פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע
Tags >> פרשת השבוע

פרשת "כי תשא" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "כי תשא" תשע"ב

(בנושא "ונהפוך הוא")

חודש אדר הוא חודש מלא תהפוכות

 

מבחינת הטבע והאקלים - אופינים לחודש זה בין היתר החילופים הקיצוניים במזג האויר: ימים חמים וקיציים ואחרים ימי סגריר קרים עשירי גשם וברד ופעמים אפילו שלג (השנה למשל ).

זהו חודש של שפע פריחה – כמעט כל צמחי השנה פורחים בשלל צבעים. השדות מתמלאים ברוח פריחת עצי הפרי ביחוד השזיפים והאפרסקים.

יחד עם התגברות הצמיחה חלה התעוררות בעולם החי. זמרת הצפורים וזמזום הדבורים למיניהן ממלא את חלל האויר המולת שמחה עד כי נראה כי מאמר חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" יסודו לא רק בשטח ההסטורי של תשועת היהודים בפרס אלא גם בשטח של תופעות הטבע.

זהו חודש המגשים את המאמר "ונהפוך הוא".

כזהו גם חג הפורים שיש בו אלמנטים של נקמה בגויים מחד ושחוק וקלילות מאידך.

וכזו היא גם פרשת "כי תשא" של השבוע – מחד עומד העם וממתין להורדת לוחות הברית. העם עבר תחנות דרך אדירות מאז יציאת מצרים: נס חצית ים סוף, מתן התורה במעמד רב רושם בהר סיני.

ועתה הוא עומד ומצפה למשה שירד מן ההר.

וכאן מתחוללת התפרקות טוטלית

"  וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמ' לב א) (והאל אשר העלנו ממצרים – איה האמונה באל?!)

אהרון שצריך היה לנסוך בעם בטחון באל ולומר – נמתין כי מי כה' באלים, מי כמוהו נאדר בקדש, במקום זאת מתפרק אהרון מאחריות

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי." (שם, ב)

והעם נענה: " וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן" (שם, ג)

למה נועד כל הזהב הזה?

"וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שם, ד) – לא סתם פסל, פסל עגל המסמל את מצרים ופולחניה, את ארץ עבודת האלילים ממנה היו בני ישראל אמורים להשתחרר.

תאור החג הנחוג בזמן התבוששות משה בהר יש בו סממני קרנבל.

"וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שם, ו)

יש אוכל ויש צחוק.

מהו הצחוק הזה שמלוה את החטא הגדול מכולם?

אומר רש"י: יש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים.

והרמב"ן מתאר: "ישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתיה לשכרה כאשר יעשו בחגים ובמועדים ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם (אליליהם) ולשמחה"

היפוך טוטלי של מעמד מתן תורה. גשמיות חסרת מימד רוחני.

גם האל מהפך יחסו אל העם "לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" מאיץ הקב"ה במשה המתבושש.

"סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ח)

המילה "אלה" הכלולה בשם האלהים מסמלת כאן את ההיפוך החריף מכולם "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ" אינו האל האחד המופשט שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והתן להם את המן והשלו והוציא להם מים מן הסלע ולוה אותם בעמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ" זהו פסל של עגל, סמל עבודה זרה!

להתהפכות הנוראה הזו במדבר יהיה מחיר כבד.

אתמול קראנו במגילת אסתר שנושא ההיפוך הוא עקרון מרכזי בהצגת כל דמויותיה ומוטיב מפתח בהתפתחות עלילתה.

התחפשנו והפכנו לאחרים בקהל צוהל ושמח ומי שלא נכח בקריאה הפסיד התהפכות מלאת שחוק וכייף ויצירתיות של רבים וטובים מחברי/ות הקהילה. החברים שלקחו על עצמם קריאת המגילה הפכו בפרקיה ודלו את עיקרה והציגו ושרו וחדו ושמחו. לאחר מכן נתקיימה קריאה מסורתית מלאה של המגילה והרבה תמר דובדבני למדה עם חברי הקהילה את פרק ההתהפכות של דמויות המגילה.

המהפכים הללו כולם הם חלק מן העונה בשנה, מן הצורך האנושי לשנות ולהתחדש כמו הטבע וגם מן היכולת לקבל את החיים על כל תהפוכותיהם.

אני רוצה להודות לכל מי שנטלו חלק בשמחה הגדולה והמוצלחת (השנה הקריאה היתה מוצלחת במיוחד), לנוער תל"ם שהפיקו פורימון מדהים, לצוות שנכח פה לכל אורך היומיים וטרח והפך את האולם חזרה אל מצבו ההווי.

-=-=-=-=-=-=-=-


דברים לשבת תרומה ויום המשפחה - נעמה

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

זה התחיל בשני כרובים...

דברים לשבת תרומה ויום המשפחה

קמץ תשע"ב

פרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, היא אחת הפרשות העוסקות בבניית המשכן. היא כוללת את הפסוק המפורסם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מכאן אנו למדים שלמרות שההוראות נתנו למשכן, הן תקפות גם לבית המקדש לכישבנה, ואכן ההפטרה עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה. על המתח הזה – בין המשכן למקדש, בין הנודד לקבוע, בין התורה להפטרה – אני מבקשת לייחד את הדברים הבאים.

התורה מספרת לנו בפרטי פרטים כיצד ייראה המשכן – ממה יטוו היריעות, איך יחוברו הלולאות, מה האורך של הקרשים ומה הרכב הבד של הפרוכת. הפירוט הזה נראה מיותר לחלוטין – הרי את אוהל מועד בונים פעם אחת, למה צריך להקדיש כל כך הרבה פרקים לאופן בנייתו? 13 פרקים מוקדשים לנושא זה, אבל לבריאת העולם הסתפק המקרא בשני פרקים. מה הסיבה לכך? אינני יודעת את התשובה, כמובן, אבל נדמה לי שבפרטי הפרטים יש סוג של הנכחה, של נטיעת בטחון. היה אוהל מועד, וברור לכולנו איך הוא נראה – היתה לאלוהים תכנית מדויקת ומדוקדקת – והוא העביר אותה בשלמות לבני האדם. כך צריך להראות אוהל מועד – כך בדיוק, ולא אחרת.

והרי, אוהל מועד הוא הסמל להמשכיות, לקבע של הנוכחות האלוהית בתוך הנדודים במדבר. אי של יציבות בתקופת מעבר ארוכה מאוד. לכן, בכל השנים הארוכות מבניינו ועד לבניית בית המקדש – כ-500 שנים, אוהל מועד, או המשכן, הם סמל ליציבות הקשר שבין אלוהים לעמו. דבר שבא לידי ביטוי גם במראה החיצוני – אין שיפוצים, אין הרחבות, אין התעדכנות אופנתית, אוהל מועד נשאר בדיוק אותו דבר.

אחד הפרטים המדהימים ביותר הנוגעים למשכן הוא עיצוב קודש הקודשים. אותו חלק אליו מגיע אך ורק הכהן הגדול, אך ורק ביום הכיפורים. שיא הקודש ושיא הקרבה לנוכחות האלוהית. והנה, בקודש הקודשים ישנם שני כרובים – וכתוב עליהם "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה כא). שני הכרובים, שחז"ל הבינו אותם כמפוסלים בדמות גבר ואשה, פונים זה אל זה באחווה, כשבתווך ביניהם – נמצא הסמל לנוכחות אלוהים.

התלמוד במסכת יומא (נד) אף גורס – כי הכרובים היו "מעורים זה בזה" – כלומר מצויים בקרבה גופנית אוהבת. ובשעה שבני ישראל היו עולים לרגל, היו גוללים לפניהם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים המחוברים ואומרים להם :"ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כלומר, הסמל לקשר היציב עם אלוהים הוא דווקא בדמות האהבה בין גבר לאשה.

תמו ימי הנדודים, בשעה טובה – לאחר שנים ארוכות בהם לא היה משכן קבע, בונה שלמה את בית המקדש. ולמרבה הפלא – המקרא (מלכים א ו כג) מתאר לנו כי במקדש שלמה פני הכרובים היו אל הבית. איך ניישב את הסתירה?

התלמוד (בבא בתרא צט, ע"א) מסביר לנו, כי כיוון פניהם של הכרובים הוא דינמי, והוא מהווה למעשה ברומטר למצבם המוסרי של בני ישראל: "כאן -- ופניהם איש אל אחיו" - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וכאן - פניהם אל הקיר - בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

כלומר, גם בתוך הסטטיות הנצחית והבלתי משתנה של המשכן והמקדש, ישנה דינמיות – לא תמיד אנו מצליחים להיות בדרגה בה אנו מסוגלים להיות בדיאלוג קדוש – בפניה הדדית זה אל זה, כשבמרחב בינינו שוכן רק האלוהי. לעתים הכרובים הם רק זה לצד זה, עומדים ומבטם מופנה כקווים מקבילים אל הקיר – מבטם לעולם לא ייפגש.

 

זה ללא ספק מצב מתסכל, בוודאי ובוודאי כאשר מדובר במקדש. תמה תקופת הנדודים, נבנה מקדש מפואר ויציב לאלוהי ישראל – האם אי אפשר להגיע אל המנוחה ואל הנחלה? אל מצב בו הכרובים תמיד מעורים זה בזה?

ואכן, שלמה המלך מוסיף שני כרובים נוספים מעץ שמן שעמדו על רצפת המקדש ליד הארון. אולי זהו נסיון לקבע את הדינמי, להכריז כי מהרגע שבני ישראל בנו מקדש, שכינתו של אלוהים בקרבם היא מעשה מוחלט ונצחי.

הסוף המצער ידוע. בית המקדש הראשון לא היה נצחי, ולמרות הנסיון לעגן בחומר סטטי את מערכת היחסים בין אלוהים לעמו, מדובר בקשר דינמי וסוער, שיודע עליות ומורדות מתחילתו ועד ימינו אנו. ואנחנו עדיין מבקשים אחר איים של יציבות ובטחון בתוך חיים סוערים וגועשים.

מעניין שבתורה עצמה צווינו רק על פרטי המשכן ולא על פרטי המקדש. ברור כי לפחות חלק מהוראות הבניה המדוקדקות לא רלוונטיות למשכן קבע – יריעות האוהל למשל, יוחלפו באבני גזית. הוראות הקיפול וההרכבה של המשכן אינן רלוונטיות למקדש קבע. אולי התורה מנסה לתת לנו דווקא מפה ליצירת איים של קבע בתוך מציאות דינמית. אם תרצו, יש כאן הבטחה – גם בתקופות של נדודים ומעבר ניתן לשמר ולייצב נוכחות אלוהית, שכינה בקרבנו ממש. ועם כל זאת – בקודש הקודשים שלנו – תמיד תהיה דינמיות. יציבות וודאות מוחלטת לא קיימות, הן לא מנת חלקנו. בובר כינה זאת בביטוי היפה "אי וודאות קדושה".

היום אין מקדש. אבל יש מקדש מעט. את המזבח החליף שולחן השבת, המשפחה היהודית היא המשמרת את המסורת היהודית, היא המנסה להנכיח קדושה ואהבה. אתמול כזכור היה יום המשפחה, יום שנועד להעלות על נס את החשיבות והמרכזיות של המוסד המשפחתי – שבימינו התרחב ונהיה מגוון ועשיר יותר מאי פעם. הלוואי שנזכור כולנו, כי בקודש הקודשים היה סמל לאהבה אנושית. התלמוד מלמד אותנו – בזמן שנעשה רצונו של מקום, בשעה שנקדיש מחשבה, מאמץ ורגש בכדי לעשות את הנכון והראוי בינינו, נוכל לחיות בקשר בו אנו פונים זה אל זו בהדדיות – והחיבה והרעות בינינו יכולים להשכין את חיבתו של אלוהים בינינו.

הלוואי ונצליח להפוך את המשפחות שלנו לאיים של אהבה ויציבות. למשכן-מעט.

שבת שלום.

 =====

 


פרשת "משפטים" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "משפטים" תשע"ב

(על החרות כערך בסיסי)

 

"האיש הוציא גפרורים מכיסו והצית לו סיגר ובתוך כך אמר להיילי: "היי, (נכרי), יש לך נקבה ראויה לשמה שם".

- "אני חושב שהיא בסדר" אמר היילי ופלט עשן מפיו. "אומרים שהיא טבחית טובה, והיא תהיה שימושית שם. או שישלחו אותה לקטוף כותנה. הידיים שלה מתאימות לזה, הסתכלתי. היא תמכר טוב".

- "הם לא ירצו את הילד שלה במטעים" אמר האיש

- "אני אמכור אותו בהזדמנות הראשונה"

- "בזול?"

- "לא יודע, הוא פיקח, בריא, שמן, חזק. גוף מוצק!"

 - "שטויות" אמר היילי. "כאלה אתה מגדל בלי הרבה בעיות, זה לא יותר קשה מלגדל גורי כלבים. בעוד חודש היצור הזה כבר יתרוצץ בכל מקום."

 

זהו קטע מאחת היצירות המפורסמות ביותר בעולם "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו. היצירה מתארת את התופעות הקשות ביותר בהסטוריה של ארצות הברית – עבדותם של השחורים (אפרו-אמריקאים בשפה נקיה). הדוברים שצטטתי הם שני לבנים, בעלי מטעים ועבדים.

העבדות היתה חלק בלתי נפרד מהעולם העתיק אך נמשכה אל תוך העולם המודרני ולבושתנו נמשכת בצורות שונות גם היום אפילו בתוך מי שמתקראות "דמוקרטיות מודרניות"

כשהתורה באה לפרט את עשרת הדברות לכלל המשפטים לכאורה אין היא פותחת ב"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ", אפילו לא בצווי הפולחני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" אלא בדיני עבד עברי " וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ." (שמ' כא' א-ג)

פרשנים הקשו על הפתיחה בדינים הפחות מעוררים קדושה כביכול אבל במחשבה שניה עולה כי החופש, החרות האישית, הדרור – הם הערך החשוב ביותר ולכן בו פותחת פרשת משפטים.

התורה מכירה בכך שיש מצבים כלכליים בהם אדם אינו יכול אלא לשעבד עצמו אך היא גודרת גדר של שבע שנים לכך כדי שהנפש לא תשכח שהיא בצלם אלהים, שהיא צפור דרור.

בעולם העתיק קרה שהאדון נתן לעבד אשה ונולדו להם ילדים ובהגיע זמנו להשתחרר הוא העדיף להשאר עם אשתו וילדיו בבית אדונו, אולי גם היה לו נוח שהיה לו מקור פרנסה קבוע ובטחון קיומי כל שהוא והוא היה מוכן לשלם על כך בחרותו האישית.

 התורה קובעת: " אִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם."

הרציעה הותירה סימן באוזן העבד מעין "אות קין" אות קלון על הויתור על החרות. מכאן הביטוי "עבד נרצע". אולם גם במקרה קיצוני זה סימן הטקס הסמלי בפתח הבית את הכנסת העבד לחוג המשפחה של אדונו. פתח הבית סימל את הגבול שהפריד בין מה ששייך לחוג המשפחה לבין מה שמחוצה לה.

גם העובדה שהאוזן היא האבר שנבחר לרציעה מעידה על רצון התורה להגביל את העבדות בכל דרך כהבנת חכמינו: "ומה ראה אזן לירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבן יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמע על הר סיני "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע".

גם אם קוים טקס הרציעה והעבד ומשפחתו הפכו חלק מהבית אליו השתעבדו "לעולם" – "העולם" הזה הוגבל עד שנת היובל שבה "  וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."

כיוון שפרשת "משפטים" מפרטת את עשרת הדברות שבהן לא נאמרה מילה על העבדות נשאלת השאלה – דיני עבדים שכאן – מה הם באים לפרט?

לטעמי הדיבר שאליו מתייחס הכתוב הוא בהחלט הדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". רעיון החרות קשור ליציאת מצרים. עם שידע טעמה של עבדות חייב להעריך ולשמור על החרות.

העבדות היתה מאז ומעולם תופעת לוואי לפערים החברתיים בין עשירים לעניים.

מי שסבלו מפערים אלו לא פחות מהעבדים היו הגרים האלמנות והיתומים – החוליות החלשות בחברה.

התורה קושרת את הצווי של יחס אנושי כלפיהם ודאגה לקיומם גם כן ביציאת מצרים ברעיון הדרור. "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים." (שמות כב, כ-כג)

ובמקום נוסף בפרשה: "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (כג, ט)

מבין שלל הציווים בפרשת "משפטים" אין דומה בחומרת האזהרה לצווי המגן על הגר היתום והאלמנה.

בספר דברים באה דרישה לא רק להגן על הגר אלא "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (דב' י, יט)

מיהם העבדים והגרים בני ימינו?, היש כאלה?

העוני, למרבה הצער, הופך אנשים חסרי בטחון קיומי לעבדים למי שנכונים לעסוק בכל עבודה, בכל תנאי. הגענו השנה למצב שבו משפחות הן מתחת לקו העוני למרות ששני בני הזוג משתכרים! החברה החרדית שבקרבה רבים אינם יוצאים לעבודה היא מן העניות שבמדינה, גם עוני מבחירה ואפילו מתוך אידיאולוגיה דתית אינו הופך את המצב למוסרי. סחר בנשים הופך מאות זרות ובנות הארץ לעבדים. אני שמחה על ההצעה לקבוע בחוק ענישה לגברים המשתמשים בשירותי מין ולא לזונות (יש גם תופעת זנות של גברים) כי זה מחזיר את האחריות לחרות האנושית לבעלי הממון, לבעלי הקרקע, להזכיר להם גם את חובותיהם המוסריות.

למרבה הכאב יש להוסיף לרשימת הגר היתום והאלמנה חלק נכבד מבעלי הצרכים המיוחדים, בעלי נכויות וכן אפילו חלק מאוכלוסית הזקנים ביניהם נצולי שואה לא מעטים שהושלכו לעת זקנה קצבותיהם קוצצו וכבודם הבסיסי נרמס. ובשנים האחרונות נתמלאה הארץ בעובדים זרים, גרים של ממש, שעובדים כאן לעתים בתנאים מחפירים.

" וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" משמעו והכרת בכל יצור אנוש כבריאה אלהית וכבדתו ונתת לו לחיות בכבוד והתרת לו חרות אישית. רק אז אפשר יהיה לומר שנעננו לצו של " וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ" (וקרא כה, י).

 ----


פרשת "יתרו" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "יתרו" תשע"ב

(על ההתקדשות לתפקיד צבורי)

[על ההפטרה]

 

"בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדו. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו א-ד).

בחזון הקדשתו לשליחותו הצבורית הנבואית נפגש ישעיהו פנים אל פנים עם אלהים. המראה הנשגב עלול היה ליצור בנביא תחושת עליונות ויוהרה שהרי אין זה מראה הנגלה לכל אדם. אבל תחושת ישעיהו הפוכה:

"וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי"( שם, ה) .בפרקים הקודמים לפרק ההקדשה לא נצמא כל סבה להגדרתו של ישעיהו את עצמו לטְמֵא-שְׂפָתַיִם. אין זאת כי אם בהיותו בשר ודם ששפתיו הגידו דברי חולין הריהו חש טומאה בקרבת הקדוש הוא אינו מתימר להתקרב לקדושה, להפך – הוא חש את קטנותו ומוגבלותו. ומשום ענווה זו דואג האל לטהרו: "וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר."שם ו-ז)

הנביא חש את הטומאה בפיו, בשפתיו ובמקום זה בדיוק טוהר. אין זה מקרי שהשפתים הם האבר המשמעותי – הרי הנביא הוא איש דברים, נושא המסר האלהי לעם.

ישעיהו שונה משני נביאי הכתב הגדולים ירמיהו ויחזקאל וגם מנביא הנביאים משה בהענותו לשליחות.

"וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי." (ישעיהו ו, ח).

תיאור שליחותו של הנביא מעיד עד כמה רחוקה המלאכה מרגעי ההוד של ההקדשה.

"וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה:  שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע:  פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ. וָאֹמַר, עַד-מָתַי אֲדֹנָי; וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ט-יא). המשימה המוטלת על ישעיהו מנוסחת בדרך פרדוכסלית על דרך השלילה. כוונת הדברים שתפקיד הנביא להשמיע דבריו לעם כך שאלה יובנו, תפקידו להשיב את העם בתשובה ואולם לנוכח הידיעה הברורה שהעם לא ישוב ולא יבין מנוסחים הדברים בדרך פרדוכסלית. יש כאן ניסוח חריף של הרעיון המובע גם בחזון ההקדשה של יחזקאל, שם נאמר: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. וְהֵמָּה אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה--וְיָדְעוּ, כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחז' ב ד-ה)

למרות הענותו של ישעיהו לתפקיד, האל מזהירו מפני הקשיים העומדים בפניו נראה שהמלים " הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם" הן הד למה שנאמר על פרעה, שה' הכביד את לבו. הן ישעיהו והן משה אמורים להשיג תוצאה ההפוכה למשימתם האמיתית. האחד תפקידו להוציא את העם ממצרים, וה' יגרום להכבדת לב פרעה לבל ישלח את העם וכך יכה את מצרים ב-10 מכות והשני אמור להשיב את העם אל אלהיו, אך הצלחתו תהא, כביכול, בכך שימנע את החזרה בתשובה עד עם שאו ערים מאין יושב. לאחר החורבן יבוא התיקון.

בשתי הפרשות של משה ושל ישעיהו יחול מפנה של ממש הן בעם ישראל והן בעמים השולטים בו, לאחר הענישה הכבדה. שני המנהיגים ישאו את עולו של העם לאורך דרך ארוכה וקשה. משה יראה את עם העבדים מתמרד במדבר, חפץ לשוב אל סיר הבשר אשר במצרים, מאבד אמונה באל למרות ניסים עצומים שהאל מפגין בפניו וישעיהו יהיה עד לאסון הכבד ביותר שפקד את עם ישראל עד לאותה עת – אובדן עצמאותה של ממלכת הצפון והגליית מרבית תושביה.

אף אחד משני הנביאים הללו לא ניסח לאורך חייו דברים חנפים כדי למצוא חן בעיני העם או בעיני אלהים. מהות שליחותם הצבורית היתה מאבק מר עם העם אליו נשלחו, עם קשה עורף וכפוי טובה. הם נשאו דברי תוכחה אך ידעו גם לעודד את העם ולשאת נבואות נחמה ותקוה.

הנביאים נשאו תמיד באחריות מלאה לדברים שנשאו גם אם סיכנו חייהם או ניתנו במעצר( כמו ירמיהו)או הוגחכו ע"י הציבור.

הנביאים היו ענקי רוח לא רק מנהיגי ציבור והיינו רוצים לראות כאלה גם היום. מאז שפסה נבואה מישראל אנו מקווים שמעט מכוחם הרוחני והמדיני של נביאנו ידבק במנהיגנו. אבל במנהיגות של היום לא מכירים את המושג "אחריות צבורית". הפוליטיקאים שלנו מומחים בלהפיל האשמות על אחרים, מומחים בלדבוק לכסא. אסון הכרמל, שריפת הענק בחנוכה שנה שעברה שכילתה יער ,חורש ובתי מגורים וגבתה 44 נפשות, היתה אסון  כל כך גדול שהוא מאלץ אותנו לדרוש משפט צדק לאחראים אבל ראוי שנדרוש ממנהיגנו, נבחרי הצבור דין וחשבון על מעשי היומיום שלהם כדי שלעולם לא נעמוד עוד מול אבדן חיי אדם כל כך נורא כמו אסון הכרמל, מקום משכנו בימים קדומים של נביא אחר הנביא אליהו, ומכל אנשי הציבור של ימינו דומני שהקרוב לו ביותר בלהט עשייתו ובשפתו היחודית הקשה הוא מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.

 -------


פרשת "בשלח" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "בשלח" תשע"ב

(ולא נחם דרך ארץ פלישתים... פן ינחם)

 

בחיים הפוליטיים יש הרבה קפנדראות. מהי קפנדריא – זהו מעבר המקצר את הדרך בין שני מקומות.

יש מקומות שהקדושה שורה בהם ואין לקצר הדרך דרכם. כך היה בבית המקדש בעמדו וכך עד היום בבית הכנסת.

אבל במוסדות כמו הכנסת והממשלה הקפנדריא היא שיטה. מחפשים קיצורי דרך, תוצאות מידיות, עיקוף נושאים בלתי רצויים.

הנה למשל בקריטריונים לדיור ציבורי קבע דו"ח טרכטנברג כי יהיו זכאים לדיור צבורי בני משפחה שמצבם הכלכלי רעוע למרות שלפחות אחד מבני הזוג עובד וכן יהיו זכאים לו האוכלוסיות הנזקקות – קשישים ונכים שהם מחוסרי דיור. ראש הממשלה ושר האוצר תמכו מלכתחילה במסקנות אלו של דו"ח טרכטנברג אולם שר השיכון שהוא מסיעת ש"ס עשה קפנדריא על פני סעיף מיצוי כושר ההשתכרות וכדי להכשיר את קיצור הדרך המותיר חלק עצום של החברה החרדית בבטלתה הכניס את סעיף השירות הצבאי. מה עושים שרי הממשלה בנדון? בינתיים הקפנדריא מאושרת, גם דו"ח טרכטנברג עשה קפנדריא משלו. כך למשל המליץ על השקעה של כ-800 מיליון שקל מהתקציב שהועדה המליצה לתחום הדיור בר ההשגה לצורך סיוע בשכר דירה לזכאים. הדו"ח לא המליץ על שקל אחד לבנית דיור צבורי. מאגר הדירות לזכאים מדולדל ממילא. מהיכן יסייעו בעוד כ-10 שנים?

ככה זה בפוליטיקה. עושים קיצורי דרך. לכן, כדאי לנו להעמיק בפרשת השבוע, פרשת "בשלח" שבה נוהג הפוליטיקאי של העולם בדרך הפוכה. לא קצורי דרך אלא הארכתה.

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה." (שמ' יג,יז)

הכתוב אומר במפורש שדווקא הקרבה בין מצרים וארץ פלישתים דווקא הדרך הקצרה היתה בעוכרי בני ישראל ולכן דרך של שבועות אחדים נפרשה על פני  40 שנה!

מדוע לא נחם אלהים בדרך הקצרה?

פשט הכתוב אומר: "פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם (שימו לב למשחק ולא נחם – פן ינחם משמעות הפעל הראשון לא נהגם / הוליכם ואילו משמעות הפעל השני פן – יתחרטו. שורש שני הפעלים זהה נ.ח.מ.) בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

הגיון פוליטי היה אומר צריך  לקצר הדרך ככל האפשר כדי שלא יראו מלחמה ולא יתחרטו על היציאה ממצרים ולא ירצו לשוב אליה. אבל הקב"ה פוליטיקאי העל של העולם חכם יותר ויודע נפשות בניו ובנותיו והוא יודע שבחינוך אין קיצורי דרך ולכן הוא לא נחם דרך ארץ פלישתים אף על פי שקרוב הוא (כפרוש ראב"ע הארוך).

חכמים דשו במסלול המוארך וטעמיו ואביא מעט מפרושיהם.

רבנו חננאל (מפרש התלמוד, מאה 10) סבר ש"הוליכם דרך המדבר ... כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלישתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם (של הפלישתים) שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ולא יעכבו אותם כלל, היה האות קל. ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר, להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועליית השלו והוצאת המים מן הצור".

רבנו חננאל מבין שעם של עבדים הוא קצר אמונה ונדרשת לו תקופת התבגרות אמונית והכרה בבוראו לפני שיוכל להגיע אל גבולותיה של הארץ שהובטחה לו ולעמוד בקשיי כיבושה וההתנחלות בה. גם רבי יהודה לייב מגור( מהחסידים) חשב ששנות נדודי ישראל במדבר ישמשו כתקופת הכנה והסתגלות בה ילמדו ליישב ארץ צחיחה ושוממה ולחיות חיי עמל.

בעל המדרש בשמות רבה עוסק גם הוא בצמיחה שנדרשת לעם ישראל מיציאת מצרים ועד כניסתם לארץ ישראל והוא ממשיל לשם כך משל "משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר (בלבו): אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואחר כך אני נותנה לו. כך אמר הקב"ה: אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצוות ואינם יודעים עסקי תרומות ומעשרות אלא אתן להם את התורה ואחר כך אכניסם לארץ"

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מסכם את הטעונים הללו בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פ"כד): "אין זה מטבע האדם שיתחנך בשיעבוד העבדות בחומר ובלבנים ומיד יוכל להלחם עם ילידי הענק ולהיות לוחם אמיץ. וכך היה רצונו של השם יתברך, שעיכב את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עד שיתחזקו וכפי שידוע המדבריות ופראות הנוף מביאים אומץ ונולד דור אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות".

פשט הכתוב אומר כי לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה. על כך מקשה הרמב"ן באמרו "אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם והם רחוקים ממצרים בעת ההיא" כלומר כשיגיעו לשערי הארץ כבר לא יתנו ראש לשוב מצרימה. מהי אם כן המלחמה המאיימת על בני ישראל הנודדים במדבר?

פרשנים למדונו שהאויב הגדול שלנו אינו פלישתים והמלחמה בהם אלא יצרינו וחולשותינו האמוניות שבהם המלחמה קשה כפליים.

סיכומו של דבר כל הפרשנים קדומים כמאוחרים מתגלים כאנשי חינוך הבאים ללמדנו מהו תהליך חינוכי. עם של עבדים שידע רק חומר ולבנים אינו שומע פעמי חזון אלא לאחר אימונים קשים וארוכים. המדבר הוא הזדמנות לצרוף עם ישראל מערב רב מבועת ומבולבל לעם שיש לו יעד ותכלית ואלהים המנחה אותם בדרך.

 

בין קוטב השעבוד וקוטב הגאולה אין קיצורי דרך.

 

כמה היה נפלא לו קברניטי ההווה היו הולכים בדרך הארוכה. קוראים לזה חזון וחשיבה לטווח ארוך. בדרך הארוכה למיצוי החזון אנו צומחים ומחזקים את יסודות הדמוקרטיה הצעירה שלנו ומנהיגינו היו הופכים אותנו שותפים לדרך תוך התחשבות בנסיבות האנושיות, הגאו-פוליטיות והיכולות שלנו ושלהם כבני אדם.

כשם שאי אפשר לקפוץ ממעבה עבודת אלילים אל אמונה באל אחד מופשט כך לא קופצים מקבוץ גלויות ושעבוד גלויות אל מדינה דמוקרטית ומודרנית. וכמו שיודע מי שהולך לאיתקה לא המטרה העיקר – אלא הדרך. מקצרי הדרך רואים מטרה קצרת טווח ומפסידים את הדרך.

 -----


פרשת "בא" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "בא" תשע"ב

(על מכת בכורות וחלוקות של 10 המכות)

 

אני רוצה להקדיש הדרשה הערב לנדב בנם של הרב דוד אריאל יואל ורעיתו יעלה, אח לחגי. חוט חייו של נדב נגדע בשבוע שעבר הרבה טרם עת והוא בן 21. חלקכם מכירים את אביו שהיה חברי ללימודים והוא היום רב בקהילת The Temple בלואיוויל קנטקי ומביא אלינו קבוצות מהקהילה שלו כל שנה.

נדב היה ילד רגיש במיוחד וחכם במיוחד והעולם כפי שהוא ראה אותו היה אכזר וקשה מדי והוא לא רצה לחיות בו.

אבדן בן הוא בעיני מהמכות הקשות ביותר בחיי אדם: גם הקב"ה הניח כך בהכותו את מצרים ולכן המכה הקשה מכולן והנבדלת מכולן היא המכה העשירית מכת בכורות. בכל חלוקה שנחלק את עשר המכות, העשירית עומדת בפני עצמה.

הפרשן בנו יעקב, בהקדמתו לעשר המכות, כותב:

המספר 10 (של מכות מצרים) אינו ניתן לחלוקה לקבוצות קטנות. היה אפוא צורך להפריד בין האחת לבין התשע (התשע ניתנות לחלוקה יפה 3X3). הוא משוה עשיריה זו ל-10 הדברות:

בעשר הדברות נפרד הדבר הראשון מן התשעה בהיותו הבסיס לכל הבאים אחריו והוא מסכם את הארועים אשר קדמו לברית סיני .

בעשר המכות נפרדת האחרונה מתשע הקודמות לה, והיא משונה מכולן היא המכה השוברת את התנגדותו של פרעה.

 

גם פרשנים אחרים שמו לב לשוני שבין תשע המכות לאחרונה. הרשב"ם למשל מדבר על מבנה הרמוני ושוכלל.

הוא מחלק את המכות לשלושה מחזורים של 3X3 כשבכל מחזור המכה הראשונה והשניה באות לאחר שהתרה משה בפרעה והשלישית באה בלי התראה.

ועוד, כמו שהוסיף והעיר דון יצחק אברבנל בפרושו: לפני המכה הראשונה שבכל שלשה מצווה משה להתייצב לפני פרעה בבקר ברשות הרבים ואילו לפני השנייה הוא מצווה לבוא אל פרעה, כלומר להראות לפניו בתוך ארמונו.

 מלבד חלוקה זו לפי צורתן הספרותית של הפסקאות שבפרשה, אפשר לחלק את המכות גם חלוקה תכנית. מבחינה זו מתחלקות המכות לזוגות –

זוג ראשון: דם צפרדע - שייך ליאור

זוג שני: כנים ערוב – הוא שתי מכות דומות של טפילים (בפרוש ערוב כערבוביה של טפילים זעירים)

זוג שלישי: דבר שחין – היא מכה בעור אדם ובהמה

זוג רביעי: ברד ארבה – הם שני מיני קללה על האדמה ואחרים יאמרו הן שני מיני קללה הניחתים משמים.

בזוג האחרון אנו נתקעים כי אין דומה מכת בכורות למכת חשך להוציא החושך היורד על בית שאיבד את בכורו.

יש האומרים שכל 9 המכות מעוגנות בפעילות הטבע והאחרונה – על טבעית.

תהא החלוקה אשר תהא, המכה העשירית בולטת ביחודה, בקשיותה, בחוסר אנושיותה.

הקושי עולה כבר מהשימוש הלשוני של כותב המקרא "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. "

ואכן, אחרי הצעקה הנוראה הזו קורא פרעה למשה ולאהרון לילה ויאמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "

הצעקה הגדולה של המצרים, אע"פ שמדובר באויבים, זעזעה דורות רבים לאחר הארועים.

פרשנים יהודיים שבו והקשו על הכתוב מכל כוון – שאלו:

במה חטאו תנוקות בכורים

במה חטאו בכורי השפחות

במה חטאו בכורי הבהמות

 

לשם מה נדרש הקב"ה למכה כל כך נוראה?

 

יש לשים לב שהמכה העשירית היא המכה היחידה שבה פעל הקב"ה בגפו. הוא אינו קורא למשה "לך אל פרעה" או "בא אל פרעה". משה ואהרון שהיו מעורבים ב-9 המכות אינם מעורבים בעשירית כלל כמאמר הקב"ה "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..." אני ולא שרף, אני ולא אתם! ובביצוע המכה מפרש הכתוב "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"

ר' בונם מפשיסחה אומר שבמכת בכורות גילה הקב"ה ונתגלה כי הוא ראשית לכל ראשית ... ולכן לא נמסרה שליחות כזאת למלאך ושרף כי התגלות של הראשון לראשונים צריכה להיות גילוי בעצם. להבנתו היתה במכת בכורות התגלות אלהית של איון הקיום ובריאתו מחדש. האיון הם הבכורים המתים והבריאה מחדש היא של עם ישראל החדש בן החורין.

אברבנל מציין כי עשר פעמים נאמרת "ידיעת ה'" בפרקים של עשר המכות. ידיעת ה' היא אחת התכליות של המכות. "ידיעת ה'" אינה הבנתו אלא הכרתו, אהבתו, קבלת הנהגותו בשתי פניה במידת הדין ובמידת הרחמים. לא אנו נותנים חיים ולוקחים אותם. ה' ממית ומחייה. בעומק ההכרה באלהים, בכך שרק אלהים יכול לשנות טבע הדברים כולם, בהכרה זו הנדרשת מהמצרים מחד והעברים מאידך יש אולי מידה של נחמה ואת זו אני רוצה לשלוח לחברי בלואיוויל ולכל מי שזקוק לנחמה.

 


פרשת "ויחי" תשע"ב - הרב מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "ויחי" תשע"ב

(על פרידה מהחיים וערכים יהודיים העולים בטרם מות)

הדרשה מוקדשת לאנה רוק – אמו של סטפן רוקם ולנעמי ברזובסקי בת לאונרד וגלדיס שהלכו השבוע לעולמן

 

בפרשת השבוע "ויחי" ובהפטרתה אנו נפרדים משני גבורים ענקיים.

בפרשה זהו אבינו יעקב – ישראל ובהפטרה: המלך דוד.

הפרשה וגם ההפטרה כוללות את צואותיהם של יעקב מחד ודוד מאידך ומתבקש להשוות ביניהן. אולם אני רוצה הערב לבחון את ימי טרם מות של גבורינו.

יעקב וגם דוד מבלים את שארית חייהם בחיק המשפחה. שניהם חשים במותם המתקרב, אוספים לפניהם את בני הבית ונפרדים. תאור הפרדה של יעקב ארוך יותר ומלא פרטים מרתקים. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (בר' מז כט-ל) יעקב המת בגולה ממסד כאן נוהג של העלאת עצמות המת ארצה כנען – ישראל אך הוא גם מזכיר לבנו (המשנה למלך מצרים) את המקור ואת היעוד של העם: ארץ ישראל . פריתם ורביתם כמו אומר יעקב אך זוהי גולה ועליכם לשוב אל הארץ היעודה. יוסף מבין את המסר היטב ובסוף הפרשה משביע את אחיו לנהוג עמו בבוא יומו כפי שנצטווה הוא לנהוג עם אביו "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ, כה).

טרם היפרדו מבניו (לצערי אין מוזכרת כל פרידה מבתו יחידתו) נפרד יעקב משני נכדיו, בני יוסף: מנשה ואפרים ומברכם ברכה שתתקבע ביהדות כברכת הילדים.

עולה השאלה: מדוע בחר יעקב לפסוח על בניו ולעשות דווקא את שני נכדיו למקור הברכה לכל אדם מישראל? יש על כך תשובות רבות. אני רוצה ללמוד מכך על יחס מיוחד בין דור סבים וסבתות לדור הנכדים / הנכדות. דור הבנים / הבנות הוא בדרך כלל דור המורד במורשת ההורים (לפחות עד התבגרותו והפכו להורים) לכן ב-4 הבנים של פסח כשמחלקים אותם לדורות החכם הוא דור סבא, הרשע דור האב (בן הסבא) התם דור הנכד ושאינו יודע לשאול – דור הנין.

בכל מקרה יש פה אמירה להורים המחנכים שאין הם יכולים להסתפק בהעברת המורשת רק לבניהם עליהם להבטיח שדור הנכדים/ות לא יתרחק מהמסורת. יש פה אולי גם הבנה שבקשר המיוחד בין דור הסבים לדור הנכדים שבו מתוקן אולי משהו מהקלקול שבין אבות לבנים.

בספרו הנפלא "בראשית – מעט מן האור" מעיר חנן פורת שמברכת יעקב לנכדו עולה גדולתו של מנשה הבכור שעמד למבחן קשה בו נתבקש לקבל את מנהיגותו העדיפה של אחיו הצעיר אפרים. כל קודמיו במקרא מקין דרך ישמעאל, עשיו ואחי יוסף התקוממו ונעלבו אבל מנשה מקבל את הבכורה הרוחנית של אחיו באהבה ובענווה. חנן פורת גוזר מכאן מודל חינוכי ברוח: "יהי רצון בנים אהובים שתזכו להתברך איש איש כפי ערכו ומעלתו ועל אף כל ההבדלים ישררו ביניכם אהבה ואחווה."

יש פה הכרה בשונות של ילדינו וגם בכך שיחסינו עמהם אינם שוויינים ושזו דרך הטבע והעולם.

כפי שאמרתי קודם גם יעקב וגם דוד מכנסים את בני ביתם סביבם, נפרדים, מברכים ומעבירים צוואה רוחנית. צוואתו של דוד אינה עושה עמו חסד. יש בה מחד כווני דרך לעתיד לבנו שלמה יורשו כיצד לחזק הקשר בין עם ישראל ואלהיו, כיצד לחזק הממלכה אך יש בה גם חשבונות אישיים נקמניים.

גם בצוואת יעקב משולבות ברכות עם קללות או לפחות דברי תוכחה אבל אפים שונה.

יעקב אינו מחליק על מעשי העוול של בניו שמעון ולוי למשל. דווקא על ערש דווי הם שומעים את המלים הקשות ביותר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹרז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (מט ה-ז).

האם זו נקמנות כשל דוד? דומני שלא. דומני שיש פה מחד אמירת אמת בלא משוא פנים ומאידך הנחלת ערך התוכחה. התורה מצווה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) כשהעמית הוא אדם זר יעקב מלמדנו הוכח תוכיח את בניך ובנותיך – במקום שנעשה עוול – אסור לאדם לשתוק בין אם העוול נעשה ע"י אנשים זרים או ע"י בני משפחתו שלו. וכיון שהתורה מסכמת את צוואת יעקב במלים "וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (מט, כח) אנו למדים שדברי תוכחה הם דברי ברכה.

ועוד פרט מאד משמעותי מלמדנו יעקב. טרם מות עלינו לסגור כל החשבונות האישיים. בין יעקב ליוסף רובצת כל השנים מועקת מותה של רחל, אמו של יוסף שלא נקברה בחלקת הקבר של האבות והאמהות בחברון אלא על אם הדרך בואכה בית לחם. יעקב אינו מתעלם מכאב האשה / האם שהיתה אהובה ומגניב בין כל מלות הברכה והפרדה משפט מסביר לגורלה: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם." (מח, ז).

ורש"י מסביר שיעקב אומר ליוסף: "וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל  על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא, יד).

הפרדות כולן קשות אך בחיותן בחיק המשפחה ותוך סיכום דרך יש בהן גם נחמה.

כזו היתה פרידתם של בניה ובתה של אנה רוק אמו של חברינו סטפן מבני ביתה. כשמה – אשה חזקה ומיוחדת אשה שמורשתה עברה גם לדור הנכדים וגם אלינו שהיתה מבאי ביתינו בבואה ארצה. כיעקב דאגה לבית היהודי ולחינוך היהודי ובשבילנו ובעיקר עבור היהודים השוודים היתה מקור ברכה.

נעמי ברזובסקי לא זכתה לאריכות ימיהם של יעקב, דוד ואנה רוק. 25 שנותיה היו ברכה למרות קיצרם. אביה חשב עליה במונחי חיוך אחד ארוך. כאנה רוק היתה בחורה אמיצה ובידעה כי חייה הם מתנה ניצלה כל רגע ליצירה ועשיה וב-25 שנותיה השאירה חותם בתחום הקולנוע אותו למדה, בנפשות סובביה ובבני ביתה.

בורכנו בידיעת שתיהן. תבורכנה שתיהן במעשה ידיהן ובאור שהפיצו סביבותיהן. יהי זכרן ברוך.

 -=-=-=-=-=-=-=-=-=-

 


פרשת "מקץ" חנוכה תשע"ב - הרב מאיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "מקץ" חנוכה תשע"ב

(על חלומות, ניסים ובעלי חיים)

 

פרשת "מקץ" נקראת תמיד בחנוכה. כותב עליה ארי אלון: "בשבוע הקר שבין פרשת "וישב" לפרשת "מקץ" יש לנו נטייה לברוח מהלילות החשוכים והארוכים ביותר של השנה אל האורות והניסים שארעו ליוסף ולחשמונאים מול המצרים והיוונים".

יש קשר בין החלומות והניסים. אלה כאלה קשורים בהיפעמות הנפש ,אלה כאלה  כבולים  מחד לחוויות שעברו עלינו במציאות מאידך הם מלאי דמיון ותעוזה ומעוררי תקוה לעתיד שטרם נתגשם.

חלומות וניסים מציפים רגשות, מפרקים מתחים. פעמים רבות החלומות כוללים בתוכם אלמנטים ניסיים כך בחלומות יוסף וכך גם בחלומות פרעה שבפרשה שלנו.

פרעה חולם "וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. והִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". (ברא, מא ב-ג)

עד כאן מעוגן החלום בחיי המצרים והגיוני שבארץ בה משמש היאור מקור חיים והמקנה הוא עיקר הפרנסה אלו יהיו המרכיבים בחלומות של בני מצרים. אולם המשכו של החלום אינו מציאותי:

"וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת" (שם, ד)

כשפרעה מדווח ליוסף על החלום הוא מוסיף על כך פרט מבהיל נוסף "וַתָּבֹאנָה (הפרות הבריאות) אֶל-קִרְבֶּנָה (הפרות הדקות), וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (מא, כא)

יוסף, צפנת פענח, מבין מיד שלא בפרות עסקינן. פרעה משליך בחלומו את דאגותיו וחששותיו על בעלי החיים.

 

חלומות וניסים וגם משלים על בעלי חיים נולדים בד"כ בעתות משבר או בעתות מעבר.

מצרים של פרעה עוברת מתקופה של פריחה כלכלית לשנים של רזון והחלומות מולידים תכנית חומש שבזכותה תינצל לא רק מצרים אלא כל סביבותיה.

 

חנוכה הוא חג מעבר מלילות ארוכים וימים קצרים לימים שמתארכים ולילות מתקצרים. יש לנו משום כך את אורות הסיפורים ההסטוריים על גבורת החשמונאים וכניסתם לאחר  שמונה קרבות מזהירים אל מתחם בית המקדש, טיהורו והדלקתה של המנורהו נוספים אליהם ניסים אחרים כגון נס פך השמן.

 

חגים שהאור העולה מתוכם ניסי מזמנים לנו ספורי פולקלור רבים. ספור אחד כזה קיבלתי השבוע וכל אשר אמרתי עד כה לא בא אלא להקדימו. סיפר אותו המשורר בלפור חקק והוא ספור על פיוט סודי לחנוכה שאף מורה לא מכיר וגם בו בעלי חיים - עוף - יונה: וזה לשונו:

 

כשהגיע חג החנוכה בבית הספר "אליאנס לבנים" בירושלים שרו כולם ברחוב "כל ישראל חברים", את הפיוט "מעוז צור ישועתי". אבל לי היה סוד משפחתי: ידעתי שקיים פיוט במשפחה שלי שאף מורה בבית הספר לא מכיר. כשהמורה לאה וינקלר שאלה אותנו, היה ברור לכול שיש לשאלה שלה רק תשובה אחת: "מעוז צור ישועתי". ואז הצבעתי ואמרתי שיש עוד פיוט לחנוכה שאבי שר בבית - "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

"זה פיוט לשבועות", היא אמרה, "אין פיוט אחר לחנוכה, רק מעוז צור".

"אבל אבא שלי שר את הפיוט הזה לחנוכה", התעקשתי. ובתוכי גאווה נסתרת שיש לי פיוט פרטי, פיוט משפחתי שלא כולם יודעים אותו.

"זה בעיקר פיוט לשבועות", לא הרפתה.

 "בכסלו תמיד יורדת חשכה על העולם", היה אומר לי סבא מוּרָד, "ואז, בדיוק אז, מגיעים נרות החנוכה להאיר את העולם ולבשר גאולה".

כשעלינו לארץ מבגדד כהו עיניו של סבא והצטרד קולו ולא יכול היה לשיר אף פיוט. הוא היה מסב אתנו לשולחן בימי החג וכשאבי עזרא ברך על הנרות התענג סבי על קולו הנעים של בנו השר את המורשת שהוא עצמו הנחיל לו - "יה הצל יונה מחכה". קולו של אבא היה כה צלול וכה יפה. עד עצם היום הזה מהדהד קולו באזני.

אבא שר את הפיוט וכולנו הצטרפנו אליו, וכך נגעה בנפשנו דמעת היונה.

על הדמעה הזאת סיפר לנו סבא מורד:

"היונה היא בת ציון המחכה לגאולה. היונה היא השכינה שיצאה לגלות עם העם  ובמשך דורות חיכתה לגאולה". סבא היה מספר בחסד ותמיד ידע לתבל דבריו בסיפורי עם ששמע מאביו ומחמיו. הוא סיפר על הגלות הארוכה שבה נתון היה העם, הוא שראה בעלייה ארצה גאולה ממש. ראה את דוד בן גוריון כ"משיח בן דוד" או  כ"משיח בן גוריון". כשאמר את הפסוק השירי "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה / וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה" נשמעה התרגשות בקולו המחוספס. "היונה מחכה עצובה וכואבת", אמר, "והדמעה שלה מפכה כמו נהר, כמו מעיין, ללא הרף. דורות על דורות מפכה דמעת היונה. עוד כשהייתי ילד העיקה עליי דמעת היונה. מעולם לא ראיתי יונה דומעת. כמה קשה לדמות יונה דומעת ללא הרף", לחש. "היונה בכתה כי התגעגעה הביתה לשובך שלה. והשובך שלה היה כאן, בארץ ישראל".

"סבא", אמרנו לו אנחנו הילדים, "איך אפשר לעצור את דמעת היונה?"

"רק בגאולה. היום נגאלנו וייבשנו את דמעת היונה. היום אנו שרים את הפיוט אחרת. כשהייתי ילד בבגדד, שרנו את הפיוט ודמעת היונה נגעה בלחם שאכלנו ומלח במלח נגע. אבל היום אנו שרים 'וְיָשִׁירוּ עַמָּךְ שִׁירוֹת / וּזְמִירוֹת מִפָּז יְקָרוֹת / בְּהַדְלִיקָם אֶת הַנֵּרוֹת', ואנו שמחים כי היונה ניצלה ושבה הביתה". 

וכאן, אני זוכר, אמר סבא דברים שהבריקו בי כמו ברק: "היונה ריחפה מעל פני המים זמן רב ולא מצאה מנוח לכף רגלה. מבול של צרות בא על העם שלנו במשך הגלות. ובמשך כל הגלות היה העולם חשכה. והיום כשאנו מדליקים את הנרות, אנו עושים תיקון לאור של העולם. היונה יכולה לרחף עכשיו בנחת, והאור שאנו מאירים בכל החלונות ובכל הבתים מאיר לה את דרכה, מאיר לנו את דרכנו".

ואבא שלנו חזר אז לשיר בקולו הצלול  "יָהּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה".

סבא שלי, אבא שלי ויונה אחת קטנה. וכולם מלאים אור.

 

ואני אוסיף: סבא שלו, אבא שלו, יונה אחת קטנה ונס אחד גדול - נס תקומת עם ישראל בארצו.

 -=-=-=-=-=-


פרשת "וישלח" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "וישלח" תשע"ב

בין הלילה ליום

 

פרשת "וישלח" היא פרשת חזרתו של יעקב ארצה כנען והמפגש בינו לבין אחיו עשו לאחר 20 שנות שהותו בבית לבן דודו.

יעקב שב ועמו 4 נשים, אחד עשר בנים ובת וכבודה רבה: צאן ובקר עבדים ושפחות.שהותו בארם נהרים לא עשתה לו רע מבחינה כלכלית.

אבל האם בנפשו פנימה נשאר יעקב אותו האיש המעכב, האיש הנכלולי, האיש הנמצא בגלות רגשית ובבריחה מתמדת? כשם שברח לחרן מפחד אחיו עשו לפני 20 שנה כן ברח מביתו של דודו "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי--עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לו." (בר' לא כ-כא). יעקב ברח מארם פדן לאחר שרימה את דודו בחלוקת הצאן ובעקבות זאת הלך והתעשר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים." (ל, מג) רק אחרי בריחתו מתברר לנו שגם דודו לא היה טלית שכולה תכלת והעבידו כל השנים בתנאים לא תנאים.

בהגיעו ארצה חוזרים אליו כל פחדי העבר. העבר ממנו ברח רודף אחריו. 20 שנה לא ראה את אחיו עשו ממנו גנב את הבכורה ואת הברכה. לפני בריחתו מארץ כנען נשבע אחיו להרגו והם כנראה לא החליפו ביניהם לא איגרות ולא מילים כל 20 השנים הללו.

פרשת "וישלח" כפי שמראה הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשת השבוע" מחולקת בצורה מיוחדת לשתי יחידות כמעט זהות במס' הפסוקים: היחידה הראשונה היא ההכנות למפגש והיחידה השניה היא המפגש עצמו. ובמרכזן 9 פסוקים שמתארים את מאבקו המסתורי של יעקב עם "איש" במעבר היבוק. סצינה זו בת תשעת הפסוקים "נראית כסיפור העומד בפני עצמו, משום שלא ניכר קשר גלוי בין המסופר בה לבין העלילה הסובבת אותה, העוסקת כולה במפגש בין יעקב לעשו. אם כך הדבר, יש לפנינו סיפור בתוך סיפור. זו תופעה נדירה במקרא ובכל מקום שהיא נמצאת יש לתת לכך טעם.

למרות הנושא השונה של סצינה זו, היא משולבת בסיפור המקיף אותה בשני ממדים - בממד הזמן ובממד המקום" (סמט שם). היא קורית בין ההכנות למפגש למפגש עצמו ובמקום בו שוהה מחנה יעקב.

 משני עברי סצנת המאבק שני חלקי יממה שונים.

ההכנות של יעקב למפגש עם עשו המתוארות בחלקו הראשון של הסיפור נעשות בלילה ככתוב

בפס' יד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא"

בפס' כב: "וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה"

בפס' כג: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; (מענין היכן דינה) וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק"

"למרות התכונה הרבה הכרוכה בהכנות השונות למפגש, הספיק יעקב ללון מעט באותו הלילה במחנהו, אך הוא קם בעוד לילה כדי להעביר את משפחתו ואת כל אשר לו במעבר יבוק. זאת עשה כדי שכשיאיר היום יהיה מוכן לקראת בוא עשו, ולא ייתפס במצב של חולשה - כשהוא באמצע מעבר הנחל.

בסופו של אותו לילה התרחש המאבק עם ה'איש', והוא נמשך "עד עלות השחר" (כה). כשיצא יעקב מן המאבק, מבורך על ידי המלאך וצולע על ירכו, היה זה עם זריחת השמש (לב). מובן אפוא כי המפגש עם עשו, שעליו יסופר להלן, התרחש ביום.

 

נמצא כי סצינת המאבק עם האיש-מלאך מגשרת בין המקום והזמן שבין שני חלקי הסיפור. האם הדבר מעיד גם על קשר מהותי יותר בינה לבין הסובב אותה? 

נבדוק מהם הרגשות הנמצאים משני עברי המאבק במעבר היבוק. כפי שכבר אמרנו בחלק הראשון של ההכנות למפגש שולט הלילה לא רק כממד זמן אלא כמהות. יעקב נמצא במתח נוראי. הוא שולח מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום והם חוזרים ובפיהם הבשורה המאיימת "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (לב, ז). תגובת יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם, ח). יעקב מפרש את הנאמר לו כסכנה קיומית לכן הוא חוצה את מחנהו ורכושו לשני מחנות ויאמר: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה." (שם, ט) הוא גם פונה בתפילה לאלהי אביו יצחק: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים" ובכל מקרה הוא מכין כפרה מעשית בדמות מתנות לרוב "וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה"(שם יד-טו). והוא שם בפי עבדיו, אותם הוא משלח לפניו, את האמירה המפייסת - "וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ:  כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." (שם, כא)

רכוש עצום מעמיד יעקב כדי לכפר פני אחיו כדי שתימחק גניבת הבכורה והברכה. הרכוש - כרגע - חסר ערך גם הבכורה והברכה איבדו מזוהרן בלילה המסוכן ההוא.

נתעלם לרגע מסיפור המאבק ונעבור לחלקו השני של הסיפור, ספור המפגש הממשי. בשניה מתהפך כל המתח שנבנה ומתייתרת חציית המחנות ומתיתרות כל המתנות והמנחות ששלח יעקב לפניו ככתוב "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (לג, ד). עשו מתענין בבני משפחתו של יעקב. את המתנות הוא דוחה בטענה "יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (ט). כמה אצילות נפש יש באח הזה שלקחו לו את אשר הגיע לו אך הוא מסתפק באשר צבר עד אז ואין בו טיפת קנאה בכל הכבודה שבאה עם יעקב אחיו.

יעקב שפחד ממלחמה וכליון אומר לעשו "רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים" ומוסיף "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (שם י-יא).

המחצית השניה של הסיפור טובלת בשלוה ואהבה כפרה סליחה ואחוה והיא הפוכה לחלוטין לכל הציפיות המאיימות שנבנו בחלק הראשון.

ברור לנו שלא מתנותיו ומנחותיו של יעקב שינו את עשו, גם בני המשפחה הרבים לא עוררו בו חמלה ורחמים. מתי נשתנה עשו מרוצח פוטנציאלי לאח אוהב וסולח? ההיה זה דמיינו הפורה של אחיו?

גם יעקב של הסצנה השניה הוא איש אחר. הוא רואה את עשו על 400 אנשיו אך אין בו יראה. הוא אינו מתפלל והוא אינו לחוץ. מה גורם לרגיעה הזו, מה פוגג את המתח?

את התפנית הדרמטית יש לחפש אפוא ביחידת האמצע בין שני הספורים. בסצינת המאבק נמצא המפתח להבנת כל ההתרחשות בסיפור.

השאלה המסקרנת היא:

מיהו האיש עמו נאבק יעקב?

רש"י אומר "פירשו רז"ל שהוא שרו של עשו" והיא גם דעת ר' חמא בר חנינא בב"ר ע"ז ג:," שרו של עשו היה דהווה אמר ליה (לג, י) "כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי."

שרו של עשו הוא דמותו הרוחנית של עשו (מלאכו של עשו בלשון העם). המאבק על הבכורה מתרחש למעשה  במעבר היבוק. במאבק בין היעקוביות לעשויות יעקב נפגע פיזית אולם הוא יכול לרוחו של עשו פעם ראשונה בחייו לא בתרמיות ודרכי נכלולים אלא במאבק  פנים אל פנים. המלאך, שרו של עשו, מבקש עם עלות השחר שיעקב ישחררו אולם יעקב שיצא מן הלילה אל היום דורש ממנו ברכה "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי". עקשנותו של יעקב  והתמדתו במאבק הם המביאים לו הפעם ברכה ורמז ראשון לגאולה המתבטאת בעלות השחר.

המלאך, נציגו של עשו מבין כי יעקב השב הביתה אינו אותו איש שעזב וברכתו לו היא שינוי שמו מיעקב לישראל "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (לב, כט)

ורש"י דורש על כך "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמייה, כי אם בשררה ובגילוי פנים" אבל גם עשו משתנה ואולי כוונות ראשוניות לאלימות שנתבטאו ב-400 איש אשר איתו הפכו מיותרות והוא רץ לקראת יעקב מחבקו ומנשקו.

האיש שאחז בעקב אחיו בצאתם מבטן אמם נוחל נצחון על האח השעיר,עומד מולו בגלוי ומקבל את הבכורה והברכה ומצדיק את בחירת אמו ואביו  בו כממשיך השושלת האברהמית.

שני האחים מכירים  בסצנת המאבק ביחסי הכוחות שביניהם ,שמים את העבר במקומו ונושאים פנים אל העתיד. שניהם ניצלים ממאבק שיכול היה לכלותם ועל כן "ויזרח לו השמש" השמש מביאה איתה מפגש של אור וברכה ואחוה - משהו ששני האחים הללו לא הכירו בעבר.

הפרשנות היהודית לדורותיה לא אהדה את עשו וראתה במאבק בין שני האחים מאבק בין לאומים. אילו היינו לומדים את המאבק במעבר היבוק כיחידה של שינוי דרמטי בגיבורי העלילה מלילה ליום, ממאבק לאחוה אולי היו פני ההסטוריה שונים ואולי לא מאוחר מדי? שווה לצאת צולעים ממעבר היבוק ולהגיע שלמים ארצה כנען.

 -=-=-=-=-


פרשת "ויצא" תשע"ב - הרב מיה לייבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "ויצא" תשע"ב

(על משמעויות היציאה)

 

" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה" יכול היה הכתוב לומר " וילך יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע - חָרָנָה". ההליכה היא סימנם של כל אבותינו. לאברהם אבינו לא נאמר "צא-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" אלא " לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" כשהאבות עוזבים את הארץ מפאת הרעב נוקט הכתוב לשון "וירד" - " וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בר' יב, י) ובמקרה יצחק "  וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, ... וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה"

כשהכתוב נוקט לשון יציאה הוא מכוון לא רק להליכה פיזית במקום גיאוגרפי מסוים אלא ליציאה ממהות אחת אל מהות אחרת.

הפרשן חזקוני (ר' אברהם ב"ר חזקיה) דרשן ומקובל בן המאה ה-17 יליד קרקא שנפטר בטריפולי נותן כמה הסברים לשימוש המכוון בפעל "י.צ.א."

1.     "ויצא יעקב - לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשיו אחיו נסתמה הפרשה, גם בכל הסדר לא תמצא שום פרשה מה שאין  כן בכל שאר הסדרים." חזקוני אומר שני דברים. ראשית, יש פה בריחה ולא יציאה, בריחה מפני עשיו אחיו אשר אמר בלבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (בר' כז, מא) וכמו שהזהירה אמו רבקה "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה" (בר' כז, מב).
כיוון שזו בריחה, יעקב מוחק / מעלים / מסתם כל הסימנים לבריחה זו ולכן הפרשה "ויצא" היא פרשה יחודית סתומה מתחילתה ועד סופה (אין בה מרווחים בין נושא למשנהו).

2.     "באר שבע - מקום מיוחד לשבועה ויצא לו משם פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות"

       באר שבע קרויה כך על שום שבה נשבעו אברהם ואבימלך כי הבאר על שמה  קרויה העיר שייכת לאברהם. מה בעצם אומר חזקוני? שיעקב שגנב את הבכורה והברכה, יעקב הנכלולי, יעקב האוחז בעקב אחיו ואחרים ליעקב הזה אין מקום בעיר הקדושה באר שבע, עיר שבה נשבעים על דברי אמת. יעקב יוצא מבאר שבע פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות. הוא לא יוכל להישבע משום שהערים על הברכות.

      בעצם מה שניתן להבין מכך הוא שעל יעקב להשתנות שהיציאה מבאר שבע תצטרך להיות יציאה מן האופי המעקב, מן הנכלוליות והעקמומיות של דרכיו של יעקב בעודו אוחז בסינר אמו.

      ואכן בצאתו מארץ כנען יחסר יעקב את כל המגננות שהיו לו בבית . הוא יחסר את מלבושי אחיו (בגדי החמודות) ואת עורות העיזים שהפכוהו לעשיו במראהו ובריחותיו, הוא יחסר את ברכת אביו שיועדה להתגשם בארץ הולדתו ולא בנכר, הוא יחסר את תבונתה, תושיתה ומרצה של אמו רבקה, הוא יחסר את האוהל, מקום שבתו לבטח בין הנשים והילדים, הוא יחסר את כל מעגלי התמיכה שהופכים בית למבצרו של אדם.        

3.     אבל לפי חזקוני יעקב צריך להניח מאחוריו חוויה נוספת, חזקוני מזכיר לנו כי באר שבע קרובה לחברון "ככתוב בעקידה וישב אברהם בבאר שבע וסמוך לה "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" ועוד כתוב כאן: ויצא יעקב מבאר שבע". לפי פירושו של חזקוני הלך יעקב ביום אחד עד חרן אע"פ שזהו מהלך 17 יום!! משמע מה שהאיץ מאחורי גבו של יעקב זה זכרון עקידת אביו שסופו אמנם שלא נעקד אך כדברי המשורר העביר את המאכלת בלב לכל צאצאיו!

מכל אחד מן ההסברים עולה כי יעקב יוצא פיזית אך בעיקר נפשית מהוויה אחת להוויה אחרת. יעקב צריך לצאת מיעקובותו כדי להצטרף לאבותיו המהלכים - הוא צריך לעבור מטמורפוזה אישיותית בטרם יוכל להיות ישראל על שמו נקרא העם.

השינוי ביעקב הוא מידי.

" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי."

על גבול א"י פוגע -פוגש יעקב את אלהים ומקבל ברכת פריון ומקושר למסורת אבותיו.

כל זה אינו קורה באהל המגן מקום שבתו של יעקב אלא דווקא בשדה פתוח (מקומו הטבעי של אחיו עשיו). החלום המכונן לא נחלם כשיעקב מניח ראש על כסת עטופה בלבנים רקומות אלא כשראשו מונח על אבני המקום, האדמה לרגליו, השמים מעליו ואין איש סביב.

כשיעקב מתעורר מן החלום יש לו הבנה רוחנית "וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה... וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם." (כח, טז-יז) במקום הזה נשבע יעקב: "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים" (שם כ-כא).

עד כמה השתנה יעקב, עד כמה יצא משרשיו הנפשיים אנו מגלים מן הספור הבא לאחר חלום הסלם, ספור המתרחש ליד הבאר ממנה משקים העדרים. הרועים שכבר התאספו סביב הבאר לא גללו את האבן כי חיכו עד האסף כל העדרים. אבל יעקב שגילה את רחל באה עם הצאן שאב כוחות פיזיים טמירים, מאד לא אפיניים ליושב האהלים התם "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר", משהו מהמהות העשוית, מן הכוח הפיזי, מן המעשה דבק ביעקב בלילה ההוא בחלום הסלם. אולי המים הפורצים מן הבאר הם סמל לישות יעקובית חדשה הפורצת לקראת חיים חדשים.

כל השינויים  שמתחוללים ביעקב  בצאתו מארצו מולדתו ובית אביו הם שינויים חיוביים אבל הדרך עד למהפך מיעקב לישורון עדיין רחוקה. ידרשו לו 20 שנות עבודה פיזית כרועה וחיי נישואין ומשפחה כדי להיות נכון להתגלות הבאה - עם האיש שיאבק עמו במעבר היבוק לפני שיעקב יכנס שלם אל ארץ אבותיו ואמותיו ויהפוך מיעקב לישראל.

הפרשה באה ללמדנו שכל "יציאה"  כרוכה במהפכים ובדרך ארוכה של שינוי שיש בה חלקים חיוביים ואחרים הרבה פחות.

ירושלים, או בשמה הקדום עיר שלם, מעולם לא היתה שלמה באמת. תמיד ישבו בה בני לאומים שונים ובני דתות שונות וקדשו את אדמתה ורבו עליה וגידרו אותה וחיו בתוכה בצבעים שונים וריחות שונים ותרבויות שונות.

היא אף פעם לא חוברה לה יחדיו באמת ובכ"ז היתה עיר מרתקת דווקא בשל המגוון האנושי בה ומגוון בתי הכנסת והכנסיות והמסגדים וריבוי הנרטיבים הקשורים בה.

ירושלים של השנה האחרונה יצאה לכיוון חדש. מטריד ומדאיג - שלטים הקוראים לצניעות ולבוש הולם צצו בכל גבולות השכונות החרדיות ואליהם נלוית אלימות של זריקת ביצים וחיתולים מגועלים בצואה כלפי חנויות שהציבור החרדי או קיצוניו החליטו שאינן "כשרות". פוסטרים ברחבי העיר שינו מראיהם לסנדי בר קצצו את הראש, הפוסטר של פוקס מחק את בר רפאלי, פני נשים ניבטות אלינו מאחורי האוטובוסים או מקצה המדרכות אבל גרוע מכל הוא השיח החדש שהוא מדיר נשים ושונא ערבים ושונא שמאלנים.

ירושלים לא תוכל לעולם להיות עיר של שלום, עיר שלם אלא אם כן תשיל מעליה את הקולות הקיצוניים הללו ותהדר פני איש ואישה וילד, פני ערבי כפני עברי, פני נוצרי כפני יהודי, פני שמאלני כפני ימני, פני דתי כפני חילוני. ירושלים יצאה מבאר שבע והיא בדרך לטהרן.

אבל אני מקווה שכיעקב אבינו תפגע ירושלים במקום (אלהים) ותחלום חלום של סלם שיזכיר לה את הגשר האמיתי בין שמים וארץ ושהיא תוכל לעבור את המטמורפוזה הרצויה כמו יעקב אבינו כדי להפוך לעיר שלם עיר שתושביה גאים בה ואזרחי מדינתה נושאים אליה עיניים כי ממנה יוצאת לא רק תורה אלא גם דרך ארץ, ובה יושבים טובי סופרנו, חוקרנו, מדענינו ויוצרינו. עיר שבה כל אדם יכול להשמיע כל דעה ולדעת שישוב בשלום לביתו. עיר של מטה שלא שוכחת שיש לה מקבילה בשמים ושיש אלף סולמות שאפשר לטפס בהם ל"ירושלים של מעלה".

-----