פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע
Tags >> פרשת השבוע

פרשת"כי תבוא"- תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "כי תבוא" היא פרשת חידוש הברית בין ישראל לאלוהיו. הברית נכרתת  הפעם לא בחורב  (הר סיני) אלא בערבות מואב ערב כניסתם של בני ישראל אל הארץ היעודה.

מרכיבי הברית מזכירים מאד חוזים שהיו מקובלים במזרח הקדום שכללו: מבוא הסטורי, תנאי ברית ברכות וקללות והעדת עדים.

הברית כאן בערבות מואב נפתחת דוקא במבט אל העתיד אל רגע הכניסה אל הארץ:  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה | וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא | וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם | וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ | וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.(דברים כ"ו)

זהו טקס הבאת הביכורים.

במהלך הטקס נדרש מביא הביכורים גם לומר דברים שאנו מכירים מההגדה של פסח ונקראים במסורת: מקרא ביכורים וזה לשונם:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט | וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ | וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ | וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל | וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה | וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ( שם).

זהו בעצם המבוא ההיסטורי לברית.

בהמשך מציג מביא הביכורים את ביכוריו בפני הכהן:

 (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה | וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ | אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:  ( שם).

כל זה מסופר בערבות מואב אך יתארע בפועל לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ יכבשוה ויתישבו בה ככתוב בתחילת המבוא:" והיה כי תבוא" שמשמעו: כאשר תבוא.

נשאלת איפה השאלה מה טעם הטקס המכובד והמפורט ברגע זה בחיי העם? הם טרם נכנסו לארץ!

אנסה לבחון את הטקס המתואר במשקפיים של פסיכולוג.

החלק הראשון של הטקס מחבר בין העבר לעתיד, בין שיעבוד לגאולה בין שורשים לכנפיים.

העם לא שכח את ארבע מאות שנות השיעבוד במצרים, את העבודה הקשה ואת הזעקה של העבדים הכורעים תחת לחץ הנוגשים. אבל אלהים מזכיר להם מחד את השעבוד ומאידך  את היציאה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה .

כלומר אלהים מהדהד את החוויות הקשות  אך גם את החזון. אלהים מקשר בין שיעבוד לגאולה במסר שכנגד כל "מצרים" יש ארץ ישראל, לכל תקופה קשה – יש תקופה של גאולה ושגשוג. ( אגב חז"ל עשו קישור דומה ע"י הוספת הפטרת נחמה נפלאה מישעיהו- ס'- שטבולה כולה במטפורות של אור הגאולה.)

 במבוא לברית עומד אלהים על בכך שיציאת מצרים לא נועדה רק לשם שיחרור העבדים. היתה לה תכלית חשובה מזו והיא יצירת עם חופשי , עם מנותק מכבלי העבדות,  עם שיש לו נחלה בארץ כנען . השחרור נועד להביא את העם לארץ ישראל שבה יקים את ביתו ויחדש את קשר הברית עם אלוהיו.

בטקס מדלג הכתוב על שנות הכיבוש וההתנחלות ( אלו קטעים זורעי יאוש)  ועובר אל העתיד של יושבי בטח על אדמתם. כך נוטע בהם אלוהים אמונה בדרך ורצון לממש את החזון ואינו משקיעם בהווה הקשה בו הם נתונים. הוא נותן להם כנפים.

העם עומד בערבות יריחו אבל ליבו כבר בחג שבועות שבו יבוא עם יבול עציו ותבואתו אל בית המקדש .  עם של נוודים חולם על ימי ישיבה על האדמה ועיבודה.

החלום מוחשי מאד עד כדי דרישת האל להיות שותף להצלחה של החלום וכך נדרש כל תושב להביא מראשית פרי אדמתו. דווקא הפרי הראשון ויש אומרים הראשון המובחר, זה שהחקלאי כה ציפה לראותו- פרי זה הוא תודה לאל, תודה על הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, תודה על איתני הטבע המים והשמש, תודה על השמחה שביבול ובשפע.

בתוך טקסט זה מכניס משה גם את ההכרה המוסרית בחוליות החברתיות החלשות הגר היתום והאלמנה ומכל המצוות הראשונה הנזכרת היא המעשר לחוליות חלשות אלו.

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר | וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ....(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ | כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

הברכה האלהית מותנית בקיום חברה אנושית צודקת.

לטקס חלקים נוספים כפי שציינתי קודם אבל דיינו במבוא הנפלא הזה כדי להבין איך מנהיגות רוחנית מביאה ערב רב של עבדים להתלכד למטרה נעלה, איך בונים חזון ונותנים לעם כנפיים בלי שישכח את שורשיו.

זהו שיעור ראוי למנהיגים בכל דור ודור. כשאני קוראת את חירחורי המלחמה של מנהיגי ימינו וצופה בתרגילים הפוליטיים שמטרתם לשכנענו בצורך בתקיפה שתוצאותיה תהיינה הרס ואובדן חיי אדם אין לי אלא לחזור אל המקורות ולשאוב מהם את תעצומות הנפש לומר "לא" לתכניות המגלומניות ו"כן" לחיים.

 

-=-


פרשת "שופטים" תשע"ב- הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "שופטים" תשע"ב

(על פרשת עגלה ערופה ואחריות הציבור)

פרשת "שופטים" היא פרשה הממסדת את נוהלי המשטר והמשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." (טז, יח).

הכותרת הזו מתפרטת בהמשך להרבה מאד חוקים והנחיות בתחומי הדת והחברה, בתחומי הצבור והפרט. רבות מההנחיות מסתימות בביטוי "וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ"

אחת הפרשות המסקרנות  בפרשה היא: עגלה ערופה: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה." (כא א-ט).

ננסה להבין את דין עגלה ערופה – 

מדובר במקרה שבו נמצא חלל / מת / נופל בשדה – במקום פתוח שאינו שייך למישהו וגם אין כנראה עדים או הוכחות ברורות לגורם המוות ואין על מי להטיל אשמה.

עפ"י השקפת המקרא דם החלל זועק מן האדמה ועל כן יש לכסות על הדם. היחיד שיכול לכסות על הדם הוא שופכו – הרוצח, ככתוב "וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ." (במד' לה, לג) אבל במקרה דנן איננו יודעים מיהו הרוצח ועל כן עולה השאלה על מי יש להטיל את האשמה? (האופציה שאין אשמים – אינה קיימת במקרא).

פרשת עגלה ערופה מלמדת אותנו שבמקרה כזה מקימים ועדה המורכבת מהנכבדים ביותר: הזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המורים והמחנכים)  ואלו יוצאים אל הערים אשר סביבות החלל ומודדים את המרחק בין הערים הללו לבין מקום המצא החלל. האחריות מוטלת ע"י ועדת הזקנים והשופטים על העיר הקרובה ביותר אל מקום המצא המת.

האם עיר שלמה יכולה לקחת על עצמה אשמה? לא. משום שנדרש מעשה לכיפור הדם.

מי אפוא יקח את האשמה?הכתוב מפרט: " וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר" מדובר בהנהגת הישוב. המנהיגות נושאת בחטא הקהל אותו היא מנהיגה. מדובר באחריות קולקטיבית שמעבר לאחריות האישית. מנהיגי העיר הקרובה מבצעים הוצאה להורג טקסית של עגלה. לכאורה מייצגת העגלה את הרוצח אולם מדובר בעגלת בקר "אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל" – כלומר בעגלה תמימה, ראשונית.

גם הנחל אשר בו מתקיים הטקס הוא נחל איתן (שמימיו זורמים תדיר) וגם בו נאמר "אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ" כלומר מים טהורים, ראשוניים.

כנגד מעשה הרצח שנעשה בסתר מעשה הטיהור נעשה בפומבי במעמד הכהנים והזקנים והשופטים( ואני הייתי מוסיפה את המחנכים) ותושבי כל הערים סביב.

 הטקס עצמו כולל את עריפת העגלה בנחל וחריה רחיצת הידיים של המנהיגים על העגלה הערופה בנחל תוך אמירה "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" .

אני מניחה שלא נעם למנהיגי העיר לרחוץ ידיהם בנחל האדום כשעגלה תמימה ערופה לפניהם ואני גם מניחה שהמנהיגים לא היו הרוצחים ולכן נשאלת השאלה הטורדת – מה טעם עריפת העגלה, למה הצטרכו לפעילות  הזו?

שאלה זו העסיקה כמובן גם את הפרשנים לדורותיהם – הרמב"ם קבע "הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג". הרמב"ם מניח שאם המנהיגות לוקחת אחריות, האשמים בפעל יתייסרו ויבואו לפניהם ויתוודו. אבל כהיום כן במאות הקודמות מי שרצח וזרק גופה בשדה בודאי לא יצעד קדימה.

אברבנל קבע שכונת המעשה הייתה לזעזע את תושבי האזור, להוציאם מתוך טבעם האדיש הגורם להם לחלוף על פני עוולות נוראיות כאילו לא ראו ולא שמעו ולא ידעו דבר. הטקס נקבע כדי שידע כל ישראל אשר קרה ולא יעבור לסדר היום.

מנהג עגלה ערופה בטל כבר בתקופת בית שני. המשנה (סוטה) מסבירה ביטולו "משום שרבו הרצחנין". לטעמנו היום, טוב שבטל כי מה אשמה עגלה תמימה בפשעי היחיד או הכלל.

ועוד טוב שבטל שמא יחשבו מנהיגנו שאפשר לחפש קרבן (עגלה ערופה) ובכך לכפר על העוון ולרחוץ בנקיון כפים (בטוי שמקורו בפרשה שלנו).

אבל בנושאים רבים שבהם ההנהגה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה – יש לנו ללמוד מן המנהג העתיק.

אני חושבת למשל על מורי ישראל. כשנערים תוקפים במרכז העיר נער ערבי ובמעצרם מבטאים גזענות, שנאה ודעות קדומות כלפי ערבים איה המחנכים? איה המורים שחובתם להרביץ תורה ומוסר ודרך ארץ ואהבת אדם? אולי אם בכל פעם שתלמיד/ה (בן/ת מכל מוסד חינוכי שהוא) היה מתנהג באורח המבייש את חברתנו אולי היה מקום להוריד את מורינו ורבנינו וכן, גם הורינו אל נחל איתן אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ. הייתי מוותרת להם על העגלה הערופה אבל לא על הטקס הפומבי ורחיצת הידים והדרישה לקחת אחריות על פרות הבאושים ( ואל נאמר כי מדובר בעשבים שוטים בשולי המחנה, כבר חטאנו בעבר באמירה זו).

אנחנו בחודש אלול, מתחילים להכין עצמנו לאמירת סליחות ולהתחלה מחודשת. הסקרים על עמדות הנוער בערכי הדמוקרטיה מעוררים חרדה. עלינו לתת על כך את הדעת. עלינו לעשות מעשה כדי  ש נוכל לאמר "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה".

 


דרשה לשבת מטות – מסעי, ירון שביט

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

דרשה לשבת מטות – מסעי

 

מטות, מסעי ודברים שהיא הפרשה של השבת הבאה, הן שלוש הפרשות הנקראות לעולם בשלוש השבתות של "בין המיצרים, בין י"ז לתמוז, לתשעה באב. התקופה שבין הבקעת חומות ירושלים בבית שני – ועד חורבן בית המקדש שאותו אנחנו מציינים בתשעה באב.

בשל העובדה שיש שנים מעוברות ויש שאינן בשנים לא מעוברות, כמו השנה הפרשיות מחוברות.

פרשת מטות עוסקת בכיבושים של בני גד וראובן וחצי שבט מנשה את עבר הירדן המזרחי, ופרשת מסעי עוסקת בגבולות הארץ, גבולות השבטים ובמסגרתה גם פרשת בנות צלופחד שעליה אנחנו משוחחים מידי פעם בפרשת השבוע.

גם פרשת מטות, היא פרשה אקטואלית כפי שמיד נראה והשנה, החלטתי שלא להקל עם עצמי ואתנו ולשתף אתכם גם בחלקים הפחות פשוטים בפרשה.

הפרשה מתחילה בציווי שמצווה משה לפני מותו, "וידבר ה' אל משה לאמור, נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך" (לא' א,ב,) 

ברור אם כן למשה יש משימה אחת להשלים ויחד עם זאת ברור שמותו של משה, יהיה קשור להשלמת המשימה הזו.

למה נוקמים במדין? כי בנות מדין גרמו לעם לחטוא. לפני שבועיים, הבנו כיצד בלק, שאליו פנו גם המדיינים שיסייע להם מול עם ישראל, כיצד בלק כשל כשהוא ניסה לפגוע בבני ישראל באמצעות בלעם והקללה הפכה לברכה. בפרשה של השבוע שעבר, הבנו שמה שלא הצליח לבלק, ש"הלך לדרכו", הצליח דרך הנשק הנשי. וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כ"ה א,).. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה', ואז בא הציווי להרוג את מי שנצמד לבעל פעור וכך עברנו את פנחס שהרג את מי שהתייחד עם הכוהנת המדיינית ונפסקה המגפה ויהיו מתים במגפה ארבעה ועשרים אלף.. 

כעת, בפרשה שלנו, בא זמן הנקמה, או שמא המגפה הזו הייתה מעין מחלת מין או אולי איידס של זמנו? שנדרשה היטהרות ממנה, לא רק היטהרות רוחנית – אלא גם היטהרות פיזית ובימנו אנחנו יודעים כמה החולשה הגופנית הפיזית – קשורה קשר בל ינתק לחולשה הרוחנית...

מכל מקום, הגיע עת הנקם.

מעניין לציין כי הגם שמשה צווה אישית "נקם נקמת בני ישראל", הוא עצמו, אינו לוקח חלק בנקמה. "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא (ל"א ו')

ישעיהו ליבוביץ מפנה אותנו כאן למדרש שנותן כאן תשובה פסיכולוגית, אנושית, "על ידי שנתגדל במדין – אמר אינו בדין (אין זה הגון), שאני מיצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר "באר ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן",. כזכור, כשמשה הרג את המצרי וברח למדבר הוא קיבל מקלט במדין ואף הקים בה את משפחתו – והוא אינו יכול לקחת חלק אישי במסע הנקמה שצווה להוביל....

או שאולי ההסבר נעוץ בחלק השני של המשפט: נקם נקמת... ואחר תאסף אל עמך" בבחינת, אולי נדחה בעוד מעט את הקץ הבלתי נמנע...

בואו נתבונן מעט בטיבה של הנקמה הזו:

בפרק ל"א פסוק ג נאמר "וידבר משה אל העם לאמור,  החלצו מאתכם אנשים לצבא... אלף למטה (לשבט),  אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא: וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שניםעשר אלף חלוצי צבא

 זה צבא העם שלנו, כל שבט נותן את המכסה שלו, בימנו היינו אומרים שזה מס לא פרוגרסיבי כי יש כאן מכסה קבועה לשבט (בלי לקחת בחשבון את גודל השבט, כמות הגברים בו), ללא ספק יש כאן שיוויון במובן הכי בולט של הנראות!! מזכיר לנו משהו מהוויכוח הציבורי של ימנו?

ובאותו הקשר, מצאנו בפרשה שלנו את עניין שבט גד ושבט ראובן בסוף פרשת מטות, אחרי קרב הנקמה המוצלח, באים מנהיגי השבט הזה אל משה ואלעזר הכהן (מחליפו של אהרון שכזכור נפטר על ההר), ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן הארץ הזו לעבדיך לאחוזה, אל תעברו את הירדן... לכאורה מפתה, שהרי יש ארץ קטנה שצריך לחלק לנחלות והנה הצעה שבתורת היגשור אנחנו קוראים לה "הגדלת העוגה", במקום שבו מה שיש לא מספיק לכל הנדרש, אפשר להגדיל את העוגה  או להקיטן את מספר הפיות, וכאן יש 2 שבטים המציעים לוותר על החלק שלהם בארץ כנען. ומה עונה להם משה: באחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ואז הוא מזכיר להם את חטא המרגלים ואת חרון ה' והמחיר שהוטל על מי שראה את הארץ והטיל מורא ופחד בקרב אלו שצריכים לעלות ולכבוש אותה... והפתרון המוצע על ידם, אפרופו ועדת פלסנר... גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל (הם מציעים להיות חיל החלוץ).. עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפינו בערי מבצר מפני יושבי הארץ לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה.. דהיינו כדי שיהיה ברור שאנחנו מבקשים רק לוותר על חלקנו ולא מפחד מלחמת כיבוש הארץ, קודם נילחם עם כולם, נהיה חלק מהסולידריות של העם כולו ורק לאחר מכן, נשוב אנו לאדמתנו בעבר הירדן... ואגב, אם מחפשים לראות היכן הסנקציה האישית? גם לכך יש תשובה בפרשה ואם לא תעשו כן, הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם... דהיינו כל הטף והמקנה והערים הבצורות, הן פקדון וערבות להוכיח שהם יילכו כחלוץ לפני המחנה לכיבוש הארץ.

 נדמה לי, שכל המוסיף גורע וכל הויכוח על מי שממית עצמו היום באוהלה של תורה, ומבקש לדחות את חובת השירות שלו עד לגיל שהיא לא רלבנטית לעם, מוציא עצמו מן הכלל וגם לפי הפרשה שלנו – אמור לשלם על כך מחיר כבד!!

 אז מה קורה עם הנקמה שלנו? גייסנו את צבא העם והנה בפרק ל"א מפסוק ז מצאנו: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו ... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ושבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם וכל מקניהם ואל כל חילם בזזו ואת כל טירתם שרפו באש, ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויבואו אל משה ואל אלעזר הכהן.. ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם אל מחוץ למחנה ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים והמאות.. ויאמר אליהם משה החיתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסול מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.

קשה, קשה לקרוא את המילים הללו, משהו שקצת אולי מרכך אותם הם המשך הציוויים בדבר החיטוי שיש לחטא את כל מי וכל מה ששב מהמלחמה  

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם וכל בגד לכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו.... ואת הזהב  ואת הכף ואת הנחושת ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה..  

אכן, ללא ספק הנחיות לחיטוי ממגפה 

כמה קשה לקבל את ההוצאה להורג של כל אישה אשר ידעה משכב זכר... נכון השכל מתחיל בכוהנות מדיין שמפתות את גברי ישראל למשכב שהוא פולחן דתי כלשהו. אבל האם הבעיה היא בכוהנות? או בגברים שלא מצליחים לעמוד בפני היצר שלהם? האם באמת הבעיה היא בפרצה" (תרתי משמע) הקוראת לגנב או בגנב?  אולי באמת במחשבה שלהם מדובר היה בצורך להיפטר ממחלת מין כלשהי.

מה שקשה לי לקבל הוא את מה שאפשר אולי היה לקבל כנורמטיבי לפני אלפי שנים, הפחד מהאישה, התיאורים של "הלילית", השטן והיצר והפיתוי כל אלה שלפני אלפי שנים היו הפחד מפני הבלתי נודע, היו הסכנה לסטיה מדרך הישר אלה דורשים תיקון!!

הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, שמי שמראה של כתף חשופה, או ברך מבצבצת מאיים עליו, שיחפש את התיקון אצלו בראש ולא יחפש דלי צבע לכסות את המודעות. מי שמראה אישה מאיים עליו, שיטפל בעצמו ולא יחפש למצוא דרכים נלוזות להעלים את הנשים מהחיים של כולנו. 

מי שלא יכול לעמוד בלהאזין לקול של אישה, כי זה מפריע לו להתרכז בדברים החשובים בחיים – שיבין שהבעיה היא ביכולת הריכוז שלו כי בעולמנו, בניגוד למה שהיה אולי נכון לפני אלפי שנים, בעולמנו – הנשים הן חלק מרכזי ומוביל ולא אפליה מתקנת דרושה כאן – אלא רק הזדמנות שווה וביטול הקיפוח.

גם בעניין הגיוס השווה לכל וגם בעניין שוויון הזכויות לנשים הגיע העת שנאמר בקול ברור וצלול, מי שלא יכול להתמודד, מוציא את עצמו מן הכלל ואינו יכול להיות חלק מהחברה שבה לכולנו חובות וזכויות שוות.

 

שבת שלום ומבורך

 


פרשת "חקת" והפטרתה תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "חקת" והפטרתה תשע"ב

הפטרתה של פרשת חקת עוסקת בספור יפתח הגלעדי.

בבחירת ההפטרה חיפשו חכמים תמיד קשר כל שהוא לפרשה בדרך כלל קשר ענייני ולעתים קשר של מילה או מוטיב. הקשר בין פרשת "חקת" והפטרתה ענייני – הפרשה עוסקת במנהיגות וכשליה וההפטרה עוסקת במנהיגות וכשליה.

פרשת חוקת עוסקת בנושא המנהיגות של דור המדבר – שלישית האחים והאחות משה אהרון ומרים. וההפטרה במקביל עוסקת במנהיגותו של יפתח הגלעדי מאחרוני השופטים המושיעים שקמו לישראל, איש גבור חיל, בן אשה זונה שגורש ע"י אחיו  מארץ נחלתו, ולאחר שנים נתבקש על ידם לשוב ולהיות להם לראש ולקצין במלחמתם בבני עמון.

בשולי הסיפור על יפתח מופיע סיפור מרתק על נדר שנדר "וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה." (שופטים יא, כט-לא)

ההפטרה מסיימת בספור נצחונו הגדול על בני עמון "וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שם לג)

סיפורה המרגש של בת יפתח אינו חלק מההפטרה. מבחינה סיפורית אין ספק שהחלק שחז"ל "גזרו" החוצה מן ההפטרה הכרחי להבנת יהירותו של המנהיג יפתח,חוסר שלמות אמונתו באל והקרבן האדיר שהוא נדרש לשלם על כך. בזה חוטאים חז"ל גם לקשר לפרשה שגם בה כשליהם האישיים של משה ואהרון (חוסר אמונה ויהירות המתבטאים בהכאת הסלע להוצאת מים במקום דיבור אליו) הם סיבה למות הראשון ואי כניסת השני לא"י.

אבל גם מבחינה ספרותית גרידא מרגע שהנדר הוא חלק מההפטרה השומע / הקורא רוצה לדעת כיצד זה נסתיים.

אם כן מדוע "גזרו" חז"ל את ספורה של בת יפתח?

נעיין תחילה בספור עצמו " וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה--עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי. וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה." (לד-מ)

הספור עצוב במיוחד ונוגע ללב. הוא מכוון אל הרגש בחזרה הכפולה למשל על "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת" ובהמשך "וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ". זהו קרבן תמים / שלם – במותה ימותו כל הבנים והבנות שיכולה היתה להביא לעולם וכל האהבה שהיתה בה כאדם.

בת יפתח מוצגת כנערה בוגרת ואצילית. אין היא מקשה על הנדר המיותר, הגחמני והיהיר של אביה. אין היא מתריסה כלפיו "אתה היית בעוכרי" אין היא שואלת מה עלה בדעתך כשפצית פיך בנדר שהרי אין איש בבית מלבדי. כל שהיא מבקשת זה לבכות על בתוליה חדשיים ימים. היא מקבלת את מרותו ונדרו בצייתנות. במדרש (תנחומא) היא דווקא מתריסה כלפיו: אבי יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם? אין כתוב בתורה "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה ". (ויקרא א, ב) – מן הבהמה ולא מן האדם!

לבנו יוצא אל הנערה הברה אשר לא ידעה איש ולא ידעה אהבה ולא בנתה בית ולא ילדה בנים ובנות – האם חז"ל חששו מכך?

  1. האם כדי שדמותה המופלאה לא תאפיל על אביה הם בחרו להתעלם מסיפורה? לא כל כך נראה. יפתח לא היה מהשופטים שחז"ל שרו לו שירי הלל.
  2. פרשנים יאמרו: חז"ל לא הסכימו לקרבן אדם ואכן מחלק ממדרשי חז"ל עולה שבת יפתח לא הוקרבה ממש אלא הלכה לחיות חיי נזירות (בביתה / בהרים?)
  3. יתכן שחז"ל נרתעו מן הפולחניות שבסיפור על פיו הנדר לאל חזק מקדושת החיים וחששו מחיקויים ומעריצים. העובדה שעמים בסביבותנו הקריבו קרבן אדם למולך ולבעל מוכרת לנו גם מספור עקידת יצחק. במסורת הפרשנית נועד ספור זה לדחות כל סוג של קרבן אדם בישראל.
  4. ואולי אנו טועים לחלוטין וחז"ל היו פמיניסטים בתפיסתם והספור הנורא של הקרבת אב את בתו היה מעבר ליכולת ספיגתם הרגשית כל כך חשו את כאב הבת שויתרו על הספור בכללותו?

יהא המענה אשר יהא נערות הקוראות היום בישראל את הפטרת חקת מקשות על הסוגיה ומרחיבות באפן טבעי את דיונן בה שתכלול גם את ספורה השלם של הבת. הקרבתה של הבת הוא כתם נורא על מנהיגותו של האב, על פרשנותו את משמעות  הנדר לה' ועל חוסר חיפוש דרכים להתרת הנדר.

ספור בת יפתח מושך את הלב לא בצד דחיקת קרבן אדם אלא ביחסי אב-בת ובטרגדיה האישית של שני בני המשפחה. כי משפחה היא הנושא הקרוב לנו מכל, היא הדלק של ספורי המקרא והדלק של חיינו.

והיום המשפחה שלנו, של קמץ, מאד התרחבה והצטרפו אלינו כ-165 בני קהילה תומכת מלוס אנג'לס (Temple Isaiah) ובראשם רבניהם הרבה זואי קליין, הרבה דרה פרימר, הרב ניקר סון, הנהלתה של הקהילה. וראו זה פלא בראש קהילה ענקית בל.א. משרתת רבה! (אישה), בראש חברת התיירות שהביאה את הקבוצה עומדת אישה (דיאנה רובצ'ינסקי) וגם בין מקבלי הפנים מצדנו רבה! אשה!

אכן נשתנו העתים. לפחות בחלקים הנאורים של העולם נשים מנהיגות ולוקחות אחריות. אבל הדרך לשוויון מלא ארוכה ולנו ניתן להתבשם מלילה אחד של ספור ומציאות שאינם דומים.

 

שבת שלום

 

 

 


והיה ברכה – דברים לפרשת נשא - נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

והיה ברכה – דברים לפרשת נשא

נעמה דפני-קלן

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "נשא", מופיעים שלושת פסוקי הברכה המשולשת" ברכת כהנים". אבקש ליחד את דברי הערב לברכה זו, ולנסות ולחשוב מה המקום שלה ושל ברכות בכלל בחיים שלנו.

הטקסט המקראי מוכר (ומופיע בסידורים שלנו בעמ' 47):

יברכך ה' וישמרך

יאר ה' פניו אליך ויחנך

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ברכה זו, המכונה "הברכה המשולשת" מורכבת משלוש שורות, ומספר המילים עולה משורה לשורה – השורה הראשונה – שלוש מילים, לאחר מכן חמש, ובושרה השלישית – שבע מילים. גם מספר האותיות מדורגות – 15, 20 ו-25. אם אנחנו מעמידים את הברכה וממרכזים את השורות (כלומר – מחברים את המילים האמצעיות" – אנו מקבלים: ה'-פניו-אליך

על אף שאנו מרבים להשתמש בברכה זו לא תמיד אנו מבינים את פירושה, והוא איננו פשוט כל כך. כמה מפרשים מוצאים משמעות בהתארכותה ההדרגתית של המשפטים בברכה. הברכה הראשונה עוסקת בשפע כלכלי: כך למשל, ספורנו מסביר: "יברכך" – בעושר ובנכסים, שאם 'אין קמח אין תורה'. "וישמרך" – מן הגזלנים. הבטחון הכלכלי הוא תשתית הכרחית לברכת האדם, והשמירה איננה חייבת להיות רק מגזלנים, אלא גם מכך שאשתמש בכסף באופן שאינו מיטיב עמי.

הברכה השניה עוברת ומתעלה מהשפע החומרי אל ברכת האור המקיף וסובב את האדם. המדרש מסביר: "יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה". אור המוקרן מהאדם משפיע לטובה על האופן שבו הוא מנהל את חייו עם סביבתו.

הברכה השלישית מופנית פנימה. רש"י מסביר, כי הברכה הראשונה – היא ברכה לעושר ולנכסים, אך משום ורב העשירים אינם אהובים על הבריות, באה הברכה לחן ולנשיאת פנים. רש"י גם מסביר, שצבירת עושר יכולה להיות לרעתו של אדם – העסוק ללא הרף ברדיפה אחרי ממון רב יותר, ולכן נחתמת הברכה ב"וישם לך שלום" – ברכה שתהיה בשלום עם עושרך ורכושך. כלומר – זוהי ברכה לשפע חומרי, אך גם ליכולת להתנהל בחן ובאהבה אל מול אנשים אחרים, ולחיות בשלום עם עצמך ועם הישגיך.

נשיאת הפנים היא ההפך מהסתרת פנים.יש שהבינו זאת כהשגחה פרטית, או הבינו את ברכת כהנים עצמה כקמיע וכבעלת סגולות מאגיות. הרב בני לאו מציע כי הסתרת פנים באה מאחת משתי סיבות – האחת, כעס, הגורם להסב מבט ממך הלאה, והשניה – בושה, שאיני יכול לעמוד במבט ששופט ובוחן את מעשי. ברכת "פניו אליך", הוא מוסיף ומסביר, היא "תמצית העמידה המכובדת של האדם בעולם. ללא בושה וללא כעס" (אתנחתא, כרך ב', עמ' 343).

 

באופן דומה מסביר הרש"ר הירש: הברכה הראשונה מברכת את ישראל בהצלחת נכסיהם הגופניים והחומריים ובהגנה מפני כל השפעה מזיקה, הברכה השניה היא ברכה רוחנית: "להבין את דבריו בתורה ובנבואה, הוא יכשיר אותך ללמוד מהן את הנהגתו בהיסטוריה ואת תפקידך בחיים", ואם נשכיל לנצל את הברכות הקודמות  - הנהגת אלוהים תתמקד בנו, אך לא תרחיק אותנו מאנשים, אלא "כל בעלי הרגש והמחשבה שסביבך יראו בך השלמה לעצמם, אליך ישאפו ובך ייראו את היסוד להווייתם".

המקרא לא רק מביא את נוסח הברכה, אלא גם קובע: "וכה תברכו", כלומר, זהו נוסח קבוע ומחייב. הפסוק החותם את הברכה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" מרמז לנו כי הכהנים הם המוציאים בפועל את המילים מפיהם, אך למעשה המברך הוא אלוהים.

ברכה זו היא שריד מעבודת המשכן ובית המקדש. בכל יום – בבוקר ובין הערביים, לפני הקרבת העולה הכהנים היו מברכים את העם בברכה זו. ובמקרים מסוימים, כמו ביום הכפורים, היא נאמרה אפילו ארבע פעמים.  באותה תקופה, הכהנים אמרו את הברכה באופן רצוף, ללא קריאות מן הקהל. ואפילו נמצאה ברכה שכזו, שכנראה שמשה כקמיע בסוף תקופת בית ראשון, על שתי לוחיות כסף ב"כתף הינום" (מאחורי "מרכז מורשת בגין") ונוסחה זהה כמעט במדויק. זהו קטע המקרא העתיק ביותר שנמצא עד כה.

לאחר חורבן הבית, הותקן שכהנים יאמרו בבית הכנסת את ברכת כהנים, ויוחסו היבטים מאגיים לברכה – כך, למשל, נאסר להסתכל על עיני הכהנים בשעת הברכה, והם נוהגים לכסות את ראשיהם בטליתות. בשלב זה, שליח הציבור מקריא לכהנים את הברכה מילה-מילה, והם עונים אחריו.

גלגולים רבים עברו על ברכת הכהנים מימי המשנה והתלמוד ועד לימינו, וכיום בבתי כנסת אורתודוקסיים בישראל נוהגים לומר אותה מדי יום, וכן בתפילות רבות משתתפים בכותל בשלושת הרגלים. בבתי הכנסת שלנו אנו נוהגים לברך ברכה זו בשעות שמחה – כמו בר או בת מצווה, חתונה או הולדת ילד. כמו כן, הורים רבים נוהגים לברך את בניהם (ובמשפחות ליברליים – גם את בנותיהם) בערב שבת וביום כיפור בתפילה זו.

ומה לנו ולברכה זו? ולברכה בכלל? האם אנו, שאיננו נוהגים לתת משמעות למעמד הכהונה, יכולים למצוא ערך במעמד של ברכה?

אני רוצה להציע, שאת הפסוק :"כה תברכו את בני ישראל" נבין כקריאה לעצמנו היום, ולא כאמירה היסטורית לכהנים. מצווה עלינו להסתובב בעולם ולחפש הזדמנויות לברך. לחפש מקומות בהם אנו יכולים לחזק ולעודד, את המקומות בהם אנו רוצים לברך על הקיים, או לברך על מה שראוי וכדאי שהתקיים. את המקומות שבהם אנו מבקשים על עצמנו ויקירנו, אך גם על זרים ורחוקים. דמיינו לעצמכם, איך יראה העולם, אם כולנו נסתובב בו בעין מברכת?

אני מברכת – אתכם ואת עצמי – שנזכה להיות מקור לברכה, לחסד ולאהבה. שבת שלום.

 


מה בין ספירה להר סיני?

דברים לפרשת בהר

נעמה דפני-קלן

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת בהר סיני,היא פרשה קצרה מאוד, העוסקת בדיני שמיטה ויובל. פעם בשבע שנים על האדם לחדול מלעבד את אדמתו, ולהיות תלוי בחסדי שמיים.  בלי יכולת לעבד את האדמה ולהשפיע על התנובה – על  האדם להתקיים ממה שהטבע ואלוהים מספקים עבורו. שנת היובל – שהיא שנת החמישים הבאה בסיום שבעה סבבים של שבע שנים, מרחיקת לכת אף יותר, ודורשת חלוקה מחדש של הקרקעות ושחרור העבדים.

 

אך מלבד ההבנה הפשוטה כי שנת השמיטה ושנת היובל הן כלים לצמצום פערים חברתיים, מעצם היותן תחנות אתחול-מחדש של הסדר הכלכלי, נדמה לי כי יש להן משמעות עמוקה יותר מבחינה תודעתית. הרב שמואל דוד לוצאטו (איטליה, מאה-19) מפרש: והיות תבואת השנה ההיא הפקר, היא חמלה על העניים; והיא משווה את העשיר לעני, ומשפילה גאוות העשיר, ומזכירה אותו כי כל בני האדם שווים הם. כאשר העשיר חווה על בשרו את חווית חוסר השליטה שבשנת השמיטה, של התלות בחסדי שמים (ובחסדים של בעלי שדות אחרים), הוא מזדהה לרגע עם חווית הקיום הבסיסית של העני, ואולי הוא אפילו מפנים שהוא קרוב לו, הרבה יותר ממה שהוא חשב. הבנת בעל העבדים, כי אותו עבד אינו עבד לעולם, אלא אדם בן חורין הנמצא במצב זמני של עבדות, עד להגעת שנת היובל, היא הבנה חשובה מאין כמוה. גם אם העבד ואדוניו לא יזכו בימי חייהם לחוות שנת יובל, הרי ששניהם יודעים שהעבד ובעל העבד שווים הם, או בלשון המקרא: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם".

 

אולם, למעשה בשנת השמיטה יש פחות יבולים לעניים. דווקא לעניים, שלא יכלו לאגור מזון מהשנה השישית, שנת השמיטה קשה עוד יותר. כמה מן המפרשים סברו כי מצוות השמיטה לא נועדה להשיג מטרות כלכליות חברתיות, אלא דתיות: פעם בשבע שנים נדרש האדם לחדול מלהישען על עמל כפיו, ולהפקיר את קיומו הכלכלי לחסדי שמים. אפשר רק לנחש את העוצמות האמוניות הנדרשות בכדי להתמודד עם חוסר ודאות שכזה: מניין יגיע אוכל לשנת השמיטה ובמיוחד לשנת היובל, שהיא שנה שניה ברציפות של שמיטה? ואכן בפרשה שלנו כתוב:

 

וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (פס' כ-כב)

 

השמיטה והיובל מהווים מבחן של אמונה. מבחן להתמודדות בתנאי חוסר ודאות. ברור, כי גם בשנים רגילות אין ודאות ביחס להצלחת היבול, בוודאי בימי קדם. אולם, השמיטה והיובל מעצימים עוד יותר את תחושת חוסר הוודאות – מה יהיה? האם יהיה מספיק אוכל? האם השדות ישרדו? האם אנחנו נשרוד?

 

אנו מכירים את תחושת חוסר השליטה בהקשרים רבים – לידה ומוות, תהליכים פוליטיים ואסונות טבע. בכולם, אנו ממלאים תפקיד, אך איננו ממלאים את הכול. היכולת שלנו לשליטה ולודאות מוגבלת – זהו מצב מפחיד ולעתים מעורר חרדה. במובנים רבים, גם התפילה והטקס ממלאים תפקיד זה. כמו שמורתנו דליה מרקס לימדה אותנו – התפילה בו בזמן מעלה חרדות ומשקיטה אותן. אין ודאות בחיים – אני מודה על הנשמה שחזרה לקרבי, על האור, על החירות לבחור. פעמים רבות ה"מי שברך" לחולה, ליולדת, לזוג הצעיר – הם דרך לומר כי הרבה תלוי בנו, אך לא הכול. יש צורך לשמוט את תחושת השליטה מחד, ולהאחז במשהו אחר – באמונה, בתקווה, בייחול.

 

ההקבלה בין מחזור השמיטה והיובל לבין ספירת העומר מתבקשת. מבחינה חקלאית, תקופת ספירת העומר היא תקופה קריטית. זוהי התקופה שתקבע את גורל הפירות – ובמיוחד את גורל שבעת המינים. פרחי הרימון, הזית, התמר והגפן נפתחים בעונה הזו, התאנה חונטת פגיה וגרעיני השעורה והחיטה מתמלאים. נגה הראובני טוען, שזהו המאפיין המשותף של שבעת המינים – גורלם נקבע באיזון העדין שבין הרוחות החמות לרוחות הקרות, דווקא בתקופת העומר. אולי זו דווקא הסיבה שאת הביכורים היו מביאים רק מהם – סימן לאמונה, סימן לאנחת הרווחה של החקלאי.

 

תקופת העומר, אם כן, היא מעין "שמיטה זעירה", היא דרך להתמודד עם חוסר היכולת שלנו לקבוע ולשלוט. עם חוסר הודאות הנטוע בעצם הקיום האנושי. ספירת העומר נועדה למלא את תפקיד התפילה – מצד אחד היא מזכירה לנו שאנו בעיצומה של תקופה מדאיגה וחסרת וודאות, ומצד שני – נותן לנו מנגנון מרגיע. לא רק שיש לנו מה לעשות, אלא ספירה, ובמיוחד ספירה של הזמן מקנה לנו תחושת שליטה ורוגע. לא סתם כשאנחנו מהירי חימה מציעים לנו לספור עד עשר ולהרגע, וכנראה שיש גם תבונה בהצעה לספור כבשים לפני השינה כדי להרגע ולהפיג חרדות.

 

ספירת העומר – הכוללת בישראל את יום הזכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים – היא הזמנה לחשוב על המסע שלנו. על היותנו מצווים לספור, לעשות ולפעול. לפעמים נצליח להקים מדינה, לפעמים נמיט חורבן ואסון. אנו חיים בעולם של אי-ודאות.

פרשת השבוע קוראת לנו לשמוט את אשליית השליטה המוחלטת ולפנות מקום ומרחב למה שמעבר לנו. הרב בורוויץ קורא לכך "צמצום הפוך" – היכולת לצמצם את האגו האנושי ולפנות מקום ומרחב לאלוהים. פרשת השבוע שלנו וספירת העומר קוראות לנו להצטמצם ולפנות מקום, כדי שנוכל להגיע למעמד כריתת הברית והבאת הביכורים מודעים לכוחותינו, אך גם למגבלותינו. כדי שנוכל ללכת, בצניעות, עם אלוהים ואדם. הנני מוכנה ומזומנה.

 


פרשת "אמור" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "אמור" תשע"ב

(על מעמד הכהנים כמשרתי העם ומשרתים בקדש)

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן..." (ויקרא כא, א)

חלק נכבד מפרשת אמור ומן ההפטרה שלה עוסק בזכויות וחובות הכהנים- בקודקס ההתנהגות של המשרתים בקודש. בתוקף עבודה זו הם נמצאים תמיד בבית המקדש, הם קרובים לאל ומייצגים בפניו את העם שלו. הכהנים מגובשים כמעמד מיוחד ונבדל.

ניתן היה לחשוב שההשתייכות למעמד זה מקנה להם פריבילגיות רבות אבל הפרשה תלמדנו שמוטלות עליהם חובות רבות ומגבלות רבות (הן בתחום הקודש והן בחייהם הפרטיים).

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

  1. לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (הכוונה לנפש של אדם מת) – אסור לכהן להתקרב אל אדם מת.
    את הצווי הזה יש לראות על רקע פלחן המתים המפואר במצרים ממנה יצאו בני ישראל לפני זמן לא רב. במצרים בנו בתי נצח למתים ובשעת קבורתם של חשובי האומה המצרית עסקו הכהנים במצרים בפלחן המתים.
    היהדות מרחיקה את משרתי הקדש שלה מן המתים לא רק משום שיש בגופות המתים טומאה אלא בעקר משום שהכהנים נועדו לעסוק בקודש ובחיים. את הצו "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" מסייגת התורה ב-7 הקירבות המשפחתיות "כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ (פרשו: אשתו), הַקָּרֹב, אֵלָיו:  לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ (וחכמים הוסיפו את אשתו) כלומר לאלה מתקרב הכהן ומצווה בקבורתם.
    אבל אין זו מגבלה יחידה החלה על הכהנים. הכתוב ממשיך
  2. "לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (כא, ה)
    גם כאן יש התרחקות ממנהג אבלות אלילי של גלוח שער הראש או תלישתו.
  3. "וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (שם)
  4. "וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת" (שם)

 

 והנמוק לכל אלה "קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם" (שם, ו).

 

בהמשך הפרשה באה מגבלה על הנשים אותן מותר לכהן לשאת

  1. אִשָּׁה זֹנָה (כפשוטו)

וַחֲלָלָה (בת שנולדה לכהן מאשה אסורה לו וכל צאצא שנולד ממנה) לֹא יִקָּחוּ

וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ"

והנמוק – "כִּי-קָדֹשׁ הוּא (הכהן) לֵאלֹהָיו" (שם, ז)

ובהמשך הפרשה יש דרישה שהכהנים יהיו שלמים

  1. "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם (כנראה כרות אבר) אוֹ שָׂרוּעַ (שאחד מאבריו משתרע / גדול יותר מחברו) אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק (שיש לו בעיניו דוק, לא רואה טוב), אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת (כנראה נגעי עור הגורמים גרוד), אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה" (ויקרא כא, טז-כא).

והנמוק – "כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם" (שם, כג).

אפילו לגבי מלבושיהם של הכהנים קבעה התורה כללים מהם המלבושים אותם הם לובשים בקדש ואלו המלבושים בהם הם יוצאים מן הקדש ומתי הם מחליפים בגדים.

וגם על מקום השרות נגדרו גדרות וכך אל קדש הקדשים נכנס רק הכהן הגדול והכהנים ההדיוטות שרתו בשאר חלקי המקדש והכנה גדולה קבעו להם טרם שרתם בקודש – אלו 8 ימי המלואים בהם התכוננו לקראת משרתם. והם לא היו זכאים לצבור רכוש.

בנוסף לא היתה לכהנים נחלה (אחוזת קרקע) בישראל – נחלתם היתה הזכות לשרת בקדש. פרנסתם – לא תוגמלה בשכר. הם חיו משיירי הקרבנות ומן הקדשים (קרבנות שהובאו כדי להשאירם בקדש כמתנות כהונה).

השלמות שנדרשה מן הכהן הגדול נגעה לדרך פעילותו בקודש אך גם לחייו האישיים. רבו חובותיו של המשרת במשרה הכהנית מזכויותיו.

 תפקיד פוליטי אינו דומה באפיו לתפקיד דתי. בתפקיד פוליטי זוכה אדם (בחב' דמוקרטית) כשנבחר ע"י הצבור ואילו תפקיד הכהונה הוא תפקיד העובר בירושה בתוך משפחה מסוימת.

תפקיד פוליטי אינו מבדיל את העוסק בו משאר ישראל כשם שעושה משרה כהנית, אולם הוא משייכו לנבחרת שיש לה זכויות רבות וחובות רבות.

העיון במעמד הכהנים העלה בי מחשבה מרחיקת לכת על הדרך בה אנו בוחרים את מנהיגנו, על הגדרות הלא מספיקים שאנו גודרים בעדם. לא אכפת לי שמנהיגים יהיו בלתי שלמים בגופם (עיורים, פסחים, שרועים וכו') אבל דומני שחשוב לנו במיוחד שיבינו את משרתם כשרות, שיחתרו אל שלמות מוסרית, שלא תהיה להם נחלה בשעת שרותם אלא במוסדות בהם הם מכהנים.

יש צניעות ודרך ארץ בעולם הקודש ובתפקיד המשרתים שנעלם מן המפה היום ולמרות כל השוני היה נפלא לו העוסקים בשרות הצבור היו מעיינים בתפקידי הכהנים ומאמצים את מגילת החובות שאלו נדרשו לעמוד בה.

כשפעמי בחירות באויר זה זמן טוב להבין מהי מהות המשרה של הקוראים לעצמם משרתי צבור.

 


פרשת "אחרי מות - קדושים" תשע"ב - vrc nhv khcuch.

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "אחרי מות - קדושים" תשע"ב

(מן הטומאה אל הטהרה)

 

שתי הפרשות של השבוע שעבר, תזריע-מצורע, עסקו בענייני נגעים, מחלות, צרעות למיניהן –

כל סוגי הטומאה הקשורה בגוף האדם או בגוף הבית / הבגד.

ממעמקי הטומאה אנו עוברים השבוע בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" אל שיא הקדושה – יום הכיפורים ודיניו – היום הקדוש ביותר בשנה, יום שעקרו עניני הנפש. והצווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" החוזר ב-3 אופנים שונים בפרשת "קדושים".

כיצד ניתן להסביר מעבר דרמטי שכזה מעומק הטומאה אל שיא הקדושה?

התשובה מצויה בפרשת "אחרי מות".

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא יח, א-ה).

מה פרוש הבטחת החיים למקיים המצוות. על הפסוק האחרון שציטטתי נכתבו פרשנויות רבות:

  1. חז"ל הרחיבו את הצווי "וָחַי בָּהֶם" והוסיפו "ולא שימות בהם" ומכאן למדו כי פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
    כשעל כפות המאזניים חיי אדם מול כל מצווה שהיא -חיי אדם קודמים.
    ביטוי יפה להבנה זו בא בשאלה ששאלו לפני ר' תנחום מהעיירה נוי: מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת?
    ענה ר' תנחום: נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרויה נר. מוטב יכבה נר של בשר ודם (נר עשוי שמן) מפני נרו של הקב"ה (נשמת האדם).
    3 עברות יחידות שנדחות מפני החיים הן עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.
    לגבי כל השאר – חיי אדם קודמים, כי התורה– תורת חיים היא.
  2. הסבר אחר אומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – וחי באמצעותם -משמע, המצוות הן מורה הדרך לאדם. אם יקימן – יחיה אבל אם ילך בדרכי ארץ מצרים וארץ כנען וחוקותיהם ימות. תפיסה זו מבוססת על רעיון – שכר וענש.
  3. חסידים פרשו פסוק זה כך: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – האדם צריך לעשות את המצוות כשהן חיות – מצוות מלאות חיות וחיוניות. מצווה יש לקיים מתוך שמחה, יש להכניס בה נשמה, היא צריכה להיות שוקקת חיים ככתוב "וָחַי בָּהֶם".( מצוטט בספרו של אבידור הכהן על פרשות השבוע)
  4. ועוד אמרו וָחַי בָּהֶם – על האדם לקיים את המצוות כשעודו במלוא חייו, במלוא כוחותיו, במלוא יצריו. מצוות שאדם מקיים לעת זקנה כאשר ממילא אין לו כח לחטוא "מצוות עייפות" הן חסרות טעם, נעדרות חיים.

 

טרם ענינו במפורש על השאלה – כיצד זה עברנו מעמקי הטומאה אל גבהי הקדושה?

התשובה כמובן במשמעות החיים כפי שהיא מוצעת ב-2 הפרשות. יש בחיים מן הטומאה ומן הקדושה, מן המוות ומן החיים. לחיות פרושו לנוע בין הקטבים ולהבדיל בינהם ולכן מסימת פרשת קדושים בעקרון ההבדלה.

וְהִבְדַּלְתֶּם...

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים,

 וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים (ויקרא כ, כה-כו)

 

פרשת "אחרי מות" פותחת במות שני בני אהרון " וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ."( ויקרא ט"ז ,א)

ופרשת קדושים מסימת במות.

 

"וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם"( כ, כ"ז)

 

בין המות האחד לשני פורשת התורה את הבנתה את משמעות החיים והצו "וָחַי בָּהֶם".

יש משהו מצמרר בעובדה שפרשה זו נקראת השנה בשבוע שבו אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ואת יום העצמאות.

ההבדלה בין הכאב והשכול והקדושה של האחד לבין הגאווה ורוממות הרוח והקדושה שבשני קשה ומאד לא חד- משמעית.

 

זו שנה חמישית שערכנו כאן , ביזמתה של הסטודנטית לרבנות נטלי לסטרג'ר, טקס הבדלה שכזה בין קודש לקודש. הדלקנו מנורה של שבעה ערכים המושתתים על מגילת העצמאות, קראנו קטעים משמעותיים שכתבו אבות האומה ושרנו משירי הארץ. כשיאנו מכאן אמרה לי אחת מזקנות הקהילה: " את יודעת מיה זה טקס בל כך נחוץ כי המעבר כל כך קשה" וידעתי שעשינו נכון וכך נמשיך. האדם זקוק לטקס בפרקי המעבר בחייו, באלה הנוגעים בין חיים למוות על אחת כמה וכמה.

 

===== 

 


דברים לפרשת שמיני, התשע"ב נעמה דפני קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

 

ורק אני מרוב אהבה שותק...

דברים לפרשת שמיני, התשע"ב

נעמה דפני קלן

 

חג הפסח חלף עבר לו, תמו ימי חול המועד ומחר בערב רבבות יחגגו בשמחה את המימונה. ופתאום, באמצע כל האביב, הפריחה, השמחה וההתרגשות צונחת לה פרשת שמיני – טרגדיה זועקת ומקוממת על מותם הלא מובן של בני אהרון. והאמת היא, שאותו תחושה בדיוק שררה גם כשהמאורע קרה – שמחה גדולה, חגיגה של המשכן, פעם ראשונה שהכהנים עובדים בו באמת – ובאמצע השמחה הגדולה, נשרפים נדב ואביהוא.

במספר פסוקים מתומצת עד אימה נגלל לפנינו הסיפור: א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. (ויקרא י א-ב).

מה קרה שם? מהי אותה אש זרה? בפרשנות ישנן שלוש גישות מרכזיות. הראשונה, גורסת כי נדב ואביהוא חטאו חטא כלשהו (הורו הלכה בפני משה, נכנסו שתויים למשכן, נכנסו בלי לרחוץ את ידיהם ורגליים, נכנסו ללא בגדים, ביקשו להקדים ולרשת את משה ואהרון) וכו'. פרשנים מנסים למצוא חטא שיהיה חמור מספיק בכדי להצדיק את העונש. הם חשים בחוסר הפרופורציה העולה מפשט הכתובים ומנסים למצוא הסבר שישמר דימוי של אל צודק והגון. זו גישה מובנת, אך היא אינה מובנת מאליה. כולנו ראינו וחוינו מספיק כדי לדעת שלא את כל המתרחש במציאות ניתן להסביר בשכר ועונש ברור.

גישה שניה טוענת כי חטאם של נדב ואביהוא היה התלהבות דתית מופרזת.  מתוך אקסטזה הם הקריבו דבר מה שהיה לא מרצונו של האל, אלא מהרצון שלהם לדבקות ולהתעלות. כך למשל, אומר המדרש בספרא: " כיוון שראו אש חדשה שירדה מן המרום וליכחה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים. עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא שמיני סימן לב). האם זהו חטא? כזה שמצריך מוות? האם דבקות והתלהבות דתית אינן דבר רצוי? האם זהו עודף אמונה או חוסר אמונה? האם זו אכן אש בכדי להתעלות ולפאר את אלוהים, או שמא בכדי לפאר ולהלל את עצמם? הנוקטים בפרשנות זו מזהירים אותנו מפני עבודה ללא גבולות, בהם מתערבב האגו האנושי עם הרצון האלוהי. לפעמים יש כאן אש זרה ומסוכנת.

על פי הגישה השלישית, לא היה כאן חטא כלל. כחלק מהתכנית האלוהית היה ברור שמישהו ימות בעת חנוכת המשכן, אך לא היה ברור מי, לפחות למשה. הגמרא (בבלי זבחים קטו', ע"ב) מספרת לנו כי משה ידע שמישהו יהיה פקדון, שמישהו ימות בעת חנוכת המשכן, אך עד להתרחשות עצמה לא ידע במי מדובר.על פי גישה זו, אם כן, נדב ואביהוא מלאו תפקיד היסטורי. הם היו הפקדון, הרי מישהו היה צריך למלא את התפקיד הזה. זה לא אישי.

ומה תגובתו של אהרון למות שני בניו– "וידם אהרון". אהרון שותק. שתיקה עצומה, זועקת ומהדהדת. אהרון הכהן – מרב אהבה שותק. מרב אהבה לבניו ומרב אהבה לאלוהיו.

בהפטרה שלנו השבוע (ספר שמואל ב' ו-1 עד ז 17). דוד מעלה את ארון האלוהים בשמחה ובצהלה מבית אבינדב אל ירושלים. במהלך התהלוכה, ארון האלוהים נשמט מהעגלה ועוזה, בנו של אבינדב, אוחז בארון בידו, כדי למנעו מליפול על הרצפה. והתגובה האלוהית: . ז וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. דוד איננו דומם, הוא כועס, והוא מפחד. הוא ממתין עם העלאת הארון, עד שמתברר כי אלוהים אינו כועס יותר, ואז עולה בשירים ובריקודים אחרי הארון לירושלים. ואשתו מיכל, צופה בו מפזז ובזה לו בלבה. לאחר חילופי דברים קשים ופומביים ביניהם, נאמר לנו כי "לְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

מקובל להסביר את ההקבלה בין הפרשה להפטרה בהקבלה בין מות בני אהרון – נדב ואביהוא, לבין מותו של עזה בן אבינדב. על פניו, בשני המקרים לא נעשה דבר שמצדיק עונש כזה. הרי את או אתה לא הייתם ממהרים להושיט יד אל עבר ארון האלוהים הנופל?

אני רוצה להציע הקבלה גם לשני ההיבטים הנוספים. הסבר אחד על העדר הילדים של מיכל איננו אישי. מיכל היא נצר לבית שאול, וככזה היא חלק מהצד המפסיד. לא יהיה לה ילד כי בית דוד הוא שנבחר. זה לא אישי, זה חלק מתפקיד היסטורי של מנוצח ושל מפסיד.

כאשר מיכל רואה את דוד מכרכר ורוקד, היא בזה לו. היא חושבת שהוא משפיל את עצמו, שהוא מנסה להתחנף אל עמו, ואינו מתנהג באופן ראוי. דוד, לעומתה, מסביר כי הוא איננו עוסק בכבודו, אלא בכבוד אלוהיו. גם כאן יש לנו את העיסוק באש – האם בהתלהבות דתית, בשירה ובריקודים, הוא עובד את אלוהים, או שמא מיכל צודקת ויש כאן אש זרה? האם עונשה של מיכל בא לומר לנו כי היא טועה? ואולי – כי היה ראוי שתשב בשקט, שלא תערער ותדבר?

שלוש גישות יש לנו אם כן להבנת מותם של נדב ואביהוא ולהבנת עונשה של מיכל , שכר ועונש, בלבול בין התלהבות בעבודת הבורא והתפארות וגאווה או גישה הטוענת שהם מילאו תפקיד חברתי ודתי ללא שחטאו כלל.

אמצע האביב, רגע אחרי שמחת חול המועד ולפני חגיגות המימונה. תיכף נוכל לחזור אל החמץ ואל השגרה המבורכת. ובאמצע האביב, קרוב יותר משנדמה, נפגש בימי הזכרון – יום הזכרון לשואה ולגבורה ביום רביעי בערב, ובהמשך יום הזכרון לחללי צה"ל, מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מדוע אחד נספה והשני ניצל? לעולם לא נבין. אולי גם אין טעם לעסוק בהסברים. נוכל, מתוך כבוד, געגוע ואהבה, לנהוג כמנהג אהרון ולהיות דוממים. שתיקה כסימן למוגבלות יכולת ההבנה שלנו וכסמל לעושר יכולת האהבה שלנו. שבת שלום.

 ===

 


פרשת "ויקהל -פקודי" תשע"ב - הרב מיה ליבוביץ

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פרשת השבוע , דרשה

ilans

פרשת "ויקהל -פקודי" תשע"ב

(בעקבות מאמרו של גלעד קריב על יהדות והפרטה)

(הציטוטים מן המאמר המלא ולא זה שפורסם)

 

"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. "

כאן מתבטאת ההבטחה האלהית   ְושָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל."

מלאכת בנית המשכן כלתה וברגע דרמטי זה מסתיים גם חומש שמות.

חמש פרשות הוקדשו לבנית המשכן. 16 פרקים! אם נשווה זאת לבריאת העולם הרי שלבריאת העולם הוקדש פרק אחד בפרשה הראשונה של התורה! ללמדנו שבנית העולם הרוחני חשובה מבריאת העולם הגשמי וכן שהבניה האנושית מסובכת ומורכבת מעמלו של הקב"ה וצריכה הנחיות ברורות.

חלק גדול בפרשות בנית המשכן הן טכניות – מכוונות לבעלי המלאכה ולאמנים ומתארות את הפריטים הרבים הבונים את הקודש: הקרשים, הבדים, העורות, הווים והקרסים וגם כל כלי הקודש שיוכנסו במשכן ובגדי הכהנים – הכל בפרטי פרטים מדוקדקים.

אבל התורה דואגת שההדר החיצוני לא יהיה העיקר. הנקיון הפנימי והשותפות ההמונית – הם המסר. כל אלה נקבעים כבר עתה בעוד בני ישראל נודדים במדבר.

ביום רביעי התפרסם מאמר מצוין של מנכ"ל  התנועה הרב גלעד קריב ב"דה מרקר", המוסף הכלכלי של עיתון הארץ, ובעקבותיו ובזכותו ארצה לדבר הערב. המאמר עוסק בתרומת "מחצית השקל" שנגבתה בימי הבית השני בחדש אדר (כנראה בין א' לט"ו בו). אנו למדים ממסכת "שקלים" במשנה שהמס שימש בראש ובראשונה לרכישת קורבנות הציבור שהוקרבו במשכן ובנוסף בתחזוקת המשכן והעיר ירושלים (חומותיה ומבצריה).

"העיון בדיני המס מלמד כי בלשון ימינו מדובר היה במס רגרסיבי אשר הוטל באופן שווה על כל אדם בישראל ללא תלות בהכנסתו ועושרו. החכמים, מתקיני המס, נשענו על התקדים המקראי מפרשת "כי תשא" אשר מספר על איסוף מחצית השקל מכל אחד מיוצאי מצרים תוך קביעה כי " הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל" (שמות ל, 15). על פניו קביעתו של מס רגרסיבי עלתה בקנה אחד עם הרגישות החברתית שאפיינה את פסיקת החכמים. על מנת להבין את תקנתם יש לגשת למסורת עתיקה המופיעה בתלמוד הבבלי ובמקביל במגילת תענית, חבור קדום מתקופת הבית השני. על פי מסורת זו התעמתו זרמי היהדות בתקופת הבית בשאלת מימונם של קרבנות המקדש וצרכיו. הגישה האחת יוצגה ע"י חוגי הכהונה (שהיו קרובים יותר למשפחות העשירות ולאליטות הכלכליות של ימיהם) והגישה האחרת יוצגה ע"י החכמים (אנשי הזרם הפרושי) שהיו קרובים יותר להמוני העם".

"אנשי הכהונה וההון גרסו שמימון הקרבנות צריך להעשות ע"י תרומות של יחידים היכולים והרוצים לתרום למקדש. ואילו לשיטתם של החכמים יש לממן את הקרבנות מהקופה הצבורית ללא מתן דריסת רגל לנדבנים ובלשונה של מגילת תענית: אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל ... שיהיו כלם באים מתרומת הלשכה".

החכמים נצחו בויכוח וקבעו עקרון חברתי-כלכלי משמעותי: בבית המקדש אין עניים ועשירים, אין מכובדים ודלים כלם שווים בקודש. קרבנות הצבור שמטרתם כפרה על חטאי הצבור באים מכספם של כולם ומכפרים על כולם. המרחב הצבורי המקודש אינו ניתן לקניה בכסף וזהב.

"העיון במסכת שקלים מלמד כי הפקעת קורבנות הצבור מנדבנותם של יחידים וביסוס אופיים הציבורי הקרינו גם על הדרישה לטוהר מידות ולאתיקה קפדנית מצד המופקדים על הקופה הציבורית. בהקשר זה מלמדת המשנה על הכללים שנהגו בעת כניסתם של פקידי האוצר הקדומים ללשכה בה הונחו מטבעות המס (בתקופת בית שני נטבע מטבע מיוחד של מחצית השקל): "אין התורם (הפקיד הנוטל את המטבעות מן הלשכה) נכנס לא בפרגוד חפות (מלבוש ששוליו מקופלים כלפי מעלה .שלא יחשדוהו שהטמין מן השקלים בתוך שפת בגדו) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע (שלא יחשדהו שהטמין בהם שקלים) שמא יעני ויאמרו: מעוון הלשכה העני (שבשל שמעל בכספי התרומות נענש ונעשה עני יותר) או שמא יעשיר ויאמרו מעוון הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר " וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במד' לב, 22) ואומר:"וּמְצָא-חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב--    בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם." (משלי ג,י). (שקלים, פ"ג, מ"ב)"

הרב קריב מסיים מאמרו במילים: "בחירתה של המסורת היהודית לקבוע את זכרו של המס בשבת מיוחדת (שבת שקלים) ובמנהגים שונים, עיגנה בלוח העברי את התובנה החשובה בדבר האיזון בין הפרטי ובין הצבורי. היא קוראת לנו להכיר שלעתים הפחתת הנטל הכספי מעל כתפי הצבור הרחב והעברתו לכתפי מעטים היכולים לשאת בו בקלות יכולה לעלות בסופו של יום ביוקר רב וכי דווקא משום שלנדבנות ולפעילותם של יחידים ישנה חשיבות, יש הכרח להציב להן גבולות ברורים".

אני רוצה להוסיף את חשיבות היחד של תרומת הצבור, את השתתפות כל העם במעשה המשכן ועבודת הקודש.

הדבר מתבטא במענה לשאלה מדוע קבעו תרומה / מס של מחצית השקל ולא של שקל שלם? (שהיה ודאי מקל על מניית השקלים)

חסידים אומרים שיש בכך כוונה גדולה, כל מחצית שקל זקוקה למחצית נוספת, לשותפות, ללמדך שאין אדם שלם ואין יהודי שלם עד שיהיה שותף עם חברו ביחד, בצוותא ובאחווה ולא עוד אלא אף הפשוט שבפשוטים בכוחו להשלים את הגדול שבגדולים.

ערב שבת פרשת ויקהל-פקודי לפני שש שנים נכנסנו לבנין הזה, קדש הקדשים שלנו! היום אנו עומדים לפני השלמת אגף נוער בקומה התחתונה. כל מי שנכח פה בפורימון לא יכול היה שלא להתפעל ולהתמלא גאוה מנוער תל"ם שלנו. מגיע להם אגף. בעתיד בנינו ובנותינו אנו שותפים יחד. אני קוראת לכם לתרום לאגף הזה. מחצית השקל היא כיום כ-50 ₪ לכל נפש קטן וגדול עשיר ועני.

אם נתגייס למפקד הזה ולא תיפקד ממנו נפש כי אז נחוג בקרוב חנוכת אגף הנוער.

שבת שלום