פרשת ראה התשע"ה - הברכה והקללה עיר הנידחת ומעשה הצדקה

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ראה התשע"ה - הברכה והקללה עיר הנידחת ומעשה הצדקה

חודש טוב! אלול בפתח, המסורת מתארת יום זה כיום עליית משה על מנת לקבל את לוחות הברית, לאחר שהפעם הראשונה ביז' בתמוז נסתיימה הירידה בשבירת הלוחות. בכך יהיה יום הארבעים יום כיפור, בו נקבל את הלוחות השניים.

כך אומרת המשנה החותמת את מסכת תענית – "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כְּט"ו בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ, וְכָל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמַה הֵן אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) "שֶׁקֶר הָחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל", וְאוֹמֵר, (שם) "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ", וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שה"ש ג) "צְאֵינָה וּרְאֶינָה בְנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ" זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" זֶה בִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִבָּנֶה בִמְהֵרָה בֵיָמֵינוּ אָמֵן:

התלמוד מבהיר שיום כיפור הוא יום חג, יום מתן תורה!

נקרא מחר את פרשת 'ראה', פרשה עמוסה בפרטים. ניתן לחלקה לשני חלקים.

החלק הראשון ממשיך את הקן של הפרשות 'ואתחנן-עקב' בהם מוזכר הציווי לנתץ, להרוס, לשבור את מקומות עבודת אלילים, ובפרשה שלנו פסוקים הנדרשים כאחת ממצוות עשה, לאחר מכן החשש מנביא שקר, ממסית ומדיח מקרב עמינו, אחד מבני המשפחה וכן החשש מפני עיר הנידחת, עיר שלימה שהחלה לעבוד עבודה זרה ודינה עונש מוות, גברים נשים וטף והרכוש באש יישרף! לאחר מכן איסורי אכילה של בעלי חיים והיתר אכילת בשר כשר, בשר תאווה ולא כקורבן (כציווי של ספר ויקרא יז').

החלק השני הוא פן של ראיית האחר, מעשר שני, שמיטת כספים ובהם המקור למתן צדקה והפרשה נחתמת בצו שלושת הרגלים פסח שבועות וסוכות ובהם נדרשת שמחה הכוללת את החוליות החלשות של החברה, גר יתום ואלמנה ובדגש – "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:" דברים טז', יב'

בבואי לחשוב על משפט, מוטיב, המבטא את רוח הפרשה כולה, עלה בזכרוני משפטו של בעל המוסר ר' ישראל מסלנט - 'צורכי הגוף של הזולת הם ענייני הנשמה שלך'!

אהלך בפרשה ואנסה לראות כיצד אפילו חלקה הראשון של הפרשה עוסק במוטיב זה!

הפרשה פותחת בפסוק – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:"(דברים יא', כו')

פסוק זה מעורר תמיהה, תחילתו בלשון יחיד: "ראה" ומסיים בלשון רבים: "נותן לפניכם"?

פירוש המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק אומר כך - התורה ניתנה לכל ישראל במידה שווה, אבל איך האדם רואה אותה? איזה השגות משיג בה? כאן שונה הדבר בין מי שרואה אותה מקרוב למי שרואה אותה מרחוק.

ולהמשך הפסוק – 'ברכה וקללה' מביא המדרש ספרי דברים פרשת ראה פיסקא נג' משל מפורסם – "...משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם - אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור, כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור.

כך אמר להם משה לישראל - אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר (משלי כד', כ') "כי לא תהיה אחרית לרע..." ואומר (קהלת ד', א') "והנה דמעת העשוקים...", ואומר (קהלת ד', ה') "הכסיל חובק את ידיו..." ואומר (משלי ד', יט') "דרך רשעים כאפילה", אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמח באחרונה, וכן הוא אומר (דברים ח', טז') "להטיבך באחריתך", ואומר (קהלת ז', ח') "טוב אחרית דבר מראשיתו", ואומר (ירמיהו כט', יא') "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב", ואומר (משלי ד', יח') "ואורח צדיקים כאור נוגה".

מדרש זה מבטא את אי ההבנה הבסיסי במבט על האנושות – מדוע דרך רשעים צליחה!

התקווה בבחירת הברכה, שתגמול בחיים טובים, לו יהי!

הפרשה עוברת לתאר שוב את מצוות ניתוץ הפסלים – אבד תאבדון!

דברים יב' (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

אצטט את עידו נווה שדרש בבר המצווה בבוקר יום חמישי ואמר, כיצד נוכל לייש את הציווי לנתץ את עבודת האלילים מחד עם אהבת הגר המצויה אף היא בספר זה.

חידד וטען, בעת כיבוש הארץ יש להילחם כנגד מעשה ומקומות עבודה הזרה ברם לאחר ההתיישבות בארץ מוטלת עלינו החובה של דאגה וטיפול בגר, עלינו לחיות בשלום ולקיים את האחר הגר בתוכנו. חידוד שמתאים לדעתי לשילוב שני חלקי הפרשה, מאבק בעבודה זרה מחד ומצוות הדואגות לאחר החי בתוכנו. אחזור ואדגיש בהמשך הדיון בפרשה.

בעת שקראנו זה עתה ב'קריאת שמע' את הפרשה השנייה (האלטרנטיבית, בסידור 'עבודה שבלב') שמתי לב שהמילים 'אבד תאבדון' מופיעות בספר דברים, שלוש פעמים, בפרקים ד', ח', ול', אך בצורה שונה – מופנים פנימה, כנגד התנהגות לא ראויה שלנו!

(דברים ד', כו') הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:

(דברים ח', יט') וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם

(ובדברים ל', מפסוק טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: (טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:

(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (כ) לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:

צמד מילים אלו אמורים להוות תמרור אזהרה, שימו לב לא לאבד את המטרה!

אחזור על הברקה של איש החינוך הירושלמי דרק פרלמן – שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', צריך להידרש בכתביה בשגיאה, 'אל/על תנאי לנד'! האם זו ארץ שלנו ללא תנאים, או שהארץ תהיה שלנו באם נקיים את התנאים, ובאם חלילה לא נקיימם, הרי שאבוד נאבד מן הארץ! וידועה תשובת הנביאים!

ניתן למצוא קריאה דומה אצל הרבי מגור בפירושו - 'שפת אמת' - שנת התרל"ה: "....ברש"י "אבד תאבדון", מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחריה. והוא כלל לכל עקירת מדה ותאוה רעה. לבד הביטול במעשה. צריכין לעקור כל רשימה רעה בלב. והאמת כי לזה צריכין סייעתא דשמיא.

ואפשר לכך נאמר מקודם "אבד", לשון ציווי ואח"כ "תאבדון". שע"י הביטול במעשה ומבקשין לעקור השורש. זוכין לסיוע הקב"ה. והיא הבטחה שאח"כ תאבדון.

ועיקר הפירוש שצריכין לשרש אחריה הוא, כי תכלית הכוונה בכל דבר צריך להיות לענין הנוגע בשורש למעלה. כי אין הכוונה כדי לתקן עצמו לעלות למדרגה. רק כדי לבער שורש הרע ולתקן שורש הטוב כמאמר שצדיקים מקיימין העולם כו'.

וזה שנאמר שצריך לשרש אחריה. והוא בעזר הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כמ"ש "מחה תמחה", אתם מלמטה ואני למעלה... וז"ש "אבד תאבדון" כנ"ל:

כלומר, ישנה אחריות לאדם לבער את שורש הרע, אין כאן ציווי על השמדת מקומות עבודה זרה של האחר, אלא עבודה פנימית, עלינו להכרית את שורש הרע בקרבנו וכפי שאנו מצווים למחיית עמלק, עמלק הדר בתוך העם שלנו!

וכחידושו של רבי יוחנן בן זכאי, אותו תנא שליווה את חורבן ירושלים ובית המקדש וגלה עם בית מדרשו ליבנה, הוא זה שיצר אלטרנטיבה למקום המקדש ודאג לריטואל בייתי, קהילתי – אומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - אבות דרבי נתן - נוסחא ב' פרק לא'

"רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי (בכך זכה לשלב מסורות משתי הקצוות)

...הוא היה אומר אל תסתור במותיהם, שלא תבנם בידך. אל תסתור של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים.

אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו.

אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה:"

ניסיון חייו לימדו – החורבן אינו סוף תהליך אלא תחילתה של תקופה חדשה, אותם קנאים/צעירים ששרפו את אוצרות המזון של ירושלים ורצו להילחם כנגד המלכות הרומית, כמעט והביאו חורבן על העם!

המשך הפרשה בחלקה הראשון מצווה כנגד המסית וכנגד 'עיר הנדחת'!

מי הוא המסית? דברים יג'

(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: (ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:

(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:

(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: (יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

במקרא מצינו שדוד המלך 'מאשים, כאילו' את ה' בהסתה, וכך אומר דוד לשאול המחפשו על מנת להורגו - שמואל א', כה' (יז) וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (יח) וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה: (יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

על כך אומרת הגמרא - בבלי ברכות סב' ע"א, עין יעקב אות קלח' "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי" וְגוֹ' (ש"א כו) ", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, ,מֵסִית' קָרִית לִי? הֲרֵי אֲנִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ל) "כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ".

מִיָּד, (דה"א כא) "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל". וּכְתִיב, (ש"ב כד) "וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל". וְכֵיוָן דְּמָנִינְהוּ, לָא שָׁקַל מִינַּיְהוּ כֹּפֶר, וּכְתִיב, (שם) "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד", מַאי, "וְעַד עֵת מוֹעֵד"? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל סָבָא, חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, [מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא], מִשְּׁעַת שְׁחִיטַת הַתָּמִיד וְעַד זְרִיקָתוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עַד חֲצוֹת מַמָּשׁ. (שם) "וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם, רַב", מַאי "רַב"? [אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר], אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ, טֹל [לִי] הָרַב שֶׁבָּהֶן, שֶׁיֵּשׁ (לי) [בּוֹ] לִפָּרַע מֵהֶן כַּמָּה חוֹבוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵת אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּה שֶׁל סַנְהֶדְרִין.

והפסוק המצוטט חלקית בגמ' מעלים את הנוסח המלא בשמואל ב', כד' - (א) וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה:

כלומר – מי הוא המסית, השטן? הוא ה'! האם יש כאן האשמה או להיפך, ה' הוא המנסה ונתפס כמסית ומדיח, אך, האחריות מוטלת על כל אדם בפני עצמו, עליך לבחון את מעשיך, האם אתה הוא המסית – בשם האלוהים, באם כן, מי שמך?!

מדיני המסית הפרשה עברה למקרה של עיר הנידחת ובה הציווי המזעזע להרוג את כל תושבי העיר – על מנת להסיר דאגה ריאלית, התלמוד מבהיר – לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר, אם כן עלינו לשאול, לשם מה ציווי כזה אכזרי?

יתרה על זאת הפסוק בו נאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך' הופך בלשון הגמרא להוכחה שבני ישראל רחמנים! האין זו אירוניה, ויותר מכך, רמז, חובה לקריאת המקרא בצורה מתוחכמת! אין לקרוא את הפרשה כפשוטה שהרי בכך אנו מצווים להשמיד עיר שלמה, וההבטחה על רחמים, תעיד על החשש הנורא מקיום מעשה כזה!

נעיין בסוגיה בגמרא בה נלמד עד כמה יש להיזהר בכבוד הנתינים הזריעם בארצנו ונראה כיצד הנצי"ב מבהיר את החשש בקיום צו זה!

הגמרא בבלי יבמות עט' ע"א – עין יעקב אות מא' – מבררת את מעמד הנתינים שהמשנה אמרה – איסורן, איסור עולם' - מדוע מעמד הנתינים, הגבעונים –  אין הם בכלל ישראל?

הגמ' מנתחת את המעשה בדוד המלך והגבעונים, המבקשים, דורשים להמית 'שבעה' מבני שאול, על כך שפגע במטה לחמם!

ניתן היה בפשטות לומר, דוד טעה, דוד רצה בחיסול פוליטי ולכן הסכים לדרישתם, אך הגמ' מוליכה את הסוגיה למקום אחר. ראשית -  "...נְתִינִים - נִקְרִינְהוּ וּנְפַיְּסִינְהוּ. (ש"ב כא) "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְגוֹ, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וּבַמָּה אֲכַפֵּר? וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעוֹנִים, אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ אִישׁ וְגוֹ' יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה'". פַּיְּסִינְהוּ וְלָא מְפַיְסוּ.

אָמַר דָּוִד, שְׁלֹשָׁה סִמָּנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ - רַחֲמָנִין, וּבַיְשָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.

רַחֲמָנִין, דִּכְתִיב, (דברים יג) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ".

בַּיְשָׁנִין, דִּכְתִיב, (שמות כ) "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם".

גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, דִּכְתִיב, (בראשית יח) "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו"

כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִמָּנִין הַלָּלוּ, רָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ, אֵין בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִמָּנִין הַלָּלוּ, אֵין רָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ:

ולאחר מכן – אומרת הסוגיה – "...וְהַכְּתִיב, (דברים כד) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" וְגוֹ'? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַים בְּפַרְהֶסְיָא. (ש"ב כא) "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶת הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּדֶה לָיְלָה". וְהַכְּתִיב, (דברים כא) "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים, מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ? הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. וּמֶה עָשׂוּ? פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ, אֵין לְךָ אֻמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ, כְּזוֹ. וּמַה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ, בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! וּמַה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ, יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!..."

מעשה דוד מפורש כ'קידוש השם'! הפגיעה בבני שאול, הייתה למען יראו וייראו!

כך גם הנצי"ב בפירושו – 'העמק דבר' אומר - "ונתן לך רחמים". דמעשה עיר הנידחת  גורם שלש רעות בישראל.

א' - שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בבית דין, כבר נבחרו לזה שלוחי בית דין. אבל עיר שלמה, בעל כורחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב' - שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג' - שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו.

ונתן לך רחמים. מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב:

ודבריו לבמדבר כה', יב' הרבה יותר חד משמעיים –  את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

ועיין כיוצא בזה בספר דברים י"ג י"ח - ברוצחי עיר הנדחת:"

לדעת הנצי"ב – שלוחי בית דין המקיימים צו זה מכונים 'רוצחים'! לא פחות ולא יותר!

מכאן לחלקה השני של הפרשה – דאגה לזולת!

דברים יד' - טו' ...(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: (כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: (כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: (כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:

השמחה בירושלים בעת הבאת המעשר היא לך ולבני ביתך וכן ללוי! המעשר מביא להתעשרות! כך בלשון הגמרא - בבלי תענית ט' ע"א, עין יעקב אות כה' -  וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב, [דף ט ע"א] (דברים יד) "עַשֵּר תְּעַשֵּר"? עַשֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵׁר.

ובהמשך הציווי על שמיטת כספים  דברים פרק טו' (א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה: (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ו) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

התלמוד מספר על שני חכמים המתקשים בהבנת הסתירה בפסוקים, האם ה'אביון' הוא מקרי ויש תקווה שיחדל האביון מן הארץ לעיל פסוק ד', או 'כי לא יחדל אביון' פסוק יא' ומכאן השאלה, כיצד עלינו כחכמים לנהוג? אילפא ורבי יוחנן - בבלי תענית כא' ע"א, עין יעקב אות מח' – וזה המעשה (בתרגום) אִלְפָּא וְרַ' יוֹחָנָן הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,

הָיְתָה לָהֶם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה הַרְבֵּה.

אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה, וּנְקַיֵּם בְּעַצְמֵנוּ "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד).

הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ וְאָכְלוּ.

בָּאוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

שָׁמַע רַ' יוֹחָנָן אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נַפִּיל עֲלֵיהֶם אֶת הַכֹּתֶל וְנַהַרְגֵם, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.

אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַנַּח לָהֶם, יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.

רַ' יוֹחָנָן שָׁמַע, אִלְפָּא לֹא שָׁמַע.

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְאִלְפָּא: שָׁמַעְתָּ דָּבָר?

אָמַר לוֹ: לֹא.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִשֶּׁשָּׁמַעְתִּי אֲנִי וְאִלְפָּא לֹא שָׁמַע, מִכְּלָל, שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת הַשָּׁעָה.

אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אֶחֱזֹר וַאֲקַיֵּם בְּנַפְשִׁי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (שם, שם יא).

רַ' יוֹחָנָן חָזַר, אִלְפָּא לֹא חָזַר.

עַד שֶׁבָּא אִלְפָּא מָלַךְ רַ' יוֹחָנָן.

אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, לֹא הָיִיתָ מוֹלֵךְ אַתָּה?

הָלַךְ וְנִתְלָה בְּתֹרֶן הַסְּפִינָה - וְאָמַר: אִם יֵשׁ שֶׁיִּשְׁאָלֵנִי דָּבָר בְּמִשְׁנַת רַ' חִיָּא וְרַ' אוֹשַׁעְיָא וְלֹא אֶפְשֹׁט לוֹ מִמִּשְׁנָתֵנוּ – אֲנִי נוֹפֵל מִתֹּרֶן הַסְּפִינָה וְטוֹבֵעַ.

הסוגיה מציבה את הדילמה הקיימת עד ימינו אנו, האם לצאת לעבוד או לחכות לרחמי שמיים? מעין המחלוקת שהבאנו בפרשת עקב, על כוונת הפסוק 'ואספת דגנך תירושך ויהצהרך...' – האם ההבטחה, הברכה היא לצאת לעבוד כדברי ר' ישמעאל או כדעת רשב"י – זה מצב בו, אין ישראל מקיימים את התורה ולכן עלינו לעבוד למחייתנו!

"כי לאשר יתן יאהב" ולא כפי שנהוג לחשוב 'לאשר יאהב יתן' -

זה אחד החידושים היפים הנמצא בהגותו של ר' אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (תרנ"ב – תשי"ד ) (פרק ה' ) ואהבת לרעך כמוך

"...התברר בפרק הקודם , כי לכל אדם יש ניצוץ כח הנתינה. וזה , כי לא ניתנה רשות לכח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה . שאלמלא כן היה העולם חרב . לא היו נושאים נשים ולא היו מגדלים בנים . על כן גזר השם יתברך , כי ניצוץ זה לא ייפרד מבני האדם לעולמים . אולם יען כי מעט מאוד הוא עניין הנתינה אשר בהם . על כן ייבחרו באשר ימצאו חן בעיניהם .להם ייתנו וייטיבו . ואותם ייאהבו , את אלה יחשבו כאילו שלהם המה : משפחתם, קרוביהם, רעיהם וחבריהם , אך את שאר בני האדם , לנוכרים וזרים יחשובו , יתנהו עמהם במידת הנטילה , יתחרו בהם ויחטפו מהם ככל אשר יוכל .

אך יתבונן נא האדם , כי לאשר יתן יאהב . וגם יהיה לו חלק בו וידבק אליו כאמור ואז יבחין ויבין כי זה אשר זר נחשב לו , הוא רק מאשר טרם נתן לו , ועוד לא היטיב עמו . אם יתחיל נא להטיב את כל אשר ימצא , כי אז ירגיש אשר כולם המה קרוביו , כולם אהוביו , כי בכולם יש לו חלק , ובכולם התפשטה עצמותו .

לאדם אשר יזכה להגיע אל המדרגה המעולה הזאת , מובנה היא כפשוטה מצוות התורה : "ואהבת לרעך כמוך " – "כמוך בלי שום הפרש ...כמוך ממש " (מסילת ישרים פ' יא' ) , כי בנפשך תמצא . אשר אתה והוא – אחד הנכם , ותרגיש הרגשה ברורה , כי הוא לך כמוך."

 נתינה יוצרת אהבה, הנתינה לאחר! ולכן בפרשת השמיטה נאמר - (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

הציווי הוא על האביון והוא אינו רק! אחיך, אחרת סוף הפסוק אינו ברור!

ובצורה של משל יאמר הרבי החסידי - ר' שמחה בונם מפשיסחא 'קול מבשר' חלק א'

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו', י'). סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא, מצדקת אדמו"ר ז"ל,

פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד. ויהי כאשר בא הרבי ז"ל לאכסניה, שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו, הא לך מלוא חפנים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. ולקח ר' זלמן את המעות והלך לביתו להכין סעודה כמצווה. ולקח דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה, ונשאר עוד בידו סכום כסף. והרבי זי"ע זכותו יגן עלינו, קרא את המשרת של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, וקנה ממנו מעיל פרווה וכובע פרווה (א פיטער און א לאפין היטעל), וכן קנה נעלים וגרבים וחתיכת בד פשתן, שנתנו מיד לחיט לתפור לו כתונת יפה. בקיצור, הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן, כל הצטרכותו בביגוד ולבוש. וכשאר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת אתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. וכאשר הגיעו לבית, הלביש הרר"ב את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע, כי היה אז חורף ובבית היה כפור, כי לא היה במה להסיק את התנור.

ויפן הרר"ב הרבי ר' בונם כה וכה, וירא, כי גם הבני בית והילדים הקטנים ממש קופאים מקור, כי אין בגד ללבוש. ונתן למשרת כסף, וצווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות. והיה להם שמחה גדולה עד אין שיעור. ואחרי שגמרו לאכול, הביאו כל מיני משקאות ויינות טובים להטיב לבם. ואחר הסעודה, חזר הרר"ב לאכסניתו בלווית ר' זלמן.

ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו, הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרר"ב זי"ע, הלא התורה אמרה, נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו, והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו - המשיך הרר"ב זי"ע - שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. וכל יגיעתי היה שאבא למדינה זו ואקיים את המצוה, ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות - היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. ואז תיכף כששמע הר"ר זלמן את דברי הרבי ז"ל, קיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה, הנמצא איש כזה אשר רוח אלקים בקרבו!! [רמתים צופים בתדבא"ר, פרק כ"ז אות ע"ד]:

אחזור על המוטיב שהבאתי בתחילת הדברים - 'צורכי הגוף של הזולת הם ענייני הנשמה שלך'!

הפרשה פתחה בדאגה לאמונה, האם התרבות תשכיל להתמודד עם עבודת בני הארץ, מלחמת התרבות הינה שלב ראשון בנחלת הארץ, אך כדברי נער הבר מצווה, החיים המשותפים בארץ מחייבים את הדאגה לצרכי הגוף של האחר – וזכרת כי עבד היית במצרים, גם לנו יש עבר של טראומה, עבר של ניצול, עלינו להבין כיצד לחיות חיים משותפים!