פרשת קרח שנת התעש"ה מחלוקת? מה מכיל ה'קשת'? חודש הגאווה - חודש צום הרמדאן!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

חודש הגאוה

למוסלמים – צום הרמדאן 

פרשת קרח שנת התעש"ה מחלוקת? מה מכיל ה'קשת'?

בהנחיית התפילה השתתפו בני הנוער ובתחילת התפילה הם הקריאו מדברי – הרב חיים נבון – 'מה בין הומואים לבשר וחלב?' מאתר - ynet  2 ביוני 3008

'משכב זכר נקרא בתורה "תועבה", אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר. האם גם אליו נתייחס באותה סלידה קנאית?

...משכב זכר נקרא בתורה "תועבה" (ויקרא י"ח, כב). אך הביטוי החריף הזה נאמר גם על מאכלים שאינם כשרים (דברים י"ד, ג), ועל אדם שמחזיר את גרושתו לאחר שהייתה עם גבר אחר (דברים כ"ד, ד). האם גם אל מחזיר גרושתו נתייחס באותה מידה של סלידה קנאית?...'

לאחר אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' הובאו דברי הרבי מגור - 'אמרי אמת', שנת תרצ"ה – בנו של ה'שפת אמת'! רבי אברהם מרדכי אלתר (ז' בטבת ה'תרכ"ו - שבועות תש"ח, 1866 - 1948), היה בנו הבכור של רבי יהודה אריה לייב אלתר, ה"שפת אמת". במשך 43 שנה שימש כאדמו"ר של חסידות גור וכאחד ממנהיגי היהדות החרדית כולה

וזה לשונו – "ואיתא בקדמונים שלעתיד כשיתוקנו כל הנפשות יהיה תיקון גם לקרח,

צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח,

ופסוק זה נאמר במזמור שיר ליום השבת, ליום שעתיד לבא, יום שכולו שבת,

שזה היה אחת מאלף תפלות שהתפלל משה רבינו על קרח, כתיב "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו"..."

המדרש דורש שמזמור זה נאמר על ידי אדם הראשון כאשר הבין שקין עשה תשובה והאלוהים מחל לו על מעשיו -  בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה כב', טז'

"ויצא קין..." מאיכן יצא,

ר' איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העיליונים,

ר' ברכיה בשם ר' אלעזר (אמר) יצא כמפריס כמרמא בבוראו,

ר' חננא בר יצחק אמר יצא – שמח, כמה דתימר "יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד', יד'), פגע בו 'אדם', אמר לו מה נעשה בדינך?

אמר לו עשיתי תשובה ופישרתי,

התחיל 'אדם' מטפיח על פניו, כך היא כח התשובה ולא הייתי יודע, מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' " (תהלים צב', א' – ב')."

מדרש זה מלמד על כוח ההיפוך, מה שניתפס כחטא, וכן מי שנתפס כרשע – צריך וישנה  אפשרות להסתכל ולהתבונן בו או במעשיו אחרת.

כדברי הרב חיים נבון, 'תועבה' כתואר נאמרה על כמה וכמה דברים, ואם כן, באם אכילת בשר בחלב אינו נתפס כיום כתועבה, מדוע על פעולה מינית עדיין נשמור את אותה הגדרה? אלא, עלינו להבין שדברים השתנו!

וכן כפי שקרח נבלע באדמה ולכאורה אינו בר תיקון הרי שמסורת 'צדיק כתמר יפרח' מזמינה את הפיכת קורח לצדיק!

נראה כיצד דברים אלו שזורים בסיפור קורח!

נפתח בתיאור שיחה בין הרב יוסף שלום אלישיב לסטיב גרינברג, לימים רב אורתודוכסי

"רבי, אני נמשך הן לגברים והן לנשים, מה עלי לעשות?

הוא ענה, "יקירי, ידידי, יש לך כוח אהבה כפול, השתמש בו בזהירות." בספרו 'עם אלוהים ועם אנשים, הומוסקסואליות במסורת היהודית', הקיבוץ המאוחד, תשע"ג

לפני שנים כאשר למדתי עם סטיב במשך שנה אני זוכר ציטוט זה המלווה בהתרגשות רבה, הרב אלישיב, לא רק שלא זרק אותי מן המדרגות, אלא במידה רבה של אמפטיה – עודד את רוחי!

עיון במשנה אבות ה', ו' – ילמד שבשעה זו רגע לפני השבת, שבת בראשית נבראו כמה דברים, וביניהם – פי הארץ, בה יבלעו קורח ועדתו וכן יברא ה'קשת' – הלא הוא סמל הגאווה, מגוון צבעים, מגוון דעות!

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה:

יתרה על זאת המשנה המצוטטת לפרשת קרח היא על מחלוקת, היפה והמדהים שלמשנה זוט משנה המקדימה בדבר אבחנה בין אהבה לאהבה...

ובהמשך הפרק - (טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

(יז) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.

אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

חובה עלינו לשאול – כיצד נדע להבחין בין אהבה לאהבה ומנין לנו – מתי המחלוקת הינה לשם שמים?

ניכר שהפרשנות הסובייקטיבית הן לאהבה והן למחלוקת הינה תלויית העמדה, התפיסה המקדימה – על פי דעה קדומה הריני שופט את האוהב/ת וכן את בעל/ת המחלוקת?!

ודי לחכימא!

וכדי לחדד את ההיפוך – השנה חודש תמוז יהיה למוסלמים חודש הרמדאן והשמות הללו בעלי משמעות אחת

פירוש השם 'תמוז' – "מבכות את התמוז - דמות א' שמחממו'ת אותו מבפני'ם והיו עיניו של עופר'ת והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל.

תמוז - לשון היסק כמו על די חזה למזיה (דניאל ג') ואתונא אזה יתירה (שם)." פירוש רש"י!

פירוש השם 'רמדאן' - מקור שמו בשורש הערבי ر م ض, הקרוב למילה העברית "רמץ" - "חום  לוהט". נראה שחודש זה חל בשיא הקיץ בתקופה שקדמה לאסלאם, שבה היו מעברים את השנה.'

ולדברי הנביא יחזקאל נראה כיצד עבודת התמוז הינה 'תועבה' ממש כמו עבודה זרה, ברם אנו מכנים את החודש הרביעי בשם זה וכנראה ללא המטען של עבודה זרה אלא בשינוי. כך גם הרמדאן מקורו בציון חודש הקיץ ואילו לאחר שהאסלם עבר ללוח הירח החודש נודד על פני השנה ומעניין לראות בהמשך את דברי המשנה בסוכה בה המשנה ידעה שאבותנו עבדו את השמש והמהפך ללוח ירח המשלב את לוח השמש ארע בשלב מאוחר -

יחזקאל ח' (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (יד) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: (טז) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ:

וכך בחתימת הציטוט מהמשנה (סוכה פרק ה') (א) הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו: (ב) בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. ...

(ד) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

חידוד הטכמון במשנה בדבר אהבה שאינה תלויה בדבר נראה את פירושו של ה'תפארת ישראל – יכין', הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנציג ג' תשרי ה'תרכ"א 1860 היה מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה

"כל אהבה שהיא תלוייה בדבר – רוצה לומר, בדבר אמצעי שהוא חוץ מגוף האוהב והנאהב, כגון אהבת האדם למטיבו, שאינו אוהב את הנאהב, רק את הדבר שיקבל הוא ממנו גם בעתיד, ונמצא שרק א"ע אוהב:

ושאינה תלויה בדבר - רק בטבע, כאהבת אדם לבניו ולמשפחתו, או בהשכל, שיאהב האדם את עסק החכמה ואת ההנהגה הישרה, ואת היראת שמים, דכשנשאל אותו למה יאהב כל אלה, אינו יודע לתת לנו טעם בדבר, זהו אהבה שאינו תלוי בדבר אמצעי שבין האוהב לנאהב, אבל שיאהב אדם לחכם, ולבעל מדות ישרות, ולצדיק, ג"כ מחשב תלויה בדבר, דהרי כשיפסיק החכם מלעסוק בחכמה וכו' בטל דבר ותבטל האהבה, מיהו שלא תטעה לומר אהבת ניאוף ג"כ יחשב אינה תלויה בדבר אמצעי, דהרי היופי של הנאהבת קשורה בגופה..."

באם נשאל זוג – האם הם מאוהבים ונקבל תשובה חיובית – מי הוא זה אשר מלאו לטעון שזו אהבת היצר, שזו תאווה וזו אהבה התלויה בדבר!

ניתן לקשר פרשנות זו לדברי 'מי השילוח' – בלשונו של הרבי מאיז'בצא -

"ויקח קרח. מלשון מה יקחך לבך, היינו שלבו לקח אותו. ועל זה צעק משה רבנו עליו השלום, בתפלתו - "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ", "הרים" נקראים הכוחות והתשוקות.

ועל זה התפלל להשם יתברך, כי הוא הנותן לאדם כח וחשק לפעול וא"כ אין לאדם שום חיוב במה שאינו יכול להתגבר על יצרו. כי כל כחו הוא מהש"י....

והנה דוד המלך ע"ה ביחסו בהמזמורים בניו ע"ש קרח אביהם. החזירו לכללו כי באם לא הי' להם טובה מזה לא הי' מיחסם לרע להם ח"ו כדאיתא בגמרא 'אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו?'

...ודוד המלך ע"ה החזירו לכללו בפירוש. היינו מה שתיקן האר"י ז"ל לומר קודם תקיעת שופר, המזמור לבני קרח ונתפשט בכל תפוצות ישראל:"

לדעת הרבי מאיז'בצא – קרח פעל מתוך תאווה ומשה מתפלל על מנת להאיר את לבו, על מנת שיבין שהתאווה מושלת בו, ולכן בא דוד וגורם לאמונה שיש סיכוי לתיקון ולא מעט ממזמורי תהילים מובאים בפי 'בני קורח'!

על מנת לחזק את הטענה איעזר במשל של 'הבן איש חי' לפרשת בהעלותך – שמעתיו מפי הרבה אילה מירון שעשוע,

"ואמרתי משל על זה לשני בני אדם, שאחד מהם הלך בספינה פשוטה מעיר בצרה לעיר בגדד בארבעה ימים והיה משתבח בפני חברו בזרוז דרכו.

אמר לו חברו – מה תתפאר בכך? הלא אנוכי הלכתי בדרך זו בשלושה ימים.

אמר לו – שוטה, אתה הלכת מן העיר בגדד לבצרה שהספינה הולכת על פני המים מאליה, ואין צריך לא למשוט ולא מלח, כי המים הם רודפים והולכים מבגדד לבצרה, והם מריצים אותה. אבל אני הלכתי בהפך, מעיר בצרה לבגדד, שצריך אני לדחות את המים הרודפים כנגדנו במשוט. ובכמה הכנות בכוחי וגבורתי וחכמתי.

וכן הנמשל, דהגר צריך שילך נגדיי למים הזידונים הבאים כנגדו מכוח מנהג אבותיו שנתגדל בו, וצריך לו כוח גדול לדחותם מעליו, אך איש ישראל שהוא זרע קודש שנתגדל בקדושה ובטהרה, הנה דרך שיושרה הוא נוח לפניו מצד מנהג אבותיו שנתגדל בו..."

לטעמי ניתן להחליף את המילה 'גר' – ב'גאה'! האחר הנע בניגוד לזרם, האחר הנע בניגוד למה שמקובל – עליו להוכיח את אהבתו – שאינה תלויה בדבר, והלוא זו מהותה של האהבה – לטעון 'אוהב אני' – 'אהוב' הנני!

המדרש מציין את הנאמר בפרשת פנחס 'ובני קורח לא מתו' ודורש על מקומם של בניו ועל כך שיש אפשרות לתיקון, וכך חשבתי לפתח את מעמד בני קורח ואת אפשרות התיקון!

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם <קרואי> קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: (יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:  (במדבר כו')

ברם הבוקר עלתה בראשי המחשבה – 'ויקח קרח' – חטאו היה שלקח! בסוף הפרשה הכוהנים מקבלים תיאור עבודה כ'עבודת מתנה' – ר' שמשון רפאל הירש יסביר – '...הרי העבודה המיוחדת לכוהנים קרויה כאן עבודת מתנה: זו עבודה של "נתינה", מסירה והתמסרות. כל המעשים הנעשים במקדש מתמצים בשיאם במושג ה"מתנה"; זו עבודת "מסירה והתמסרות"...'

הפרשה פותחת בהסתייגות מהאדם הלוקח ומאפשרת תיקון – בעבודת נתינה!

יתרה על זאת – שאלתי –

לו חלילה הייתי מתבשר שיש לי חודש לחיות, מה והאם הייתי משנה באורחות חיי? האם הייתי ממשיך בדרכי או שהייתי מנצל ימים אלו לדברים אחרים!

מדוע שאלה זו רלוונטית לקרח ?

הרי בפרשת שלח יתברר לעם ישראל שעליו לשוטט במדבר ארבעים שנה והם ככלל לא יכנסו לארץ – הם ימותו בשנים הקרובות!

לכאורה ידיעה מעין זו הייתה מלמד, עזוב מחלוקת על בעלי תפקידים, הרי ממילא לא תישאר על מנת לכהן בקודש...!

ובכל זאת קרח פועל, יוזם מחאה כנגד מה שנתפס בעיניו כעוול!

כך ינהג משה – כאשר יצווה – 'נקום את נקמת המדיינים ואחר תיאסף אל עמך', משה אינו מחכה שנים... על מנת לדחות את מועד מיתתו אלא יוצא מיד למלחמה ואכן נאסף אל אבותיו...

כלומר – יש לדון את קרח לכף זכות וכפי שהאיז'בצא אומר – 'אפשר חטא והכתוב מייחסו'? קרח קיבל פרשה על שמו ולככן אין לומר שחטא!!!

בכל זאת האדמה בלעה אותו עם בני ביתו – דרכו לא הייתה נכונה, ואילו הטענה התקבלה כטענה צודקת – לדורות, על כל מנהיג לבדוק – האם חלילה הוא מתנשא?

נחתום בדרשה על לימוד ממזמור המוקדש לבן קרח – אסף, בביטוי של מצוות 'כיבוד אב'!

בבלי קידושין לא' ע"ב

תָּנִי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פַּסְיוֹנִי - וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִם - [דף לא ע"ב] וּמְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימֵי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אָתֵי רַבִּי אַבָּהוּ, קָרִי אַבָּבָא, רָהִיט וְאָזַל וּפָתַח לֵיהּ, וְאָמַר, "אִין, אִין", עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אָמַר לֵיהּ, אַשְׁקְיַין מַיָּא, אַדְאַיְיתִי לֵיהּ, נִמְנֵם, גָּחִין, קָאִי לֵיהּ עַד דְּאִיתְעַר. אִיסְתַּיְיעָא מִלְתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי, (תהלים עט) "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים, בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ"

התלמוד מביא בשם אבימי בנו של רבי אבהו (חי בקיסריה – מאה 3 לספירה והתווכח עם המינים/הנוצרים) יש מי שמאכיל את אביו אוכל משובח – ברם בכך טורדו מן העולם ואילו אותו המעביד את אביו בריחיים – מביאו לעולם הבא, כלומר – יש מי שנותן לאביו כל טוב אך אינו נותן לו תחושת שייכות, או מתייחס אליו כנטל ובכל טורד את מנוחת אביו ואילו זה שממציא עבודה להוריו גורם להם סיפוק ובכך נוחל חיי עולם הבא.

אביו, רבי אבהו מתארו כזה שמקיים את מצוות כיבוד אב!

חמישה מבניו היו 'סמוכים' להוראה בעוד אביו חי, כלומר אבימי מבוגר ובכ"ז מקיים כיבוד אב 
וכאשר היה אביו עומד בפתח הבית 
היה רץ והולך לשער ופותח לאביו 
זאת תוך כדי קריאה, כן, כן, עד שהגיע לפתח הבית

יום אחד בקש אביו: השקיני מים 

עד שחזר אבימי עם המים, אביו נרדם

גחן, עמד אבימי לידו עם המים, עד שהתעורר אביו)

הסתייע הדבר, הדיבור ודרש אבימי את המזמור (תהילים עט') 'מזמור לאסף'
בקריאת סיפור קצר זה מעניין לחשוב מי מספר את הסיפור, האב
האם מכאן עלינו להסיק שבעל הסיפור רומז שהאב ער ובוחן את בנו ?! 
באם האב הוא ה', הרי שהאל בוחן את האדם, האם אתה אוהב, מכבד אותי רק ברגע שטוב לך או שהאהבה והכבוד קיימים ללא קשר ישיר להתנהגות האל אלי ?! 
מה דרש אבימי במזמור תהילים (עט') זה:

"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים: נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ... 
מסביר רש"י (המתבסס על מדרש איכה רבה פ"ד    :

איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו 
ויש מפרשים, שמקרא זה לבדו דרש 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך', קינה לאסף מיבעי ליה! (מהי השירה על החורבן הרי זו קינה ולא מזמור) ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד). (כלומר, בכל רע יש טוב, היה יכול להיות יותר גרוע !)

ואילו התוספות מוסיף על דברי רש"י (ממדרש אליהו רבה, איש שלום,  כח') ואומר:

"..אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו.
כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו ש'טבעו בארץ שעריה', אמרו שירה. אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח".

נראה שהמעשה מתאר את הבן העומד ליד אביו כבשעת החורבן, על מנת לקיים מצוות כיבוד אב ואם הפסיק מלימודו ורץ לשרתו, ברם ברגע ששב וראה את אביו מנמנם הרי שמצוות כיבוד מחייבת אותו, מחד, לעמוד ולא להעיר את אביו אך מאידך אין הוא יכול לשוב למשנתו, הרי זה כחורבן הלימוד. מה עליו לעשות ?

על כן מספר המעשה שבאותו רגע הבין את המזמור בתהילים. הרי המזמור מתאר את חורבן הבית וכיצד ניתן לשיר על החורבן, אלא שגם בחורבן ישנו זיק של תקווה, לרש"י התקווה היא בכך שרק המבנה, בית המקדש חרב ואילו העם חי וקיים. לדעת התוספות התקווה היא בגאולה הן של שערי המקדש והן של בית קורח.

כך גם אבימי הבן, ההתלבטות הביאה לתובנה 'מזמור לאסף', ניתן לשיר על חורבן הבית, החורבן אינו טוטלי, ניתן ללמוד גם בהמתנה לאביך המנמנם. כיבוד אב אמיתי אינו מתקיים אך ורק כאשר האב ער, גם בעומדך בפני אביך המנמנם אתה מכבדו.

המדרש (ילקוט שמעוני, קרח רמז תשנב') מקשר בין בני קורח ומצוות כיבוד אב, באומרו: "ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב "מפני שיבה תקום", מוטב שנעמוד מפני משה רבינו אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד "רחש לבי דבר טוב". ".

לאחר הדרשה – קראתי את טורו של יעקב צ. מאיר בעיתון הארץ – בו ניתח את המדרש

על הפסוק בבמדבר פרק יח' (ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

ומהי 'עבודת מתנה'? - ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קטז

וזה לשון המדרש - "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואחר כך אוכל.

וכבר נשתהא ר' טרפון מלבוא לבית המדרש, אמר לו רבן גמליאל מה ראית להשתהות?

אמר לו - שהייתי עובד!

אמר לו - הלא כל דבריך תימה, וכי יש עבודה עכשיו?

אמר לו - הרי הוא אומר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.

ר' אומר - לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש, מקדש ידיו ואח"כ עובד, כך אכילת קדשים בגבולים, מקדש ידיו ואח"כ אוכל!

אי מה להלן ידיו ורגליו, אף כאן ידיו ורגליו?

אמרת, מקום שצריך ידיו ורגליו, מקדש ידיו ורגליו! מקום שאין צריך אלא ידיו, אינו מקדש אלא ידיו,

נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה:"

וכך חותם את טורו '...מסקנתו של רבי בסיום דבריו מגלה את כוונתו הפולמוסית: "אלא", מסיק רבי, "נמצינו למדין לנטילת ידים מן התורה!". עתה, אומר רבי, אחרי שהוצאנו את הפסוק מחזקת פירושו הכוהני של רבי טרפון ניתן גם להוציא את הריטואל עצמו מחזקת הכוהנים. מדוע נאמר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר י"ח ז')? ללמד שכפי שהכוהנים היו נוטלים את ידיהם במקדש לפני עבודתם כך גם אנו, שאיננו כוהנים, צריכים ליטול את ידינו לפני האוכל. בדרשתו מצא רבי מקור למנהג נטילת הידיים שיש בו מצד אחד זיכרון לעבודת המקדש ומאידך דמוקרטיזציה שלה.

מנהג נטילת הידיים על ידי מי שאינו כוהן מוחזק היה בידי הפרושים כהלכה מפי "מסורת זקנים". בא רבי ומצא למנהג אבותיו סמך מן התורה."

ארחיב ואטען – מלאכת המקדש תורגמה לעבודת הכוהנים בגבולין באכילת קודשים! ותורגמה על ידי רבי יהודה הנשיא לכלל ישראל כמקור למנהג 'נטילת ידיים'!

כלומר – דרשה זו מעידה שטענת קורח נתקבלה –

ריטואל של הכוהנים במשכן הפך למנהג של כלל ישראל!

היפוך זה נדרש –

הן לגבי אי קבלת דעה החולקת על דעתך!

והן לגבי אמירה גורפת – זו אהבה התלויה בדבר!