דבר תורה - פרשת פנחס

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה. היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה: נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב- 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות. בספרו "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...]המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...]. הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא".(שלום לקנאים 22-23) הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31) וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: " לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה; לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים. מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא. לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם. לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב. " וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות. בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה' חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע. חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית. העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד. "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפייה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה הייתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת. הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו. מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה. עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק. שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת. הרב אלונה ניר קרן

דבר תורה לפרשת חקת

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לפרשת חקת

הריטואל המדברי חוזר על עצמו – בני ישראל מתלוננים, אלוהים מעניש אותם – הפעם שולח עליהם נחשים, הם ננשכים וחוזרים בתשובה.

מה עושים עם כל הנשוכים?

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.   וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" (במדבר כ"א).

שואל המדרש (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כא): מדוע עשה משה נחש נחושת, הרי זוהי לא ההוראה המדויקת של ה' למשה? ועונה – "כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה". הנחש הקדמון חטא בלשון הרע וכך גם בני ישראל.  דמות הנחש איננה אלוהות דמונית בעלת כוחות מיוחדים, אלא פשוט תזכורת לאותו נחש ראשוני מגן עדן, שאיבד את רגליו עקב שימוש לא יאה בלשונו .

ואיך זה שאלוהים מצווה על עשיית "פסל ומסכה" שממית ומחיה? ממש עבודת אלילים!? ועונה -

"וזה שאמר: 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – וכי נחש ממית ומחיה? אלא בזמן שהנשוך מביט כלפי מעלה ומכוון לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו".

זו חזרה על אותה נקודה קודמת – הנחש איננו בעל כוחות פלאיים משל עצמו, הוא בסך הכל תזכורת ממה להימנע, או כיצד לכוון את ליבנו כדי לחזור בתשובה למקום הנכון. משה שם את נחש הנחושת בכוונה על נס, כלומר בזווית גבוהה, כך שיכוון הנשוך ליבו ועיניו כלפי מעלה, מעל ומעבר למציאות, אל הכוונה העמוקה של הדברים.

הנחש הוא היצר, מגלם את היכולת האנושית לבחור בין טוב לרע. אלוהים הוא הממית ומחיה, אך לנו, באותו מעמד קדמון, ניתנה היכולת לבחור בין טוב ורע.

נדמה לי שגם אנחנו זקוקים מדי פעם לנחש של נחושת על נס, כדי להזכיר לנו לבחור נכון.

שתהיה לנו שבת שלום

 הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת קורח

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

קורח ועדתו יצאו חוצץ כנגד משה ואהרון. ועונשם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". (במדבר ט"ז ל"ב-ל"ג)

 

כמה פרקים מאוחר יותר, במיפקד לאחר מגפה, נאמר לנו:

"ובְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ"(במדבר כ"ו יא). 

איך ייתכן? הרי נאמר "כל האדם אשר לקרח"?

ואנחנו מכירים גם את המזמורים בתהילים המיוחסים לבני קורח -

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" תהלים מ"ב א-ב.

 

אז ישנה הפרשנות הגורסת כי אמנם קורח ורוב עדתו נבלעו, אך לא כל צאצאיו כולם. 

הפתרון המעניין יותר, מצוי כמובן באגדה הבאה במדרש:

"ובני קרח לא מתו'. תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהינום, וישבו עליו ואמרו שירה." (סנהדרין עמ' ק"י ע"א).

בני קורח כלואים בשאול בין עולם החיים לעולם המתים. מדרש מקביל (מדרש תנחומא, קורח) טוען כי "לעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם". בני קורח נמצאים במצב ביניים אך לא לתמיד. עד שיבוא רגע זה, בני קורח לא קופאים על שמרם (בכל זאת גיהינום...) אלא אומרים שירה. ולא סתם שירה אלא שירה נפלאה שהיא חלק ממזמורי תהילים.

זוהי התשובה, כך מציע המדרש, של בני קורח. אם קורח חטא בדיבור, התשובה על מעשה זה תהיה בדיבור ולא דיבור קשה ומפלג כדיבורו של קורח, אלא דיבור שהוא שירה מרוממת רוח:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה פרשת שלח-לך תשע"ח

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בני ישראל, בעקבות הדיווח שהם שומעים מעשרת המרגלים, שוב מתלוננים: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ".

וכמובן המסקנה המתבקשת:" וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אלוהים בתגובה אופיינית מוציא קיטור על משה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹאַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ". משה מתחנן על ליבו של אלוהים ואלוהים עונה בתגובה:" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.   וְאוּלָם, חַי-אָנִי:  וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי."

כל יום כיפור (וגם במהלך ימי הסליחות) אנחנו מזכירים לאלוהים את הפסוק הזה :" וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", כדי שגם הפעם כמו בפעם ההיא, הוא יסלח לנו.  אבל חלק מהמדרשים והפרשנים סבורים אחרת. אלוהים לא לגמרי סולח במקרה של הפרשה שלנו, אלא סולח על תנאי וקוצב את העונש.

כדי להחליט מה כוונתו של אלוהים, הפרשנים תוהים מהן אותם עשר פעמים שלא שמעו בקולי והיכן חטא המרגלים משובץ בהם. ישנם המונים את חטא המרגלים כחטא התשיעי וקורח ועדתו (שיגיע עוד מעט) הוא העשירי, חלקם אומרים שחטא המרגלים הוא העשירי והחמור שבהם. בשתי הספירות הללו, הסליחה והמחילה של אלוהים היא מוחלטת.

הכלי יקר, או בשמו ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, פולין המאה ה-16 כותב: "כי בכל זמן ממצרים ועד הנה: "סלחתי כדברך", אבל מכאן ואילך חושבנא, ולא אסלח לגמרי. ונתן טעם לדבר "וינסו אותי עשר פעמים" (פסוק כ"ב), על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר ניסיונות. אבל משם והלאה, תמה זכות זו, על כן אגבה חובי מעט מעט".

 

לפי שיטת הכלי יקר, חטא המרגלים הוא החטא האחד-עשר במספר. אלוהים נתן לבני ישראל עשרה צ'אנסים. בחטא האחד עשר כבר אין כפרה מלאה, אלא העונש מתפרש על-פני ארבעים שנה של נדודים במדבר.

 

דווקא הפירוש הזה מעמיד את כל עניין התשובה, הכפרה והמחילה באור הגיוני לי יותר. אלוהים ההורה יודע גם לחמול אך גם להציב גבולות. עשר פעמים הוא מחל לחלוטין (למשל, על חטא העגל) אבל בפעם האחת עשרה אין מחילה מלאה. יש עונש.

העונש לדור המדבר, היינו אי-הכניסה לארץ המובטחת אינו פוסח על מרים, אהרון ולבסוף גם לא על משה, על אף תחנוניו. הורות טובה כמו גם הנהגה טובה היא זו היודעת לחמול אך באותה עת להציב גבולות ברורים מתי לא תהיה חמלה.  כך מתמלאים כבוד: "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

 

שתהיה לנו שבת שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת בהעלותך

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

בכל פעם שאנחנו מוציאים את ספר התורה מן ארון הקודש אנו שרים את הפסוק הבא מהפרשה שלנו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה..."

וכשאנו משיבים את ספר התורה אנחנו אומרים את ההמשך – "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

מי שיקרא בתורה השבוע, יבחין כי לפני ואחרי הפסוק מופיעות שתי אותיות נ' הפוכות.

 

 

מה משמעותן?

אומר הרמב"ם (בפרשו את המשנה, כלומר מסתמך על חז"ל): "כלל הוא אצלנו כי פרשת "ויהי בנסוע הארון", "ובנחה יאמר", שני הפסוקים יחד הם ספר בפני עצמו. אמרו: "חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט' א') - אלו שבעה ספרי תורה, ונעשו שבעה כפי שאמרו שמתחילת הספר עד ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו, ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, ומן ויהי העם כמתאוננים עד סוף הספר ספר בפני עצמו, ונמצא מדבר סיני שלשה ספרים, וארבעת החומשין הנשארים הרי שבעה"  (פירוש המשנה, מסכת ידיים, פרק ג', משנה ה').

אם עד היום שרתם ב"אחד מי יודע" חמישה חומשי תורה, הרי טעיתם! במקור היו שבעה ספרי תורה כאשר שתי אותיות הנ' באות לסמן לנו כי מ"ויהי" עד "ישראל" הרי הוא ספר נפרד שהודבק פה. ומכאן שספר במדבר הוא למעשה שלשה ספרים. קרי יש שבעה ספרים ולא חמישה!

הנה ה"ציוץ" (טוויטר) הראשון בהיסטוריה - 19 מילים יכולות להוות ספר שלם בפני עצמו. מעניין לחשוב על תוכן תשע-עשרה מילים אלה ולשאול האם מי שנפוצים ונסים הם גם השבים – קרי האם רבבות אלפי ישראל, בעת ה"נחה" יש להם אפשרות של תשובה מהיותם שונאים ואויבים?

שתהיה לכולנו שבת של שלום


דבר תורה לפרשת נשא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

(במדבר ו' כ"ד-כ"ז)

הברכה המשולשת, ברכת הכהנים, נמצאת בתוך פרשת השבוע שלנו, וגם בה ולא רק בתחילת הפרשה נמצא השרש נ.ש.א. מה המשמעות של נשיאת פני ה'? רש"י אומר – ישא ה' פניו אליך – יכבוש כעסו. כלומר – אף לסרים מדרך הישר, ה' ינהג לפנים משורת הדין, וינהג במידת החסד והרחמים.

מעניין לחשוב על המילה 'פניו'  - למי הכוונה במשפט? פירוש אחד יאמר – פניו, פניו של אלוהים. אלוהים נושא את פניו אליך. פירוש אחר יאמר – פניו של האדם. אלוהים נושא את פניו של האדם אליו. שולח יד ובעדינות מרים את סנטרו של מי שמשפיל ראשו למטה בתחושת אשמה, למען מבטיהם ייפגשו.

בשני הפירושים גם יחד מצטיירת תמונה אינטימית של יחס קרוב וחם בין האלוהים לאדם.

התמונה הזו מזכירה לי את התיאור הנפלא שנמצא במסכת ברכות:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע:

פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים,וראיתי את כתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא. אמר לי: ישמעאל בני ברכני!  אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.  (בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון(.

המפתיע כאן הוא שאלוהים הוא זה שמבקש את רבי ישמעאל לברך אותו (!) ובתגובה ישמעאל מבקש כי אלוהים ישא פנים אליו. ואלהים מנענע בחיוב בראשו. האינטימיות וההדדיות שביחסים בין אלוהים לאדם לא יכולה להיות ברורה יותר.

מי יתן וה' ישא פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום.


דבר תורה לערב חג השבועות

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לערב חג השבועות

" וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ….בא ונדבק בישראל"

לכבוד חג מתן תורה שיחול מחרתיים ולכבוד רות המואביה שנקרא המגילה על שמה במהלך החג, אביא את דבריה המפורסמים של רות אל נעמי וכן שני מדרשים בעקבות רות-

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי (רות א' ט"ז)

לְמָה הגרים דומין בפני ישראל? לרועה שהיה רועה את עדרו, וברח שה אחד מן הָאֲפָר (שדה פתוח) ונכנס לתוך הצאן. והיה חביב עליו יותר מדי. למה? שְׁאֵלוּ לקחן בדמים, וזה שלא בדמים, אלא מאליו בא, ונכנס בתוך הצאן. כך ישראל, כמה אותות ונפלאות עשה להן הקב"ה, כמה קולות ולפידים וברקים הראה אותן בהר סיני, עד שקיבלו את התורה. אבל הגֵר לא ראה מאומה, אלא מאיליו בא ונדבק בישראל. לכך הכתוב מזהיר עליו. (משנת רבי אליעזר פרשה ט"ז עמוד 303)

"אמר ריש לקיש: חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני. למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה. וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה וקיבל עליו מלכות שמים. יש לך חביב מזה?" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו')

המדרשים שניהם מעלים את הגרים, אלו ש"נדבקו בישראל",  למעלה אחת מעל למי שנולד לתוך עם ישראל ומדגישים את רעיון הבחירה. לא בחירת האל בעם, אלא דווקא וחשוב מכך, הבחירה האינדיבידואלית להשתייך לעם ישראל.

בשבועות, מחד, הפכנו לעם וקיבלנו את התורה. אך ברור שלא היתה לנו ממש ברירה כפי שדורש ר' אבדימי בר חמא בר חסא:" מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (מסכת שבת פ"ח ע"א).

אם כך, אלו שבחרו להשתייך, אפילו שלא הקסימו אותם בקולות ובברקים ובטח שלא כפו עליהם, אלו חביבין מישראל. אולי אנחנו יכולים ללמוד על היחס הראוי לאלו שאינם בני עמנו הבוחרים לגור עימנו. נכון שיש לגרים החיים בקרבנו שיקול כלכלי לעשות כן, אך גם נעמי שבה לבית לחם   "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם." (רות א' ו').  אם כך, לא משנה מדוע ואיך הגרים באו לכאן, משנה האם הם בוחרים לדבוק בנו – ללמוד את שפתנו, אורחותינו, להיות אזרחים מועילים בחברה שלנו. השאלה היא האם אנחנו מאפשרים להם את הבחירה.

נאחל שנזכה להיות חביבים בין אם ראינו את הקולות ובין אם בחרנו לראות אותם....ושכולנו נמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

שבת שלום וחג שבועות שמח!

 


דבר תורה לעדכן – פרשת בחוקותי

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

כמו בפרשת השבוע שלנו, פרשת בחוקותי, גם בהפטרה הנביא ירמיהו עורך התניה. "בחוקותי" הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, נאמר: "אם בחוקותי תלכו" –יהיה לכם טוב ובאם לא – אסונות ופגעים יבואו עליכם.

ירמיהו הנביא המשורר משתמש במטאפורות הפונות ישירות אל הפרט ולא אל הכלל -  

   בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. (ירמיהו י"ז ז'-ח').

 

הוא (ר' אלעזר בן עזריה) היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז ו). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים וגו'. (מסכת אבות ג' י"ז).

ר' אלעזר בן עזריה ממנף את המטאפורה של ירמיהו לנמשל מעניין, בו הענפים הם החכמה והשורשים הם המעשים. כאשר החכמה (הלימוד, הדעת, המידע הנאגר) מרובה על המעשים הבאים בעקבותיו, הרי זה כאילן מרובה ענפים ועלים הנשען על שורשים מעוטים. כל רוח יכולה לעקור אותו ממקומו. אך אם החכמה, גם אם איננה רבה, מגובה במעשים – שום דבר לא יעקור את אותו אדם ממקומו.

בשבוע האחרון לספירת העומר, שבוע אחרון לפני קבלת התורה בחג מתן תורה, הנבואה של ירמיהו והפירוש של ר' אלעזר בן עזריה, מזמינים אותנו לפשפש במעשינו. לזכור שאם התורה איננה מביאה לידי מעשים רבים (וטובים!)– הרי היא כערער בערבה.

שתהיה לנו שבת שלום!

 


דבר תורה לפרשת "בהר סיני"

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

עיקר פרשת בהר עוסקת בציווי השמיטה והיובל והמצוות הנגזרות מהן. היא נפתחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה: (ויקרא כ"ה א'-ב').

אומר המדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – הדרשנים שמו לב כי מכל הציוויים שנזכרים בתורה, רק כאן, בנוגע למצוות השמיטה, צויין המקום בו הוא נאמר. בכל המצוות האחרות הנוסח השכיח הוא: "וידבר ה' אל משה לאמור...".

והתשובה שהמדרש נותן: " והלא כל המצות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה)

אכן אין שום דבר מיוחד במצוות השמיטה. היא הפרט המעיד על הכלל. כמו מצוות השמיטה, כך כל המצוות כולן נאמרו בסיני.

באופן מפתיע התגלגל הביטוי לעברית המדוברת, אך משמעותו השתנתה ואף מנוגדת למשמעות המקורית הן של המדרש והן של פירוש רש"י המצטט את אותו מדרש. אם כאן דווקא הקשר הוא קשר של אינדוקציה (הפרט המשליך אל הכלל), הרי בעברית העכשווית הפירוש הוא לתהות – מה הקשר בכלל בין הר סיני לשמיטה?

ואולי ניתן לומר כי רק כאן צויין הר סיני היות ודווקא במצוות השמיטה, כשעם העבדים לשעבר עומד למרגלות הר סיני - אין בניסיון החיים שלו בעלות על קרקע. וכי דווקא הזכרון שבכל דור ודור לא רק כי יצאנו ממצרים אלא גם כי היינו עבדים חסרי מעמד ורכוש, הוא העיקרון המנחה אותנו בהתייחסות לבעלות זו. הקרקע לא יכולה להיות בבעלות אמתית שלנו אף פעם "כי לי הארץ... כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי"(ויקרא כ"ה כ"ג). ועל כך בדרשה שלנו מחר.

שבת שלום!

 


דבר תורה לפרשת אמור

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א י"ז)

התורה היא אתגרית. לעיתים כשאני קוראת בה, יש פסוקים שאני מעדיפה לא לקרוא, שאני מעדיפה שלא היו נכתבים. הפסוק למעלה, מפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור, הוא אחד מהם. לאחריו בא פירוט מדוקדק האומר כי הכהנים צריכים להיות חסרי מומים גופניים.

הוא מיד מעורר בי דחיה, רצון לדלג הלאה. כל שכן, לא הקדיש לו זמן מחשבה. בעיני הוא מום בטקסט עצמו. ודווקא משום כך – איני יכולה להסיר את מבטי. הוא נמשך אל הפסוק שוב ושוב. אני חייבת להתעמת עימו. כמו הילד שעוד לא הפנים את כללי החברה ובוהה בקטוע הרגל.

"כל הפוסל – במומו פוסל" אומר שמואל (בבלי קידושין ע ב).  האמרה המפורסמת הזו יכולה אולי טיפה להקל את הקריאה. הדרישה מהכהן להיות חסר מום, דווקא מבליטה את השונות שלו מרובנו, בני אדם "רגילים" – שהרי בכולנו יש מום, כולנו לא מושלמים.

האם זה יכול להוות הסבר מספק? על כך ועוד בדרשה מחר....

 


דבר תורה לשבת תקומה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

דבר תורה לכבוד שבת תקומה

הבוקר, בעת הצפירה, עמדתי מחוץ לבית הכנסת בשדרות הראל ולצידי עמד דיוויד כץ. בחולצה לבנה ובגו זקוף, הוא ועובדי המשרד יצאו לעמוד. כמה שניות לאחר שהצפירה החלה עוד נסעו מספר רכבים. צילמתי במכשיר הנייד את הדקות הללו.

מוזמנים לצפות...

לאחר הצפירה, כשאנו פוסעים, אני חזרה לבית הכנסת ודיוויד למשרדו, שאלנו את עצמנו האם גם בעוד שבעים שנה תהיה צפירה והאם מרחק הדורות ממאורעות השואה מעמעם את הקשר שלנו לטרגדיה שאירעה לעמנו. אולי זה ההסבר למכוניות (המעטות) שנסעו בעת הצפירה?

אמש לאחר המעמד המרגש בקהילה שלנו לכבוד יום הזיכרון לשואה, השתתפתי במעמד מרגש אחר  - "יום השואה בהשראת את הילסום".

המעמד הסתיים בשירת יחד של תפילה מופלאה שמילותיה לקוחות מספר מלכים ב' פרק כ' . שם הנביא ישעיהו בן אמוץ הוא המבשר לחזקיהו המלך החולה את מילות ה':

"שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ; הִנְנִי, רֹפֶא לָךְ".

 

אלוהים מורה לחזקיהו שהוא שומע ורואה אותו ובעיקר נוכֵח בשבילו – "הנני". לא האדם אומר זאת נוכח האלוהים, אלא אלוהים בא ומתייצב נוכח האדם. וכך נעשה ריפוי.

מחר נקבל יחדיו את השבת המכונה לעיתים "שבת תקומה", המוקדשת לזמן הזה שבין שני ימי הזיכרון. נדמה לי כי בהקשר המאורעות הלאומיים שבדורות האחרונים, אנחנו זקוקים לריפוי. הריפוי יבוא רק באמירת "הנני" – ראשית של בני אנוש ומאליו של אלוהים: "הנני, רפא לך".

שבת שלום