פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

תיאור קצר אודות הבלוג שלך

דרשה לשבת "נחמו"- פרשת ואתחנן- תשע"א- רונן בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

שבת שלום חברים.

אנו בשבת פרשת "ואתחנן"- המכונה "שבת נחמו" על שום ההפטרה היפהפיה מספר ישעיהו אותה נקרא מחר. לפרשה פתיחה חזקה מאוד, הנוגעת בנקודות רגשיות שאין אנו רגילים לקרוא עליהן בספרי החומש- משה "מתחנן" בפני הקב"ה שיתן לו להכנס לארץ המובטחת (דברים ג' כ"ג) "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.  אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". רבים הפרשנים שניסו להבין מדוע "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת" (אם אצטט את 13 המידות של האלהים לפי משה עצמו) אינו מוחל למשה על העבירות החמורות שבגללן נענש (וגם על כך דעות הפרשנים חלוקות) ומתיר לו להגשים את החלום בן 40 השנה. אלהים מקשיב למשה, אך אינו שומע לתחינתו.

בהמשך הפרשה, איך אומרים  היום: "כאילו כלום", ממשיך משה להשמיע לעם ישראל את החוקים והמצוות אותן קבלו בסיני (דברים  ד' א'): " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם".  הוא מזכיר להם את מעמד הר סיני, וחוזר ומשמיע את עשרת הדברות. לאחר מכן מגיע משה, שוב, לאחד המעמדים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא מעביר לעם את "שמע ישראל", המוכר לנו היטב כבסיס האמוני המופיע בכל תפילה, של היחיד והרבים:  (דברים ו' ד') "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."

משהו כאן מוזר. אין כאן הצהרה בגוף ראשון, אלא קריאה לעם שישמע, ואז הצהרת האמונה מופיעה בגוף ראשון רבים. בדתות לא מעטות נהוגה הצהרת אמונה. אחד מיסודות האיסלאם הוא השעדא, אחד מחמשת יסודות האיסלאם, ואני מצטט: "אני מצהיר כי אין אלוהים מלבד  אללה, ואני מצהיר שמוחמד הינו שליחו של אללה". ההצהרה נוגעת לאדם עצמו, ולא לציבור. גם בנצרות קיימות גרסאות שונות של הצהרת האמונה המכונה "קרדו" (מהמלה אמונה בלטינית), שבבסיס שלהן המשפט "אני מאמין באלהים אחד, אב כל יכול, יוצר שמים וארץ". גם כאן ההצהרה נאמרת בגוף ראשון. לכל הדתות המונותאיסטיות יש הצהרת אמונה תקיפה ומחייבת, ומדוע אנו היהודים לא מסתפקים בכך אלא מצווים לקרוא לצבור לשמוע הצהרת אמונה משותפת?
היהדות הינה דת שמיעתית מעיקרה – רחוקה, למשל, מפולחן האסטטיקה ההלניסטי, המבוסס כולו על חוש הראייה. התורה הועברה בע"פ לבני ישראל במעמד הר סיני ע"י משה,  כפי נאמר בספר שמות כ"ד "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."  גם החוויה של מעמד הר סיני עצמו, שהיתה חוויה ויזואלית מעיקרה, מפורשת לחוויה כמו-שמיעתית(שמות כ', י"ד).  "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר". בעוד שהראייה היא חוש החלטי וקונקרטי מאוד, וקשה מאוד לדמיון האנושי הממוצע לפתח תמונה בודדת לכדי קונצפט מופשט, הרי ששמיעה מחייבת בניה של תמונה וירטואלית במוחנו, ומכאן גם מעודדת מחשבה, פרשנות ובקורת. המסורת היהודית מתייחסת תכופות  לחסרונותיו של חוש הראיה הקונקרטי. המשנה, מעצם הגדרתה, היתה "תורה שעל פה" (לפי הגדרתו של אביגדור שנאן) והועלתה על הכתב, הקונקרטי, רק מאוחר הרבה יותר.  בפרקי אבות מצוטט רבי יעקב בן קורשאי:" המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה--מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו"- דהיינו, רבי יעקב ממליץ שלא לסטות מעולם השינון (שאז, טרם עריכת המשנה, היתה הדרך היחידה ללמוד תורה) לטובת מסרים ויזואלים שאינם מצריכים פלפול והתעמקות. השמיעה הינה גם מרכיב מרכזי בדרך הלימוד בבתי מדרשות- הלימוד בחברותא.  

כאמור- השמיעה משאירה פתח רחב יותר לפרשנות האישית. בשמות רבא (ה' ט')נכתב לגבי מעמד הר סיני: "היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו"- דהיינו –כל אחד שמע את הקולות ופרשם לפי כוחו, ויש מקום של כבוד לכל הקולות מאחרון ישראל ועד למשה. ומה כל אחד מאתנו שומע כשאנו קוראים "שמע ישראל"? כל אחד לפי כוחו- פלורליזם. וזו תמציתה של היהדות בעיני.

לא אוכל לסיים מבלי לראות בעצמי את הקולות הנשמעים היום בארצנו. אנשים, כמוני וכמוכם, יוצאים לרחובות, ולראשונה בהיקף זה במדינת ישראל זועקים את זעקת האזרח הקטן- לא העני, לא הדל בהכרח, אלא האזרח הממוצע- מה שנקרא גם "מעמד הביניים". רבים הקולות, ורבות הדעות בדבר הפתרון למצוקות המועלות על ידי ההמון. חלק מהפתרונות שנוי במחלוקת. אבל, במיוחד כשיש מצוקה כזאת החובקת חלק ניכר של הצבוריות הישראלית, עלינו להקפיד לשמוע את הקולות, לפרשם לפי נטיית ליבנו, אבל להקשיב, ואולי גם להשמיע את קולנו אנו. וכבר אמר הנביא ישעיהו בהפטרת שבת נחמו  (ישעיהו מ' ט'): "עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי".

שבת שלום.


דרשה לשבת חול המועד פסח תשע"א- מורית בארי

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב פסח , דרשה

rbeeri

שבת שלום, מועדים לשמחה, וברוכים הבאים.

בחג החירות, שהוא חג עתיר יציאה מהשגרה – כינוסים משפחתיים גדולים מרגשים ולעתים מאתגרים, חופשה ממושכת עם הילדים בבית ובטבע, והתמודדות עם פירורי המצות -   נעים לראות שאנשים בוחרים לבוא להשתתף בקבלת שבת במשפחה המורחבת שלנו בקהילת מבשרת ציון.

" עת הזמיר הגיע: קול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח"

דווקא בחג זה שנקשר לראשית העם, ליציאת מצרים, לראשית השנה, להנפת העומר, לכל כך הרבה תכנים מורכבים ורבדים – דווקא בחג זה נקראת מגילת שיר השירים,   טקסט שלכאורה הוא אל-זמני,   ואינו מספר על אירוע היסטורי, על נביאים, מנהיגים, חוקים וציוויים- אלא הוא שורת פיוטים  מלאים תאורים נפלאים ועסיסיים של טבע, רגש, אהבה, ציפיה והמיה. 

מדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר בתנ"ך, ששמו הולך לפניו גם אצל הרחוקים מאד מהדת וממקורותינו, שירה שהשפיעה רבות על הספרות העברית והעולמית – מגתה ושלונסקי ועד ימינו.

המגילה נקראת בשבת בחול המועד פסח – יש אומרים משום ריבוי תיאורי האביב והפריחה בה "הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ"    ויש מפני אזכור יציאת מצרים "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט).

שיר השירים היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שבחטיבת ה"כתובים" בתנ"ך. בפשט, זוהי סדרה  של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. אך במסורת חז"ל  שירים אלה מתפרשים באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל והקב"ה. וכתב רש"י: "שיר השירים כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל".

המסורת רואה במגילה יצירה אחידה שחיבר שלמה המלך (עם משלי וקוהלת) (לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא פותחת ב"שיר השירים אשר לשלמה"..)

כאלגוריה מורכבת מתפרשת המגילה מוצגת כתאור מקביל לשאר ספרי התנ"ך, ופרשנים רבים השוו פסוק פסוק לאירועים היסטוריים ספציפים מתולדות עם ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מסופרת אפוא במקרא פעמיים. פעם אחת, בספרי הכתובים השונים, מתוארים המאורעות במבט נבואי פנימי, והם מסופרים על ציר היסטורי ובתיאורים ריאליים של המציאות. פעם שניה, בשיר השירים, מתוארת ההיסטוריה כולה - יציאת מצרים כקריאת הדוד "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", בניין בית המקדש כ"יום חתונתו וכיום שמחת לבו", הצהרת כורש כדפיקת הדוד על דלתה של הרעיה ועוד ועוד .

הפרשנות ההיסטורית של הפסוקים  לא הסתיימה עם חתימת התנ"ך.  ייחוס תאורי שיר השירים לאירועים מכוננים היסטורים לא חדל עד היום. מעניינת במיוחד קריאתו המפורסמת של הרב סולובייצ'יק, שהושמעה בנאום שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב"ישיבה-יוניברסיטי", שלפיה "קול דודי דופק" מתייחס להצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל.

לעומת הפרשנות המסורתית, חוקרי המקרא הנוקטים בשיטת ביקורת המקרא סבורים כי המגילה נערכה מאות שנים לאחר תקופת שלמה, וכי אין מדובר ביצירה אחת אחידה, אלא באנתולוגיה של שירי אהבה קצרים שאין קשר ביניהם, שכנראה היו שירי חתונות בכפרים החקלאים של אבות אבותינו ואימות אימותינו.

דורות הגות יהודית דוחים את הפירוש הזה לחלוטין ורואים בו עיוורון קטנות וחילול הקודש -אך האמת היא שהדיון אינו חדש, ולא הופיע רק בימינו. הוויכוח על הכללתה של המגילה בתנ"ך  מתועד היטב במקורות. על העובדה שהשירים הושמעו שלא רק בין כתלי בתי מדרש ולימוד הגונים ניתן ללמוד מדבריו הרותחים של רבי עקיבא,  בתוספתא (סנהדרין יב) : "רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבתי המשתאות ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק לעולם הבא".

(אגב, גבולות המותר בשימוש בשיר השירים מטרידה כנראה גם היום -  ומצאתי שו"ת שנשאל הרב יובל שרלו האם יש להנמיך את הרדיו כשעידן רייכל מושמע בשירו משיר השירים- משום שמדובר בחילול הקודש להשתמש ברמיזות של שיר אהבה גשמי  בציטוט משיר השירים. הרב שרלו, אגב,  ענה שאין טעם להנמיך את הקול במכשיר אך פסק שאין לרכוש את הדיסק, כדי שלא להיות שותף בחילול.... )

פירוש אחר, מטפיסי יותר,  אינו מתייחס רק לקשר בין עם ישראל לאלוהים אלא לשיר השירים כאל אלגוריה למחול הבלתי נגמר של הקשר בין השכל לנשמה, או בין האמת לחסד.

שיר השירים הינו כולו פיוט חושני לפתיחות לגריית כל החושים- " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ" ו"רֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים", חוש הראייה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" חוש השמיעה: ה"יּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי" כל החסד והטוב הזה מעורר בנו, בבני האדם – אישית – את הערגה אל הזוגיות, רוחנית- את המשיכה לנעלה, אל ההסבר והנותן משמעות לכל היפי הזה, וחברתית- לאומית לגאולה – מדינית, חברתית, כל אחד כפי סדר החשיבות הפרטי שלו.

תהיה בחירתכם בפירוש כאשר תהיה (ואנו בחג החירות ולכן אתם בני חורין לבחור) -  בכל קריאה זהירה ניתן לגלות ששיר השירים אינו מפגש אלא ערגה מתמשכת  של השתוקקות שאינה מגיעה לכדי מימוש.  שני קצוות – גבר ואשה, גשמי ורוחני, אמת וחסד – שני ערכים הנסמכים ונמשכים  זה אל זה אך לעולם אינם מתאחרים באמת.

אך הפרשנים הלמדנים והחכמים לאורך הדורות מסכימים כולם – עוררות הנפש, החסד, האביב והפריחה- אין די בם. כל הגרייה והעוררות הזו אינה מספקת: אין היא אלא תהליך -  נפלא כשלעצמו-  שמטרתו לנסות ולהתרומם מעל לתחושות הפיסיות וליצוק בהן משמעות גדולה יותר.

מבחינתי במרכז שיר השירים,   עומד הפסוק הנפלא "אני ישנה וליבי ער". בין אם הישנה היא כל עדת ישראל, בין אם היא האחות הקטנה של השיר כפשוטו ובין אם הישנה היא בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

מי מאלו אינו  שרוי בנמנום וקהות חושים רוב הזמן?

כמה פעמים בחיינו הפרטיים אנחנו חולמים על שינוי, ממתינים בציפיה דרוכה לחלום שיתגשם – אך נשארים עם חלום מטושטש, בלי שנצליח להביאו למימוש בעירנות?

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

 ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם."

והנה לכם הטרגדיה שבפספוס – לשם מה פשטה האחות הקטנה והנאהבת בשיר את בגדיה ועל שום מה רחצה רגליה, אם לא כדי לכבד ולזמן את דודה – הגשמי או הוירטואלי- אלוהי – לקרב אליה ולהתמזג עמה לאחד. ואילו היא, בתרוצים קלושים, מתוך העדפת שיקול הרגע על המטרה הנכספת, נמנעת מהשלב הקריטי והפשוט- ואינה פותחת לו הדלת, ולמרות כל ההכנות לא מאפשרת לו לבוא אליה ממש.

רגע ההזדמנות חלף ועבר – והאחות בחדרה, נקיה ומוכנה- לבד מתגעגעת. גם אם תצא עכשיו לרחובות לחפש אותו, מלכלכת את רגליה וביגדה, מוכית על ישדי זרים שומרי החומות – ומאוחר מדי... " בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי."

קל לנו יותר להכנע למניעה הרגעית, להשלים עם מצב נתון, מלהביא לשינויו. כדורות של יהודים שחלמו על ציון ונותרו בגולה. כאוהבי הסביבה אשר אינם מסוגלים להתאמץ מספיק ולא להשתמש בשקיות פלסטיק מתכלות. כשוחרי בריאות הגונבים עוד סיגריה, כאוהבי הספר המתיישבים שוב מול הטלביזיה... "אני ישנה וליבי ער"!  כמה פעמים אנחנו נמצאים במצב של נים-לא נים, כשהשכל והנשמה, הרגש וההיגיון,  אינם פועלים יחד –  כשהלב, הנטייה, המשיכה האוטומטית, פועלים ומובילים אותנו בלי שהשכל הישר התבונה וההגיון יצטרפו אליהם וימתנו את דחפם?

 הנה – ניקינו את הבית לכבוד האביב. מירקנו את החמץ מבתינו, ניקינו את החמץ מנפשנו- את אותם הרהורים של טפל שמילאו את חדרי  נפשנו ביוהרה ואטימות: פתחנו את חלונותינו, צחצחנו את הווייתנו לקראת הפסח והאביב – ועכשיו מה ? מה עוצר מבעדנו למרות כל זאת לממש את השאיפות שלנו? להיות טובים יותר, לסור מרע?

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו בן המאה ה 18,  בספרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. נשלחות אלינו יום יום ורגע רגע הזדמנויות לפתוח את הדלת, לזמן את הרגש והשכל, את היין והינג, את הקדושה והחילוניות, לדור בכפיפה אחת. אנחנו עומדים באינסוף מצבים והתמודדויות בהם ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.

Carpe diem quam minimum credula postero  - נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד - אומר המשורר הורציוס בערך ב 40 לפני הספירה, ואילו הלל הזקן, בן זמנו, מסכים עמו במסכת אבות: " ואם לא עכשיו אימתי" (אבות, א,יד).

וברגע שחלפה ההזדמנות- נותרה רק הכמיהה...

"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ.  ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים."

עכשיו כבר הטיולים בהרים וההתענגות על מנעמי הטבע הפכו לתחליף לאהבה האמיתית, שלא מומשה בשל עכבות, בשל העדר מחויבות מספקת 

ג "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים." היא לו והוא לה- אבל הוא- רועה, והיא- לא רואה....   

אם כל אחד מאיתנו  יצליח לפתוח דלת אחת, חלון אחד, ולהביא אביב לנפשו, ולקרב את עצמו לשאיפותיו, ולנצל את ההזדמנות הנפלאה של הפריחה והצמיחה, יתקיים בנו הכתוב "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם"

 

שבת שלום!


על פרשת דרכים – דברים לשבת זכור- נעמה דפני-קלן

פורסם על ידי: rbeeri

תוייג ב לא תוייג 

rbeeri

השבת שלפנינו היא שבת עמוסה בתכנים ובתאריכים – היא שבת של מפגש, שלא לומר של התנגשות, בין שני לוחות שנה – לוח השנה היהודי ולוח השנה הלועזי-מערבי. אנחנו רגע לפני פורים – בשבת מיוחדת, המכונה "שבת זכור". בשבת זו אנו מפטירים מהתורה את הפסוקים מספר דברים העוסקים במצווה לזכור את עמלק ולמחות אותו.

 

השבת שלפנינו, היא גם השבת האחרונה לפני יום השוויון – התאריך שבו היום והלילה שווים באורכם. תופעה אסטרונומית זו היא שהובילה לציונו העולמי של ה21/3 כיום המאבק בגזענות, כמו גם הפגנה אלימה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה שהתרחשה בתאריך זה בשנת 1960. התנועה ליהדות מתקדמת מציינת יום זה בקהילותיה כחלק מהמחוייבות הדתית שלנו לכך ש"כל בני האדם נבראו בצלם".

 

אנחנו בחרנו למקם את חיינו בצומת שבין מודרנה למסורת. לעתים זו צומת עם תנועה דלילה, שניתן לחצותה בלא קושי – אנחנו מעשירים את הבנת המקרא שלנו באמצעות כלי המחקר הארכיאולוגי והביקורתי; אנחנו מרחיבים את חווית התפילה שלנו בניגונים חדשים ובשירה ישראלית; אנחנו מציינים את חגי ישראל כשאנו ישובים נשים וגברים יחדיו. אך ישנם רגעים, כמו השבת הזו, שבה ישנה התנגשות חזיתית בין שני נרטיבים, בין שני סולמות ערכים – היחס לעמלק מחד, והמאבק כנגד גזענות מאידך.

 

נושא זכירת עמלק איננו נושא שולי בתרבות היהודית. אנחנו נקרא מחר במפטיר את הפסוקים הבאים:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים כה יז-יט).

 

 

הרמב"ם מונה כאן שלוש מצוות: וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק... ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. – הלכות מלכים ומלחמות ה, ה

כבר אצל חז"ל אנו מוצאים מחלוקת, לא רק על היכולת המעשית לקיים את המצוה (שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות), אלא גם מחלוקת בשאלה העקרונית האם המצווה להשמיד את עמלק היתה מצווה לפרק זמן מסוים, או מצווה כללית לדורות, כלומר מצווה שחלה גם עלינו. במדרש תנחומא נאמר:"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - "ר' אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל. ר' יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אומר: מדורו של מרדכי ועד דורו של מלך המשיח".(תנחומא, פרשת כי תצא, סימן יא).

אין צורך להזכיר, כי בשנים האחרונות הולכים ורבים הקולות המזהים את עמלק עם אומה מסויימת – בעיקר עם הגרמנים ועם הפלשתינאים ומתייחסים לא רק לזכרון העבר, אלא גם לקריאה להשמידם ולאבדם.

 

על פי המסורת, מצוות זכירת ומחיית עמלק היא מצוות עשה, אך בעצם, מדוע נקבעה

הקריאה של פסוקים אלה דווקא לשבת זכור (שבעבר נקראה "שבת מחיית עמלק")? מה בין עמלק לפורים?

ראשית, חז"ל ראו בהמן האגגי בן לזרע עמלק. לפיכך, התיאור במגילה כיצד הוא, אשתו ובניו נתלים  על עץ מהווה דוגמא לסוגיית מחיית עמלק. אך מסתבר, שהקשר מורכב ומעניין יותר. כולנו מכירים את המנהג המשונה, להקים קול רעש נורא בצעקות וברעשנים כאשר מזכירים את שמו של המן בקריאת המגילה. ככל הנראה, מנהג זה התפתח ממנהג קדום יותר, בו הילדים היו כותבים על חלוקי נחל את שמו של המן, ומקישים בעת קריאת המגילה באבנים, בכדי למחוק את שמו – כלומר למחות את זכר עמלק (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

נשוב לרגע אל צומת הדרכים שלנו, המקבלת ביטוי מוחשי דווקא בשבת זו. מה אנחנו עושים עם המצווה לזכור ולמחות את עמלק. ניתן לפעול בכמה אופנים:

ראשית, ניתן להחליט כי אנו איננו קוראים חלק זה – לא במסגרת קריאת התורה הרגילה ולא במסגרת "שבת זכור". ניתן לקרוא לכך "צנזורה מטעמים ערכיים", אם תרצו. כך, לא נחשוף את עצמנו ואת ילדינו לתכנים קשים ואלימים של טראומת עבר ושל נקמה. אישית, אינני דוגלת בשיטה זו. מה הצעד הבא? לא נזכיר בהגדה את מכות מצרים משום שהן פגעו גם בחפים מפשע? אני חושבת שהעוצמה שלנו כיהודים ליברליים טמונה דווקא ביכולת להתמודד עם תכנים קשים וכואבים – הרי לא יעלה על הדעת שלא נעביר לילדינו את זכרון השואה משום שהוא כואב ועלול לעורר מחשבות של נקם ואלימות – אנו מחוייבים לשמר את זכרון העבר – את המאורעות הטובים והרעים, בכדי שנוכל לדעת מי אנחנו.  

אפשרות מקובלת נוספת היא לקרוא את הפסוקים, אך לתת להם פירוש אחר. כך למשל, ניתן לפרש את עמלק כ"עמלק שבלב", או "עמלק שבתוכנו". המדרש (בפסיקתא רב כהנא, פרשה ג' ובמקומות נוספים) קושר בין התנהגות לא מוסרית שלנו, של בני ישראל, לבין העונש האלוהי המגיע באמצעות עמלק. כשאנו "עיפים ולא יראי אלוהים", אז ורק אז יכול עמלק להתנכל לנו ולהרגנו. ואכן, פרשנים מודרניים שונים מתייחסים אל עמלק כאל קול הספק, המבטא אכזבה והרמת ידיים, מצב בו איננו מאמינים כי ביכולתנו לעמוד בקשיי המציאות.

זהו פתרון אלגנטי, ללא ספק. מי יתנגד למחוייבות שלנו לזכור את רגעי האכזבה והייאוש? אין פסול במצווה למחות רגעים אלה. אך נדמה לי, שיש כאן התחמקות. המסורת שלנו התייחסה אל עמלק כאל אב-הטיפוס של הרשע, של האכזר. כשאנו מצמצמים את ההתמודדות שלנו ל"עמלק שבלב" אנחנו מותירים בצד את המחוייבות לזכרון ההיסטורי. אנחנו גם לא מתמודדים עם הפירושים הפוליטיים והאלימים הניתנים למחיית עמלק, על ידי בני דורנו – ואיננו מציעים,לטעמי, אלטרנטיבה ערכית ברורה דיה.

פתרון אחר הוא לקרוא, ללמוד ולסרב– לקרוא את פרשת עמלק, ללמוד כי מדובר במצוות עשה של מחיית עמלק – ולהכריז בקול רם וברור – אנחנו יודעים את ההיסטוריה, אך אנו בוחרים שלא לספור מצוה זו במנין מצוות העשה. אנו נזכור את עמלק, אך נסרב לראות במחייתו מצווה שיש לקיימה. 

 

אינני יודעת מה הפתרון. עמדתי האישית היא מורכבת – אני מציעה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לזכור את השואה, אך להתמקד במעשה עצמו ולא במבצע. אני מוכנה ומזומנה לקיים כמצות עשה את המאבק הבלתי מתפשר במי שמזנב בחלשים ובמיואשים. במי שמתאכזר אל חסרי האונים – יהא מוצאו אשר יהא.

 

הלוואי ובחג הפורים הזה, כשאנו מרעישים ברעשנים ומוחים את זכר המן ועמלק – נמחה גם מלבנו ומנפשנו את השנאה והגזענות, ונפנה מקום למאבק על הצודק, על הראוי, על המוסרי.

 

שבת שלום.

 

 


"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"- פרשת פקודי נכנסת לתאור מפורט של  בניית המשכן. בין הקמת אוהל מועד, הכנת האפוד והחושן, מתבהר שוב ושוב  שכל זה אינו משמים, ולא היה יכול לקום אילולי בני ישראל, ה"פקודים", תרמו את חלקם וכל אחד כפי יכולתו השתתף בהליך הבניה. הפרשן רבי עובדיה ספורנו, מתייחס לפסוק וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ. ואומר:  הַפְּעֻלָּה כֻלָּהּ עַל שְׁלֵמוּתָהּ נֶעֶשְׂתָה עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי קְצָתָם הִתְנַדְּבוּ מָמון וּקְצָתָם עָשׂוּ הַמְּלָאכָה בְּנִדְבַת לִבָּם - לַעֲשׂות רְצון קונָם.   הרמב"ן אמר שיוצא שבני ישראל עשו את כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד.
 ברור שאין הקמת משכן בהתערבות אלוהית, אלא בידי אדם. ובידי האדם הכח להכניס את האלהים למשכן- כפי  שאמר רבי מנחם מנדל מקוצק: אלהים נמצא בכל מקום שהאדם מרשה לו להכנס.  

אנו הקמנו בית, והכנסנו את אלוהים לתוכו. לא אלהים הקים את ביתנו, וביסס אותו, אלא שורה ארוכה ארוכה של מתנדבים לאורך השנים, שיצקו והעמידו את יסודות הבית הזה, הנקרא קמ"צ.  קצר הזמן מלפרט את כל היריעות והיתדות והעמודים המרכיבים את משכננו, ומראש אודה לכל מי שבשנה האחרונה ולאורך השנים עשה במלאכה, אם באור השמש או בהצנע. מבין היריעות הרבות והמופלאות של  קהילתנו, אזכיר בתחילה את האנשים שבזכותם אנו יושבים כאן כעת- אותם אנשים המסדרים ומארגנים את הבית הזה לפני התפילה ולפני כל ארוע, הנמצאים כאן בכל בר ובת מצוה, לפני כל חג ומועד, וגורמים לכך שהחוויה של הקהילה, לעתים לראשונה עבור משפחות רבות, תהיה יפה ומרשימה.  שליחי הציבור, שרובם הפליאו בקולם כאן הערב, והמוליכים אותנו בתפילה מדי ערב שבת ובוקרו, מדי חג ומועד. בזכותם, כפי שכתוב בפרשה "כבוד ה' ממלא את המשכן".  מצטרפים אליהם הנגנים, המעלים את שירתנו לגבהי מרומים. 

רבים מחברי קהילתנו נמצאים פה בכל ארוע שהקהילה מארגנת- ארועים אלו, כדוגמת שוק אביב, הפורימון, ארועי סוכות ועוד--  ובתפילות החגים בהם רבים שאינם חברי קהילתנו מתארחים אצלנו, ובימי שישי בהן מתארחות קהילות מחו"ל-- אתם הפנים המאירות שלנו כלפי ישובנו וסביבתנו. אתם מרימים את עמוד הענן מעל משכננו, ואשרינו שאתם פנינו.

בית כשלנו מצריך תחזוקה. את העמודים והיריעות שלנו מניפים כל אותם חברים הפעילים בועדות או בכל מסגרת פחות פורמלית, אותם חברים המתזכרים את תשלום דמי החבר, ואותם חברים אשר נדבת לבם ניכרת בקרן התחזוקה.

מסכת זאת לא תהיה כמובן שלמה באם לא נזכיר כאן את חברי הועד המנהל לדורותיו, שבאכפתיות אין קץ ממשיכים לנווט את ספינת הקהילה הזאת במים סוערים. אזכיר עוד בהערכה רבה את הגזברים ויושבי ראש הקהילה בעבר- אשר ידעו בהשקט ובבטחה לבנות  קהילה דתית פלורליסטית בחברה שאינה בהכרח פתוחה לכך עדיין.  חברים שלנו גם התקדמו להנהגה ברמה הארצית, ומפיצים את בשורת קמ"צ בפורומים צבוריים- תודה על עשייתכם- וכן ירבו. תמיד תהיה לכם קמ"צ גב איתן.

אשלים את התמונה ואזכיר כאן גם את הסגל המקצועי של הקהילה אשר כולם, עד אחד, עושים ימים ולילות בקהילה הרבה מעבר לתאור תפקידם, מתוך תחושת שליחות ואמונה.  תודה גדולה לכם בשם כל המתנדבים.

אמרתי לפני שנה ואומר זאת שוב-- כי נכון הדבר-- שלבי נמלא גאווה גדולה להיות שותף לקהילה עם אנשים כמוכם- אתם קבוצת אנשים כמותם לא פגשתי רבים בימי חיי, הנותנים מחד משמעות למושג "קהלתיות", ומאידך מוכיחים שיהדות פלורליסטית והומניסטית חיה ונושמת במבשרת ובישראל.

נאמר בפרשה: "עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם". אתם המתנדבים, אלה שהזכרתי ואלה שבשוגג עוד לא הזכרתי, אתם עמוד האש שלפני המחנה. אתם האור העולה בלילה, ולכם חבים כולנו, ואני בתוכם, תודה גדולה.