פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

בלוג זה מיועד להפצת הדרשות השבועיות על פרשת השבוע
Tags >> פסח

ביאור חמץ דברים ל"שבת הגדול" – קמץ תשע"ב נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב פסח , דרשה

ilans

ביאור חמץ

דברים ל"שבת הגדול" – קמץ תשע"ב

נעמה דפני-קלן

השבת שלנו נקראת שבת הגדול – זוהי השבת האחרונה לפני חג הפסח. לפשר השם המוזר נתנו כמה טעמים: משום הנס הגדול שהיה לבני ישראל במצרים (טור או"ח), משום שבשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא "גדול" (אבודרהם), או משום שבסיום ההפטרה מופיע הפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא... לפני בא יום ה' הגדול והנורא". הסבר יפה נוסף קשור למנהג לאפות ככרות לחם גדולים לעניים משאריות החמץ שנותר.

ההסבר המקובל ביותר קשור דווקא לדרשה: מובא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא יום כיפור "צומא רבא" (הצום הגדול). ואכן בשבת זו, נוטים לדרוש בהלכות הפסח, לעתים באריכות יתרה.

ביום חמישי בלילה, אור לי"ד ניסן, אנו מצווים על בדיקת חמץ. בדיקת חמץ היא המצווה לחפש את החמץ בערב חג הפסח כדי לבערו מהבית, כפי שנאמר במשנה: "אור לארבעה עשר (בניסן) בודקים את החמץ לאור הנר." (מסכת פסחים, פרק א', א').

בהלכה מקובל תהליך בן שלושה שלבים, שבאמצעותם מתמודדים עם החמץ לקראת חג הפסח: בדיקה, ביטול וביעור (השמדה). לאחר טקס הבדיקה מבטלים את החמץ; כלומר, מכריזים על החמץ שלא נמצא בבדיקה שהרי הוא כ'עפרא דארעא' (עפר הארץ), ולאחר מכן מבערים מן העולם את החמץ שנמצא בבדיקה.

מה יכולה להיות עבורנו המשמעות של תהליך בדיקת החמץ וביאורו?

ההסבר הפשוט ביותר נוגע לאיסור המקראי על המצאות חמץ בבית. שהרי כתוב: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'" (ספר שמות, פרק י"ג, ז'), ובפסוק נוסף: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם." (ספר שמות, פרק י"ב, י"ט). למרות מצוות אלו, נאמר בתלמוד (פסחים ד ע"ב) שבדיקת חמץ אינה חובה מן התורה, שכן ניתן לקיים מצוות אלו באמצעות 'ביטול'  - כלומר הכרזה כי האדם רואה בחמץ שברשותו דבר בטל וחסר ערך, כעפר הארץ. או בלשונו של הרמב"ם: (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב): ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל.

 

 

יש כאן סתירה שדורשת הסבר – שהרי אם אסור על החמץ להמצא בבית במובן הפיזי, מה המשמעות של הביטול? מסתבר שישנה חשיבות הלכתית לערך שהאדם מייחס לחמץ –אם הוא רואה בו דבר חסר ערך, הוא הופך לכזה. יש לציין כי בדורות מאוחרים יותר ניטשה מחלוקת עזה האם ביטול שבלב מספיק, וכיום אין נוהגים כך.

במרוצת הדורות ניתנו הסברים שונים למשמעות של החמץ. הזוהר רואה את ההבדל בין חמץ ומצה כהבדל בין יצר הרע ליצר הטוב. החמץ מעיד על חימוץ המחשבה – על פגם בחשיבה, ואכילת מצה מאפשרת להטהר ולאזן מחדש את המחשבות.

הסבר אחר מזהה את תפיחת המצה עם התנשאות – עם גאווה ויהירות, וקורא לאדם לבטל ולבער את הגאווה, ולהכנס לפסח כבן חורין צנוע.

בחסידות, בדיקת החמץ הפכה להיות בדיקה של המעשים שלנו. הרבי מקוזניץ' אומר כי בדיקת החמץ היא "בכל מקום שמכניסין בו חמץ", ורק האדם עצמו יודע להיכן הוא מכניס את החמץ שלו – האם ביחס לחבריו לעבודה, בזמן לילדים ולמשפחה, בלשון הרע? הוא קורא לנו להכנס לתהליך פנימי, לברר לעמנו היכן אנחנו רגילים לאכסן את החמץ, איזה התנהגויות שלנו מחמיצות אותנו, ושם לבדוק, לבטל ולבער.

לאחרונה, שמעתי הצעה מעניינת מרֶבּ מימי פייגלזון. היא מציעה  להסתכל על מערכות היחסים שלנו ולחשוב: מה כשר לפסח? איזה קשר נמצא במקום טוב ונכון? איזה קשר צריך להכשיר לפסח? ואיזה קשרים אני מרגישה שצריכים עבודה, אבל אין לי יכולת להתמודד איתם כעת ואולי אני רוצה לבצע להם "מכירת חמץ" ולהתמודד איתם בהמשך. ולבסוף, האם יש קשרים שמזיקים לי? שראוי לבער אותם כשם שמבערים את החמץ?

הסברים אלה מחזירים אותנו למחלוקת הראשונה – האם כל התייחסות לחמץ מאפשרת לנו להשאיר את הביטול בלב בלבד? מה המשמעות של בדיקה עצמית אם אין ביטוי לה במעשים שלנו? מתי הפיכת דבר מה לחסר ערך היא ההתמודדות הראויה איתו, ומתי נדרש דווקא תהליך של התייחסות רצינית ומעמיקה?

נדמה לי שלשלושת השלבים ההלכתיים של החמץ – בדיקה, ביטול וביעור , צריך להוסיף שלב נוסף בתחילת התהליך. שלב ביאור החמץ בא', ביאור מלשון הסבר ופירוש. השלב בו אני מסבירה לעצמי איזה חמץ אני מחפשת  -גשמי או רוחני, במטבחי, בהתנהגותי או בקשריי. וכיצד אני מבטלת אותו – בביתי, בלבי ובמעשיי. פסח שמח וכשר. 


דרשה לשבת חול המועד פסח תשע"א- מורית בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב פסח , דרשה

rbeeri

שבת שלום, מועדים לשמחה, וברוכים הבאים.

בחג החירות, שהוא חג עתיר יציאה מהשגרה – כינוסים משפחתיים גדולים מרגשים ולעתים מאתגרים, חופשה ממושכת עם הילדים בבית ובטבע, והתמודדות עם פירורי המצות -   נעים לראות שאנשים בוחרים לבוא להשתתף בקבלת שבת במשפחה המורחבת שלנו בקהילת מבשרת ציון.

" עת הזמיר הגיע: קול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח"

דווקא בחג זה שנקשר לראשית העם, ליציאת מצרים, לראשית השנה, להנפת העומר, לכל כך הרבה תכנים מורכבים ורבדים – דווקא בחג זה נקראת מגילת שיר השירים,   טקסט שלכאורה הוא אל-זמני,   ואינו מספר על אירוע היסטורי, על נביאים, מנהיגים, חוקים וציוויים- אלא הוא שורת פיוטים  מלאים תאורים נפלאים ועסיסיים של טבע, רגש, אהבה, ציפיה והמיה. 

מדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר בתנ"ך, ששמו הולך לפניו גם אצל הרחוקים מאד מהדת וממקורותינו, שירה שהשפיעה רבות על הספרות העברית והעולמית – מגתה ושלונסקי ועד ימינו.

המגילה נקראת בשבת בחול המועד פסח – יש אומרים משום ריבוי תיאורי האביב והפריחה בה "הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ"    ויש מפני אזכור יציאת מצרים "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט).

שיר השירים היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שבחטיבת ה"כתובים" בתנ"ך. בפשט, זוהי סדרה  של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. אך במסורת חז"ל  שירים אלה מתפרשים באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. וכתב רש"י: "שיר השירים כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל".

המסורת רואה במגילה יצירה אחידה שחיבר שלמה המלך (עם משלי וקוהלת) (לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא פותחת ב"שיר השירים אשר לשלמה"..)

כאלגוריה מורכבת מתפרשת המגילה מוצגת כתאור מקביל לשאר ספרי התנ"ך, ופרשנים רבים השוו פסוק פסוק לאירועים היסטוריים ספציפים מתולדות עם ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מסופרת אפוא במקרא פעמיים. פעם אחת, בספרי הכתובים השונים, מתוארים המאורעות במבט נבואי פנימי, והם מסופרים על ציר היסטורי ובתיאורים ריאליים של המציאות. פעם שניה, בשיר השירים, מתוארת ההיסטוריה כולה - יציאת מצרים כקריאת הדוד "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", בניין בית המקדש כ"יום חתונתו וכיום שמחת לבו", הצהרת כורש כדפיקת הדוד על דלתה של הרעיה ועוד ועוד .

הפרשנות ההיסטורית של הפסוקים  לא הסתיימה עם חתימת התנ"ך.  ייחוס תאורי שיר השירים לאירועים מכוננים היסטורים לא חדל עד היום. מעניינת במיוחד קריאתו המפורסמת של הרב סולובייצ'יק, שהושמעה בנאום שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב"ישיבה-יוניברסיטי", שלפיה "קול דודי דופק" מתייחס להצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל.

לעומת הפרשנות המסורתית, חוקרי המקרא הנוקטים בשיטת ביקורת המקרא סבורים כי המגילה נערכה מאות שנים לאחר תקופת שלמה, וכי אין מדובר ביצירה אחת אחידה, אלא באנתולוגיה של שירי אהבה קצרים שאין קשר ביניהם, שכנראה היו שירי חתונות בכפרים החקלאים של אבות אבותינו ואימות אימותינו.

דורות הגות יהודית דוחים את הפירוש הזה לחלוטין ורואים בו עיוורון קטנות וחילול הקודש -אך האמת היא שהדיון אינו חדש, ולא הופיע רק בימינו. הוויכוח על הכללתה של המגילה בתנ"ך  מתועד היטב במקורות. על העובדה שהשירים הושמעו שלא רק בין כתלי בתי מדרש ולימוד הגונים ניתן ללמוד מדבריו הרותחים של רבי עקיבא,  בתוספתא (סנהדרין יב) : "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".

(אגב, גבולות המותר בשימוש בשיר השירים מטרידה כנראה גם היום -  ומצאתי שו"ת שנשאל הרב יובל שרלו האם יש להנמיך את הרדיו כשעידן רייכל מושמע בשירו משיר השירים- משום שמדובר בחילול הקודש להשתמש ברמיזות של שיר אהבה גשמי  בציטוט משיר השירים. הרב שרלו, אגב,  ענה שאין טעם להנמיך את הקול במכשיר אך פסק שאין לרכוש את הדיסק, כדי שלא להיות שותף בחילול.... )

פירוש אחר, מטפיסי יותר,  אינו מתייחס רק לקשר בין עם ישראל לאלוהים אלא לשיר השירים כאל אלגוריה למחול הבלתי נגמר של הקשר בין השכל לנשמה, או בין האמת לחסד.

שיר השירים הינו כולו פיוט חושני לפתיחות לגריית כל החושים- " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ" ו"רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים", חוש הראייה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" חוש השמיעה: ה"יּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי" כל החסד והטוב הזה מעורר בנו, בבני האדם – אישית – את הערגה אל הזוגיות, רוחנית- את המשיכה לנעלה, אל ההסבר והנותן משמעות לכל היפי הזה, וחברתית- לאומית לגאולה – מדינית, חברתית, כל אחד כפי סדר החשיבות הפרטי שלו.

תהיה בחירתכם בפירוש כאשר תהיה (ואנו בחג החירות ולכן אתם בני חורין לבחור) -  בכל קריאה זהירה ניתן לגלות ששיר השירים אינו מפגש אלא ערגה מתמשכת  של השתוקקות שאינה מגיעה לכדי מימוש.  שני קצוות – גבר ואשה, גשמי ורוחני, אמת וחסד – שני ערכים הנסמכים ונמשכים  זה אל זה אך לעולם אינם מתאחרים באמת.

אך הפרשנים הלמדנים והחכמים לאורך הדורות מסכימים כולם – עוררות הנפש, החסד, האביב והפריחה- אין די בם. כל הגרייה והעוררות הזו אינה מספקת: אין היא אלא תהליך -  נפלא כשלעצמו-  שמטרתו לנסות ולהתרומם מעל לתחושות הפיסיות וליצוק בהן משמעות גדולה יותר.

מבחינתי במרכז שיר השירים,   עומד הפסוק הנפלא "אני ישנה וליבי ער". בין אם הישנה היא כל עדת ישראל, בין אם היא האחות הקטנה של השיר כפשוטו ובין אם הישנה היא בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

מי מאלו אינו  שרוי בנמנום וקהות חושים רוב הזמן?

כמה פעמים בחיינו הפרטיים אנחנו חולמים על שינוי, ממתינים בציפיה דרוכה לחלום שיתגשם – אך נשארים עם חלום מטושטש, בלי שנצליח להביאו למימוש בעירנות?

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

 ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם."

והנה לכם הטרגדיה שבפספוס – לשם מה פשטה האחות הקטנה והנאהבת בשיר את בגדיה ועל שום מה רחצה רגליה, אם לא כדי לכבד ולזמן את דודה – הגשמי או הוירטואלי- אלוהי – לקרב אליה ולהתמזג עמה לאחד. ואילו היא, בתרוצים קלושים, מתוך העדפת שיקול הרגע על המטרה הנכספת, נמנעת מהשלב הקריטי והפשוט- ואינה פותחת לו הדלת, ולמרות כל ההכנות לא מאפשרת לו לבוא אליה ממש.

רגע ההזדמנות חלף ועבר – והאחות בחדרה, נקיה ומוכנה- לבד מתגעגעת. גם אם תצא עכשיו לרחובות לחפש אותו, מלכלכת את רגליה וביגדה, מוכית על ישדי זרים שומרי החומות – ומאוחר מדי... " בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי."

קל לנו יותר להכנע למניעה הרגעית, להשלים עם מצב נתון, מלהביא לשינויו. כדורות של יהודים שחלמו על ציון ונותרו בגולה. כאוהבי הסביבה אשר אינם מסוגלים להתאמץ מספיק ולא להשתמש בשקיות פלסטיק מתכלות. כשוחרי בריאות הגונבים עוד סיגריה, כאוהבי הספר המתיישבים שוב מול הטלביזיה... "אני ישנה וליבי ער"!  כמה פעמים אנחנו נמצאים במצב של נים-לא נים, כשהשכל והנשמה, הרגש וההיגיון,  אינם פועלים יחד –  כשהלב, הנטייה, המשיכה האוטומטית, פועלים ומובילים אותנו בלי שהשכל הישר התבונה וההגיון יצטרפו אליהם וימתנו את דחפם?

 הנה – ניקינו את הבית לכבוד האביב. מירקנו את החמץ מבתינו, ניקינו את החמץ מנפשנו- את אותם הרהורים של טפל שמילאו את חדרי  נפשנו ביוהרה ואטימות: פתחנו את חלונותינו, צחצחנו את הווייתנו לקראת הפסח והאביב – ועכשיו מה ? מה עוצר מבעדנו למרות כל זאת לממש את השאיפות שלנו? להיות טובים יותר, לסור מרע?

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו בן המאה ה 18,  בספרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. נשלחות אלינו יום יום ורגע רגע הזדמנויות לפתוח את הדלת, לזמן את הרגש והשכל, את היין והינג, את הקדושה והחילוניות, לדור בכפיפה אחת. אנחנו עומדים באינסוף מצבים והתמודדויות בהם ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.

Carpe diem quam minimum credula postero  - נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד - אומר המשורר הורציוס בערך ב 40 לפני הספירה, ואילו הלל הזקן, בן זמנו, מסכים עמו במסכת אבות: " ואם לא עכשיו אימתי" (אבות, א,יד).

וברגע שחלפה ההזדמנות- נותרה רק הכמיהה...

"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ.  ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים."

עכשיו כבר הטיולים בהרים וההתענגות על מנעמי הטבע הפכו לתחליף לאהבה האמיתית, שלא מומשה בשל עכבות, בשל העדר מחויבות מספקת 

ג "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." היא לו והוא לה- אבל הוא- רועה, והיא- לא רואה....   

אם כל אחד מאיתנו  יצליח לפתוח דלת אחת, חלון אחד, ולהביא אביב לנפשו, ולקרב את עצמו לשאיפותיו, ולנצל את ההזדמנות הנפלאה של הפריחה והצמיחה, יתקיים בנו הכתוב "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם"

 

שבת שלום!