פרשת השבוע - בלוג קהילת קמץ

תיאור קצר אודות הבלוג שלך

דבר תורה לשבת תקומה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לכבוד שבת תקומה

הבוקר, בעת הצפירה, עמדתי מחוץ לבית הכנסת בשדרות הראל ולצידי עמד דיוויד כץ. בחולצה לבנה ובגו זקוף, הוא ועובדי המשרד יצאו לעמוד. כמה שניות לאחר שהצפירה החלה עוד נסעו מספר רכבים. צילמתי במכשיר הנייד את הדקות הללו.

מוזמנים לצפות...

לאחר הצפירה, כשאנו פוסעים, אני חזרה לבית הכנסת ודיוויד למשרדו, שאלנו את עצמנו האם גם בעוד שבעים שנה תהיה צפירה והאם מרחק הדורות ממאורעות השואה מעמעם את הקשר שלנו לטרגדיה שאירעה לעמנו. אולי זה ההסבר למכוניות (המעטות) שנסעו בעת הצפירה?

אמש לאחר המעמד המרגש בקהילה שלנו לכבוד יום הזיכרון לשואה, השתתפתי במעמד מרגש אחר  - "יום השואה בהשראת את הילסום".

המעמד הסתיים בשירת יחד של תפילה מופלאה שמילותיה לקוחות מספר מלכים ב' פרק כ' . שם הנביא ישעיהו בן אמוץ הוא המבשר לחזקיהו המלך החולה את מילות ה':

"שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי, רֹפֶא לָךְ".

 

אלוהים מורה לחזקיהו שהוא שומע ורואה אותו ובעיקר נוכֵח בשבילו – "הנני". לא האדם אומר זאת נוכח האלוהים, אלא אלוהים בא ומתייצב נוכח האדם. וכך נעשה ריפוי.

מחר נקבל יחדיו את השבת המכונה לעיתים "שבת תקומה", המוקדשת לזמן הזה שבין שני ימי הזיכרון. נדמה לי כי בהקשר המאורעות הלאומיים שבדורות האחרונים, אנחנו זקוקים לריפוי. הריפוי יבוא רק באמירת "הנני" – ראשית של בני אנוש ומאליו של אלוהים: "הנני, רפא לך".

שבת שלום


דבר תורה לחג הפסח

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"חג המצות הזה זמן חרותינו" (מתוך תפילת מוסף לחג הפסח)

 

חג הפסח - חג החופש והדרור מזמין אותנו לחשוב מהי המשמעות להיות בן חורין?

כותבת חנה ארנדט: "האדם אינו יכול להיות חופשי מבלי לדעת שהוא תלוי בצורך, משום שהחופש שלו תמיד מושג באמצעות ניסיונות שלעולם אינם מצליחים לגמרי לשחרר את עצמו מן הצורך. (מתוך "המצב האנושי" )

במסכת אבות אומר רבי יהושע בן לוי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה"  (מסכת אבות, ו', ב')

ישעיהו ליבוביץ' כותב על ההתעלות הזו  כך: "קבלת אורח-חיים שאינו נובע מטבעו של האדם משמעותה - שחרור האדם משעבודו לכבלי הטבע הגולמי... האדם המופעל על ידי טבע 'עצמו' אינו לאמיתו של דבר אלא גולם המופעל על-ידי כוחות הטבע, ממש כבהמה הרועה באחו, שאף היא, לכאורה, חופשית מן התורה ומן המצוות, זאת אומרת מכל חוק הכפוי עליה מן החוץ [...] וזהו 'אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה': הוא בן-חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה, הן בגילוייו הכלליים והן בגילוייו באדם עצמו".  (מתוך "מצוות מעשיות")

בן-חורין, אם כך, הוא מי שמתעלה מחוק הטבע. נדמה לי שפרופ' ליבוביץ ואנוכי נהיה חלוקים על הפרשנות  והדרך בה יש לחיות חיים המתעלים מעל חוקי הטבע. אך שנינו נסכים  עם חנה ארנדט שהניסיונות שלנו, לא משנה כמה כושלים הם, הם הם העיקר. החופש שלנו מושג באמצעות אותם נסיונות.

 ערב הפסח הבא עלינו לטובה, אני מאחלת לכולנו להמשיך ולנסות להיות בני ובנות חורין, להמשיך לנסות ולחיות בפועל חיים של אמת וצדק כלפי עצמנו וכלפי זולתנו.

חג חירות שמח!

 


פרשת ויקרא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בשבת הקרובה יתחדש עלינו לטובה חודש ניסן. עם ראשית החודש הזה, חודש בו האביב מתפרץ והעלים מלבלבים על העצים בירוק בהיר וחדש, לכשאנו נתקלים בעץ (פרי) כזה במהלך ימי חודש ניסן, אנחנו מברכים את ברכו האילנות שזו לשונה:

ברוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת  לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

השילוב של בריות טובות עם לא חיסר כלום בעולמו מזכיר לי  את המדרש המפורסם על רבי יהושע  ובת הקיסר (תענית ז' ע"א). רבי יהושע שהיה חכם מופלג, מורו של רבי עקיבא היה ידוע גם בכיעורו. המדרש מספר כי פעם אחת בעת ביקור ברומי, אמרה לו בת הקיסר:" אי [אוי] חכמה מפוארה בכלי מכוער!  כלומר – "כיצד השכין הקב"ה כל כך הרבה חכמה בגוף כל כך מכוער?"
שתק ר' יהושע, חשב מעט וענה לה תוך שהוא מסתכל על כלי החרס שמשרתת מזגה מתוכו יין: "מעניין כיצד בבית כל כך עשיר מגישים יין בכלים כל כך פשוטים..." הורתה בת הקיסר להחליף את כל כלי החרס בכלי זהב יקרים. החמיץ היין. הבינה בת הקיסר כי יופי הכלי אינו מבטיח את שמירת איכות תוכנו.
 
אאחל לכולנו שנדע תמיד להתבונן בבריות ובאילנות ובסובב אותנו ולדעת כי "לא חיסר בעולמו כלום". שהחמץ איננו תלוי בכלי בו הוא שוכן, אלא במשמעות, בתוכנו ובטיבו.
שיהיה לכולנו חודש ניסן נפלא וחג אביב שמח!


דבר תורה לפרשת בא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

אחת הסיבות שמדרשי האגדה כל כך אהובים עלי, היא,  שלחז"ל יש את היכולת (והתעוזה) לקרוא את דברי התורה, לראות את החולשות האנושיות שבנו, לא בביקורתיות אלא בחמלה, כזו המתובלת בלא מעט הומור-עצמי.

דוגמא אחת לפרשנות כזו היא בפרשת השבוע, פרשת "בֹּא". מכת בכורות תקרה ב"חצי הלילה" וכך גם יציאת מצריים. אותי זה מיד זורק לפיוט "ויהי בחצי הלילה" שרובנו נוהגים לשיר את הבית האחרון שלו מסביב לשולחן הסדר. למה חשוב לציין כי הדברים קורים בחצי הלילה? מה המשמעות של העיתוי הזה?

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: (שמות יב כט).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות יא ד)

המדרש הראשון (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק כט) מספר כך:  "ויהי בחצי הלילה – משה אמר להן לישראל: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב יב) ולא קבע להן זמן. שלא יהו יושבין ומהרהרין הרהורין רעים ואומרים: כבר הגיעה שעה ולא נגאלנו. אבל כשאמר לו משה לפרעה, מה הוא אומר: "כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' " (שמות יא ד).

אפשר ממש לדמיין את בני ישראל יושבים קבוצות-קבוצות מתנם חגור, נעליהם ברגליהם והם נשענים על מקלותיהם...ממתינים...מציצים מדי פעם בשעון...מצקצקים: "נו מתי כבר תגיע הגאולה? כבר שתים-עשרה ועוד אין זיקוקים? אי אפשר לסמוך על המשה הזה...". משה, על פי המדרש, רצה למנוע את ההמתנה מותחת העצבים הזו, את הסכנה שכמה חסרי אמונה צייקנים יחבלו בכל תהליך הגאולה  ויגרמו לבני ישראל לשוב על עקביהם חזרה לעבדות. אולי המדרש אפילו מעז לומר שמשה לא סומך על אלוהים. אחרי הכל אנחנו במזרח התיכון ושתים עשרה זה לא בדיוק בדיוק שתים עשרה.   ולכן אין שעה מדויקת. הגאולה תבוא כאשר תבוא. פרעה, לעומת זאת, הוא לא עם עבדים אלא שליט של אימפריה מסודרת ולכן הוא מקבל שעת-שין מדויקת, בשלושה העתקים. שלא יהא בלבול קל שבקלים.

המדרש הבא לוקח את מועד יציאת מצריים לכיוון הפוך לגמרי, כאן משה שלנו יוצא יקה דייקן. אלוהים אומר תחילה בכלליות ב'לילה הזה' ואילו משה הלחוץ מדייק את העניין "כחצות הלילה".

"אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות י"ב י"ב) הלך משה ואמר לישראל כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם י"א ד') אמר הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר שם) יהא משה עבדי כַּזְבָן? אלא מה אמר משה כחצות הלילה אף אני פועל בחצי הלילה".( פסיקתא רבתי פיסקא י"ז).

אלוהים, האב הרחמן, מבין את הצורך האנושי של משה לדעת בדיוק בדיוק מתי זה יקרה, הוא לא רוצה להביך אותו מול בני ישראל. אם משה אמר בחצות הלילה...בסדר...אבוא בחצות הלילה.

תמונה כל-כך פשוטה, אך כה מלאת תעוזה ודימיון. אלוהים מתרצה לבוא בשעה שמשה קבע לו רק כדי שבני ישראל לא יגידו שמשה לא אמין!   נדמה לי שב'אלפיים שנות' שעברו מאז שנכתבו המדרשים האלה, איבדנו מעט מהיכולת הזו – לומר משהו על עצמנו, על טבע האדם על היחס ביננו לבין אלוהים בחן, בהומור עצמי, בחמלה.

שתהיה לכולנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן.

 

אשמח לשמוע מכם תגובות והארות. rav@kamatz.org


פרשת וארא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: שמות ז א

בפרשה הקודמת אומר הקב"ה למשה: "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד טז). שם מדובר על אהרון ואילו כאן על פרעה. מהו "אלהים" זה שניתן למשה? האם זה אותו "אלהים" לפרעה ולאהרון?
רש"י מפרש: "בני האלהים" – בני השרים והשופטים … כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח "ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד טז), "ראה נתתיך אלהים" (שם ז א)
[רש"י בראשית פרק ו' פסוק ב']
אלהים על פרעה וכנראה גם על אהרון במובן לשון מטיל מרות ושררה.
השבוע מלאה התקשורת בדברי בן אלהים אחר, ונדמה לי שראוי שהמדרש הבא יגיע אליו ואל בני משפחתו:
 "ראה נתתיך אלהים לפרעה. מהו לפרעה? לא בשביל שקראתי אותך אלוה תהא רוחך גסה עליך, אין אתה אלוה אלא על פרעה". [מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן ט]
 ובמדרש רות רבה פתיחתות א (ובפסיקתא דרב כהנא יב): "אמר הקב"ה למשה: אע"פ שקראתי אותך אלהים לפרעה - אלהיך אנכי. אני על גבך".
 
נדמה שבעלי המרות והשררה, כמו גם ילדיהם, שכחו את ההבדל בין אלהים לאלהים. רוחם גסה עליהם. אף על פי שאנחנו בחרנו באביו, שאנחנו סרים למרותו – אין זה אומר שהוא אלהים ובנו בן האלהים. חוקי העולם הזה, בין חוקי המשפט ובין חוקי המוסר האנושיים חלים על כולנו. "אלהיך אנכי. אני על גבך".

הרב אלונה ניר קרן 

 


קמץ – דרשה לפרשת בחקתי – תשע"ה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, פרק כו, פסוקים ג-ה).

שמירת מצוות. המושג הזה מוכר לנו. בחברה שאנחנו חיים בתוכה, מקובלת דמות מאוד ברורה של שומרי מצוות. הם קוראים לעצמם שומרי תורה ומצוות ומאמינים במערכת בסיסית של שכר ועונש שלפיה מגיע להם שכר על שמירת המצוות.

הבסיס לתפיסה הזאת נמצא בפרשה שלנו. שומרי המצוות מבורכים בברכות רבות ועוברי עבירות ארורים בעוד יותר קללות.

התפיסה הזאת בעייתית מאוד, כמובן. הרי ביהדות תפיסת עולם תהליכית גוברת על תפיסת עולם מעגלית. אנחנו מאמינים בתהליך היסטורי של שינוי והתחדשות ולא בתהליך של חזרתיות ודטרמיניזם. בעולם תהליכי יש בחירה, ואם אדם יודע מראש לאן מעשיו יובילו – איפה הבחירה כאן? ידיעת התוצאה אופיינית לעולם המעגלי – בו אדם נאלץ לרצות את המזלות, כדי למצוא חן בעיני האלים. דווקא מזאת מזהירים שני הפסוקים של הפרשה הקודמת:

"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא, פרק כו, פסוקים א-ב).

האלילים הם הביטוי של התפיסה המעגלית. הם מעשי ידי אדם ואין ביכולתו של אדם ליצור דבר חומרי שהוא נעלה ממנו.

"אם בחקתי תלכו" – מכך אנחנו לומדים את המושג הלכה – מושג מאוד טעון לנו כיהודים רפורמים. רווחת המחשבה על התנועה הרפורמית כתנועה לא-הלכתית. מי שראה מדפים שלמים של שאלות ותשובות של CCAR – מועצת הרבנים הרפורמים של צפון אמריקה – עלול לחשוד בטענה הזאת כבלתי אמיתית בעליל.

הטענה על היותה היהדות הרפורמית לא-הלכתית לא נובעת ממושג ההלכה, אלא מפרשנות שהיא קיבלה. החיבור בין מושג ההליכה לבין מושג החוק יצר פרשנות מחמירה ביותר. הרי החוק – הוא סוג המצוות שאין להן הסבר הגיוני, ולכן אמורות להיעשות ללא כל הרהור, אלא רק כי הקב"ה ציווה כך.

הבעייה היא שהלכה אינה מתייחסת לחוקים בלבד. היא נוגעת בכל מצוות התורה שניתן לדמיין אותן. ואז, בתפיסה המסורתית, ההלכה הופכת לחוק. "אם בחוקתי תלכו" נהיה ל"אם בהלכותיי תחוקקו". זאת הגישה שאינה מקובלת על היהדות הרפורמית.

הרבה מירה סופר מציעה דרך אחרת ליהודי ליברלי – לרקוד עם המצוות. ריקוד איננו הליכה. לריקוד ביטויים שונים ומרובים. אפשר לרקוד לבד, בזוג או בחבורה. אפשר לרקוד על קרח או על דשא. אפשר לשנות את התנועות, לגוון, להמציא דברים חדשים. כך אנחנו, הרפורמים, אבל גם הרמב"ם, חז"ל, משוררי ונביאי התנ"ך לפנינו, רוקדים עם התורה ועם המצוות (ולא רק בשמחת התורה).

יש מצבים בחיים שדורשים מאיתנו לרקוד לבד – בהם רק אנחנו יכולים להחליט – איזו מסורת מתאימה, איזו צורת התנהגות נבחר, איך נקיים, ואם נקיים בכלל, מצווה כזו או אחרת?

היהדות שלנו מוצאת אותנו גם בזוגיות. האם נקדש בערב שבת, האם נבשל בשבת, האם נראה סרט? (או בשפה המקצועית – מהי שמירת שבת עבורנו?) האם נביא עוד ילד לעולם? (מהי מצוות פריה ורביה שלנו?) האם נפריד כלים במטבח שלנו? זאת החלטה זוגית, ממש לא פרטית, אני אומר לכם מתוך ניסיון אישי.

ואז יש את הקהילה. או אפילו את החברה שסביבנו, שאנחנו חלק ממנה. יש בה נורמות התנהגות. ואז אנחנו מתיישרים לפי הנורמות? הנורמה נכפית עלינו? או שאנחנו מאתגרים את הנורמה? קצת מזה וקצת מזה.

הצורך הזה להסתדר עם אחרים – מאוד קשה. נראה, כי יותר פשוט להחליט לבד מחד. או מאידך לחיות בחברה שהיא כל כך אחידה שכולם בה מתנהגים אותו דבר. אני טוען שזה לא נכון. הבדידות המתמדת מחלישה את האדם. החברה שבה כולם, לכאורה, שווים, יש בה חזקים ויש בה חלשים. ובחברה מתוקנת החזקים צריכים לחזק את החלשים. אחרת החלשים יחלישו את החזקים.

 

זאת הפרשה האחרונה בחומש ויקרא. אחרי קריאתה בשחרית של שבת נוהגים לומר כל הקהילה ביחד "חזק חזק ונתחזק". מה פירושו? למה פעמיים חזק? הרב זאב קלמן ז"ל, יושב-ראש מועצת הרבנים הקונסרבטיביים של אמריקה, פירש את המשפט הזה בצורה מאוד יצירתית. לדבריו, כל הקהילה, באומרה את המשפט הזה יחד, מכירה בערך שלה. אם אתה חזק ואני חזק – אז ביחד נתחזק!


<< התחלה < הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא > סיום >>