דבר תורה לפרשת פנחס תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

 

בדיוק לפני שנתיים, בפרשת פנחס, עמדתי לפני קהילת הקודש הזו ונשאתי  את הדרשה הזו בפניה. לצערי הדברים רלבנטיים גם השבוע הזה.  היות ובמקרה המועד למניינם היה ה - 14 ליולי, יום הבסטיליה. התייחסתי לתמונה המפורסמת בפתיחת הדרשה:

נחזור לציור של דלקרואה. לקח לי עוד כמה שנים להבחין כי דמותה הנחושה והאצילית של החירות עומדת למעשה על ערימה של גופות. המהפכה הצרפתית עם כל הרעיונות הנשגבים שהיא באה לממש, הלכה והקצינה. חמש שנים מאותו היום ביולי 1789, ב - 1794 תחת שלטון הטרור של רובספייר וחבריו 16,000 מועלים על הגרדום בגין סכנה למשטר. עוד כמאה ועשר אלף איש מוצאים את מותם בדרכים אחרות על רקע להתנגדות למשטר. הרעיונות היפים והנאצלים של המהפכה הטביעו את צרפת בדם ומפנים את הדרך לדיקטטורה של נפוליאון. ככה זה כשאידאות חשובים הרבה יותר מחיי אדם. קוראים לזה קנאות.

בספרו  "שלום לקנאים" כותב עמוס עוז: הפנאטים נוטים לחיות בעולם של שחור-לבן. במערבון פשטני של "טובים" נגד "רעים". הפנאט הוא בעצם אדם היודע לספור רק עד אחת. [...] המוות, מותו שלו ומותם של אחרים, מרתק ומסעיר את עולמו של הפנאט. לא פעם העולם הזה כולו מאוס ובזוי בעיניו והוא שואף להיחלץ ממנו מהר[...] הפנאט משתוקק למהר ולהמיר את העלם הרע הזה באיזה "עולם שכולו טוב" (או) "עולם הבא". (שלום לקנאים 22-23)

הפנאט משוכנע תמיד כי לא די להנחית מהלומות עקובות מדם על "כופרים" ועל "סוטים". המכות העקובות מדם אינן אלא שלב מצער אך הכרחי בדרך להאיר לכולנו את הנתיב אל האמונה האחת והיחידה [...]. בקיצור: דאעש אוהב אותך אהבת נפש. אל קעידה מוקדשת כולה לשאיפה להושיע אותך מהידרדרותך המוסרית. הקו-קלוקס-קלאן או ארגון להב"ה או בריוני הגבעות מסכנים את חייהם ואף מקריבים את עצמם לא למען עצמם אלא למענך [...] יום יבוא ועיניך תיפקחנה, עוד תראה את האור ועוד תהיה אסיר תודה להם על הכל [...] על שהרחיקו ממך את השקפותיך הרקובות, על שהושיעו אותך מידי עצמך, מפני שבעיני הפנאט הוא עצמו תמיד ההורה ואתה תמיד [...] "תינוק שנשבה". (שלום לקנאים, 30-31)

וכך אני מגיעה אל פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שם פנחס, הקנאי הראשון בתורה. פנחס מביט בבחילה ובזעם במעשה זמרי והמדיינית, ובחרון אף מרים את חניתו ונועץ אותה בשני הכופרים. אני חושבת שלכל מי שדעתו קרובה לדעתו של עמוס עוז, המסר העולה מפרשת השבוע שלנו גורם לנו לזוז באי נחת בכיסאותינו. לא כל שכן כשבאים לכתוב דרשה. איך אני אמורה להתמודד עם העובדה הפשוטה ששחור על גבי לבן מעשה הקנאות של פנחס מזכה אותו בברכה? לא רק אותו אלא לדורי דורות, ככתוב: "  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

האתגר המוסרי הזה לא נעלם כמובן גם מעיני חז"ל. רבי אלעזר מצטט את תהלים ק"ו, שם נאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל;    וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  וַתֵּחָשֶׁב לוֹ, לִצְדָקָה;    לְדֹר וָדֹר, עַד-עוֹלָם. ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?" פנחס הוא צדיק. הוא רואה כי אלפים נופלים חלל במגפה, הוא מבין שרק מעשה קיצוני יציל את עם ישראל מכלייה מוחלטת. הפרשנות של רבי אלעזר מעמידה את פנחס בשורה אחת עם משה ואברהם המוכנים לבוא במו"מ קשוח עם אלוהים כדי להציל נפשות בישראל גם אם במחיר אבדן חיים אחדים.

מודה, שההצעה של רבי אלעזר לא הניחה את דעתי. קו פרשנות מעניין הרבה יותר היא ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לקנאי השני שיופיע מאות שנים אחר כך – אליהו הנביא.

לא רק השוואה אלא חלקם טוענים שפנחס ואליהו חד הם.

לא בכדי ההפטרה שהוצמדה לפרשת פנחס היא ההפטרה המספרת על אליהו כקנאי. במלכים א', לאחר שאליהו משמיד את ארבע מאות נביאי הבעל, הוא בורח המדבר. ולא סתם אל המדבר, הוא מגיע עד ל...הר חורב.

" וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.  ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.  י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

אלהים שולח מסר חד וברור לאליהו – האמונה האמיתית איננה מתבטאת בעשיית להטוטי אש על המזבח ולא בטבח המוני של כופרים. אלוהים נמצא בקול דממה דקה. לא בקנאות.

בסיום המפגן המרהיב, אלוהים שוב שואל את אליהו – מה לך פה אליהו? ואליהו כאילו לא ראה ולא שמע ולא הפנים דבר – הוא חוזר מילה במילה על דבריו הראשונים – קנא קנאתי לה'

חז"ל יאמרו כי בעקבות האטימות והקנאות של אליהו, אלוהים מפטר אותו בו במקום, שולח אותו לדמשק וממנה במקומו את יורשו, את אלישע.

חז"ל, כפי שאמרנו, יוצרים למעשה זהות מוחלטת בין דמותו של פנחס ודמותו של אליהו - ש אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית.

העונש של אליהו על אטימותו ועל כך שבמקום לבקש רחמים על בני ישראל הוא מבקש להשמידם, עונשו יהיה להיות נוכח ולראות במו עיניו את המשך קיום הברית הזו. הם מושיבים אותו מעתה ועד עולם בכל ברית מילה – שם הוא הופך מנביא קנאי וזועם לסבא חביב שתפקידו הוא לנחם ולערסל את הרך הנולד.

 "קשה כשאול קנאה". המדרש לפסוק היפיפיה הזה משיר השירים יוצא כנגד הקנאות של אליהו - קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל [...]היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא צרכך בקשת.

הקנאות בשם אלוהים נובעת אחר ורק מראיית צרכי שלי, מצרות עין, מאגו. אפשר להוכיח ולבקר אך בד בבד לשים את עצמך במקומו של האחר. לכן אומר המדרש: נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (שם /ישעיהו/ מ' א') ואין אתם צריכים לתפלתו של אליהו.

מה שמביא אותי לתקופה הזו של השנה, התקופה של בין המצרים. בין י"ז בתמוז לט' באב. לא אחזור על כל האמירות בדבר קנאות והתוצאות ההרסניות שלה בהיסטוריה של עמנו. רוצה אני דווקא לפנות להפטרה של השבוע, הראשונה מבין שלשת הפטרות הפורענות. הפתיחה של דברי ירמיהו.

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ

ביקורת ותוכחה אפילו קשה והורסת לעיתים היא הכרחית, אך היא איננה יכולה לבוא ללא בניה ונטיעה. והמטאפורות הן בכוונה מהעולם הגשמי הקיומי פה על הארץ– עלינו תמיד לזכור כי המטרה היא לבנות ולנטוע. לאפשר חיים בעולם הזה. החיים הם המטרה.

עם הנוף הנפלא הזה של ירושלים מאחורי, אני לא יכולה שלא לצטט עוד פסוק נפלא מהפטרת התוכחה של השבוע: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

לזכור את החסד. צלם האלוהים שבנו איננו רק להיות נכון וצודק. אלא גם חומל, ורואה את האחר. נזכור לא רק את פנחס אלא גם (ומבחינתי בעיקר) את בנות צלופחד.

 חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.

קנאות רואה רק אמת אחת רק צדק אחד. המתינות מאפשרת לאמת ולחסד להיפגש. לצדק ולשלום להתנשק.

שתהיה לכולנו שבת של שלום וצדק, של חסד ושל אמת.

הרב אלונה ניר קרן