דרשה לשביעי של פסח תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

בשביעי של פסח, אומרת המסורת, חצו בני ישראל את הים.

שירת הים הגדולה היא גם פרץ של הודיה ושבח על זמרת יה והישועה שהמציא לנו, אך היא גם שרטוט המהלך ההיסטורי עוד בטרם קרה – ממעבר ים סוף ההירואי, דרך כיבוש הארץ ועד לסיומו בפסוק הבא:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: (שמות טו יז(

המהלך מסתיים בכינון מקדש ה' בארץ המובטחת. זהו הפסוק היחיד בתורה שמציין במפורש הקמת מקדש במקום מסוים – בארץ ישראל.

תביאמו ותטעמו – גוף שלישי רבים בעברית עתיקה –כלומר, נביאם וניטעם. לא אתכם נביא וניטע בארץ, אלא נביא מישהו אחר וניטע מישהו אחר. אומרים חז"ל – הבנים נכנסים ולא האבות. כלומר – כבר בסוף השבוע הראשון ליציאת מצריים, יודע כל דור המדבר כי לא יגיע אל הארץ המובטחת, אלא רק הדור שאחריו.

ולמעשה – בקריאת חמשת חומשי תורה – אנחנו מצטרפים כל שנה לדור המדבר – אנחנו קוראים את כל סיפור הבריאה האוניברסלי, את הולדת המשפחה שלנו, והיוצרות העם שלנו, אנחנו מקבלים חוקים ומשפטים.. אך אנחנו תמיד תמיד נשארים יחד עם משה על הר נבו ולא חוצים את הירדן. [ חוץ מבהפטרה מחר, שהיא בחירה חדשה של התנועה הרפורמית).

אני חושבת שלא בכדי (??) חזלינו שחיו כבר ללא מקדש, קבעו את קריאת התורה כך שלא תכלול הגעה לארץ המובטחת. חלק חשוב מהיות חזון חזון, היא אי היכולת לממשו לגמרי לגמרי במציאות. תמיד צריך לשאוף לשלמות, אך זו איננה ניתנת להשגה.

 

לקראת סיום חודש ניסן, ועם הימים הלאומיים בפתח, נדמה שכדאי להתעכב מעט על הקשר שבין אותה ארץ מובטחת אלינו.

נאמר במכילתא דרבי ישמעאל: שלשה דברים נתנו על תנאי: ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד. חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן שלא נתנו על תנאי. ארץ ישראל מנין, שנאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם" (דברים יא טז).  ובית המקדש מנין, שנאמר: "והבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם, והקימותי את בריתי אתך אשר דברתי אל דוד אביך" (מלכים א ו יב). ואם לאו: "והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו יִשֹּׁם וְשָׁרָק" (מלכים א ט ח). [מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה ב].

הברית עם עם ישראל, שהתורה היא כתובתה – אין בה תנאי. לא משנה מה נעשה הברית הזו לא תתבטל. עדות לכינון הברית הזו היא שמע ישראל. פעמיים ביום אנחנו קוראים "שמע ישראל". העדות היא דו כיוונית – פעם אחת אנכית, למעלה כלפי אלוהים, ופעם שנייה, חשובה אולי יותר – הצידה, אחד כלפי השני. הברית היא גם ביננו. בבחינת "כל ישראל ערבים".

לא כך הברית ביננו ובין ארץ ישראל. היא ברית שתלויה בדבר. תלויה בהתנהגותנו המוסרית כעם וכחברה.

בשנת 1891 על סיפון אנייה מיפו לאודסה, מסכם אחד העם את ביקורו בארץ ישראל שארך שלושה חודשים. הוא כותב כמה השתוקק וחלם וציפה לראות בעיניו את הארץ, וכשסופסןף  הגיע תיאר את מצבה כאומלל ותוהה על מה שיידרש כדי לשוב ולהחיותה, במילותיו – " מה תיקוותנו פה לאחרית הימים?" הוא מסמן שני נעלמים – מה יהיה הכוח של הארץ – של האדמה לשוב ולהניב, ומה כוחו של העם לבנות ולחיות בארץ.

הוא מבקר בכותל – וכך כותב:

באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שׂיחי וכעסי  לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות.[...] ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עֵדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבַן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו ? על איזה מהם נבכה יותר ? – ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית ; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו ? "

כמעט יובל שנים לאחר מכן, ינסו לכלותנו. בעוד מספר ימים נציין את ערב יום השואה בהתכנסות בקהילה שכותרתה "האחריות לזכור ; לזכור באחריות".

אחריותנו לזכור כי הסכנה נשקפת לנו לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. ללא עם- לא תהיה תקומה. לפני מספר שנים כתבה הרבנית הדסה פרומן מכתב גלוי לבצלאל סמוטריץ'. בתוכו היא כתבה את המילים הבאות:" הלאומיות היהודית צריכה להיות נקייה מכל טומאה של גזענות, שאם לא כן- אין לה זכות קיום. הרב קוק (כמו הוגים אחרים בדורו מראשית הציונות) ראה בחזון הציוני בשורה רוחנית שתביא איתה לעולם את אור הצדק והמוסר, את אהבת האדם וקדושתו ושתקומם את אותה הבשורה בארץ הנכספת.

זוהי הבשורה שלנו. עם הרוח הגדולה הזו- הקמנו מדינה. זהו המהלך ההיסטורי האלוהי שחיבר אותנו מחדש לארץ וזוהי השליחות שלנו כלפי העולם. [...]

המחשבה שאתה מביא לכאן את הקדושה, הטהרה והקשר העמוק לארץ על ידי שלילת קיומו של האחר – כותבת פורמן - מבטאת חוסר הבנה רוחנית מעבר להיותה לא ריאלית. דבריך מובילים, לצערי, ציבור שלם אל תהום עמוקה שמסכנת ומערערת את עצם קיומנו". עד כאן דברי הרבנית פרוֹמן.

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" – נוכל לחיות כאן, כעם ריבוני בנחלתו, אך ורק אם נלך לאור החזון הציוני – חיים מוסריים שאינם מושתתים על גזענות ושנאת האחר באשר הוא אחר. בעוד ששה שבועות מהיום, נחגוג את קבלת התורה. לא בכדי חג השבועות, כמו גם מלכות בית דוד קשור בקשר עבות לרות המואביה.

בעיני תרגומה העכשווי של מלכות בית דוד היא אותה ריבונות ישראלית ציונית כאן.  כמו שגרס אותו מדרש – לא הארץ, לא השליטה שלנו בה וגם לא היכולת שלנו לחיות ולכונן פה חיים של משמעות – שלושתם אינם מובטחים. הם על תנאי.

אל לנו לומר נואש! בל יפלו פנינו!. כדברי אחד העם: "העם מלא חיים וכח". משימתינו כיהודים רפורמיים החיים פה בארץ ישראל בשנת תשע"ט, היא להבטיח כי מדינת ישראל הריבונית תעמוד בתנאי הברית כדי שתמשיך להתקיים בנחלתה.

מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,    מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; 

נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא. 

{נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ

מי ייתן ונהיה עדים לפלאות, מי ייתן ונהיה ערים לחלקנו ותפקידנו שלנו בהבאת הגאולה.

שיהיה לכולנו חג שמח!

הרב אלונה ניר קרן