מה בין ספירה להר סיני?

דברים לפרשת בהר

נעמה דפני-קלן

פרשת השבוע שלנו, פרשת בהר סיני,היא פרשה קצרה מאוד, העוסקת בדיני שמיטה ויובל. פעם בשבע שנים על האדם לחדול מלעבד את אדמתו, ולהיות תלוי בחסדי שמיים.  בלי יכולת לעבד את האדמה ולהשפיע על התנובה – על  האדם להתקיים ממה שהטבע ואלוהים מספקים עבורו. שנת היובל – שהיא שנת החמישים הבאה בסיום שבעה סבבים של שבע שנים, מרחיקת לכת אף יותר, ודורשת חלוקה מחדש של הקרקעות ושחרור העבדים.

אך מלבד ההבנה הפשוטה כי שנת השמיטה ושנת היובל הן כלים לצמצום פערים חברתיים, מעצם היותן תחנות אתחול-מחדש של הסדר הכלכלי, נדמה לי כי יש להן משמעות עמוקה יותר מבחינה תודעתית. הרב שמואל דוד לוצאטו (איטליה, מאה-19) מפרש: והיות תבואת השנה ההיא הפקר, היא חמלה על העניים; והיא משווה את העשיר לעני, ומשפילה גאוות העשיר, ומזכירה אותו כי כל בני האדם שווים הם. כאשר העשיר חווה על בשרו את חווית חוסר השליטה שבשנת השמיטה, של התלות בחסדי שמים (ובחסדים של בעלי שדות אחרים), הוא מזדהה לרגע עם חווית הקיום הבסיסית של העני, ואולי הוא אפילו מפנים שהוא קרוב לו, הרבה יותר ממה שהוא חשב. הבנת בעל העבדים, כי אותו עבד אינו עבד לעולם, אלא אדם בן חורין הנמצא במצב זמני של עבדות, עד להגעת שנת היובל, היא הבנה חשובה מאין כמוה. גם אם העבד ואדוניו לא יזכו בימי חייהם לחוות שנת יובל, הרי ששניהם יודעים שהעבד ובעל העבד שווים הם, או בלשון המקרא: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם".

אולם, למעשה בשנת השמיטה יש פחות יבולים לעניים. דווקא לעניים, שלא יכלו לאגור מזון מהשנה השישית, שנת השמיטה קשה עוד יותר. כמה מן המפרשים סברו כי מצוות השמיטה לא נועדה להשיג מטרות כלכליות חברתיות, אלא דתיות: פעם בשבע שנים נדרש האדם לחדול מלהישען על עמל כפיו, ולהפקיר את קיומו הכלכלי לחסדי שמים. אפשר רק לנחש את העוצמות האמוניות הנדרשות בכדי להתמודד עם חוסר ודאות שכזה: מניין יגיע אוכל לשנת השמיטה ובמיוחד לשנת היובל, שהיא שנה שניה ברציפות של שמיטה? ואכן בפרשה שלנו כתוב:

וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (פס' כ-כב)

השמיטה והיובל מהווים מבחן של אמונה. מבחן להתמודדות בתנאי חוסר ודאות. ברור, כי גם בשנים רגילות אין ודאות ביחס להצלחת היבול, בוודאי בימי קדם. אולם, השמיטה והיובל מעצימים עוד יותר את תחושת חוסר הוודאות – מה יהיה? האם יהיה מספיק אוכל? האם השדות ישרדו? האם אנחנו נשרוד?

אנו מכירים את תחושת חוסר השליטה בהקשרים רבים – לידה ומוות, תהליכים פוליטיים ואסונות טבע. בכולם, אנו ממלאים תפקיד, אך איננו ממלאים את הכול. היכולת שלנו לשליטה ולודאות מוגבלת – זהו מצב מפחיד ולעתים מעורר חרדה. במובנים רבים, גם התפילה והטקס ממלאים תפקיד זה. כמו שמורתנו דליה מרקס לימדה אותנו – התפילה בו בזמן מעלה חרדות ומשקיטה אותן. אין ודאות בחיים – אני מודה על הנשמה שחזרה לקרבי, על האור, על החירות לבחור. פעמים רבות ה"מי שברך" לחולה, ליולדת, לזוג הצעיר – הם דרך לומר כי הרבה תלוי בנו, אך לא הכול. יש צורך לשמוט את תחושת השליטה מחד, ולהאחז במשהו אחר – באמונה, בתקווה, בייחול.

ההקבלה בין מחזור השמיטה והיובל לבין ספירת העומר מתבקשת. מבחינה חקלאית, תקופת ספירת העומר היא תקופה קריטית. זוהי התקופה שתקבע את גורל הפירות – ובמיוחד את גורל שבעת המינים. פרחי הרימון, הזית, התמר והגפן נפתחים בעונה הזו, התאנה חונטת פגיה וגרעיני השעורה והחיטה מתמלאים. נגה הראובני טוען, שזהו המאפיין המשותף של שבעת המינים – גורלם נקבע באיזון העדין שבין הרוחות החמות לרוחות הקרות, דווקא בתקופת העומר. אולי זו דווקא הסיבה שאת הביכורים היו מביאים רק מהם – סימן לאמונה, סימן לאנחת הרווחה של החקלאי.

תקופת העומר, אם כן, היא מעין "שמיטה זעירה", היא דרך להתמודד עם חוסר היכולת שלנו לקבוע ולשלוט. עם חוסר הודאות הנטוע בעצם הקיום האנושי. ספירת העומר נועדה למלא את תפקיד התפילה – מצד אחד היא מזכירה לנו שאנו בעיצומה של תקופה מדאיגה וחסרת וודאות, ומצד שני – נותן לנו מנגנון מרגיע. לא רק שיש לנו מה לעשות, אלא ספירה, ובמיוחד ספירה של הזמן מקנה לנו תחושת שליטה ורוגע. לא סתם כשאנחנו מהירי חימה מציעים לנו לספור עד עשר ולהרגע, וכנראה שיש גם תבונה בהצעה לספור כבשים לפני השינה כדי להרגע ולהפיג חרדות.

ספירת העומר – הכוללת בישראל את יום הזכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים – היא הזמנה לחשוב על המסע שלנו. על היותנו מצווים לספור, לעשות ולפעול. לפעמים נצליח להקים מדינה, לפעמים נמיט חורבן ואסון. אנו חיים בעולם של אי-ודאות.

פרשת השבוע קוראת לנו לשמוט את אשליית השליטה המוחלטת ולפנות מקום ומרחב למה שמעבר לנו. הרב בורוויץ קורא לכך "צמצום הפוך" – היכולת לצמצם את האגו האנושי ולפנות מקום ומרחב לאלוהים. פרשת השבוע שלנו וספירת העומר קוראות לנו להצטמצם ולפנות מקום, כדי שנוכל להגיע למעמד כריתת הברית והבאת הביכורים מודעים לכוחותינו, אך גם למגבלותינו. כדי שנוכל ללכת, בצניעות, עם אלוהים ואדם. הנני מוכנה ומזומנה.

פרשת "אמור" תשע"ב

(על מעמד הכהנים כמשרתי העם ומשרתים בקדש)

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן..." (ויקרא כא, א)

חלק נכבד מפרשת אמור ומן ההפטרה שלה עוסק בזכויות וחובות הכהנים- בקודקס ההתנהגות של המשרתים בקודש. בתוקף עבודה זו הם נמצאים תמיד בבית המקדש, הם קרובים לאל ומייצגים בפניו את העם שלו. הכהנים מגובשים כמעמד מיוחד ונבדל.

ניתן היה לחשוב שההשתייכות למעמד זה מקנה להם פריבילגיות רבות אבל הפרשה תלמדנו שמוטלות עליהם חובות רבות ומגבלות רבות (הן בתחום הקודש והן בחייהם הפרטיים).

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

1. לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (הכוונה לנפש של אדם מת) – אסור לכהן להתקרב אל אדם מת.
   את הצווי הזה יש לראות על רקע פלחן המתים המפואר במצרים ממנה יצאו בני ישראל לפני זמן לא רב. במצרים בנו בתי נצח למתים ובשעת קבורתם של חשובי האומה המצרית עסקו הכהנים במצרים בפלחן המתים.
   היהדות מרחיקה את משרתי הקדש שלה מן המתים לא רק משום שיש בגופות המתים טומאה אלא בעקר משום שהכהנים נועדו לעסוק בקודש ובחיים. את הצו "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" מסייגת התורה ב-7 הקירבות המשפחתיות "כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ (פרשו: אשתו), הַקָּרֹב, אֵלָיו:  לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ (וחכמים הוסיפו את אשתו) כלומר לאלה מתקרב הכהן ומצווה בקבורתם.
   אבל אין זו מגבלה יחידה החלה על הכהנים. הכתוב ממשיך
2. "לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (כא, ה)
   גם כאן יש התרחקות ממנהג אבלות אלילי של גלוח שער הראש או תלישתו.
3. "וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (שם)
4. "וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת" (שם)

 והנמוק לכל אלה "קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם" (שם, ו).

בהמשך הפרשה באה מגבלה על הנשים אותן מותר לכהן לשאת

1. אִשָּׁה זֹנָה (כפשוטו)

וַחֲלָלָה (בת שנולדה לכהן מאשה אסורה לו וכל צאצא שנולד ממנה) לֹא יִקָּחוּ

וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ"

והנמוק – "כִּי-קָדֹשׁ הוּא (הכהן) לֵאלֹהָיו" (שם, ז)

ובהמשך הפרשה יש דרישה שהכהנים יהיו שלמים

1. "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם (כנראה כרות אבר) אוֹ שָׂרוּעַ (שאחד מאבריו משתרע / גדול יותר מחברו) אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק (שיש לו בעיניו דוק, לא רואה טוב), אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת (כנראה נגעי עור הגורמים גרוד), אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה" (ויקרא כא, טז-כא).

והנמוק – "כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם" (שם, כג).

אפילו לגבי מלבושיהם של הכהנים קבעה התורה כללים מהם המלבושים אותם הם לובשים בקדש ואלו המלבושים בהם הם יוצאים מן הקדש ומתי הם מחליפים בגדים.

וגם על מקום השרות נגדרו גדרות וכך אל קדש הקדשים נכנס רק הכהן הגדול והכהנים ההדיוטות שרתו בשאר חלקי המקדש והכנה גדולה קבעו להם טרם שרתם בקודש – אלו 8 ימי המלואים בהם התכוננו לקראת משרתם. והם לא היו זכאים לצבור רכוש.

בנוסף לא היתה לכהנים נחלה (אחוזת קרקע) בישראל – נחלתם היתה הזכות לשרת בקדש. פרנסתם – לא תוגמלה בשכר. הם חיו משיירי הקרבנות ומן הקדשים (קרבנות שהובאו כדי להשאירם בקדש כמתנות כהונה).

השלמות שנדרשה מן הכהן הגדול נגעה לדרך פעילותו בקודש אך גם לחייו האישיים. רבו חובותיו של המשרת במשרה הכהנית מזכויותיו.

 תפקיד פוליטי אינו דומה באפיו לתפקיד דתי. בתפקיד פוליטי זוכה אדם (בחב' דמוקרטית) כשנבחר ע"י הצבור ואילו תפקיד הכהונה הוא תפקיד העובר בירושה בתוך משפחה מסוימת.

תפקיד פוליטי אינו מבדיל את העוסק בו משאר ישראל כשם שעושה משרה כהנית, אולם הוא משייכו לנבחרת שיש לה זכויות רבות וחובות רבות.

העיון במעמד הכהנים העלה בי מחשבה מרחיקת לכת על הדרך בה אנו בוחרים את מנהיגנו, על הגדרות הלא מספיקים שאנו גודרים בעדם. לא אכפת לי שמנהיגים יהיו בלתי שלמים בגופם (עיורים, פסחים, שרועים וכו') אבל דומני שחשוב לנו במיוחד שיבינו את משרתם כשרות, שיחתרו אל שלמות מוסרית, שלא תהיה להם נחלה בשעת שרותם אלא במוסדות בהם הם מכהנים.

יש צניעות ודרך ארץ בעולם הקודש ובתפקיד המשרתים שנעלם מן המפה היום ולמרות כל השוני היה נפלא לו העוסקים בשרות הצבור היו מעיינים בתפקידי הכהנים ומאמצים את מגילת החובות שאלו נדרשו לעמוד בה.

כשפעמי בחירות באויר זה זמן טוב להבין מהי מהות המשרה של הקוראים לעצמם משרתי צבור.

פרשת "אחרי מות - קדושים" תשע"ב

(מן הטומאה אל הטהרה)

שתי הפרשות של השבוע שעבר, תזריע-מצורע, עסקו בענייני נגעים, מחלות, צרעות למיניהן –

כל סוגי הטומאה הקשורה בגוף האדם או בגוף הבית / הבגד.

ממעמקי הטומאה אנו עוברים השבוע בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" אל שיא הקדושה – יום הכיפורים ודיניו – היום הקדוש ביותר בשנה, יום שעקרו עניני הנפש. והצווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" החוזר ב-3 אופנים שונים בפרשת "קדושים".

כיצד ניתן להסביר מעבר דרמטי שכזה מעומק הטומאה אל שיא הקדושה?

התשובה מצויה בפרשת "אחרי מות".

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא יח, א-ה).

מה פרוש הבטחת החיים למקיים המצוות. על הפסוק האחרון שציטטתי נכתבו פרשנויות רבות:

1. חז"ל הרחיבו את הצווי "וָחַי בָּהֶם" והוסיפו "ולא שימות בהם" ומכאן למדו כי פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
   כשעל כפות המאזניים חיי אדם מול כל מצווה שהיא -חיי אדם קודמים.
   ביטוי יפה להבנה זו בא בשאלה ששאלו לפני ר' תנחום מהעיירה נוי: מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת?
   ענה ר' תנחום: נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרויה נר. מוטב יכבה נר של בשר ודם (נר עשוי שמן) מפני נרו של הקב"ה (נשמת האדם).
   3 עברות יחידות שנדחות מפני החיים הן עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.
   לגבי כל השאר – חיי אדם קודמים, כי התורה– תורת חיים היא.
   
2. הסבר אחר אומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – וחי באמצעותם -משמע, המצוות הן מורה הדרך לאדם. אם יקימן – יחיה אבל אם ילך בדרכי ארץ מצרים וארץ כנען וחוקותיהם ימות. תפיסה זו מבוססת על רעיון – שכר וענש.
   
3. חסידים פרשו פסוק זה כך: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – האדם צריך לעשות את המצוות כשהן חיות – מצוות מלאות חיות וחיוניות. מצווה יש לקיים מתוך שמחה, יש להכניס בה נשמה, היא צריכה להיות שוקקת חיים ככתוב "וָחַי בָּהֶם".( מצוטט בספרו של אבידור הכהן על פרשות השבוע)
   
4. ועוד אמרו וָחַי בָּהֶם – על האדם לקיים את המצוות כשעודו במלוא חייו, במלוא כוחותיו, במלוא יצריו. מצוות שאדם מקיים לעת זקנה כאשר ממילא אין לו כח לחטוא "מצוות עייפות" הן חסרות טעם, נעדרות חיים.

טרם ענינו במפורש על השאלה – כיצד זה עברנו מעמקי הטומאה אל גבהי הקדושה?

התשובה כמובן במשמעות החיים כפי שהיא מוצעת ב-2 הפרשות. יש בחיים מן הטומאה ומן הקדושה, מן המוות ומן החיים. לחיות פרושו לנוע בין הקטבים ולהבדיל בינהם ולכן מסימת פרשת קדושים בעקרון ההבדלה.

וְהִבְדַּלְתֶּם...

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים,

 וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים (ויקרא כ, כה-כו)

פרשת "אחרי מות" פותחת במות שני בני אהרון " וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ."( ויקרא ט"ז ,א)

ופרשת קדושים מסימת במות.

"וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם"( כ, כ"ז)

בין המות האחד לשני פורשת התורה את הבנתה את משמעות החיים והצו "וָחַי בָּהֶם".

יש משהו מצמרר בעובדה שפרשה זו נקראת השנה בשבוע שבו אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ואת יום העצמאות.

ההבדלה בין הכאב והשכול והקדושה של האחד לבין הגאווה ורוממות הרוח והקדושה שבשני קשה ומאד לא חד- משמעית.

זו שנה חמישית שערכנו כאן , ביזמתה של הסטודנטית לרבנות נטלי לסטרג'ר, טקס הבדלה שכזה בין קודש לקודש. הדלקנו מנורה של שבעה ערכים המושתתים על מגילת העצמאות, קראנו קטעים משמעותיים שכתבו אבות האומה ושרנו משירי הארץ. כשיאנו מכאן אמרה לי אחת מזקנות הקהילה: " את יודעת מיה זה טקס בל כך נחוץ כי המעבר כל כך קשה" וידעתי שעשינו נכון וכך נמשיך. האדם זקוק לטקס בפרקי המעבר בחייו, באלה הנוגעים בין חיים למוות על אחת כמה וכמה.

===== 

ורק אני מרוב אהבה שותק...

דברים לפרשת שמיני, התשע"ב

נעמה דפני קלן

חג הפסח חלף עבר לו, תמו ימי חול המועד ומחר בערב רבבות יחגגו בשמחה את המימונה. ופתאום, באמצע כל האביב, הפריחה, השמחה וההתרגשות צונחת לה פרשת שמיני – טרגדיה זועקת ומקוממת על מותם הלא מובן של בני אהרון. והאמת היא, שאותו תחושה בדיוק שררה גם כשהמאורע קרה – שמחה גדולה, חגיגה של המשכן, פעם ראשונה שהכהנים עובדים בו באמת – ובאמצע השמחה הגדולה, נשרפים נדב ואביהוא.

במספר פסוקים מתומצת עד אימה נגלל לפנינו הסיפור: א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. (ויקרא י א-ב).

מה קרה שם? מהי אותה אש זרה? בפרשנות ישנן שלוש גישות מרכזיות. הראשונה, גורסת כי נדב ואביהוא חטאו חטא כלשהו (הורו הלכה בפני משה, נכנסו שתויים למשכן, נכנסו בלי לרחוץ את ידיהם ורגליים, נכנסו ללא בגדים, ביקשו להקדים ולרשת את משה ואהרון) וכו'. פרשנים מנסים למצוא חטא שיהיה חמור מספיק בכדי להצדיק את העונש. הם חשים בחוסר הפרופורציה העולה מפשט הכתובים ומנסים למצוא הסבר שישמר דימוי של אל צודק והגון. זו גישה מובנת, אך היא אינה מובנת מאליה. כולנו ראינו וחוינו מספיק כדי לדעת שלא את כל המתרחש במציאות ניתן להסביר בשכר ועונש ברור.

גישה שניה טוענת כי חטאם של נדב ואביהוא היה התלהבות דתית מופרזת.  מתוך אקסטזה הם הקריבו דבר מה שהיה לא מרצונו של האל, אלא מהרצון שלהם לדבקות ולהתעלות. כך למשל, אומר המדרש בספרא: " כיוון שראו אש חדשה שירדה מן המרום וליכחה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים. עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא שמיני סימן לב). האם זהו חטא? כזה שמצריך מוות? האם דבקות והתלהבות דתית אינן דבר רצוי? האם זהו עודף אמונה או חוסר אמונה? האם זו אכן אש בכדי להתעלות ולפאר את אלוהים, או שמא בכדי לפאר ולהלל את עצמם? הנוקטים בפרשנות זו מזהירים אותנו מפני עבודה ללא גבולות, בהם מתערבב האגו האנושי עם הרצון האלוהי. לפעמים יש כאן אש זרה ומסוכנת.

על פי הגישה השלישית, לא היה כאן חטא כלל. כחלק מהתכנית האלוהית היה ברור שמישהו ימות בעת חנוכת המשכן, אך לא היה ברור מי, לפחות למשה. הגמרא (בבלי זבחים קטו', ע"ב) מספרת לנו כי משה ידע שמישהו יהיה פקדון, שמישהו ימות בעת חנוכת המשכן, אך עד להתרחשות עצמה לא ידע במי מדובר.על פי גישה זו, אם כן, נדב ואביהוא מלאו תפקיד היסטורי. הם היו הפקדון, הרי מישהו היה צריך למלא את התפקיד הזה. זה לא אישי.

ומה תגובתו של אהרון למות שני בניו– "וידם אהרון". אהרון שותק. שתיקה עצומה, זועקת ומהדהדת. אהרון הכהן – מרב אהבה שותק. מרב אהבה לבניו ומרב אהבה לאלוהיו.

בהפטרה שלנו השבוע (ספר שמואל ב' ו-1 עד ז 17). דוד מעלה את ארון האלוהים בשמחה ובצהלה מבית אבינדב אל ירושלים. במהלך התהלוכה, ארון האלוהים נשמט מהעגלה ועוזה, בנו של אבינדב, אוחז בארון בידו, כדי למנעו מליפול על הרצפה. והתגובה האלוהית: . ז וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. דוד איננו דומם, הוא כועס, והוא מפחד. הוא ממתין עם העלאת הארון, עד שמתברר כי אלוהים אינו כועס יותר, ואז עולה בשירים ובריקודים אחרי הארון לירושלים. ואשתו מיכל, צופה בו מפזז ובזה לו בלבה. לאחר חילופי דברים קשים ופומביים ביניהם, נאמר לנו כי "לְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

מקובל להסביר את ההקבלה בין הפרשה להפטרה בהקבלה בין מות בני אהרון – נדב ואביהוא, לבין מותו של עזה בן אבינדב. על פניו, בשני המקרים לא נעשה דבר שמצדיק עונש כזה. הרי את או אתה לא הייתם ממהרים להושיט יד אל עבר ארון האלוהים הנופל?

אני רוצה להציע הקבלה גם לשני ההיבטים הנוספים. הסבר אחד על העדר הילדים של מיכל איננו אישי. מיכל היא נצר לבית שאול, וככזה היא חלק מהצד המפסיד. לא יהיה לה ילד כי בית דוד הוא שנבחר. זה לא אישי, זה חלק מתפקיד היסטורי של מנוצח ושל מפסיד.

כאשר מיכל רואה את דוד מכרכר ורוקד, היא בזה לו. היא חושבת שהוא משפיל את עצמו, שהוא מנסה להתחנף אל עמו, ואינו מתנהג באופן ראוי. דוד, לעומתה, מסביר כי הוא איננו עוסק בכבודו, אלא בכבוד אלוהיו. גם כאן יש לנו את העיסוק באש – האם בהתלהבות דתית, בשירה ובריקודים, הוא עובד את אלוהים, או שמא מיכל צודקת ויש כאן אש זרה? האם עונשה של מיכל בא לומר לנו כי היא טועה? ואולי – כי היה ראוי שתשב בשקט, שלא תערער ותדבר?

שלוש גישות יש לנו אם כן להבנת מותם של נדב ואביהוא ולהבנת עונשה של מיכל , שכר ועונש, בלבול בין התלהבות בעבודת הבורא והתפארות וגאווה או גישה הטוענת שהם מילאו תפקיד חברתי ודתי ללא שחטאו כלל.

אמצע האביב, רגע אחרי שמחת חול המועד ולפני חגיגות המימונה. תיכף נוכל לחזור אל החמץ ואל השגרה המבורכת. ובאמצע האביב, קרוב יותר משנדמה, נפגש בימי הזכרון – יום הזכרון לשואה ולגבורה ביום רביעי בערב, ובהמשך יום הזכרון לחללי צה"ל, מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מדוע אחד נספה והשני ניצל? לעולם לא נבין. אולי גם אין טעם לעסוק בהסברים. נוכל, מתוך כבוד, געגוע ואהבה, לנהוג כמנהג אהרון ולהיות דוממים. שתיקה כסימן למוגבלות יכולת ההבנה שלנו וכסמל לעושר יכולת האהבה שלנו. שבת שלום.

 ===

פרשת "ויקהל -פקודי" תשע"ב

(בעקבות מאמרו של גלעד קריב על יהדות והפרטה)

(הציטוטים מן המאמר המלא ולא זה שפורסם)

"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. "

כאן מתבטאת ההבטחה האלהית   ְושָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל."

מלאכת בנית המשכן כלתה וברגע דרמטי זה מסתיים גם חומש שמות.

חמש פרשות הוקדשו לבנית המשכן. 16 פרקים! אם נשווה זאת לבריאת העולם הרי שלבריאת העולם הוקדש פרק אחד בפרשה הראשונה של התורה! ללמדנו שבנית העולם הרוחני חשובה מבריאת העולם הגשמי וכן שהבניה האנושית מסובכת ומורכבת מעמלו של הקב"ה וצריכה הנחיות ברורות.

חלק גדול בפרשות בנית המשכן הן טכניות – מכוונות לבעלי המלאכה ולאמנים ומתארות את הפריטים הרבים הבונים את הקודש: הקרשים, הבדים, העורות, הווים והקרסים וגם כל כלי הקודש שיוכנסו במשכן ובגדי הכהנים – הכל בפרטי פרטים מדוקדקים.

אבל התורה דואגת שההדר החיצוני לא יהיה העיקר. הנקיון הפנימי והשותפות ההמונית – הם המסר. כל אלה נקבעים כבר עתה בעוד בני ישראל נודדים במדבר.

ביום רביעי התפרסם מאמר מצוין של מנכ"ל  התנועה הרב גלעד קריב ב"דה מרקר", המוסף הכלכלי של עיתון הארץ, ובעקבותיו ובזכותו ארצה לדבר הערב. המאמר עוסק בתרומת "מחצית השקל" שנגבתה בימי הבית השני בחדש אדר (כנראה בין א' לט"ו בו). אנו למדים ממסכת "שקלים" במשנה שהמס שימש בראש ובראשונה לרכישת קורבנות הציבור שהוקרבו במשכן ובנוסף בתחזוקת המשכן והעיר ירושלים (חומותיה ומבצריה).

"העיון בדיני המס מלמד כי בלשון ימינו מדובר היה במס רגרסיבי אשר הוטל באופן שווה על כל אדם בישראל ללא תלות בהכנסתו ועושרו. החכמים, מתקיני המס, נשענו על התקדים המקראי מפרשת "כי תשא" אשר מספר על איסוף מחצית השקל מכל אחד מיוצאי מצרים תוך קביעה כי " הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל" (שמות ל, 15). על פניו קביעתו של מס רגרסיבי עלתה בקנה אחד עם הרגישות החברתית שאפיינה את פסיקת החכמים. על מנת להבין את תקנתם יש לגשת למסורת עתיקה המופיעה בתלמוד הבבלי ובמקביל במגילת תענית, חבור קדום מתקופת הבית השני. על פי מסורת זו התעמתו זרמי היהדות בתקופת הבית בשאלת מימונם של קרבנות המקדש וצרכיו. הגישה האחת יוצגה ע"י חוגי הכהונה (שהיו קרובים יותר למשפחות העשירות ולאליטות הכלכליות של ימיהם) והגישה האחרת יוצגה ע"י החכמים (אנשי הזרם הפרושי) שהיו קרובים יותר להמוני העם".

"אנשי הכהונה וההון גרסו שמימון הקרבנות צריך להעשות ע"י תרומות של יחידים היכולים והרוצים לתרום למקדש. ואילו לשיטתם של החכמים יש לממן את הקרבנות מהקופה הצבורית ללא מתן דריסת רגל לנדבנים ובלשונה של מגילת תענית: אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל ... שיהיו כלם באים מתרומת הלשכה".

החכמים נצחו בויכוח וקבעו עקרון חברתי-כלכלי משמעותי: בבית המקדש אין עניים ועשירים, אין מכובדים ודלים כלם שווים בקודש. קרבנות הצבור שמטרתם כפרה על חטאי הצבור באים מכספם של כולם ומכפרים על כולם. המרחב הצבורי המקודש אינו ניתן לקניה בכסף וזהב.

"העיון במסכת שקלים מלמד כי הפקעת קורבנות הצבור מנדבנותם של יחידים וביסוס אופיים הציבורי הקרינו גם על הדרישה לטוהר מידות ולאתיקה קפדנית מצד המופקדים על הקופה הציבורית. בהקשר זה מלמדת המשנה על הכללים שנהגו בעת כניסתם של פקידי האוצר הקדומים ללשכה בה הונחו מטבעות המס (בתקופת בית שני נטבע מטבע מיוחד של מחצית השקל): "אין התורם (הפקיד הנוטל את המטבעות מן הלשכה) נכנס לא בפרגוד חפות (מלבוש ששוליו מקופלים כלפי מעלה .שלא יחשדוהו שהטמין מן השקלים בתוך שפת בגדו) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע (שלא יחשדהו שהטמין בהם שקלים) שמא יעני ויאמרו: מעוון הלשכה העני (שבשל שמעל בכספי התרומות נענש ונעשה עני יותר) או שמא יעשיר ויאמרו מעוון הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר " וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במד' לב, 22) ואומר:"וּמְצָא-חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב--    בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם." (משלי ג,י). (שקלים, פ"ג, מ"ב)"

הרב קריב מסיים מאמרו במילים: "בחירתה של המסורת היהודית לקבוע את זכרו של המס בשבת מיוחדת (שבת שקלים) ובמנהגים שונים, עיגנה בלוח העברי את התובנה החשובה בדבר האיזון בין הפרטי ובין הצבורי. היא קוראת לנו להכיר שלעתים הפחתת הנטל הכספי מעל כתפי הצבור הרחב והעברתו לכתפי מעטים היכולים לשאת בו בקלות יכולה לעלות בסופו של יום ביוקר רב וכי דווקא משום שלנדבנות ולפעילותם של יחידים ישנה חשיבות, יש הכרח להציב להן גבולות ברורים".

אני רוצה להוסיף את חשיבות היחד של תרומת הצבור, את השתתפות כל העם במעשה המשכן ועבודת הקודש.

הדבר מתבטא במענה לשאלה מדוע קבעו תרומה / מס של מחצית השקל ולא של שקל שלם? (שהיה ודאי מקל על מניית השקלים)

חסידים אומרים שיש בכך כוונה גדולה, כל מחצית שקל זקוקה למחצית נוספת, לשותפות, ללמדך שאין אדם שלם ואין יהודי שלם עד שיהיה שותף עם חברו ביחד, בצוותא ובאחווה ולא עוד אלא אף הפשוט שבפשוטים בכוחו להשלים את הגדול שבגדולים.

ערב שבת פרשת ויקהל-פקודי לפני שש שנים נכנסנו לבנין הזה, קדש הקדשים שלנו! היום אנו עומדים לפני השלמת אגף נוער בקומה התחתונה. כל מי שנכח פה בפורימון לא יכול היה שלא להתפעל ולהתמלא גאוה מנוער תל"ם שלנו. מגיע להם אגף. בעתיד בנינו ובנותינו אנו שותפים יחד. אני קוראת לכם לתרום לאגף הזה. מחצית השקל היא כיום כ-50 ₪ לכל נפש קטן וגדול עשיר ועני.

אם נתגייס למפקד הזה ולא תיפקד ממנו נפש כי אז נחוג בקרוב חנוכת אגף הנוער.

שבת שלום

פרשת "כי תשא" תשע"ב

(בנושא "ונהפוך הוא")

חודש אדר הוא חודש מלא תהפוכות

מבחינת הטבע והאקלים - אופינים לחודש זה בין היתר החילופים הקיצוניים במזג האויר: ימים חמים וקיציים ואחרים ימי סגריר קרים עשירי גשם וברד ופעמים אפילו שלג (השנה למשל ).

זהו חודש של שפע פריחה – כמעט כל צמחי השנה פורחים בשלל צבעים. השדות מתמלאים ברוח פריחת עצי הפרי ביחוד השזיפים והאפרסקים.

יחד עם התגברות הצמיחה חלה התעוררות בעולם החי. זמרת הצפורים וזמזום הדבורים למיניהן ממלא את חלל האויר המולת שמחה עד כי נראה כי מאמר חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" יסודו לא רק בשטח ההסטורי של תשועת היהודים בפרס אלא גם בשטח של תופעות הטבע.

זהו חודש המגשים את המאמר "ונהפוך הוא".

כזהו גם חג הפורים שיש בו אלמנטים של נקמה בגויים מחד ושחוק וקלילות מאידך.

וכזו היא גם פרשת "כי תשא" של השבוע – מחד עומד העם וממתין להורדת לוחות הברית. העם עבר תחנות דרך אדירות מאז יציאת מצרים: נס חצית ים סוף, מתן התורה במעמד רב רושם בהר סיני.

ועתה הוא עומד ומצפה למשה שירד מן ההר.

וכאן מתחוללת התפרקות טוטלית

"  וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמ' לב א) (והאל אשר העלנו ממצרים – איה האמונה באל?!)

אהרון שצריך היה לנסוך בעם בטחון באל ולומר – נמתין כי מי כה' באלים, מי כמוהו נאדר בקדש, במקום זאת מתפרק אהרון מאחריות

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי." (שם, ב)

והעם נענה: " וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן" (שם, ג)

למה נועד כל הזהב הזה?

"וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שם, ד) – לא סתם פסל, פסל עגל המסמל את מצרים ופולחניה, את ארץ עבודת האלילים ממנה היו בני ישראל אמורים להשתחרר.

תאור החג הנחוג בזמן התבוששות משה בהר יש בו סממני קרנבל.

"וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שם, ו)

יש אוכל ויש צחוק.

מהו הצחוק הזה שמלוה את החטא הגדול מכולם?

אומר רש"י: יש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים.

והרמב"ן מתאר: "ישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתיה לשכרה כאשר יעשו בחגים ובמועדים ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם (אליליהם) ולשמחה"

היפוך טוטלי של מעמד מתן תורה. גשמיות חסרת מימד רוחני.

גם האל מהפך יחסו אל העם "לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" מאיץ הקב"ה במשה המתבושש.

"סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ח)

המילה "אלה" הכלולה בשם האלהים מסמלת כאן את ההיפוך החריף מכולם "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ" אינו האל האחד המופשט שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והתן להם את המן והשלו והוציא להם מים מן הסלע ולוה אותם בעמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ" זהו פסל של עגל, סמל עבודה זרה!

להתהפכות הנוראה הזו במדבר יהיה מחיר כבד.

אתמול קראנו במגילת אסתר שנושא ההיפוך הוא עקרון מרכזי בהצגת כל דמויותיה ומוטיב מפתח בהתפתחות עלילתה.

התחפשנו והפכנו לאחרים בקהל צוהל ושמח ומי שלא נכח בקריאה הפסיד התהפכות מלאת שחוק וכייף ויצירתיות של רבים וטובים מחברי/ות הקהילה. החברים שלקחו על עצמם קריאת המגילה הפכו בפרקיה ודלו את עיקרה והציגו ושרו וחדו ושמחו. לאחר מכן נתקיימה קריאה מסורתית מלאה של המגילה והרבה תמר דובדבני למדה עם חברי הקהילה את פרק ההתהפכות של דמויות המגילה.

המהפכים הללו כולם הם חלק מן העונה בשנה, מן הצורך האנושי לשנות ולהתחדש כמו הטבע וגם מן היכולת לקבל את החיים על כל תהפוכותיהם.

אני רוצה להודות לכל מי שנטלו חלק בשמחה הגדולה והמוצלחת (השנה הקריאה היתה מוצלחת במיוחד), לנוער תל"ם שהפיקו פורימון מדהים, לצוות שנכח פה לכל אורך היומיים וטרח והפך את האולם חזרה אל מצבו ההווי.

-=-=-=-=-=-=-=-

זה התחיל בשני כרובים...

דברים לשבת תרומה ויום המשפחה

קמץ תשע"ב

פרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, היא אחת הפרשות העוסקות בבניית המשכן. היא כוללת את הפסוק המפורסם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מכאן אנו למדים שלמרות שההוראות נתנו למשכן, הן תקפות גם לבית המקדש לכישבנה, ואכן ההפטרה עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה. על המתח הזה – בין המשכן למקדש, בין הנודד לקבוע, בין התורה להפטרה – אני מבקשת לייחד את הדברים הבאים.

התורה מספרת לנו בפרטי פרטים כיצד ייראה המשכן – ממה יטוו היריעות, איך יחוברו הלולאות, מה האורך של הקרשים ומה הרכב הבד של הפרוכת. הפירוט הזה נראה מיותר לחלוטין – הרי את אוהל מועד בונים פעם אחת, למה צריך להקדיש כל כך הרבה פרקים לאופן בנייתו? 13 פרקים מוקדשים לנושא זה, אבל לבריאת העולם הסתפק המקרא בשני פרקים. מה הסיבה לכך? אינני יודעת את התשובה, כמובן, אבל נדמה לי שבפרטי הפרטים יש סוג של הנכחה, של נטיעת בטחון. היה אוהל מועד, וברור לכולנו איך הוא נראה – היתה לאלוהים תכנית מדויקת ומדוקדקת – והוא העביר אותה בשלמות לבני האדם. כך צריך להראות אוהל מועד – כך בדיוק, ולא אחרת.

והרי, אוהל מועד הוא הסמל להמשכיות, לקבע של הנוכחות האלוהית בתוך הנדודים במדבר. אי של יציבות בתקופת מעבר ארוכה מאוד. לכן, בכל השנים הארוכות מבניינו ועד לבניית בית המקדש – כ-500 שנים, אוהל מועד, או המשכן, הם סמל ליציבות הקשר שבין אלוהים לעמו. דבר שבא לידי ביטוי גם במראה החיצוני – אין שיפוצים, אין הרחבות, אין התעדכנות אופנתית, אוהל מועד נשאר בדיוק אותו דבר.

אחד הפרטים המדהימים ביותר הנוגעים למשכן הוא עיצוב קודש הקודשים. אותו חלק אליו מגיע אך ורק הכהן הגדול, אך ורק ביום הכיפורים. שיא הקודש ושיא הקרבה לנוכחות האלוהית. והנה, בקודש הקודשים ישנם שני כרובים – וכתוב עליהם "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה כא). שני הכרובים, שחז"ל הבינו אותם כמפוסלים בדמות גבר ואשה, פונים זה אל זה באחווה, כשבתווך ביניהם – נמצא הסמל לנוכחות אלוהים.

התלמוד במסכת יומא (נד) אף גורס – כי הכרובים היו "מעורים זה בזה" – כלומר מצויים בקרבה גופנית אוהבת. ובשעה שבני ישראל היו עולים לרגל, היו גוללים לפניהם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים המחוברים ואומרים להם :"ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". כלומר, הסמל לקשר היציב עם אלוהים הוא דווקא בדמות האהבה בין גבר לאשה.

תמו ימי הנדודים, בשעה טובה – לאחר שנים ארוכות בהם לא היה משכן קבע, בונה שלמה את בית המקדש. ולמרבה הפלא – המקרא (מלכים א ו כג) מתאר לנו כי במקדש שלמה פני הכרובים היו אל הבית. איך ניישב את הסתירה?

התלמוד (בבא בתרא צט, ע"א) מסביר לנו, כי כיוון פניהם של הכרובים הוא דינמי, והוא מהווה למעשה ברומטר למצבם המוסרי של בני ישראל: "כאן -- ופניהם איש אל אחיו" - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וכאן - פניהם אל הקיר - בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

כלומר, גם בתוך הסטטיות הנצחית והבלתי משתנה של המשכן והמקדש, ישנה דינמיות – לא תמיד אנו מצליחים להיות בדרגה בה אנו מסוגלים להיות בדיאלוג קדוש – בפניה הדדית זה אל זה, כשבמרחב בינינו שוכן רק האלוהי. לעתים הכרובים הם רק זה לצד זה, עומדים ומבטם מופנה כקווים מקבילים אל הקיר – מבטם לעולם לא ייפגש.

זה ללא ספק מצב מתסכל, בוודאי ובוודאי כאשר מדובר במקדש. תמה תקופת הנדודים, נבנה מקדש מפואר ויציב לאלוהי ישראל – האם אי אפשר להגיע אל המנוחה ואל הנחלה? אל מצב בו הכרובים תמיד מעורים זה בזה?

ואכן, שלמה המלך מוסיף שני כרובים נוספים מעץ שמן שעמדו על רצפת המקדש ליד הארון. אולי זהו נסיון לקבע את הדינמי, להכריז כי מהרגע שבני ישראל בנו מקדש, שכינתו של אלוהים בקרבם היא מעשה מוחלט ונצחי.

הסוף המצער ידוע. בית המקדש הראשון לא היה נצחי, ולמרות הנסיון לעגן בחומר סטטי את מערכת היחסים בין אלוהים לעמו, מדובר בקשר דינמי וסוער, שיודע עליות ומורדות מתחילתו ועד ימינו אנו. ואנחנו עדיין מבקשים אחר איים של יציבות ובטחון בתוך חיים סוערים וגועשים.

מעניין שבתורה עצמה צווינו רק על פרטי המשכן ולא על פרטי המקדש. ברור כי לפחות חלק מהוראות הבניה המדוקדקות לא רלוונטיות למשכן קבע – יריעות האוהל למשל, יוחלפו באבני גזית. הוראות הקיפול וההרכבה של המשכן אינן רלוונטיות למקדש קבע. אולי התורה מנסה לתת לנו דווקא מפה ליצירת איים של קבע בתוך מציאות דינמית. אם תרצו, יש כאן הבטחה – גם בתקופות של נדודים ומעבר ניתן לשמר ולייצב נוכחות אלוהית, שכינה בקרבנו ממש. ועם כל זאת – בקודש הקודשים שלנו – תמיד תהיה דינמיות. יציבות וודאות מוחלטת לא קיימות, הן לא מנת חלקנו. בובר כינה זאת בביטוי היפה "אי וודאות קדושה".

היום אין מקדש. אבל יש מקדש מעט. את המזבח החליף שולחן השבת, המשפחה היהודית היא המשמרת את המסורת היהודית, היא המנסה להנכיח קדושה ואהבה. אתמול כזכור היה יום המשפחה, יום שנועד להעלות על נס את החשיבות והמרכזיות של המוסד המשפחתי – שבימינו התרחב ונהיה מגוון ועשיר יותר מאי פעם. הלוואי שנזכור כולנו, כי בקודש הקודשים היה סמל לאהבה אנושית. התלמוד מלמד אותנו – בזמן שנעשה רצונו של מקום, בשעה שנקדיש מחשבה, מאמץ ורגש בכדי לעשות את הנכון והראוי בינינו, נוכל לחיות בקשר בו אנו פונים זה אל זו בהדדיות – והחיבה והרעות בינינו יכולים להשכין את חיבתו של אלוהים בינינו.

הלוואי ונצליח להפוך את המשפחות שלנו לאיים של אהבה ויציבות. למשכן-מעט.

שבת שלום.

 =====

פרשת "משפטים" תשע"ב

(על החרות כערך בסיסי)

"האיש הוציא גפרורים מכיסו והצית לו סיגר ובתוך כך אמר להיילי: "היי, (נכרי), יש לך נקבה ראויה לשמה שם".

- "אני חושב שהיא בסדר" אמר היילי ופלט עשן מפיו. "אומרים שהיא טבחית טובה, והיא תהיה שימושית שם. או שישלחו אותה לקטוף כותנה. הידיים שלה מתאימות לזה, הסתכלתי. היא תמכר טוב".

- "הם לא ירצו את הילד שלה במטעים" אמר האיש

- "אני אמכור אותו בהזדמנות הראשונה"

- "בזול?"

- "לא יודע, הוא פיקח, בריא, שמן, חזק. גוף מוצק!"

 - "שטויות" אמר היילי. "כאלה אתה מגדל בלי הרבה בעיות, זה לא יותר קשה מלגדל גורי כלבים. בעוד חודש היצור הזה כבר יתרוצץ בכל מקום."

זהו קטע מאחת היצירות המפורסמות ביותר בעולם "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו. היצירה מתארת את התופעות הקשות ביותר בהסטוריה של ארצות הברית – עבדותם של השחורים (אפרו-אמריקאים בשפה נקיה). הדוברים שצטטתי הם שני לבנים, בעלי מטעים ועבדים.

העבדות היתה חלק בלתי נפרד מהעולם העתיק אך נמשכה אל תוך העולם המודרני ולבושתנו נמשכת בצורות שונות גם היום אפילו בתוך מי שמתקראות "דמוקרטיות מודרניות"

כשהתורה באה לפרט את עשרת הדברות לכלל המשפטים לכאורה אין היא פותחת ב"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ", אפילו לא בצווי הפולחני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" אלא בדיני עבד עברי " וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ." (שמ' כא' א-ג)

פרשנים הקשו על הפתיחה בדינים הפחות מעוררים קדושה כביכול אבל במחשבה שניה עולה כי החופש, החרות האישית, הדרור – הם הערך החשוב ביותר ולכן בו פותחת פרשת משפטים.

התורה מכירה בכך שיש מצבים כלכליים בהם אדם אינו יכול אלא לשעבד עצמו אך היא גודרת גדר של שבע שנים לכך כדי שהנפש לא תשכח שהיא בצלם אלהים, שהיא צפור דרור.

בעולם העתיק קרה שהאדון נתן לעבד אשה ונולדו להם ילדים ובהגיע זמנו להשתחרר הוא העדיף להשאר עם אשתו וילדיו בבית אדונו, אולי גם היה לו נוח שהיה לו מקור פרנסה קבוע ובטחון קיומי כל שהוא והוא היה מוכן לשלם על כך בחרותו האישית.

 התורה קובעת: " אִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם."

הרציעה הותירה סימן באוזן העבד מעין "אות קין" אות קלון על הויתור על החרות. מכאן הביטוי "עבד נרצע". אולם גם במקרה קיצוני זה סימן הטקס הסמלי בפתח הבית את הכנסת העבד לחוג המשפחה של אדונו. פתח הבית סימל את הגבול שהפריד בין מה ששייך לחוג המשפחה לבין מה שמחוצה לה.

גם העובדה שהאוזן היא האבר שנבחר לרציעה מעידה על רצון התורה להגביל את העבדות בכל דרך כהבנת חכמינו: "ומה ראה אזן לירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבן יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמע על הר סיני "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים" (ויקרא כה, נה) והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע".

גם אם קוים טקס הרציעה והעבד ומשפחתו הפכו חלק מהבית אליו השתעבדו "לעולם" – "העולם" הזה הוגבל עד שנת היובל שבה "  וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."

כיוון שפרשת "משפטים" מפרטת את עשרת הדברות שבהן לא נאמרה מילה על העבדות נשאלת השאלה – דיני עבדים שכאן – מה הם באים לפרט?

לטעמי הדיבר שאליו מתייחס הכתוב הוא בהחלט הדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". רעיון החרות קשור ליציאת מצרים. עם שידע טעמה של עבדות חייב להעריך ולשמור על החרות.

העבדות היתה מאז ומעולם תופעת לוואי לפערים החברתיים בין עשירים לעניים.

מי שסבלו מפערים אלו לא פחות מהעבדים היו הגרים האלמנות והיתומים – החוליות החלשות בחברה.

התורה קושרת את הצווי של יחס אנושי כלפיהם ודאגה לקיומם גם כן ביציאת מצרים ברעיון הדרור. "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים." (שמות כב, כ-כג)

ובמקום נוסף בפרשה: "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (כג, ט)

מבין שלל הציווים בפרשת "משפטים" אין דומה בחומרת האזהרה לצווי המגן על הגר היתום והאלמנה.

בספר דברים באה דרישה לא רק להגן על הגר אלא "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (דב' י, יט)

מיהם העבדים והגרים בני ימינו?, היש כאלה?

העוני, למרבה הצער, הופך אנשים חסרי בטחון קיומי לעבדים למי שנכונים לעסוק בכל עבודה, בכל תנאי. הגענו השנה למצב שבו משפחות הן מתחת לקו העוני למרות ששני בני הזוג משתכרים! החברה החרדית שבקרבה רבים אינם יוצאים לעבודה היא מן העניות שבמדינה, גם עוני מבחירה ואפילו מתוך אידיאולוגיה דתית אינו הופך את המצב למוסרי. סחר בנשים הופך מאות זרות ובנות הארץ לעבדים. אני שמחה על ההצעה לקבוע בחוק ענישה לגברים המשתמשים בשירותי מין ולא לזונות (יש גם תופעת זנות של גברים) כי זה מחזיר את האחריות לחרות האנושית לבעלי הממון, לבעלי הקרקע, להזכיר להם גם את חובותיהם המוסריות.

למרבה הכאב יש להוסיף לרשימת הגר היתום והאלמנה חלק נכבד מבעלי הצרכים המיוחדים, בעלי נכויות וכן אפילו חלק מאוכלוסית הזקנים ביניהם נצולי שואה לא מעטים שהושלכו לעת זקנה קצבותיהם קוצצו וכבודם הבסיסי נרמס. ובשנים האחרונות נתמלאה הארץ בעובדים זרים, גרים של ממש, שעובדים כאן לעתים בתנאים מחפירים.

" וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" משמעו והכרת בכל יצור אנוש כבריאה אלהית וכבדתו ונתת לו לחיות בכבוד והתרת לו חרות אישית. רק אז אפשר יהיה לומר שנעננו לצו של " וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ" (וקרא כה, י).

 ----

פרשת "יתרו" תשע"ב

(על ההתקדשות לתפקיד צבורי)

[על ההפטרה]

"בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדו. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו א-ד).

בחזון הקדשתו לשליחותו הצבורית הנבואית נפגש ישעיהו פנים אל פנים עם אלהים. המראה הנשגב עלול היה ליצור בנביא תחושת עליונות ויוהרה שהרי אין זה מראה הנגלה לכל אדם. אבל תחושת ישעיהו הפוכה:

"וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי"( שם, ה) .בפרקים הקודמים לפרק ההקדשה לא נצמא כל סבה להגדרתו של ישעיהו את עצמו לטְמֵא-שְׂפָתַיִם. אין זאת כי אם בהיותו בשר ודם ששפתיו הגידו דברי חולין הריהו חש טומאה בקרבת הקדוש הוא אינו מתימר להתקרב לקדושה, להפך – הוא חש את קטנותו ומוגבלותו. ומשום ענווה זו דואג האל לטהרו: "וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר."שם ו-ז)

הנביא חש את הטומאה בפיו, בשפתיו ובמקום זה בדיוק טוהר. אין זה מקרי שהשפתים הם האבר המשמעותי – הרי הנביא הוא איש דברים, נושא המסר האלהי לעם.

ישעיהו שונה משני נביאי הכתב הגדולים ירמיהו ויחזקאל וגם מנביא הנביאים משה בהענותו לשליחות.

"וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי." (ישעיהו ו, ח).

תיאור שליחותו של הנביא מעיד עד כמה רחוקה המלאכה מרגעי ההוד של ההקדשה.

"וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה:  שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע:  פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ. וָאֹמַר, עַד-מָתַי אֲדֹנָי; וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ט-יא). המשימה המוטלת על ישעיהו מנוסחת בדרך פרדוכסלית על דרך השלילה. כוונת הדברים שתפקיד הנביא להשמיע דבריו לעם כך שאלה יובנו, תפקידו להשיב את העם בתשובה ואולם לנוכח הידיעה הברורה שהעם לא ישוב ולא יבין מנוסחים הדברים בדרך פרדוכסלית. יש כאן ניסוח חריף של הרעיון המובע גם בחזון ההקדשה של יחזקאל, שם נאמר: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. וְהֵמָּה אִם-יִשְׁמְעוּ וְאִם-יֶחְדָּלוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה--וְיָדְעוּ, כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחז' ב ד-ה)

למרות הענותו של ישעיהו לתפקיד, האל מזהירו מפני הקשיים העומדים בפניו נראה שהמלים " הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם" הן הד למה שנאמר על פרעה, שה' הכביד את לבו. הן ישעיהו והן משה אמורים להשיג תוצאה ההפוכה למשימתם האמיתית. האחד תפקידו להוציא את העם ממצרים, וה' יגרום להכבדת לב פרעה לבל ישלח את העם וכך יכה את מצרים ב-10 מכות והשני אמור להשיב את העם אל אלהיו, אך הצלחתו תהא, כביכול, בכך שימנע את החזרה בתשובה עד עם שאו ערים מאין יושב. לאחר החורבן יבוא התיקון.

בשתי הפרשות של משה ושל ישעיהו יחול מפנה של ממש הן בעם ישראל והן בעמים השולטים בו, לאחר הענישה הכבדה. שני המנהיגים ישאו את עולו של העם לאורך דרך ארוכה וקשה. משה יראה את עם העבדים מתמרד במדבר, חפץ לשוב אל סיר הבשר אשר במצרים, מאבד אמונה באל למרות ניסים עצומים שהאל מפגין בפניו וישעיהו יהיה עד לאסון הכבד ביותר שפקד את עם ישראל עד לאותה עת – אובדן עצמאותה של ממלכת הצפון והגליית מרבית תושביה.

אף אחד משני הנביאים הללו לא ניסח לאורך חייו דברים חנפים כדי למצוא חן בעיני העם או בעיני אלהים. מהות שליחותם הצבורית היתה מאבק מר עם העם אליו נשלחו, עם קשה עורף וכפוי טובה. הם נשאו דברי תוכחה אך ידעו גם לעודד את העם ולשאת נבואות נחמה ותקוה.

הנביאים נשאו תמיד באחריות מלאה לדברים שנשאו גם אם סיכנו חייהם או ניתנו במעצר( כמו ירמיהו)או הוגחכו ע"י הציבור.

הנביאים היו ענקי רוח לא רק מנהיגי ציבור והיינו רוצים לראות כאלה גם היום. מאז שפסה נבואה מישראל אנו מקווים שמעט מכוחם הרוחני והמדיני של נביאנו ידבק במנהיגנו. אבל במנהיגות של היום לא מכירים את המושג "אחריות צבורית". הפוליטיקאים שלנו מומחים בלהפיל האשמות על אחרים, מומחים בלדבוק לכסא. אסון הכרמל, שריפת הענק בחנוכה שנה שעברה שכילתה יער ,חורש ובתי מגורים וגבתה 44 נפשות, היתה אסון  כל כך גדול שהוא מאלץ אותנו לדרוש משפט צדק לאחראים אבל ראוי שנדרוש ממנהיגנו, נבחרי הצבור דין וחשבון על מעשי היומיום שלהם כדי שלעולם לא נעמוד עוד מול אבדן חיי אדם כל כך נורא כמו אסון הכרמל, מקום משכנו בימים קדומים של נביא אחר הנביא אליהו, ומכל אנשי הציבור של ימינו דומני שהקרוב לו ביותר בלהט עשייתו ובשפתו היחודית הקשה הוא מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.

 -------

פרשת "בשלח" תשע"ב

(ולא נחם דרך ארץ פלישתים... פן ינחם)

בחיים הפוליטיים יש הרבה קפנדראות. מהי קפנדריא – זהו מעבר המקצר את הדרך בין שני מקומות.

יש מקומות שהקדושה שורה בהם ואין לקצר הדרך דרכם. כך היה בבית המקדש בעמדו וכך עד היום בבית הכנסת.

אבל במוסדות כמו הכנסת והממשלה הקפנדריא היא שיטה. מחפשים קיצורי דרך, תוצאות מידיות, עיקוף נושאים בלתי רצויים.

הנה למשל בקריטריונים לדיור ציבורי קבע דו"ח טרכטנברג כי יהיו זכאים לדיור צבורי בני משפחה שמצבם הכלכלי רעוע למרות שלפחות אחד מבני הזוג עובד וכן יהיו זכאים לו האוכלוסיות הנזקקות – קשישים ונכים שהם מחוסרי דיור. ראש הממשלה ושר האוצר תמכו מלכתחילה במסקנות אלו של דו"ח טרכטנברג אולם שר השיכון שהוא מסיעת ש"ס עשה קפנדריא על פני סעיף מיצוי כושר ההשתכרות וכדי להכשיר את קיצור הדרך המותיר חלק עצום של החברה החרדית בבטלתה הכניס את סעיף השירות הצבאי. מה עושים שרי הממשלה בנדון? בינתיים הקפנדריא מאושרת, גם דו"ח טרכטנברג עשה קפנדריא משלו. כך למשל המליץ על השקעה של כ-800 מיליון שקל מהתקציב שהועדה המליצה לתחום הדיור בר ההשגה לצורך סיוע בשכר דירה לזכאים. הדו"ח לא המליץ על שקל אחד לבנית דיור צבורי. מאגר הדירות לזכאים מדולדל ממילא. מהיכן יסייעו בעוד כ-10 שנים?

ככה זה בפוליטיקה. עושים קיצורי דרך. לכן, כדאי לנו להעמיק בפרשת השבוע, פרשת "בשלח" שבה נוהג הפוליטיקאי של העולם בדרך הפוכה. לא קצורי דרך אלא הארכתה.

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה." (שמ' יג,יז)

הכתוב אומר במפורש שדווקא הקרבה בין מצרים וארץ פלישתים דווקא הדרך הקצרה היתה בעוכרי בני ישראל ולכן דרך של שבועות אחדים נפרשה על פני  40 שנה!

מדוע לא נחם אלהים בדרך הקצרה?

פשט הכתוב אומר: "פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם (שימו לב למשחק ולא נחם – פן ינחם משמעות הפעל הראשון לא נהגם / הוליכם ואילו משמעות הפעל השני פן – יתחרטו. שורש שני הפעלים זהה נ.ח.מ.) בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

הגיון פוליטי היה אומר צריך  לקצר הדרך ככל האפשר כדי שלא יראו מלחמה ולא יתחרטו על היציאה ממצרים ולא ירצו לשוב אליה. אבל הקב"ה פוליטיקאי העל של העולם חכם יותר ויודע נפשות בניו ובנותיו והוא יודע שבחינוך אין קיצורי דרך ולכן הוא לא נחם דרך ארץ פלישתים אף על פי שקרוב הוא (כפרוש ראב"ע הארוך).

חכמים דשו במסלול המוארך וטעמיו ואביא מעט מפרושיהם.

רבנו חננאל (מפרש התלמוד, מאה 10) סבר ש"הוליכם דרך המדבר ... כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלישתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם (של הפלישתים) שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ולא יעכבו אותם כלל, היה האות קל. ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר, להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועליית השלו והוצאת המים מן הצור".

רבנו חננאל מבין שעם של עבדים הוא קצר אמונה ונדרשת לו תקופת התבגרות אמונית והכרה בבוראו לפני שיוכל להגיע אל גבולותיה של הארץ שהובטחה לו ולעמוד בקשיי כיבושה וההתנחלות בה. גם רבי יהודה לייב מגור( מהחסידים) חשב ששנות נדודי ישראל במדבר ישמשו כתקופת הכנה והסתגלות בה ילמדו ליישב ארץ צחיחה ושוממה ולחיות חיי עמל.

בעל המדרש בשמות רבה עוסק גם הוא בצמיחה שנדרשת לעם ישראל מיציאת מצרים ועד כניסתם לארץ ישראל והוא ממשיל לשם כך משל "משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר (בלבו): אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואחר כך אני נותנה לו. כך אמר הקב"ה: אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצוות ואינם יודעים עסקי תרומות ומעשרות אלא אתן להם את התורה ואחר כך אכניסם לארץ"

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מסכם את הטעונים הללו בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג פ"כד): "אין זה מטבע האדם שיתחנך בשיעבוד העבדות בחומר ובלבנים ומיד יוכל להלחם עם ילידי הענק ולהיות לוחם אמיץ. וכך היה רצונו של השם יתברך, שעיכב את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עד שיתחזקו וכפי שידוע המדבריות ופראות הנוף מביאים אומץ ונולד דור אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות".

פשט הכתוב אומר כי לא נחם דרך ארץ פלישתים פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה. על כך מקשה הרמב"ן באמרו "אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם והם רחוקים ממצרים בעת ההיא" כלומר כשיגיעו לשערי הארץ כבר לא יתנו ראש לשוב מצרימה. מהי אם כן המלחמה המאיימת על בני ישראל הנודדים במדבר?

פרשנים למדונו שהאויב הגדול שלנו אינו פלישתים והמלחמה בהם אלא יצרינו וחולשותינו האמוניות שבהם המלחמה קשה כפליים.

סיכומו של דבר כל הפרשנים קדומים כמאוחרים מתגלים כאנשי חינוך הבאים ללמדנו מהו תהליך חינוכי. עם של עבדים שידע רק חומר ולבנים אינו שומע פעמי חזון אלא לאחר אימונים קשים וארוכים. המדבר הוא הזדמנות לצרוף עם ישראל מערב רב מבועת ומבולבל לעם שיש לו יעד ותכלית ואלהים המנחה אותם בדרך.

בין קוטב השעבוד וקוטב הגאולה אין קיצורי דרך.

כמה היה נפלא לו קברניטי ההווה היו הולכים בדרך הארוכה. קוראים לזה חזון וחשיבה לטווח ארוך. בדרך הארוכה למיצוי החזון אנו צומחים ומחזקים את יסודות הדמוקרטיה הצעירה שלנו ומנהיגינו היו הופכים אותנו שותפים לדרך תוך התחשבות בנסיבות האנושיות, הגאו-פוליטיות והיכולות שלנו ושלהם כבני אדם.

כשם שאי אפשר לקפוץ ממעבה עבודת אלילים אל אמונה באל אחד מופשט כך לא קופצים מקבוץ גלויות ושעבוד גלויות אל מדינה דמוקרטית ומודרנית. וכמו שיודע מי שהולך לאיתקה לא המטרה העיקר – אלא הדרך. מקצרי הדרך רואים מטרה קצרת טווח ומפסידים את הדרך.

 -----