פרשת 'עקב' התשע"ה – חיים משותפים עם השכנים! והיחס למעשה – עבודת כפיים!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת 'עקב' התשע"ה – חיים משותפים עם השכנים! והיחס למעשה – עבודת כפיים!

שבת שניה (מתוך שבע!) בשבתות נחמה, בתקווה שתהיה טובה יותר מהשבת הראשונה שלא היה בה נחמה ונקווה שנצליח להגיע לראש השנה בנחמה!

השיר שעלה באתר 'ניגון הלב' תפס אותי כמתאים מאוד לימים אלו – 'רקמה אנושית', שיר שנכתב בידי מוטי המר ומתברר שכתבו בהשראת חווית ילדות. הוא נולד בחיפה ב-1949 וחווה כנער את אירועי ואדי סאליב 9/7/59 ועל כך כתב את שירו – מהי אותה רקמה שהולכת ונפרמת לנגד עינינו, בין יהודים ליהודים ובין יהודים לשאינם!

 

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני 
ימות בך, ימות בך. 
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי 
ימות איתך, ימות איתך. 
כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאיתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו - 
ומשהו, נשאר איתו 
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע 
את האיבה, אם רק נדע. 
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) 
על אף עלבוננו, לומר סליחה. 
אם נדע להתחיל מהתחלה. 
כי כולנו...

 

כיצד נוכל לגשר ולוודא שהתפר העדין לא ייפרם!

ימים אלו ימי קנאות וראיתי הבוקר בטורו של שלום רוזנברג (מקור ראשון) את פרשנותו של רש"ר הירש על 'ברכת' יעקב לבניו הקנאים 'שמעון ולוי' שהרגו את יושבי שכם!

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: בראשית מט' – ברכת יעקב

מהי כוונת יעקב בחלוקה/הפצה של בני שהשבטים שמעון ולוי?

וזה לשונו – "...לפיכך: בישראל - אפיצם, במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל - בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עוד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה - היו "ממון שאין לו תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן - לוי לא היתה לו עליהם זכות ישירה. אדם רשאי לתת את מעשרותיו לכל בן - לוי שיבחר, ואיש לא יכול לתבעם מידיו. נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכך היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך - "אחלקם ביעקב", למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה, בשומרם על הרוח היהודית שהאריכה ימים אחרי המדינה. וכך אומרת מסורת עתיקה: "משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות שהיו עוסקין בתורה" (ילקוט שמעוני, קנח)."

לעיתים בגלות יש צורך בקנאות ובקנאים אך אין זו הברכה במדינה ריבונית, עלינו להילחם כנגד קנאות מעין זו, ויפה שעה אחת קודם!

והפרשה פותחת - דברים ז' (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: ציווי העקב הוא להתמקד בדברים הפשוטים, לא בקיום המצוות על פרטי הפרטים אלא ההתנהגויות היומיומית. וכך יפרש רש"י ובחסידות ימשיכו ויאמרו שהכוונה היא בעשייה עצמה, בדברים שכלל אינם נתפסים כמצווה, אלא הם ההתנהגות הפשוטה – אותה יש לקדש!

רש"י  - "והיה עקב תשמעון" - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

'שם משמואל' – הרבי מסוכטשוב, שנת תרע"ו - וכבר פירשנו שמצוות קלות שאדם דש בעקביו הן מצות "קדושים תהיו", שהיא קדש עצמך במותר לך. וחיזוק לדברי מדברי דוד "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי": (תהלים מט', ו'), וח"ו לומר על דוד המלך ע"ה איש מרכבה שעבר על מצוה קלה...

...אך במצות "קדושים תהיו" שכבר פירשנו שהיא מצווה לכל איש ואיש לפי מדרגתו ומהותו שיהיה נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט המצווה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מענייני עצמו אלא לעשות הכול צורך גבוה,

יתרה מזו דומה שהפרשה בפשטות יוצאת כנגד ניתוץ הפסלים שאותה היא עצמה מצווה בפרשה שלנו והן ממה שראינו בשבת שעברה בפרשת ואתחנן וכן מה שנמצא בפרשה הבאה 'ראה'. והראיה – ישנה אמירה אלוהית 'כמסיח לפי תומו' – יש לקיים חיים משותפים עם אומות העולם והם עדיפים על פני איום חיות השדה – כלומר, תתמודדו! ו- ניתוץ הפסלים!

(כ) וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ: (כא) לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: (כב) וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: ... פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא...

וכך גם בשמות כג' (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:

כלומר – עדיף לחיות עם אומות העולם על פני חיות השדה!

וכי אין בכוח ה' להגביל את כוחם המשחית של חיות השדה וכנגד להוציא את אומות העולם מארץ כנען? אלא בכוונת ה' שנחיה עמם.

בימים אלו כאשר יש המצטטים את הרמב"ם כראיה לכך שיש ציווי לפגוע ולנתץ את הכנסיות והמסגדים, נברר מה באמת אומר הרמב"ם, האם הנצרות והאסלם בגדר עבודה זרה?

חובת איבוד/השמדת עבודה זרה מפורשת בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפה'  - והמצוה הקפ"ה היא - שצונו לאבד ע"ז ובתיה כולם בכל מיני האבוד וההשחתה בשבירה ושריפה והריסה וחתוך, כל מין במה שיאות לו, ר"ל במה שיהיה יותר מפליג ויותר ממהר בהשחתתו. והכונה שלא נניח להם רושם. והוא אמרו יתעלה (ראה יב', ב') "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם...", ואמר גם כן (סוף פרשת ואתחנן) "מזבחותיהם תתוצו", ואמר גם כן (ראה יב', ג') "ונתצתם את מזבחותם". ובעבור שנזכר בגמרא סנהדרין (צ' ע"א) 'אמרם מצות עשה דעבודה זרה אמרו על צד התימה בעבודה זרה, מאי מצות עשה איכא?

תרגמה רב חסדא – "ונתצתם". ולשון ספרי (ראה) מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשרה פעמים שחייב לקצצה?

תלמוד לומר "אבד תאבדון". ואמרו שם "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ:

 

ואילו לגבי מעצד הנצרות והאיסלם נראה מה נאמר בחתימת משנה תורה, ומרתק לראות כיצד באותו פרק מנגיד הרמב"ם את היחס לדתות המונותיאסטיות לטעותו של רבי עקיבא בהליכתו אחר בר כוכבא! –

וזה לשון הרמב"ם ב'משנה תורה', שופטים - הלכות מלכים פרק יא' הלכה ג' - ד'

-          "....ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך,

שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן,  וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס.

השגת הראב"ד - אל יעלה על דעתך וכו', אמר אברהם- והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.

-          ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי.

ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.

ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד.

אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו.

וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם.

וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום." עד כאן לשונו!

ברור שהרמב"ם רואה את חזון הימים העתידים כחזון הנביאים, מעין הפסוק מדברי הנביא ישעיה אותו אנו נוהגים לומר בתפילת ערב יום כיפור – "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:" ישעיה נו', ז'

על אמירת פסוק זה מעשה המסופר על ידי ש"י עגנון – סיפר לי הד"ר מאיר ווייס, כשהיה הרמן כהן בפולין התפלל בליל יום הכיפורים בבית תפילה של חסידים. כשהגיעו לפסוקי 'שמע קולנו...' הייתה התעוררות גדולה. כשהגיעו לפסוק "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אמר שליח הציבור את הפסוק בקול בכייה. הרהר הרמן כהן בלבו, כמה חש ומרגיש יהודי פולני זה בחזון הגדול שחזה הנביא על העולם, שכל העמים יכירו וידעו כי עם אחד הם ובכולם יתפללו כאחד בבית תפילה אחד.

לאחר התפילה בא לו הרמן כהן אצל בעל התפילה ובירכו ואמר לו, מפני מה בכית באותו פסוק "'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"?

אמר לו, היאך לא אבכה, שבית קדשנו ותפארתנו יתמלא גויים. (תכריך של סיפורים, שוקן 2001)

הרמן כהן היה תמים לחשוב שהציבור מייחל לאחרית הימים האוניברסאלי, אך התבדה!

חשוב לציין שכך ניתן לנתח את המצב החברתי במדינת ישראל מימי הקמת המדינה למצבינו כיום. בעקבות ספרה של השופטת דפנה ברק –ארז על 'החזיר וחיות אחרות' בו היא מנתחת את חוק החזיר ומראה כיצד אפילו אלתרמן כתב בשנת 1954 מילים חריפות כנגד העולה במעלה לירושלים ורואה, רועה עברי המוליך 'עדר חזירים' לבין המצב כיום בו ניכר שאין לחילוני דבר וחצי דבר כנגד אכילת החזיר.

כך ניתן לומר לגבי פסלי אומות העולם, אין לחילוני כל בעיה להיכנס למוזיאון ישראל ולצפות בפסלים בארכיאולוגיה ובוודאי שאין לו כל התנגדות לטייל בגן הפסלים!

ואילו בשנת 1960 כתב נתן אלתרמן טור בו הוא תוקף את עצם הרעיון של הקמת 'גן פסלים' בעיר הקודש. טורו נפתח באמירה 'יש להקדים ולהוציא את השאלה מתחומה של מחלוקת שבין חרדים לבין חפשיים-בדעות... כי הפעם פטורים אנו מן הדיון הקשה על גבולות של ויתורים לכפייה-דתית וכדומה...' וחותם את טורו באמירה – 'מידה של הבחנה ומידה של טעם תרבותי הם ערכים ונכסים, אשר אפילו אוסף נכבד ביותר ותורם נדיב ביותר אינם צריכים לשבשם. תכנית זו של גן פסלים הגדול, אם יגשימוה בירושלים דווקא, ואם לא ימצאו לה מקום אחר לשכן אותה בו, עשויה להיות דוגמה קיצונית לשיבוש כזה של כושר ההבחנה הציבורי ולעיקומו של היחס הנכון לערכי תרבות ורוח."

עד כמה השתנתה האווירה במדינת ישראל, כיום לא יעלה על דעת איש רוח חילוני ודומני שאף לא ייכתב כך בעטו של ציוני דתי לאומי! הפסל כבר מזמן אינו מבטא עבודה זרה, אלא אומנות!

הפרשה מציינת כמה וכמה נושאים בתולדות יציאת בני ישראל ממצרים ועד לכניסתם אל הארץ, מעשה המן מחד (מופיע כעינוי וכניסיון!) ובהרחבה יתרה שוב על מעשה שבירת הלוחות בידי משה וכן את הציווי לברך על האוכל.

נקודה זו של הברכה על המזון – עיינו בה בליל י' באב לפני קריאת מגילת איכה, זאת בשל הברכה הרביעית! וחשוב לראות כיצד הפרשה כורכת צו זה בחשש הקשה של 'כוחי ועוצם ידי', כלומר האוכל, הנהנה ממעשה ידיו, יטעה ויטען – הכול שלי ובזכותי!

 דברים פ"ח (ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: (יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

מדוע יש לברך ?

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". פסוק זה נדרש להוכחה שיש לברך ברכה בגמר סעודה שיש בה לחם.

בברכה הנקראת 'ברכת המזון' ישנם ארבע ברכות והן רמוזות במכלול הפסוק.

"תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה?

שנאמר: (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך" - זו ברכת הזמון, "על הארץ" - זו ברכת הארץ, "הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: (דברים ג') "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" - זו הטוב והמטיב." (בבלי ברכות מח' ע"ב )

ברכת 'הטוב והמטיב' מבוארת בבבלי תענית לא' ע"א - "רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה".

הברכה מצביעה על היכולת לתרגם אסון לריטואל יומיומי ולעורר תקווה!

גם כישלון מרד בר כוכבא אומץ ותורגם לאחרית טובה!

בפרשה המקור לתוארי ה' – כפי שאנו אומרים בתפילת העמידה - האל הגדול הגיבור והנורא! והמיוחד בנוסח התפילה יבוא לידי ביטוי בדרשת הגמרא שנביא מיד לאחר הפסוקים -

דברים פרק י' -  (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: (טו) רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: (יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וזו דרשת הבבלי יומא סט' ע"ב, עין יעקב אות נז'

דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם, ,אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. [אֲתָא] מֹשֶׁה, אֲמַר, (דברים י) "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".

אָתָא יִרְמְיָה אָמַר, גּוֹיִם (עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת) (מרקדים) [מְקַרְקְרִין] בְּהֵיכָלוֹ. אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לֹא אָמַר, "נוֹרָא".

אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר, גּוֹיִם (עובדי כוכבים ומזלות) מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו. אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? לֹא אָמַר, "גִּבּוֹר".

אָתוּ (אנשי כנסת הגדולה) אִנְּהוּ, וְאָמְרוּ, אַדְּרַבָּה - זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, (ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו) שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ, וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים, וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו - שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו, אֻמָּה אַחַת, הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת?

וְרַבָּנָן, הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה? וחכמים, כיצד הם סומכים על דעתם ועוקרים את דברי משה?

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, [מִתּוֹךְ] שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא, לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ:

נחתום בפרשה השנייה של קריאת שמע המופיעה בפרשה ובה הפסוק האומר - "ואספת דגנך...' האם זו ברכה או חלילה...? לכאורה מהי השאלה, הרי הכתוב אומר - דברים פרק יא' -  (י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם:

אך התלמוד הבבלי ברכות לה' ע"ב – עין יעקב אות קב' מביא מחלוקת הרלוונטית לימינו אנו-

תָּנוּ רַבָּנָן, "וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ" וְגוֹ', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר, (יהושע א) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר, "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". (נהוג) [הַנְהֵג] בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה סא) "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" [וְגוֹ']. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים יא) "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כּח) "וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ".

כלומר – לדעת רבי שמעון בר יוחאי, העיסוק היומיומי בחקלאות מעיד על כך שאין אנו עושים את רצונו של ה', לו פעלנו נכון, היו 'אחרים' דואגים לנו!

על כך ממשיכה הסוגיה ומביאה את דברי האמוראים הבבליים -

אָמַר אַבַּיֵי, הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם, (והרבה עשו) כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן, בבקשה מכם, אל תיראו בפני בימי ניסן ותשרי (אלו ימי החקלאות), כדי שלא תפלו על צוואר הקהילה בחיפוש אחר מזון!

בְּמָטוּתָא (בעינא) מִינַיְיכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, (ואף לבי רב לא תיתו) כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא.

אָמַר רַבָּא בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זֶה וְזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם.

סוגיה זו ידועה בתור השאלה מה עדיף, לימוד ו/או מעשה, או מה קודם?

ובמדרש בפרשה שלנו נאמר בספרי דברים פרשת עקב פיסקא מא'

"וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד- נשאלה שאלה זו לפניהם - מי גדול תלמוד או מעשה ?

אמר ר' טרפון גדול מעשה ר' עקיבה אומר גדול תלמוד

ענו כולם ואמרו - גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה

רבי יוסי הגלילי אומר גדול תלמוד! שקודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש, וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם",

מהו אומר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ואומר (תהלים קה', מד' – מה') "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו..."

קשה לסמוך על החכמים שיגיעו למסקנה אחרת, ברם הנימוק ללימוד המקדים הוא בשל היומרה שהוא יוביל למעשה! האם הכוונה למלאכת הכפיים, לחקלאות של 'ואספת דגנך...' או למעשה קיום המצוות? שאלה!

ובהפטרת השבת – אומר הנביא ישעיה מט' – וחשוב לזכור שאין זה הנביא ישעיה החי בימי המלך חזקיה הרבה לפני החורבן אלא הנביא שמנבא בימי שיבת ציון והוא מאחל, מייחל שההורסים יוקעו מתוך כלל ישראל

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהֹוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: (טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד:

(יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: (יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה:

נוכל לומר שהפרשה מאתגרת בציווי של הרס המסזבחות, הפסלים של עובדי עבודה זרה מחד ואולם בה בעת היא ממליצה להשאיר את בני האדם בקרבנו, על מנת שלא להיפגע מחיות השדה, כלומר, עלינו להתמודד תרבותית עם השכנים.

במקביל עלינו לחשוש מהטענה הרווחת - 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'!

יתרה על זאת עלינו לצאת לעבוד, לאסוף דגן תירוש ויצהר כדי להיות מסוגלים לברך ולהתברך!