דבר תורה ל"אחרי מות" תשע"ט

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

המוות הנורא שהפרשה נפתחת בה, הוא המוות של בני אהרון. כביכול כבר עבר זמן רב מאז מותם. ומה קרה אחרי? אהרון נדרש לחזור אל החיים.

" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת".

אהרון וכל הכהנים נדרשים להקפיד על הכללים, למען יחיו.

ולא רק הכהנים.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': (ויקרא יח ה).

וחי בהם.

במהלך הימים האחרונים ביליתי במחיצת משפחה וחברים. רוב האנשים הסובבים אותי אינם שומרים כשרות בפסח. מצאתי עצמי, כבכל שנה, מנהלת שיחות כנות שבאות מסקרנות אמיתית, להבין מדוע אני בוחרת מבין כל המצוות לא לאכול חמץ בפסח.  חברי מכירים כי שמירת המצוות שלי היא שונה, אך עדיין כשאני מסרבת בפעם המאה לפיתה – הם מרימים גבה ואז מקשיבים. וההסבר הוא לא כל-כך קל, גם לא לעצמי. הרי אין בעניין כל הגיון. אין בעניין רציונל או עקביות.

הקריאה בפרשת השבוע שלנו נותנת לי רמז. חוט לאחוז בו בשיחה הפנימית שלי.

הפרשה מתחילה בתיאור עבודת הכהן ביום הכיפורים. וממשיכה בתיאור הלכות יום הכיפורים לכלל העם.

"וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם--אַחַת, בַּשָּׁנָה". אחת לשנה אנחנו מצווים  להימנע מכל התאוות הגופניות, היומיומיות,  ולהתמקד ברוחני. יום כיפור הוא כולו הזמנה להיטהר.

אך מה קורה בשאר ימות השנה? המשך הפרשה לוקח אותנו מהמקום הטהור ביותר אל שאר השנה. שיש בה גם וגם. גם טהרה וגם טומאה. גם רוחניות וגם גשמיות. והפרשה שולחת ידיים עמוק עמוק לבשר, ממש חותכת בבשר החי. ראשית, אם אתם מקריבים קורבנות (כלומר בגשמי שהוא למעשה רוחני)– אזי מותר אך ורק במקום אחד – בפתח אוהל מועד. ואם אתם בגשמי שהוא גשמי – בסיפוק צרכיכם הגופניים, כלומר באוכל ישנו איסור לאכול דם : " כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ".

הפסוק מחזיר אותנו לפסוק ההוא מבראשית, לציווי הניתן לנח ובני משפחתו עם צאתם מהתיבה: " אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". ושני משפטים אחר כך: " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

כלומר האיסור על אכילת דם הוא מקידמת דנא, זהו ציווי אוניברסלי ולאו דווקא לבני ישראל. והוא מותח קו ישר וברור בינו ובין האיסור לשפוך דם אדם. בפרפרזה על משפט אחר – במקום בו לא מהססים לאכול דם חיות, לא יהססו לרצוח אנשים.

כל הפרשה, כמו גם כל המצוות כולן עניינן הם שימת גבול, שרטוט בין מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה בזוי, מה טהור ומה טמא.

מצלמת הסרט שלנו עשתה קאט מהיר – מיום כיפור, בו כולנו עוטים לבן וצמים ומתפללים, אל רגע אכזרי במיוחד – רגע בו אנחנו שוחטים חיה ודמה ניגר לארץ. רגע בו אנו נוטלים חיים. אנו מצווים לכסות בעפר את הדם השפוך. רגע אחרי שצדנו את החיה, חוקי התורה מורים לנו לעצור. לא לרוץ ולאכול את החיה, אלא לשהות לרגע. לשלוט ביצר.

ומאכילת בשר לתאִוות בשרים.

"אישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה".

ושוב מצלמת הבמאי שלנו עשתה קאט. מרגע הציד או השחיטה שהם מחוץ לאוהל, במרחב הפומבי, אל תוך האוהל, אל רגע אינטימי בו גוף נוגע בגוף. רגע שגם בו אנו מצווים לעצור. להשתהות, לא להגרר אחרי תאווה חסרת מעצורים. גם אם אני בעל הכח באקט המיני (וכך זה בכל הדוגמאות בפרשה, אל הגבר החופשי, בעל הבית) , מוטלת עלי החובה להיות מודע עם מי אני מקיים יחסי מין. לא הכל פרוץ. יש גבולות.

וכך פרשת "אחרי מות" מדברת על הקישקע של החיים. על הדם ועל הערווה.  על הבשר ועל תאוות הגוף. והכל – איננו לוגי אבל גם לא רגשי. אלו גבולות אחרים. גבולות של מודעות עצמית, של שליטה.

גם אם איני מיישמת אחד לאחד את כל ציוויי הפרשה – הם מזמינים אותי לחשוב. להיות מודעת.

 

במהלך חול המועד ביקרנו בפארק המחזור של חירייה.  3500 טון אשפה מגיע לשם ביום. ביום! 3500 טון הם 1000 (!) משאיות זבל ביום.

עמדנו מעל אתר מעבר הפסולת של כל גוש דן, הר עצום של אשפה שנדחס לתוך משאיות אחרות ונלקח להטמנה בדרום הארץ.

מדריך הסיור חלק איתנו את משנתו – מחזור והפרדת אשפה זה נחמד, אך בעוד מעט מאוד זמן זה יהיה בבחינת כוסות רוח למת. הפתרון האמיתי יהיה להפחית משמעותית בצריכה שלנו. לצרוך פחות ומכאן לייצר פחות זבל.

אם ספר ויקרא היה נכתב על-ידי היום, אין ספק שהייתי מוסיפה לפרשת השבוע את מצוות "בל תצרוך". היד הזריזה על כרטיס האשראי או על מקש המקלדת גורמים לחוויית הקניה להיות מהירה יותר, זמינה יותר, ממכרת יותר. "מצוות שופך פח האשפה" – היתה מורה לי לעצור לרגע, לחשוב – האם אני באמת באמת צריכה לקנות חמישה סוגים של קורנפלקס לארוחת הבוקר? האם אני באמת חייבת עוד זוג מכנסיים?

 

בתוספתא למסכת שבת נאמר: [...] לא נתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וחי בהן – ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. (תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טו הלכה יז)

המודעות לאופן בו אנו חיים את חיינו היא היא החיים עצמם. פיקוח נפש דוחה את קיום המצוות. גוברים אך ורק שלושה מקרים – כולם – אטען – מכילים באופן אינהרנטי מוות – הם אנטיתיזה לחיים – בין אם מוות פיזי-גשמי ובין אם נפשי.

אין צורך להרחיב על שפיכות דמים. גילוי עריות במובן של פגיעה מינית באדם החלש ממני וצר המקום כאן להרחיב בנושא. ועבודה זרה – בעיני – תאוות הצריכה היא היא העבודה הזרה של ימינו. או לפחות אחד הביטויים המרכזיים שלה.

אי אכילת מצות בפסח היננו רק תרגול – תרגול ותזכורת כי הנני בת חורין. הנני בת חורין לבחור בין טוב ורע אך אינני משוחררת מעצם הבחירה. הבחירה היא היא הציפיה של אלוהים מאיתנו לנהוג בשליטה, במודעות עצמית. למה? "כי בצלם אלוהים עשה את האדם".

שתהיה לכולנו שבת שלום.


הרב אלונה ניר קרן