פרשת פינחס שנת התעש"ה? התפעל בקנאות? למען מה, ומהי קנאותך? מקנאותו של פינחס לביקורת על המעשה וכן פקפוק על העונש שהוטל על משה!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת פינחס שנת התעש"ה? התפעל בקנאות? למען מה, ומהי קנאותך? מקנאותו של פינחס לביקורת על המעשה וכן פקפוק על העונש שהוטל על משה! 

שבת שלום, אודה לכלל המשתתפים באסיפה הכללית, לועד שהכין והציג בפני החברים את התכנית השנתית ואקווה שבשנה הבאה נעמוד באתגרים שהצבנו לפתחנו.

בפרשת פינחס כמה וכמה נושאים -

הפרשה מתחילה בהמשך למעשה פינחס בו תואר כיצד הוא הורג איש ישראלי ואישה מדיינית ומעשה זה תואר כמעשה קנאות. בתחילת הפרשה מתברר שהאיש אינו אדם מן השורה אלא נשיא משבט שמעון והאישה היא כזבי בת צור אף היא ממשפחה מיוחסת במדין. מתברר שהקב"ה גמל לפינחס במתן 'ברית כהונת עולם – ברית שלום' על מעשה הקנאות. שאלה העולה מיד, על מה ולמה מגיע 'פרס' על מעשה שכזה?

בהמשך הפרשה ישנו מפקד שני (בתחילת ספר במדבר בתחילת השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים נפקדו ועתה עם הכניסה לארץ ומיד לאחר המגפה בשיטים והאובדן במעשה קורח). לאחר מכן ישנו דין ודברים עם בנות צלופחד, מתברר שאביהם מת וללא בנים הירושה תיעלם ממשפחתם והם פונים בבקשה לשינוי החוק, ה' נענה לבקשתם ואכן הן יירשו את אביהם! לאחר מכן משה מקבל צו לעלות להר העברים ושוב מזכירים למשה וכן לאהרון את החטא, ההחטאה, בכך שמשה היכה את הסלע ולא דיבר אל הסלע! ומיד לאחר מכן משה פונה בתקיפות לה' שימנה מחליף, כלומר באם אני איני ממשיך להוביל את העם, יש למצוא מחליף ויתברר שהמחליף יהיה יהושע ולא פינחס הקנא. יהושע עליו נאמר שהיה משרת ולא מש מפתח האוהל, היה מהמרגלים ששיבח את הארץ, הוא יתמנה כיורש למשה. הפרשה נחתמת בהסבר על הקורבנות החל מקורבן התמיד, קורבן יומי בוקר וערב, דרך השבת, ראשי חודשים והחגים.

בדברים אנסה לקשר בין משמעות מעשה הקנאות של פינחס לבין עליית משה לבר העברים ולמבט כללי על הפרשה.

אפתח בשתי התייחסויות למעשה פינחס.

האחד - פתגם שנולד מפעולת הקנאות נשמע בגמרא מפי ינאי המלך לאשתו שלומציון היורשת אותו במלכות (ינאי מל בין השנים 103 – 76 לפה"ס) וזה לשונו בבלי סוטה כב' ע"ב

אָמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתְהוּ לאשתו, אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁים, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים שֶׁדּוֹמִין לַפְּרוּשִׁים, שֶׁמַעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי, וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס:

פתגם זו מבטא הערכה למעשה הקנאות של פינחס ושולל את מעשה זמרי. אמירה זו מפי ינאי המלך הינה מאוד מעניינת, שהרי ידוע בתלמוד ובמדרש שינאי המלך הרג את כלל החכמים הפרושים שהיו בימיו ואילו אשתו שלומציון שינתה במעט את היחס לחכמים הפרושים כאשר עלתה לשלטון. (היא הייתה אחותו של התנא שמעון בן שטח!)

והשני – מאות שנים לאחר מכן, הרבי מאיז'בצא, הרב יוסף ליינר (ממשיכו של הרבי מקוצק, הנהיג את קהילתו החל ממות רבו 1839 – 1854) וזה לשון 'מי השילוח' – " "ויקח...", ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה,

אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש יו"ד נקודות בזנות,

הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצר הרע, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו, מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע את עצמו מזה המעשה...".

לפרשנות זו – זמרי הבין שייעודו הוא לגאול את כוזבי כמעשה רות המואביה ואילו פינחס ומשה לא ירדו לסוף דעתו.

שתי נקודות מבט אלה מעלות בפנינו את האפשרות של קריאה ביקורתית וכפי שנראה החל במקרא עצמו וכלה בנוסח המסורה של כתיבת ספר התורה – הביקורת לא רק מבצבצת ועולה אלא משמיעה בגלוי ובקול תקיף.

מפתיע אך בסוף ספר שופטים מופיעה דמותו של פינחס, ומיד מתעוררת השאלה, היכן היה לאורך תקופת השופטים? מדוע אין שומעים על תפקודו? ומדוע דווקא בסיפור הנורא של 'פלגש בגבעה' מופיע הכהן הקנא ושואל את ה' האם לצאת למלחמה ?

שופטים פרק כ  (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם:

(כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ:

ובדברי הימים (א', פרק ט' ) ברשימת המשרתים בקודש מופיע 'פינחס' אך בתוספת המאפשרת קריאות שונות. כיצד יש לקרוא פסוק זה ? (יט) וְשַׁלּוּם בֶּן קוֹרֵא בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח וְאֶחָיו לְבֵית אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל וַאֲבֹתֵיהֶם עַל מַחֲנֵה ה'  שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא: (כ) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ:

היכן יש לפסק, 'נגיד היה עליהם לפנים, ה' עמו', או 'נגיד היה עליהם, לפנים ה' עמו'?

הרד"ק במקום מביא את המדרש עם שתי הקריאות, כלומר קריאה ביקורתית, בעבר ה' היה עימו וכיום כבר לא ו/או קריאה המסכימה עם נוכחות ה' עימו.

מדרש תנאים לבמדבר (ספרי קלא') אומר – "...בא לו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי אמר לו וכי בן בתו של פוטי הזה מבקש לעקור שבט אחד מישראל וכי אין אנו יודעים בן מי הוא כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו התחיל מייחסו לשבח שנא' "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל", כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חימה בן משיב חימה השיב את חמתי מעל בני ישראל. "

מדרש זה מתבסס על האמור בשמות ו', כה' –  "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

מכאן שפינחס אינו משלנו, נולד לפוטיאל, משפחת יתרו ובכך המדרש שם בפי העם – זלזול המביא את ה' לשבחו ולייחסו כתגובה.

ובלשון בוטה יותר בירושלמי (סנהדרין פרק ט', ה"ז)  "תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגו' "

מכאן שלפרשנות המדרש והתלמוד – מעשה פינחס בוקר בחריפות על ידי השבטים! וה' נחלץ לעמוד לצידו של פינחס.

מעניין להביט בנוסח המסורה לגבי כתיבת תחילת הפרשה ומתברר לדעת - מוזס בן יעקב קוזי, חכם צרפתי בן המאה השלוש-עשרה, המפרש את העיכוב בהכרזה על מינויו החדש של פנחס עד לתחילת הפרשה (ולא בפרשת בלק, בה מסופר המעשה), כהוכחה שעל מעשים פזיזים וקיצוניים לא  ממהרים להעניק פרס, עד שלא מתברר אם כוונתו של מבצע הפעולה הקנאי הייתה אכן טהורה. בטקסט של מגילת הקלף של התורה מופיעה האות 'יוד' בשם פינחס בפסוק השני (י"א), בגודל קטן יותר מאשר ה'יוד'ים בשאר הפסוקים. לדעתם של הפרשנים, הגירסה המסורתית הזאת מרמזת שכאשר אנו נוקטים בפעולה אלימה, גם אם היא מוצדקת, ה'יוד' שבתוכנו (המסמלת את האל וגם 'י'הודי), מתגמדת. ולבסוף, בפסוק י"ב, באות 'ו' במילה 'שלום' כפי שהיא מופיעה במהדורה המסורתית, ניתן לראות שבר בבסיס. זה, מסבירים הפרשנים, מרמז על כך ששלום המושג על-ידי השמדתו של היריב, יהיה פגום ובלתי-מושלם.'

עלינו לנסות ולהסביר – מדוע בכל זאת ניתנה 'ברית כהונת עולם – ברית שלום' לקנא, על כך יש להיעזר בדברי המדרש המאוחר –  המדרש הגדול (פנחס כה', כב')

"אמר ר' שמעון בן לקיש הוא פנחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר : "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג', כג')"

רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו שלפנחס אליהו ז"ל מתושבי הגלעד, שעשה תשובת ישראל בהר הכרמל, שנאמר:"ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב',ו') ואומר:

קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט', י')

אמר לו (ה'): שמא בריתך עזבו?

אמר לו(אליהו):"את מזבחותיך הרסו"

אמר לו (ה'): שמא מזבחותיך הן?

אמר לו (אליהו):"ואת נביאך הרגו בחרב"

אמר לו הקב"ה והרי אתה קיים?

אמר לו (אליהו):"ויבקשו את נפשי לקחתה"

אמר לו הקב"ה קנאת בשיטים, קנאת בהר הכרמל, אין ישראל יכולים לסבול קנאי כמותך, לך שוב לדרכך ונתן לו הקב"ה חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, שנאמר:"בריתי היתה אתו החיים והשלום" (מלאכי ב', ה').

 

ובמפורש במדרש פרקי דר' אליעזר כט' – "...אמר לו: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי  עריות, שנאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן...", וכאן קנאת,

חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה  בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית,  שנאמר: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים". "

מדרש זה מסביר את נוכחותו של אליהו בברית על מנת שיראה בעיניו את קיום הברית על ידי עם ישראל. אתה אליהו שהוצאת את דיבת העם באומרך "כי עזבו בריתך בני ישראל", תיווכח בטעותך. הופעתו, התייצבותו של אליהו בברית הרי היא תיקון, כנגד אמירתו 'ישראל אינם משמרים את הברית הרי בנוכחותו בבריתות יוכח בטעותו.

תיקונו של אליהו הוא בהתייצבו בכל ברית ובכל סדר וסדר.

יש למצוא בדברי הנביא מיכה גישה דומה.

הנביא (מיכה ז', יח'-כ') אומר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד  הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:"

קשה לראות ביעקב סמל לאמת, הרי 'קנה' את הבכורה בנזיד עדשים, גנב את ברכת אחיו עשו. כפי שקשה למצוא באברהם את החסד, שקר ואמר שאשתו שרה אחותו ושרה נלקחה על ידי אבימלך, גרש את אשתו הגר ובנה ישמעאל, עקד את בנו,

ברם ניתן להבין בדברי הנביא מסר, יעקב שנאלץ לנהוג במידת השקר ואברהם שנאלץ לנהוג באי חסד הם אלו שילמדו לדורות את חשיבות האמת והחסד.

ברוח דברים אלו ובהתחשב בעובדה שנוהגים להוסיף פסוקים אלו בתפילת מנחה של יום כיפור בסוף קריאת ספר יונה, יש לקרוא בדברי הנביא: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, שלום לפנחס ולאליהו, שליחות ליונה אשר נשבעת..." - אותם המתמודדים הם אלו היכולים ללמד את חשיבות השמירה על מידות אלו.

נעבור לציווי למשה לעלות להר העברים ולשמוע שוב, על חטאו!

עלינו לשים לב לשימוש בפעלים - ה' אמר – משה דיבר ואמר! דיבור לשון קשה!

(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

(טו) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: (טז) יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

(יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

(כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

(כב) וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה: (כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:

במדבר כז'

אכן כך רואה המדרש – משה דורש, מצווה, מדבר לה' – האם אתה ממנה פרנס? הודיעני?

ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלח' - " "וידבר משה אל ה' לאמר", להודיע שבחן של צדיקים שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך צבור.

"לאמר" - אין תלמוד לומר "לאמר", מה תלמוד לומר "לאמר", אלא, אמר לו – 'הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים, אם לאו?'

עד שהשיבו הקדוש ברוך הוא ואמר לו – 'קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו'..."

מיד לאחר הצו לעלות להר העברים מוזכר חטאם של משה ואהרון - מדוע התורה חוזרת על פירושה למעשה משה – הכאת הסלע ולא על דיבור?

ובפרשה שלנו נאמר על משה ואהרון - (במדבר כז', יד') "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:" האם באמת עלינו לקבל את חטא משה ואהרון – מרי, לא הקדישו, לא האמינו, מעלו?

באם משה ואהרון מואשמים ב... מי יכול לטעון שהוא מאמין...?

דורש מדרש תנאים – ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלז'

" "על אשר מריתם פי במדבר מריבה במדבר סין", ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהיכרת מתו, שנא'מר: "על אשר לא קדשתם אותי" (דברים לב', נא') הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר,

שני פרנסים עמדו לישראל, אחד אמר 'אל יכתב סורחני', ואחד אומר 'יכתב סורחני'.

דוד אמר 'אל יכתב סורחני', שנאמר: "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב', א'). משה אמר 'יכתב סורחני', שנאמר: "על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני".

משל למה הדבר דומה - לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין, אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית,

זו שגנבה פגי שביעית אומרת: 'בבקשה מכם, הודיעו סורחני, שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה'. תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגים זו לוקה...."

ובלשון דומה אומר התלמוד (יומא פו' ע"ב) בבואו לברר את עניין הוידוי: "וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" דברי רבי יהודה בן בבא.

רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

אלא, מהו שאמר משה "ויעשו להם אלהי זהב" - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב.

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

קלקלה – זינתה.

'אכלה פגי שביעית' ויש נוסחאות 'גנבה פגי שביעית', מעשה זה משקף את הדין שפירות שנת שמיטה אמורים להיאכל בקדושה ואין לפגוע בהם, אין לכבוש פרות שביעית וכו' כמו כן אין לאכול פרות שביעית בוסר בטרם הבשילו. כלומר אכילת פגי שביעית הינו פגיעה בקדושת פרות שביעית.

התלמוד מסביר את מחלוקת התנאים בהביאו את שני הפרנסים משה ודוד ומציגם כשתי אסכולות לענין הוידוי, האם יש לציין מהו החטא או לא, משה מבקש שיבהירו מה החטא ואילו דוד מבקש להעלים את פירוט החטא!

להבהרת עמדות דוד ומשה מובא משל לשתי נשים... משל זה מצוי בכמה נוסחאות...

לכאורה מעשה דוד ובת שבע משכנע אותנו לומר שדוד מיוצג על ידי האשה שקלקלה כלומר זינתה ואילו משה מיוצג על ידי האשה שאכלה פגי שביעית.

אך בבואנו להתבונן בעונשם של דוד ומשה נראה שמשה נענש קשות ולא נכנס לארץ ואילו דוד אמנם בנו נפטר בשל אותו מעשה ולכאורה אין הוא נענש.

מה עוד שנוסח התלמוד בב' סנהדרין קז' ע"א רומז על המילה 'פג' לדוד: "דרש רבא: מאי דכתיב: (תהלים ל"ח) "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" - ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב.

וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה." 

ראויה היתה בת שבע לדוד אלא אכלה כשהיא פגה. כלומר הלשון פגי שביעית יכולים להתאים לדוד, אך מהו הקלקול שעשה משה שיחשב כאישה שקלקלה.

בכל זאת נראה שמשה מיוצג על ידי האישה שאכלה פגי שביעית.

מה רוצה משל זה ללמדנו?

פרופ' ש. ליברמן כתב בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125 על ביטויים שלא הובנו. - "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו הזדקקות לאשה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני-רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאוה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר, סידרא ז' 1991, באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאשה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה . בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף, "ואולם מצינו מצב שבו אשה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, וביחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאיים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

כותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות ליהרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשניה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

פרופ' מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 - 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתו של פרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק "לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לומר בפי משה - הרי אני שעיר לעזאזל.

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה מדוע דרך רשעים צלחה או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו. טענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע.

הסוגיה בב' יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה לומר לא תמיד יש לנו חטא לפרט ושמא אין המציאות כפי שהיא אך ורק עונש בגדר של קרבן שעיר לעזאזל ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

בגישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו, בגדנו... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר האמנם חטאנו – ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו? התלמוד שם שאלה זו בפי האשה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

משמעות קריאה זו מהווה ביקורת נוקבת של החכמים על העונש שהוטל על משה ואהרון. ביקורת זו ממשיכה את ביקורת החכמים על מתן השכר לפינחס!

כלומר קריאתי תואמת את גישת ברכט במחזה 'האומר כן, האומר לא' – הטקסט אינו בה על מנת ללמדנו – כך היה וכך יש לנהוג, אלא מעלה הטקס מחאה פנימית בלב השומע, עד שאינו יכול לשבת בשלווה ויוצא בחריפות כנגד סיפור המעשה.

 

בדרך זו נוכל להביט על מכלול הפרשה ונראה –  הפרשה פותחת במנהיג הפועל בקנאות והורג, 'מקריב' מבני ישראל!

לאחר מכן ישנו 'מפקד' בו מתברר שנפקדו כל דור המדבר, מוזכרים נדב ואביהו שמתו בהקריבם אש זרה, מוזכרים 'בני קורח לא מתו' אבל היו שנבלעו במעמקי האדמה, וכידוע הלכו לעולמם ונפקדים 'מרים ואהרון' ואנו יודעים שמקומו של משה ייפקד!

משה מבין שחסר מנהיג ויש לדאוג למילוי מקום.

מתברר שצלופחד נפקד וכדברי בנותיו אין הוא שייך למחנה קורח, אלא בלשון המדרש הוא 'המקושש' שפעל בקיצוניות על מנת להבהיר לדור המדבר – יש לקיים מצוות אף בחוצה לארץ. העובדה שהוטל עלינו עונש לשוטט ארבעים שנה במדבר אין זה אומר שאין צו לקיים את המצוות.

והפרשה חותמת בקורבנות, גם ביום יום וגם כתוספת בימי חג ומועד.

החוט המקשר יהיה – הקורבן, האדם שנפקד מקומו! האם ניתן את דעתנו על החוסר?

מה עלינו לעשות, להמשיך ולהקריב???

ומה הם 'קורבנות' – עולת תמיד! יהיה זה מסר לשים לב לדברים שבשגרה, למעשה היומיומי – זו התורה על רגל אחת!

הפרשה חותמת בצו על הקרבת קורבנות, קורבן התמיד בכל יום, קורבנות השבת, ראשי חודשים וחגי ישראל! (במדבר כח' – כט')

דומה שהכתוב חותם במעשה קבוע היומיומי, הייחוד של הימים המיוחדים, לציין את הזמן בחוויה מעשית. אך מה אנו לאחר חורבן הבית יכולים ללמוד מפרקים אלו?

ישנו מדרש מימי הביניים  המלמד עד כמה 'שגרה זו' חשובה ניתן ללמוד מנוסח דרשה שמצא מחבר 'עֵין יעקב' לר' יעקב אבן חביב (1450 – 1516, אוסף אגדות התלמוד). כך הוא כותב ב"הקדמת הכותב": "מאמר מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו". "בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל..." בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... עמד ר' פלוני (שמו אבד) על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".

מאמר זה הוא פיתוח של המדרש - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". (ירושלמי, נדרים פ"ט ה"ג).

כלומר הקורבן היומיומי, בבוקר ובין הערבים מלמד על חשיבות השגרה, על חשיבות הריטואל היומיומי.

חשוב לזכור את דברי ר' יוחנן בן זכאי לתלמידו (אבות דרבי נתן נו"א פ"ד) "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע - אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.        אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו' ו')."

מהמסורת הבודהיסטית, נלמד על דרך נוספת -  "ועתה ההסבר על הריסון של החכם פרטרדנה, הנקרא גם 'המנחה לאש הפנימית' (האגניהוטרה הפנימית). אדם אינו יכול לשאוף כשהוא מדבר, ואז הוא מקריב את הנשימה בתוך הקול. אדם אינו יכול לדבר כשהוא שואף, ואש הוא מקריב את הקול בנשימה. הוא מקריב את זוג המנחות הנצחיות והאלמותיות האלה גם בזמן העֵרות וגם בשינה." מתוך: 'האופנישדות והברהמות, מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה', תרגם מסנסקריטית צחי פרידמן, כרמל, 2014, עמ' 128