פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע
Tags >> פרשת השבוע

פרשת תולדות תשע"ב - הר מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

בפרשת "תולדות" תאור ריבים ומחלוקות, ניגודים ואי הסכמות.

תחילתה בלידתם של תאומי רבקה ויצחק שכבר מבטן הם מתרוצצים בקרבה. אפשר להבין התרוצצות זו מהשרש ר.ו.צ. כתנועה של עוברים כהבנת רד"ק "היו מתנועעים מאד עד שנדמה לה שהיו רצים" אך יש  אפשרות לקרוא כאן את השורש  ר.צ.ץ.  במשמעות של ריב וריצוץ אברים (כהבנת רש"י: "היו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות" והפרשן חזקוני בן המאה 17 מפרש "ויתרוצצו לשון שבירה" רוצצו זה לזה את הצורה כבר מבטן!)

לידת הבנים עשיו ויעקב היא סימן למה שיקרה בעתיד. יהיו ביניהם שתי מריבות גדולות - מריבה על הבכורה ומריבה על הברכה - אלו הם ריבים בתוך המשפחה בין מי שמגיע לו עפ"י הגיל - הנולד ראשון שהוא עשיו לבין מי שמגיע לו עפ"י שלמות אפיו "איש תם" הלוא הוא יעקב.

אפשר להבין ריבים אלו משום שמי שיזכה לבכורה ולברכה יזכה גם למנהיגות ולשררה וגם לרכוש ושפע כלכלי. מי שיזכה - יהיה ממשיך השושלת של אברהם ויצחק. כדי לזכות בבכורה ובברכה ינקטו יעקב ואמו רבקה ברמיה ובניצול חולשות אנוש של יצחק המזדקן.

יש בפרשה ריב נוסף . הריב על בורות המים שהוא ריב שקשה יותר להבנה.

עבדי יצחק חופרים בארות מים אשר נחפרו כבר בימי אברהם והפלשתים סותמים אותם וממלאים אותם עפר. בכך מזיקים הפלשתים לא רק ליצחק ורועיו אלא גם לעצמם. המעשה נורא כפליים על רקע המדבר שאין בו מים בשפע. מדובר ב"בְּאֵר, מַיִם חַיִּים" (כו, יט) כלומר באר שמימיה נובעים תמיד - מקור חיים לעדרים ולבני האדם נסתם במעשה מכוון.

מה מניע מעשים אלו?

על כך ניתנו תשובות אחדות ואני אפרטן ואוסיף עליהן מדרש מרחיק לכת.

תשובה אחת נותן הכתוב: "וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים." (כו, יד) ויצחק עצמו מעיד: "וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי" (כו, כז).

"הקנאה לעוף גדל - אבר דומה היא" כתבה המשוררת הרוסיה אנה אכמטובה "ועיניים לעוף - שממה".

הקנאה מעבירה אנשים על דעתם וכך הופך מקור מים חיים לשממה.

תשובה אחרת נתנו פרשני המקרא שראו בריב הבורות ריב על אמונות ודעות. כרית הבורות היתה קריאה בשם ה', האל האחד המונותאיסטי ולכן עם כל באר שכורה יצחק הוא גם קורא בשם ה'. לעומתו הפלשתים מסתמים את קול האל האחד ומנסים להחזיר את שלטון היובש והמדבר וריבוי האלים.

שני הפרושים הללו נותנים לנו הסבר לא שלם על רוב המריבות המקראיות הגדולות שענינן - אמונה

           או - רכוש (קרקע / בית

                             בכורה / מים)

חסר כאן הגורם שלישי - נשים.

ואני אוסיף אותו היום באפן מטפורי לחלוטין.

נשים ומים מקושרות בתרבות היהודית למן ימי מרים, אחות משה. ראשית היתה זו מרים שיצאה במחולות עם הנשים כשהן משוררות את שירת הים "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה שנית מיד לאחר שמתה מרים כתוב בסמיכות פסוקים "  וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה" (במדב' כ,ב) ומכאן למדו חכמינו כי "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן: משה ואהרון ומרים ושלוש מתנות טובות נתנו על ישם ואלו הן: באר וענן ומן. באר - זכות מרים ... מתה מרים נסתלק  הבאר". אך המסורת הפכה את כח המים של מרים לבאר חיה ונודדת המלווה את בני ישראל.

במקומות רבים בגמרא כשרוצים לנקוט לשון נקיה באזכור נשים בקונטקסטים מיניים מדברים על "באר".

מכאן, אפשר להרחיק ולומר שהריב על באר המים הוא גם ריב על האשה - מי יכבוש אותה הפלשתי או העברי? אולי מרחיק לכת בפרשנות הפסוקים אבל בודאי לא מרחיק לכת בפרשנות החיים.

על מה ולמה נדרשתי להרחיק לכת כל כך? על שום שאנו מציינים היום את יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים עליו החליטה העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1999. 18 נשים נרצחו בשנת 2010 בידי בני זוגן (שנת שיא במובן זה), 18 בארות מים חיים נסתמו.

ההלכה היהודית דווקא נותנת כלים בידי השופטים להחמיר עם גברים אלימים:

"אם חבל הבעל באשתו יש יכולת לביה"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך ...(ממש אירן) ... כי חייב לכבדה יותר מעצמו (ר' ירוחם,  ספר מישרים).

אבל שופטי ימינו מסתפקים בעונשים קלים ושוטרי ימינו אינם אוסרים כנראה די גברים מכים. שוועת הנשים אינה מרעידה די היכלי ומוסדות שלטון וחוק כיום.

בשו"ת בניימין זאב מצאנו: "קול שעוות בנות עמנו ממרחק נשמע על אודות בני ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהם... והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך קהילות. לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה (שבועה) על כל איש מישראל להכנס בחרם לבקשת אשתו או אחד מקרוביה... שלא להכות אשתו דרך כעס, או דרך רשע, או דרך בזיון - כי כך לא יעשה בישראל.

ואם חס ושלום יש שרש פורה ראש ולענה (איזה תארים לגבר המכה) אשר ימרה את פינו לבלתי היות ירא וחרד לזה הודענו לבי"ד של אותו מקום שתבוא שם צעקת האישה וזעקת קרוביה לפסוק לה מזונות לפי כבודה... (לא שלום בית אלא גט ומזונות!!).

האלימות בתוך המשפחה היא כתם נוראי על החברה. למעלה מ-10,000 נשים מתלוננות מדי שנה על אלימות במשפחה: הגיע הזמן שהמחוקקים שלנו יפעלו לחשיפת גברים אלימים לאימת החוק ולאכיפת החוק. חלק ממקור הרע הוא בשתיקה - שתיקתן של הקרבנות מחמת הבושה( רק 10% מהנשים שסובלות מאלימות במשפחה מגישות תלונה), שתיקתם של בני משפחה / שכנים / מכרים ושתיקתה של החברה שאינה מוקיעה את מניפי הסכינים והידים ומנדה אותם מתוך עצמה, ושולחת אותם  בכורח לטיפול שיקומי.

נעמה דפני, פרח הרבנות שלנו, הנמצאת כרגע בארה"ב חיברה לפני שנים אחדות תפילה בעבור שבירת חומות השתיקה שמתוכה אקרא מעט שורות לסיום:

אלהינו ואלהי אבותנו ואמותנו

עזור לנו לחזק את קולם הנשבר, את זעקתם הדוממת של אלו שקירות המשפחה  המגנים הופכים עבורם לחומות בית האסורים, את אלו המתפללים לכך שנתייחס לסבלם...

ועליך נאמר: "דממה וקול אשמע", עזור לנו לגלות מתוכנו את הרצון האמיתי לעזור להם להתחיל מחדש, למצוא את האומץ האדיר לזעוק ולא להסתיר...

ברוך אתה ה' המחדש בטובו בכל יום תמיד טוהר נפשו של אדם.

ברוך אתה ה', המחזק ידינו בכינון חברה בה כולם זוכים לחיות חיים של כבוד ואהבה.

אנא אל רפא נא לנו.

 -=-=-

 


שבת שובה - תמיר ניר

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

שבת זו, בין רה"ש ליוה"כ, בתוך עשרת ימי התשובה, נקראת "שבת שובה". שבת זו נמצאת בתוך תקופה מורכבת בשנה. סיימנו שנה, על פירותיה ובעיותיה. ואנו מתחילים שנה חדשה- עם תקוות וחששות- מה יהיה עם הפלשתינאים? ואיראן? ומה עם הגשם, והכלכלה והחינוך? ובין לבין אנו בתוך ימים 'נוראים', מוצפים בתפילות וסליחות, מחשבות וחרטות על מה שהיה ועל מה שיהיה. אנו נמצאים במצב ביניים כזה, בין סוף שנה לתחילת שנה, התמודדות עם העבר ותקווה להתחלות חדשות, הן במישור האישי והן במישור הציבורי-  אשר בא לידי ביטוי גם בשם של השבת ובמשמעותו: אין זו רק שבת תשובה, אלא שבת שובה.

מקור השם 'שבת שובה' בהפטרה הנקראת בשבת זו מספר הושע, הפותחת במלים: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, א).  התשובה היא עקרון מרכזי ביהדות, יש הטוענים- המרכזי ביותר. היכולת וההזמנה לשוב תמיד- לסלוח, לתקן, ולהשתפר. זוהי אחת המתנות הגדולות של אלוהים לאדם.

בימי הסליחות וכמובן גם ביום הכיפורים, אנו קוראים פעמים רבות את י"ג המידות. בעקבות חטא העגל, משה מבקש לדעת אלוהים: "הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעינך" (פסוק י"ג), ומיד אח"כ, בפסוק י"ח "ויאמר (משה לד') הראני נא את כבודך. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. ויאמר לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי ...וראית את אחרי ופני לא יראו". (שמות ל"ג, י"ח-כ"ג).

מיד אח"כ מגיעה הסיטואציה המוכרת בנקרת הצור, שם אלוהים עובר על פניו של משה, ואז- אלוהים או משה, קוראים - "בשם ה'": "ה' ה', אל רחום וחנון" וגומר. ובין אם נפרש שמשה הוא הקורא ומתאר את שרואות עניו, ובין אם זה האלוהים המתאר את עצמו, את "מראהו" כפי שהבטיח למשה - "וקראתי בשם ד' לפניך".

במדרש, ניסו לדמיין ולתאר את הסצנה, כאשר כמו תמיד יש בתיאור פרשנות של חז"ל. התיאור שמציע ר' יוחנן, כל כך נועז, הוא כביכול מתנצל שבכלל מעיז לומר אותו, אלא שאין מה לעשות, זה כביכול מה שכתוב במקרא (למרות שכמובן לא כך הוא): אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו; מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפִלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. (ר"ה יז ע"ב)

האם זה שמו של אלוהים? זו הדמות והמהות שלו? אדם??? שליח ציבור עטוף בטלית וקורא מן הסידור את י"ג מידות? האם האלוהים בורא עצמו בצלם האדם??

מהי אותה דמות, מראה של האל, אותה הוא חושף בפני משה? הגרעין, תמצית האל אליו משה מייחל? האם אלוהים זה מתואר כאל הבריאה או אולי אל המלחמה? לא ולא.

בסיטואציה הכי קרובה שאדם מצליח להגיע אל מול האלוהים, הוא רואה את האל בדמות אדם, לא סתם אדם- שליח הציבור. הכול נמצא באדם. היכולת להידמות לאלוהים נמצאת באדם. וכדי להידמות לאל, על האדם להתמקד באותם י"ג המידות המאפיינות ומגדירות את האל: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה"...  רחום, סבלני, סולח, נושא עוון. הקב"ה חושף את מידותיו לפני משה, ומצפה שנפנים. זה מה שמצפים מאיתנו. שנהיה בצלמו של אלוהים. ואני מצטט את המדרש המוכר  ממסכת סוטה:

"אחרי ה' א-לוהיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא"?!  אלא, הלוך אחר מִדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' א-לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-לוהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבֹּר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים. (סוטה יד ע"א)

הקב"ה מגלה עצמו למשה כשליח של הציבור, לוקח אחריות ומוביל, בחסד וברחמים. ועלינו שנבראו בצלמו, מוטלת האחריות ללמוד ממנו, ולגלות כל פעם מחדש את הטוב, החסד והרחמים שבנו. על כולנו מוטל הציווי "והלכת בדרכיו" כחובה, להיות רחומים וחנונים, ארכי אפיים ורבי חסד ואמת, כלפי כל אדם שנברא בצלם.

והסליחה, היא לגמרי לא פשוטה. לא כלפי עצמי ולא כלפי אחרים. ובכלל מדובר בתהליך עמוק ומורכב, אשר מתייחס לעבר ולעתיד. מחד, העבר מייסר אותנו (באם מדובר בטעות שאנו עשינו) או מכעיס אותנו (אם מדובר בטעות של אחרים), ומאידך, העתיד המחייב אותנו להתנהג אחרת בעתיד- לא לחטוא שוב. ויש כאן מאמץ ומהלך נפשי עמוק, אבל ברור שהמורה הגדול לעניין זה הוא אלוהים. "אל רחום וחנון"... ממנו עלינו ללמוד איך לסלוח לעצמנו ואיך לסלוח לזולתנו. ולא פחות חשוב מכך- גם ללמוד איך לסלוח לו, לאלוהים (ויש על מה!). ואולי, וכאן אשתמש במילים של ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו - גם ללמד אותו איך לסלוח לנו. וזה מיד מזכיר לי את השיר הנפלא של יהודה עמיחי:

אֲנִי אוֹמֵר בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁהַתְּפִלּוֹת קָדְמוּ לֵאֱלֹהִים
הַתְּפִלּוֹת יָצְרוּ אֶת הָאֱלֹהִים,
הָאֱלֹהִים יָצַר אֶת הָאָדָם
וְהָאָדָם יוֹצֵר תְּפִלּוֹת
שֶׁיּוֹצְרוֹת אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁיּוֹצֵר אֶת הָאָדָם.

ואסיים במדרש מקסים, שממש מסכם ומדגים את כל המהלך:

בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית. באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית, גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם. 
נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. 
עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו. 
באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים פה והמעשה שם? 
אמר להם: מה ראיתם? 
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו, 
(חשדו בו שמקיים קשר אסור עם גרושתו)

שלח אחריהם והביאם. 
אמר לו: מה היא לך זו? 
אמר לו: גרושתי היא. 
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך? 
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. 
הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה, 
אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, 
על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים, 

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. (בראשית רבה פרשה לג, ג')

אז, בשבת שובה- שנזכה לשוב ולחדש את עצמנו ואת כלל החברה בכל פעם מחדש, שנזכה ללמד זכות על אחרים, שנזכה להתקרב ולשוב עד ה', נלמד ממידותיו חסד ורחמים, וגם אולי כך נעודד אותו להעניק שפע, ברכה, גשמים ושלום. אמן.


פרשת שופטים - מאת גבי רוזנברג

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת השבוע : פרשת שופטים

מאת גבי רוזנברג 

השבוע אנו קוראים בפרשת שופטים שבספר דברים. זוהי הפרשה החמישית מבין 11 הפרשיות שמכיל הספר. סגנונו של ספר דברים שונה משאר ספרי התורה. רובו מורכב מנאום שמשה נשא לפני בני ישראל בערבות מואב טרם הכניסה לארץ כנען. הספר ברובו הוא נאום פרידה של משה ופותח במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". משה יודע שזוהי ההזדמנות האחרונה שלו לפנות אל העם באופן ישיר טרם ייפרד ממנו. משה מגלה מנהיגות אחרת. מנהיגות ערכית, המבטאת מחויבות לטווח הארוך. משה הוא מנהיג של הטווח הארוך. למרות שהוא יודע שהוא לא יחצה את הירדן לארץ המובטחת, הוא דואג להעביר לעם מסר ברור ומקיף. זהו לא נאום פופוליסטי. זה נאום ענייני ונוקב בו חוזר משה ומדגיש את מחויבות ה' לעם, הוא מטיף לעם מוסר ומוכיח אותו על חטאיו במדבר אך מכאן והלאה הוא מסתכל אל העתיד ומפרט את המצוות שעל העם למלא בארץ כנען ואף מפרט ומזהיר מה יקרה למי שלא יקיים את המצוות ויפר את הברית. משה נפרד מהעם בברכות כלליות ואישיות לכל שבט, עולה לראש הפסגה ונותן מבט אחרון לארץ המובטחת אליה לא יזכה להגיע.

יש כאן דרמה גדולה של פרידה, קבלת העונש והשלמה אתו, של סגירת מעגל תוך מבט אל העתיד. משה הוא לא מנהיג של "אחרי המבול". המחויבות שלו לעם היא טוטאלית, לא תלוית זמן ומקום, וצופה פני עתיד. למרות שמשה יודע שהוא לא יחצה את הירדן איכפת לו. הוא רוצה לוודא שהעם שיגיע לארצו החדשה יקיים בה שיגרת חיים שתבטיח המשכיות ושגשוג למרות שהוא לא יהיה שותף לכך.

 על מנת להבטיח זאת, משה קורא כבר בתחילת הפרשה, בפסוק הראשון, "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך ולשבטך, ושפטו את העם משפט צדק". על פי משה, לא די בשופטים צריך גם שוטרים. לא די בזרוע השופטת, חייבים גם זרוע המבצעת. מדובר ברשויות משלימות. אין לאחת קיום ללא השנייה. ולא די במשפט - הציווי הוא "משפט צדק". מדובר במערכת של כלים שלובים. האפקטיביות של הרשות השופטת תלויה באכיפה המבוצעת על ידי הרשות המבצעת על מנת להבטיח משפט, ולא סתם משפט, אלא, משפט צדק.

 משה אף דואג לציין במפורש היכן יוצבו השופטים והשוטרים - בשערי העיר, סמל לריבונות. במקום גלוי. כל אחד רואה את נציגי החוק. כל אחד נותן דין על מעשיו. אי אפשר להתעלם מהם. מלאכתם נעשית בפומבי. אין צורך בתקשורת כתובה או אלקטרונית. הכול גלוי ובשקיפות מלאה.

 בכותבי שורות אלה, נזכרתי בסיפורו של חברי, האלוף דני רוטשילד, שבאחד הערבים בהם בילינו יחד, בין יתר הסיפורים המרתקים שלו מחדרי החדרים של הסכמי השלום, סיפר שבשנת 1994, ערב חתימת הסכם אוסלו בו, ערפאת התנה את החתימה בהצבתו של שוטר פלסטיני במעברי הגבול. בוודאי זכורה לרבים מאתנו הסצנה של "אני לא חותם" של ערפאת. רבין, שהבין שמדובר בסמל של ריבונות סירב בתוקף ורק התערבותו של הנשיא מוברק, "שהוריד את ערפאת מהעץ" אפשרה את החתימה. מסתבר שלנוכחות ב"שערי העיר" משמעות גם בימינו אנו.

משה מזהיר את השופטים "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי שוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" ומוסיף "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך". משפט צדק והמחויבות לצדק אינה אופציה. זה לא לוקסוס שמומלץ לקיימו. זה תנאי הכרחי לקיומה של חברה חפצת חיים בארץ המובטחת. ניקיון כפיים הוא יסוד של כל משטר תקין וחברה בריאה. לכאורה, זה מובן מאליו, אולם, משה מוצא לנכון להדגיש נקודה זו ולציינה במיוחד ומתרה בפני לקיחת שוחד, כי כאמור, שוחד "יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

משה מפנה את תשומת הלב של השופטים והשוטרים לפשעים חמורים. ומדגיש במיוחד את הצורך לטפל בהם במשנה רצינות, לחקור לעומק, לברר את העובדות בצורה יסודית ולהוכיח אותן באופן מוחלט. הכתוב מתייחס למקרה שלשופט נודע על איש או אישה העובדים עבודה זרה. במקרים חמורים מאין אלה, אין להסתפק בעדות שמיעה ומשה מדגיש "ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בישראל והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האישה וסקלתם באבנים ומתו". על מנת להבטיח משפט צדק מצווה משה ש"על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת. לא יומת על פי עד אחד". כאשר מדובר בפשעים חמורים, חייבים לבררם מעל לכל ספק, אין הבדל בין איש לאישה, אין חמלה, אין פשרות, יש נחישות, יש להחמיר בדין ולהוציאו אל הפועל בשערי העיר, למען יראו וייראו, למען ידעו שיש דין ויש דיין ומי שפגע בעקרונות קיומיים ימוצה אתו הדין לעיני כול.

משה רוצה להבטיח משפט צדק, שהשופטים יחקרו את המקרים באופן מעמיק, יסתיעו לשם כך בעדים ולא יסתפקו בעד אחד. על מנת להבטיח שהעדים יבינו את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם וינהגו ביושר ובהגינות, הם יהיו הראשונים לסקול את הנידונים. חלקם של העדים לא מסתיים במתן העדות, הם לוקחים חלק פעיל בביצוע גזר הדין. ולא זו בלבד. על מנת להבטיח משפט צדק, המתבסס על עדות אמת ושעדותם של בעלי אינטרסים לא יטו את הדין מצווה משה את השופטים שבמקרה שגילו עד שקר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".

 

בעודו עוסק בעשיית צדק ובמנהיגות, משה מתייחס לאפשרות ש"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי". משה דואג להזכיר שוב לעם שמדובר בארץ אשר "ה' אלוהיך נותן לך". הוא לא פוסל אפשרות של מונרכיה כפי שהיה נהוג, הוא אינו מכתיב מנהיגות דתית של נביאים ואנשי אלוהים אך הוא מציין במפורש שהמלך חייב להיות מבני עמנו. משה פונה למלך הנבחר ומצווה עליו לנהוג בצניעות, ללמוד תורה, לשנן אותה ולנהוג על פי חוקיה בדבקות ובדיקנות למען יאריך ימים בתפקידו. משה מפרט: "לא ירבה סוסים"... ומוסיף "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד"... ומצווה "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" וכל זאת כתנאי "למען יאריך ימים בממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". האם מדובר בפניה קונקרטית למלך העתידי או שמא הפניה היא לעם במטרה לשרטט את הפרופיל של המלך העתידי באשר הוא, על מנת שהעם ידע למה לצפות, מה לדרוש מהמלך, מהם הקריטריונים לבחירתו ולהערכתו לאורך זמן על מנת שהוא יצליח בשליחותו ויאריך בה ימים. ואני תוהה האם מדובר בסט של תנאים בסיסיים להארכת ימים בתפקיד וכל מי שלא ימלא אחריהם ייענש, או שמא מדובר בתפריט, בהנחיות, מאין הוראות הפעלה למנהיג החפץ להנהיג את עמו בהצלחה, לשפע כלכלי וערכי לאורך זמן ומתוך יציבות שלטונית חברתית, הנחיות העומדות במבחן הזמן גם בימינו אנו.

מבין כל קשת הנושאים שהפרשה עוסקת בהם בחרתי להתמקד דווקא בהקמת מערכת משפט ואיסור לקיחת שוחד, בדיני עדי שקר ובמינוי מלך ופירוט חובותיו. בימים אלה בהם משטרים מושחתים במדינות שכנות לנו נופלים ואנו התברכנו ביציבות שלטונית ובדמוקרטיה המאפשרת חופש ביטוי, בימים בהם המנהיגות שלנו נקראת לצדק חברתי, שרופאים ומורים - מלח הארץ, נאלצים לשבות ולהרים את קולם במחאה על מנת להבטיח לנו את הדברים שבבסיסה של כל חברה נאורה מפותחת, חינוך ובריאות, שעל ספסלי בתי המשפט יושבים מנהיגים, סלבריטאים ומובילי דעת קהל, אני מבקש להזכיר לכולנו שאנו מצווים, כדברי משה, לפעול, איש איש כמדית יכולתו, למען מנהיגות ראויה נטולת גמישות אידיאולוגית מובנית, המאפשרת למוביליה לפעול מתוך שיקולים של הטווח הקצר, גם על חשבון התפשרויות עקרונות, ולצדק שיעשה ויראה בשערי מחוזותינו.

 בנימה אישית

אסיים בנימה אישית. אני מודה לרב מאיה על שאפשרה לי לדרוש היום ולכם על ההקשבה.

 היום הקידוש מוקדש להורי שלזכרם תרמנו, משפחתי ואני, פינה בבית הכנסת, ואת הפסל שהחל מאתמול מעטר אותה.

הפסל, מיצירותיה של הפסלת מינה זילברמינץ, מתאר שלוש דמויות הניצבות על גלגל מוטה ומחזיקות במשקולת, אולי מטוטלת אם תרצו, לשם יצירת שיווי משקל מושלם. אני לקחתי לעצמי את החופש להתחלק אתכם מהי המשמעות של הפסל בעיני. אני מקווה שפרשנות זו תהיה מקובלת, ולו באופן חלקי, על מינה ואם כך "קלעתי לדעתם של גדולים".

החיים בעיני הם שיווי משקל עדין. החיים הם כמו גלגל, הם לא רק עגולים, הם גם מוטים הצידה כפי שהפסלת בחרה להציבו, וקשה לצפות להיכן הם יובילו אותנו. לכן, הניסיון התמידי לשמור על שיווי משקל הוא האתגר האמיתי בחיים.

שלושת הדמויות מצליחות ליצור איזון ושיווי משקל דינאמי, אך לשם כך הן נעזרות במשקולת קטנה יחסית למסה הכוללת של הפסל, אך היא חיונית לשם קיום שיווי המשקל.

בחיים של כל מסגרת חברתית האיזון הנכון קריטי לקיומה. מציאת נקודת שיווי המשקל בין הכוחות הפועלים ואת האיזון הנכון בין הזרוע המחוקקת, לשופטת ולמבצעת הינם הבסיס לקיומה של חברה מתוקנת.

כך זה גם בחיים. ביכולת לאמץ סט מקיף וכולל של חוקים ודפוסי התנהגות, היוצרים ביחד פילוסופיית חיים מאוזנת, כוללת והרמונית, להשכיל להתאימה לסיטואציות השונות ולעשות בה שימוש תבוני, מוסרי, רציונאלי, יעיל ופרקטי טמון המפתח לחיים טובים ומלאים במובן הרחב של המילה.

להשתדל לשאוף תמיד למצוא את נקודת האיזון הנכונה, את שיווי המשקל בין המשנתים השונים הוא הצו שהורישו לי הורי ואני מקווה שאני מצליח להנחילו לסובבים אותי ובייחוד למשפחתי.

כפי שתיראו בעוד מספר דקות כאשר נעלה לקידוש, הפסל יוצר איזון לא טריוויאלי. שלושת הדמויות יוצרות פירמידה אנושית שבסיסה גלגל המוטה על צידו. זוהי האקרובטיקה של החיים. לשם יצירת איזון מושלם הן נעזרות במשקולת שלמראית עין משקלה זניח באופן יחסי למסה הכללית, אולם, משקולת זו היא היא שגורמת לשיווי המשקל. משקולת זו היא בעיני המשפחה. המשפחה, היא זו שבסופן של דבר יוצרת עבור כל אחד ואחת מאתנו את שיווי המשקל שלו - האיזון המושלם עבורו. זה המקום שאני מבקש להודות לכל אותם אנשים משמעותיים בחיי, להורי, לחמי - מקס ז"ל ובמיוחד ליעל רעייתי האהובה שהשנה נחגוג 35 שנות שותפות, לבנותיי, ליהי, לורי ורוני, לחמותי רות, לנכדתי יהלי שרק אתמול התחילה גן טרום חובה וליריב חתני.

אני מבקש להזכיר לכולנו שכאשר מדובר בשיווי משקל אישי המשקולת המאזנת היא המשפחה. אך בעיני אפשר וראוי להרחיב את היריעה והמשקולת המאזנת היא החברה, הקהילה, המדינה ואף היונברס כולו. זאת המשמעות של הפסל בעיני ולכן בחרנו, יעל ואני, להציבו בבית הכנסת, כחלק מתרומתנו לקהילה, לזכר הוריי.

 -----------


פרשת כי תבוא תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת כי תבוא תשע"א

פרשת "כי תבוא" היא חלק ממעמד כריתת הברית בין ה' לישראל. הנאום בפרקים כט-ל  שב לענין חובות הנאמנות כלפי ה' כפי שהועלו בפרולוג של ס' דברים. שוב נדרש מישראל לעמוד בתנאי הברית. לצד הדרישות מובאים איומים על אסונות צפויים אם יפר העם את הברית וינהר אחרי אלהים אחרים. אולי מתקיים המעמד בלהט הקיץ של אז כי כמות הסכנות והקללות כפול מכמות הברכות. מחר, בשבת משלנו נתעכב מעט על התוכחות אבל הערב אני רוצה להראות שגם בתקופות לא קלות לעם ישראל ניתן היה לחשוב על הארץ במונחים של תקוה וגאולה.

פרשת "כי תבוא" פותחת בדרישה האלהית מהעם המתישב בארץ להביא מראשית פרי האדמה בכורים מתת תודה על האדמה שניתנה לנו ועל פריה.

הארץ מתוארת בפרשה כ"ארץ זבת חלב ודבש" - לשון ציורית המציינת את פריונה של הארץ.

בכל המקראות בהן מופיע תאור זה הוא בא לאשש את עשרה הטבעי של ארץ כנען בניגוד לארץ מצרים והמדבר השומם.

בהתחשב בעובדה שארץ מצרים יושבת על הנילוס וא"י תלויה בגשמים וכן בכך שאקלימה של א"י צחיח ברוב חודשי השנה - קשה להבין מנין שאב הכתוב את ההיפרבולה

"ארץ זבת חלב ודבש"

על כן סבורים חוקרים רבים שאין הכוונה לפריון האדמה ממש, אלא זהו לשון סמלי, לשון של עידוד, של חזון.

ואכן כשחשבו הנביאים על מסר חיובי לעורר בו את העם לחזון אחרית הימים פנו אל ביטוי זה דווקא. כך נמצא ביואל ד, יח-כ:

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה, אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים. מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה ... וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר."

כבר במקרא ובהמשך במדרשים כונתה ארץ ישראל בשם "נחלת-צבי" כלומר ארץ משובחת, ארץ המשווית לבעל החיים האצילי וקל הרגלים - הצבי.

 

בגמרא שואלים "למה נמשלה ארץ ישראל לצבי? ועונים: (בבלי, כתובות קיב ע"א)

לומר לך - מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה - כל כך עמוסים ושופעים פרי עצי ארץ ישראל עד שהפרות נופלים מעצמם...

שמעם  של עציה  פרותיה וצמחיה של א"י נרקם באגדות אין ספור שבינן ובין המציאות המרחק פעמים רב למדי.

אביא כאן אגדה אחת בלבד על צמח פלאי שהוא כנראה צמח הדודאים. אגדה זו מוזכרת ע"י יוסף בן מתתיהו ואסף אותה זאב וילנאי (כן, אבא של מתן) בספרו אגדות א"י (עמ' 223).

האגדה מספרת על צמח שורש דומה לאש ולפנות ערב  הוא מפיץ זהר. וכאשר יגש אליו איש וירצה לתפסו ביד, לא יקל הדבר בידו, כי ישמט השרש מידו ולא יעמד במקומו... (ממש מעשי נסים).

והאגדה ממשיכה לדווח כי יש רק דרך אחת לעקור את השרש בלי פגע וזה הדבר:

חופרים באדמה מסביב לו, עד הישאר רק מעט מזער ממנו באדמה. ואחר כך קושרים אליו כלב וברצות הכלב ללכת אחרי בעליו יעקור את השרש על נקלה...

 

לא תמיד ספרו על א"י רק ספורי נסים ונפלאות. הנה אביא בפניכם משפטים ספורים מפי שניים שבקרו בה בימי הביניים ובעת החדשה:

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) חי כל ימיו בספרד ובשנת 1260 ביקר בארץ ישראל. הוא כתב לבנו מכתב יפה ומרגש, בו תיאר את רשמיו מן הארץ:

בירושלים עיר הקודש אני כותב אליך ספרי זה, ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון. וככללו של דבר: כל המקודש מחברו - חרב יותר מחברו, וירושלים חרבה יותר מן הכל... ועם כל חורבנה - היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות...

ורבים באים לעיר תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו.

מי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בבניינה ובתיקונה, בשוב אליה כבוד השכינה

 

לא רק חכמים יהודים, דוגמת הרמב"ן, בקרו בארץ. במשך השנים פקדו אותה בני לאומים רבים, ואחדים מתוכם נהגו לתאר את חוויותיהם ביומני מסע כך למשל נהג הסופר האמריקאי מארק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867.

"בהגיענו לשולי העמק רכבנו כברת דרך במעלה גבעה ומצאנו עצמנו בעין דור. שם היה האספסוף הפרוע ביותר של פראים חצי ערומים שראינו עד כה. הם התקהלו ובאו מתוך כוורות של טיט; מתוך בקתות כעין ארגזים; מתוך מערות פעורות פה בצל סלעים ומתוך בקיעים בקרקע תוך חמש דקות נגוזו שיממת המוות והדממה של המקום. סחי, ניוון ופראות הם המציינים את עין-דור...

ככל שהרחקנו, כן גבר החום והאדמה נעשתה מסולעת וחשופה, מעכירת-רוח ושוממה. אף עץ או שיח לא נראו במקום. אפילו הזית והצבר, ידידיה המושבעים של אדמה חסרת תכלית, נפקדו מכאן. אין נוף משעמם יותר לעין מזה הגובל במבואות ירושלים".

.

הרמב"ן ומארק טווין מתארים שניהם מציאות קשה של א"י אבל הנימה שונה

האחד - נשא תקוה לתיקון וגאולה ושוב השכינה

והשני - אינו מוצא בארץ כל מעלה.

 

אולי אין זה מקרי שהראשון יהודי, הקשור אל האדמה הזו בקשר של הסטוריה ואמונה וגם אם אדמתה לא תוציא לו חלב ודבש היא תאצור בתוכה את חלומותיו וערכיו ועליה יבנה את ביתו.

אז נכון, קיץ וחם והשבוע הבא צופן בתוכו סכנות עם( אם) הכרזת האו"ם על פלשתין כמדינה ואולי צעדת פלשתינאים אל עבר גבולות ישראל או אל התנחלויות או מי יודע לאן- דווקא שבוע שכזה קורא לנו להכיר בארץ שלנו על יופיה וערכיה, להעצים בארץ הקשה הזו את שאהבה נפשנו ולקוות שישכיל ראש הממשלה מול או"ם עוין לספר בשבחיה של הארץ ובאהבתנו אותה.אם גם ישכיל להכיר בקיומו של העם הפלשתינאי לצידנו ןלהציע להם חרות ועצמאות ירווח לכולנו.

 

------


פרשת ראה תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת ראה תשע"א

(על האביון והעבד העברי בראי המחאה החברתית העכשווית)

 

 

פרשת "ראה" עוסקת במגוון נושאים מקצתם מצוות שבין אדם למקום כגון ריכוז הפולחן, איסור עבודה זרה ודיני כשרות ומקצתם מצוות שבין אדם לחברו כגון דיני אביונים ודיני עבד עברי.

עברתי אתמול לראשונה מאז שובי מחו"ל בשד' רוטשילד בתל-אביב, מעוז המחאה החברתית, וזגזגתי בין מה שראו עיני בשדרה לבין מה שפרשת השבוע מצווה אותנו לראות.

נקדים ונאמר שהצווי "ראה" שבפתח הפרשה אין לו מֻשא ממשי. כשמשה קורא " רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דב' יא, כו) אין ה"ברכה" וה"קללה" ישויות פיזיות אלא מהויות רוחניות/מטפוריות והקריאה של משה היא לראות בשכל, בלב ובנשמה, לראות מפנים לפני השטח, לעומק/למהות.

האביון והעבד מוצגים כחוליות שהחברה חבה להם תיקון  מעמד ויש בדרישות התורה ערכים שלא אבד עליהם הכלח וראוי לנו להציבם לנגד עינינו ולהעמיק ראה אותם.

ראשון מזכירה לנו התורה שהאביון והעבד הם אחיך - אין מדובר באחר אלא במצב תוך משפחתי לכן אינך יכול להעלים עינייך. ככתוב: " כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיך" (טו, ז) וכן " כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי" (שם, יב). אין מדובר  באחים בשר ודם אלא באחים לברית עם אלהים, בבני עמנו. נטית העשיר היא לשכוח ולהתעלם מקיומו של האחר, החסר אמצעים. התורה אוסרת על ניכור שכזה. התורה דורשת פתחון לב ופתחון יד: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (שם ז-ח). התורה גם מזהירה את העשיר שלא יימנע ממתן הלוואות לעניים סמוך לשנת שמיטה מחשש שמא לא יזכה להחזר הלוואתו וחוזרת ודורשת "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (שם, י).התורה דורשת שהנתינה תהיה בסבר פנים ראוי ובלב טוב.

עד כמה המצווה חשובה בעיני הכתוב עולה מהשימוש המרובה בכפל הפעלים "פָתֹחַ תִּפְתַּח", "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", " נָתוֹן תִּתֵּן".  החשיבות מועצמת ע"י האזהרה מחד - " הִשָּׁמֶר לְךָ" (מחוסר נתינה) וההבטחה לשכר מאידך "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." (י)

כשהתורה פותחת ענין זה במלה "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" אין היא מתכוונת לומר "אם "יהיה בך אביון אלא כאשר. כהיום, כן אז, היו פערים חברתיים והיה מחסור ככתוב " כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ." (שם, יא)

צדק חברתי נדרש בתורה  לא רק עם העניים. צדק חברתי נדרש עם העבדים. מיהו עבד? זהו אחיך העברי או אחותך העבריה אשר אין בידם להחזיר לך חוב כספי והם משתעבדים לך תמורת תשלום חובם.

האחרות של העבד קשה מזו של העני שלא נמכר לעבדות. העבד מוותר על חירותו האישית. לטעמי, גם העוני הוא סוג של עבדות ,של דאגה תמידית לקיום ושל אבדן החרות. התורה מזכירה לנו "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". אנו גם זוכרים כי פרשת  "משפטים" שעוקבת אחר מתן עשרת הדברות בספר שמות פותחת בשילוח העבד העברי בשנה השביעית - כזכר ליציאת מצרים. דיני עבד עברי קשורים לדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). הדרישה לשחרור העבדים העבריים בתום 7 שנים היא אפוא לא רק מצווה שבין אדם לחברו אלא מצווה שבין בני ישראל לאלהים. היא חשובה עד כדי כך שהיא מעוגנת בדיבר הראשון.

המסר שאלהים העביר לבני ישראל בהוציאו אותם ממצרים, מבית עבדים, הוא שאין הם רשאים לעולם להכניס את עצמם / אחיהם / אחרים אל המיצרים, אין הם רשאים לגזול חרות. חרות האדם היא תנאי בסיסי לקשר שבין האדם לאלהיו. היחס לעני ולאביון אינם נדרשים רק מטעמי חמלה וטוב לב אלא הם חובה מוסרית של האדם כלפי אלהים.

משום כך, אין ממשלת ישראל יכולה להתעלם מהעובדה ש-25% מאוכלוסיה חיים מתחת לקו העוני כי זה הופך אותם ל"עבדים" בעולם המודרני (זו אמנם עבדות מסוג אחר מזה שהתורה עסקה בו, אך זו בהחלט עבדות ואפשר לצרף אליה רעות חולות כמו חברות קבלניות כמו יחס למהגרי עבודה, כמו סחר בנשים ועוד).

יש "נספחים" לא מעטים למפגיני המחאה החברתית. חלקם הומלסים ונידחי חברה שונים והמראה לא תמיד מחמיא לעין.

אבל בבסיס המחאה החברתית שעלתה כאן לפני כחודש ומחצה דרישה צודקת לחברה הוגנת ושוויונית - זו לא רק דרישה ראויה, זה בדיוק מה שתורת ישראל דורשת מאיתנו וגם אם הרקטות יורות והמצב הבטחוני רעוע - המחאה הזו חייבת להרָאות בשכלם בלבם ובנפשם של קברניטנו כי היא הנפש של התורה והיא המקור להבטחה האלהית: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (טו, יח).

 

======

 

 

 

 


פרשת עקב תשע"א - הרב מיה ליבוביץ'

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת עקב תשע"א

הפטרת נחמה ישעיהו מט יד - נא ג (שניה מ 7 דנחמתא)

 

בפרשת השבוע "עקב" וגם בהפטרתה (מתוך ישעיהו) נמצא עם ישראל במצב לא קל.

בפרשה -עומד העם במדבר מקשיב למשאו הקשה של מנהיגו משה המזכיר לו את כל חטאיו בעבר, ולפניו עדיין מסע התיישבות וכיבוש מול עממים רבים. הוא נודד זה 40 שנה וסוף הנדודים נראה עוד רחוק.

בהפטרה - מדובר בשבי ציון הבאים לירושלים ומוצאים עיר הרוסה ושוממה שזרים התנחלו בה, עיר נעדרת חומה ותחושת הגנה והאווירה בה של ספקנות וייאוש.

בשני המקרים עומדים המנהיגים ומאוששים את העם. דרכו של ישעיהו היא בשפת משלים ופיוט ובעיקר בתקוות חזון ענקית חזון שהארץ למרות כל קשייה ומדוחיה יועדה לעם והעם יועד לארצו. ישעיהו עומד בין החרבות אבל עיניו בעתיד ובתקוה: " שִׁמְעוּ אֵלַי ... הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם ... הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם...  כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה." (נא א-ג).

יש ודאי פער עצום בין השפה הלירית, המליצית לבין המציאות. אבל ישעיהו אומר לעם: אל תתמקדו בהווה, זכרו את החזון, התקוה. זכרו את היעוד וממנו שאבו כוח.

משה, גדול נביאי ישראל עושה זאת בצורה שונה. לפני שנים בעקבות כנס במכון ון ליר על היהודי החילוני ולימודי יהדות, קראתילשטתובשם:" מן האגו אל הנשמה".

האגו הוא רמת סיפוק הצרכים הקיומיים, הוא העקב של המסע אל הנפש ולכן פותחת הפרשה בפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם". עצם ההתניה היא עקב, היא מכשול ,מולו מציב משה אהבה ויראה ללא עיקובים (עכובים) "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁך"(דברים י יב). ה"עיקובים" בפני אהבת אלהים שמשה מזכיר לעם הם כמה:

1. העם עסוק בשמיעה ולא בהפנמה של המצוות. הוא לא רואה את הברית והחסד ואהבת אלהים. הוא רוצה הוכחות גשמיות - פרי בטן ופרי אדמה, תירוש ויצהר ועשתרות צאן.

2. העם עסוק בגוים הרבים שסביב ארצו המיועדת ובחששותיו מפניהם למרות כל המסות הגדולות, האותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה של ה' - אין בעם אמונה ביכולתו.

3. העם עסוק בקיום בלאכול ולשבוע, לבנות בתים טובים וברכות ולבו רם והוא חושב שכלכלה חזקה זה העיקר והוא אומר לעצמו: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

משה מזכיר לעם, כמו ישעיהו,את העוצמה שבאמונה באל " וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ" (ז, יג) הוא מזכיר להם שאין הוקוס פוקוס, שיש דרך והיא ארוכה וקשה " וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ " (ח, ב) הוא מזכיר להם  שקיום גשמי בלבד אין בו תוחלת " כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ג) וכי בארץ היעודה גלום פוטנציאל של טוב " כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. " (שם, ז-ט).

במובן מסוים היומיים האחרונים מזכירים לי את בנ"י במדבר וגם את שבי ציון. מכל עבר מתפוצצת בפנינו איבת תושבי האזור שעינם צרה בארצנו ובקיומנו בה. אין בי מלשונו הפיוטית של ישעיהו ובודאי לא מכוחותיו הטמירים של גדול מנהיגנו משה ולכן בעת קשה שבתי אל נבואותיהם באזן קשובה ודליתי מהן את מקור הכח של העם הזה - תורתו ותרבותו, יעודנו בארץ הזו ואמונתנו באלהים ובצדקת קיומנו כאן. והרבה כח אני שואבת אישית מהפכים הקטנים של מעשי אנוש שבכל אחד מהם מסע מהאגו לנפש כמו חיילת (ששמה לא פורסם) שבעזרת פינצטה שלפה זכוכיות מגופות חבריה, מתיירים ואזרחים שלא עזבו את העיר אילת, מעוז רוחם של חיילים וחיילות, ומכך שבחודש האחרון נלחם פה הדור הצעיר על הנפש מול האגו - יש בכל אלה הרבה נחמה.

-------


פרשת פנחס - נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

"הנני נותן לו את בריתי שלום" – מחשבות על קנאות, אלימות והברית האלוהית

 

נעמה דפני-קלן

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס, מקבלת את שמה מאיש קנאי – פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, כלומר נכדו של אהרון שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". להבדיל מסבו, פנחס מצטיין, לפחות בפרשה שלנו, במזג קנאי ואלים – הוא הורג זוג מעורב - את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, בהתאם להוראתו של משה. עליו אומר הכתוב בפרשתנו "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ב-י"ג).

 

הנטייה הראשונה שלנו היא לשלול מכל וכל את מעשהו של פנחס – באיזו זכות קם אדם, גם אם הוא כהן, והורג לעיני כל ישראלי ומואביה? מי שמו לשופט ולתליין גם יחד? הלך מחשבה כזה, מקשה עלינו גם מאוד להבין את מעשיו של אלוהים – מדוע אלוהים כה מרוצה מהמעשה הקנאי והאלים? האם אלוהים באמת דורש קנאות שכזו? האם מעשהו של פנחס כה ראוי שבשלו הוא הנבחר להיות אבי השושלת הכהנית שלנו? חוסר הנוחות עם מעשהו של פנחס, למרות שעל פי פשט הפסוקים נראה שאלוהים תומך בו, איננו תופעה מודרנית. בירושלמי מופיעה ברייתא הטוענת כי דעתם  של חכמים לא היתה נוחה ממעשה ההרג: א"ר יודה בר פזי: בקשו לנדותו, אלולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (ירוש' סנהדרין פ"ט, ז').

 

אין ספק שהפוטנציאל ההרסני קיים בדמותו של פנחס. לפי חז"ל שימש פנחס ככהן הגדול בימי יפתח הגלעדי, ובשל מאבקי שליטה ואגו בין שניהם – לא הותר הנדר, ובתו האומללה של יפתח הוקרבה. כלומר, חז"ל ראו בו קווי אופי בעייתיים דווקא בהקשר המנהיגותי – התעקשותו כי יפתח יפנה אליו ולא להיפך, או במילים אחרות – רצונו להבהיר מעל לכל ספק כי המערכת הכהנית בראשה הוא עומד נמצאת במעמד גבוה יותר מהמערכת הפוליטית והצבאית – הביאה אותו לאטימות לב ולהובילה להריגתה ללא צורך של בת יפתח.

גם בימינו, דמותו של פנחס מקושרת – בארץ ובעולם הנוצרי – עם מעשי קנאות דתית ואלימות. אנו זוכרים כי לקראת "מצעד הגאווה" המתוכנן בירושלים בשנת 2006 נשמעו התבטאויות הקוראות "לסלק את התועבה מירושלים, כולל מעשה פינחס". במשך מאות שנים שימשה דמותו של פינחס להצדיק חוקים שאסרו על יחסי מין ונישואי תערובת בין לבנים ושחורים בארצות הברית וכיום משמשת דמותו של פינחס ארגוני ימין קיצוני ואלים כגון הקו-קלוקס-קלן ואחרים.

ובכל זאת, אנו נותרים עם טקסט מקראי שנראה כתומך במעשהו של פנחס. אנו ניצבים בצומת של הכרעה דתית וערכית - האם עלינו לומר כי המקרא מתאר טוב מאתנו את הנכון והראוי, וכי עלינו לשנות את תפיסותינו ולראות במעשהו של פנחס מעשה חיובי? האם עלינו לומר כי, עם כל הכבוד והאהבה, הזמנים השתנו וכי הראיה המקראית של הנכון והמוסרי במקרה זה היא מסוכנת, ואסור לנו כבעלי מצפון להתייחס אליה כלל? נדמה לי, שכתמיד, עומדת לרשותנו דרך שלישית – והיא הדרך המסורתית של דרשנות ופרשנות. אפשר לנסות ולהבין את המתואר בפרשה באופן מורכב יותר, אשר איננו מעמיד ניגוד כה מובהק בין הרצון האלוהי המשתקף כביכול בסיפור המקראי, לבין עמדתנו המוסרית.

 

ראוי לשים לב להתפתחות שעברה ה"פקודה" להרוג את בני ישראל הזונים עם המואביות. אלוהים אומר למשה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כ"ה ד').  מה בדיוק מצווה הקב"ה? עלינו לדייק בקריאת הכתוב – הוא איננו מבקש רצח של החוטאים, אלא הוקעה של, או באמצעות, ראשי העם. מי הם ראשי העם? האם הם בהכרח אותם אלו שחטאו? אין הדבר סביר. ייתכן, כפי שרש"י מבין זאת, שמדובר בלקיחה של ראשי השבטים בכדי לשפוט את החוטאים.  ומהו "להוקיע"? רב הפרשנים הבינו זאת כעונש תלייה, אך אין זה פירוש מתחייב מפשט הפסוק. אבן עזרא מבין זאת כמתן עדות ציבורית, כדרך לסמן לגנאי את מעשיהם. אם כן, אלוהים מבקש ממשה לקחת את ראשי העם ולהוקיע את החוטאים.

 

ומה משה אומר לעם? "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (פסוק ה'). משה מתרגם את הציווי האלוהי כמיטב הבנתו. הוא מבין את הפניה אל ראשי השבטים כקריאה לשפוט ולהרוג את החוטאים. האם זהו תרגום הכרחי של דברי האל? האם משה מרגיש ומודע לכך שבדבריו הוא נותן פרשנות מסויימת לאמירתו של האל?

 

ועוד נדבך יש לנו במעשה : קם פנחס הכהן, שאין זה ברור כלל וכלל שהוא אחד משופטי ישראל והוא הורג את הזוג. אמנם משה ציווה להרוג את הישראלים שחטאו, אך פנחס מגדיל לעשות והורג גם את האשה המואביה.

 

לפנינו אם כן, כרוניקה של תרגום אנושי לציווי אלוהי. אין לי ספק כי משה ופנחס משוכנעים לחלוטין כי הם מבינים את מעשהו של האל, וכי הם ממלאים פקודה אלוהית. אך עיון דקדקני יותר בפסוקים מראה לנו כי בתרגום האנושי, כמו בכל מעשה תרגום, ישנם אי דיוקים מובנים. כשאנו, כבני אדם, פועלים בנסיון להגשים על הארץ את הציווי האלוהי – ראוי שנזכור כי אנו יודעים רק לתרגמו, וכי לעתים – משהו בתרגום מתעוות לבלי הכר.

 

ובכל זאת, גם אם נאמר כי משה ופנחס לא הבינו כראוי את דרישתו של אלוהים – הרי נראה כי אלוהים מרוצה ממעשיו של פנחס ומעניק לו כפרס את הכהונה. האם זו הדרך היחידה להבין את הכתוב?

כדאי לשים לב כי אלוהים מבטיח לפינחס שתי בריתות – ראשית, ברית שלום ולאחר מכן ברית כהונת עולם. אינני יודעת מה פירוש המילים "ברית שלום" -. אך ניתן לקרוא את שתי ההבטחות הללו כתהליך – ראשית, חותמים שני "הצדדים" על ברית שלום, ורק לאחר שעשו זאת יוכלו להמשיך ולחתום על ברית כהונת עולם.

 

אלוהים ופנחס – שניהם מצטיירים כדמויות קנאיות בפרשה. ייתכן שפנחס אף הקל על שפיכות הדמים, משום שהרג שני אנשים, בעוד אלוהים התכוון לכלות את זעמו ולהרוג רבים יותר. רגע לפני מיסוד הכהונה – ממסד שיאפשר קשר רוחני בין שמים לארץ, בין אלוהים לבני האדם, שני הצדדים מודעים לסכנות העמוקות האורבות לקנאים והטמונות בקנאות. ייתכן, שכאשר אלוהים אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוא למעשה אומר – אני מבין את הסכנה הטמונה בקנאה שלי ובאופן שבני אדם יבינו אותה. כשם שכרתתי את ברית הקשת בענן והבטחתי שלא אשמיד עוד את העולם, כך אני מבטיח לכרות ברית של שלום. ואתה, פנחס הכהן – גם עליך לשמור את חלקך בברית ולהדמות לסבך אהרון, הכהן הראשון.

ובימינו, בהם כל אדם הוא הכהן הגדול, הלוואי ונשכיל גם אנו לשמור על חלקנו בברית השלום – ואז תובטח לנו כהונת עולם.

 -------

 


פרשת בלק תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת בלק תשע"א

(בנסיון להבין את בלק בן צפור ומניעיו)

 

"וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר ... לִקְרֹא-לוֹ" (במדב' כב 2-5)

פרשת "בלק" היא יצירה ספרותית מדהימה וככזו יש בה תובנות אנושיות יחודיות ואני אנסה הערב להבין את מלך מואב בלק בן צפור ואם אבין אותו אולי יהיו לי פתרונים לימינו.

אם נשאל עצמנו מה מדריך את מלך מואב - התשובה נמצאת לכאורה  בפסקה הראשונה של הפרשה:(1) וַיַּרְא בָּלָק אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי (יש פה גם ראיה לשון ר.א.ה. וגם יראה לשון י.ר.א.) הנצחון של ישראל על האמורי מעורר פחד. (2) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא כי יש פה יראה מפני הכמות או העצמה הכלכלית.

(3) וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ההקשר הזה פחות מובן. קצה נפש בני מואב ומלכם בגורם אתני באזור שהוא בסך הכל מיעוט. התאור של בנ"י בפי בלק מעורר דמוניזציה. בלק מגייס לעזרתו תאורים מפחידים ממכת הארבה שהביא הקב"ה על המצרים ומערבבם בפחדי ההווה: " הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי." (שם, 5).

אנו מבליעים חיוך נסתר אל נוכח המואבים המטופשים ומלכם ההסטרי ראשית משום שאנו מכירים את בנ"י, אלה אותם בנ"י שאמרו איש אל אחיו  "נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", הם אותם בנ"י שבכו כל הלילה בשוב המרגלים מכנען, אלה אותם בנ"י שזכרו את הקישואים והאבטיחים של מצרים ואיבדו כל אמונה באל שהוציאם ממצרים ועשה להם ניסים ולווה אותם בעמוד ענן ובעמוד אש ונתן להם את המן והשלו - האם על אלו יאמר כי הם כשור המלחך את ירק השדה??

 

ואנו גם מגחכים ביודענו כי הקוסם המיוחד (בלעם בן בעור מפתור) אינו יכול לספק את הסחורה המבוקשת " לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי--אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ" (שם, 6).

כבר מהפגישה הראשונה של שליחיו של בלק עם הקוסם בלעם צריך היה בלק בן צפור לשלחו לעזאזל. בלעם מלין את השליחים כדי לשמוע את דבר אלהים ומסרב ללכת עמם לאחר שאלהים מסרב לתת לו רשות.

קוסם שכוחותיו תלויים ברשות אלהית - במה יוכל להועיל למלך מואב? אבל המלך עקשן ושולח משלחת "שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים" ומבטיח כיבודים. בלעם אומר במפורש: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה" (שם, 18). אבל בלק אינו מקשיב.

הוא מביא את בלעם אל ארץ מואב ומסבב עמו בין במות הבעל, בונה מזבחות ומקריב קרבנות ובכל פעם בלעם מברך את בנ"י ואינו מקללם.

אתה שואל את עצמך - מה מדריך את נשמתו של המלך הזה? עד מתי יתעקש לקלל עם שבלעם אינו יכול לקללו? למרות שהוא משנה את מקום הקללה - מה שיוצא מפיו של הקוסם הפוך למה שנתכוון "מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:  הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (כג ח-י).

אבל בלק עוור לחוסר יכולתו של בלעם. הוא מביא קוסם שתום עין מעלה אותו גבעותלראות מה שאינו רואה. הוא כל כך שבוי בדפוסי חשיבתו על בנ"י שהוא מתעקש על קללה שנהפכת פעם אחר פעם לברכה.

מה מדריך אותו? מה מקור ההתעקשות? למה הוא רוצה לקלל דווקא את בנ"י? אנו יודעים כי בנ"י היו גורם אחד מני שבטים נודדים רבים שהסתובבו בספר המדבר, למה דווקא בבנ"י רואה בלק צל הרים כהרים?! מדוע אין הוא מסוגל לראות את הפנים החיוביות של בנ"י את טוב אהליהם ומשכנותיהם, את השגיהם הכלכליים והצבאיים, את יחודיותו של ישראל "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג, ט), את שרידותו "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כג, כד)?

הפחד מפני בנ"י אינו מוצדק לחלוטין. אין עם באזור שבנ"י פלשו אל שטחו, להפך הם ביקשו רשות לעבור - פעמים קבלוה ופעמים לאו וכך מצאו עצמם נודדים 40 שנה במדבר.

גם למלך האמורי שלחו בקשה "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדב' כא, 22).

אבל סיחון מלך האמורי לא נתן להם עבור בגבולו, במקום זאת אסף את עמו ויצא לקראתם המדברה אבל יד ישראל היתה על העליונה ( לא כך היה בהרה פעמים קודמות).

וספור זה עורר את כל פחדיו הקמאיים של בלק בן צפור ובזכותו יש לנו יצירה ספרותית מרהיבה.

אבל גם החיים מזמנים לנו סיפורים מדהימים. הנה מתקפת משטים ומטסים ופעילי שלום צעירים וזקנים על ישראל של 2011.

מה מדריך מנוחתם של פעילי השלום? למה ישראל? מה יש בארץ הקטנה והמסוכסכת הזו שמעורר כל כך הרבה יצרים?

ברואנדה טובחים באלפים ואחרים מתים ברעב. בלוב מושל מלך מטורף שאינו יודע זכויות אדם מהן, במצרים מתעוררים המונים לדרוש ממשלה יותר מודרנית, בצ'צ'ניה טבחו הרוסים במיעוט הצ'צ'ני. בכל כך הרבה פינות תבל נעשות עוולות מטרידות ופגיעה במליונים.

מה להם לפעילי השלום להתעקש דווקא על ישראל ?

אם הצורך הוא להסיר המצור מעל עזה - הרי שאין היום, כמיטב הבנתי, מצור, שלא לדבר על כך שישראל הציעה להעביר כל הציוד ההומניטרי לתעודתו? אבל לא. הפעילים הללו קונים כרטיסי הפלגה ואח"כ כרטיסי טיסה מכספם, לנים על אמצעי התחבורה  וכאחוזי אמוק רוצים להגיע דווקא לכאן.

הייתי רוצה לפגוש את בלק בן צפור ולשאלו אלו תובנות יש לו על מצבנו היום, אבל עושה רושם שרצון זה ישאר רצון גרידא אז אם יש לכם פתרונים אנא חלקו עמי הבנתכם.

 

                                                                 שבת שלום

 

 

 

 


פרשת נשא ב' סיון תשע"א - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת נשא ב' סיון תשע"א

(שבת דרך ארץ ושבת כלה)

" וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". בפסוקים אלה של הנביא הושע כרכו בני ובת המצווה של סדנת בר/בת המצווה שלנו שלוש כריכות סביב האצבע האמצעית כסיום להנחת תפילין בבוקר שאנו קוראים לו "תפילת תפילין וארוחת בקר", שחל אתמול, כאן, ב-7 בבוקר.

זהו בוקר שבו מכינים הבנים והבנות ארוחת בוקר עבור הוריהם. אנו מניחים יחד תפילין, מתפללים תפילת שחרית, מברכים: הורים את הנערים והנערות והצעירים את הוריהם; אוכלים יחד ממעשה ידי הצעירים ויוצאים ללימודים ועבודה. זהו בוקר מרגש. הוא מקרב בין הנוער למקום בין בני הנוער והוריהם ובעקר בין הקהל המשפחתי הזה לקהילה. מילות האירושין של הנביא הושע מתאימות לבוקר שכזה.

לעיתים נדירות מזמנת לי דרשת השבת אפשרות לחלוק אתכם מחוויותי כרב הקהילה. שבת זו, שבת פרשת נשא, השבת שלפני חג השבועות יש לה פנים אחדות המאפשרות זאת: ראשונה היא נקראת "שבת כלה" משום המשלתו של מעמד מתן תורה לחגיגת כלולות בין עם ישראל והקב"ה. בעדות ספרד נהוג בשבת זו לקרוא כתובה מיוחדת לחג השבועות. אקרא לכם לשם הדגמה שורות אחדות:

"ירד דודי לגנו לערוגת בשמו. להתעלס עם בת נדיבו ולפרש עליה סכת שלומו. בין שמחת אילת אהבים שם מסיבו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו, רעיתי יונתי בואי אתי לדביר ואולם, כי למענך אעזוב כל וארשתיך לי לעולם."

בכתובה זו כמו בכתובות רבות הנחתמות בימים אלו, ימי רצון שרבים מתחתנים בהם, אין שוויון בין שני בני הזוג. הדוד/ החתן הוא הכונס את כלתו אל החופה, הוא המתחייב כלפיה במלים (הנאמרות בארמית) "ואני אוקיר ואזון ואפרנס אותך" והכלה עונה: הן. כך זה כמובן גם בכתובה הספרדית לחג השבועות.

ביום ה' שעבר, ערב ר"ח סיון קראתי בקול כתובה שונה לחלוטין כתובה שוויונית ויצירתית שכתבו שני בני זוג שכל אחד מהם קידש את בן/בת זוגו. החתן במקרה היה הנער הראשון שעלה לתורה בקהילת מבשרת ציון ושמו אמיר רוקמן בנם של חברי הקהילה הותיקים חיים ואווה רוקמן.

ירדן, בת זוגו של אמיר לא תקרא לו "בעלי" מושג המבטא בעלות עליונות ושליטה אלא "אישי", מושג המבטא שותפות והדדיות בין איש לאישה. ירדן למדה מושג זה מהנביא הושע, נביא שחתר לתיקון במערכת היחסים בין אלהים וישראל אותה תאר כמו נביאים רבים אחרים כמערכת יחסים בין בעל ואשתו. ביום התיקון קורא הושע " וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי". כותבת על כך חברתי תמר דובדבני "תיקון כזה של המערכת הזוגית, בין במישור האישי (הושע ואשתו) ובין במישור הדתי (אלהים וישראל) מובילים ע"פ הושע לתקון עולם במשמעות קוסמית כמעט: וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. (הושע ב, 19-20)

כאשר ייעלם  מושג הבעלות מן השפה, ייעלם עמו אי השוויון בעולם כולו" (במאמר: בין בעלות לאישות - בדרך לתיקון עולם). שבת כלה מקבלת משמעות כלל עולמית רחבה.

בנוסף, שבת זו נקראת "דרך ארץ" בקהילות תל"ם וכוונתה לפרויקטים שלנו העוסקים באחריות חברתית, בפרויקטים המקדימים דרך ארץ לתורה, בבחינת אורחות חיינו כקודמות לדתיותנו. אבל, כמה נחמד: המושג "דרך ארץ" משמעו גם שפה נקיה ליחסי אישות. בעוד ימים ספורים נקרא כאן את מגילת רות ונעמוד על מערכת היחסים בינה לבין בועז. בועז קנה את רות בפני הזקנים והפך בעלה, בועלה וגם גואלה של הנערה המואביה העניה. אולם דמותה של רות היא דמות של נערה חכמה, עושה חסד, נערה שאינה מסתפקת בליקוט שבולים לאחר הקוצרים אלא זו נערה אסרטיבית הקושרת גורלה באומץ ובנחישות עם עם חדש ואלהים חדשים, עמה של חמותה, ואלהי אישה.

דבריה של רות לנעמי: " עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, 16) מהדהדים את דברי אלהים בפי הנביא הושע "וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי." (הושע ב, 25)

שבת כלה, שבת דרך ארץ מחברת אפוא אהבות של מעלה עם אהבות של מטה ומכינה אותנו לקראת החג הקרב ובא עלינו ביום ד' הקרוב. נקשיב לכתובה ישנה ונאתגר עצמנו בכתובה חדשה.

וזו לשון סיום הישנה: "ונשבע החתן לקיים כל דבר וקנה קנינים, והעיד את השמים ואת הארץ עדים נאמנים ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל ישמח החתן עם כלה ותשמח כלה בבעל נעוריה וכל התנאים הללו שרירים וקיימים לעד ולעולמי עולמים."

=-=-=-=-=-=

 


פרשת במדבר - רעיה לוי-גודמן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

לכבוד שבת פרשת במדבר,

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מהרב מיה, שנועד לברך אותי על שלקחתי על עצמי תפקיד חדש במערכת החינוך. קיבלתי ברכתה מצורפת לבקשה לעמוד כאן היום בקרבכם, בתוך הקהילה בה בחרנו אישי וילדיי לקחת חלק. בתוך הבית בו זכינו לעלות עם שניים מבנינו לתורה. תודה על הזכות.

פרשת במדבר, היא פרשה מורכבת , תכניה אינם פשוטים, אני בחרתי לקחת ממנה את החלק שמתאים לי , לערכיי ולשלב שבו אני נמצאת עם עצמי , עם סביבתי ובהקשר לתפקידי החדש. מצאתי את עצמי לאחרונה מבורכת ומברכת, מודה ומאחלת, ואחי הצעיר כבר התלונן שאני שוזרת בדבריי יותר מידי "דברי תורה...", אז אתחיל ברשותכם בחלק הכי רחוק ממני, בחלק שקרוב דב ולילדיי – תחום המתמטיקה . ידוע לכולנו שפסוקי התורה מכילים מאות רבות של מילים אשר הוראתן היא מספר, והן באות לציין תאריך, גיל, מספר קורבנות, מספר אנשים בשבט או בקבוצה, מנייה של פעולות, דיברות ועוד.

מכל חמשת חומשי התורה חומש במדבר מכיל את המספר המגוון והרחב ביותר של מספרים, כל המספרים הראשוניים המרכיבים את כל מאות המספרים המופיעים בתורה, מורכבים מ-40 מספרים ראשוניים בלבד, כזכור בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. בני ישראל יצאו למסע , שנועד לקדם אותם אל ארץ ישראל אבל נועד בראש ובראשונה לקרב אותם אל עצמם, אל הערכים והדיברות אשר הפכו אותם לעם, לחברה.

כל אחד מאתנו נמצא במסע שלו, מסע החיים, המסע שאני בחרתי ללכת בו הוא לא רק המסע שלי, הוא מסע משותף, הוא מסע של ביחד! הוא מסע של רבים וטובים, בו לכל המאמינים בצדקת הדרך, לכל האנשים הנחושים שבליבם אהבה ויכולת נתינה, מקצועיות ויושרה יש מקום ויש חלק.

המסע הזה הוא המסע של כולנו , לא רק של המורים והמטפלים במערכת החינוך והבריאות, לא רק של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, הוא מסע של קהילה הוא מסע של חברה, מסע של קבלה, אחריות ופתיחות, מסע שיש בו בחירה וחירות ובעיקר עשייה מרובה...

המסע שעשו בני ישראל במדבר דומה למסע של החינוך המיוחד. יציאת מצרים הציעה לעם ישראל את ההזדמנות לנער דפוסי חשיבה, להתנער משגרת המעשים, לבחון מחדש את ההרגלים ואת המקומות בהם הפכנו, בלי משים למשועבדים, המסע המחודש הזה, בעת הזאת מזמן לכל אחד מאיתנו את ההזדמנות לנעול מחדש את נעלי ההליכה ולצאת למסע... לבחון את עצמו, את סביבתו ולשאול את עצמו מה הוא עשה, מה הוא עוד לא עשה ומה הוא יכול עוד לעשות.

מעמד הר סיני , סימל את הבשלות של עם ישראל לבחור, גם לנו ניתנת הזכות לבחור , לבחור במחויבות. מחויבות שאנחנו מוכנים לקחת ולקבל על עצמנו למען עצמנו ולמען אלה השונים מאתנו, אלה שזקוקים ליותר, אלה שבמשך שנים רבות היו מחוץ לחברה, אלה שאת כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות נושאים על כתפיהם בנוסף לכל הקשיים ומכשולי החיים.



המסע שנועד להעביר את בני ישראל במדבר נועד לחזק את תחושת המסוגלות, המסוגלות והחירות לבחור כפי שנכתב מפי יהושע בן לוי במסכת אבות, פרק ו' משנה ב':

"והלוחות – מעשה אלוהים המה; והמכתב מכתב אלוהים הוא – חרות על הלוחות .."

אל תקרא חרות אלא חירות!

התורה, המכתב והלוחות אמנם מעמידים בפנינו אתגר ומחויבות , אך ברובד העמוק הם הביטוי המובהק להיותנו בני חורין המבקשים לחיות את חיינו מתוך בחירה, מתוך אחריות ומתוך ערבות הדדית.

בין פסח לחג השבועות אנו חוגגים בגאון את חג העצמאות, חג קיומה של המדינה שלנו,

לא בכדי כנראה התמקמה הקמת המדינה בין פסח לשבועות.

בין תחילתו של המסע ביציאת מצרים ועד לעצמאותנו כעם במדינתו, נוצרה הברית, הברית של עם ישראל , עם תורתו, עם ארצו עם מולדתו.

כאן, בימים אלה, שבין פסח לשבועות, אנחנו יכולים לקחת חלק, אנחנו יכולים לעצב ולבנות את החברה שלנו, שתהיה חברה מקבלת , מאפשרת, מצמיחה.

יש הרואים במדבר ארץ קשה, יבשה, מסוכנת, אך יש במדבר גם דברים נפלאים, המדבר מזמן לנו מרחבים עצומים הוא מאפשר לנו ללכת עם האמת שלנו, רבים היוצאים אל המדבר כדי להתקרב אצל עצמם. מחפשים כיוון , משתוקקים למים זכים וטהורים.. ולהתחברות....

ילדי החינוך המיוחד, אנשים בוגרים עם מוגבלויות משתוקקים להתחברות, לקבלה להיות חלק.


רחל חלפי כתבה: לחבר למים..

רציתי לחבר למים

ולא עלה לי

רציתי לחבר מים למים

ולא ידעתי איזה הם

המים הראשונים

ניסיתי לחבר מים למים

ולא עמד בהם כוחי

ונתחברתי אליהם אני

וירדתי בהם

למצוא שם

את קצותיהם

***





ואני כאן, עומדת לפניכם ומבקשת להזכיר לכולנו :

בכל מדבר - אדם יש

ציה וישימון

אך יש בם גם מרחב,

בכל מדבר – אדם יש

ריק אך יש ראשית וטוהר,

בכל מדבר – אדם יש

סכנה ופחד, אך עמוק בפנים ישנו עולם שלם,

עם מחשבות ורגשות, עם תקוות ורצונות.

ואם רק נעז לפתוח ולהתקרב, נמצא

בכל מדבר אדם - עולם שלם.

אם רק נשכיל להבין

נוכל לגעת ,

נוכל לרדת ולעלות.


לרדת לעלות (דוד אבידן)

להבין משמע לרדת לסוף-דבר

אבל מה לעשות , אם סוף הדבר נמצא למעלה?

אז להבין – משמע לטפס במעלות הדברים,

דרך שבעה רקיעים ולמעלה מהם,

ושם הדבר נמצא , ממתין בעטיפה זוהרת, לא ניגוע.

מה לעשות עם הדבר הבלתי ניגוע הזה?

איך לגעת ולא לגעת בהבנה?

זה כבר עניין של הבנה דקה, של צליל,

אבל גם של דממה דקה ויכולת-המתנה,

אבל גם ענין של כושר-זינוק ברגע הנכון.

להבין משמע להגיע, וזה כבר ענין של לוגיסטיקה

אבל להגיע אין משמע להבין , וזה כבר עניין מיסטי.

אז מה עושים עם זה?

קודם כל לא לרדת לסוף-דבר, אלא לעלות אליו.

ואחר כך לא לגעת בדבר עצמו, אלא לגעת בעצמנו

למראה הדבר הגדול הזוהר למעלה.

ואחר כך לא לסלוח לעצמנו על ההחטאה.


*******

מי יתן ולא נצטרך לסלוח לעצמנו על ההחטאה

ונדע לאפשר השתלבות אמיתית וכנה...

שבת שלום.

רעיה לוי-גודמן

חברת הקהילה

(מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך)

* * * * * * * * * * * * * * * *