פרשת ואתחנן התשע"ה – בעקבות הדקירות – בעקבות הפגיעה במשפחת דוואבשה ורצח התינוק בכפר דומא! מראיה לשמיעה - לא תחמוד אך אלו החיים?! 'שמע ישראל ולא יעקב!' – 'בכל נפשך...' – 'לא תחנם' - למצוא 'חן' – ואתחנן?! – נחמה, נחמו!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ואתחנן התשע"ה – בעקבות הדקירות – בעקבות הפגיעה במשפחת דוואבשה ורצח התינוק בכפר דומא!

מראיה לשמיעה - לא תחמוד אך אלו החיים?! 'שמע ישראל ולא יעקב!' – 'בכל נפשך...' – 'לא תחנם' - למצוא 'חן' – ואתחנן?! – נחמה, נחמו!

שבת שלום!

אדם דקר בני אדם, בני אדם שרפו בית מיושב, רצחו תינוק ופצעו בני משפחה!

לא נוכל הערב להתפלל! אותם מילים, נאמרו, וייאמרו היום ומחר בידי אותו דוקר, וסביר שהנוסח זהה לאותם ששרפו בית מיושב!

נזכרתי בשיעור באוניברסיטה העברית כאשר נכנס פרופ' חיים סולובייצ'יק ואמר, היום אין שיעור, מה שהכנתי התברר כלא נכון! היה זה שיעור שנתי רגיל, בשנתון היה רשום שעה וחצי, אך כל שיעור הסתיים לאחר כארבע שעות!

חבורת הסטודנטים (נותרנו חמישה מתוך כעשרים) טענה, מה לא ברור? וכתוצאה במשך ארבע שעות שמענו כיצד הוא מקעקע את כל מה שחשבנו כנכון!

שיעור זה היה לי כסימן דרך

כיצד הערב, מחר נאמר, נתפלל באותן מילים, אותם מילים המניעים אחרים בשם אלוהים, אותו אלוהים לדקור ולשרוף בני אדם!

ברשתות 'חדרי חרדים' יש המציינים את המעשה כמעשה פינחס, קנאות לשם ובשם אלוהים! האם נוכל להסכים לקריאה שכזו, אטען בביטחון – הקורא את התורה כפשוטה, ללא תיווך של מסורת המדרש, תורה שבעל פה, נותר עם ספר גזעני המוביל לחברה בה הפאשיזם היהודי יכול להוביל לדיראון עולם.

דברי אלו נכתבים לאחר ששמעתי בככר ציון את דברי נשיא המדינה רובי ריבלין ואת הרבנים בני לאו, פוירשטיין ו... גלעד קריב!

נשיא המדינה ציטט את דברי הנביא ישעיה א', טו' – "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:" רק קראנו פסוק זה בהפטרת שבוע שעבר – פרשת דברים!

בתכתובת פנים משפחתית שיתפה אחותי על 'תרומה והשתלת איברים' בבית חולים פוריה, ברור שמעורבות חסד, גורמת להצלת חיים!

הארתי – 'הייתי בניתוח חירום – חברה מדממת, המנתח נשיא המדינה וחבר רבנים, זמרים וזמרות, אנשי הבית הפתוח – מחכים לתרומת רעיונות!

לא ברור – האם החולה ישרוד!

ברור, שבמשפחת דוואשבה בכפר דומא התינוק לא שרד, בני הבית נאבקים על חייהם! גם שירה מפצועי הדקירה נאבקת על חייה!

פירות חג האהבה!

השבוע קראתי את ספרו של פרימו לוי 'השוקעים והניצולים' (עם עובד, 1997). בפרק ו', על ז'אן אמרי – האינטלקטואל באושוויץ, (עמ' 112) הוא כותב על רגע בו חש את פעמי המוות ורצה להתפלל – "...עלי להודות עם זאת שחוויתי (ושוב, פעם אחת בלבד) את הפיתוי להיכנע, למצוא מפלט בתפילה. זה קרה באוקטובר 1944....להרף עין חשתי צורך לבקש עזרה ומפלט, אחר כך, למרות החרדה, גברה הקהות. אין משנים את כללי המשחק בסוף התחרות, או כשהמפלה בפתח. במצב ההוא, תפילה הייתה לא רק חסרת שחר (אלו זכויות יכולתי לתבוע לעצמי? וממי?) אלא גם ביזוי השם, מעשה מגונה וטעון במטען העצום של הכפירה שרק הלא מאמין מסוגל לה, דחיתי את הפיתוי: ידעתי שאם אינצל, יהיה עלי להתבייש בתפילה."

האם בכל זאת נוכל להתפלל, האם את אותו נוסח?

הרי אותו דוקר, אותם רוצחים – אכלו, שתו....אולי ראו סרט... האם נפסיק לעשות את הפעולות היומיומיות?

מזכיר את התגובה לחורבן – ב' בבא בתרא ס' ע"ב, נוסח עין יעקב אות מח'

תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפָּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִפְּנֵי מַה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ, נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעָכְשָׁיו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמְנַּסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל?

אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן - לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ מְנָחוֹת? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת, פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל - שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ בִכּוּרִים? אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה - שֶׁכְּבַר בָּטַל נִסּוּךְ הַמָּיִם?

שָׁתְקוּ, אָמַר לָהֶם, בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבַר נִגְזֵרָה גְזֵרָה, וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְכוֹלִים רוֹב הַצִּבּוּר לַעֲמוֹד בָּה.

(אמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא?) דִּכְתִיב, (מלאכי ג) "בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאוֹתִי אַתֶּם קוֹבְעִים הַגּוֹי כּוּלּוֹ". (אי איכא "גוי כולו" - אין. אי לא, לא) אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְסִיד, וּמְשַׁיֵיר בָּהּ דָּבָר...

והבוקר כאשר קראתי את סייד קשוע, בטור בו הוא מעלה את האפשרות שכל מעשה הוא בעצם מניפולציה, כדי להיראות 'כאילו' אנו פועלים! (במקרה של הריסת הבתים בבית אל ומזכיר את דברי רבין על המתנחלים כפלופלורים...)

האם כך גם אני, אנו – מכריזים על כאב, כואבים ואומרים – אבל לא עושים? מה עלינו לעשות?

אמש רגע לפני שיצאתי להר איתן (ועדיין לא ידעתי על אירוע הדקירה) לדבר על טו' באב כחג האהבה, חג המשווה את מהותו ליום כיפור – בשניהם עלינו לחשוב על האחר!

יום כיפור אינו מכפר עד שירצה את חברו ובמהות יום טו' באב – החיבור של שבטי ישראל, מותר להינשא בין השבטים, מחזירים את שבט בנימין לאחר המלחמה בשל המעשה הנורא של 'פילגש בגבעה'... שלחתי כתבה קצרה 'מאתר אלכסון' שכותרתה - אריק שוויצגבל - סוקרטס הם לא, האם פילוסופים של המוסר מתנהגים באופן יותר מוסרי? מחקרים מראים שלא. אז מה הטעם ללמוד אצלם?

במחקר מתברר ש-רבנים, כמרים, מורי מוסר – אינם מוסריים – אז מה ערך התפילה? מה ערך הלימוד?

יתרה על כך, מחר נקרא את פרשת ואתחנן (דברים ו', יז' – יח') ובה הציווי – שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ:
 מה יש להוסיף על המצווה, העדות והחוקים – בציווי ועשית הישר והטוב?

אומר המדרש – לדון 'לפנים משורת הדין'!

וכך יפרש הרמב"ן – "ועשית הישר והטוב בעיני ה' על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך, הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:

 וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

הלוואי ונצלח ונצליח לכוון במילות התפילה במשמעות של 'הישר והטוב'!

כיצד נצליח לשזור בין החוק ומידת הדין לפעולה במישור של 'לפנים משורת הדין'?

דומה שהפרשה עוזרת לנו בדקות הלשון – ספר דברים מצביע על המעבר מראייה של ספר שמות, יציאת מצרים כעדות ראייה ואילו לאחר ארבעים שנה – נציין את השמיה, את ההקשבה וכפי שורד גומפל העירה/האירה – ונקשיב ונעשה!

שיאה של השמיעה יבוא לידי ביטוי בפרשה, באמירת הפרשה הראשונה של קריאת שמע – 'שמע ישראל... ואהבת...',

לפני שנעבור להתבונן בפרשה נבחין במילה 'חן' השזורה במכלול הפרשה!

משה פותח 'ואתחנן' – לא נעים לשמוע את המנהיג הגדול מתחנן, הוא אומר שהתחנן לפני ה', אך מספר לכלל העם, האם לא מצא חן בעיני האל, או, מתריס כנגד העם – אני הצלתי את כולכם כאשר ה' רצה להחליף את העם ואילו אתם, כל עם ישראל אינם יכולים להציל אותי? לו אמרתם לאלוהים – באם משה אינו עובר, אזי אף אנו לא עוברים....?

או, כפי שהזכרתי לפני שבועיים – שבט גד וראובן הכריזו שאין הם חוצים את הירדן, הם אינם משאירים את משה מאחור, על כך מברך אותם משה (דברים לג', כא') – "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

והפרשה נחתמת בצו 'לא תכרות להם ברית ולא תחנם...' וההפטרה תאמר 'נחמו, נחמו עמי...'

מה תפקידו של החן, למצוא חן, זו הדרך? האם ילד המנסה למצוא חן ועושה חנדל'ה, זה לטוב או שעלינו למנוע צורת פעולה זו, האם משה מתריס או מוחה?

נראה כיצד הדרך לענות על כך יהיה לעבור מראיה כאילו אוביקטיבית לשמיעה, לראייה בין השורות, להבנת המסר!

1.      מראייה – לשמיעה, נהלך בפתיחת הפרשה ונבחין במילים המבטאים ראייה/שמיעה!

דברים פרק ג' (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: (כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: (כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר: דברים פרק ד' - (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם: (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: (ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: (ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: (י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: (יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: (יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: (יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: (יד) וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: (יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: (יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:

...(מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:...

2.      צו ערי המקלט אינו ישים הלכה למעשה בשל תלותו בהקצאת ערי מקלט בשטח ערב הירדן המערבי, אי לכך כבר שאלנו מה מקומו של ציווי זה כאן ובעיקר על משמעות הפסוק 'וזאת התורה...'?

בשנה שעברה הבאתי את המדרש המלמד את הבנת משה מחיין על הצורך בעיר מקלט, זאת לאחר שהרג את ה'איש המצרי' ונאלץ לברוח, להסתתר לכשישים שנה! עד שישמע שמתו האנשים המבקשים את נפשו.

השנה נביא את פירושו של הנצי"ב המפרש – "אז יבדיל... וזאת התורה..."

" "אז יבדיל משה ...". בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה, עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון.

ולכן, נסמך לזה המעשה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". אשר אין לו ענין כאן לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ"י סוגית הגמ' שפירש "אשר שם משה" - היינו כוח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעבר הירדן, והרי ידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא"י, ומכל מקום, הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידנו. משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה!

(וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. ועל זה אמר (בירמיה ב', כד') "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ {נַפְשָׁהּ} שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:". ותרגם יונתן .... שת"ח לא נתייגעו בתורה, על כן, בבוא מעשה לידם טעו ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו?

אמר הנביא משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחלה וכסבורים אשר "בחדשה". היינו בזמן שיחודש המעשה ימצאונה. היינו ימצאו יסודות ההוראה, ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה.

ומה שהוכיחם ירמיה כל זאת בשעת החרבן, משום שעיקר חרבן בהמ"ק היה תלוי בכוח מלחמתה של תורה בישראל. כמו שיבואר בחבורי 'רנה של תורה' ... וכבר הוכחנו בהקדמת 'העמק שאלה' ח"ג, אשר גם קהלת הזהיר ע"ז במקרא "ויותר מהמה בני, הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ". שפירושו אשר הזהיר לבנו, שהוא ת"ח כמש"כ בס' בראשית מ"ה ט"ז. "לעשות ספרים אין קץ", מדברים מחודשים בשעת למודם.

... וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים שנצרך ג"כ עיון והשגחה שיהיה עפ"י ההלכות המבוארות במס' מכות פ"ב ולא בנקל היה למצוא ערים המסוגלות לזה. כמש"כ בס' במדבר ל"ה י'. ומזה נלמוד לעיון הלכה. ועפ"י דברינו יובן דרשת חז"ל על מקרא הסמוך:"

לדעת הנצי"ב משה מלמד את העם להכין, להתכונן לשאלות החוק עוד לפני המלחמה וכיבוש הארץ, להכיר בכך שברגע שתתחיל המלחמה, יהיו רוצחים בחברה, עלינו להתכונן לרע מכל! הנצי"ב מזכיר את ביקורתו של הנביא ירמיה החש שדורו לא התכונן וכאשר התמודד עם מצב אקטואלי, התפלאו שטעו!

ומוסיף לפרשנותו את דברי הגמרא - "וזאת התורה אשר שם משה". דרשו בב' יומא עב'"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב, (דברים ד) "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה", זָכָה- נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה.

וְהַיְינוּ דְאָמַר רָבָא, דּזה שמאוּמַן לָהּ - סַמָּא דְחַיֵּי, וזה דְּלָא מאוּמָן לָהּ - סַמָּא דְמוֹ.

והנה פירוש – 'לא זכה', אי אפשר לפרש היינו שלמד לקנטר. דא"כ לא שייך לשון 'לא זכה' שהרי זהו רשע גמור...

אלא 'לא זכה' - ללמוד לשמה.

והכי מוכרח עוד באותו סוגיא דאי זכה - נעשית לו 'זר', לא זכה - נזרה הימנו.

ופרש"י משתכחת ממנו.

...(והנה כבר נתפרש הטעם שיש להקדים העיון טרם בוא המעשה, שהוא כדי שיצא ההוראה בעיון ישר בלי שכחה וקלות העיון.

ולזה בא סמיכות הפרשת על משל, ובא זה המקרא ומרמז בתיבת "שם", לגלות עוד טעם על אזהרה זו משום שכהגיע מעשה לידו יוכל להיות איזה רצון ונטיית הדעת להוציא ההוראה בזה האופן. ויהיה 'סם המוות'. מה שאין כן, בטרם הגיע מעשה לידו אין שום מקום לדעת נוטה ויהי 'סם חיים':):

למדנו אם כן – תורת ערי המקלט באה ללמד את החובה לפתח את החשיבה התיאורטית לפני שנתקל במציאות שתחייב אותנו לברר – כיצד לנהוג?

3.      בפרשה נקרא שוב ובשינו את מעמד הר סיני עם עשרת הדברות, אזכיר את הדיבר העשירי בקריאתה של רבקה מרים -

'ולא תחמוד – ולא תתאווה' - חמדה = חיים!

דברים פרק ה' ....(יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:

(יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(יט) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי: (כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: (כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

דברים פרק ו' - (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ: ) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:

(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

מ-דברי רבקה מרים – 'מקור ראשון', ערב ט' באב התשע"ה http://musaf-shabbat.com/2015/07/17/לחיות-פירושו-לחמוד-רבקה-מרים/

"....החמדה מהווה סימפטום, מעין רמז מקדים, לקיומה של האהבה. היא קול החצוצרות המרגש, שמבשר על קיומו של המלך. היא ריח הגשם שממלא את החלל עוד לפני שיורד היורה.

בשפה העברית נוטים להבדיל בין "חמדה" לבין "חמדנות", כשלראשונה גוון נעים ולאחרונה גוון שלילי. האם ההבדל ביניהן מתבטא במינונים ובעוצמה? גם אם כך, הרי שכשחומדים קשה לדעת מהם המינונים המדויקים והנחוצים ולווסתם. ושמא ההבדל הוא בכך שהחמדה מתקשרת לעולם הרוח והחמדנות לעולם החומר? גם אם כך, הרי שההבדל אינו פשוט. הרוח והחומר באים זה בזה, נבללים זה בזה, החיץ ביניהם לא ברור ומוגדר. לא בכדי מקושרת אפילו המילה "כסף" לכמיהה, לכיסופים.

ובין כה וכה, עולה שוב השאלה מהו אותו דיבר עשירי עלום – שהוא האחרון בעשרת הדיברות, ושמפאת מיקומו ברור שיש לו חשיבות גדולה. האם הוא בא להדגיש בהדגשת יתר את שאומרים הדיברות כולם – "היה אתה עצמך" – כלומר, אתה לא נזקק לאלוהים אחרים מעבר לאלוהי האוטוביוגרפיה שלך, אל תיקח לך אֵל של זולת על פניו, כבד את הוריך, את העובדה שדווקא מהם יצאת, אל תחפוץ באחרים על פניהם, יש יום בשבוע שבו תוכל להיאסף אל עצמיותך, אל לך לרצות במה שאינו שלך, אל לך לקחת נפש של אחר, רכוש של אחר, אישה של אחר, ולסיכום כל אלה – אל לך לחמוד. אינך נצרך לְשֶׁל אחר. החיים בתחומך שלך מהווים מרחב אינסופי. די לך בהם.

או, אולי, מופיע כאן האיסור לחמוד כמין קריצה שמרמזת על הבלתי אפשרי, כאותו עץ נחמד שניטע בגן העדן במטרה סמויה שפריו ייאכל. מפני שבעוד האיסורים הקודמים – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" – מדברים על הימנעות מפעולה, הרי ש"לא תחמוד" מדבר על איסור חשיבה. וכידוע, אין דרך לכפות על המחשבה את מהלכיה.

הייתכן שהחמדה שובצה בבריאה כאיסור מפתה, שנועד, מלכתחילה, להפרה, כמין הורמון של "מים גנובים ימתקו"? הרי ברור לכול, כשם שמסוכן לחמוד כך מסוכן גם לחיות.

החמדה והחמדנות, האהבה והמאוהבות, ואפשר להוסיף כאן גם את הקנאה, נובעות כולן מהרצון העמוק להשיב את העולם המחולק והמפולג אל המקום הראשוני של האחד, שבו אין הבדלים בין שלי לבין שלך, בין אני לבין אתה.

וכל אלה ימיהן כימי עולם. הן יונקות מגעגועים לשורש הקמאי האחד שכולנו נגזרנו ממנו. אבל אותו רצון עמוק לאיחוי, מלבד לרגעים או להבלחות קצרות, נידון להישאר בגדר כמיהה שאינה בת השגה. מפני שכל אחד מאיתנו נולד לתוך זהות מסוימת, ולכן הוא משויך לדיוקן מסוים, לגוף מסוים, למשפחה מסוימת, לעם מסוים, לתרבות מסוימת, לתקופה מסוימת, לקורות חייו.

וגם אם יש תרבויות שמנסות לאיין את האישיות הפרטית או את זו השבטית, מתוך תחושה שהן בגדר אשליה בלבד, כשבחלק מאותן תרבויות מכוונים לבטל גם את החמדה ואת התשוקה – הרי שהיהודי מתבקש להישאר הוא, על זהותו האישית והשבטית. ולכן הוא חומד. לעתים הוא חומד לו לצון, ולעתים הוא חומד לו ארץ חמדה. נולדת אתה, נאמר לו. עליך להיות אתה. אבל דווקא במה שנדמה לך כמוגבלות, נאמר לו, טמון גם סוד כוחך בחיים האלה. כי כולך מחמדים. כי אתה, לטוב ולמוטב, כלי חמדה. כי גם שלא מדעתך, מראשיתך נוצרת להיות חומד ונחמד.

ואם שאלתי בתחילת הדברים האם האדם יכול להשתוקק אל עצמו, הרי שניתן לענות על כך גם בחיוב. האדם מהווה מסתורין גם לו לעצמו, לכן הוא יכול לחמוד גם את הזר שבתוכו, להשתוקק אליו. לעולם לא יגיע אליו באמת. ואידך זיל. וֶאֱהַב. וַחֲמוֹד."

רבקה מרים מאתגרת אותנו לקרוא בציווי לפעול, לבטא את מחשבתנו בעשייה!

 

4.      מיד לאחר הדברות - 'קריאת שמע' - שמע ישראל – משה אל מול יעקב – קבלת עול מלכות שמיים.

אזכיר את פרשנו הקריאה, ההצהרה – שמע! האם אתה ישראל, או שמע עדיין יעקב? כלומר האם אתה השני שלעולם לא יהיה ראשון אלא באם ינהג בעקבוביות, כלשונו של ירמיה (ט', ג') 'אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ:' או אתה ישראל – במובן (בראשית לב', כט') "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:"

ומה מקומה של התוספת מיד לאחר ההצהרה, ובלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' – מה מקור תוספת זו בתפילה?

על כך אומר הבבלי פסחים נו' ע"א – עין יעקב אות כו' - שָׁנִינוּ בַמִּשְׁנָה, אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, פירוש רבי עובדיה מברטנורא וכורכין את שמע - שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פירוש אחר, שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים: וְלֹא מִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. [הֵיכִי עַבְדֵי? כיצד עושים/נוהגים?

אָמַר רַב יְהוּדָה, אוֹמְרִים, (דברים ו) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין.

רָבָא אָמַר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, "הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", דְּמַשְׁמַע הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְלֹא מָחָר עַל לְבָבֶךָ].

תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים, (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד". ואנו, מה הטעם שאנו אומרים משפט זה - וַאֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ], (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו?

אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו], "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד.

מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

אָמְרוּ רַבָּנָן, הֵיכִי נַעֲבִיד? אמרו חכמים – כיצד נעשו? באם נאמר, הרי משה לא אמר, באם לא נאמר – הרי יעקב אמר?

נֵימְרֵיהּ, לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ], לָא נֵימְרֵיהּ, הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב,

הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ  שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה, תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי:

5.      מעבר להצהרת ה'שמע...' נאמר "...בכל נפשך" – ובט' באב למדנו - על 'צחוקו של רבי עקיבא' בראותו את החורבן! ושאלנו האם חתימת מסכת מכות באגדה זו יש בה משום נחמה – כלומר החורבן הוא זמני, או בכיוון ההפוך, עורכי התלמוד מודעים לנסיבות מותו של רבי עקיבא ומות כל אלו שהשתתפו במרד בר כוכבא ולכן חותמים את המסכת באזהרה – תראו לאן צחוק יכול להוביל?!

קריאה, פרשנות זו יכולה להתעורר כאשר נעיין במדרש על פסוקי הפרשה - ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לב' -   "וכבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה לבקרו,

אמר לו רבי טרפון, רבי, חביב אתה לישראל מגלגל חמה, שגלגל חמה מאיר בעולם הזה ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא,

אמר לו רבי יהושע, רבי, חביב אתה לישראל ממתן גשמים, שגשמים נותנים חיים בעולם הזה ואתה נתתה בעולם הזה ובעולם הבא,

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, רבי, חביב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם מביאים לעולם הזה ואתה הבאת בעולם הזה ולעולם הבא,

אמר לו רבי עקיבה, רבי, חביבים יסורים,

אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו סמכוני, ישב לו רבי אליעזר, אמר לו - אמור עקיבה!

אמר לו - הרי הוא אומר (דהי"ב לג', א') "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם", ואומר +משלי כה א') "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה",. וכי עלת על לב שחזקיהו למד תורה לכל ישראל ולמנשה בנו לא למד תורה? אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו, אלא יסורים! שנאמר (דהי"ב לג', י' – יג') "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ: וַיָּבֵא יְהֹוָה עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים:", הא חביבים יסורים.

רבי מאיר אומר - הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך כענין שנאמר (ישעיה מא', ח') "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי".

"ובכל נפשך", כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח כענין שנאמר (בראשית כב', י') "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת".

במדרש זה רבי עקיבא מלמד על חביבות היסורים! האם זו הדרך בה נרצה לילך וללמד להוקיר את הייסורים!

לא פעם הזכרנו את דברי הרמב"ם בחתימת ספרו 'משנה תורה' בסוף הלכות מלכים בו הוא מכריז על טעותו של רבי עקיבא בפרשנות 'הוא המשיח'!

6.      מכאן נחזור לדברים בהם פתחנו על 'חן' וננסה להבין את הציווי –או מהי הכוונה באמירה - לא תחנם?

פרק ז' - (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: (ב) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ט) וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: (י) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ: (יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם:

ביאור הצו נתון לשני כיוונים מנוגדים – האחד, תיתן להם מתנות חינם ופרשנות ההפוכה אין לתת להם מתנות חינם!

התוספתא עבודה זרה ג' -  יד' – טו' - ומוכרין להן ונותנין להם מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו הרי זה מותר שאינו אלא כמוכרו לו:

כתוב אחד אומר: "לא תכרת להם ברית", וכתוב אחד אומר: "לא תחנם", אם ללמד על הברית, הרי ברית אמורה, אם כן למה נאמר "ולא תחנם" מלמד שנותנין להן מתנות חנם:

ואילו המדרש הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ואתחנן דף יא' ע"ב

" "ונתנם ה' לפניכם. החרם תחרים אותם. ולא תחנם". לא תתן להם חנייה בקרקע.                               ד"א לא תחנם. לא תתן להם חן. מיכן אמר ר' יהודה אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה: "

הפרשה פתחה במילה 'ואתחנן', משה מתחנן, יש המסבירים שמשה ביקש 'מתנת חינם', לא ביקש והתחנן שה' ייתן לו שכר על פועלו ויכניסו לארץ - בחינם.

פירוש זה יוצר סגירת מעגל מתחילת הפרשה, ומעגל זה מחייב 'תהייה' – על משמעות 'מתנות חנם', האם אנו נדרשים להתבודד ולא לכרות ברית עם יושבי הארץ, שהרי בכך יקבלו שכר על התנהגותם השלילית או שלהיפך עלינו למצוא דרך לחיות במחיצתם בשלום ובאחווה כגרי תושב.

ארחיב את ההתייחסות ל'מציאת חן'!

נעיין בדברי יהושע אנגלמן (אתר קולות, פרשת כי תשא) – על מצאתי חן בעיניך....- שיחת משה והאלוהים, על נח המוצא חן?

"....משה, בצורה מפותלת למדי, מבקש " (יב) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם: (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ: (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:" (שמות לג', יב' – יח'). בקשת משה המרכזית - למצוא חן בעיני האל שבחר בו מכל אדם, ודרך זה לזכות לדעת דרכי האל. נוגע כל כך, אנושי כל כך, לרצות להבין מדוע דווקא הוא מצא חן ונבחר, מה האל ראה בו, ולרצות למצוא חן יותר, על ידי ידיעת האל. 
בצורה עדינה וחדה, משתמש במילותיו של משה, מעמיד ה' את משה על טעותו התהומית. הוא עונה"
גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:" (שם). הוא משתמש במילותיו של משה, אך בהיפוך סדר. לא הידיעה היא הגורמת למציאת החן. אלא, להפך, החן - ראשוני. ללא שום סיבות ."מצאת חן בעיני".

אני האל- אינני נתון במערכת סיבה ותוצאה. אינני נפעל, וכמו שלא שייך שתהיה לי סיבה שקודמת לי ושמניעה אותי, כך ברור שאין שום דרך בעולם שתוכל להשפיע עלי, לגרום לי לאהוב אותך יותר. 
בהארה זו מעניק ה' למשה את המתנה הגדולה ביותר, את חירותו האולטימטיבית, חופש מלמצוא חן אף בעיני האל, אף בעיני האהוב. כל שכן בעיני העם אותם ינהיג. כל עוד ינסה משה 'להבין', 'לדעת' את דרכי האל ואיך אפשר 'להפעיל' אותו ולהשפיע עליו - בין במעשים בין בתפילות - מועד הוא לכישלון. הוא יעוות ויעקם את עצמו בכדי להיות מה שסבור הוא שהאל יאהב בו.
"גם את הדבר אשר דיברת אעשה" עונה ה', אך רק "כי מצאת חן בעיני". 
משה קולט ומבין שאם-כן אין שום "עיתוי נכון" לבקש את הבקשה האולטימטיבית. החן והסליחה האלוהית בלתי תלויים בדבר, ואם כן, הגם שרק עתה "נחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שם), יכול הוא לבקש "הראני נא כבודך" – את עצמותך. לבקש הכל. 
'ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם"(שם), ובגמרא בא הפירוש "וחנותי את אשר אחון - אף על פי שאינו הגון. וריחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון" (ברכות ז'). 
הגמרא (שם) מבארת עוד שהדברים כאן הם הד מפורש לדבריו במפגש הראשון בינו לבין משה, שגם שם הודיעו ששמו "אהיה אשר אהיה" (שמות ג'), שאין הוא מבטיח שיהיה טוב יותר בעתיד. כך גם כאן אלוהים מפרש למשה ששמירת מצוות, מעשים טובים - אין בהם בכדי להשפיע עליו בכלל. בסופו של דבר הוא, האל, יעשה את אשר ירצה, יחון את מי שאינו הגון בכלל וירחם על מי שאינו הגון. כפי אנו רואים במציאות. בזה תקוותנו- שהרי מתוך זה הוא סולח לישראל על חטא עגל הזהב שחטאו, כי אחרי הפגיעה והבגידה באה הידיעה - או שאין כלום, או שעדיין יש: הכל. בזה גם חוסר האונים המוחלט שלנו, כי אין שום דרך להשפיע על אלוהים. 
ובזה חירותנו- חרות משה כמנהיג לפעול בלי לנסות לרצות אפילו את האל, וחירות האדם שמפנים דו שיח זה של משה ואלוהים, ומפסיק לרצות למצוא חן...." 

ובמקום אחר - הרב יהושע אנגלמן דרש על הפסוק שנאמר על נוח, "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה:" (בראשית ו, ח), שהכוונה היא שנוח מצא חנייה בעיניו של האלוהים. למצוא חן הוא למצוא חנייה, כלומר למצוא מקום לעצמך. כך הוא גם כאשר מסתכלים בעיניו המטאפוריות של אלוהים. בשנים שלפני החורבן עם ישאל הפנה את מבטו הצידה, הפסיק להישיר מבט לתוך עיני האלוהים, וכתוצאה מכך איבד את מקום החנייה המסומן המיוחד המוכן לו שם.

ואנו מכירים את דברי הנביא יחזקאל המבקר קשות את התנהגותו של נח – מצא חן?

יחזקאל יד' –  (יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִאֵל {דָּנִיֵּאל} וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

... (יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ דָּנִאֵל {דָּנִיֵּאל} וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם: (כא) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:

(כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

כמו כן - 'חן' כביקורת – שהרי כך נאמר על 'מציאת חן ישראל בעיניי המצרים'!

שמות ג' (כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:

(כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם!

מה קיבלנו משלל שזה של כסף וזהב – עגל ומשכן?!

7.      'חן' זה יצטרף בהפטרת השבת – ישעיה מ' – במילה 'נח-מו'

(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהֹוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה:

(ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהֹוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם:...

בפסוק ד' - "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" ובפרשה קראנו את 'שמע ישראל' – וראינו שהכוונה בברכה – להיות ישראל, לא להישאר בעקבוביות של יעקב!

ירמיה ט' - (א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: (ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָה: (ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: (ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: (ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָה:

בשבוע שעבר הזכרנו את 'מעשה גביע הקוטג' האמור לשקול 125 גר' – ובעקבות זאת את לשון המדרש – דור שמשקר במידות ומשקלות – יצפה לעמלק!

הפרשה מלמדת 'ואתחנן – לא תחנם' – לשמוע ולא רק לראות, לקרוא בין המילים, לחמוד לחיות ובעיקר 'לא למצוא חן וחלילה לנצל אחרים'!

בקריאת הפרשה הבאה אנו נשמע, נלמד – שהאל מעדיף שנחיה בחברת האחר ולא בסכנת בעלי חיים – מכאן 'לא תחנם' – כציווי - תן להם מתנת חינם, חיי עמם בשלום!

וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: דברים ז', כב'