קמץ – דרשה לפרשת בחקתי – תשע"ה

פורסם על ידי: michal

תוייג ב לא תוייג 

michal

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, פרק כו, פסוקים ג-ה).

שמירת מצוות. המושג הזה מוכר לנו. בחברה שאנחנו חיים בתוכה, מקובלת דמות מאוד ברורה של שומרי מצוות. הם קוראים לעצמם שומרי תורה ומצוות ומאמינים במערכת בסיסית של שכר ועונש שלפיה מגיע להם שכר על שמירת המצוות.

הבסיס לתפיסה הזאת נמצא בפרשה שלנו. שומרי המצוות מבורכים בברכות רבות ועוברי עבירות ארורים בעוד יותר קללות.

התפיסה הזאת בעייתית מאוד, כמובן. הרי ביהדות תפיסת עולם תהליכית גוברת על תפיסת עולם מעגלית. אנחנו מאמינים בתהליך היסטורי של שינוי והתחדשות ולא בתהליך של חזרתיות ודטרמיניזם. בעולם תהליכי יש בחירה, ואם אדם יודע מראש לאן מעשיו יובילו – איפה הבחירה כאן? ידיעת התוצאה אופיינית לעולם המעגלי – בו אדם נאלץ לרצות את המזלות, כדי למצוא חן בעיני האלים. דווקא מזאת מזהירים שני הפסוקים של הפרשה הקודמת:

"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא, פרק כו, פסוקים א-ב).

האלילים הם הביטוי של התפיסה המעגלית. הם מעשי ידי אדם ואין ביכולתו של אדם ליצור דבר חומרי שהוא נעלה ממנו.

"אם בחקתי תלכו" – מכך אנחנו לומדים את המושג הלכה – מושג מאוד טעון לנו כיהודים רפורמים. רווחת המחשבה על התנועה הרפורמית כתנועה לא-הלכתית. מי שראה מדפים שלמים של שאלות ותשובות של CCAR – מועצת הרבנים הרפורמים של צפון אמריקה – עלול לחשוד בטענה הזאת כבלתי אמיתית בעליל.

הטענה על היותה היהדות הרפורמית לא-הלכתית לא נובעת ממושג ההלכה, אלא מפרשנות שהיא קיבלה. החיבור בין מושג ההליכה לבין מושג החוק יצר פרשנות מחמירה ביותר. הרי החוק – הוא סוג המצוות שאין להן הסבר הגיוני, ולכן אמורות להיעשות ללא כל הרהור, אלא רק כי הקב"ה ציווה כך.

הבעייה היא שהלכה אינה מתייחסת לחוקים בלבד. היא נוגעת בכל מצוות התורה שניתן לדמיין אותן. ואז, בתפיסה המסורתית, ההלכה הופכת לחוק. "אם בחוקתי תלכו" נהיה ל"אם בהלכותיי תחוקקו". זאת הגישה שאינה מקובלת על היהדות הרפורמית.

הרבה מירה סופר מציעה דרך אחרת ליהודי ליברלי – לרקוד עם המצוות. ריקוד איננו הליכה. לריקוד ביטויים שונים ומרובים. אפשר לרקוד לבד, בזוג או בחבורה. אפשר לרקוד על קרח או על דשא. אפשר לשנות את התנועות, לגוון, להמציא דברים חדשים. כך אנחנו, הרפורמים, אבל גם הרמב"ם, חז"ל, משוררי ונביאי התנ"ך לפנינו, רוקדים עם התורה ועם המצוות (ולא רק בשמחת התורה).

יש מצבים בחיים שדורשים מאיתנו לרקוד לבד – בהם רק אנחנו יכולים להחליט – איזו מסורת מתאימה, איזו צורת התנהגות נבחר, איך נקיים, ואם נקיים בכלל, מצווה כזו או אחרת?

היהדות שלנו מוצאת אותנו גם בזוגיות. האם נקדש בערב שבת, האם נבשל בשבת, האם נראה סרט? (או בשפה המקצועית – מהי שמירת שבת עבורנו?) האם נביא עוד ילד לעולם? (מהי מצוות פריה ורביה שלנו?) האם נפריד כלים במטבח שלנו? זאת החלטה זוגית, ממש לא פרטית, אני אומר לכם מתוך ניסיון אישי.

ואז יש את הקהילה. או אפילו את החברה שסביבנו, שאנחנו חלק ממנה. יש בה נורמות התנהגות. ואז אנחנו מתיישרים לפי הנורמות? הנורמה נכפית עלינו? או שאנחנו מאתגרים את הנורמה? קצת מזה וקצת מזה.

הצורך הזה להסתדר עם אחרים – מאוד קשה. נראה, כי יותר פשוט להחליט לבד מחד. או מאידך לחיות בחברה שהיא כל כך אחידה שכולם בה מתנהגים אותו דבר. אני טוען שזה לא נכון. הבדידות המתמדת מחלישה את האדם. החברה שבה כולם, לכאורה, שווים, יש בה חזקים ויש בה חלשים. ובחברה מתוקנת החזקים צריכים לחזק את החלשים. אחרת החלשים יחלישו את החזקים.

 

זאת הפרשה האחרונה בחומש ויקרא. אחרי קריאתה בשחרית של שבת נוהגים לומר כל הקהילה ביחד "חזק חזק ונתחזק". מה פירושו? למה פעמיים חזק? הרב זאב קלמן ז"ל, יושב-ראש מועצת הרבנים הקונסרבטיביים של אמריקה, פירש את המשפט הזה בצורה מאוד יצירתית. לדבריו, כל הקהילה, באומרה את המשפט הזה יחד, מכירה בערך שלה. אם אתה חזק ואני חזק – אז ביחד נתחזק!