פרשת חוקת שנת התעש"ה? – החוק ואי הציות לו כמאבק בקונפורמיזם!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת חוקת שנת התעש"ה? – החוק ואי הציות לו כמאבק בקונפורמיזם!

 "מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים./ רבים אומרים כן, ובכל זאת אין הסכמה./ רבים אינם נשאלים/ ורבים מסכימים לדברים מוטעים. לכן:/ מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים" – בהכרזה 'סתומה' זאת, מפי "המקהלה הגדולה" (בתרגום אהרן שבתאי), נפתחת אופרה. 'האומר כן', ברלין ב-1930, המחזאי ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל.

תקציר ההצגה

העלילה מתרחשת בכפר קטן בתחילת ימי הביניים. מגפה מתפשטת ומאיימת על קיומם של התושבים. מורה מהעיר הסמוכה שוכר שלושה מתלמידיו לשעבר: גיבן, אסיר ונושאת כלים. בכוונתם לצאת למסע אל מעבר להרים שם לפי השמועה ישנה עיר גדולה בה גרים הרופאים הגדולים שיוכלו לסייע במציאת מזור למגפה. המורה ושלושת השכירים עוצרים להיפרד מאם ובנה, תלמיד בכיתתו של המורה. הילד הקטן נעדר מזה זמן מבית הספר לצורך טיפול באמו שנדבקה אף היא וחיה חיים ללא תקווה. הילד מתעקש לצאת עם המשלחת אל המסע חרף הסכנות וגילו הצעיר ומסכים לכל מה שעלול לקרות בדרך רק למען הסיכוי לשוב עם תרופה לאימו. המסע קשה והילד לא עומד בקשיים עד שאינו יכול עוד להמשיך. לפי המסורת העתיקה, יש להשליך לעמק אל מותו את מי שאין בכוחו להמשיך במסע על מנת שלא לסכן ולעכב את השאר. לפי הנוהג, על שאר חברי הקבוצה להפנות אל החלש את השאלה: 'האם אתה מסכים שנשליך אותך אל העמק, או שברצונך שנשוב כולנו על עקבותינו?'. אותה מסורת ממש קובעת בנוסף כי על הנשאל להשיב: 'כן, אני מסכים'.

הצגה זו מבוססת על הצגה יפנית מהמאה ה-15

על המקור היפני של 'האומר כן', כותבת  -ענבל שילאור

אופרה ”האומר כן“ מבוססת על מחזה ה“נֹו“Noh  היפני ”טאניקו". המחזה מציג סיפור בו כומר או מורה רוחני מדת היַמָבּושִי, המשלבת ריטואלים בודהיסטים ושינטואיזם, יוצא למסע רוחני דתי בהרים. לפני שהוא יוצא לדרך, הוא הולך לבקר את אחד הילדים הלומדים אצלו אשר לא הגיע למקדש זמן רב. האב של הילד אינו בחיים, והילד חי לבד עם אמו. הילד מספר למורה שאמו חולה, ולכן היה חייב להישאר איתה בבית. המורה נכנס לראות את האם ולהודיע לה שהוא יוצא למסע. האם מציעה שהילד יצטרף אליו, אך המורה מסרב מכיוון שהמסע מפרך ולא מתאים לילד. הילד מבקש להצטרף למסע בכל אופן, על- מנת שיוכל להתפלל לבריאות אמו. על-אף התנגדותם, המורה והאם מתרשמים מהמסירות של הילד לאם, ולבסוף נכנעים לבקשתו. במהלך המסע הילד חש ברע. לפי המסורת הדתית, חובה להשליך אדם החולה במהלך המסע )ולכן כבר לא טהור( אל העמק. המורה מבשר לילד את גורלו, ובעצב רב המשלחת משליכה את הילד אל מותו. המורה מבקש שיהרגו גם אותו, שכן יגונו הכבד אינו שונה ממחלה. העולים לרגל מחליטים במקום זאת להתפלל לאלים שיחזירו את הילד לחיים.

הקדוש אֶן הסגפן, מייסד דת הימבושי, מופיע ונענה לבקשתם, מכיוון שהתרשם מרצונו הטוב של הילד והאהבה שהפגין כלפי אמו ביציאה אל המסע המפרך.

וכותב בני מר -   "התאטרון האפּי" של ברכט ביקש ליצור ניכור בין המתרחש על הבימה ובין הקהל. לשם כך הוא מיקם את העלילות בזמן אחר ובמקום רחוק, "אֶפי" לעתים; לכן הוא ביטל מוקדם ומאוחר בזמן המחזה, או לפחות כיווץ ומתח את הזמן כדי שיהיה "לא ריאליסטי"; לכן הוא יצר פעמים רבות דמויות שקשה להזדהות אִתן, טיפוסים המוכיחים את ההנחה המוקדמת ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". בין הקהל למתרחש על הבימה חצצו גם מְספֵּר או מקהלה, ולאופי המלאכותי נוספה פעמים רבות גם מוזיקה – "לא קלסית" במתכוון, כלומר מודרניסטית, במקצבים חופשיים כמו ג'ז או בצורות דיסהרמוניות. הפעולה המעשית שאליה כיוון ברכט את הקהל היתה הדוקטרינה המרקסיסטית, שברכט אימץ זה לא מכבר. הרצון והצורך לצאת לפעולה התחזקו ביתר שאת באותה עת, בשנת 1929, שבה התחולל המשבר הכלכלי העולמי ובעקבותיו האינפלציה בגרמניה. אלה חשפו, לדעת ברכט, את השיטה הקפיטליסטית במלוא חולשתה. באמצעות "המחזות הלימודיים" שלו ביקש ברכט להפוך את הקהל לחיילים במלחמת המעמדות, ללוחמים בעשירים הבורגנים, המנצלים את העניים בני מעמד הפועלים.

אעז לטעון שזו דרכה של המסורת היהודית – נביא חוק לא ברור, נציין עונש חמור על מעשה פעוט – זאת כדי לעורר את העם בעת מעשה (באם אכן ארע) ואת הקורא כאשר יעיין במקרא!

זו דרכה של תורה וזו מלאכת הדרשנים – לעורר התנגדות ובעיקר קריאה לפעולה!

וכך נהלך בעקבות הפרשה! פרשת חוקת פותחת ב'חוק' ללא הסבר - 'חוק פרה אדומה',

המדרש (תנחומא חוקת ט') מביא דין ודברים בין גר/גוי לבין ר' יוחנן בן זכאי:

מעשה בגר אחד ששאל את ריב"ז דברים אלו שאתם עושים, נראים כעבודת כשפים!

אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה,

ואם אחד מכם מטמא מת, מזין עליו שנים ושלש טיפין ואתם אומרים לו טהרת!

אמר לו: נכנסה בך רוח חזזית מימיך?

אמר לו: לאו

אמר לו: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?

אמר לו: הן

אמר לו: ומה אתם עושים לו?

אמר לו: מביאין עיקרין, בשמים מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת!

אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב: (זכריה ו') "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", מזין עליו מי נדה והוא בורח!

לאחר שיצא הגוי,

אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר?

אמר להן: חייכם, לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא,

אמר הקב"ה 'חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חקת התורה"'

ומפני מה כל הקרבנות זכרים ונקבות וזו נקבה?

אמר רבי איבו משל למה הדבר דומה - לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך,

אמר המלך 'תבוא אמו ותקנח את הצואה',

כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל:

טענת הרואה ביצוע של הכנת 'אפר פרה אדומה' – הרי אלו כשפים! האם אכן היהדות משמרת 'עבודה אלילית', ובאם 'חלילה' התשובה חיובית – מה בין ... לבין...? ובאם יש חשש מעין זה – למה בדיוק מתכוונים באמירת התפילה 'עלינו לשבח', בה אנו נוהגים לחתום את התפילה – ובנוסח מעודן, אנחנו מתכוונים לשורה בה נאמר – ובדגש – 'לתקן עולם במלכות שדי'!

לפניכם הנוסח המסורתי – לצערנו יש החושבים שמטלת 'כרות יכרתון' מוטלת עליהם ובשם ציווי זה ניסו להעלות באש את הכנסייה בכפר נחום!

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. שֶׁלֹּא עָשָֹנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא שָֹמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָֹם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם:

שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ:

וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ. וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים:

הוּא אֱלֹהֵינוּ אֵין עוֹד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ. אֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָֹר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ. יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

וְנֶאֱמַר. וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: 

וכך כתב איתי אליצור – באתר סרוגים (הופניתי לדבריו מפרח רבנות תתי שגס)

http://www.srugim.co.il/118235-למה-הרבנים-מעדיפים-לא-לומר-את-האמת?di=1

ומקצת מדבריו - "...אין לי שום בעיה אם רב היה יוצא נגד שריפת הכנסיה בטענות אחרות, אבל למה לשקר ולומר שזה נגד התורה? רק כי אתה יודע שלא תצליח להסביר לעם החי היום את ההגיון שבמצוות התורה? בגלל זה נראה לך שאתה רשאי לבחור מהתורה מה מתאים לך ומה לא מתאים לך? .... רבנים רבים כתבו שזה נגד התורה ורוח היהדות. האמנם? מה דעתכם על הפסוקים המפורשים "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ"? או אולי: "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן".

או פסק הרמב"ם: "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו"....." עד כאן הציטוט!

לפי הגיון זה – כל פסוק בתורה יש לקיימו כיום כפשוטו – 'עין תחת עין...מות יומת...'

האומנם?

הרי זו מהותה של תורה שבעל פה – להתאים את הכתוב לימינו!

ובעיקר באם לצטט פסק של הרמב"ם – ניתן להביא את דבריו בהם נכתב במפורש – בחתימת ספר שופטים בהלכות מלכים (יא', ד'): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד. אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה. שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

כיצד. כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום. "

כלומר, לדעתו הן הנצרות והן האיסלם הינם חלק מתוכנית האל על מנת להגיע לתיקון עולם!

דברי הרמב"ם עולם בקנה אחד עם חתימת תפילת 'עלינו לשבח' -  . וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: זכריה יד', ט'

ובודאי לדברי הנביא בהמשך הפרק פסוק טז' בו אומר הנביא – "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:"

דברי הנביא עולים בקנה אחד עם האמירה של הנביא ישעיה 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'!

אי לכך – 'עלינו' מוטלת החובה להכרית עמדות מעין אלו מן הארץ – בחינוך!

נמשיך בעיון בפרשה - מיד לאחר חוק 'פרה אדומה' מסופר על מות מרים ועל כך שמשה מכה בסלע ואינו מדבר, 'חטאו' חטאם של משה ואהרון מביא לכך שאין הם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת, מה ניתן ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?

נעיין במקומה של מרים בתודעת העם ומה כוחו של העם – כאשר הוא רוצה.

מרים נענשה בצרעת על 'דיבורה' על משה וחויבה בהסגר מחוץ למחנה ועל כך נאמר :

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:" (במדבר יב' טו')    

לעומת צעקת/תפילת משה – העם לא נסע עד היאסף מרים. מה כוונת הכתוב שהעם לא נסע ? המסע במדבר היה בעקבות הענן (במדבר ט', טו' – כג' ) ? "... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ..."

 'ויש אשר יהיה הענן ... על פי ה' יסעו...' לכן ניתן לומר ש'העם לא נסע' – הענן עלה ממקומו וה' רצה לבחון את העם האם ישאירו את מרים מאחור או שיחכו לה. העם אכן המתין למרים והצביע ברגליו.

מעשה זה של העם מקבל נופך משמעות כאשר בוחנים את התנהגות העם כאשר נגזר על משה שלא להיכנס לארץ, העם אינו נענה למשה, ואינו פונה לה' שיפר את גזר הדין.

בלשון המדרש אומר משה – 'ולא נתן לכם לב לדעת ' , מדוע אתם, העם אינם פועלים בכוחכם למעני ? (מדרש דברים רבה ז', י', כי תבא)

"דבר אחר, "ולא נתן  לכם לב לדעת" א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו אמר לו משה את הדבר הזה... כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, כנס אותן והתחיל  מוכיחן,

אמר להם: אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד, הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" 

אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנאמר: (דברים כט) "ואולך אתכם מ' שנה  במדבר...". "

העם סירב לצו האל - ונענה בחיוב בהסכמה אלוהית

בפרשה מספר נושאים : פרה אדומה – החוק , מות מרים , חטא משה! הכאת הסלע , מות אהרון – מי מריבה , מלחמה בכנעני , הנחשים – נחש הנחושת , שליחת מלאכים לסיחון והמלחמה בו .  האומנם רק סמיכות פרשיות ?

מהו הקשר בין החוק – פרה אדומה, למות מרים ולהכאת הסלע על ידי משה ואהרון ?

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה  תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:" (במדבר פרק יט, ב')

פרשן חסידי מסביר בשם ספרי מוסר "דבפרה אדומה כתיב 'אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול', דיש לדקדק מדוע לא כתב מקודם 'אשר לא עלה עליה עול', כי שכיח יותר שיעלה עליה עול מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על אדם כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים ." (זכרון נפלאות)

קריאה זו מבינה שחוק פרה אדומה הרי הוא סמל להתנהגות האדם. אכן חוק זה מצביע על כך שהאדם המטהר גורם לטמא להיות טהור ואילו הוא עצמו נטמא עד הערב. הכהן המטהר יש ויחוש שכוחו רב, הוא המטהר את הטמאים, לכן על מנת למתן את תחושתו נטמא הוא עד הערב.

ה'אש קודש' הרב קלונימוס מפיאצנא כותב בפרשת פרה בשנת תש"ב בגטו וורשא (חודשים מספר לפני שנספה בשואה) חוק פרה אדומה מלמד על האמונה התמימה! קבלת חוק ללא הבנה , עלינו לקבל ולהאמין בדבר ה' , "אין להרהר רק להאמין שכיון שכך ה' עושה כן צריך להיות, ובזה הפרה מטהרת וגם מכפרת, כיון שנכנסים בכל עצמנו למקווה ומוסרים את כל עצמנו אליו יתברך ".

קבלת דבר ה' באה לידי ביטוי בהקדמת נעשה לנשמע על ידי ישראל במעמד הר סיני.

כמה חודשים לאחר דרשתו זו הוא דורש בפרשת חוקת תש"ב – על כוחה של מרים וחטא משה שנעשה בכוונה תחילה על מנת להגיע אל השפע ואל העם . בדרשה זו באה לידי ביטוי תפיסה שונה, החטא בכוחו לקרב כלומר אי ציות משה לחוק הוא המביא את המים לישראל .

שואל הרב, מדוע נסמכה הכאת הסלע על ידי משה למותה של מרים ולכך שלא היו מים כלומר מהו הקשר בין חטא משה למות מרים, ומסביר הרב:

כוחה של מרים היה בשל העובדה שקיימה את המצוות למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה' ממי ש'מצווה ועושה', לדעתו כוח תשוקתה העלתה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה' .

והוא כותב : 'אבל משנסתלקה מרים , לא היה להם תשוקה כל כך , לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עימהם .

הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם' . כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא לפי ערכו כדי לזכות את הרבים .'

ממשיך הרבי מפיאסצנא ואומר 'ומסתמא משה רבנו שב תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה רבה .'

מסביר הרב, משה מכה בסלע וחוטא, מעשה זה היה בכוונה תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים . כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות, למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם, לכן משה בבואו למלא את מקום אחותו חייב לחטוא ולהגיע אל העם על מנת לעורר את תשוקתו של העם לה' .

ולשאלה – מדוע נענש משה?

יש לומר שאין כאן עונש, אלא החלפת מנהיגות!

המבחן היה לעם – באם היה נענה כפי שנענה למרים והיה פונה לאל ואומר – 'באם משה אינו נכנס לארץ אף אנו לא נכנסים' – סביר שהיו משנים את דעתו של ה' ומשה היה זוכה לאריכות ימים, ברם העם לא נענה ואולי אפילו רצה בהחלפת מנהיגותו – כאן המסר לדורות!

בהמשך הפרשה מתוארת המגפה ועצירתה על ידי נחש הנחושת (במדבר פרק כא' ה' – ט')

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם  וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת  הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ  הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

על כך אומרת המשנה במסכת ראש השנה (ג', ח') – "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

הנחש הופך להיות סמל – הבוחן אמונה! נחמה ליבוביץ (הוסיפה תחיה גרינוולד) מדייקת מלשון הכתוב וַיְשַׁלַּח, עד כה הנחשים נענו לצו האל ולא תקפו, היה זה 'נס' – סימן, וכאן האל שיחררם ממחויבות והם נהגו כדרך הטבע! כמבחן לבני ישראל! מכאן לסמל הרפואה – הארס הוא זה שיכול להיות המרפא!

על 'נחש הנחושת' אומרת המשנה – המלך חזקיהו כתת, הרס את מעשה משה!

(פסחים ד', ט') : "שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ.

גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ.

עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבַּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ: 

זאת בהתבסס על הנאמר בספר מלכים (ב' יח', א' – ד') "וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמַלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן:"

נעיין במעשה רבי יהודה הנשיא 'ביטול חובת השמיטה בבית שאן' וזאת בהסתמך על לימוד מכתות 'נחש הנחושת' על ידי המלך חזקיהו ורבי למד מכך על חובה של עשייה!?

וזה לשון התלמוד בחולין (דף ו' ע"ב – ז' ע"א): " הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זָרוּז בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר לִפְנֵי רַבִּי, עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן,

וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כֻּלָּהּ עַל יָדוֹ.

חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ, מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר, אַתָּה תִּנְהֹג בּוֹ הֶתֵּר?

דָּרַשׁ לָהֶם מִקְרָא זֶה, (מ"ב יח) "וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ, נְחֻשְׁתָּן".

אֶפְשָׁר, בָּא אָסָא וְלֹא בִּעֲרוֹ? בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּעֲרוֹ? וַהֲלֹא כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּעֲרוּם? [דף ז ע"א]

אֶלָּא - מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי - מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ."

רבי יהודה הנשיא מתיר את יבול בית שאן בשנת השמיטה, כאילו היה זה יבול חוץ לארץ, וזאת בשל עדות קדומה על ר' מאיר שכך נהג. לטענת חבריו כיצד מתיר הוא איסור, עונה 'מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו' כפי שעשה המלך חזקיה.

לעיתים יש צורך בחידוש. השנה 'במקרה' שנת שמיטה, איה התקנות?!

הפרשה חותמת בשליחת מלאכים (לשלום ) לסיחון – אך זה בנוסח המסופר בספר דברים לעומת הכתוב בפרשה שלנו, אצלנו נאמר -  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ... (במדבר פרק כא', כא' – כג' )

ואילו בדברים (ב' כד' – כט' ) נאמר : "...רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת  אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה... וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ ..."

על כך כותב המדרש (דברים רבה ה' יג'):  דבר אחר, "ותגזר אומר" (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה  שגזר משה הסכים הקב"ה עמו. כיצד? לא א"ל הקב"ה לשבור את הלוחות הלך משה ושיברן מעצמו ומניין  שהסכים הקב"ה עמו דכתיב  (שמות לד)   אשר שברת יישר כחך ששברת,

הקב"ה א"ל שילחם עם סיחון  שנא'  (דברים ב) "והתגר בו מלחמה" והוא לא עשה כן אלא "ואשלח מלאכים" וגו', א"ל הקב"ה כך אמרתי לך  להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר" וגו'.  כלומר, ה' לומד ממשה ומוסיף את צו הקריאה לשלום בפרק כ' בדברים!

מי קיים הפרשה הזאת יהושע בן נון א"ר שמואל בר נחמן מה עשה יהושע היה פורש דאטגמא בכל  מקום שהיה הולך לכבוש והיה כתוב בה מי שמבקש לילך ילך לו ומי שמבקש לעשות שלום יעשה ומי  שיבקש לעשות מלחמה יעשה, מה עשה הגרגשי פנה והלך לו מלפניהן ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו זו  אפריקי, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום אבל ל' ואחד מלכים שבאו להלחם עמו הפילם  הקב"ה בידו מניין שנא'  (דברים ג)   ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד." 

בלשון מדרש תנאים (ספרי במדבר פיסקא מב') נאמר : "גדול השלום ושנואה מחלוקת, גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים  שלום שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"  (דברים כ י) "ואשלח מלאכים ממדבר  קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת " (דברים ב כו)".   

לסיכום בפרשת ה'חוק', חוקת! ישנה קריאה כמחזה של ברכט למאבק בקונפורמיזם:

א.      הפרשה פתחה בציווי פרה אדומה – החוק המחייב אמונה תמימה, אך גם בחוק הלא מובן, ישנם רמזים על ההתנהגות הרצויה ובעיקר שלא יעלה על דעתך לטעון שאין בך מום. חוק שהוא נראה כעבודת כשפים! והאלילים כרות יכרתון!

ב.      שבירת החוק על ידי משה , הכאה בסלע ולא קיום הציווי לדבר אל הסלע. מצאנו קריאה של ה'אש קודש' שמעשהו היה בכוונה תחילה על מנת להביא את השפע לבני ישראל בשל מות מרים וכדי להתעלות לרמתה היה עליו להפר את חוק ה'. ניתן לומר שמשה למד על כוחה של מרים מהתנהגות העם שלא נסע כאשר נענשה בצרעת וחיכה למרים .

ג.       'נחש הנחושת' נעשה על ידי משה על מנת לעצור את המגפה ונשאר עד שבא חזקיה המלך מאות בשנים לאחר מכן וכתתו, ובלשון הגמ' בחולין זו הייתה הפינה שהניחו לו להתגדר בה. כך דרש רבי ממעשה המלך חזקיה שניתן לבטל את קדושת הארץ ולהתיר את בית שאן בשנת שביעית.

ד.      שבירת החוק על ידי משה כאשר שלח מלאכים וקרא לשלום לסיחון ולא יצא ישר למלחמה כאשר צווה. המדרש קורא את מעשה משה כמלמד את ה' כיצד יש לנהוג .

ה.     'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', במחשבה !

ו.        נדרוש ונמשיך את סוגיית הנדר – בפרשה עיר הקרויה 'חרמה' ובהפטרה – נדר יפתח שהמדרש תוקף בחריפות – מדוע לא הותר הנדר?!