דבר תורה פרשת "עקב"

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בפרשה השבוע אנחנו מוצאים פסוקים שבכל תפילה אנחנו משננים אותם:

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי..." (דברים י"א ,י"ג)

גם ה"ואכלת ושבעת וברכת" מברכת המזון מגיע הישֵר מפרשת "עֵקֵב". וגם  הציווי על הנחת תפילין. וכמו שֵם הפרשה – בתוכנה היא מתמקדת בסיבה ותוצאה: אם תהיו ילדים טובים – תהיה ברכה וגשם ושובע ואם תהיו ילדים רעים תבוא עליכם צרעה או חיית השדה אוייב מרושע.

אבל בינות לתורת הגמול הפשטנית הזו- מסתתרת תפישת עולם קצת אחרת.

לפחות בממד החיובי - עשיית טוב איננה נזקפת אך ורק לזכותי.  ואם "[ו]אמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" אז אתה ממש לא בכיוון. כי הנכון הוא: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' אליהנו לרשת את הארץ....".

כל פעם שאחנו לוחשים לעצמנו דברי היבריס, כל פעם שליבנו גובה מרוב הערכה עצמית עלינו לבצע מילה. לא, לא מילה פיזית אלא מילה של הלב. אם אנחנו שותלים גאווה מיותרת בלבבנו, עלינו למול אותו, להסיר את עודף הסרח הזה:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא" (דברים י' ט"ז).

על הסוגים השונים של המילה אומר מדרש תנחומא כך (פרשת לך לך סימן טז):

[...] וכשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם התהלך לפני והיה תמים ("וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים" (בראשית פרק יז פסוק א)

התחיל תמה אמר עד עכשיו אני תמים. אם אני מל, אהיה חסר".

כלומר אברם טוען לפני ה' שאחרי המילה הפיזית, לא יהיה תמים יותר.

ממשיך אברם בטיעון מפורט (ומצטט מהתנ"ך אותו הוא כבר מכיר על בוריו):

 "חמש ערלות הן ארבע באדם ואחד באילן, ערלת האזן כתיב בה (ירמיה ו) הנה ערלה אזנם, ערלת הלב דכתיב (דברים י) ומלתם את ערלת לבבכם, ערלת לשון דכתיב (שמות ו) ערל שפתים ערלת בשר דכתיב ומלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז), אם אמול אחד מאלו נמצאתי חסר מאברי,

אמר לו הקדוש ברוך הוא - מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד ב' שנים ר' מאתים מ' ארבעים הרי מאתים וארבעים ושלשה ומנין אברים שבאדם רמ"ח מול והיה תמים, כשמל א"ל הקדוש ברוך הוא לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים.

כדי להיות שלמים עלינו להיות חסרים, עלינו להסיר מעצמנו את האטימות שארבע מתוך חמש העורלות קשורות לגופינו. אחת מהעורלות שאנו צריכים להפטר מהם כדי להלך תמים מלפני ה', זו העורלה הנמצאת לנו על הלב. זו האוטמת אותו מלהיות קשובים.

קשובים למי?

המשך הפסוק מהפרשה שלנו נותנת הסבר מפורט:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא. אלהי האלוהים ואדוני האדונים. האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה".

במה אלוהים גדול?  בכך שאזנו ולבבו קשובים לזקוקים בכך שהוא עושה משפט למוחלשים על ידינו – ליתום, לאלמנה ולגר.  

ואם אלוהים הוא אמת המידה שלנו, הרי שהגדולה של רוב איננה נמדדת בלשמוע את רצונו, שפתו, ערכיו בלבד (או בניסוח עכשווי – "זכויות יש גם לרוב והרוב מכריע")אלא בלעשות משפט צדק למוחלשים על ידי הרוב. זו האחריות שלנו בתור בני אנוש. ובטח בתור יהודים.

הקו המתוח המקשר בין חוק הלאום, חוקים ומדיניות המפלה נגד להטבי"ם, מדיניות הרודפת גרים ואינספור חוקים ותקנות מפלים היא אותה עורלה. אטימות הלב וקשיות העורף.

כשימי אלול הולכים וקרבים, ננסה למול את ליבנו הערב במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.

מי יתן ותצלח דרכנו. שבת שלום.

 הרב אלונה ניר קרן