דבר תורה לפרשת "חקת" תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

אני כותבת שורות אלו בעת שהמחאה על מותו של סלומון טקה מתגברת. אש אמיתית ומטאפורית אחזה ברחבי הארץ. אש של כעס ותסכול ויאוש ופחד. הפחד הזה המצמית, הממית.

 

באמצע פרשת השבוע שלנו, פרשת חקת, משה נפרד מאחותו. המוות של מרים מוזכר בשורה אחת: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם."

לעומת הצער הפומבי שמובע על מותו של אהרון (" וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" במדבר כ' כ"ט), לא מסופר לנו כי בני ישראל התאבלו על מרים. מה שאנחנו יודעים הוא כי מיד אחרי מות מרים, וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן."

חז"ל ידרשו כי עם מותה של מרים, נגנזה הבאר הפלאית, באר מרים, שליותה את מסעי בני ישראל במדבר עד עתה ומכאן הצמא. אבל מילות פרידה נרגשות מהנביאה בלשון התורה – איִן.

 

אני קוראת על מרים ונזכרת בפרשת האשה הכושית, אותה קראנו לפני מספר שבועות בפרשת 'בהעלותך':" וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". (במדבר י"ב)

בעקבות הוצאת לשון הרע, אחות משה נענשת בצרעת זמנית: "הֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: … וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (שם).

בשבת 'בהעלותך', עלה נער בר מצווה לתורה וכשעבדנו יחדיו על הדרשה שלו, הוא הביא את האמירה של מרים כדוגמא לגזענות. בעין העכשווית שלו חטא מרים היה לא רק בלשון הרע, אלא ואולי בעיקר, בגזענות. הוא היה מרוצה שהתורה יוצאת בקול רם וברור נגד מרים ומענישה אותה מידית (ואת אחיה אהרון שאולי לא יזם אך גם לא הגיב).

האיזכור הנוסף של המקרה  בספר בדברים, רק מדגיש את החומרה בה נראים מעשי מרים:" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת:  כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם--תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".   (דברים כ"ד ח'-ט').

העונש שמרים קיבלה, היה הפוך על הפוך – מרים דיברה על צבע עורה של אשתו של משה ולכן הפכה ל"יותר לבנה מלבנה" – נהייתה ל"מצורעת כשלג". או כמו שכתוב בסייפא של פרשנות עכשווית: "מרים מחלימה לבסוף מהצרעת. אך העור שלה יזכור לנצח את טעמה של הבושה."

ובחזרה לימינו – כולנו לוקים בגזענות במידה זו או אחרת. זהו טיבו של עולם. אנחנו מעדיפים את הדומים לנו. אך עלינו לעשות הכל כדי שהתכונה האנושית הזו לא תחריב את עולמם של אנשים אחרים. המוות של סלומון טקה ז"ל הוא כתם על העור של כולנו. מי יתן וכחברה, נודה ראשית בכתם ונפעל יחדיו להסירו.

יהי זכרו ברוך.

שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן