שבועת שנת התעש"ה – 'עצרת' כראש השנה - מגילת רות כסמל ה'חסד'! 'משכני אחריך נרוצה' – רות כסמל למאבק בגיור!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

שבועת שנת התעש"ה – מגילת החסד!

'משכני אחריך נרוצה' – רות כסמל למאבק בגיור!

חג שבועות מסמל מחד את הספירה של ארבעים ותשעה יום שבהם שבעה שבועות ומאידך ישנה תזכורת על ה'שבועה' שאנו (ובתקווה הקב"ה) נשבעים אמונים זה לזה. לא בכדי יש המקריאים כתובה בבוקר חג השבועות כדי לבטא את ההסכם שנחתם ביננו לבין האל!

המסורת מייחסת למשה את יום לידתו ויום פטירתו לז' באדר וכידוע מתחילת ספר שמות – הילד שהה בבית הוריו שלושה חודשים ורק אז הוכנס לתיבה והושט ביאור – שלושת החודשים מסתיימים – בחג השבועות, אם כן כמטפורה – ותצפנו – הכתוב מתאר את הצופן בהצפנת משה/התורה!

1.      המסורת מדגישה שיש לקרוא את פרשות 'הקללות'  לפני 'ראש השנה', יש לנקות את השולחן כדי שההתחלה תהייה נקייה! 

בכך נרמז שחג שבועות אף הוא יהווה ראש השנה – כלומר, חג מתן תורה – עצרת הוא ראש השנה לאילן!

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עֶזְרָא תִקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קֹדֶם עֲצֶרֶת. וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִי תֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.

בִּשְׁלָמָא, שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, אִיכָּא - כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. אֶלָּא שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אַטּוּ "עֲצֶרֶת" רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא? !אִין כן, עֲצֶרֶת נַמִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא, דִּתְנָן, וּבַעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן: בבלי מגילה לא' ע"ב – עין יעקב סימן לח'

תכלה שנה וקללותיה מחייב לנסות לנקות שולחן ערב חג מתן תורה – יש להיעזר בדברי המהר"ל שהאדם הוא 'אילן הפוך' – אילן ששורשו בשמים, להבדיל מאילנות השדה!

2.      תשלומי החג – האם אפשר כמו בחג הפסח, חג סוכות – שבעה ימים?

החג אומנם בן יום אחד ברם על פי המסורת ניתן להמשיך ולהקריב קורבנות במשך שבעה ימים, כשבעת ימי המשתה שלאחר חתונה וכן במהות 'מתן תורה' אין כאן מפגש של רגע אלא הזמנה לתהליך!

וזה לשון הגמ' – "דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה? –  תלמוד לומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות", מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה - אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. - וליקש לחג הסוכות: מה להלן שמונה - אף כאן שמונה! –

שמיני - רגל בפני עצמו הוא... בבלי ראש השנה ד' ע"ב

3.      'מעמדם של החגים' האם תפקידם אך ורק בעבודת האל או שיש חלק במהות היום שנועד להנאת האדם, 'עונג החג'?

התלמוד מנסה לברר – האם חג שבועות – חג עצרת יש בו חלק הנוגע באדם?

בבלי פסחים סח' ע"ב – עין יעקב אות לג' –  תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לָאָדָם בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

[אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן], וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (דברים טז) "עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (במדבר כט) "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר, [חַלְּקֵהוּ], חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי ,לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא.

אָמַר רַבָּה, הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת, דְּבָעִינָן נַמִּי ,לָכֶם', מַאי טַעְמָא? (ישעיה נח) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"

4.      נעבור לתיאור 'מגילת רות' – היא 'מגילת החסד'! מדוע נבחרה מגילה זו להקראה בחג השבועות – חג מתן תורה? מעניין לשים לב שכל פסוק במגילה פותח באות ו' – פרט לשמונה פסוקים! עד כמה הווים מחברים את חלקי הסיפור!

אומר המדרש - "יעשה ה' עמכם חסד", ר' חנינא בר אדא אמר יעשה כתיב כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהון ועמדי שויתרו לה כתובותיהן,

א"ר זעירא מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. רות רבה (וילנא) פרשה ב'

5.      בירור המושג 'חסד הוא'! יוביל אותנו לפסוק בספר ויקרא – "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:" (ויקרא כ', יז')

6.      המגילה מחייבת אותנו לברר – מהו היחס במקרא לעם מואב! מה מוצאו של עם זה? ומתברר הידוע – משפחת לוט נמלטת מסדום, אשת לוט מביטה לאחרו ונהפכת לנציב מלח ובכך נותרו האב ובנותיו – וזו שיחתן -

(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: ... (לו) וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: (לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם

7.      האם בעקבות מעש בנות לוט עם אביהן פותח יחס שלילי, לא! הכתוב בספר דברים מבהיר מה אמור להיות היחס אל העם ומדוע?

(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם: (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ: (ו) וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

(ז) לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם:

(ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: (ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה: (דברים כג')

להבדיל ממצרים שיש דרך לתקן, נראה שלשבטי מואב ועמון אין דרך לגיירם ולהכניסם בקהל ה', מדוע?

האם הנימוק – על כך שלא קדמו את ישראל בלחם ומים זו הסיבה, האין זאת תובנה מושכלת לא לתת לעם עם מספר כה רב לחצות בארץ! הרי ברור שלו יצויר שפונים למדינת ישראל בבקשה מעין זאת שהתשובה ההגיונית תהיה סירוב!

דומה שעצם הצבת תנאי זה כסיבה אמור לעורר אצלנו את השאלה, מדוע, וכי אין פחת סביר שעם החוצה את הארץ לא ינסה להשתלט על המרחב!

      8. יתרה על זאת, מיד לאחר ניסיונות בלעם ובלק לקלל – נאמר בבמדבר כה' -

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל: בכך ניתן להבין שבתודעה של עם ישראל העם 'מואב' הוא אחראי להיעלמות שבט שמעון, אחראי לפיתוי ישראל! אם כן – מהו סיפורה של רות?

8.       מדוע זכה בלק שתצא מזרעו רות? בבלי נזיר כג' ע"ב – כד' עא , עין יעקב סימן ה'

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמְּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

אֵינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב], לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אֶלָּא אֵימָא, כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ דִּכְתִיב, (שופטים ה) "תְּבוֹרָךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבוֹרָךְ".

מַאן אִינוּן "נָשִׁים בָּאֹהֶל"? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה...

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, (הרשע) זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת.

דַּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בַר חֲנִינָא, רוּת - בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן (בן בנו של בלק) מֶלֶךְ מוֹאָב [הָיְתָה].

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה? (מהכא) דְּאִילּוּ בְכִירָה, דְּקַרְיָיה "מוֹאָב", אָמַר לֵיהּ רַחְמָנָא לְמֹשֶׁה, (דברים ב) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הַא צַעוּרֵי צַעֲרִינְּהוּ. וְאִילּוּ צְעִירָה, דְּקַרְיַיה "בֶּן עַמִּי", אָמַר לֵיהּ, (שם) "אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" - כְּלָל, אֲפִלּוּ צִעוּרֵי לָא.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לְעוֹלָם יַקְדִים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכָר לָיְלָה אַחַת שֶׁקָּדְמָה בְכִירָה לִצְעִירָה [דף כּד ע"א] זָכְתָה וְקַדָמְתָּה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת [בְּיִשְׂרָאֵל] לְמַלְכוּת: (רחבעם היה בנה של נעמה העמונית!)

סוגיה זו בתלמוד מאפשרת לטעון שבלק זוכה על 'קללותיו'! התכוון לשם שמים לקלל את ישראל ובכך בירך את העם ולכן הוא ואנחנו זכינו ברות שלימים תהיה אמה של מלכות!

9.      הבהרת כוחה של רות תעלה יפה עם רעיון של פרופ' שלום רוזנברג – יובהר מה יש בשבועות – ובקריאת 'מגילת רות' שיבהיר במה כוחה של רות בגיבוש עם ישראל! מעריב 16/5/2002

ואלו דבריו – "בחג שבועות קוראים אנו את מגילת רות, כשבמרכזה דמותה המופלאה של רות הגיורת. ספורה של רות הבאה משדה מואב לחסות בצלו של ישראל ותורתו, שזור בשרשרת של מעשי חסד, חסדיה של רות שאינה עוזבת את נעמי חמותה, וחסדיה של חברה החומלת על נוכריה ענייה. לא לחינם מביא המדרש את דברי רבי זעירא (רות רבה ב', יד') – " א"ר זעירא מגילה זו - אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך - כמה שכר טוב לגומלי חסדים". אומנם אין במגילה זאת הלכות, אך אחד מהמוקדים בה הוא נושא הלכתי והגותי בה"א הידיעה, הגיור. לנושא זה אני רוצה להקדיש את הרהורי היום, תוך שאנסה להיעזר בכמה מדימויו של אחד מניצולי אושוויץ, הסופר היהודי איטלקי הגדול, פרימו לוי (1919 – 1987),

בספרו (פרימו לוי 1919 – 1987) 'הטבלה המחזורית' השתמש פרימו לוי בכימיה כדי לתאר דמויות אנושיות שונות אותן פגש בימי חייו, הוא מתח הקבלה בין היסודות הכימיים לבין תכונותיהם של בני אנוש,. את הפרק הראשון בספר הוא הקדיש לקבוצות יסודות כימיים מיוחדים במינם המכונים 'גזים אצילים'. שלא כיסודות האחרים,  שמותיהם מלאים רמיזות, וכך מצאנו ביניהם את ניאון (החרש), קריפטון (החבוי) ארגון (הלא-פעיל) וקסנון (הזר). פרימו לוי ראה בהם סמל של בני משפחתו הפרובינציאלים האצילים והלא יותר מדי אקטיבים שחייהם היו "נסיגה מרצון אל שולי נהר החיים הגדול". לדעתי, מהווים יסודות אצילים אלה אלגוריה נאה לחייה של היהדות, גזים אלה אינם מתערבים עם יסודות כימיים אחרים, אלא במקרים נדירים ביותר. ב- 1962 , אילץ כימאי אחד את ה'זר' (הקסנון), "להתרכב להרף עין" עם פלואר, ובעקבות ההצלחה הזאת זכה בפרס נובל! למרות זאת, היסודות האצילים שומרים על יחודם. לפנינו אלגוריה מופלאה, המוליכה אותנו מן הטבע אל ההיסטוריה, אל המאבק היהודי במשך הדורות להימנע מנישואי תערובת.

המשפחה היא התא היסודי של העם. יתרה מזאת, העם היהודי בנוי לא על בסיס טריטוריאלי, אלא בדגם המשפחה, מכאן האפשרות להמשיך ולחיות אף בגולה, שכשהשורשים של האילן נותקו מן הקרקע. אך איסור נישואי התערובת אינו רק הקרבה למען הכלל. הוא מבטא תודעה עמוקה יותר, לפיה רק על בסיס חוויתי משותף ניתן לבנות משפחה אמיתית, שתהא משמעותית יותר מאשר סכום של משיכות ארוטיות הדדיות. זה נכון לגבי כל משפחה, קל וחומר לגבי משפחה יהודית,. היהדות אינה רק מציאות חיצונית, היא חייבת להיות חלק בחוויה הקיומית של האדם. וממילא, היא חלק בסיסי של ברית הנישואים, הבאה לידי ביטוי באפשרות לחיות חיים משמעותיים ביחד, שישתקפו בנפשם של הבנים והבנות. עצם קיומה של המשפחה מטיל עלינו חובות גדולים וקשים, לשמירתה ולעיצובה כיישות בה כל אחד תורם את כל האציל שבו למען הזולת., זאת האצילות של הטהרה.

 אולם האין האצילות של טוהרה זאת תופעה של גזענות? זהו נושא עדים ועלינו להתייחס אליו בזהירות. את תשובתי ארצה לתת בדימוי נוסף מתוך ה'טבלה המחזורית'. נדפדף בספר ונגיע ליסוד כימי אחר, האבץ, או הצינק. אם נתעקש להשתמש בשמו הלועזי..

פרימו לוי מספר על ניסוי כימי פשוט למדי מימי לימודיו, בו אמור היה להכין אבץ גופרתי. האבץ הטהור והנקי, נזכר פרימו לוי, עומד קשה עורף בפני ההתקפה של החומצה הגופרתית, אולם כאשר מוסיפים טיפה של נחושת גופרתית, "האבץ מתעורר, מתכסה בפרווה לבנה של בועיות מימן, וזהו, הכשף אירע". הכל בגין תוספת של חומר זר, או אם נאמר זאת בלשונו האירונית של לוי, "כדי שיהיו חיים, יש צורך בזיהומים". פרימו לוי מצביע כאן על תופעה כימית ומטפיסית כאחת, שהיא בעצם הצהרה אנטי גזענית תקיפה, מה שנתפס על ידי צרי-מוח כזיהום אינו אלא תנאי הכרחי לתהליכי הטבע, קל וחומר לחיים.

מתכות משתבחות כשהופכות לנתכים. הדוגמאות הקלאסיות הן ללא ספק הפלדות, בהן אנו מוסיפים לברזל בנוסף לפחמן, מתכות שונות, לפעמים מתכות כבדות נדירות-למחצה, כדי לקבל מה שנהוג היה לכנות "פלדות אצילות". האצילות נולדת באפשרות לקלוט את תרומתו של האחר ואף את האחר עצמו.

בכל גיור יש אכן, הכרזה אנטי-גזענית אדירה. הוא מסומל על ידי "זיהום זה" של רות הזרה בעלת החסד, היוצר אצילות חדשה, את שושלתו של דוד המלך. אין היהדות עוסקת במסיונריזם, אולם היא רואה בהתקרבותם של גרי הצדק, המתגיירים מתוך תודעה ורצון, הכרזה דתית ותיאולוגית נעלה. וכך מתפללים אנו בימים הנוראים בקטע שניתן לקוראו "האינטרנציונל" היהודי: "וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ. וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ. וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ. וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהֹוָה. (וְיִזְבְּחוּ לְךָ אֶת זִבְחֵיהֶם.) וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם. וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם. וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ. וְיִירָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ. וְיַכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתֶךָ. וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה. וִימַלְלוּ אֶת גְּבוּרָתֶךָ. וִינַשְּאוּךָ מִתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ. וִיסַלְּדוּ בְחִילָה פָּנֶיךָ. וִיעַטְּרוּךָ נֵזֶר תִּפְאָרָה. וְיִפְצְחוּ הָרִים רִנָּה. וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ. וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם. וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם. וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ. וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה:

יתרה מזאת, ההגות הקבלית רואה בגיור מרכיב מסתורי הכרחי בהיסטוריה היהודית ובדרך לגאולה. אכן, מופלא שבחג השבועות,  ביום בו אנו חוגגים את שיאה של החוויה היהודית, את ההתגלות בסיני ואת היותנו "עם סגולה", קוראים אנו את מגילת הגיורת, "כי לי כל הארץ". רות מבטאת את המהפך האנושי הגדול המלווה את הגר בדרכו אל היהדות (רות א', טז' – יז') "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:"  דברים אלה מבטאים את המחויבות לחיים ביחד, ובעקבות כך גם הקבורה ביחד, שהפכה, לדאבוננו, כל כך אקטואלית בזמנים קשים אלה "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר" הקבורה המשותפת בקבר ישראל, אליה רומזת רות, היא הסמל הטראגי האחרון של האחדות בין הגרים לבין אחיהם ואחיותיהם שנולדו יהודים.

שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה (תפילת ה'שמונה עשרה') מהדהדים הפסוקים של ספר דברים (י', יז' – יט') – הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" "

חתימת דבריו בציטוט הפסוק המצוטט שלוש פעמים ביום – האל הגדול, הגדול והנורא מחייב אותנו להיזכר בדברי הגמ' אבל לצרף את המשך הפסוק כפי ששלום רוזנברג מצטט – גדולת האל באה לידי ביטוי במידת החסד, בדאגה לגר!

ב' יומא סט' ע"ב, עין יעקב אות נז' - דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם, ,אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ.

אֲתָא מֹשֶׁה, אֲמַר, (דברים י) "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".

אָתָא יִרְמְיָה אָמַר, גּוֹיִם מְקַרְקְרִין בְּהֵיכָלוֹ. אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לֹא אָמַר, "נוֹרָא".

אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר, גּוֹיִם (עובדי כוכבים ומזלות) מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו. אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר, "גִּבּוֹר".

אָתוּ (אנשי כנסת הגדולה) אִנְּהוּ, וְאָמְרוּ, אַדְּרַבָּה - זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, (ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו) שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ, וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו - שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו, אֻמָּה אַחַת, הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת?

וְרַבָּנָן, הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה? וחכמים כיצד סמכו על דעתם ועקרו את דברי משה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, [מִתּוֹךְ] שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא, לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ:

10. מקרה! צניעותה של רות – מהו סדר הפעולות – מה אמרה נעמי ומה עשתה רות? (ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ: (ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה: (ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:  (ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב: (ז) וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:... רות פרק ב'

ובפרק ג' (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה: (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתִַךְ {שִׂמְלֹתַיִךְ} עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּי {וְיָרַדְתְּ} הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת: (ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי {וְשָׁכָבְתְּ} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין: (ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי ֵַ {אֵלַי} אֶעֱשֶׂה: (ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ:

רות שומעת שעליה להתרחץ, להתלבש ולרדת לגורן אך בצניעותה פועלת כרגיל בהליכתה ומתייפה רק ליד הגורן – שמא יהיה מי שינצל את ההזדמנות באם יפגוש אותה בדרך!

תיקונה של רות יהיה בחידוש העצום - צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. בבלי יבמות עו' ע"ב

חכמים הרוצים לטהר, לתקן יודעים לעשות זאת.

נצרף אמירה זו למדרש המבהיר עד מתי זכתה רות לחיות ומה משמעות הארוע?

"דְּתַנְיָא, מַאי דִּכְתִיב, (דברי הימים, א', ד') "וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כּוֹזִיבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בַּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים".

"יוֹקִים" - זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהֵקִים שְׁבוּעָה לְאַנְשֵׁי גִּבְעוֹן.

"וְאַנְשֵׁי כּוּזִיבָא" - אֵלּוּ אַנְשֵׁי גִּבְעוֹן שֶׁכִּזְּבוּ בִיהוֹשֻׁעַ.

"וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף" - אֵלּוּ מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן "יוֹאָשׁ וְשָׂרָף"?

             "יוֹאָשׁ" - שֶׁנִתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה, "שָׂרָף" - שֶׁנִּתְחַיְיבוּ שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם.

"אֲשֶׁר בַּעֲלוּ לְמוֹאָב" - אֲשֶׁר נָשְׂאוּ נָשִׁים מוֹאֲבִיוֹת.

"וְיָשַׁבִי לָחֶם" - זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָה שֶׁשָּׁבָה וְנִדְבָּקָה בְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה.

"וְהַדְּבָרִים עֲתִיקִים" - דְּבָרִים הַלָּלוּ עָתִיק יוֹמַיָא אֲמְרָן, דִּכְתִיב, (תהלים פט) "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִי". וּכְתִיב, (בראשית יט) "שְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ הַנִּמְצָאוֹת". (ד"ה א ד)

"הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיוֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם".

"הֵמָה הַיּוֹצְרִים" - אֵלּוּ בְנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵֵכָב שֶׁנָּצְרוּ שְׁבוּעַת אֲבִיהֶם.

"יוֹשְׁבֵי נְטָעִים" - זֶה שְׁלֹמֹה שֶׁדּוֹמֶה לִנְטִיעָה בְמַלְכוּתוֹ.

"וּגְדֵרָה" - זֶה סַנְהֶדְרִין שֶׁגָּדְרוּ פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

"עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם" - זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָה שֶׁרָאֲתָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בֶן בְּנוֹ שֶׁל בֶּן בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ב) "וַיָשָׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ - וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ: במדרש רו"ר ב', ב' – זו רות המואביה",

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְאִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת: " בבלי בבא בתרא דף צא' ע"ב, עין יעקב סימן פג'

רות זוכה לשבת במשפט נשים כאשר בן, בן בנה הוא השופט, אין הוא מבטל את דינן בשל מקצוען אלא נוהג בהן כשוות.

היא 'רות' בת לעם המואשם במעשה זנות בשיטים, גם התנהגותה בירידה לגורן יכולה להתפרש ולהזין יחס שלילי מוצאת עצמה במשפט נשים – כבנות אדם בעלות זכויות!

לימים המשנה (ידיים פ"ד, מ"ד) תאמר אין עם הפסול לגיור, כולל העמוני, ולכן כך גם דינו של מואב, עמלק...– "בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן, כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּיאֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (וִיהוּדָה), וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ.

 

הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל: