פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת יתרו שנת התעש"ה - מעמלק למעמד הר סיני ולהבנת המתחים בחברה

פרשות ספר שמות מכונות בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת, כך שאנו לקראת סיום השובבים!

מעמלק ליתרו – בשבוע שעבר קראנו בסוף הפרשה על המלחמה עם שבט 'עמלק', כך שיצאנו עם תחושה והבנה שהאחר כמצרים מעוניין לפגוע בנו. פרשה זו פותחת במפגש מחודש עם יתרו חותן משה ונוכל לומר – לא כל אחר הוא אויב, יתרה על זאת אנו נקרא כיצד ייעץ יתרו למשה ושיפר את מערכת המשפט בישראל.

אביא לתשומת לב שבימים אלו נשלח מאמר פרי עטו של הרב סטנלי רינגלר (תורגם מאנגלית ע"י יונתן מלמד) "האזרחים הערבים-פלסתינים בישראל", בו הוא פורס בפנינו את ניסיונו העשיר בהבנה ובדו-קיום!

שואל רבי חיים בן עטר שעלה ממרוקו בתחילת המאה ה-18 (בפירושו 'אור החיים'), מדוע נקראת פרשה זו על שם 'לא יהודי' ומדוע אין הפרשה בה נשמעו עשרת הדברות על שם משה? או לפחות שתקרא הפרשה 'וישמע'!

אלא מבהיר 'אור החיים' – באם עם ישראל חושב שהוא נבחר בין העמים בשל ידע, חכמה, הרי שיבוא יתרו וילמדנו דעת כאמירה 'חכמה בגויים תאמין', ולכן בנושא הבחירה, עלינו אכן לברר – מדוע ולשם מה נבחרנו?

המדרש שואל – מה שמועה שמע ובא? האם כסדר הפרשות, שמע על קריעת ים סוף ועל המלחמה בעמלק או כלשון אחד המדרשים – יתרו שמע גם על מעמד הר סיני, הגיע לאחר המעמד. ההסבר לפי מדרש זה נועז יותר בביקורתו, הקדמת הגעת יתרו מהווה רמז – קיבל עם ישראל תורה ואילו החכמה מצויה לכל!

בספר במדבר יתברר שמשה פונה ליתרו ומבקש ממנו – וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י', כט' – לב')

יתרו דוחה את ההזמנה ואומר שחוזר הוא אל עמו ולמולדתו, המדרש מתקשה בסירוב זה וטוען שיתרו שב לארצו על מנת לגייר את כלל עמו ולהביאם את ארץ כנען. הכתוב בתנ"ך יצביע על שבט הקיני כשבטו של יתרו והם מתגוררים ליד יריחו.

נחזור לפרשה – "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים:

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: (שמות יח', א' – ו')

יתרו חותן משה מביא/מחזיר את ציפורה ושני בניה, דומה שיתרו 'שואל' הכיצד רצית לקבל תורה, להעביר תורה ללא משפחתך! האם אפשרי הדבר, האין בכך מסר לכלל העם, גברים בנפרד מנשים. יש לומר שנמצא כאן הקדמה, הסבר, לאותם דברי רכילות בפי מרים (במדבר יב'), משה זכה לנבואה ולכן חי בנפרד מאשתו! על כך הצרה ציפורה לפני מרים ומרים רצתה להוכיח את משה עם אהרון.

שני בני משה גרשום ואליעזר ונימוקי בחירת השם דומים להפליא לשמות בני יוסף ואסנת מנשה ואפרים – הבן הראשון הוא זכר לעבר הקשה ואילו הבן השני מבשר את תשועת האל.

הסבר יפה יסביר הרבי מגור על פי הפסוק מתהילים 'סור מרע ועשה טוב' – שיכול הידיים של יעקב יבטא את הצורך והאפשרות להקדים את הטוב ובכך הרע ייעלם.

לאחר שלמדנו על ה'אחר, יתרו' שאינו כעמלק, ולהיפך הגעתו תקדם את מערכת המשפט.  נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר: (מכילתא דר"י, דבחדש א') "ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר".

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן מצוין שהעם נע ונעמד מרחוק. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יהיה עשן ? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן הרי שלא היה יכול משה לשהות בהר.

כמו כן יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את ר' שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית  שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי כלומר שהעם זז, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן. "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם".

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמ' הידועה המתארת את מעמד הר סיני שלא כפשט הכתוב: "(שמות יט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. מכאן הסבר לטענת – אנוסים היינו!

אמר רבא: אף על פי כן, הדור חזרו קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (ב' שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפיה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני' ? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפיה ?

עיון בב' מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה".

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה, כלומר לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחר.

אחדות פנימית (אולי!) לא תקים עלינו 'עמלק' ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

נחזק קריאה ביקורתית זו בכך שניזכר בדברי העם עוד בטרם עלה המסך על ההר -  וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהֹוָה: (שמות יח', ט')

כיצד עלינו להבין או כיצד נוכל להבין התחייבות זו, ויותר מכך מכירים אנו את הציטוט אותו נקרא בשבוע הבא –  וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד', ז')

עיון בתוספתא בבא קמא יבהיר שאף התנאים ביקרו בחריפות התחייבות סתמית זו באומרם – זו גניבת דעת והיא החמורה שבסוגי הגנבים!

וזה לשון התוספתא (ב"ק פ"ז, הלכה ח') - שבעה גנבין הן

הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל, והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני, והמעויל במידות והמשקר במשקלות, והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס, לפיכך מושחין בו את המלכים.

ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנ' "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל",

מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק

הלכה ט' - וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע",

כביכול נגנב הוא להם

ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר" וגו' ואומ' "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע"

 המדרש מלמד שאין להתחייב ללא ידיעה על מהות ההתחייבות.

נחתום בפסוקי סוף הפרשה המלמדים – מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ: (שמות כ', כא' – כב')

אין צרוך במשכן, אלא, בכל מקום שיזכירו את שם השם, יוכלו להקים מזבח אדמה/אבנים ולעבוד את השם!

פרשנות זו תחייב שינוי בסדר הפרשות, כלומר, סיפור חטא העגל שבפרשת כי תשא יוקדם לפרשיות המשכן 'תרומה ותצוה' וההסבר – אין מוקדם או מאוחר בתורה.

כך יפרש ההספורנו (שמות כד', יח') רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.

"...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך"..."

הספורנו מבהיר שבחירת הכוהנים התקיימה רק מאוחר יותר, מסיבה פשוטה, לא היה צורך במעמד מיוחד! עצם ציווי המשכן היה כברירת מחדל, ברגע שה' הבין שהעם זקוק למשכן מוחשי ולא רק למזבח, צוונו על הקמת המשכן ובתזכורת שה' שוכן בתוכנו!

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה', ח')

פתחנו את הדברים בשמועת יתרו חותן משה, שאינו מבני ישראל והוא ילמד את העם שאנו נפגשים ופוגשים אחר שאינו אויב ובהמשך הפרשה בתיאור מעמד הר סיני יתברר שהעם מחד מאוחד אך מאידך ישנה קנאה הבאה לידי ביטוי בתיאור 'ויעל עשנו כעשן הכבשן'!

המעמד הבהיר שאנו עומדים מרחוק, האחווה קיימת אך היא מאוד שבירה.

האויב אינו רק זה הבא מבחוץ, אלא, עלינו לעמול קשה כדי לגשר על פני המתחים וחילוקי הדעות שבתוכנו!