פרשת מטות - מסעי התשע"ה – הנדר בזמן מלחמה, מעשה בני גד ובני ראובן, התחנות במסע והצו על 'ערי המקלט'!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת מטות - מסעי התשע"ה – הנדר בזמן מלחמה, מעשה בני גד ובני ראובן, התחנות במסע והצו על 'ערי המקלט'!

שבת שלום וחודש אב טוב – היום ראש חודש, מחר נחתום את קריאת התורה, את חומש במדבר והרי ספר דברים כשמו 'משנה תורה' הוא חוזר ומבהיר את הנאמר עד כה. בחתימת הקריאה נחתום באמירה 'חזק חזק ונתחזק!

שתי פרשות בפתחינו 'מטות-מסעי'. בפרשת מטות נלמד על דיני נדרים ועל ההבחנה בין שיני האיש והאישה. האיש אינו יכול לבטל את נדריו ועליו לקיימם ואילו האישה, כאשר היא בבית אביה, הוא האב חייב לאשר את הנדר וכאשר היא בבית בעלה, בעלה צריך לאשר את הנדר! לאחר מכן הסיפור הקשה – דרישה לצאת למלחמת נקם במדיינים על כך שבנותיהם פיתו את הגברים הישראליים! וחלוקת שלל בנפש וברכוש, וכאשר מסתבר למשה שנלקחו לשבי כל נשות מדיין הוא מצווה להרוג 'כל אישה יודעת איש למשכב' (במדבר לא', יז'), על כך כתב דוד פרישמן סיפור 'עגלה ערופה', סיפור המצרף את ההיתר ללקיחת 'אשת יפת תואר' (http://benyehuda.org/frischmann/frisch058.html)

בפרשת מסעי – תיאור המסע במדבר על מב' תחנות הדרך ובתוכם כמה רמיזות, בהם ציון תאריך פטירת אהרון באחד לחודש החמישי/אב ועל כך נאמר נרמז חורבן הבית!, מצויים שבמות אהרון הכנעני שומע ויוצא למלחמה, זאת לדעת המדרש בשל היעלמות 'ענני הכבוד' כך שאומות העולם אמרו לעצמם שסרה ההגנה האלוהית מעל בני ישראל. העם ברח וחזר שמונה תחנות! לאחר מכן צוו ההורשה של ארץ כנען וחלוקת הארץ בגורל וחלוקת ערים ללווים ובהם הצו על הקמת 'ערי מקלט' ולהם נלווים דיני רצח. הספר נחתם בחזרה על כך שמשה בשם האל מתיר לבנות צלופחד לרשת את אביהם!

אגע בדברי בשתי נקודות בכל פרשה ואנסה לשוזרם.

הנדר ותנאי בני גד ובני ראובן בפרשת מטות ואילו במסעי על המסע בכלל ועל צו ערי המקלט.

בסוגיית הנדר, אנו למדים על צו הנדרים המפתח את החובה להתייחס ברצינות למילים היוצאות מן הפה וכך נאמר – " (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:... (במדבר ל', ג' – ו')

כאן באה ההפתעה של מסורת לתורה שבעל פה – הקושי לא רק מדוע יש להבחין בין נדר האיש לנדר האישה אלא – כיצד לפתח 'התרת נדרים' -

מכאן דרשו חכמים את התרת הנדרים ופיתחו מנגנון שלם במסכתות התלמודים נדרים ושבועות. לשון המשנה אינה מהססת והיא מעידה שלסוגיה זו של התרת החוק המקראי, אין בסיס מקראי, ובלשונם (משנה חגיגה פ"א, מ"ח) –  "הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטַּהֲרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:"

שאלה נוספת, מה יכול להיות ההקשר בין היציאה למלחמה במדיין לבין צו הנדרים, נעיין במשנה נזיר פ"ג, מ"ו - מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

מַעֲשֶׂה בְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה, שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה אִם יָבוֹא בְנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם, אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבָא בְנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:

המעשה מסביר – בזמן מלחמה, החיילים מצד אחד ובני ביתם מצד שני נודרים לעצמם נדרים, מתחייבים – באם ... אז..., כל מי שהיה במצב קשה יודע ששם יהבו על הבטחות! לכן הן האיש והן האישה נודרים והפרשה נוגעת בסוגיה זו.

אקדים את המאוחר, היות ובשדה הקרב נמצא נשק, הרי שהקורבנות אינם מרוכזים אך ורק בשדה הקרב אלא זולגים אל תוך הארץ עצמה, לכן בחתימת פרשת מסעי ילמד צו 'ערי המקלט' העונש לכל הורג בשגגה!

עיון בצו הנדר לאישה מתאר מצב בו אביה ו/או בעלה מפר את הנדר ובכל זאת הפסוק אומר - וַיהֹוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: קשה! על מה יש צורך לסלוח לה?

על כך אומר המדרש ספרי במדבר פרשת מטות, פיסקא קנג'  - "וה' יסלח לה", הרי שנדרה ובטלו בלבו והלכה ועשתה מזידה מנין שצריכה סליחה?

תלמוד לומר – "וה' יסלח לה", והרי דברים ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכין סליחה ק"ו לנדרים שאינן מופרין.

משל למה הדבר דומה - למתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, והרי דברים ק"ו, ומה אם המתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, צריך סליחה!

ק"ו למתכוין לאכול... ואכל,

והרי דברים ק"ו אם נדרים המופרין צריכין סליחה ק"ו לנדרים שאין מופרין:"

ובמקבילה בתלמוד הבבלי נזיר כג' ע"ב, נוסח עין יעקב אות ב' תָּנוּ רַבָּנָן, "אִישָׁהּ הַפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ". (במדבר ל). בְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָה בַעְלָה וְהִיא לֹא יָדְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בוֹכֶה. וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, הַמִּתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? כַּיוֹצֵא בַדָבָר אַתָּה אוֹמֵר, (ויקרא ה) "וְלֹא יָדַע וְאָשַׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, [כְּגוֹן, חַתִיכָה, סָפֵק שֶׁל שׁוּמָן סָפֵק שֶׁל חֵלֶב], אָמַר קְרָא, "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה? אִיסִי בֶן יְהוּדָה אוֹמֵר, "וְלֹא יָדָע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, כְּגוֹן, שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת - אַחַת שֶׁל חֵלֵב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָן - "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". הַמִּתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִם:

כיצד עלינו להבין מקרים אלו? מדוע אישה נודרת נזירות ומיד אחר כך עוברת על קיום הנז=דר נזירות, שותה יין, מטמאה למתים... – לטעמי, ברור שהאישה במצוקה ומנסה להביע מחאה, דרכה להיקרא לבית הדין על מנת שישמעו את מחאתה היא בדרך של הפרה, רבי עקיבא ממשיך את התנהגותה ומכליל אף גברים הרוצים להביע מחאה באכילת מאכל אסור. דומה שהמדרש והתלמוד מבינים שזו דרך המקובלת בהשמעת דעה לא מקובלת או אפילו כהתרסה כנגד הממסד.

מכאן נעבור לאמירת בני גד ובני ראובן ועל רצונם להישאר בעבר הירדן המזרחי – באומרם: 'אל תעבירנו את הירדן'!

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: (ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהֹוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (במדבר לב')

כיצד עלינו להבין את דרישתם, האומנם דאגה לרכוש בלבד, או מורך רוח, רצון שלא לסכן את הנשים והילדים?

רעיון שלמדתי – מחייב עיון בברכת משה לשבט גד - דברים לג' (כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

משה רומז שמקום קבורתו 'ספון' בשבט גד!

בכך ניתן להסביר ששבטי גד וראובן אמרו למשה, באם אתה לא עובר, אף אנו לא נשאירך לבד! אנו נשאר יחד איתך! רעיון זה מביא את תודעת שבטים אלו לרמת אחריות גדולה, ממש כלשון המדרש בו משה מאשים את בני ישראל שלא נלחמו, לא נאבקו מול ה' כאשר גזר עליו ועל אהרון שלא להיכנס לארץ. מסתבר שיש הרואים במעשי שבטים אלו, רגע של חסד!

מכאן לשתי נקודות בפרשת מסעי -  (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: (ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: (ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים: (ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל:  במדבר פרק לג'

 

... וַיִּסְעוּ ... וַיַּחֲנוּ ... 'צריך לנסוע' - כותב ר' נחמן מברסלב על חובת הנסיעה – הנסיעה כתיקון! משמעות המסעות – מעשה של תיקון!

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף: על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא... וכו', וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

מכאן יש ללמוד שבירור המסעות מחייב להבחין בין מסע מיותר ופסול לבין מסע המלמד על אחדות ומטרה חשובה, בירור זה ייעשה רק כאשר נוכל להשוות בין המסעות השונים ולשם כך עלינו לתאר את מכלול המסעות.

 

נצרף לכך את דברי הרבי מגור ('שפת אמת', תרל"ג על במדבר לג' ב') "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפסוק מהופכים. יש לומר, כי הכתוב תולה המסעות ביציאת מצרים ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהיה מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו "מוצאיהם למסעיהם". ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל אחד מהם מסייע להשני כנ"ל".

בחינת המסע מחייבת להביט אחורה לנקודת המוצא, עד כמה רחקנו מאותה נקודה ממנה יצאנו ובמקביל לברר האם אנו זוכרים את נקודת היציאה. החיפוש מחייב התרחקות מחד, אך מאידך קשר עם נקודת המוצא.

לחדד ולדרוש - מה נוכל ללמוד מהמסעות?

על כל אחד לברר את ועל המסע הפרטי שלו - דע/י מאין באת! ואולי נזכה להגיע לארץ בו אנו נכנעים, מכניעים את היצר, את האגו – נגיע לארץ 'כנען'.

 במדבר פרק לג' - (ל) וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: (לג) וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיֹן גָּבֶר: (לו) וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: (לז) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: (לח) וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהֹוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: (לט) וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: (מ) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (מא) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה:

מה שמועה שמע הכנעני?

אומרת התוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יא' - כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל משמתה מרים מהו או' "ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה", שנסתלקה הבאר! כל זמן שהיה אהרן קיים, עמוד ענן מנהיג את ישראל, משמת אהרן מהו אומר: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב...", נעשו ידים לאותו רשע ובא ונלחם את ישראל, אמרו איה הלך התייר שלהן המכבש להם את הארץ."

כך גם בתלמוד הבבלי ראש השנה ג' ע"א "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב "ויראו כל העדה כי גוע אהרן",

הפרשה עוברת ללמד על חלוקת הארץ בגורל וכן על צו ההורשה! 'ההורשה' של עמי כנען – ובאם לא תורישו – מה יקרה?

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם:. (במדבר לג', נב'-נו')

חתימת פרק המסעות מסתיימת בציווי - והורשתם... וישבתם, הדעות חלוקות האם הציווי חל רק על ההורשה (רש"י) או גם על הישיבה (רמב"ן).

ברם, נוספה כאן אמירה חשובה ומעניינת 'ואם לא תורישו...', כלומר אם לא תקיימו את הציווי, נשאלת השאלה, מדוע שלא יקיימו את הצו ומדוע שלא ייענשו באם לא יקיימו את הצו?

הכתוב מבטיח ואומר –אם לא תקיימו את הצו הרי שתמצאו עצמכם בבעיה, באתגר של ישוב מעורב, 'והיה ... וצררו...', פועל זה 'וצררו', יזכיר לנו את מה שעשו המדיינים לבני ישראל בערבות מואב, כלומר חיים מעורבים יעמידו בפנינו את החשש ממעשה מדין.

ר' חיים בן עטר מקשה ומסביר (אור החיים לג', נה') הרי בלשון הגמ' (מגילה י, ע"ב) 'כל מקום שנאמר והיה הוא לשון 'שמחה', ומה אם כן השמחה?

אלא, כותב בעל פירוש 'אור החיים': "כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשיכים...", כלומר עלינו להבין שהשמחה ארעית והיא לצורך בני ישראל, אך עלינו להבין מהו המחיר. והוא ממשיך ומבאר - וצררו אתכם על הארץ" וגו' - פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר קומו צאו ממנו...

כלומר 'אי ההורשה' והישיבה בקרבת עמי הארץ בבוא הזמן תביא לערעור זכותנו על הארץ!

 

הרבי מגור (שפת אמת שנת תרמ"ו) מצטט את דברי ר' חיים בן עטר ומפרשו בדרך אחרת וז"ל: "ובס' אור החיים הקשה כי "והיה" לשון שמחה. ונראה לי כי ע"י שנכנסו על דעת כן, לכן אף שנשאר מהם לא נתדבקו בהם והיה העונש שצררו אותנו עד שנתגרשנו ועתידין לחזור. אבל לא נתדבקו בהם. שכל הטעם שצוה הקב"ה שלא להותיר מהם שלא ללמוד ממעשיהם ח"ו. וכיון שהתחילו לעשות המצוה כראוי, לכן אפילו אם הותירו והיו לשיכים כו', אבל לא להיות כמותם, וזהו השמחה כנ"ל".

לדעת הרבי מגור היות וכיבוש הארץ נעשה על מנת להוריש את עמי הארץ, הרי שלמרות אי קיום ההורשה המוחלטת נתברכנו בכך שאין אנו דבקים בהם ועל כך השמחה, שמחה!

ישנה הבטחה אלוהית כנגד התבוללות ביושבי הארץ ועל כך יש לשמוח.

נברר, מה עליך/עלינו לעשות?

מה תפקיד חתימת הספר בצו 'ערי המקלט'?

בפרק לה' נכתב - (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן: (ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם:

(ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: (יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: (יד) אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: (טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

וכן צו החוזר ונשנה במשנה תורה – בתוספת פסוק מד' -

דברים ו' - (מא) אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בתפילה, בסיום קריאת התורה, המגביה מניף את הספר והקהל מכריז – "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָֹם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:"

חלקו הראשון מתוך פרשת ציווי ערי מקלט!

וחלקו השני מקטע פסוק במדבר ט', כג' - עַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה שָׁמָרוּ עַל פִּי יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה

מכאן נוכל לטעון שהתורה - היא רעיון המתפתח 'על פי משה' –

רעיון זה מחייב להיזכר במעשה המופיע בבבלי מנחות כט' ע"ב –

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת.

אָמַר [לְפָנָיו], רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ?

אָמַר לוֹ, אָדָם [אֶחָד יֵשׁ], שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת,

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי,

אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.

הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה [עֶשְׂרֵה] שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים,

תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר [אֶחָד], אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי מִנַּיִן לְךָ?

אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי,

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ.

חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?

אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ.

אָמַר לוֹ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין.

אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ?

אָמַר לוֹ, שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

מדרש זה מעיד שהאמוראים מודעים לכך שלו משה יכנס בשערי בית המדרש הוא לא יכיר את תורתו! התורה היא בבואה של התורה ההיסטורית, השינוי הוא חלק מההתפתחות ואין כל כוונה לשמרה כפי שהייתה!

השאלה שעלינו לשאול – האם תורתינו היא ברוח 'תורת משה'!

ומה תפקיד ערי המקלט – אותם ערים שהפכו להיות 'תורת משה' שהרי לא מקיימים צו זה אלא רק לאחר חלוקת הארץ וההתיישבות, כלומר התורה היא רעיון.

ערי המקלט יהיהו מקום הטהרה של הרוצחים בשגגה!

במדבר לה'  (לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: (לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּתוך בני ישראל.

הארץ נטמאת כתוצאה של ההרג, על כך נחזור ונקרא בהפטרה – ירמיה ב' – השבת השנייה מתוך שלושת 'הפטרות התוכחה'! בימי בין המייצרים!

בהפטרה נשמע - וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: ירמיה ב', ז'

כיצד מטמאים ארץ? - (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: (לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר סוף פרק לה')

מתברר שהטומאה היא בשל מעשי רצח, דם הנרצחים מטמא את הארץ!

טומאה זה, הלב נוטה לומר, ההרג של האויבים, ההרג של המלחמה במדיין הוא המטמא, ברם המדרש לפרשה שלנו אינו מאפשר להימלט ואומר ספרי במדבר פרשת מסעי פיסקא קסא " "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה", מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות נטל סכין ותקעה לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר - שמעוני אחינו בית ישראל, הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה..." (דברים כא', א') בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות געו כל ישראל בבכייה ואח"כ בא אביו של תינוק [ומצאו מפרפר], אמר להם – אחינו, הריני כפרתכם! עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת,

ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים.

וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מלכים ב' כא טז) מיכן אמרו בעון שפיכת דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא:"

מכאן שלדעת המדרש – הרצח בתוך החברה הוא המעיד שהחברה טימאה את הארץ!

בכך מתקשרת הקריאה בפרשה המלמדת על דיני 'עיר מקלט' לרוצח בשגגה, הפתרון לרוצח בשגגה היא המנוסה לעיר המקלט, על כך חוזר ומדגיש הנביא ירמיה – טימאתם את הארץ!

מסביר ה'משך חכמה' את תפקיד 'עיר המקלט' – "... והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים, רחיצת הנפש, וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה מגלין עצמותיו (מכות יא:), וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה שצריך הערב שמש, כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכה"ג, שזה הערב שמש האמיתי, ודו"ק."

עיר מקלט כמקווה טהרה, השוהה בעיר, השוהה בקהילה נטהר ומטהר!

בכך נוכל לראות, להבין – ספר במדבר מביא את העם אל הכניסה לארץ, הכניסה לוותה בחוויות מלחמה, המלחמה מטמאת את הנפש, החברה נודרת ומתחייבת ולא תמיד יכולים לקיים את ההבטחות וכן החברה מוצאת עצמה במסע של שבי, הרג...

מדי פעם עולים ומבצבצים התנהגויות של אחווה וערבות, כמעשה בני גד וראובן שרצו להישאר עם משה והוא מודה להם על כך בברכתו, כמו כן ישנה דאגה לירושת בנות צלופחד!

הפרשה מלמדת שהורשת הארץ פירושה לחיות עם בני הארץ ולא להתבולל ומצד שני שלא לגרשם, העובדה שנחיה זה בצד זה נהיה חייבים לברר את זהותנו, לו נשכיל!