול'הודות', שהרי כשם שמתפלל אדם על הטובה כך מתפלל על הרעה, אך לא כך נהגה חנה, (ברכות לא' ע"ב) על הפסוק "וְהִיא (חנה) מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: (שמואל א', א', י' – יא') אומרת הגמ': "אם ראה תראה", אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא (שאסתתר ובעלי יקנא, הרי) משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: (במדבר ה') ונקתה ונזרעה זרע." ובכך מערימה חנה על ה' ומקבלת את בנה שמואל.

ובהמשך הגמ' אומר האמורא ר' אלעזר: "ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ותתפלל על ה' "- מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה." 

קריאה כזו מראה שמצוות 'סוטה' יכולה להוות מנגנון הטחה, כלי בידי האישה (האדם) להביע מחאה כלפי הבורא ואף לבוא בדרישות לשינוי.

 

נזיר –  סיפור על מפגש בין התנא שמעון הצדיק ורועה מן הדרום, ממחיש מחד את הביקורת על תופעת הנזירות ומאידך מצביע על נזירות כנה וראויה. נעיין בירושלמי נדרים (פ"א, ה"א): "דתני בשם רבי יודה חסידים הראשונים מתאוין להביא קרבן חטאת לא היה המקום מספיק בידם חטא והיו נודרים בנזיר, בשביל להביא קרבן חטאת. רבי שמעון אומר: חוטאים היו שהיו נודרים בנזיר, שנאמר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" חטא זה על נפשו שמנע עצמו מן היין. ואתייא דשמעון הצדיק כרבי שמעון (ושיטת שמעון הצדיק כשיטת ר' שמעון) דתני (ששנינו בברייתא) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרו' תילי תילים. ואמרתי לו: בני, מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה ? (שהרי נזיר מגלח את ראשו בסיום הנזירות) ונם (אמר) לי, רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה (בבואה) שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבדיני מן העולם. אמרתי לו (הרועה ליצר) רשע, אתה מפחז בדברים שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים. והרכנתיו בראשי (שמעון הצדיק לרועה) ואמרתי לו: 'בני, כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה' "."

נראה שהתנהגות 'סוטה' מצויה אצל ה'חסידים' המתאווים להביא קורבן חטאת ומתנזרים על מנת לחטוא !

ומנגד ישנו נזיר אמת, רועה פשוט מן הדרום הנודר כנזיר על מנת להתמודד עם היצר.

 

 

מקולות השיר 'עבודת עבודה', המעבר אל 'ברכת כוהנים' היה יכול להיות טבעי, ברם, מתיאור מלאכת עבודת הלווים הפרשה מפרטת את צו הרחקת הטומאה מן המחנה, הזב, המצורע, חובת וידוי על המועל בקודש, דיני סוטה ונזיר ורק אח"כ עוברת הפרשה לברכת הכוהנים! עלינו לבדוק מי הוא/היא 'הזב/ה' המורחק/ת מן המחנה?

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס  יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס  

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: ס (במדבר ו', כב' – כז')

 

מי מברך ומהי משמעות הברכה?

 

מסביר המדרש תנחומא (בובר, פרשת נשא סימן טו'):

"כה תברכו". זה שאמר הכתוב: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(דברים כו', טו'), וכן דוד אומר "וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי ה' דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם": (שמואל ב', ז', כט'),

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכין אלא לברכתך, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים",

אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו,

וכן הוא אומר "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שה"ש ב', ט'),

"משגיח מן החלונות" מבין אצבעות של כהנים,

"מציץ מן החרכים", בשעה שפושטין את כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו".

 

לדעת המדרש מקור הברכה אינו האדם אלא האל העומד ומשגיח, מציץ מבין אצבעות הכוהנים!

יסביר הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל 1250 – 1327 ספרד, מסכת מגילה פרק ג', סימן כא') כבעל הלכה, כיצד נראים כפות ידיהם של הכהנים - ומה שפושטין ידיהם דכתיב "וישא אהרן את ידיו אל העם", משמע שיהו ידיו פשוטין.ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש "מציץ מן החרכים", ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים

 

ברם מפתיע יהיה חידושו של הרמב"ם, רבי משה בן מימון, (נולד בשנת 1135, בקורדובה, ספרד - נפטר 1204, בפוּסטאט, מצרים, בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד', הלכה ג') "כיצד היא נשיאת כפים בגבולין ? בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר 'רצה', כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה,

ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין 'יברכך'..."

הכהנים עומדים בידיים קפוצות ורק בעת הברכה מסתובבים אל עבר הקהל ופושטים את אצבעותיהם, מסביר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (על התשובה עמ' 207) "קפיצת היד בצורת אגרוף, המסמל אגרוף רשע, הנפתחת אחר כך לאצבעות פשוטות – מדגימה את השינוי המופלא שהתחולל בכהן עם קיום המצווה. כשעלה לדוכן עלה כבשר ודם רגיל, שידיו דרך כלל קפוצות, אבל ברגע ששליח ציבור הכריז "כהנים" – קרה משהו מפליא, אירעה מטמורפוזה, נפתחו הידיים ועמהן נפתח הלב ונפתח מעיין חתום של אהבה ויחד עם האהבה התחילה קולחת הברכה ונראתה השכינה –"

הברכה אמורה להביא שפע, לחבר בין העולמות!

 

דימוי זה של אגרוף מחד ומאידך אצבעות פשוטות מזכיר את שירו של יהודה עמיחי

 

חוליקת – השיר השלישי על דיקי

 

....זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים

עוברת תמיד דרך גנים וחלונות

וילדים משחקים וכלב נובח.

 

זכרו והזכירו לפרי שנשר

את העלים ואת הענף,

הזכירו לקוצים הקשים

שהיו רכים וירוקים באביב,

ואל תשכחו שגם האגרוף

היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות

 

שם הספר מחתימת השיר – "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות", ע' 12

 

עתה נברר מדוע נכתבו ציווים אלו בין תיאור עבודת הכוהנים בנשיאת כלי המשכן לבין תיאור הבאת קורבנות הנשיאים ?

עיון בחלקי הפרשה אותם הגדרנו כטכניים יצביע על קשר רעיוני, הן הכוהנים והן הנשיאים אמורים לברר את מידת האמת והטוהר שבמעשיהם.

הכוהנים מחויבים לבחון את עבודתם, לחשוש מהתלהבות יתרה כעבודת נדב ואביהוא, וכאזהרת הפסוק החותם את הפרשה הקודמת, "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". (במדבר ד', כ')

הנשיאים אף הם חייבים לברר את מידת מעורבותם בחיי העם, האם מורמים הם מהעם או האם מעורבים הם בין הבריות. בתיאור הבאת קורבנות הנשיאים נשמעת בהילות, משה מושח ומקדש את המשכן ומיד אצים הנשיאים להקריב, ובלשון הכתוב: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (במדבר פרק ז', א' – ב') בהילות זו מביאה את המדרש (ספרי במדבר מה') לשאול ולומר:

"ר' נתן אומר וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה כאן ובמלאכת המשכן לא נתנדבו בתחילה ? אלא, כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים הן, אנו משלימים, כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: "והמלאכה היתה דים" (שמות לו ז) אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות ? "והנשיאים הביאו את אבני השוהם", לכך, התנדבו כאן תחילה."

המדרש מנסה להבין מדוע קופצים הנשיאים ומביאים קורבן שהרי בהכנות לבניית המשכן הם הביאו אחרונים. המדרש מבין שאותם נשיאים חשבו לפחיתות כבוד לתרום, להתנדב יחד עם העם, הם הבינו שטעו, לא היו זקוקים להם, לכן בחנוכת המשכן תקנו את התנהגותם והתנדבו ראשונים, הבינו שאין זו פחיתות כבוד להתערב בין הבריות.

 

מבט על הפרשה כולה יבהיר שהפרשה פתחה במפקד ובתפקיד הלווים – ראינו שאחד מתפקידי הלווים היה ללוות את עבודת המקדש בשיר ובניגון! כך שפרשת 'נשא את ...' – מרים ומגביה את העבודה הפיזית למשמעות רוחנית. בה בעת מזכיר, מזהיר, כפסוק החותם את פרשת במדבר שלעיתים מחיר ההתנשאות יש ויביא למוות, כנדב ואביהוא שנפקדו בשל קרבה יתרה!

מכאן הפרשה עוברת לחוקים המבארים את דיני הטמא, החוטא, הסוטה והנזיר, דומה שבכך מנכיחים את העובדה הפשוטה שלא בכול יש עבודה רוחנית, ישנם חריגים!

הברכה – ברכת כוהנים אמורה לרומם ולהביא שפע של אהבה מאותם המורמים מעם אך הם אינם נישאים מעליו, עליהם להושיט את הידיים ולברך.

הנשיאים אף הם יביאו את קורבנם למשכן, כזכור מתחילת ספר ויקרא (ד', כב') 'אשר נשיא יחטא'.

הפרשה נחתמת בפסוק המתאר את שמיעת משה את הדיבור האלוהי – דומה שבכך מאפשרים לאדם להבין שעליו לעמול ולשמוע את הקול, יש לברר מה עלי לעשות!

 

כדברי חנה סנש – קיסריה 1942

קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול. הלכתי לבל אפול.

 

אך על פרשת דרכים, סתמתי אוזני בלובן הקר, ובכיתי, כי איבדתי דבר.

 

ולהלן - צילום משה ברזון – אנדטת פלשוב ליד קרקוב, מסע עם 'בית תפילה ישראלי', אב התשע"א

 

 


דרשת פרשת "בהר סיני"- תמר גור-קראוזה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה פרשת "בהר", תשע"ד

פרשתנו, פרשת "בהר סיני" עוסקת באחד המצוות המרתקות והמעניינות, מצוות השמיטה-

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.

ויקרא, פרק כה, פסוקים א - כג


א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. ג אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. 

דברים, פרק טו, פסוקים א-טו

הציווי על שנת שמיטה מתעסק בשלושה דברים עיקריים- בשמיטת העבודה, בהפסקה. בשמיטתהחובות- התחלה מחודשת. ובאפשרות של כולם לאכול ולהנות מהשדה- הבנה כי הרכוש לא שייך לך ויצירת הזדמנות מחודשת לכולם.

מעניין לראות שלאחר ספר שלם של חוקים, בהם בני ישראל נמצאים עוד בהר סיני, חונים- מקבלים חוקים, בונים משכן, יצורים זהות  ובונים גבולות לזהות ולשייכות הזאת- רגע לפני שהם מתחילים במסע עליהם לשמוט, לעזוב, להפסיק. אך מעניין לראות כי מדובר בהפסקה רק של שנה אחת- לאחר מכן נמשיך, נחזור לעבוד את האדמה, נוכל להתחיל ספירת חובות מחדש, הרכוש יחזור להיות שלנו- לפחות לשש שנים הבאות...

יש שיאמרו כי ציווי כזה הוא מאוד מפחיד ואף מסוכן לעם שחי מעבודת אדמה- שנה שלמה לא לעבוד?! שנה שלמה לחלק הכל?! אז ממה נחיה? אך יש יאמרו שזוהי משמעות החיים עצמם, היכולת גם לשחרר. היכולת לנוח-זו הדרך היחידה להצליח לעבוד. כפי שיום השבת מאפשר לנו את הכוחות לשאר השבוע, משאיר בנו שפיות ואיזון, מטעין את החול מהיותו קודש כך גם השמיטה. אומר הרב קוק-."את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה"

כמו כן הוא טוען כי השמיטה היא הדרך להזכיר לאדם כי שום דבר אינו שייך לו , הכל בהשאלה- הכל שייך לקדוש ברוך הוא. בעצם יוצרת השמיטה תחושת ענווה אצל האדם בכל הקשור לרכוש.

אך כיצד מצווה זו שייכת לימינו? אלינו אשר לרובנו אין התעסקות יומיומית עם האדמה ולכן גם אם נרצה בכך אין לנו מה לשמוט, אין לנו דרך לעזוב אתה היבול.  היום במדינת ישראל הפכה השמיטה , כמו מצוות רבות, בעיקר לעניין טכני של היתר מכירה והפקרת פירות וירקות.  אך נדמה לי כי פרשה זו ומצווה זו דווקא טומנת בתוכה רעיון אשר נוכל כולנו לקחת ממנו משהו לחיינו, לאדמותנו המטאפוריות- רעיון השמיטה, ההפסקה, היכולת לעצור, להתבונן, לנוח, לבחור, לאפשר משהו שההחזקה אינה מאפשרת.

הפרופסורים אבי שגיא וידידה שטרן, בספרם: "תנוח, תחלק, תניח" כותבים על השמיטה הישראלית-

 ... בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי.
קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית.

לטענתם אמנם לא עובדי אדמה אנחנו אבל אנו נמצאים במרוץ אחר החומר- אחר הכסף, אחר הקידום, אחר הטלוויזיה הגדולה יותר, הדירה המפנקת יותר או סתם הרבה אוכל שאנחנו לא בהכרח זקוקים לו. האפשרות לציין שנת השמיטה בחיינו או אולי חודש השמיטה (אם להיות יותר ראליים) בו נניח לרגע את המירוץ הזה אולי יאפשר לנו לבחון דברים מחדש- להחליט באופן מודע האם לחזור למירוץ או להתחיל ללכת. ולא רק בצד החומרי והכלכלי ניתן להתבונן ברעיון השמיטה כרעיון מודרני ורלוונטי לחיינו- אם נחזור לעם ישראל ולעובדה כי עד עכשיו בנה את עצמו כעם תחת הר ביני- כפי שהזכרתי בתחילת דברי נראה כי אולי גם את הדברים הנפשיים, חברתיים,  שאנו רגילים להחזיק בהם, ניתן בשנה זו לשחרר. אנו עסוקים רבות בלהגדיר- להגדיר מי אנחנו, מי אנחנו לא, מה אנחנו חושבים ,מה אנחנו לא חושבים, מי בצד שלנו, מי נגדנו... אך הגדרה היא גם גדר, אם נאפשר לעצמנו בשנהת השמיטה הזו (או בחודש השמיטה, אם להיות יותר ראליים) לשמוט גם את הנחות היסוד הברורות שלנו על עצמנו, על השייכות שלנו, על ההגדרה שלנו,להוריד לרגע את הגדר ולא בהכרח להוריד את הגדר כדי להגיע לאחר-כמו שנהוג לחשוב, אלא להוריד את הגדר כדי לדייק ולהגיע לעצמנו- לבדוק שוב התנהלויות, מחשבות, הנחות, תגובות שאנו נושאים עימנו כבר שנים "כי זה אנחנו"- לשמוט, ומתוך השמיטה נוכל לגלות דברים חדשים ורבים ונוכל לאפשר לעצמנו לחזור נכונים יותר, בדיוק כמו שהשבת מאפשרת לשאר השבוע וכמו שהשמיטה מאפשרת לשאר השנה.

קובי עוז כותב שיר מקסים שמחדד את העניין-זלמן הסתובב בעולם מבולבל 
שאל את עצמו "מי אני ובכלל
אני חקלאי יש לי שטח גדול 
ואני מנהל את הכל 
אני מגדל פירות וירקות 
ומקפיד לדשן לעבד להשקות 
אני המושל על חלקת אדמה!" 
ואז יצתה בת קול ואמרה
זלמן זה לא אתה
הנה תראה, שנת שמיטה 
השדה מלבלב בלי עזרתך 
אתה לא אדמתך 
אתה פשוט 
זלמן 

גם את השיר ניתן לפרש כשיר על הצניעות מול האלוהים ולמי שייכים הדברים בעולמנו אך ניתן לפרש אותו, ולשם אני רוצה להידרש, לאותו המקום של הגדרות ובחינתם- האם אנחנו זו עבדתנו? האם זלמן הוא איש אדמה או הוא פשוט זלמן...הנה הוא עצר לשנה והכל המשיך והוא-הוא זלמן.  האם אדם שיוצא לפנסיה למשל, מאבד את זהותו? כמה אנחנו תלויים בהגדרה הזו המקצועית? גם כאן היכולת לשמוט,לעצור, להוריד הגדרות יכול חדד את התשובה- מעניין אגב לראות שעל פי מחקרים מספר גדול של אנשים שיוצאים לשנת שבתון מחליפים מקום עבודה או מקצוע לאחר החזרה, והנה לנו עובדה מה שנה של הפסקה יכולה להביא איתה- מה עצירה ומחשבה מן הרכבת עליה אנחנו נוסעים יכולה לאפשר ולפתוח בפנינו.

השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת שמיטה, יש גם התארגנות גדולה של מספר ארגונים העוסקים בנושא "שמיטה ישראלית" בפן החברתי שלה, (אגב התארגנות מאוד מעניית ממליצה להכנס לאתר לקרוא עליהם... ) אני מקווה שנצליח אנחנו כיהודים ליברליים, העוסקים בחידוש ורלוונטיות להפוך את המצווה העתיקה והחכמה  הזו לרלוונטית ונוכחת בחיינו החברתיים והאישיים- כי אנו בהחלט זקוקים לה בתוך המירוץ המטורף של חיינו.  


פסק זמן 
מיליםאריק איינשטיין
לחןשם טוב לוי 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 
לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 

 

 

 

 


דרשה לפרשת 'קדושים' התשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לפרשת 'קדושים' התשע"ד - (ספר ויקרא יט' – כ')

מזל טוב לבני המצווה – עודד אלקיים ואיתמר ראובני, ולמשפחותיהם!

פרשת קדושים פותחת בציווי – עליכם להיות קדושים! ובלשון הכתוב -

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

מהי כוונת הציווי? מהי הקדושה וכיצד עליה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות היומיומית?

חתימת הפרשה בסוף פרק כ' – דומה לחתימת פרשת 'אחרי מות'! הארץ נתנת לכם לירושה בתנאי שתקיימו את ההתנהגות הרצויה ולא עליכם להבין שיש לחשוש מהקאה, הארץ תקיא אתכם!

 (כב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: (כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: (כד) וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: (כה) וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: (כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: (כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:

וכך גם בחתימת הפרשה הקודמת, פרשת 'אחרי מות' - (כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ: (כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: (כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: (כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: (ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

לא פעם שמעתי קריאה שונה (ובעיניי מוטעית וחמורה). לטענתם 'ולא תקיא...' כוונת הפסוק לומר -  ישנה הבטחה לשמור על ישראל בארצו ללא כל תלות בהתנהגות! הברקה יפה שמעתי מהמחנך דרק פרלמן – 'אלטנוילנד' שם ספרו של הרצל ניתן להידרש אל/עת תנאי לנד – כלומר, האם הארץ ניתנה ללא כל תנאי או שהארץ תהיה שלכם אך ורק באם תשמרו על התנאים?!

ניתן לצטט את דברי הנביא יחזקאל פרק לג' – פסוקים שפרופ' ישעיהו לייבוביץ ציטט השכם והערב! ובה אזהרה מפורשת - (כג) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: (כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: (כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִֹה עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: (כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

נחזור ונבהיר את מהות הקדושה בציווי – 'קדושים תהיו...' – רש"י מפרש – קדושים במובן של פרושים, מובדלים, יש לשנות את ההתנהגות. ממש כתיאור הקידוש בערב שבת המבדיל בין ימות השבוע ליום השביעי או כהבדלה בצאת השבת המהווה 'קידוש של השבוע' וכלשון נוסח ההבדלה אנו מציינים את ההבחנות בין אור לחושך (טבע) לבין החלטות העם, בין קודש לחול ובין ישראל לעמים – הבחנות, הבדלות אלו דורשות הסבר ובירור, למה כוונתנו באמירה – ישנה הבחנה בין קודש לחול ו/או בין ישראל לעמים.

לטעמי הרמב"ן מבהיר ומדייק – לדעתו, מהות הקדושה צריכה להביא דיוק בהתנהגות היומיומית, ובלשון החסידות 'קדש עצמך במותר'! כלומר, אכילה, שתייה, שתיית יין, קיום יחסי מין... כל ההתנהגות הרגילה צריכה לבטא 'קדושה'! הקדושה אינה בדברים שמעבר ליומיום, להיפך בהתנהגות השגרתית יש להביע התנהגות של דרך ארץ!

ובצורה בוטה מזהיר הרמב"ן – יש לחשוש מאדם הנוהג כ'נבל ברשות התורה'!

וזה לשון הרמב"ן: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:

 ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:

 והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

 לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:"

המדרש מוצא בפרשת קדושים ביטוי לעשרת הדברות – כלומר חשיבות הפרשה היא ברמיזה לפירוש הדברות שניתנו במעמד הר סיני. ואכן מדייק המדרש את לשון הכתוב 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – הדיבור הוא בפומבי, מעין מעמד הר סיני.

וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, קדושים פרשה כד') "תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה

ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה

"אנכי ה' אלהיך", וכתיב הכא "אני ה' אלהיכם"

"לא יהיה לך", וכתיב הכא "ואלהי מסכה לא תעשו לכם",

"לא תשא" וכתיב הכא "ולא תשבעו בשמי",

"זכור את יום השבת", וכתיב הכא "את שבתתי תשמורו",

"כבד את אביך ואת אמך", וכתיב הכא "איש אמו ואביו תיראו",

"לא תרצח", וכתיב הכא "לא תעמוד על דם רעך",

"לא תנאף", וכתיב הכא "מות יומת הנואף והנואפת",

"לא תגנוב" וכתיב הכא "לא תגנובו",

"לא תענה" וכתיב הכא "לא תלך רכיל",

"לא תחמוד", וכתיב הכא "ואהבת לרעך כמוך".

 

הדיבר 'לא תחמוד' מקביל לציווי 'ואהבת לרעך כמוך', מחר בבוקר נשכיל לשמוע בדרשת בר המצווה של עודד אלקיים על 'ואהבת לרעך כמוך' – האם הוא ורק הוא, הכלל הגדול בתורה? או שיש למצוא בפרשה כלל גדול הימנו!

התלמוד ירושלמי (מסכת נדרים פ"ט)  [ויקרא יט', יח'] "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר [בראשית ה א] זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה.

כלומר לדעת בן עזאי, הכלל הגדול הוא התייחסות שווה לכל ברוא וברוא, זאת בשל העובדה הפשוטה – כל אדם נברא בצלם אלוהים!

גם בפרשה שלנו ישנו פסוק המרחיב את 'ואהבת לרעך כמוך' לכלל יושבי הארץ! ו'משום מה' נוטים לצטט את הכלל הגדול כפסוק המצמצם! "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:" (ויקרא יט', לג' – לד')

נעבור לחדד ציווי נוסף הנמצא בפרשה והיא מצוות התוכחה!

"הוכח תוכיח" – נראה כיצד הציווי עובר מתוכחת עמית, חבר! לתוכח כל אדם בעל אחריות – ועד לתוכחה כנגד ה'! תוכחה הראויה להישמע ערב יום השואה!

ויקרא פרק יט' (יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא: (יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה':

נעיין בסוגיה תלמודית המופיעה במסכת שבת (הן בבלי והן בירושלמי)

 

נכנה את הסוגיה 'פרתו של רבי אלעזר בן עזריה' – שמו של תנא זה מוכר לנו מההגדה לפסח בציטוט – 'הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות...'

וזה לשון המשנה במסכת שבת בפרק ה', פרק הדן ביציאה למרעה בשבת, יציאה מותרת של בעלי חיים מרשות היחיד לרשות הרבים. הסוגיה מבררת על מה יש להקפיד בשל החשש מאיסור מלאכה והיא 'הוצאה מרשות לרשות'!   (משנה א') - בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה... (משנה ד') וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים!

אך נוסח המשנה במסכת ביצה (פרק ב', ח') מעיד על מחלוקת. - שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. ...

לאור המקבילה במשנה ביצה, ברור שדברי המשנה במסכת שבת משמיעה ביקורת כנגד אחד מגדולי התנאים, תנא שיהיה נשיא ישראל!

התלמוד הבבלי (מסכת שבת נד' ע"ב, נוסח 'מנוקד' 'עין יעקב') – מרחיב את התוכחה לתנא ר' אלעזר בן עזריה ועובר לתוכחת תלמיד את רבו ובהמשך לתוכחת מידת הדין לקב"ה! תוכחה המתאימה לשבת המקדימה את יום השואה!

סוגיה זו מוכרת במסדרונות הכנסת שהרי בהמשכה מובאת האמירה המצוטטת 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה...' ונראה שכוונת הסוגיה לומר - השאלה בסוגיה שלנו היא – 'מי מוכיח' ובעיקר 'כנגד מי אין תוכחה', ולכן מעשה החטא אינו המוקד!

וזה לשון הגמרא – "וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא? וכי פרה אחת הייתה לו והרי אמר רב או רב יהודה בשם רב שרבי אלעזר בן עזריה היה מעשר בכל שנה מעדרו כמעשר 12000 עגלים!                                                      תָּנָא, לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.  עלינו לחשוב – מדוע אין רבי אלעזר בן עזריה מוחה, האם אין זה ראוי למעמדו ובכך ישנה ביקורת כנגד רב המתנשא או שרצה להוכיחה אך טרוד שמא לא תקשיב לדבריו?

התלמוד עובר לציין כלל רַב וְרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַב חֲבִיבָא, מַתְנוּ בְכוּלֵיהּ סֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הָאִי זוּגָא - חֲלוּפֵי רַבִּי יוֹחָנָן, וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן, כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה – נִתְפָּס (נענש) עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. (כל האחראי על) בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. (האחראי על) בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ - נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

התלמוד מציין את תחומי האחריות השונים ומזמין את בעלי התפקידים השונים לבחון את מעשיהם! על כך אומר רב פפא – בני ראש הגולה ייענשו על כלל ישראל שבגולה! הוכחה לכך היא בדרשת הפסוק מישעיה בו משתמע שהזקנים נענשים על כך שלא מיחו כאשר ראו את התנהגותם של השרים!

אָמַר רַב פַּפָּא, וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא - נִתְפָּסִים עַל כּוּלֵי עָלְמָא. (אמר) [כִּי הָא דְּאָמַר] רַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב, (ישעיה ג) "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ, וְשָׂרָיו". אִם שָׂרִים חָטְאוּ, [דף נה ע"א] זְקֵנִים מַה חָטְאוּ? אֶלָּא אֵימַא, עַל זְקֵנִים שֶׁלֹּא מִיחוּ בַשָּׂרִים.

מכאן עובר התלמוד לבית המדרש ומביא מעשה בו יושב התלמיד 'רב יהודה' ולומד לפני שמואל. מגיעה אישה וצועקת (מתלוננת) והוא - לא שם לב לצעקתה! (רַב יְהוּדָה הֲוָה יַתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲתַאי הַהִיא אִתְּתָא קָא צָוַוחַת קַמֵּיהּ, וְלָא הֲוָה מַשְׁגַּח בָּהּ.)                

אמר רב יהודה התלמיד לרבו – האם אינך סובר כדברי הפסוק (אָמַר לֵיהּ, לָא סָבַר לֵיהּ מָר), (משלי כא) "אוֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקָת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה"?             אָמַר לֵיהּ, שִׁינַּנָא - רֵישָׁךְ בְּקַרִירֵי, רֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בְּחַמִימֵי (אמר הרב שמואל לתלמידו – בעל השיניים! ראשך במים קרים, האם רצונך לטובלם במים חמים!),          ענה שמואל לרב יהודה תלמידו – הרי יושב כאן מר עוקבא שהוא אב בית דין, והוא אחראי! (הָא יַתִיב מַר עוּקְבָא - אַב בֵּית דִּין,) דִּכְתִיב, (ירמיה כא) "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה', דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט, וְהַצִּילוּ" וְגוֹ'.

סיפור זה מצביע בביקורתיות רבה כנגד רב המסתתר מאחורי המערכת ואומר 'ראש הגולה – מר עוקבא' נמצא כאן ואני לא חייב להביע את עמדתי! פרשנות זאת נתמכת מהמשך הסוגיה כאשר האמוראים מבטאים אמירה 'המוכחים לא יקשיבו' על כך ממשיכה הסוגיה ומשמיעה ביקורת, תוכחה, שנאמר לקב"ה והוא הבין שטעה ולכן הקשיב לתוכחה ושינה את החלטתו – וזה לשון הסוגיה -

אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן, לוֹכְחִינְהוּ מָר לְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אָמַר לֵיהּ, לָא מְקַבֵּלִי מִינַּאִי. אָמַר לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלִי - לוֹכְחִינְהוּ מַר,                 דָּאָמַר רַבִּי אַחָא בְרַבִּי חֲנִינָא, מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדְבַר זֶה, דִּכְתִיב, (יחזקאל ט) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבוֹר בְּתוֹךְ הָעִיר [בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַםִ], וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת" וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ - שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם - כְּדֵי שֶׁיִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה.                                     אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתָּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ, הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים.                                   אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיָה בְיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ. אָמַר לָהּ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם יִמְּחוּ בָהֶם, לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם.                                           אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (שם) "זָקֵן, בָּחוּר, וּבְתוּלָה וְטַף, וְנָשִׁים, תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּיו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמְמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ". וּכְתִיב, (שם) "וַיָחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת".    תָּנֵי רַב יוֹסֵף, אַל תִּקְרִי "מִמִּקְדָּשִׁי", אֶלָּא "מִמְּקוּדָשַׁי" - אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו. וּמִיָּד, (יחזקאל ט) "וְהִנֵה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ [שַׁעַר] הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה, וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבוּשׁ הַבָּדִּים וְקֶסֶת הַסּוֹפֵר בְּמָתְנָיו, וַיָּבֹאוּ וַיַעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחוֹשֶׁת". מִזְבַּח נְחֹשֶׁת מִי הֲוָה? אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַתְחִילוּ מִמָּקוֹם שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי. וּמַאן נִינְהוּ "שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים"? אָמַר רַב חִסְדָּא, קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, וּמַשְׁחִית, וּמְשַׁבֵּר, וּמְכַלֶּה. וּמַאי שְׁנָא "תָּיו"? [אָמַר רַב], "תָּיו" - תִּחְיֶה. "תָּיו" - תָּמוּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, תָּחוֹן זְכוּת אָבוֹת. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, "תָּיו" - סוֹף חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דַּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת'.        רַבִּי שְׁמוּאֵל בָּר נַחְמָנִי אָמַר, אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו. מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רָב, מִימוֹת הוֹשֵׁע בֶּן בְּאֵרִי, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע בּ) "אֲגַלֶּה אֶת נַבְלוּתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּהּ מִיָּדִי". וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מִימֵי חֲזָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים בּ יג) "וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי יְהוֹאָחָז". וּכְתִיב, (שם) "וַיָחָן ה' אוֹתָם וַיְרַחֲמֵם, וַיִּפֵן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם, וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה". וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מִימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים א יח) "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע" וְגוֹ'. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמָר, מִימֵי חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ט) "לְמַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה, וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָּוִד, וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָה בְמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׁה זֹאת" וְגוֹ':

 

לימוד התוכחה בכתובי המקרא נתמך גם בדברי הנביא עמוס הנקראים כהפטרה –  הנביא עמוס יוצא נגד 'ייחוד עם ישראל'!?

בחירת הפטרה זו ממחישה את האמירה, 'קדושים תהיו' ותירשו את הארץ, זאת בתנאי ורק בתנאי שתתנהגו בקדושה!

עמוס פרק ט' (פסוק ז') "הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֪י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־ה' הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר:...                 (יד) וְשַׁבְתִּי֘ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֫וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם: (טו) וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר ה' אֱלֹהֶֽיךָ:"

הנביא משווה בין שבות ישראל להשבתם של הפלשתים ובני ארם!

דומני שקריאה זו משלימה את חובת 'קדושים תהיו' כאזהרה – אל לכם לחשוב שיש כאן הבטחה ללא תנאים, אל לכם להאמין שהקדושה היא אימננטית!

עם ישראל קיבל הזדמנות לקיים אורח חיים המבטא קדושה, מוסר והתנהגות של דרך ארץ, הן בתוך החברה והן כלפי כלל האוכלוסייה! באם חלילה לא נקיים... אזי, הארץ תקיא אותנו! ולוואי ואכן נקיים – ונזכה לרשת את הארץ! יש לשמור על התנהגות יומיומית של 'קדושה' – כלומר לנהוג בדרך ארץ!

תוכחה היא מצווה המבטאת את מוטת האחריות של כל בעל תפקיד ולמדנו שאין אף בעל תפקיד הנמצא מעל החוק – הוכח תוכיח – אף את הקב"ה! בוודאי בימים אלו ערב יום השואה, עלינו לקום ולהביע את דעתנו, לצאת כנגד כל מעשה עוול!

 

 


דרשה לשביעי של פסח התשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה נוסח לשביעי של פסח התשע"ד

הציווי לחוג את הפסח ניתן עוד בטרם היציאה ובכך עלינו להבין שאנו חוגגים ומציינים את גאולת ישראל ולא חלילה את מכות מצרים ובוודאי לא חוגגים את 'סוס ורוכבו טבע בים'!

(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהֹוָה: (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: (שמות יג')

ר' שמחה הכהן מדוינסק (משך חכמה) מסביר – "ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג הניצחון, לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה ע"ז וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", (משלי כד', יז')  ...לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שצוה להן טרם שנטבעו בים ודו"ק

נצביע על כמה נקודות שיש ללמוד בחג זה!

-          יציאה מוקדמת של בני אפרים ולקח לדורות

-          האם לשמוע לצו 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' או כצו התנועה 'קפיצת נחשון' ונלמד על קפיצת בנימין!

-          'והמים להם חומה/חמה' – סמאל כועס ומביע מחאה על הצלת בני ישראל

-          'מי כמוך באילמים...' – 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'?

-          מה בין 'קריעת ים סוף', נוסח שאינו במקרא לבין 'בקיעת הים' וכריתת הירדן?!

ראשית נציין שהתנועה החליטה לשמר את הקריאה בתורה אך שינתה את נוסח המפטיר וההפטרה. 'קריעת ים סוף' – קריאה בשמות יג' יז' – טו' כו', -

המפטיר מספר דברים טז' א' – ח' (ולא במדבר כח', יט' – כה', קורבנות) – שמור את חודש האביב....כי בחיפזון יצאת...

וקריאת ההפטרה מספר יהושע ג', ה' – יז' על הכניסה לארץ. (ולא את שירת דוד בשמואל ב', כב', א' – נא') – חציית הירדן בכניסה לארץ!

  1. 1.      שמות פרק יג' – יציאה מוקדמת של בני אפרים?!

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֪ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה:

בתחילת הקריאה אנו נלמד על חששו של האלוהים 'פן ינחם העם בראותם מלחמה...', מה האל חושש שבני ישראל יראו בצאתם ממצרים, וזאת לאחר שכמתואר במקרא הם צפו בעשר המכות שקבלו מצרים? נעיין במדרש תנאים לספר שמות הדורש את הפסוקים שבתיאור הנוסח בספר תהילים וכן בדברי הימים!

א.      תהלים פרק עח - (ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: (ט) בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

ב.      דברי הימים א פרק ז  (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: (כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה

ג.       מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא

ד"א "כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנ'אמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א', ז', כא') וכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהלים עח', ט' – י') מפני מה "שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם.

מדרש זה מבהיר את חששו של הקב"ה – הייתה יציאה מוקדמת של 'בני אפרים' והם עברו על הקץ, כלומר לא חיכו עד רגע הגאולה והקדימו וכן עברו על השבועה האוסרת לעלות לארץ ישראל! נעיין בנוסח הבבלי בסנהדרין ובמדרש מימי הביניים בפרקי דר' אליעזר -

ד.      בבלי סנהדרין צב' ע"ב – "דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו.

מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.

רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א' ב') "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

רבי יהודה אומר: אמת משל היה.

אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.

עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר (דברי הימים א' ז') "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ" וגו', וכתיב (דברי הימים א' ז') "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו". ...

ה.     פרקי דרבי אליעזר מז' - ר' אליעזר אומר: כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים ישבו בטח ושאנן ושלו עד שבא נון מבני בניו של אפרים, ואמר להם: נגלה לי הב"ה להוציא אתכם ממצרים,

בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כלם גבורים, שנ' "בני אפרים..." וכו',

מדרשים אלו מציינים 'עובדות' יש הטוענים שהם הם צאצאי העצמות היבשות מנבואת יחזקאל, ואכן אין מדובר בחזיון אלוהי של חלום כי אם של מציאות. יתרה על זאת, המדרש בפרקי דר"א יודע לומר שמדבור במנהיג משבט אפרים בשם נון שהחל לצאת ממצרים עם 200,000 וכולם נהרגו!

אלוהים בלשון המדרש חשש בני ישראל היוצאים בצו האל על ידי משה יראו את עצמות בני אפרים ולא יאמינו באפשרות היציאה!

פרשנות המחקר מבהירה שאין מדובר במדרש על 'יציאת מצרים המקראית', כי אם במדרש היוצא נגד תומכי מרד בר כוכבא! חשש החכמים עם כישלון המרד, שמא יהיו אלו שינסו לחזור על מעשה בר כוכבא ובאמונה התמימה כי הגיע העת, ויכולים הם! ימרדו באומות העולם. לכן נוסח המדרש מציין - על שטעו בקץ ועל השבועה – כלומר, החישוב, והאמונה שמותר להם, הביאה את ההנהגה לטעות ולנסות לצאת, למרוד כנגד רומא בהנהגת בר כוכבא. מדרשים אלו באים לחזק את התפיסה המובאת בתלמוד הבבלי, שאין לעלות בחומה ואין למרוד כנגד שלטון אומות העולם! ונוסח השבוע יידרש מהפסוקים בשיר השירים "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"! (פסוק המופיע 3 פעמים!)

ניתן לדרוש ולהרחיב, אולי, נוכל לשמוע כאן הד לפואמת 'מתי מדבר' של ח"נ ביאליק

ו.        האם נוכל לומר שהם הם אותם 'מתי מדבר' עליהם כותב ביאליק –  יש מי שקם ללא כוח האל, ללא רצון האל ובידיעה שעליו ליצור את הגאולה!

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –

                                                                        וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

                                                                      הֵם קֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"

עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי –  וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

ברם נאמר במפורש לקראת הסוף – 'וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים'

ששים ריבוא אומר, רומז על מספר בני ישראל שיצאו ממצרים ולא על יציאת בני אפרים או מורדי בר כוכבא!

  1. 2.      שמות פרק יד – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" וקפיצת נחשון!

(יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֪פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם: (יד) ה' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן: פ

(טו) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: (טז) וְאַתָּ֫ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֪ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֪ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: ...

...(כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־ נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֪ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה' בַּיּ֥וֹם הַה֪וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם:

(לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

האם לקבל את ההמלצה האלוהית – הוא, ה' ילחם ואנו נחריש, או שעלינו לפעול?

בוגרי תנועות הנוער מכירים את 'קפיצת נחשון', קפיצת אומץ לברזנט מתוח! ברם לא רבים יודעים מה מקורו. בבסיס האמירה אין הסכמה בדבר פאסיביות ולתת לה' להלחם עבורינו אלא שיש רצון לפעול. אין המדרש מנסה להבין את אשר ארע ביציאה ממצרים כי אם בלקח לימי כתיבת המדרש.

גם המכירים את המקור לביטוי 'קפיצת נחשון' אינם יודעים שקיים נוסח אחר, המתאר את 'קפיצת בנימין' ולא על 'קפיצת יהודה', וכידוע! 'נחשון' הוא משבט 'יהודה'!

וזה לשון הגמרא (בבלי סוטה לו' ע"ב)

"דתניא, היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ  לז' ע"א שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: "שם בנימין צעיר רודם" (תהילים סח', כח'), אל תקרי "רודם", אלא 'רד ים', והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: "שרי יהודה רגמתם", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן";

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל" (הושע יב', א'), ועליו מפרש בקבלה: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה..." (תהילים סט', ב'), באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך...", לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" (תהילים קיד'), מה טעם "היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו"? משום ד"הים ראה וינוס". "

המדרש מציין מחלוקת – האם היו שהתנדבו לקפוץ והשאלה הייתה מי יזכה בכבוד או שהשבטים נמנעו מלקוץ עד שקם נחשון וקפץ?!

מעניין מה בחר 'שר ההיסטוריה' של הציונות ותנועות הנוער לציין, ומדוע?!

  1. 3.      והמים להם חֵמה – חומה?

ה'משך חכמה' ר' מאיר שמחה ב"ר שמשון קלונימוס הכהן 1843 – 1926, דוינסק מדייק בלשון הכתוב ומפרש מדוע נכתבת המילה 'חומה' פעמים ופעם אחת ללא ו' ומשמעותה 'חֵמה'–

(שמות יד', כב') וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

(שמות יד', כט') וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

ה'משך חכמה' מביא את המדרש (מכילתא מדרש אבכיר) "והמים להם חומה" (שמות יד, כט) - מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים?! והיה משמיע קולו לשר של ים, נתמלא עליהם חמה וביקש לטובעם [לכן כתוב "חמה" - חסר ויו].

ומסביר ה'משך חכמה' – הרי קשה, לכאורה צריך היה סמאל לטעון כנגד הצלת ישראל כבר ביציאה ממצרים ומדוע המתין עד לחציית ים סוף?

ובלשונו – "אמנם המסתכל יראה שבפעם הראשונה (פסוק כב') כתוב "והמים להם חומה" בוי"ו, רק בכתוב השני (פסוק כט') כתוב בלא וי"ו, ועל זה דרש המדרש שנתמלא חימה. והוא, דבאמת אמר להם 'משכו מעבודה זרה והדבקו במצוות', והם עשו תשובה על עבודה זרה, שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם (שמות יב', מב' – מו'). ולכן סמאל לא יכול היה  לצעוק על שהשם יתברך – מדוע עשה לבנ"י נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן. רק כאן כאשר אמרו 'מצרים' (פסוק כה) "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים", כלומר המצרים  הודו כי ה' נלחם, וחזרו בהם לנוס מפניהם, אם כן גם הם עשו תשובה! על זה צעק סמאל – 'הלא גם ישראל עבדו עבודה זרה במצרים ונמחל להם, אם כן מפני מה הללו ניצולים והללו יהיו נטבעים'!

כדי לנסות וליישב מבחין ה'משך חכמה' בין חטא של יחיד לחטא של ציבור. מתי העם נבחן ונידון כיחידים ומתי העם נידון כאחד - כציבור!, על מה על פי ההלכה נענשים, ועל מה ה' מוכן לסלוח? המדרש מציין שעל חטאי עבודה זרה נענש היחיד אך לא ציבור ואילו לגבי חטאי התנהגות (מוסר חברתי) נענש גם היחיד וגם הציבור! 

בלשון ההגדה של פסח אנו אומרים  "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:

ובמדרש "ר' חונה בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישראל ממצרים, על ידי שלא שינו את שמן ולא שינו את לשונם ועל ידי שלא אמרו לשון הרע ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה" (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה לב') הטענה היא - שבני ישראל היו מצוינים,כלומר,  שמרו על זהותם כבני ישראל ולא התבוללו בתרבות המצרית – שלא שינו את שמם, את לבושם...והוא מוסיף כלשון המדרש ואומר שלא היה בהם לשון הרע, והיו אוהבים זה לזה ולכן בזמן שבני ישראל היו במצרים – סמאל לא יכול היה לטעון כנגד בני ישראל.

על הטענה שה' מוכן למחול על כך שבני ישראל עבדו עבודה זרה נמצא ראייה בירושלמי (מסכת פאה, פרק א', משנה א'): "דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין מלשינים היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים". אבל על התנהגות מוסרית, ה' אינו מוכן לסלוח! והיות ובעת עמידתם מול הים, אומר המדרש שנחלקו לארבע כתות, ויש שאמרו נשוב מצרימה.. על כך הלשין סמאל שצריך לדון אותם כיחידים, והן אמורים לקבל עונש כרת על עבודה זרה, ולכן שאל בחמה את ה' - איך אתה עושה להן נסים?!

(דוגמה נוספת מובאת כהערה - ולכן מצאנו שעל חטא העגל שהיה החטא בעבודה זרה, מחל הקדוש ברוך הוא להם ונתרצה להם (שמות לב, יד), אבל על מרגלים שהיה לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם, ונגזר "במדבר הזה יתמו" וכו' (במדבר יד, כט - לה).)

ממשיך ה'משך חכמה' ואומר - על זה השיב הקדוש ברוך הוא (מכילתא שם): שוטה (שבעולם) וכי מפני ישוב עבדוה, הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף הדעת?! אבל התשובה שפירשו מעבודה זרה ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך יישוב ומתוך ההרווחה, דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות. אבל המצרים הוא להיפך, דעבדו עבודה זרה מתוך ההרווחה והשלוה, והתשובה היתה מתוך הטרוף שנהממו בים, ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים. יתן השי"ת שבני ישראל ישובו לה' מתוך הרווחה, אמן!

  1. מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

שמות פרק טו (א) אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:

... (יא) מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ ה' מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:

א.      בבלי מגילה י' ע"ב

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם... כן ישיש להרע אתכם" (דברים כח', סג'). וכי שמח הקב"ה (ומי חדי הקדוש ברוך הוא) במפלתן של רשעים? והא כתיב "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב', כ', כא'), ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד', כ') - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? - אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה.

ב.      מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ח'

"מי כמוכה באלים ה' ", כיון שראו ישראל שאבד פרעה וחילו בים סוף ובטלה מלכותן של מצרים ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהן פתחו פיהם ואמרו כולם "מי כמוך באלים", ולא ישראל בלבד אמרו שירה אלא אף האומות, כששמעו שאבד פרעה ומצרים בים ובטלה מלכותם של מצריים ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהן, כפרו כולן בע"ז שלהן ופתחו פיהם כולן והודו למרום, ואמרו "מי כמוך באלים..." וגו'. וכן את מוצא שעתידין אומות העולם לכפור בעבודה זרה שלהן שנ'אמר: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וגו' היעשה לו אדם אלהים" וגו' (ירמיה טז', יט' – כ') ואו'מר: "ביום ההוא ישליך האדם וגו' ואו' לבא בנקרת הצורים" וגו' (ישעיה ב', כא') ואחריו מה כתיב "והאלילים כליל יחלוף".

ד"א "מי כמוך באלים ה' ", מי כמוכה באלמים, מי כמוך בנסים וגבורות שעשית לנו על הים שנ' "נוראות על ים סוף ... ויגער בים סוף ויחרב" (תהלים קו', ב' – כט')

[ד"א "מי כמוכה באלים ה' "] מי כמוך באלמים, מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק, שנאמר "הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד: אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ:" (ישעיה מב', יד' – טו') לשעבר אחריש אתאפק, מכאן ואילך "כיולדה אפעה, אחריב הרים וגבעות וכל עשבם אוביש וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים:" (ישעיה מב', טז')

שירת המלאכים נאסרה ברם שירת ישראל נהוגה מדי בוקר בתפילת שחרית והמדרש המשנה את נוסח האמירה 'מי כמוך באילמים...' מעיד על הקושי שבשירה כאשר בני אדם בני 'צלם אלוהים' טובעים בים!

  1. 5.      מה בין 'קריעת ים סוף', נוסח שאינו במקרא לבין 'בקיעת הים' וכריתת הירדן?!

במקרא – תיאור מה שקרה לעם ישראל בים סוף – מתואר כבקיעת הים או כהובשת הים

ואילו לגבי חציית הירדן בימי יהושע – כריתה!

ברם כולנו מכירים את המאורע כ'קריעת ים סוף' מה בין 'קריעה' ל'בקיעה', 'כריתה'?

בשמות פרק יד (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:...(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:

ואילו ביהושע ב', י' (כך גם בפ"ד כג') כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:

וכן ביהושע ג', יג'  וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד:

אומר מדרש תנאים - ספרי דברים פיסקא שנז', יא' - "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו", למצרים בפני עצמה לפרעה בפני עצמו ולעבדיו בפני עצמם:

"ולכל היד החזקה", זו מכת בכורות.

"ולכל המורא הגדול", זו קריעת ים סוף "

יסביר הרבי מגור – בעל 'חידושי הרי"ם' עיבוד דברי הרב יצחק מאיר רוטנברג (אלתר) (ה'תקנ"ט, 1799 - ה'תרכ"ו, 1866) מייסד חסידות גור.

"על הקושיא למה בדברי חז"ל נקרא קריעת ים סוף ובתורה לא מצינו כי אם לשון בקיעה? יש בזה הרבה דברים,

ואפשר להגיד ברמז, מעט, שעל פי ההלכה ענין 'הקריעה' הוא דווקא בשני דברים שנעשו מתאחין, ואח"כ כשמפריד אותם נקרא קריעה וקריעה במהותה היא קלקול! (וכן נמצא בהלכות שבת, לגבי המלאכה האסורה) ובקריעת ים סוף, היה תנאי שיקרא ויתקדש השם על ידי זה כמבואר וזה "קריעת הים", כי הכול ברא לכבודו, כמאמר רבי פנחס בן יאיר בפרק א' במסכת חולין – אומר רבי פנחס בן יאיר לנהר, באם לא תיתן לי לעבור, אזי - 'ואם לאו גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולם', ונמצא המים מתחילתו קרעים ואח"כ נתאחה לכן נקרא קריעה.

והוא מרחיב בביאור 'רמתיים צופים' פירוש על מדרש סדר אליהו זוטא מובא בין היתר, הלשון קורע, קריעה הוא בעצם קלקול ולכן קשה לחשוב שמעשה האל בים סוף יהווה קלקול הבריאה, אלא יש לראות במעשה הבקיעה – קלקול על מנת לתקן!

וז"ל - "...וכן הים היה כן שמתחילתו נעשה על מנת שיקרע ואח"כ שב לקדמותו, נמצא שהקריעה היה תיקון ממש ואינו בכלל מקלקל.

וכבר כתבו המפרשים בבריאת המים שלכך נקרא מים בלשון רבים, כפי טבעם, שאין להם עמידה כלל בלי החזקת כלי. כי מתפרדים לחלקים רבים, אלא שאמר להם היוצר "יקוו המים" וכו' שעומק הים יהיה הכלי המחזיקם. ולכך שבלשון חכמים נקרא קריעה כדי להבין ולהשכיל הנס שחס וחלילה אינו שינוי לרצון הקב"ה אלא שמתחילתו נעשה כך כטבע המים. ועשה הקב"ה נס שאפילו מה שבתוך הכלי נתפרדו באופן הציווי של השם יתברך, וכמו שאמר הוא ז"ל – שבשני דברים נפרדים שייך לשון קריעה וזה ענין הנס על דרך פשוט.

מה שאין כן בדבר הנולד אחד ממש, אם נקרע, אז אי אפשר עוד לתקן כמקודם, שאף שאח"כ יהיה באיזה אופן טוב יותר, שוב אין כאן דבר אחד כמקודם, אבל לשון בקיעה הוא לראות העיקר, כגון שיש מחיצה המפסיק ובוקע המחיצה שיתגלה האור כמו שנאמר (פרשת נח) "ויבקעו כל מעיינות " וכו' היינו שנבקע המחיצה שהיה בפני התהום ונתגלה התהום ועלה ליבשה, כגון: "אז יבקע כשחר אורך " וכו', שנתבקע המחיצה של חושך ונתראה האור כמ"ש בזוהר הקדוש שכל המחיצות המכבים את האור נתבקעו ע"י שהאיר להם הקב"ה נשמתן ומוחם ולבם שראו והשיגו כל השתלשלות העולמות עד אין סוף. וזהו כל מימות שבעולם נתבקעו, כי 'מים' מכונים בשם 'גשם' לסיבת מיעוט הצורה שאין להם עמידה בעצמם..."

כפי שראינו - מי הים בקעו ובלשון חז"ל נקרעו, ואילו מי הירדן נכרתו והיה זה בעשירי לחודש הראשון – ממש לפני פסח!

יהושע פרק ד (ז) וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:

... (יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:

... (כג) אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ:

עיון במשנה במסכת 'כריתות' ילמד על הקשר בין 'עונש כרת' – לפסח

האוכל חמץ נמנה על שאר חייבי כריתות בשל הציווי 'לא תעשה' – 'לא תאכל חמץ...', ברם רק 'ברית מילה' ו'קרבן פסח' נמנים על עונש 'כרת' כאשר נמנעים מלעשות! לרוב העונש חל על העושה ואילו כאן העונש ניתן בשל ההימנעות, ביטול מצוות עשה!

ולשון המשנה כריתות פ"א מ"א - שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה, ... הָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, .... הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה:

שהרי רק על מילה ועל פסח נכתב שהנמנע, המבטל מצווה זו חייב כרת! וכך בלשון התורה - וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז', יד')

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:  (במדבר ט', יג')

עיון בספר יהושע מצביע על קשר בין הכניסה לארץ – הובשת מי הירדן למילה ולפסח!

יהושע ה' (א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד <עברנו> עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס

(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:

(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: (ד) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: (ו) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:

(ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: פ

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: (יב) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: ס

פירושו של הרבי מגור הבהיר את ההבדל המהותי בין בקיעת הים לקריעת הים. הים היה אחד וכאשר נבקע התברר שעשוי מחלקים וכך יש לראות את ברית המילה ובמילה אחרת 'כריתת הברית' וכך בחציית הירדן המקרא מציינו ככריתת מי הירדן ובחצייה צוו על ברית המילה וצויין שחגגו את חג הפסח. כך שבקיעת ים סוף, כריתת מי הירדן, כריתת ברית, כריתת ברית מילה ולהבדיל עונש כרת! מעידים על אחדות!

הצדדים הכורתים ברית, הם כמי ים סוף, הגר המתגייר מסתבר שהיה חלק מהעם, העורלה בוודאי הינה חלק מגופו של העם והופכת לאות, לסימן, כך גם הקשר בין הנפש, הנשמה לגוף – ההפרדה כורתת!

עם ישראל בכניסה לארץ המובטחת (המקום אותו נשבע האל לתת) כורתים את מי הירדן ובכך נכרת הברית בין העם לארצו!

חג הפסח ובדגש החג השני, שביעי של פסח, מעידים על חיבור – הפסח נאכל למנוייו, מתכנסים בחבורה על מנת לאכול את הקורבן ולימים להסב לסדר!

ולחידוד הנושא - עיון במחלוקת בית הלל לבית שמאי לגבי גר שנתגייר בערב פסח או בערב בו מקריבים קורבנות הפסח, (משנה פסחים פ"ח מ"ח) "גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח (במשנה עדויות פ"ה מ"ב הנוסח ...גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר עַרְבֵי פְסָחִים),

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:" רש"י יסביר - וצריך הזאה שלישי ושביעי.

עיון זה מלמד, שלדעת בית שמאי – עצם 'חג הפסח' מחבר את הגר כאחד מהעם,     ואילו בית הלל, דורשים טקס התנתקות! לא מספיקה היציאה לחירות, אלא יש לכרות ברית כפרידה מן המוות!

לסיכום ניתן לומר שהמילים – קריעה – כריתה – בקיעה מבטאים הרבה יותר מאשר תיאור!

האמירה בה פתחנו – אין זו שמחת חג על פגיעה ב'אחר' אלא שמחת הודיה על היציאה וההיחלצות מצרה שלנו, של עם ישראל!

יתרה על זאת אנו מוזהרין, הן מפני הולכת שולל על ידי המנהיגות (עדיין נותרת השאלה, כיצד נדע ונבחין בין הולכת שלל ל... צודקת...) והן מאמירת שירה על פגיה בזולת, האל הוא בעל כוחות רבים אך יש ונאלם דום – לכן 'מי כמוך באילמים....'!!!

וחשבון נפש אמיתי עלינו לערוך עם עצמינו, מדוע אנו ניצלנו, ההייתה זו זכות בשל התנהגות או בשל העוצמה הצריכה להתגלות, ובאם אכן העוצמה קיימת וצריכה להיראות, אזי יפה שעה אחת קודם!

נחתום במדרש המביא שלושה דימויים למשמעות היציאה ממצרים -

(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו')

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים",

כצפור שהיא נתונה ביד אדם שאם יכבוש ידו מעט מיד הוא חונקה שנאמר: "נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ואומר עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ ברוך ה' שלא נתננו טרף" וגו' (תהלים קכד' ו' – ח')

וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה, שנאמר: "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי", שאין ת"ל גוי מקרב גוי אלא כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה

ואומר "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל" וגו' (דברים ד', כ').

האם עם ישראל נדמה – לציפור, לעובר הפרה, או לזהב הנמצא בסיגים, וזקוק לכבשן לזקקו?

 

 

  1. השיר ניסים – יהודה עמיחינחתום בשיר המבטא את השאיפה לגלות את ה'נס', הסמל, בכל מעשה יומיומי ולא לקוות לשינו בסדרי עולם!

 

 


דרשה לשבת חול המועד פסח התשע"ד- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לשבת חול המועד פסח התשע"ד

א.      פי החירות

ב.       שאלות הבנים ופדיון 'פטר חמור'

ג.       המפטיר – אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם – אתם אפילו... ואפילו...

ד.       ההפטרה – פסח יאשיהו ואולי רמז לסיבת מותו?!

נקדים  - בתנועה ליהדות מתקדמת אין את קריאת התורה המסורתית – ואנו נקרא -

שמות יב' מט' – יג', טו', (ולא שמות לג' – לד' כו')

מפטיר ויקרא כג', ד' – ח' (ולא קורבנות בבמדבר פרשת פנחס)

הפטרה – פסח יאשיהו מלכים ב', כג', כא' – ל' (ולא את 'חזון העצמות היבשות' ביחזקאל לו)

 

א.      פי החירות

זה עתה יצאנו ממצרים, סגר עלינו המדבר! בלשון העם 'התברברנו'!

הגענו אל - 'פי החירות' – התחנה רגע לפני ... ביציאה ממצרים נאמר - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן:" (שמות יד', ב' – ד')

דורש רבי צדוק הכהן (פרי צדיק, עמלה של תורה א') את הפסוק – 'ושמעתי רמז וישובו ויחנו לפני פי החירות שצריך להתיישב ולחנות, קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו. ופסוק זה נאמר ביום ג' של פסח, שאז חזרו לצד מצרים וגרמו למצריים לחזור ולרדוף אחריהם, ...בשני הימים הראשונים הפה סח בחירות כרצונו, ורק ביום הג' נרמז זה שצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו חירות גמור:'

סמליות המפגש עם מקום הנקרא 'פי החירות' בעת היציאה ממצרים, מבטא את הידיעה שעדיין אין כל ביטחון שאכן העבדים המשוחררים הם בני חורין, או יוצאים לחירות! פרשנותו של ר' צדוק הכהן מעתיקה את המשמעות הגיאוגרפית להבנה סמלית. צא לחירות השפה – מתוך חנייה! אל תמהר להוציא מפיך מילים! כמסורת מפי הבעל שם טוב – 'צהר תעשה לתיבה' – יש להאיר כל תיבה היוצאת מפיך!

נברר את עולם הערכים במסורת היציאה ממצרים, בעיקר עם נכונות להתמודד עם סוגיות העבר, 'מריש הגזול' – טעויות, חטאי העבר האמורים להוביל את העם לתיקון.

התהיות הם – האם אי אפשר היה להיות אחרת? מדוע אין איש מוחה על 'מכות מצרים', האם באמת אשם על העם המצרי? מה תפקיד סיפור הכבדת לב פרעה, האם ניטלה ממנו זכות הבחירה, ובאם אכן כן, מדוע הוא מחויב בעונש? יתרה על זאת מדוע ביצע העם את הצו – 'ושאלה אישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות...' וכי אין אפשרות אחרת לקבלת שכר על העבדות!

החירות האמתית תהיה כאשר ניקח אחריות על 'סיפור מעשה אבותינו', נשאל מה עלינו לתקן ובעיקר מה עלינו ללמוד וליישם בחיינו! שהרי 'בכל דור ודור חייב אדם 'להראות' את עצמו כאילו יצא ממצרים', הרמב"ם מדגיש שעל המספר בסיפור יציאת מצרים להראות ולא רק לראות, ה'כאילו' אמור לבוא לידי ביטוי בחיים!

נתן אלתרמן כתב את 'מכות מצרים' בשנת 1944 ובו שורה 'על דמעות החפים מחטא'!

לכאורה, עלינו להתנגד לסיפור העבר, להתנער ממנו ולהכריז על פתיחת דף חדש! כשיטת בית שמאי בסוגית 'מריש הגזול', יקעקע, יהרוס, את הבניין ויבנה מחדש, ברם בכך מוחקים את העבר ועלינו להתמודד עם הסיפור! (יש להדגיש שככול שהסיפור אינו היסטורי הרי בכך מכריזים שהעריכה היא ערכית! באה לחייב את הקורא, השומע לתהות על מה ולמה?) נברר, מהי משמעות הבחירה להישאר בתוככי האמונה וההכרה הדתית ולא לנתץ את זיכרון העבר בטענה – בחטא יסודה ועלינו להתחיל מחדש! לא כשיטת בית שמאי אלא כבית הלל המאפשר לפדות את הגזלה ובכך לחיות עם העבר ולהמשיך לתת דין וחשבון. נעשה זאת מתוך הבנה שאנו בני חורין לשנות את קווי ההנחיה של המסורת ולהתאימה לדורנו!

מוכר הפתגם בלטינית 'אף פעם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי!' אך בעולם היהודי קיים ציווי 'הוכח תוכיח...' – אין לשתוק, עלינו להשמיע בקול את אשר על לבנו!

ב.      נעיין בקריאה – (שמות יב' מט' – יג' טו')

שמות פרק יב' – יש לתת את הדעת למיקומן של שאלות הבנים (והבנות) – העריכה שתלה את השאלות  עוד לפני שיצאו ממצרים כשאלות הנשאלות לאחר הכניסה אל הארץ, 'דור שני' שואל – אינו מקבל את העבר כמובן מאליו?!

(מט) תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: (נ) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס

(נא) וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא ה' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֪ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ שמות פי"ג  (א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא: (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֫וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ:    (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ ה' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֪רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֪ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַה':      (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֪ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם: (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֪ה תּוֹרַ֥ת ה' בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה' מִמִּצְרָֽיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ֪ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: ס

(יא) וְהָיָ֫ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ ה' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֪ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: (יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽה' וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֪ הַזְּכָרִ֖ים לַה': (יג) וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֪ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: (יד) וְהָיָ֫ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֪ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה' מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: (טו) וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה' כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה' כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: (טז) וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה' מִמִּצְרָֽיִם: ס

מה לנו ולפדיון 'פטר חמור' ומדוע הציווי חל רק על 'חמור' ולא כלל בעלי החיים!? (כך טוען המדרש תנחומא לפרשת בא - "כל פטר חמור תפדה בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים ולא בכוי פטר חמור אתה פודהו ולא שאר בהמה")

על כך אומר הבבלי בכורות ה' ע"ב - "אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? א"ל: גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים."

עצם הדרשה 'גזירת הכתוב...' - מצביע על אי נחת מכך שלקחנו בהשאלה... נראה שהמדרש מקצין את המשא, את הכמויות, שלקחה כל משפחה!

מכאן שחובה עלינו לשאול על הפרטים הקטנים!

ג.       מה נוכל ללמוד מהמפטיר – קביעת המועדים.

ויקרא פרק כג'  (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֪ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַה': (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֪ה לַה' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

הפסוק הראשון מובא במשנה כהוכחה, במעשה המבהיר את נוהלי קבלת 'עדות החודש' מפי עדים, על מנת לקדש (להכריז על) את החודש. ונראה כיצד הברור מכול אינו מתקיים. (לכאורה) חייבת להיות עדות אמת, אך מתברר שהעדים עדי שקר ובכל זאת הנשיא רבן גמליאל מקבל את עדותם! ולא רק מקבל את עדותם לעצמו אלא כופה על מתנגדו להתייצב ביום כיפור שחל בחשבונו! ובכך לחלל, לתפיסתו, את יום הכיפורים!

משנה ראש השנה פרק ב' - (ח) דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ:

(ט) שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי:

התלמוד הבבלי מרחיב את הדרשה של המשנה ואומר - (ראש השנה כה' ע"א) - הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא (ומצאו) מֵיצֵר וְכוּ'. אִיבָּעְיָא לְהוּ, מִי מֵיצֵר? ,רַבִּי עֲקִיבָא' מֵיצֵר? אוֹ ,רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ' מֵיצֵר? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוּא מֵיצֵר, אָמַר לוֹ, [רַבִּי], מִפְּנֵי מָה אַתָּה מֵיצֵר? אָמַר לוֹ (רבי) עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפּוֹל לְמַּטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַל יִגְזוֹר עָלָיו גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לוֹ, רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ, אֱמוֹר!

אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, (ויקרא כג) "אֹתָם", "אֹתָם", "אֹתָם", שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מְזִידִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מֻטְעִין. בַּלָּשׁוֹן הַזֶה אָמַר לוֹ, "עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנִי, נִחַמְתָּנִי"]:"

כלומר לדעת הגמרא – סמכות הנשיא ובמקרה זה רבן גמליאל, לקבל את העדות, למרות שהיא עדות שקר. סביר, שרבן גמליאל אינו פועל ללא סיבה ויש לשער שהיה זה רצונו להוכיח לאנשי הכתות שסמכות ההכרזה על מועד ראש חודש וממילא מתי יחולו החגים היא סמכות אנושית של הרבנים ולא סמכות קוסמית. ההשלכות הידועות מתיעוד, יהיו בדבר מועד חג שבועות, שהרי לפי הכתוב יש לספור 49 יום ממחרת השבת, ואז היום החמישים יהיה חג. ברם למה התכוונה התורה באומרה 'ממחרת השבת' – האם הכוונה לשבת בראשית, כתיאור הבריאה או שהכוונה למוצאי החג הראשון. באם כשיטת הכתות, יש לספור ממוצאי שבת רגילה אזי שבועות תמיד יחול ביום א' ואילו באם הלוח משתנה כשיטת הפרושים אזי אין קביעות ליום מסוים!

מבחירת קריאה זו עלינו ללמוד רעיון בסיסי חשוב - קביעת החודש על ידי החכמים הוא בבסיסה של ההלכה, וכמילה 'הלכה', ההלכה הולכת, הולכת ומשתנה – כפי שכבר ראינו 'כזה ראה וקדש' נאמר על קידוש החודש, כלומר – 'כזה ראה וחדש את החודש' וזו הקדושה שניתנה להגדרת החכמים. הגדרה זו היא המנחה את בסיס התפיסה של התנועה!

ד.      נעיין בלימוד מתוך נוסח ההפטרה שנבחרה!

הפטרה נבחרה בשל תיאור קיום חגיגות חג ה'פסח בימי המלך יאשיהו' – מעניין מאוד ללמוד שספורים התיאורים של קיום מצוות בספרי הנביאים!

ברם נרחיב תודעה זו לאמירת התלמוד – נלמד על 'חרב של שלום!' הרי למלך יאשיהו זכויות רבות, הוא טרח ופעל לבדק בית המקדש, במהלך ה'שיפוץ' נמצא ספר והוא מוכר כמגלה הספר – 'ספר דברים' המתאר את ריכוז הפולחן, וריכוז זה בא לידי ביטוי במעשיו. אך למרות זכויותיו, מאוד לא ברורה הסיבה לכך ש'זכה' למות בצורה הזאת?!

חייו ומותו מתוארים הן בספר מלכים והן בדברי הימים, (במקרה זה) בשינויים מהותיים!

במלכים ב' פרק כג'  - (כא) וַיְצַ֤ו הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־כָּל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר עֲשׂ֣וּ פֶ֔סַח לַֽה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כַּכָּת֕וּב עַ֪ל סֵ֥פֶר הַבְּרִ֖ית הַזֶּֽה: (כב) כִּ֣י לֹ֤א נַֽעֲשָׂה֙ כַּפֶּ֣סַח הַזֶּ֔ה מִימֵי֙ הַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁפְט֖וּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֗ל יְמֵ֪י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וּמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: (כג) כִּ֗י אִם־בִּשְׁמֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה לַמֶּֽלֶךְ יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ נַעֲשָׂ֫ה הַפֶּ֧סַח הַזֶּ֪ה לַה' בִּירוּשָׁלִָֽם: (כד) וְגַ֣ם אֶת־הָאֹב֣וֹת וְאֶת־הַ֠יִּדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִ֨ים וְאֶת־הַגִּלֻּלִ֜ים וְאֵ֣ת כָּל־הַשִּׁקֻּצִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נִרְאוּ֙ בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבִיר֣וּשָׁלִַ֔ם בִּעֵ֖ר יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ לְ֠מַעַן הָקִ֫ים אֶת־דִּבְרֵ֤י הַתּוֹרָה֙ הַכְּתֻבִ֣ים עַל־הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר מָצָ֪א חִלְקִיָּ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בֵּ֥ית ה': (כה) וְכָמֹהוּ֩ לֹֽא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁ֤ב אֶל־ה' בְּכָל־לְבָב֤וֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכָל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹֽא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ: (כו) אַ֣ךְ׀ לֹֽא־שָׁ֣ב ה' מֵחֲר֤וֹן אַפּוֹ֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁר־חָרָ֥ה אַפּ֖וֹ בִּֽיהוּדָ֑ה עַ֚ל כָּל־הַכְּעָסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִכְעִיס֖וֹ מְנַשֶּֽׁה: (כז) וַיֹּ֣אמֶר ה' גַּ֤ם אֶת־יְהוּדָה֙ אָסִיר֙ מֵעַ֣ל פָּנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וּ֠מָאַסְתִּי אֶת־הָעִ֨יר הַזֹּ֤את אֲשֶׁר־בָּחַ֙רְתִּי֙ אֶת־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְאֶת־הַבַּ֔יִת אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתִּי יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָֽׁם: (כח) וְיֶ֪תֶר דִּבְרֵ֥י יֹאשִׁיָּ֖הוּ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֪פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: (כט) בְּיָמָ֡יו עָלָה֩ פַרְעֹ֨ה נְכֹ֧ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֪יִם עַל־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר עַל־נְהַר־פְּרָ֑ת וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיְמִיתֵ֙הוּ֙ בִּמְגִדּ֔וֹ כִּרְאֹת֖וֹ אֹתֽוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻ֨הוּ עֲבָדָ֥יו מֵת֙ מִמְּגִדּ֔וֹ וַיְבִאֻ֙הוּ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַֽיִּקְבְּרֻ֖הוּ בִּקְבֻֽרָת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח עַם־הָאָ֗רֶץ אֶת־יְהֽוֹאָחָז֙ בֶּן־ יֹ֣אשִׁיָּ֔הוּ וַיִּמְשְׁח֥וּ אֹת֪וֹ וַיַּמְלִ֥יכוּ אֹת֖וֹ תַּ֥חַת אָבִֽיו: פ

ואילו בספר דברי הימים ב' פרק לה' נמא את הנוסח הבא -  (יט) בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה: (כ) אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ: (כא) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: (כב) וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: (כג) וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד: (כד) וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ: פ

(כה) וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת: (כו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲסָדָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה': (כז) וּדְבָרָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

התוספתא מביאה את מעשה יאשיהו כדוגמה ל'חרב של שלום' – קריאת הנוסחים מעלים כמה שאלות. האם באמת לא קוים פסח כהלכתו מימות השופטים עד ימי המלך יאשיהו? ובעיקר – מדוע יאשיהו אינו נותן למלך מצרים לעבור, וכי בטח בכוחו ...?! ומה תפקידו של הנביא ירמיהו, מדוע לא מתוארת התייעצות של המלך בנביא?

התוספתא מקור תנא מקביל למשנה עד שנת 200 לספירה מלמדת מתי ועל מה יש לקיים 'תענית ציבור' – (מסכת תענית פ"ב, ה"י) "מתריעין על הגוביי (מכת ארבה) כל שהו מפני שהיא מכה מהלכת ר' שמעון או' אף על החגב. 'חרב' העוברת ממקום למקום, אפילו 'חרב של שלום' מתריעין עליה, ואין צריך לומר 'חרב של פורענות', ואין לך 'חרב של שלום', יותר משל פרעה נכה ושטפה את הצדיק ההוא זה יאשיהו, שנ'אמר: "וישלח אליו מלאכים מה לי ולך ואל(ה)ים אמר לבהלני מפי הקודש אני עולה חדל לך מאלהים אשר עמדי", זה לשון ע"ז, "ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להלחם בו התחפס וגו' ויורו היורים למלך יאשיהו ויאמר לעבדיו העבירוני כי החלתי מאד ויעבירוהו עבדיו מן המרכבה וירכיבוהו על רכב המשנה אשר לו ויוליכוהו ירושלם וימת ויקבר בקבר אבותיו וכל יהודה וירושלם מתאבלים על יאשיהו" וגו', ויקונן ירמיהו על יאשיהו היכן פירושו של דבר "רוח אפינו משיח ה' " וגו' "

הבבלי (תענית כב' ע"א, להלן נוסח עין יעקב) מרחיב ומברר מהי 'חרב של שלום' ומדוע יאשיהו לא נתן לפרעה נכו לעבור בארצו. וכך נאמר:

(ציטוט מהמשנה) במשנה שָׁנִינוּ, מַתְרִיעִין עַל הַחֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת. גְּמָרָא. תָּנוּ רַבָּנָן, חֶרֶב שֶׁאָמְרוּ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר, חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁאֵין לְךְ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר [דף כב ע"ב) (דה"ב לה) "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר, מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵינִי, חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ".

מַאן ,אֱלֹהִים'? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר, הוֹאִיל וְקָא בָטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכִילְנָא לֵיהּ. (וכתיב) (שם) "וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו, הַעֲבִירוּנִי [כִּי הֶחֳלֵיתִי מְאֹד". מַאי "כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד"?] אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כָּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ יֹאשִׁיָּהוּ? שֶׁהָיָה לוֹ לִימָלֵךְ בְּיִרְמִיָּהוּ וְלֹא נִמְלָךְ. מַאי דָּרַשׁ? (ויקרא כו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", מַאי ,חֶרֶב'? אִי נֵימָא חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב, (שם) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" וְגוֹ'. אֶלָּא אֲפִלּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה.

כִּי הֲוָה קָא נַיִחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲתָא יִרְמְיָהוּ לְשִׁיּוּלֵי בֵיהּ, חַזְיֵּהּ דַּהֲוָה קָא מְרַחְשָׁן שְׂפָוָוֹתֵיהּ, אָמַר, דִּילְמָא חַס וְחָלִילָה אַגַּב צַעְרֵיהּ קָאָמַר מִלְּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָא? גָּחִין עָלֵיהּ,

שַׁמְעֵיה דַּהֲוָה קָא מַצְדִּיק דִּינָא עַל נַפְשֵׁיהּ, וְקָאָמַר, (איכה א) "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי". פָּתַח עָלֵיהּ יִרְמְיָהוּ וְאָמַר, (שם ד) "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" וְגוֹ':

תרגום – כאשר עמד למות (המלך יאשיהו) בא ירמיהו לשאול אותו... וראה ששפתיו מרחשות, אמר לעצמו הנביא: שמאבשל צערו, יאשיהו אומר מילים 'קשות' כלפי שמים. גחן הנביר ירמיהו והיטה אוזן ללחישות המלך יאשיהו ושמע שהמלך יאשיהו מצדיק עליו את הדין, לכן פתח הנביא ירמיהו ואמר 'רוח אפינו משיח ה' "

המדרש באיכה רבה (בובר) פרשה א', יח' מסביר מה הייתה טעותו של המלך יאשיהו, עד כמה המלך לא היה מודע להלכי הרוח בקרב העם:

" "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" (איכה א', יח'). מי אמר הפסוק הזה? יאשיהו אמרו, הה"ד "אחרי כל זאת אשר הכין יאשיהו את הבית עלה פרעה נכו מלך מצרים להלחם בכרכמיש על פרת" (דברי הימים ב' לה כ), בקרקסיון דפרת, "ויצא לקראתו יאשיהו, וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה... ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להלחם בו התחפש ולא שמע אל דברי נכו" (דברי הימים ב' ל"ה כא וכב), זה פרעה,

ממשיך המדרש ושואל מי אמר "חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך... ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים" (דברי הימים ב' ל"ה), זה ירמיה הנביא, שאמר לו: 'כך ישעיה רבי אמר "וסכסכתי מצרים במצרים" (ישעיה יט ב)'.

אמר לו יאשיהו לנביא ירמיה: 'משה רבה דרבך אמר "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו' ו') ואפילו חרב של שלום',  כלומר – המלך יאשיהו הבין את הכתוב כחובה, כציווי – עליך למנוע מעבר של חרב בארצך!

ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים ע"ז, ליצני הדור מה היו עושים חצי צורה בדלת זו, וחצי צורה בדלת זו, והיה משלח ב' תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, והיו נכנסין ולא היו מוצאין כלום, כאשר עמדו לצאת, בקשו יושבי הבית, סגרו הדלת בצאתכם! וכיצאו וסגרו את הדלת הרי שחברו את הפסל! (תרגום מ- הן דנפקין הוו אמרין להון סגרון תרעייא מבתרכון, והוו נפקון להון וסגרין תרעייא מבתרהון, והיו משתכחא קיימא מן גוו,)

ובכך מסביר המדרש את סופו הטראגי של המלך יאשיהו - מה כתיב שם,"ויורו המורים למלך יאשיהו" (דברי הימים ב' ל"ה כג), ר' מני אומר שלש מאות חצים הורו בו, עד שעשה עצמו ככברה, והיה ירמיה מקשיב לדבריו, לדעת מה הוא אומר (מצית אחריו לידע מהו אומר), ומה היה אומר, "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".

מכאן - עליך כמנהיג לוודא שאכן אתה קורא את רוח העם! ולא להסתפק בהוראה ובמחשבה תמימה שתיקנת, כולם מאמינים ופועלים כשורה, אך בעצם לא קרה דבר!

לסיכום – על היציאה מעבדות לחירות לשמש סמל ל'פי החירות', לשליטה ובקרה על המילים היוצאות מפיך. הקריאה מלמד על כך שיש לשאול שאלות הן לגבי 'פטר חמור' והן לגבי הדור השני, דור ההמשך, אל לנו להניח שהם מכירים ומאמינים באותה צורה כדור הקודם. ומהמפטיר בפרשת המועדות באה ללמד על האחריות האנושית בקביעת הלוח. מן ההפטרה עלינו ללמוד על שמירת קשר עם השטח, לא להסתפק בהכרזות על בדק בית והניח שלא רק המבנה שופץ כי אם גם תפיסת העולם וההתנהגות של האנשים וכן על המלך להתייעץ, במקרה של המלך יאשיהו היה עליו להתייעץ עם הנביא ירמיה!

נוסיף נדבך על דברים שהוזכרו בעבר -למדנו על הברכה שבקללה – בפרשת כי תבוא בחתימת 'הקללות' נאמר שהאל יוריד אותנו שוב למצרים! והבנו שבכך יש 'ברכה', רגע לפני הגאולה תתאפשר הגאולה בתיקון היציאה ההיא, של זמן יציאת מצרים! נדרש לצאת אחרת!

כאן, במעשה יאשיהו הדורש את הברכות שבפרשת בחוקותי, אנו נמצא את הסכנה שבברכה! 'וחרב לא תעבור בארצכם' אומרה להיות הבטחה ולא ציווי, ברם יש והברכה תוביל לאסון, כפי שקרה ליאשיהו!

נזכיר את 'הברכה שבקללת הירידה למצרים'!

עיון בשתי פרשות 'התוכחה' – בויקרא, פרשת בחוקותי – ובדברים, פרשת כי תבוא -

ויקרא פרק כו' (ג) אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם: ... וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֫י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם: ... (יד) וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה: (טו) וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי:..(מא) אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֹנָֽם: (מב) וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֪ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר: (מג) וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם: (מד) וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֫ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֪י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיהֶֽם: (מה) וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֪ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה': (מו) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה:

הקללות נחתמות בברכה, ה' לא יזנח את עמו!

ואילו בנוסח - דברים פרק כח - (א) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֪ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ:

... (טו) וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֪ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֪יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: (טז) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: (יז) אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: (יח) אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ: (יט) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ:

 (סד) וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה' בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֪עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן: (סה) וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ ה' לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ: (סו) וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ: (סז) בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (סח) וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ ה'׀ מִצְרַיִם֘ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֪יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה: ס      (סט) אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֪ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב: פ

הקללות נחתמות בשיבה למצרים?!

ברם בחירת ההפטארה מהנביא ישעיה ובעיקר מילות הסיום מאפשרות תקווה!

הפטרת פרשת כי תבוא – ישעיהו ס'- החתימה - (כא) וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר מטעו מַטָּעַ֪י מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר: (כב) הַקָּטֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה: ס

בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה – מתי יהיה זה בזמן המיועד והאם ניתן להחיש את שעון הזמן?

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת תולדות פרשה סה'

תני - שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואילו הן: יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין ואין אדם יודע במה משתכר ואינו יודע מה בלבו שלחבירו ואין יודע מה בעוברה שלאשה ומלכות הרשעה אימתי נופלת,

יום המיתה - דכת'יב: "כי לא ידע האדם את עתו" (קהלת ט', יב'), יום הנחמה - דכת'יב: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס', כב'), עומק הדין - דכת'יב: "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א', יז'), ואין אדם יודע במה משתכר - דכת'יב: "זו מתת אלהים הוא" (קהלת ה', יח'), ואין אדם יודע מה בלב חבירו - דכת'יב: "אני ה' חקר לב" וגו' (ירמיה יז', י'), ואין אדם יודע מה בעובר האשה - דכת'יב: "כעצמים בבטן המלאה" (קהלת יא', ה'), ומלכות הרשעה אימתי נופלת - דכת'יב: "כי יום נקם בלבי" (ישעיה סג', ד'),

ברית בין הבתרים – ההבטחה! בפשט הכתוב היה עלינו להיות עבדים 400 שנה, ובפועל לפי כל החישובים היינו  210 שנים!

(בראשית טו יג') וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֪וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל:

מהו הפיסוק הנכון של פסוק יג'? האם בעיתה או אחישנה?!

פרשנות מציעה להביט בטעמים ומסתבר שהפסוק עוצר לאחר האמירה ... ועבדום ועינו אותם, 400 שנה – זה תלוי בכם, כלומר מקסימום שנות עבדות יהיו 400 אך יש לקוות להחשה!

יש מי שבוחן בצורה זו את שיבת עם ישראל לארצו – אין להמתין לגואל אלא היה עלינו להחיש את הקץ! אזכיר שבכך טמונה הבעיה עמה התמודד המלך יאשיהו – מנים תדע שהגיע זמנך לפעול, מתי זה התפקיד ומתי יהיה זה 'כוחי ועוצם ידי' ונוביל לאסון?!

 

נחתום בשאלה – 'חרב של שלום' – נמצא בברכות שבספר ויקרא – מה גרם לטעותו של יאשיהו, הוא חשב שזה ציווי ולא הבטחה! חשב שעליו למנוע מעבר של זרים בארצו!

באם זו הייתה טעותו, עלינו לברר – מהי טענתנו המביא אותנו להתייחס בשלילה לבני מואב ועמון – על שלא קדמו אותנו בלחם ומים! האם אנחנו היינו נותנים למישהו לעבור בגבולינו?

דברים פרק כג'

(ד) לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֪י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֪ם בִּקְהַ֥ל ה' עַד־עוֹלָֽם: (ה) עַל־דְּבַ֫ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֪וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: (ו) וְלֹֽא־אָבָ֫ה ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ ה' אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֪ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ: (ז) לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם: ס

(ח) לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ: (ט) בָּנִ֪ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל ה':

 

 


דרשת פרשת מצורע- מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

דרשה לפרשת מצורע התשע"ד, בתודעת המקרא – אנו כמה ימים לאחר מות 'נדב ואביהוא'!

בפרשה – צרעת הגוף

-          צרעת הבית

-          זב/זבה

כיצד מתבצעת הטהרה – הכפרה? בהבאת  שתי ציפורים, עץ ארז, ושני תולעת ואזוב – לסמל את הגאווה בענף עץ הארז ואילו האזוב מסמל את הענווה!

מהו מסר הפרשה?  מהי הצרעת?

אין זו מחלה רגילה! הרי לכך יידרש/תדרש רופא/ה! והכרזת הכהן טהור או טמא אינה ידע רפואי (לשאלה היכן יש רופא במקרא, מלבד ורפוא ירפא, המלך אסא חלה ברגליו ולא דרש את ה' כי ברופאים! דברי הימים ב', טז', יב')

המסר הוא – המציאות מתעתעת – מוסרת סימנים! במדרש – 'צרעת' – 'מוציא שם רע'

בתלמוד (ב' סנהדרין עא' ע"א) ישנה אמירה – בן סורר ומורה, עיר הנדחת ונגע הבתים לא היה ולא נברא אלא נכתב כדי 'דרוש וקבל שכר'. המעניין הוא שבצד אמירה זו ישנם עדויות של אמוראיים אנחנו ראינו ולגבי נגע הבית ישנה תוספתא (מימי התנאים, נערך לפני שנת 200 לספירה) ובו עדות על מקום בו טמנו את אבני הבית המנוגע!

והציטוט – (תוספתא נגעים פ"ו ה"א) – "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות למה נכתב אלא לומר דרוש וקבל שכר. ר"א בר"ש אומר מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא. ר"ש בן יהודה אומר איש כפר עכו מקום היה בגליל והיו מציינין אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו".

לאור החדשות של הימים האחרונים דומני שלא נוכל להכריז 'מצורע, הבית המנוגע – לא היה ולא נברא' שהרי אנו רואים כיצד נגעי הבית ממלאים כל חלקה טובה!

ומכאן נעבור לדיון בהפטרה הנהוגה!

ההפטרה – על ארבעת המצורעים הנמצאים מחוץ לעיר שומרון – מלכים ב', ז', ג'

רקע - מלחמה מול ארם – המלך יהורם שומע כיצד אחת הנשים שכנעה אֵם לאכול את בנה ובהבטחה שלמחרת יאכלו את בן האֵם השנייה, על כך הגיב המלך ואמר שראשו של הנביא אלישע יוסר! וכאשר הנביא אלישע שומע את בוא שליח המלך הוא מנבא -

מלכים ב' פרק ז' (א) וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־ה' כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה' כָּעֵ֤ת׀ מָחָר֙ סְאָֽה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׁעֹרִ֪ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן:

(ב) וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֘ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה ה' עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל: ס

וכך פותחת ההפטרה - (ג) וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֪ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֪חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־ מָֽתְנוּ... (ח) וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ: (ט) וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֪ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ:...

מי הם אותם ארבעת המצורעים? על כך אומרת הגמ' (סנהדרין קז' ע"ב)  "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער אמר רבי יוחנן גחזי ושלשה בניו". כלומר ישנו קישור להפטרת פרשת תזריע – גיחזי צופה כיצד אלישע הנביא מרפא את נעמן שר צבא ארם ואינו מוכן לקחת תמורה כספית. אי לכך גיחזי רודף אחר נעמן ומביע בשם הנביא חרטה ומבקש כסף...

נשים לב שבקריאת ההפטרה – ארבעת המצורעים אוספים כסף,זהב ובגדים וטומנים אותם ורק לאחר מכן הם מבינים שעליהם לבשר לתושבי העיר שהמצור הוסר!

מה מזכיר לנו לקיחת 'כסף זהב ובגדים' – כך יצאו בני ישראל ממצרים בבצעם את הצו! ככתוב: '...וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות." (שמות יב' לה')

על כך כתבה רחל המשוררת - נכתב בין 1926/7, נפטרה כט' ניסן תרצ"א, 16 באפריל 1931, רחל 'גורשה מדגניה' בשל מחלת השחפת בשנת 1919, האם כתבה בביקורת עצמית או...) שירה של רחל פורסם בעיתון 'הארץ' למחרת פיצוץ מלון המלך דוד יולי 1946

יוֹם בְּשׂוֹרָה

     וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

  פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

לימים – פונה חיים גורי לשירה של רחל ואומר: – 'הוסיפי אותי כמצורע החמישי, הרי גם אני פעלתי...' וזה לשונו -

'הוסיפי אותי למצורעים - "אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי", מספר גורי, "הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב'. היא כותבת שם: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא'. 20 שנה אחר כך, ביולי 1946, מפוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. 'הארץ' פירסם למחרת מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי - בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב'. 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".'

מתוך מאמר בעיתון הארץ 16/10/06 'קצין מודיעין צריך לקרוא שירה' ראיון עם חיים גורי

בדבריו כתב חיים גורי – זה המפגש – המתח בין המוחלט להיסטורי, בין הציווי המוסרי 'לא תרצח' לבין ההיסטוריה המגואלת בדם'

כמה ימים לפני פסח – מהי בשורת החג? מה גרם לנו לרדת למצרים? עם מה יצאנו ממצרים?

וכידוע 'מכירת האח יוסף' היא זו שעוררה את הירידה למצרים – וכפי שהזכרנו קודם, כשיצאנו, לקחנו 'בפקודה', בהשאלה 'כלי כסף וכלי זהב ושמלות' (ממש כארבעת המצורעים!)

(יש המוצאים בהגדה רמז למכירת יוסף – 'כרפס – כתונת פסים', צפון!)

 

אין זו מחלה רגילה! הרי לכך יידרש/תדרש רופא/ה! והכרזת הכהן טהור או טמא אינה ידע רפואי (לשאלה היכן יש רופא במקרא, מלבד ורפוא ירפא, המלך אסא חלה ברגליו ולא דרש את ה' כי ברופאים! דברי הימים ב', טז', יב')

המסר הוא – המציאות מתעתעת – מוסרת סימנים! במדרש – 'צרעת – מוציא שם רע'

 

מי הם המצורעים במסורת המקראית ובתודעה ההיסטורית?

עלינו לדעת שהמצרים האשימו את בני ישראל כמצורעים! (זאת בתיאורו המפורט של יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, פ"א כה' – לה')

ידו של משה (שמות ד', ו')

מרים אחות משה (במדבר יב')

נעמן (ההפטרה הרגילה של פרשת תזריע, מלכים ב', ד')

דוד – במדרש, נענש על מעשה בת שבע (ב' סנהדרין קז' ע"א, לששה חודשים, על פי שמואל ב', ה' ז' – ה')

עוזיה (דברי הימים ב', כו', טז' – כא')

איוב!

האם הפגיעה בנגע הצרעת מבטאת – עונש או מבחן?!

עיון במקרי הצרעת מראה שהן ידו של משה ובן נעמן הוא כסמל לכוחו של האל, מרים נענשה על דברה במשה אחיה אך נוכל לטעון שהיה זה מבחן לעם, האם יעזבוה בהסגר וימשיכו במסעם או ככתוב 'והעם לא נסע עד היאסף מרים', כלומר העם הבין שעליו לעשות מעשה!

עוזיה נענש על כי בגאוותו, גבהות לבו רצה להקטיר קטורת כמעשה הכוהנים ויותר מכולם הרי איוב נענש בשחין לא בשל מעשיו כי אם בשל התערבות בין השטן לאלוהים!

ר' יוסף חיים – בספרו 'בן איש חי' מסביר (בעקבות הזוהר) מדוע נענש איוב למרות שנאמר שאיוב טרח להקריב קורבנות עולה על מנת לכפר על חטאי בניו' – לו חטאו?!

אומר הזוהר – איוב הקריב 'קורבן עולה' ובכך ביטא את הנאמר עליו שהיה 'סר מרע', כלומר התעלם מהרע! לא נתן שוחד לסמאל?!

מכאן שהמסר הוא - ישנו/ישנם כוח/ות של רוע בעולם, ויש לרצותם?!

כלומר, הצרעת יש ותהייה עונש, יש ותהיה סימן ל'אצבע אלוהים' ויש שתהיה התערבות בין כוחות שמימיים!

(כך נראה במפורש בתורה בקריאת השבת הבאה, פרשת 'אחרי מות'. עלינו לרצות את 'עזאזל' הוא 'עזזאל' בשעיר, בלשון התלמוד (ב' יומא סז' ע"ב) 'לכפר על מעשה עוזא ועזאל!

נעיין בספר חנוך א', פרקים ו'- י' מתוך: הספרים החיצונים, ספר חנוך א, ו

ויהי כי רבו בני אדם בימים ההם ובנות יפות ונאות ילדו להם. ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וידבר איש אל רעהו לכה ונבחרה לנו נשים מבנות האדם ונולידה לנו בנים. ויאמר אליהם שמחזי והוא נשיאם יראתי פן תמאנו לעשות את הדבר הזה והייתי אני לבדי נושא העון הגדול. ויענהו כולם ויאמרו השבע נשבע כולנו והתקשרנו בחרם כולנו בינותינו  לבלתי סור מן העצה הזאת ובה נעשה את המעשה הזה. אז נשבעו כולם יחד ויתקשרו ביניהם בחרם. ויהיו כולם מאתים מלאך וירדו בימי ירד על ראש הר חרמון ויקראו להר חרמון כי בו נשבעו והחרימו ביניהם. 

ואלה שמות נשיאהם שמחזי והוא הגדול בהם ארכבה רמאל כוכביאל תמיאל  רמיאל דניאל זכיאל ברקיאל עזאל ארמרס בטריאל ענניאל זקיאל סמפספאל סתראל טראל יומיאל ארזיל. אלה הם שריהם לעשרותיהם. ויקחו להם הם וכל האחרים עמהם נשים ויבחרו להם איש אחת אחת ויחלו לבא אליהן וידבקו בהן וילמדון קסמים וכשפים ויורון לכרות שרשים וצמחים. והן הרו ותלדנה גבורים גדולים שלשת אלפי אמה גבהם. אשר אכלו את כל יגיע בני אדם וכאשר לא יכלו עוד בני אדם לכלכלם. ויהפכו הגבורים נגדם ויאכלו את בני האדם. ויחלו לחטוא בעוף ובחיה ובשרץ ובדגה ולאכול איש בשר רעהו ולשתות את דמו. אז האשימה הארץ את בני החמס.

ועזזאל למד את בני האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגנים ושריונות ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן וצמידים ועדיים ומעשה הפוך וליפות את גבות העינים וכל האבנים היקרות וכל צבעי רקמתים. ותהי רשעה רבה ויעשו זמה ויתעו וישחתו בכל דרכיהם. שמחזי למד כשפים וכרות שרשים, ארמרוס התר כשפים ברקיאל חזות בכוכבים כוכביאל מערכת הכוכבים ותמיאל ראות בכוכבים וסהריאל תקופת הירח. ויהי כאשר גועו בני האדם ויזעקו ותעל שועתם השמימה.

ואז השקיפו מיכאל ואוריאל ורפאל וגבריאל משמים ויראו את הדם הרב אשר נשפך על הארץ וכל החמס הנעשה על הארץ. וידברו זה אל זה הארץ נעדרת יושביה צועקים וקול צעקתם עד שער השמים. ועתה אליכם קדושי השמים נפשות האנשים מתחננות לאמר הגישו משפטנו לפני עליון. ויאמרו אל רבון העולמים אדון האדונים אלהי האלהים מלך המלכים כסא כבודך

בכל דורות העולמים ושמך קדוש ומהלל ומבורך בכל העולם.

 

אתה עשית כל ולך כח על כל והכל גלוי ופתוח לעיניך וכל תראה  ואין דבר יכול להסתר ממך. אתה ראית את אשר עשה עזזאל אשר למד את כל החמס על הארץ ויגל מסתרי עולם אשר נעשו  בשמים ואשר לדעת שאפו בני אדם. ושמחזי אשר לו נתת את הכח למשל בחבריו אשר עמו. וילכו יחדיו אל בנות האדם על הארץ וישכבו עם הנשים ויטמאו ויגלו להן  כל החטאים.  והנשים ילדו את הגבורים ותמלא כל הארץ דם וחמס. ועתה הנה נפשות המתים קוראות ושולחות תחנוניהן עד שערי השמים ואנחותיהן עלו ולא תוכלנה לצאת מפני מעשי החמס אשר נעשו על הארץ. ועתה יודע כל דבר בטרם יהיה ואתה ראית את הדברים ההם ותשאם ולא אמרת לנו דבר לעשות להם על אלה.אז אמר העליון הגדול והקדוש דבר וישלח את אוריאל אל בן למך ויאמר אליו: לך אל נח ואמרת אליו בשמי הסתירה ראשך וגילית לו  את הקץ הבא כי כל הארץ תכחד ומבול יבוא על כל הארץ ומחה את כל אשר עליה. ועתה תלמדהו להמלט ונשאר  זרעו לכל  דורות העולם. ועוד אמר ה' אל רפאל: אסור את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל החושך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה. שמת עליו סלעים קשים וחדים וכיסיתו בחושך וישב שם עד עולם וכיסית את פניו לבל יראה אור. וביום הדין הגדול ישלך אל תוך האש. ורפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים ובשרת רפואת הארץ כי ירפא לארץ ולא יכחדו כל בני האדם מפני כל הרזים אשר גילו העירים. ותשחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא.')

כפי שאמרנו לעיל – במדרש 'זאת תורת המצורע – זאת תורה מוציא שם רע', ועל כך המדרש (ויקרא רבה טז',ב') מתרגם את נושא פרק הצרעת למעשה ברבי ינאי – בו הוא לומד מרוכל – עד כמה ההימנעות מרכילות, ההימנעות מהוצאת שם רע תביא לחיות, תביא לחיים!

וזה לשון המדרש - דבר אחר: "זאת תהיה תורת המצורע" הה"ד  (תהלים לד) "מי האיש החפץ חיים..."

מעשה ברוכל אחד שהיה  מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מי רוצה/חפץ לקנות סם החיים? (מאן בעי למזבן סם חיים), השקיף, צפה עליו רבי ינאי (אודקין עליה),

ר'  ינאי  היה יושב ושונה בטרקלינו (הוה  יתיב ופשט בתורקליניה), שמע את ההכרזה – מי רוצה לקנות סם החיים? (שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים.)

א"ל בוא עלה לכאן ומכור לי! (תא סק להכא זבון לי)

א"ל (הרוכל) לא אתה צריך ולא לאנשים כמוך! (לאו אנת צריך ליה  ולא דכוותך)

הפציר בו לעלות ואכן הוא עלה (אטרח עליה, סליק לגביה), הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים"" מה כתוב מיד אחר כך (כתיב  בתריה) "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב",

א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר: (משלי כא) "שומר פיו ולשונו  שומר מצרות נפשו"

א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה  והודיעו "מי האיש החפץ חיים",

לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע", תורת המוציא שם רע. "

דרשה זו מביא המדרש כצורך בתמרורי האזהרה – הצרעת אמורה להרתיע את דוברי הרכילות, ומי ילמד את הרב הספון בטרקלין – הרוכל!

עלינו להבין את כוחה הנורא של הוצאת שם רע!

נדקדק לרגע בהבחנה בין הנאמר על איוב לבין הפסוק שדרש הרוכל מתהילים ונראה -

תהלים פרק לד' (יג) מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב: (יד) נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה: (טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ:

ס֣וּר מֵ֭רָע – לעומת – וְסָ֥ר מֵרָֽע:

(איוב א', א') אִ֪ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֪ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע:

המצורע – הוא הפוגע בחיי החברה בעצם הוצאת שם רע! יש להכיר בקיומו של הרוע ולטפל בו! יש להסיר את הרע הקיים ולא לחשוב שניתן לומר – אצלי, אין רע!        סמלית זה תפקיד הצרעת – הוצאת 'מוציא שם רע' מתוך החברה!

(תוספת לדרשה - ואכן כך גם בשבוע הבא כאשר ידרשו את משמעות הבאת הקורבנות ביום כיפור, ייאמר על קורבן השעיר – יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעירומהו מעשה שעיר

מעשה אחי יוסף שטבלו את כתונת הפסים בדם – תרגום על מעשה נורא בתוך המשפחה! 

ובספר היובלים לד', יב'-יט' נאמר: ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי.

ויתאבל כל היום ההוא... על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו.

ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה.

לפני פסח – מעלים ברמז את סיפור מכירת יוסף!

זה לפרשנות ימי הביניים בה בשולחן הסדר – בכרפס, או בצפון עם האפיקומן!

מה צפון בעברינו והאם נתקן?)

 

הפרשה נחתמת ב – 'נגע הבית' – לעיל הצבענו על דעה שאין הכוונה למציאות כי אם כדרש. אך ישנו נימוק במדרש – שתפקיד הנגע לגלות לבני ישראל את המטמוניות שהסתירו הכנענים בקירות הבית – כלומר, יש לומר על צרעת הבית 'גם זו לטובה'!

אך בביקורתיות דורש – ה'אש קודש' – הרבי קלונימוס קלמיש מפיאסעצנא , פרשת מצורע – ת"ש 1940

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי  נֶגַע   צָרַעַת  בְּבֵית אֶרֶץ  אֲחֻזַּתְכֶם ( ויקרא יד', לד' )

על כך מפרש רש"י : "ונתתי נגע צרעת -  בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של  זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן "

שואל האש קודש : ונבין נא אם כן למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים , ורק אחר כך חלצו את האבנים , הא כיוון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון ?

ובפרט שכפי שישנו ברמב"ן – מובא בספרי כבוד קודשו אדוני אבי מורי  אדמו"ר מרן זצוק"ל שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן, אם כן רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן , ולמה ציוותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים ?

וממשיך האש קודש :

והנה בכוונת התורה ומצוותיה אין לנו השגה , אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שה' עושה לנו אפילו כשחס וחלילה מלקה אותנו הכל לטובה היא, אבל כשרואים כעת שלא בייסורי הגוף לבד מלקה אותנו , רק גם בדברים שחס וחלילה מרחיקים הם אותנו ממנו יתברך . אין חדר לתשב"ר (לתלמוד של בני רבנן) ולא ישיבה , לא בית המדרש להתפלל בציבור ולא מקווה , וכדומה,

אז חס וחלילה ספק חשש עולה בקרבנו , האפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה ,

אם לטובה , היה לו לייסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו ולא ביטול תורה ותפילה וחס וחלילה כמעט כל התורה , והאם אין זאת חס וחלילה ייסורין של " וישליכם וכו' ?

לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה , ומכל מקום עשה בה ה' שליחות לטובת ישראל , מתחילה טמאה שבעה ימים ואחר כך נגלה המטמון , ולכן צריך האיש לומר רק : 'כנגע נראה לי' , ואפילו תלמיד חכם שיודע שנגע היא רק : 'כנגע יאמר' , להנזכר לעיל , מפני שהאיש עצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע רק שלו 'נראה כנגע היה יכול לאמר' ,

אבל באמת טובה היא לישראל אשר ייטיב ה' עמנו ." 

האם עלינו לומר 'הכל לטובה' – 'גם זו לטובה' ובאמת נקבל את הייסורין ללא ביקורת? או שנסתפק במציאת רמזים – ונשאל - מה יניע אותנו לשנות התנהגות!

או מה יניא אותנו מלרכל, מה/מי ימנע את ... מלדבר לשון הרע?!

 


דרשת פרשת תצווה- מאת הרבה-סטודנטית ,תמר גור-קראוזה

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת תצווה- תשע"ד

פרשתנו ממשיכה את הוראות בניית המשכן ובעיקר "עיצוב" הכהן הגדול ובגדיו... דבר המעלה שאלות ותהיות על הצורך בהידור חיצוני של מישהו ומשהו בכדי ליצור תחושת הידור פנימי ; והחיבור של אלו אל הפרשה הבאה בה יצרו עם ישראל את עגל הזהב...

אך זוהי רק נקודה למחשבה.. אולי נעסוק בה סביב הפרשה הבאה.. הפעם ארצה להתמקד דווקא בפסוק הפותח את הפרשה-

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת כָּתִית לְמָאוֹר לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד... חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹת..." 

בתחילת הפרשה אנחנו מצווים על נר התמיד, נר אשר ידלק בכניסתו של אוהל מועד,הרמב"ן מפרש-"יהא נר מערבי דולק תדיר... תמיד לעולם". ואכן בבית המקדש, על פי הידוע לנו דלקה מנורה תמיד באופן קבוע, לכיוון מערב. (סיפור חנוכה הידוע של שמן המספיק לשמונה ימים הוא ראייה לכך שהייתה מנורה דולקת תמיד בבית המקדש) "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו',ו')

היום יש בכל בית כנסת את נר התמיד- אשר תלוי מעל ארון הקודש ודולק בכל שעות היממה. מדוע שם? לזכר המנורה בבית המקדש ,הייתה בבתי הכנסת גומחה לנר התמיד והיא הוצבה מול ארון הקודש. כעבור זמן שונה מקומו של הנר אל הכותל שליד ארון הקודש ולבסוף נקבע מקומו במנורה התלויה על ארון הקודש שבבית הכנסת. 

מרגשת המחשבה שאנחנו מקיימים היום משהו שהתחיל לפני מעל 3000 שנה,וממשיך עד היום כחוט שני בכל בתי התפילה למניהם ,סמל לכך שאנו משמרים את הנר דולק. יש סיפורים רבים ומרגשים על נר התמיד, כמו הריסת בית הכנסת בפרנקפורט שבגרמניה בזמן ליל הבדולח. והעובדה שלאחר ההרס נשאר דולק רק נר התמיד. אין ספק שכח גדול יש למסורת העוברת כלהבה כבר אלפי שנים ומסמלת כי העם היהודי עוד בוער וחי. מסורת של שירים,של ספרים, של מחשבות ופילוסופיות, שכל פעם שאנחנו נכנסים לבית הכנסת הזה אנחנו נוגעים בה, מעבירים אותה,משמרים אותה, מבינים שאנו חלק ממשהו גדול והמשכי. חשוב לזכור זאת וחשוב גם לשמר זאת.

 

אך נקודה מעניינת בטעמי המקרא של הפסוק מעוררים מחשבה אחרת ומעניינת על "נר התמיד" שרלוונטית לא פחות לחיינו היהודים, ואלו של התנועות הליברליות בפרט.
בין המילה נֵר ובין המילה תָּמִיד מופיע בצירוף המילים הללו - הֶפְסֵק. כך שטעמי המקרא מחייבים אותנו לקרוא- נֵר, תָּמִיד

ז"א לְהַעֲלוֹת נֵר, תָּמִיד. לא שיהיה דולק תמיד אלא תמיד לזכור להדליק והעלות נר. תמיד לזכור לחדש את הנר, הדלקתו היא עלינו.ואסור לנו לעולם לשכוח להדליקו ולחדשו.  וכאשר אנו ניגשים לקרוא כך את הפסוק, עולם שלם של מחשבה ותפיסה על העולם היהודי,ואש התמיד נפתח בפנינו. עולם של התחדשות, של הדלקה מחודשת, של לקיחת אחריות על המסורת הזו, על האש, שתעבור לדורות.

ומה אנחנו רוצים שיעבור לדורות? היכולת להדליק את הנר בעצמנו והציווי על כך מחייבת מחשבה על מה היינו רוצים להעביר, איזה אש היינו רוצים להדליק. מחשבה שיכולה ללוות אותנו בכל פעם שאנחנו יושבים כאן בבית הכנסת ורואים את הנר הזה, איזה מטען הייתי רוצה שיהיה בנר שלי? מה אני רוצה לעביר הלאה? לתת לעולם? איזה אור הייתי רוצה שידלק כאן. איזה אור חשוב לי לשמר ואיזה לחדש.

מציע הפרדס יוסף מהו אור התמיד- בלב כל יהודי צריך לדלוק נר תמיד, נר אלוהים. אבל לא רק 'באוהל מועד' [בית כנסת, בית מדרש, בתפילה], אלא גם 'מחוץ לפרוכת' [ברחוב, במסחר, בעבודה, בעסקי חולין]; במעשים שבין אדם לחברו"

לכאורה, ישנה סתירה בין שני סוגים שלו של קריאת רעיון "נר התמיד", האם אנחנו משמרים נר קיים או מדליקים נר משלנו? מה עם המחירים של שני צדדים אלו? כיצד מסורת וחידוש יכולים ללכת יחדיו? חינכו אותנו ששני דברים אלו סותרים, אי אפשר לקיים מסורת לצד חידוש, הם רעיונות סותרים הפוגעים בקיומם זה של משנהו. אך אני דווקא רוצה לטעון שלא כך הם הדברים, אם נקרא את האמירה המפורסמת מבמדבר רבה,פרשה יג' –" המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" , המעידה על כך שהייחודיות היפה של הנר היא שניתן להדליק נר אחר בלי לפגוע ואפילו במעט בנר הקיים באורו או בחומו- נוכל לראות כי  ניתן לקיים מסורת מול חידוש, להחזיק שתי עמדות וצורות חיים אלו במקביל- כמעשירות זו את זו, כמקיימות זו את זו, כמחויבות המציאות בכדי השנייה תוכל להתקיים. זה אחד מהרעיונות המרכזיים של התנועה שלנו,שלא ראיית העולם כי ניתן ואף מחוייב מן המציאות להחזיק שתי גישות אלו יחדיו, זו לצד זו באותו הנר.

 

מי יתן ונצליח לשמר את נר התמיד ותמיד לזכור להדליק אותו מחדש ולקיים את דברי הרב קוק כי- צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו

שנצליח להעביר את רעיון המסורת לצד החידוש ולהאיר בו  את העולם כולו.

ניגונים 
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דוד זהבי
שתלתם ניגונים בי אימי ואבי 
ניגונים מזמורים שכוחים 
גרעינים גרעינים נשאם לבבי 
עתה הם עולים וצומחים 
עתה הם שולחים פאורות בדמי 
שורשיהם בעורקי שלובים 
ניגוניך אבי ושירייך אימי 
בדופקי נעורים ושבים 
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק 
הביע פי אם אלי בת 
הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק 
איכה וזמירות של שבת 
כל הגה יתם וכל צליל יאלם 
בי קולכם הרחוק כי יהום 
עיני אעצום והריני איתכם 
מעל לחשכת התהום


 

 

 


דרשת פרשת ויקהל-מאת הרב שלמה פוקס

פורסם על ידי:

תוייג ב לא תוייג 

פרשת ויקהל

שני נושאים בפרשה האחד קצר ובו ציווי על השבת (זאת בנוסף לציווי שהוזכר בפרשה הקודמת 'כי תשא) והשני – צו על התנדבות העם ותיאור הביצוע הן בהבאת חומרי הגלם, זהב כסף... ובדים למיניהם וכן התנדבות במעשה, אומני העם התנדבו הן האנשים והן הנשים.

 

(א) וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֪ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: (ב) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֪דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֪וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:

(ד) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹֽר: (ה) קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:...

שמות פרק לה')

 

אנסה לשזור שני נושאים אלו לכדי רעיון מלכד.

הפרשה פותחת בצו השבת ובאמירה – 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם'. לשם מה יש צורך בצו נוסף לאחר שבשבת שעברה קראנו על צו מעין זה אף הוא במהלך מלאכת המשכן והסברנו שכוונת הכתוב 'אך את שבתותי תשמורו' להבהיר, אין מלאכת המקדש/המשכן דוחה את השבת

ומה יכול להיות הקשר בין צו השבת לבין צו ההתנדבות – ותיאור הביצוע?

 

ראשית נאמר שיש לברר מהו סדר הפרשות של ספר שמות – החל ממעמד הר סיני, לכאורה מה השאלה, הרי ישנו סדר וסביר להניח שהוא סדר המאורעות, אכן זו קריאה אחת אפשרית:

א.      ככתוב – מעמד הר סיני (יתרו – משפטים) – הצו על המשכן ובגדי הכהונה (תרומה - תצוה) ואח"כ כי תשא – חטא העגל ושבירת הלוחות ואח"כ הביצוע של המשכן וכליו

ב.      הקריאה האחרת טוענת שהסדר הוא: מעמד הר סיני (יתרו – משפטים), עליה להר – העגל ושבירת הלוחות וכתוצאה של ההחטאה – צו המשכן (תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי). תיאור זה מצביע על כך שהמשכן לא הייתה כוונת האל אלא ברירת מחדל לאחר כישלון העם בעבודת העגל.

אטען - צו השבת וצו ההתנדבות, קשורים בקשר הדוק ברעיון המעבר מהמקרא לתורה שבע"פ, אין זה קו רציף ולינארי כי אם בקפיצות.

אציין כקוריוז, 'שבמקרה' קיבלתי מייל ביום חמישי המיועד לרב מאיה (בכובע שכיהנה ביו"ר מר"מ והעברתיו למ"מ הרב יהוידע עמיר) המייל מהרב הראשי לעדה הקראית ולו מצורף מכתב השואל האם יש על מה לדבר בשיתוף פעולה בין העדה הקראית לבין התנועה הרפורמית בעניין ברית המילה!

והרי זה הנושא המקשר בפרשה, מי קורא ומקיים את פשוטו של מקרא ומי דורש, מרחיב ומשנה את ההלכה.

 

'צו השבת' – היה מי שקיבל 'לא תבערו אש...' כפשוטו – אסור שאש תהיה דלוקה!

וכך הקראים נוהגים עד עצם היום הזה, כלומר, ברגע זה ממש, הקהילות הקראיות יושבים בחושך וסעודתם סעודה קרה.

 

החידוש המדרשי יהיה אכן 'אסור להדליק בשבת' – אבל מותר ואפילו מצווה להדליק 'נר של שבת' כך שהאש תהיה דלוקה לפני השבת ותמשיך אל תוך השבת.

 

ובלשון המדרש (מדרש תנאים, נערך לפני שנת 200 לספירה, מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל - מסכתא דשבתא פרשה א ) "...דין הוא שישבות מערב שבת לשבת; ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה, ת"ל "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", "ביום השבת" אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת."

 

ומה הקשר בין ההתפתחות בצו השבת לבין צו ההתנדבות?

 

בלשון המשנה יש 'ביטוי אמיץ' למהפך!  -– חכמי בית שני תקנו תקנות ועקרו, שינו את ציוויי התורה!

וזה לשון המשנה - "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת,

הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:" משנה חגיגה פ"א מ"ח

 

המשנה מודעת לכך שבמקרא אין התרת נדרים עיינו במדבר פרק ל') ודיני נדרים ושבועות במשנה, מחדשים חידוש 'הפורח באוויר', כלומר אין להם מקור מקראי ובכל זאת הם מפרטים ומסבירים כיצד מתמודדים עם קיום נדרים והפרתם!

 

בגמרא (בארמית - תלמוד) למשנה זו  (בבלי חגיגה י' ע"א) – מוצאים 'רמזים' (עוגן קלוש של דרש) להיתר נדרים, ואחד מהם בפרשה שלנו!

 

וזה לשון הגמרא. "תניא, רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "כי יפלא", "כי יפלא" שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר.

רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "אשר נשבעתי באפי" - באפי נשבעתי, וחזרתי בי.

רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "כל נדיב לבו".

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך."

הרמז מהפרשה שלנו בא לעזור לאדם להתמודד עם המחויבות שלקח על עצמו, והתברר לו/לה שאין הוא/היא יכול/ה לקיימה, התקינו תיקון – יכול/ה הוא/היא לבצע 'התרת נדרים', אנו מכירים את נוהג התרת נדרים מנוסח התפילה בליל יום כיפור – 'כל נדרי...'. (אם כי חשוב להדגיש שאין זו התרת נדרים, שהרי התרת נדרים אמורה להיעשות כיחיד תוך כדי פירוט הנדר, ולו בצורה סמלית, והנודר/ת עומד/ת לפני בית דין של שלוש/ה!)

 

יש לומר שבלשון המדרש, הפרשה שוזרת את יכולת ההלכה להתפתח ולהשתנות וזו הרי דרכה של התנועה הרפורמית. אל לנו להישאר ולהשאיר את ה-ההלכה הכתובה אלא כלשון המילה 'הלכה', על ההלכה ללכת, להשתנות!

 

אדגים את עומק השינוי ההלכתי, כאשר אנו קוראים את לשון המדרש (לעיל) וכאשר אנו מדליקים נרות שבת אין אנו מודעים ל'מושב בחיים' צַיִיטְגַיִיסְט   מגרמנית Zeitgeist, מילולית: "רוח הזמן" , בו נכתבו הלכות אלו, אך מתברר שרוח ההלכה היוותה מהפכה יחסית לשמירת השבת הכיתתית. כמובן שיהיו אלו שיאמרו, שההלכה במשנה היא ההלכה שניתנה למשה בסיני ואילו מי ששינה את ההלכה הם הכתות!

 

ברם עיון בספר יובלים (ערוך כבר ב 200 לפה"ס) – ילמד על תפיסה של שבת לה' – אין עונג שבת... ואילו במסורת הרבנים הפרושים מוכרת האמירה ש'עונג שבת', הוא מנהג ההלכה, ומתברר שהיו כתות שראו את השבת כ'שבת לה' ', ואין האדם ועונג גופני ממהות השבת!

 

 

וזה לשון הכתוב: יובלים, פרק נ' – הפרק החותם (מאתר דעת – תרגום – שלמה ראבין)

"(י) איש איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשתו, ואשר אמור יאמר לצאת בו לדרכו, או מכל מקנה וממכר, ואשר ישאב מים ולא הכינם לו מיום השישי, והנושא משא הלאה מאוהלו או מביתו - מות יומת. (יא) לא תעשו כל מלאכה ביום השבת, אם לא הכינותם לכם ביום הששי לאכול ולשתות ולנוח ולשבות מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את ה' אלוהיכם אשר נתן אותו לכם למועד....(טו) וכל איש אשר יעשה מלאכה, וילך בדרך, ויכלכל את בהמתו בבית או במקום אחר, ואשר יבעיר אש, או ירכב על כל בהמה, או ילך באניה על הים. (טז) ואיש אשר יכה או ימית, ואשר ישחט חיה או עוף, ואשר יצוד חיה ועוף ודגים, ואשר יענה את נפשו, ואשר יעשה מלחמה ביום השבת. (יז) כל העושה מאלה ביום השבת מות יומת, למען ישמרו בני ישראל את השבת על פי המצוות על שבתות הארץ.

 

וכך גם במגילת 'ברית דמשק'. וראינו בפרשת כי תשא שההלכה שינתה את הלכות השבת במקרה של פיקוח נפש, ובמקרה של סכנה, מחללים את השבת!"

 

ומכאן נעבור לרוח ההתנדבות – מעורבות של הציבור בעשייה!

 

בפרשת תרומה האל מצוה את משה וכאן מתואר הביצוע! העם מתנדב – מתברר שישנה השראה אלוהית לחכמי המלאכה!

 

וזה לשון הכתוב בפרשה (פרק לה'): "(כ) וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה: (כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:"

ובהמשך

"(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לג) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: (לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:"

 

חוויה מדהימה – ההתנדבות הייתה מעל ומעבר למצופה!

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: (ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (ז) וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:  (שמות פרק לו)

 

מתברר שהיה 'נותר', כלומר הביאו הרבה מעבר לדרוש, שואל המדרש ומה עשו עם הנותר?

עונה המדרש - (שמות רבה (וילנא) פרשה נא', ב')

"נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן

אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר,

אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות,

הלך משה ועשה בהן כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי "אלה פקודי המשכן משכן העדות". "

רעיון חסידי מבהיר את 'רוח המדרש' ובכך דורש את לשון התפילה – 'הבוחר בשירי זמרה' – זה לשון חתימת 'ישתבח' בתפילה!

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים:

 

אומר הרבי מגור בעל 'חידושי הרי"ם' הרב יצחק מאיר רוטנברג (אלתר) (ה'תקנ"ט1799 - כ"ג אדר ה'תרכ"ו1866) בעל "החדושי הרי"ם" (רבי יצחק מאיר) היה מייסד חסידות גור.

 

הוא מצטט את המדרש האומר: "...אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות" ומקשה -           "וקשה, לא מצינו שנעשה דבר מה מהנותר מהמשכן

הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצ"ל אמר 'הבוחר בשיירי זמרה', שיש שלאחר השירה והזמרה מאיר הפנימיות שבלב, שנתמלא חשק ורצון לשורר ולשבח עד עולם בלי הפסק.

וזהו 'הבוחר בשיירי זמרה', שהקב"ה בוחר במה שנשאר מהזמרה, החשק והדביקות,

 

ובמשכן שהתנדבו למלאכת המשכן ומגודל החשק אשר רצו להתנדב עוד כמו שנאמר: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה", וגו', והותר" ועל בצלאל שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, שמלאכת המשכן היה מעין בריאת שמים וארץ אשר היה מסודר, ונאמר על בצלאל ולחשוב מחשבות שעשה ותקן מכל המחשבה מכל אדם מישראל מה שהוצרך לעשות להסדר,

ושאל מה נעשה בנותר היינו מה לעשות מהתנדבות זה אשר המה מתנדבים עוד בלי הפסק, יותר ויותר,

ואמר לו הקב"ה לך ועשה בהם משכן לעדות, היינו שזה עיקר המעשה משכן אשר עדות לישראל שהקב"ה שוכן בתוכם בלי הפסק.

 

וממש כשירו של נתן זך – 'הצייר מצייר'

 

הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל

אך המשורר אינו שר,

הוא הר בצדי הדרך,

או עץ או ריח,

משהו בורח,

או כבר לא, מה שהיה

ולא יחזור, כמו עונות השנה,

החום, הקור, הקרח והצחוק

של הלב, כאשר הוא אוהב,

או מים, משהו רחב, בלתי מובן

כמו רוח, או אוניה, או שיר,

משהו שמשאיר משהו.

 

כמה מילים על מונחים מהמשכן בהקשר הקהילתי – 'קרשים', 'בריח' ו'יתדות'.

.

עיון בפרטי הפרטים מעיד על רצינות בעשייה ובמלאכה אך יש לשים לב שלא הוזכרה אף לא במילה, מה עושים במשכן ולשם מה נבנה המבנה וכליו!

בפרשה נאמר ומודגש 'נדיבות לב' וחכמת לב' הן ברוח מההתנדבות והן בעשייה! ואל לנו לשכוח – לשם מה נוצר המבנה – 'ושכנתי בתוכם' כלומר בתוך העם ולא במבנה!

 

'נותיר' את השאלה ונחזור בהמשך –

 

נתחיל בקרשים – מנין לישראל קרשים במדבר?

על כך אומר המדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צד', ד' 'ויסע ישראל' :

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע", להיכן הלך ?

אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע, היך מד"א (בראשית כא) ויטע וגו', כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים,

אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה, אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הה"ד (שמות לה') "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים", אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו,

א"ר לוי ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם לא קשר ולא פקע, אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון,

אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון ורבנן, אמר להם אל תשנו ממנהג אבותיכם.

 

ובנוסח נוסף – (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן ט')

למה קורא אותם עצי שטים כדי לרפאות מה שעתידין לעשות בשטים שנאמר (במדבר כה) "וישב ישראל בשטים", ולא תאמר בארון שעשה משה אלא אפילו כל ארון שישראל עושין צריכין ליתן ארז של שטה בו,

דבר אחר חטאו בשטים ולקו בשטים ומתרפאין בשטים, חטאו בשטים, שנאמר: "וישב ישראל בשטים", לקו בשטים, שנאמר (במדבר כה') "ויהיו המתים במגפה", ומתרפאין בשטים שנאמר "עצי שטים,..."

 

בלשון המדרש – היה מי שהקדים תרופה למכה, המשכן תוכנן כבר בימי אברהם. יעקב ידע על כך וברוח הנבואה ביורדו מצרימה – הוריד את עצי השיטים... – כלומר 'החטא', הן העגל שמות לב' והן חטא השיטים במדבר כה' היה בתכנון אלוהי?!

 

ומה מהותם של הקרשים?

מתברר שהביאו את הקרשים 'כל מי אשר נמצא אתו'?!

 

שמות פרק לה'

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

 

אומר נכדו של הבעש"ט 'דגל מחנה אפרים' – מה מסמלים הקרשים – קרש – קשר – שקר ח"ו!

רבי משה חיים אפרים ("בעל הדגל") מסדילקובה'תק"ב לערך - י"ז באייר ה'תק"ס, (1742 לערך - 12 במאי 1800), נכדו של הבעל שם טוב (בעש"ט) מממשיכי דרכו ומסופריה הראשונים של החסידות.

"ולהבין זה הוא כי באותיות קרש הוא אותיות קשר והוא מרומז על האדם שהוא המקשר כל העולמות ומייחדם זה בזה,

ולכן צריך האדם לקשר עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו ועל ידי זה נתקשרו קודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות ומתקשרים ומתייחדים זה בזה,

ואם חלילה הוא מקשר ומחבר עצמו אל השטות והבלי עולם שאין להם קיום והם דברים שיש להם תכלית וסוף זהו שמקושר ב-שקר ח"ו שהוא גם כן באותיות קרש,

וזהו מה שאמר אא"ז זללה"ה אדוני אבי זקני זכרו לברכה – הוא סבו, הבעל שם טוב "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלהים אחרים, יחשב שנתקשר בהם, שהם בחינת שקר,

וידוע שהאדם נברא בטוב ורע ויש לפניו שני בחינות כמו שכתוב (דברים ל', טו') "ראה נתתי לפניך את הטוב וגו' ובחרת בחיים", והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהם טוב על דרך (תהלים לד יד) "סור מרע ועשה טוב", מן הרע תעשה טוב,

ולהבין זה כי כל בחינת רע בשורשו הוא טוב דרך משל אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם, אזי באכילה ושתיה הוא מעלה ניצוצות קדושות ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו וחס וחלילה להיפוך אז "וישמן ישורון ויבעט", היצר הרע מתגרה בו, ודי לחכם

וזהו (אבות פ"ד מ"א) 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כאשר שמעתי בזה מאנשי קודש שהיו סביב אא"זז ללה"ה אפילו מן היצר הרע יש ללמוד ממנו ויש בזה דרכים שונים בדרך העבודה , על ידי זה מעלין כל הרע לטוב ובזה מהפכין מידת הדין למידת הרחמים,

וזה יש לומר שמרומז בפסוק "ועשית את הקרשים למשכן", היינו "ועשו לי". אפילו כשעוסק בדברים שהם מצד היצר הרע, יראה לקשר עצמו בשורשם ובזה הוא מעלה אותם, ונתעלה ונעשה מרע טוב כנ"ל..."

 

הקרשים מבטאים את הקשר, את האחדות. דומה שמלאכת ההתנדבות וההתגייסות של כלל הקהילה הוא מבטא את האחדות, אך אין בכך די! ישנם בריחים!

ישנם בריחים לכל צד מצידי המשכן ואף ישנו בריח המקיף את כלל המשכן!

מנין והכיצד יכול העץ להתכופף כך!

 

"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:"  שמות כו', כח'

 

כתר יונתן (תרגום התרגום)  - והבריח האמצעי בתוך הקרשים [הלוחות] משולבים מִן הקצה לקצה מִן העץ שנטע אברהם בבאר של שבע וכאשר עברו בני ישׂראל את הים קִצצו המלאכים את העץ וזרקוהו לים והיה צף על פני המים והיה המלאך מכריז ואמר זה הוא העץ שנטע אברהם בבאר של שבע והִתפלל שם בשם מאמרו של ה' ויקחוהו בני ישׂראל ויעשׂו מִמנו בריח אמצעי אורכו שִׁבעים אמות

ונִפלאות נעשׂו בו שכאשר היו מקימים את המִשׁכן היה מִתגלגל כמו נחש סביב סביב מִתוך לקרשי [ללוחי] המִשׁכן וכאשר היה מִתפרק היה מִתפשׁט כמו מקל:

 

והתלמוד מדייק ואומר:

(בבלי שבת צח' ע"ב) "(שמות כו') "והבריח התיכן בתוך הקרשים". תנא: בנס היה עומד."

 

מסביר רש"י  - בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.

 

לשם מה על החכמים לגייס את עולם הניסים?

 

מסביר ה'כלי יקר' (שמות כו', א') רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המכונה על שם ספרו הכלי יקר, (1550? - 1619) נולד בלונטשיץ, פולין לאביו אהרון. בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת שס"ד (1604) החליף את המהר"ל (בשנות זקנותו האחרונות) כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. נפטר בז' אדר ב' ה'שע"ט.

בכל בריאה יש מרכז וקצוות, כך באדם המחבר גוף ונפש, כך במקום המקדש – מחבר בין מעלה ומטה, וכך גם הבריח התיכון המקשר ומחבר את הקרשים זה לזה ועושן כאחד. כלומר "...ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות, ...המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו'

ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון:"

 

המשכן מבטא חיבור בין אנכי מעלה ומטה בנוסף לחיבור האופקי! את זה למדו מהסולם של חלום יעקב! שהיה מוצב ארצה וראשו בשמיים ולפי האגדה – מרכז הסולם היה בירושלים!

 

ובלשונו -

"...כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות,

והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות,

וכשם שהאדם אמצעי, כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו "מזבח אדמה תעשה לי". כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים, כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים, כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בית המקדש,

כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם,

וע"כ מצינו בבנין זה המקודש עניינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנאמר: "קרסים היו מחברים היריעות אשר היו" חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם

וז"ש רז"ל (ירושלמי מגילה א יב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב (דניאל יב ג) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות:

ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות,

כמו" המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט.) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו'

ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון:" עד כאן דבריו.

 

היתדות –

 

מה מחזיק את המשכן שלא יתעופף? היתד, ברם ליתד תכונה של עוגן, אין הוא מאפשר לזוז.

ידוע ההסבר על הפיל הקשור ביתד, אך לו ינסה, הרי שבקלות יעקר אותו ממקומו!

ובאמת, מדוע שלא ינסה -

...הפיל החזק והגדול הזה, שאנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא זוכר את אי היכולת שלו, את "תוכנת" חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתוכנה הזאת, הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...

 

נשוב לשאלה שהותרנו – לשם מה המשכן?!

הקרשים מבטאים חיבור של קשר, הבריח מוודא שאנו מקושרים לא רק ברמה האנושית אלא גם ברמה הסמלית בין עולם עליון לעולם התחתון.

מוצא העצים מלמד שאנו מקושרים לעבר ההיסטורי, מחוברים לאברהם וליעקב שדרגו לעצים!  

הכסף והזהב חוזרים ומזכירים לנו את שיעבוד מצרים ואת העובדה שלקחנו בהשאלה ...

 

והמשכן מבטא אהבה!

ידוע המשל הבא השכנת השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם לקב"ה - (בבלי סנהדרין ז, ע"א). כשאהבתינו הייתה עזה הרי שיכולנו לישון על חודה של חרב ברם בעבור השנים, אף מיטה בגודל 60 אמה לא יספיקו!

 

וזה לשון הגמרא: "ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים);

 

מעיקרא כתיב (בהתחלה, נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה,

וכתיב (מלכים א' ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו'

ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו''

האמנם ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א פרק ח, כ"ז).כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת - "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה"."

 

יש ללמוד מהפרשה מצו השבת וממלאכת המשכן – ויקהל – נלמד על תפקידה של הקהילה, להיקהל, לפתח ולהתפתח, להתנדב!

 

לוודא שבבניית הקהילה ישנם קרשים המקשרים, קשר של אמת ולא חלילה... עלינו לברר מהו הבריח המחבר ומקשר?

ובעיקר מה אנו חפצים לעשות במשכן חיינו ובבניין הקהילה!

 

 

נזכור את העבר ונתרכז בעיצוב ההוה למען העתיד כדברי יהודה עמיחי בשירו 'היהודים' (מובא בהמשך),

ונדגיש את הבית המציין 'תודעת הזיכרון' מחד, ומאידך את המודעות לשינוי! –

 

...אדם יהודי זוכר את הסוכה בבית סבו.

והסוכה זוכרת במקומו

את ההליכה במדבר שזוכרת

את חסד הנעורים ואת אבני לוחות הברית

ואת זהב עגל הזהב ואת הצמא ואת הרעב

שזוכרים את מצרים.

 

 

ובחתימת השיר –

 

ומה בדבר האלוהים? פעם שרנו

..."אין כאלוהינו" עכשיו אנו שרים, "אין אלוהינו",

אבל אנו שרים, אנחנו עדין שרים.

 

שבת שלום!