דבר תורה שבת חתן-כלה, פרשת וירא - יוחאי שביט

פורסם על ידי: ilans

תוייג ב לא תוייג 

ilans

דבר תורה שבת חתן-כלה, פרשת וירא

שבת שלום, ותודה רבה שהגעתם לכבד אותנו בנוכחותכם ביום המיוחד הזה. אין לנו מילים לתאר כמה אנחנו מעריכים את המאמץ!

לפני שנפתח בדברים, חשוב לנו לומר כי כל הדברים שתשמעו מייד נשענים על סדרת עולם התנ"ך, פרשנותו של ישעיהו לייבוביץ' וכמובן- דברים שנאמרו מעל במה זו ואחרות על-ידי רבים וטובים מאיתנו במשך השנים. לכל מלמדינו ומחנכינו שמורות תודתנו והערכתנו התמידית.

כאשר אנו עומדים כאן היום לפניכם, לאחר שהצבנו את עצמנו בנישואינו כחוליה בשרשת בת אלפי השנים של העם היהודי והתחייבנו להמשכיותו, מוטלת עלינו החובה להסתכל על סיפוריו המכוננים וללמוד מהם. זאת על מנת שהשרשרת שתמשיך מאיתנו תתאם לחוליות שלפניה מבלי להיות זהה להן, בכדי שתאפשר התקדמות ערכית ומוסרית.  

בכתובתנו, התחייבנו אחד לשני להקים משפחה יהודית בבית חם ונדיב הפתוח לכל המושתת על שאיפה לתיקון עולם. פרשת השבוע, וירא, מורכבת מרבים מהסיפורים המכוננים של העם היהודי ומאפשרת לנו להפיק לקחים באשר למשמעות של תיקון עולם ובניית משפחה.

 

אברהם ושרה כנראה הקימו את הבית היהודי החם והנדיב הראשון בהיסטוריה, כפי שאנו למדים מפתיחת הפרשה, כאשר הם מכניסים לאוהלם את שלושת עוברי האורח ש"על הדרך" (באופן מילולי!) מבשרים להם על הולדתו הקרבה של יצחק. אך מכאן ועד לבניית משפחה תומכת, המבוססת על עקרונות של סבלנות, סובלנות ושיתוף הדרך עוד ארוכה. מובן מאליו כי כל שיפוט מוסרי שנעביר על התנהלותם של אברהם ושרה יהיה אנכרוניסטי, אך אנו מאמינים כי התורה באה ללמד אותנו על מהות החיים לא רק מתוך מה שיש בה, אלא גם על-ידי מה שחסר ממנה; וזה מה שהופך אותה לעל-זמנית ורלוונטית תמיד. בניגוד לבני דתות אחרות, אנו כיהודים איננו שואפים להיות דומים ככל האפשר למייסדי הדת שלנו. אמותינו ואבותינו לא היו מושלמים, הם היו אנושיים- ולכן אולי אנו יכולים ללמוד מהם אף יותר.

 

כאשר קראנו שוב את סיפור העקדה, מעורבותה של שרה בולטת בחסרונה. ניתן היה לשער שלאחר ששרה ילדה את יצחק בגיל כה מופלג, אברהם לכל הפחות ישתף אותה בדבר דרישתו של ה' להעלותו לעולה. אחרי הכל, יצחק הוא יותר "בנךְ  יחידךְ" מאשר "בנךָ  יחידךָ". דעה זו מתחזקת במיוחד לאור ההדגשה המרובעת של ה' באשר לילד: "את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק". אנו יודעים כי לאברהם היה עוד לפחות בן אחד, ישמעאל, וניתן להבין מהדגשת ה' כי גם אותו אהב אברהם. מדוע אם-כן לא משתף אברהם את שרה בדבר הציווי האלוהי? האם הוא מפחד שיצר ההגנה האמהי יגבר על הרצון האלוהי? האם הוא מפחד שהוא עצמו לא יוכל לעמוד נפשית בתגובתה של שרה? או שמא שהיא תגלה את דבר הציווי ליצחק ואז יברחו שניהם?

 נדמה כי אברהם עמד אולי בניסיון האלוהי, אך כשל בניסיון הזוגי והמשפחתי... בריחה אחרונה זו, הבריחה שלא הייתה אך יכולה הייתה להיות מוצדקת מוסרית עומדת בניגוד משווע לבריחתם הכפויה של הגר וישמעאל רק מספר פסוקים קודם לכן. בדרישתה לגרש את הגר וישמעאל, שרה מוכיחה גם היא כי עקרונות של הגינות ופתיחות לבב לא הנחו אותה בחיי המשפחה באוהל המשותף. גם היא נכשלת בניסיון המוסרי מולו היא ניצבת. נדמה כי ה' "נגרר" אחרי רצונה של שרה וכי עליו להרגיע את אברהם ולהבטיח לו כי לא יאונה כל רע להגר ולבנו ישמעאל, מה שמרמז כי במקרה זה דווקא כן הייתה לאברהם התלבטות מוסרית. יכול להיות, אם-כן שכל סיפור העקדה הוא בכלל דרכו של ה' להעניש דווקא את שרה בעקבות גירוש הגר, או שמא לספק לאברהם דרך "להחזיר" לשרה... איך שלא מסתכלים על-כך, אין ספק כי הדינמיקה המשפחתית הינה בעייתית ביותר. אנו רוצים לציין במאמר מוסגר כי אחד הפריטים אשר עמדו לאורך זמן במוזיאון היהודי העכשווי (אשר בניינו נחנך ב-2005) בסן-פרנסיסקו, בה התגוררנו בשנתיים האחרונות הוא דווקא פסלו של ז'ק ליפשיץ "הגר במדבר", אולי מתוך אמירה כי גם היום עלינו כיהודים לזכור את חטאה המוסרי של אמנו הראשונה וללמוד ממנו.

 

 

לדעתנו אין זה מקרה כי שני הסיפורים הללו, הטעונים כל-כך מבחינה מוסרית, נמצאים בפרשה אחת יחד עם סיפור החרבתה של סדום- היא הסמל לשחיתות מוסרית והתנוונות ערכית. נדמה כי סיפור זה נמצא בפרשה על מנת לכוון את עינינו (ולבבותינו) לפנים המוסריים בכל שאר סיפורי הפרשה, ולהביא אותנו לחשוב על סוגיות של מוסר ותיקון עולם במונחים יחסיים ולאו-דווקא במונחים מוחלטים, שהרי מול החטאים בסדום כל דבר נדמה כגרוע פחות.

את התימוכין הראשונים לכך ניתן למצוא כבר בעת בה ה' מודיע לאברהם כי הוא מתכוון להחריב את העיר. אברהם מתחיל במעין מקח מוסרי בדבר מספר הצדיקים שיידרש למצוא על-מנת להציל את העיר מהשמדה. מצד אחד, התפישה המוצגת כאן היא יפה - מעין אחריות מוסרית קולקטיבית, בה אברהם מאמין כי מעשיהם הטובים של מספר אנשים יכולים לתקן עוולות מוסריות של חברה שלמה (בניגוד לתפישה המוצגת מאוחר יותר בתנ"ך של אחריות מוסרית אישית בדבריהם של ירמיהו ויחזקאל). מצד שני- אנו מאמינים כי יש באמירה זו משהו פאסיבי, שאיננו שואף לתיקון עולם אלא אולי מצפה לו.

כמי שעבדו בשנים האחרונות בעולם החינוך היהודי, בארץ ובחו"ל חסרה לנו האמירה החינוכית-ערכית של אברהם. אמירה בסגנון "תן לי כך וכך ימים, ואיצור חמישים צדיקים בסדום". עבורנו, ההתחייבות שלנו בכתובה לשאוף לתיקון עולם כוללת בתוכה באופן אינהרנטי השפעה על המעגלים בהם אנו חיים על מנת ליצור עולם צודק ומתוקן יותר.  רק נציין כי ניתן לקיים דיון שלם בשאלה מדוע אברהם מנסה להתמקח עם אלוהים על חייהם של תושבי סדום הרשעים אך לא מפקפק בהגיון המוסרי האלוהי כאשר הוא מצֻווה להעלות את בנו שלו לעולה, אך נשאיר סוגיה זו לזמן אחר (ומי ששמע אתמול את דרשתה של פרח הרבנות נעמה דפני- זכה).

 

אווירת המוסר היחסי מתחזקת לאור התנהגותו של לוט, ה"צדיק" היחיד בסדום. לוט נמצא ראוי להצלה על-ידי מלאכי ה' לאחר שהציע לבני העיר לעשות כטוב בעיניהם בבנותיו, ובלבד שלא יאונה רע לשני האורחים (הם מלאכי ה') עליהם הגן בביתו. אין שיפוט מוסרי אנכרוניסטי בקביעה כי הצעה זו לא הייתה מקובלת מוסרית כבר באותה תקופה, משום שדרכו של אברהם לנסות ולהגן על שרה בהמשך הפרשה מפני התנהגות לא נאותה של גברים היא להסוות אותה כאחותו (כלומר, כאישה לא נשואה). מדוע אם כן ניצלים לוט ובני ביתו? נראה כי גם ה' מפעיל מערכת של מוסר יחסי בבחינת "במדבר כל קוץ הוא פרח", ויכול להיות שרצונו של לוט להגן על המלאכים הוכיח לה' כי גם אם אין מדובר בצדיק, הרי שקיים אצלו ניצוץ של מוסריות שיכול להתפתח בתנאים טובים יותר מאשר הסביבה המושחתת של סדום ולכן יש להצילו. 

 

כשאנו מביטים קדימה אל חיינו המשותפים, בשאיפתנו לתיקון עולם אנו מתחייבים לנסות ולמצוא בכל אדם את הניצוץ הזה. אנו מתחייבים לזכור כי מוסריות היא מושג יחסי, במידה בה היא מאפשרת לנו להבין ולשפוט כל אדם מתוך אמפתיה והבנת עולמו. אך בה בעת איננו מוותרים על חינוך יהודי ערכי לילדינו- שיבהיר כי אנו מצפים מהם ומעצמנו להכיל את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר, גם כאשר הסביבה מקשה על-כך. אנחנו מתחייבים זה לזו לחיים של שיתוף ותקשורת מלאה בקבלת ההחלטות הגדולות והקטנות (שלא כמו בין אברהם לשרה). בכתובתנו התחייבנו גם לאהוב אחד את השני כפי שאנחנו, ולא לדרוש (כדרישת אברהם משרה) להסתיר את מי שאנחנו בסיטואציות כאלו ואחרות. אנו מבטיחים להקים בית המושתת על סבלנות, סובלנות, וקבלת האחר לקירבנו שלא כמו יחסה של שרה להגר.

אך יותר מהכל- אנו מבטיחים זה לזו, להיות בדיוק כמו אברהם ושרה: להיות אנושיים.

 

תודה רבה ושבת שלום!