פרשת צו שנת התעש"ה - הציווי ושבת הגדול - אפיקומן המגלה את הצפון ביוסף!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת צו שנת התעש"ה - הציווי ושבת הגדול

בפרשת ויקרא למדנו על הקריאה ששמע משה ובכך יכול היה להיכנס אל המשכן החתום – בסוף פרשת צו – נשמע על הציווי לאהרון ולבניו להישאר בפנים, בתוך אוהל מועד לשבעת ימי המילואים – וזה לשון הציווי!

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה: (ויקרא ח')

ובחתימת ספר שמות למדנו על האוהל החתום - (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

משה נקרא אל הקודש - (ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:  (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:...

1. עבודת ניקיון – העבודה הראשונה המתוארת היא של 'מחלקת התברואה' – הוצאת הדשן – אש המזבח תוקד, לא תכבה! סמליות – הלהט, האש אמור להקרין כל הזמן, אסור שהלהבה תדעך!

(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא ו')

רש"י מביא את המדרש - צו את אהרן - [תורת כהנים] אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

תולדות יעקב יוסף, תלמיד הבעש"ט - ונראה לי דלשון צו, צוותא וחברותא. והענין שזכרנו לעיל (פרשת ויקרא) בביאור ירושלמי - לבש שמואל חלוקן של ישראל (ירושלמי תענית ב, ד),

שמבואר על פי משל השר,

ששינה לבושו כדי שיוכל להתחבר עם בן המלך שירד מחשיבתו ולהעלותו וכו'.

וכך גם בסיפור על שני הבדחנים - (תענית כב.) שהתחברו את עצמם עם כל איש ואיש כדי להעלותו ולייחד וכו', זולת מי שהיה שרוי בצער ועצבות אז היה צריך לבדחו כמו שכתבתי בשם מורי.

(כלומר, כדי להתחבר, יש לרדת מהדרגה הגבוהה ולעבוד בעבדה שלכאורה בזויה, אך היא תביא לקירוב לבבות ולחיבור)

וזה שנאמר: "צו את אהרן ואת בניו", שיתחברו עם מדריגת כל איש ואיש כדי להעלותו, שהיא עליית השכינה בסוד "בזאת יבא אהרן אל הקודש" (ויקרא טז', ג') כנודע, וכך אמר כאן "זאת תורת העולה" והבן:

(יסביר הרבי, העולה היא קורבן העולה, כמשל של סולם ולו שלבים, בהם בשלבים ניתן לעלות וניתן גם לרדת!

הרבי יקשר בין סולם זה למשל היציאה/אי היציאה ממצרים – אנו בשבת בגדול, השבת לפני חג הפסח – מהו הסולם שיעזור לנו לצאת ממצרים ומהן הדרגות השליליות שלא רק שלא יעזרו לצאת, להיפך יגרמו לנו לרדת!)

עוד יש לומר, ונבאר תחלה משנה בפרק ג' דב"ב (דף נח ע"ב), סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה וכו'.  

(משנה ב"ב פ"ג מ"ו) הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחִילָה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. סֻלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצוֹרִי יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. חֲלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה.

אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כֹּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז עַד טֶפַח יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת. פָּחוּת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת:

ומפרש בש"ס היכי דמי סולם המצרי, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים,

ופירש רש"י, שליבות.

ולהבין דברי חכמים וחידותם בדרך מוסר נראה לי, ..

האם המשנה מתארת הגדרות טכניות בלבד או מדובר במעין כתב חידה! סולם סמלי המבטא התעלות רוחנית או חלילה ירידה!

ובאמת שיש ב' מיני סולם,

א'חד - שעולה בו למעלה, והיא שייכא לאנשי הצורה.

והשני - סולם היורד בו למטה, והוא של אנשי החומר ההולכים בעצת יצר הרע. וסולם זה הוא מצרי, ר"ל מיצר הרע. מה שאין כן סולם הא' שהוא לעלות בו ליוצר ובורא הכל, אותיות דדין כאותיות לצור"י:

ומפרש בש"ס כל שאין בו ד' שליבות. והוא דאיתא בדברי חז"ל (ויק"ר לב, ה)

בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא היה בהם לשון הרע, ולא היו פרוצין בעריות וכו' יעו"ש.

(אלו ארבעת הדרגות בטיפוס וביציאה ממצרים, לעומתן ארבע תכונות מונעות יציאה!)

וביאר ב'עוללות אפרים' (מאמר ס"ג) וז"ל וזה לשונו: בד' דברים ניכר כל אדם אם זך וישר פעלו וכו', ובהם נבדלו ישראל מאומות וכו', והם היו סיבת הגאולה.

א', מציאת הגאוה, וכמ"ש וכמו שנאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא, ה).

ב', מציאות התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל כו'.

ג', הרודף אחר הממון, ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצות.

ד', איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב וכו', ועל כל פנים אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו כו',

וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות, ואלו המדות רעות מצויין באומות, שנאמר "ויבתר אותם בתוך" וכו' (בראשית טו, י).

וכן אמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו, אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל שהם סבת ירידתן למצרים,

א', בזכות שלום ולא היה בהם לשון הרע המחרחר ריב.

ב', שלא שינו את שמם מתואר אדם [אפר] דם מרה (סוטה ה.) המורה על שפלות, ולא היו בעלי גאוה.

ג', שלא היו פרוצים בעריות העדר התאוה.

ד', שלא שינו לשונם מלבבם לקיים דובר אמת בלבבו ולא היו להוטים אחר הממון, והיה משא ומתן שלהם באמונה:

וזהו כוונת בעל הגדה 'מה נשתנה הלילה הזה' שהוא הגלות הזה, מכל גליות שהאריך זמנו ונסתם הקץ.

ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכות הגלות.

א', העדר השלום ומציאת מצה ומריבה, שבכל הלילות אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה בכל עיר ועיר.

ב', הממון, וזהו שאמר בכל הלילות אכלו שאר ירקות שלא היו להוטין כל כך אחר הממון והיו מסתפקים בירקות כדאיתא בעירובין (דף כב.) איכא קורמי באגמא, והלילה הזה כולו מרור רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו.

ג', התאוה, זהו שאמר בכל הלילות אין אנו מטבילין, כי הטיבול הוא דרך בעלי תאוה שיהיו תאבים לאכול וכו' (כמו ששמעתי (עיין פרשת בהר) ויתאוו תאוה וכו' (תהלים קו, יד) ודפח"ח), והלילה הזה ב' פעמים.

ד', הגאוה, זהו שאמר הלילה הזה כולנו מסובין, סימן חירות וגאוה ע"כ יעו"ש:

הגם שהיה נראה לפרש שהביא בעל הגדה הוא לתקן בכל יום ד' עולמות אבי"ע אצילות בריאה יצירה עשיה בעובדא ומלולא מה שירדו בלילה והבן:

2. הקורבן השני בפרשה הוא - מנחת חינוך – מנחת כהן שנמשח לתפקיד!

(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהֹוָה: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: (יא) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

(יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה: (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תָּקְטָר: (טז) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל:

על הכהן להביא קורבן בעת חניכתו לעבודת הקודש – המנחה תישרף כליל, אין הוא עובד במשכן להנאתו והביטוי לכך הוא קורבן הנשרף כליל!

3. הקורבן השלישי – 'קורבן תודה' הוא 'קורבן שלמים'

בספר ויקרא (פרק ז', פסוקים יב'-יג') נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ.

 אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת  מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ  אִשֶּׁה לַה'.

כך יש להבין את שאלת 'חמץ ןמצה' שבשאלות "מה נשתנה",

משנה, מסכת פסחים י', ד' - מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

"בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה,

משמעות ליל הפסח בימי המקדש בא לידי ביטוי בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה", ובו יש גם קורבן חמץ!

בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים  לַה'.

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

4. שבת לפני פסח נקראת 'שבת הגדול' – על פי חתימת לשון ההפטרה – חתימת הנביאים – 'חגי זכריה ומלאכי סוף הנביאים' בדברי הנביא מלאכי ג' - (כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: (כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

אביא מדברי ד"ר חנה פרידמן - בעטיו של פסוק זה – זכתה השבת לשם, (כנראה) לשמה "שבת הגדול", מנבא את חזון אחרית הימים של הנביא מלאכי, ומבטיח:

יום ה' הגדול והנורא הוא יום של דין ומשפט א-להי שיבוא על העולם. רק מי שיעמדו במשפט ויימצאו ראויים, יזכו, לדברי מלאכי, לחזות בגאולה השלמה. על כן ישלח ה' את אליהו הנביא, שליחו, שיאיץ בכולם ויציע להם את דרך התשובה, כדי שיזכו לאותו היום.

מה עניין הבנים והאבות בחזון זה?

פרשנים שונים התחבטו במשמעות התיאור הזה של פעולתו אל אליהו.

הרד"ק סובר שמשמעות הצירוף אבות על בנים, היא כמו אבות עם בנים, ומה שיאפיין את תנועת ההתעוררות שייצור אליהו הוא שתהיה תנועת המונים רב-גילאית וחוצת-דורות. משהו מעין מחאת האהלים, אם תרצו - שמצליחה לאחד מגזרים ושבטים מפולגים, על פי רוב, לתנועה משותפת אחת שמבקשת תיקון והשלמה.

רש"י מציע שמשמעות המילה על, היא 'על ידי': האבות ישובו על ידי בניהם, והבנים יימשכו לטוב בזכות אבותיהם. יש משהו ביחס הבין-דורי הזה, במבט שלנו כלפי הורינו או ילדינו, שמעורר אותנו להרהר בשאלות של נצח, של מורשת ומסורת: עד כמה אני נאמן למסורת שהפקידו אצלי אבותיי? מה אני משאיר לילדי? תחושת ה'חוליה בשרשרת' גורמת לנו, לעתים, לצאת מגדרנו ולהתאמץ הרבה יותר כדי לא להיות אלה שמפרקים מסורת רבת שנים, גם אם היא לעתים תובענית ומעייפת.

אולם פרשנים מודרניים מצאו בלשון 'והשיב לב אבות על בנים' כיוון אחר לגמרי של תשובה. נראה כאילו ישנו קונפליקט מובנה בין האבות לבניהם, בין הדור הצעיר לדור המבוגר, ורק כאשר יוכלו הצדדים לעמוד האחד מול השני, להשיב ליבותיהם ואהבתם זה כלפי זה, תבוא הגאולה השלמה.

מה יש בפער הבן-דורי הזה שכל כך מאיים על שלמות העולם?

הרב קוק, שזיהה בתנועה הציונית את תחילת מימוש חזון הגאולה, סבר שהדור הצעיר שקם בישראל מבטא תנועה חזקה של שיבה אל הטבעיות והטבע, בעוד דור האבות שנולד ועוצב בגלות מבטא מסורת רבת שנים של ניכור מהטבע ומלחמה בו. למשך דורות רבים חונכו יהודים לשחות נגד הזרם, לחשוק שפתיים ולדחות כל פיתוי של התאקלמות והקשבה לעצמם או לסביבתם מחשש להתבוללות (פנימית וחיצונית). מן המאבק המתמשך הזה יצאנו, אמנם, מנצחים, אך גם קצת צולעים על ירכינו: אוחזים בתרבות נמוכת קומה ושפופת רוח לעתים, מנוכרת לכל מה שנושא עמו ריח של טבעיות וארציות. הדור הצעיר, לעומת זאת, נולד לתוך מציאות אחרת - גאה, בוטחת בעצמה, טבעית וכמעט חסרת מעצורים.

שתי התנועות הללו גם יחד הכרחיות בעת הגאולה: ביום בו יזהו האבות את בניהם, ויבינו שתביעתם הטבעית המתפרצת אינה הוללות ריקה אלא חיפוש דרך לגיטימי למימוש חיי קודש, וביום בו יפסיקו הבנים להתכחש לאבותיהם ויבינו שהמאבק ביצריות ובטבע- יש לו מקום חשוב בעידון ושמירה על הרוח האנושית מפני עצמה, באותו יום ממש יבוא אליהו ויבשר שלום בעולם, ותזרח עלינו כולנו "שמש צדקה, ומרפא בכנפיה".

 

אחתום בתפקידו של אליהו בסדר – הוא ישתנה מהותית מהופעתו בתנ"ך, מקנא יהפוך להיות זה המשכין שלום בי הדורות

ובלשון המדרש הגדול פנחס כה', כב' – נאמר 0  

רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו שלפנחס אליהו ז"ל מתושבי הגלעד, שעשה תשובת ישראל בהר הכרמל, שנאמר:"ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב',ו') ואומר:

קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט', י')

אמר לו (ה'): שמא בריתך עזבו?

אמר לו(אליהו):"את מזבחותיך הרסו"

אמר לו (ה'): שמא מזבחותיך הן?

אמר לו (אליהו):"ואת נביאך הרגו בחרב"

אמר לו הקב"ה והרי אתה קיים?

אמר לו (אליהו):"ויבקשו את נפשי לקחתה"

אמר לו הקב"ה קנאת בשיטים, קנאת בהר הכרמל, אין ישראל יכולים לסבול קנאי כמותך, לך שוב לדרכך ונתן לו הקב"ה חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, שנאמר:"בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב', ה').

כלומר ה' מנסה בכל דרך אפשרית לרמוז לאליהו, אתה עסוק בבעיות שלך, אינך מבין את תפקידו של הנביא, על נביא לדאוג לעם, מדוע אינך פונה אלי-לה' לעזרה, מדוע אתה בורח? מדוע חושש אתה מאיזבל, האין ביכולתי לעזור לך? מדוע מבקש אתה למות?

המדרש הגדול מקדים ואומר: אמר ר' שמעון בן לקיש הוא פנחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג', כג') כלומר, תפקידו של פנחס לאחר פעולת הקנאות היה להשכין שלום, קבל ברית כהונת שלום, אך לא עמד במשימה (על כך בהמשך), אף אליהו למרות מאמצי ה' והסימנים אינו מבין את תפקידו ולכן הוא ימונה כמביא השלום בעתיד.

5. אפיקומן – על ה'צפוּן' וה'מצפון' בסימן זה !

במשנה נאמר 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ובהגדה אנו מכירים אמירה זו כתשובה לשאלת החכם. האפיקומן הוא בסימן 'צפוּן' (מסימני ההגדה - קדש ורחץ..) – והוא חצי המצה שהוטמן בסימן 'יחץ', המוצא עם סיום ההגדה כמנה אחרונה, ומבטא את האיסור להמשיך לאכול עם גמר הסדר.
פרופ' שאול ליברמן מסביר את מקור המילה 'אפיקומן' כמילה ביוונית שמשמעותה נוהג רומי. בשעה שהשמחה וההוללות הגיעו לשיאם היו מתפרצים לבתים של אחרים ומכריחים אחרים להצטרף אליהם, ושם היו ממשיכים את החגיגה. כלומר הנוהג היה לעבור ממסיבה למסיבה, ובגמר אירוע אחד נוהרים לאירוע נוסף.

ההלכה היהודית (בבלי פסחים פו' ע"א וכן קיט' ע"ב) גיירה מילה זו ויצקה בה משמעות אחרת: 'ואמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה', כלומר אכילת המצה היא החותמת את הסעודה, ואין לאכול אחריה ובודאי שאין לעבור למסיבה נוספת.

במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל, בא - מס' דפסחא פרשה יח') תשובה זו היא לשאלת החכם וכך גם בהגדה. וההסבר הנפוץ לתשובה זו הוא, שיש להסביר לחכם את כל הלכות החג עד להלכות סיום הסעודה והוא באפיקומן.

 

לעומת זאת, התלמוד הירושלמי (פסחים פ"י, ה"ד) מביא את הביטוי כתשובה לטיפש (הוא ה'תם' בתלמוד הבבלי) רוצה לוודא שבן זה לא ילך ויתהולל בגמר הסעודה, וכך נאמר: "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול.

בן חכם מהו אומר: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלהינו אותנו', אף אתה אמור לו 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'.

בן רשע מהו אומר: 'מה העבודה הזאת לכם' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי' - לי עשה, לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם.

טיפש מהו אומר: 'מה זאת', אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול 'את פתח לו', תחילה."

 

מהו ה'אפיקומן' ?
בגמר הסעודה עוברים לסימן 'צפוּן'. הצפון הנסתר מכיל בחובו (בעברית) את המצפון, את הצפון. הצפון בעברית מסמל מהניווטים את ההתמצאות במרחב, 'האם אבדת את הצפון' נאמר לאדם כאשר ניכר שאין הוא מוצא את מקומו, אבוד הוא בחלל המקום, וחמור יותר באם התנהגותו מעידה שאינו מוצא את מקומו בחברה.
המצפון והצפון הרי הם מטרת הסימנים, עליהם להורות לנו את הדרך. אנו בעיצומו של המסע, מצויים אנו ביציאת מצרים ההיסטורית ותרגומה לחיינו, האם אנו מלווים במצפון נקי..

 

מה בין 'צפון' ל'מצפון' ?
רבי שלמה בן יחיאל לוריא (שו"ת מהרש"ל סימן פח', 1510 – 1574) מביא מנהג המצביע על כך שב'אפיקומן' צפוּן רעיון נוסף, וזה המנהג: "אחר האכילה (הסעודה) יוציא מטמון דהיינו אפיקומן, כמו שהוא כרוך במפה וישלשל לאחוריו וילך בבית כמו ד' אמות ויאמר: 'כך היו אבותינו הולכין עם משארותם צרורות בשמלותיהם'. וזהו שסיימתי לעיל - יזכור מעשה אבותיו, קאי נמי אמה (=עולה גם על מה) שלאחריו - הוצא מהטמוּן (מהנסתר) ואח"כ יקח כוס שלישי כראשונה ...'
המהרש"ל מתבסס על הכתוב (שמות יב', לד') :
(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (לו) וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:

הרעיון הטמון במנהג זה מבואר בפירוש 'יריעות שלמה' (ר' שלמה קלוגר 1775 – 1869 רבה של ברודי) השואל : "הנה להבין טעם דבר זה, וכי מחויבים אנחנו לעשות רמז על כל תנועה שהיו עושים אז, והאם לא די לנו לזיכרון יציאת מצרים כל מה שתקנו חז"ל בלילה זו? למה לנו להוסיף עוד מה שנזדמן שהם עשו כן לפי צורך שעה, ועוד טורחים לתת רמז היכן רמוז זה בתורה.." ומסביר על פי גמרא תמוהה המלמדת על הכנת קורבן הפסח: "תנא (למדנו): כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו. אמר רב עיליש: טייעות." (בבלי פסחים סה' ע"ב).

מסביר רש"י: "כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. ומבאר רב עיליש - טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה."
שואל הרב קלוגר - מה מוסיף רב עיליש ומה אכפת לנו כיצד נשאו את הפסח או כיצד נשאו את הבצק ביציאת מצרים ? ומסביר: "שבכל ענייני פסח נעשה רמז על הגאולה ועל השעבוד. שה'מרור' מורה 'על השעבוד' ו'פסח' ו'מצה' – מורים 'על הגאולה'. אך על השאלה המרכזית לא קבלנו תשובה. בהגדה לא נעשה רמז להסביר מדוע בני ישראל השתעבדו במצרים, לכן עשו רמז בזה, כעין מכירת יוסף. במכירת יוסף נאמר: "וישאו עיניהם ויראו והנה ישמעאלים באים" וכו' ואח"כ כתיב "ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו " וכו' "וימכרו את יוסף לישמעאלים" ולכך עשו רמז בזה במה שנשאו הפסח כדרך הישמעאלים סוחרים, להזכיר עניין מכירת יוסף שהיו שם ישמעאלים וסוחרים, ויזכרו שבשל עוון זה היה השעבוד" כלומר המנהג שהמהרש"ל מזכיר נועד להזכיר את עוון מכירת יוסף, ונועד להבהיר לנו מדוע צמח השעבוד.
הרב קלוגר ממשיך ומסביר את הסיבה לכך שבני ישראל נשאו על שכמם את הבצק ולא הניחוהו על בהמות משא, ומדוע הפסוק הבא מדבר על ניצול המצרים ושאילת כלי כסף וכלי זהב ושמלות. נשיאת הבצק על שכמם הזכירה לבני ישראל את התנהגות הסוחרים הישמעאליים שקנו את יוסף. ומכאן שהבינו בני ישראל שהשעבוד היה בשל מכירת יוסף ושזו אשמתם. לכן על פי מידת הדין, לא מגיע להם שכר על עבדות מצרים ולכן לא לקחו/ לא קבלו משכורת. אך מצד שני, ידעו שיד אלוהים מכוונת, וכדברי יוסף אלהים "חשבה לטובה", והמכירה נועדה להוריד את יעקב למצרים. ולכן בפן האנושי מגיע להם שכר על שעבדו, וה' מצווה עליהם לקחת ממצריים בהשאלה ולא בכוח.

רעיון זה מלמד שמנהגו של המהרש"ל בדרך לקיחת האפיקומן בא ללמד על 'צופן' הצפון ב'אפיקומן' והוא אמור לעורר את המצפון. לקראת סוף הסדר כאשר אנו בתחושת גאולה ממצרים, מן המייצרים, עלינו להכיר בעובדה הפשוטה, שהיה לנו, שיש לנו, חלק בשעבוד. היציאה ממצרים האמיתית תהיה ברגע שנפנים את המסר ונדאג איש לרעהו ולא חלילה נמכור 'אחים'. נזמין 'כל דכפין' או 'כל דצריך' לסעודה ונכיר באחריותנו בתיקון חברתי.
חג גילוי הצפון, חג מצפון שמח !

גילוי הצפון – יהיה בין היתר בהבנת הסיבה לירידה, קנאת האחים הביאה לירידה למצרים, לכן יש הרואים בכרפס את כתונת הפסים (כסוג בד כפי שנכתב במגילת אסתר) וכך גם נדרש בירושלמי על מהות ארבעת הכוסות כפי שנפתר בחלום שר המשקים על ידי יוסף!

יוסף יהיה המפתח לירידה ויכול ועליו להיות המפתח לגאולה – בשיכול אותיות – פיוס!