דבר תורה - פרשת פנחס

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה. היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה: נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב- 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות. בספרו "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...]המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...]. הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא".(שלום לקנאים 22-23) הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31) וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: " לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה; לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים. מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא. לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם. לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב. " וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות. בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה' חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע. חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית. העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד. "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפייה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה הייתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת. הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו. מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה. עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק. שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת. הרב אלונה ניר קרן

דבר תורה לפרשת שמות

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

עם התחלת הקריאה בספר שמות אנחנו מתחילים את הסאגה הגדולה של יציאת מצריים והפיכתינו לעם. והרי אין עם ללא מנהיג – וסיפורינו מביא בתמצות אופיינו את תחילת חייו של אותו מנהיג, הנה פסוק לדוגמא:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: (שמות ב יא).

 

רוב הפרשנים המסורתיים מדלגים על תחילת הפסוק ומתמקדים בתגובה של משה למעשה האיש המצרי. אין עוררין שיש להקדיש מחשבה לעובדה שאחד המעשים הראשונים שמנהיגינו עושה הוא לקחת חיים במו ידיו, אך הפעם נקדיש את עיוננו דווקא לתחילת הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו".

ר' יצחק אברבנאל (1437-1508 נולד בפורטוגל ונפטר בוונציה ) מתייחס גם מתייחס ושואל בתמיהה:

"אם מרע"ה (=משה רבינו עליו השלום) גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן, איך נאמר: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"? כי מאין היה יודע משה שהיהודים האומללים היו אחיו? ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך, שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם? כל שכן האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם!

 

ואברבנל עונה:

ואמר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גידלתו ובבניה. ואחרי שנתגדל, ידע מהם אמיתת עניינו ושהוא מילדי העברים עם היות שבת פרעה גדלתו כבן. ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך. ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל אחיו העברים, או אל אחיו הלויים, או היו אחיו ממש מקרובי עמרם ויוכבד. כי העברים בכלל נקראים אחים, שנאמר: "ולאחיך לא תשיך", "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". והנה משה כשנתקיים בשכלו וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו, חם לבו בקרבו לראות ענינם. ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם. והותרה בזה השאלה [השלישית]. (אברבנאל שמות ב יא)

 

 

אברבנאל מפרש לנו כי משה מעולם לא התנתק לחלוטין מבית אביו הלוי. הוא היה נכנס ויוצא מהארמון אל בית אביו ואימו והכיר היטב את מוצאו. בין השורות ניתן להבין כי גם בין שבטי ישראל היו הבדלי מעמדות. שבט לוי היה ככל הנראה מורם ונישא משאר השבטים ולמעשה לא היה משועבד. שמות רבה  אומר: "אמר רבי יהושע בן לוי: שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך" (שמות רבה ה' ט"ז). ומכאן התאפשר למשה להכיר את אחיו.

פירוש זה מוסיף רובד נוסף למעשה של משה ולסיבה לבחירתו כמנהיג:  משה, כבן שבט לוי וכמקורב למלכות היה בקלות יכול להפנות מבטו ולא להכיר בסבלות אחיו בני המעמד הנמוך. משה לא עשה כן. למרות מעמדו הוא רואה ומכיר בסבלות אחיו. ואף פועל ומסכן את חייו שלו כיד לשנות את מצבם.

נדמה לי שלא במקרה אברבנאל הוא זה שכותב, מניסיונו האישי – דום איסאק אברבנאל חי בפורטוגל ובספרד ערב הגירוש הגדול. הוא התמנה להיות שר האוצר של קסטיליה ואראגון והיה בא ויוצא דרך קבע בארמון פרננדו ואיזאבל.  הוא פעל ללא לאות (וללא הצלחה) לביטול צו הגירוש ליהודי הממלכה וניצל את מעמדו ועושרו כדי לפדות שבויים יהודיים.

השבוע התבשרנו כי הכנסת מתפזרת ואנחנו הולכים לבחירות. נאחל שנדע לבחור במנהיגים, שלא משנה מעמדם, אינם מפנים מבטם לסבלות אחיהם ואחיותיהם

.

שתהיה לנו שבת שלום.

 

הרב אלונה ניר קרן 

 


דבר תורה לפרשת ויחי

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי-יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה.  וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒"

אין זו פעם ראשונה שהפרשה כותרתה חיים אך למעשה עוסקת במותו של הדמות המדוברת. פרשת חיי שרה נפתחת בפסוקים: וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה: וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן".

מכאן אנו למדים כי המוות והחיים חד הם, קשורים זה בזה, אין אחד ללא השני. המדרש מפנה את תשומת ליבנו כי שלשת האבות ביקשו למות.

"ויקרבו ימי ישראל למות" – זהו שאמר הכתוב: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א כט טו) [...]

"כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" – אין מי שיקווה שלא ימות. הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים. אברהם אמר: "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו ב). יצחק אמר: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כז ד). אף יעקב אמר: "ושכבתי עם אבותי" (בראשית מז ל) –  אימתי? בשעה שנטה למות, שנאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות". (בראשית רבה פרשה צו סימן ב)

אנחנו יודעים כי שלשת האבות זכו למות בשיבה טובה. מגדיל ומספר המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"א): "מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם שנזרקה בו שיבה עד שבא אברהם אבינו ותמהו כל העולם שלא כמותו מיום שנברא העולם". כלומר אברהם אבינו הוא הוא שהציג לעולם את הרעיון של למות כשיבה זרקה בשיער. בברכת החודש, הברכה אותה אנו אומרים בשבת שלפני ראש חודש, אנו אומרים: "ותתן לנו חיים ארוכים, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וגו'".

האם חיים ארוכים ברכה היא?

בבית המדרש שלנו בחודשים האחרונים אנו עסוקים בשאלות סביב הזקנה והיחס אליה ביהדות.

מעניין להביא את המדרש הבא מילקוט שמעוני (פרשת עקב רמז תתעא):

"מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: מה מצווה את לְמוּדָה לעשות בכל יום? במה הארכת ימים? אמרה לו: למודה אני אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום.אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה".

מי יתן ונזכה הן לחיים ארוכים הן לחיים ללא ניוול, חיים מלאים ברכה!

שבת שלום!


דבר תורה לשבת ויגש

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד:

כך מסתיימת פרשת השבוע שלנו, פרשת ויגש.

ולמרות שהפרשה מלאה בסיפורים מותחים ומעניינים, דווקא הפסוק הזה משך את תשומת ליבי, אולי היות וביליתי את השבועיים האחרונים ב"גושן".

כותב על הפסוק "הכלי יקר" (ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, מאה 17): "כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, [...] הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנומלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים [...]."

כאמור, בשבועיים האחרונים ביקרתי בקהילות יהודיות בארה"ב – בשיקגו, בסט. לואיס בניו-ג'רזי ובניו יורק. בכולן הדלקנו חנוכיות, שרנו "נס גדול היה שם" ואכלנו לטקעס לרוב. ובחוץ, הכל מקושט בעצי אשוח, בצבעים של ירוק ואדום, הקולות במרחב הציבורי הם של ג'ינגל בלס.

באחת העיירות בניו ג'רזי, בקהילת עבודת שלום, הוזמן הרב פול ג'ייקובסון על-ידי המועצה המקומית להדליק חנוכיה מול בית המועצה. הצטרפתי אליו וברכתי את הקהל. לאחר מכן, הרב סיפר לי שהיות ויש הפרדת דת ומדינה, שנים רבות לא הדליקו עץ אשוח במבנים רשמיים, אך משעתה מדליקים – חשבו במועצת העיר שיהיה זה רק טבעי להזמין את הרב להדליק חנוכייה. והוא נעתר, בעיקר בעקבות הרצח בפיטסבורג. לפני, הוא שיתף, לא היה מגיע.

"כל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת" – וזהו המצב בארה"ב. הקהילה היהודית האמריקאית היא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית וכך היא רואה את עצמה. אין בתוכה תהיות לגבי עליה לישראל. וכאן גם נגמרת האנלוגיה לארץ גושן.

בשבועיים האלה פגשתי, מנהיגים של קהילות גדולות, עשירות הן מבחינה חומרית ולא פחות מבחינה רוחנית, השואלים כיצד נכון להתמודד עם המצב החדש הזה. והתשובה, לפחות אצל חלקם, איננה להסתגר או להסתתר – אלא להיפך. לצעוד צעד קדימה ולומר – אנחנו יהודים וגאים ביהדותנו.  מזכיר את "הויגש" של יהודה, לא?

שתהיה לנו שבת שלום.

הרב אלונה ניר קרן

 


דבר תורה לפרשת וישלח תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

השבוע ביום שני בבוקר, הגיעו אלינו לביקור תלמידי והורי כתה ו'  של בית ספר קס"ם. הם מגיעים אלינו כבר כמה שנים במסגרת שנת הבר/בת מצווה שלהם. יחדיו הוצאנו את ספר התורה והראיתי להם משהו מיוחד שקיים בפרשה שלנו ובעוד תשעה מקומות בלבד בתורה.

בפרק ל"ב פסוק ד' יעקב ועשיו נפגשים לראשונה אחרי עשרים שנה. יעקב חושש מאוד מאוד מרגע הפגישה. אך החששות מתבדים: " ויָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ"

המיוחד הוא שמעל למילה וישקהו יש נקודות.

שאלו חז"ל מהמשמעות הניקוד המיוחד?   וענו:

"וישקהו" – נקוד עליו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה (האותיות הבלתי מנוקדות מרובות על המנוקדות) אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב – אתה דורש הנקודה. כאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב, אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן, למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וכהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר "ויבכו"? אלא זה בוכה על צוארו, וזה בוכה על שיניו". (מדרש בראשית רבה ע"ח).

נאמר שהפרשנות המסורתית נטתה ללכת אחר הדעה של ר' ינאי. עשיו, שגלגולו היא ממלכת אדום – רומי ולאחר מכן הנצרות – נתפסו כרֶשע בהתגלמותם.

ארצה להביא שני פרשנים אשכנזים בני המאה ה-19, שמפרשים כל אחד בדרכו את המשמעות של הנשיקה של עשיו.

הראשון הוא הנצי"ב מוולוז'ין מורו המובהק של הרב קוק. הנצי"ב או בשמו צבי יהודה ברלין, כתב כך: " ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. [...].

מרחיק לכת יותר הוא הרש"ר הירש: "מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים - חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע, כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית? החרב לבדה, הכח הגשמי גרידא, לא יכשירו את האדם לכך. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו. כשהחזק מכבד את זכויות החזק – הרי זה מעשה פקחות. ואולם כשהחזק, כלומר עשו, נופל על צוארי החלש יעקב, ומשליך חרבו למרחקים – רק אז נוכח, שגם בו גברו מידת הצדק וההומניות".

מי יתן וגם בנו יגברו מידת הצדק וההומניות!

שבת שלום!

נ.ב. תמר שטרן, מנהלת בי"ס קסם כתבה לי למחרת הפעילות כך: " אלונה יקרה, רוצה לומר לך תודה. על פרק של לימוד מחבר, מעשיר, ומאפשר חשיבה גמישה ורלוונטית. בכתה ב ובכיתה ה.

מצפה להמשך שיתוף פעולה. בשם כל הצוות מעריכים ואוהבים. המון תודה." 


הרב אלונה ניר קרן


דבר תורה לפרשת ויצא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"וַיַּ֥רְא יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹםוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְוַיִּשְׁלַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל-צֹאנֽוֹוַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָֽנֹכִי֙ אֶת-פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי-אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל-כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת-אֲבִיכֶֽןוַֽאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶֽחֱלִ֥ף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא-נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי:

[...] וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָֽאֱלֹהִ֛ים בַּֽחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: [...]

עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ: וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ:  הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם-אָכ֖וֹל אֶת-כַּסְפֵּֽנוּ:  כִּ֣י כָל-הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה".

 

הפרשה שלנו מתחילה בבריחה של יעקב מארץ אביו אל ארץ אבותיו, ומסתיימת בחזרה של יעקב מחרן לארץ ישראל.

יעקב יוצא ובא. אני חושבת על ההבדל בינו ובין סבא שלו, סבא אברהם.

כשאלוהים פוקד על אברהם "לך לך", אברהם איננו מתייעץ או מדבר עם אף אחד, או שלפחות המקרא לא מספר לנו על כך. מיד בסיום דבר האל נאמר לנו (בראשית י"ב ד):"וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'". אין פקפוק, אבל אין גם  שיתוף. אברהם הוא סוליסט. פועל לבד. אם הוא מדבר אל שרה, זה כדי לתת לה הוראות. בטח שלא להתייעץ עימה.

יעקב – לפחות כך מדגיש הכתוב – הוא איש אחר. בייחוד בתום עשרים השנה אצל לבן. הוא מזמין את נשותיו לצאת אל השדה. לא רק יעקב יֵצא, גם רחל ולאה תצאנה. והדגש הוא על שתיהן. הוא לא מתייעץ רק עם האשה האהובה אלא נאמר לנו שהוא מזמין את שתי נשותיו, גם את רחל וגם את לאה אל מחוץ לאוהל, אל השדה. אל המרחב הפתוח, הרחק מנחלת אביהן לבן. כשאני קוראת את הפסוקים האלה, אני חושבת על השינוי שחל ביחסים הזוגיים לאורך שלשת הדורות.

הפעם הראשונה בה יצחק ורבקה נפגשים, קורית גם היא בשדה. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק". המבטים מצטלבים בשדה.  אם אצל אברהם ושרה אין עדות לאהבה, כאן  אנחנו יודעים שיצחק אהב את רבקה. "וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:" (בראשית כ"ד ס"ז). אבל איננו יודעים האם גם רבקה אוהבת את יצחק. 

המקרא מספר לנו על פעם אחת ויחידה בה רבקה מדברת אל יצחק. היא אומרת: "אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" יצחק לא משיב לה במילים. אין פה דיאלוג כי אם איום. יצחק שומע ומיד מבצע. כך יעקב מוצא עצמו בדרך לחרן.

אצל יעקב, כאמור, היחסים שונים. אין ספק שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של נשותיו כדי להבטיח את עתידו. יעקב, אנחנו כבר יודעים, רחוק מלהיות שה תמים בעדר הרמאים של משפחתו המורחבת. אך בכל זאת כשהוא מדבר עם נשותיו, הוא נושא נאום ארוך, מפורט. מותיר להן מקום להחלטה. הוא לא מכתיב, איננו מורה, ובטח שלא מאיים כי קץ בחייו.  והן...הן עונות בפה אחד – כתוב "ותען" רחל ולאה. המשולש הושלם. נשותיו כורתות עימו ברית. ברית מבחירה. ברית המושתתת על אמת.

רק כעת, בכוחות משותפים, ניתן לצאת אל המסע. אולי זהו תיקון של המסע הראשון מחרן לארץ ישראל.

שתהיה לנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת חיי שרה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

מחר בקבלת השבת נתפלל ונזדהה עם אחינו ואחיותינו בתפילה לאזכרת נשמות הנרצחים וציון הרצח המדאיג והמקומם שאירע בפיטסבורג.

כאן, להבדיל, אני בוחרת להתמקד בדבר אחר לגמרי.

בשבוע בו נסתיימו הבחירות המקומיות ביישובינו וברוב הישובים האחרים, ארצה להפנות את תשומת ליבנו לפרט קטן מתוך הפרשה, שנראה שיכול להיות רלוונטי:

עבד אברהם, אליעזר, נשלח חזרה לנחור כדי להביא אשה נאותה ליצחק. וכך כתוב:

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר: (בראשית כ"ד י)

וכשהמסע מסתיים מסופר לנו:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (בראשית כ"ד לב)

 

מדוע מקדישה התורה כל כך הרבה מילים לתאר פעולה בנאלית כל-כך, כשחרור והאכלת הגמלים ? עונה המדרש (בראשית רבה נט יא) - "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו'" – גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים [היה אפשר לזהות אותם מרחוק...למה? כי]. בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים".

זמומים – כלומר פיהם היו נתונים בזמם, חסומים, כך שלא יכלו לאכול משדות זרים.

ממשיך המדרש בנושא הגמלים:

"ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים" – התיר זממיהם. ר' הונא: ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר? חמורתו [אתונו] של ר' פנחס בן יאיר נטלוה לסטים. עשתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה שתמות ותסריח עלינו את המערה, נמסרנה לבעליה. שלחוה ונכנסה לבית בעליה. כיון שנכנסה, נהקה. הכיר  קולה. אמר: פתחו לאותה הענייה ותנו לה שתאכל, שיש לה שלושה ימים שלא טעמה כלום. נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמרו לו: רבי, נתנו לה שעורים ולא טעמתן. אמר להם: תקנתם אותם? אמרו לו: הן. הוצאתם דמאי? אמרו לו: ולא כן למדתנו רבינו: "הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי"? אמר להם: מה נעשה לה והיא מחמירה על עצמה."

האתון של ר' פנחס בן יאיר צדיקה במיוחד. משחק הלשון עם חמורה ומחמירה ברור כאן.

אנו מבינים שלא רק אברהם ור' פנחס בן יאיר היו כל אחד צדיקים בזמנם, אלא אף הקפידו על בעלי החיים שברשותם. כמובן שהמדרש נוקט לשון בדיחות שאומר כי האתון לא רק יודעת היטב הלכה אלא אף מחמירה בסייגים שהיא שמה על עצמה.  

מסכת שבת  (קי"ב, ע"ב) מתייחסת לתפישת ירידת הדורות באמירה הבאה: "אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים"

נדמה כי הקריאה בפרשת השבוע ובמדרש רבה עליה, מציעה דווקא אפשרות אחרת. אם חמורים יכולים להימנע מגזל ומשחיתות – על אחת כמה וכמה – בני אדם מסוגלים לכך.

מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נדע להיות קצת פחות כ"שאר חמורים" והרבה יותר כגמליו של אברהם וכאתון של ר' פנחס בן יאיר.

שתהיה לנו שבת שלום!

 


דבר תורה לפרשת וירא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶת-אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת-שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן-תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר. וַיִּתְמַהְמָ֓הּ | וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד-אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר.  וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל-נַפְשֶׁ֔ךָ אַל-תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַל-תַּֽעֲמֹ֖ד בְּכָל-הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן-תִּסָּפֶֽה.

[...] וַיַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל-יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה. וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח:

 

מה עניין המבט לאחור? מדוע הוא אסור?

הפירוש הקלאסי של רש"י אומר: "אתה הרשעת עמהם,  ובזכות אברהם אתה  ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול".

רש"י אומר כאן שלוט ניצל לא בזכות עצמו, הוא היה רשע כיתר אנשי סדום. הוא ניצל אך ורק בזכות צדיקותו של אברהם. ההסתכלות לאחור – היא הסתכלות מלמעלה, בהתנשאות. וכאשר אין לה סיבה אמתית, הרי היא נחשבת כחטא.

על סיבה זו מוסיף המדרש הבא שמפרט את חטאה של אשת לוט:

"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט כו) – ר' יצחק אמר: על שחטאה במלח. באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא עושה? הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים. והיא מתכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן: "ותהי נציב מלח" (בראשית רבה נא סימן ה, פרשת וירא).

אשת לוט חטאה בכך, בהכירה את נוהג העיר כלפי זרים, הלכה אל שכנותיה ובתירוץ "אין לי מלח" הסגירה את בואה של האורחים. היות וחטאה במלח קיבלה כגמולה כי הפכה למלח.

כמובן שסיפור זה אין לו איזכור במקרא, אבל אולי זה כדי להסביר איך זה לוט חמק מעונש למרות התנהגותו הפושעת כלפי בנותיו. אולי את עונשו הוא מקבל בכך שצאצאיו יוולדו בחטא. בעיני, הסבר זה דחוק הוא.

עוד על המוסר הכפול כלפי נשים וגברים בפרשתנו, בדרשתי מחר.

שבת של שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת וירא

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶת-אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת-שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן-תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר. וַיִּתְמַהְמָ֓הּ | וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד-אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר.  וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל-נַפְשֶׁ֔ךָ אַל-תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַל-תַּֽעֲמֹ֖ד בְּכָל-הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן-תִּסָּפֶֽה.

[...] וַיַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל-יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה. וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח:

 

מה עניין המבט לאחור? מדוע הוא אסור?

הפירוש הקלאסי של רש"י אומר: "אתה הרשעת עמהם,  ובזכות אברהם אתה  ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול".

רש"י אומר כאן שלוט ניצל לא בזכות עצמו, הוא היה רשע כיתר אנשי סדום. הוא ניצל אך ורק בזכות צדיקותו של אברהם. ההסתכלות לאחור – היא הסתכלות מלמעלה, בהתנשאות. וכאשר אין לה סיבה אמתית, הרי היא נחשבת כחטא.

על סיבה זו מוסיף המדרש הבא שמפרט את חטאה של אשת לוט:

"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט כו) – ר' יצחק אמר: על שחטאה במלח. באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא עושה? הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים. והיא מתכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן: "ותהי נציב מלח" (בראשית רבה נא סימן ה, פרשת וירא).

אשת לוט חטאה בכך, בהכירה את נוהג העיר כלפי זרים, הלכה אל שכנותיה ובתירוץ "אין לי מלח" הסגירה את בואה של האורחים. היות וחטאה במלח קיבלה כגמולה כי הפכה למלח.

כמובן שסיפור זה אין לו איזכור במקרא, אבל אולי זה כדי להסביר איך זה לוט חמק מעונש למרות התנהגותו הפושעת כלפי בנותיו. אולי את עונשו הוא מקבל בכך שצאצאיו יוולדו בחטא. בעיני, הסבר זה דחוק הוא.

עוד על המוסר הכפול כלפי נשים וגברים בפרשתנו, בדרשתי מחר.

שבת של שלום!

 

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה לפרשת "לך לך"

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בפרשת השבוע שלנו, אחרי שאברם מתמקם בכנען, נפרד מאחיינו לוט, נלחם נגד חמשת המלכים ומחלץ את לוט מהשבי...הוא שב חזרה מהמלחמה ופוגש הן את מלך שלם והן את מלך סדום. את הביטוי 'אל עליון קונה שמיים וארץ' אנחנו מוצאים מהמפגש ביניהם:

 

וּמַלְכִּי-צֶ֨דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵל עֶלְיֽוֹן. וַיְבָֽרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ. וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר-מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן-ל֥וֹ מַֽעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ-סְדֹ֖ם אֶל-אַבְרָ֑ם תֶּן-לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָֽרְכֻ֖שׁ קַח-לָֽך וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל-מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל-יְהֹוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ.  אִם-מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרוֹךְ-נַ֔עַל וְאִם-אֶקַּ֖ח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶֽעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת-אַבְרָֽם

 

קיימות פרשנויות רבות למשמעות של קונה שמיים וארץ, פירוש אחד מעניין אומר כי קונה מגיע דווקא מהשורש ק.נ.א. המדרש מזהה את מלכיצדק מלך שלם עם שם, בנו של נח ומספר את הסיפור הבא:

"אמר הקב"ה: קנא לי, שאילולי הקנאה אין העולם עומד ואין אדם נושא אשה ואינו בונה ביתשאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קנא? שאמר למלכי צדק: כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף. לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה." (מדרש תהלים (בובר) מזמור לז ד"ה [א] לדוד אל).

המדרש המקסים הזה דורש כי אברם למד מלא אחר מאשר מלכיצדק הוא שֵם, שלא היה עברי, את היחס הצודק לבני אדם. אם בתיבה ידעו נח ובניו לספק א.ש.ל =אכילה, שתיה ולוויה לבעלי החיים על אחת כמה וכמה, אומר אברם, במה אזכה אם אדע להתייחס כך לבני אדם.

המדרש הזה יחסו חיובי מאוד למלכיצדק. מחר בדרשה, אביא מדרשים אחרים שחושבים לגמרי אחרת....

שתהיה לכולנו שבת שלום עם המון א.ש.ל!

הרב אלונה ניר קרן 


דבר תורה ליום הכיפורים

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

הציווי היחיד המופיע בתורה והנוגע ליום הכיפורים הוא "ועיניתם את נפשותיכם". בשום מקום בתורה לא מוזכר צום.

ההגבלות הגופניות הן פרשנות של חז"ל לפסוקים המקראיים. וכך כתוב במסכת שעוסקת בהלכות יום הכיפורים, מסכת יומא: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה."

מדוע דווקא חמישה עינויים ולא ארבעה או ששה? כותב פסוק ההלכה בן המאה ה-14 "בעל הטורים": "חמשת העינויים הם כנגד חמש פעמים נפש שכתוב בפרשה."

אני קוראת מתוך הפרשה בויקרא כ"ג:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה.  כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--וְנִכְרְתָה, מֵעַמֶּיהָ.  ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה, בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה--וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּהּ.  לא כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

מדוע עינוי הנפש הוא הוא דווקא עינויים שקשורים בגוף?

מדרש אליהו זוטא מסביר זאת כך: "כנגד חמישה חומשי תורה שנשלמו ביום זה וכנגד חמישה חושים בהם שעושים מצוות ועבירות"  (סדר אליהו זוטא).

חמשה סוגי עינויים היות ובחמשת חושינו אנחנו משפיעים הלכה למעשה על עולמנו. יום יום אנחנו בוחרים אם למצווה ואם לעבירה. וכנגד אותם תשוקות ורצונות גשמיים עומדת התורה. בחמשת חומשיה יש חכמה המנחה אותנו כיצד לרסן את אותם תשוקות. כיצד לאזן בכח המחשבה שלנו, באינטליגנציות השונות שיש לנו כבני אנוש, את הדחפים שלנו כבעלי חיים.

אחזור ל"בעל הטורים" – הוא ממשיך: חמשת העינויים כנגד חמש פעמים שכתוב נפש וכנגד חמישה שמות שיש לנפש וכנגד חמש טבילות לכהן גדול וחמש תפילות ביום הכיפורים.

חמישה שמות לנפש – אומר מדרש-בראשית רבה (יד,יא): "חמישה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה יחידה חיה"

נפש ורוח ונשמה, צדדים שונים בפסיכי של בן האנוש. אולי אלו חלקי הרגש, התודעה והבינה שיש לנו? אולי אלו שלשת חלקי הנפש שהגדיר פרוייד? השניים האחרונים מעניינים – יחידה וחיה. הנפש היא היא ההגדרה שלנו, הself. גם אם נאבד חס וחלילה איבר כלשהו מגופנו, לא משנה כמה פעמים נחילף את תאי עורנו וכמה נשתנה לאורך השנים וחוויות החיים שנצבור– תמיד תהיה לנו הגדרה של העצמי, היחיד המיוחד שכולו עולם ומלואו זו היחידה.  והעצמי הזה קיים כל עוד ה"חיה" קיימת. המשהו הזה, החמקמק והבלתי ניתן להגדרה המבדיל בין דומם, בין גוף מת לבין גוף חי.

והגוף הזה במהלך יום הכיפורים – עובר טבילות ועובר תפילות. חמש טבילות של הכהן הגדול בפתח היום היחיד בו הוא בגופו ממש פוסע אל קודש הקודשים.

אלו מוחלפות בחמש תפילות. בהן לשוננו ומחשבותינו וכוונותינו ממוקדות כל כולן בדברים הדורשים תיקון.

כותב על כך אסא כשר בדברים לכבודו של ישיעהו ליבוביץ': "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים אינו תביעה מופלגת לשקוע ביגון או להסתגף ביסורי תופת, אלא צו פשוט לפרוש, לחלוטין, למשך יממה, מחמישה תחומים יסודיים של החיים האנושיים. ביום הכיפורים פורשים מהם לחלוטין. בשאר ימות השנה מרסנים את הכוחות הטבעיים של הרצייה בתחומים הללו, מבלי לפרוש מהם כליל. זו כמעט כל התורה על רגל אחת.

במרכזן של חמש תפילות היום [המתפלל] לא מעמיד רעיונות כלליים מופשטים, אלא דווקא מעשים אישיים קונקרטיים, הלא הם חטאיו. קטלוג החטאים הללו מעסיק אותו יותר מכל. הוא מכה על כל חטא, הוא מנסה לקבל על עצמו להתרחק ממנו, והוא גם יודע, כי במוצאי יום הכיפורים לא ממתין לו שום פרס, לא מובטח לו שום עולם חדש. ממתינה לו אותה פרוזה ערכית, אותה שגרה משמעותית, ממתין לו אותו מאבק שאין לו סוף, עם עצמו."

חמש תפילות – ערבית, שחרית, מוסף, מנחה נעילה. המון המון המון מילים יאמרו ויושרו, יוקראו בטעמים וילחשו ב25 השעות הקרובות.

בין אם תבחרו  לבלות אותם בבית הכנסת או לא אני רוצה להזמין אתכם ליצור חמש תחנות ביום. תחנות לדפדוף בקטלוג החטאים הפרטי שלכם.

אני מזמינה אתכם לבדיקה עצמית.

נקודת ההתחלה היא תמיד עצמי. הערב, במהלך הוידוי, כשנדפוק באגרופינו על ליבנו אתם מוזמנים לשאול עצמכם -  היכן חטאתי ביני לבין עצמי, האם איזנתי בין גוף לרוח, האם ישנתי מספיק, האם אכלתי כיאות?

בשחרית אני מזמינה אתכם לחשוב על חברי המשפחה שלכם. אילו חטאים קטנים קרו איתם השנה – בהקדשת הזמן, בתשומת הלב, ביצירת הקשר, בהענקת חיבה.

במוסף אני אזמין אתכם לחשוב על רעים, חברים קולגות. האנשים שסביבכם. אלה שאתם מכירים בשמם הפרטי. האם כשלתי ברכילות? האם התעלמתי ממצוקת מי מהם. האם הייתי עסוקה יותר מדי באגו שלי?

בתפילה הרביעית, במנחה – ברגעים שבו יקרא רב החובל אל יונה "מה לך נרדם? קום קרא אל אלוהיך!" , אני אזמין אתכם לחשוב עלחטאינו בחברה הכללית, כלפי אנשים שאיני מכירה את שמותיהם הפרטיים. מתי ליבי נרדם למרות שהספינה הישראלית מחשבת להישבר בכוח הסערות הפוקדות אותה? מה נמצא בקטלוג חטאי ביחסי ליקום הפיזי, לתבל  בה אני חיה ובה אני רוצה שצאצאי יוכלו לחיות ברווחה ובשלום?

 ולעת נעילה  - אזמין אתכם לעמוד מול עצמכם. ולענות.

עת יפנה יום, ויהפכו העינויים למענה. וימי התשובה יסתיימו בתשובה זכה, מזוקקת, ממוקדת. מוכנה לשנה החדשה.

יום עינויים ועיונים ומענים פורה לכולנו.


הרב אלונה ניר קרן