פרשת אמור שנת התעש"ה - הקול הדחוי ומחיר המודחק

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת אמור שנת התעש"ה - הקול הדחוי ומחיר המודחק

'אחרי מות – קדושים – אמור', כלומר: לאחר מות אדם אין מדברים בו סרה אלא המת – קדוש!

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:" (ויקרא כד', א') אמור – ואמרת, יש לומר!

הפרשה פותחת באמירה ברורה לכוהנים – אינכם רשאיים להתאבל על כלל המשפחה כי אם לקרובים ביותר. אין כהן בעל מום יכול לשרת בקודש! אין העם רשאי להעלות כקורבן בעל חיים בעל מום! על עגל הנולד לשהות שבעה ימים עם אמו בטרם יוקרב, לאחר מכן צו קורבנות שבת והמועדים ולחתימת – מעשה באיש המקלל!

מה לחתימה זו ולפרשה?

פשט הכתוב מלמד – כפי שאסור לכהן בעל מום ולבע"ח בעל מום להיות חלק מהקדושה, כך אדם המקלל – עונשו בהתאם!

ברם נעיין במדרש ונמצא כיוון דרשה מפתיע!

מעשה המקלל - ויקרא כד' – מי הוא איש זה? האם הוא ממזר – 'לא יהודי' ששכב עם בת ישראל – הולד ממזר?! (כך בב' יבמות מה' ע"א, רמב"ן ויקרא כד', י') ומדוע מעורב בתוך מעשה המקלל דיני החובל באדם!

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: (יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: (יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה:

(יג) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: (טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: (טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהֹוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

וכאן 'משום מה', ללא כל קשר נראה לעין,  נכנסים – דיני חובל - (יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: (כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: (כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: (כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

(כג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:

התוספתא תפסוק – האיש ממזר! מסכת עדויות (צוקרמאנדל) פרק ג' -  "חנניא בן עדיי אומ'ר - הרי הוא אומ'ר "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ויניצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי", והרי דברים קל וחומ'ר, ומה משה שהוא רבו של אליהו לא רצה לגלות הממזרים עד שנתגלו מעצמן, אליהו תלמידו של משה, על אחת כמה וכמה שלא יגלה את הממזרים עד שיתגלו מעצמן! 

מדרש תנאים נוסף יוכיח ממקה זה שבני ישראל במצרים שמרו על עצמם ולא חטאו בעריות - מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ה'  - רבי אליעזר הקפר ברבי אומר - וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות. ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם. ולא שנו את לשונם ומנין שלא נחשדו על העריות שנאמר: "ויצא בן אשה ישראלית" (ויקרא כד י) להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניה'ם אלא זה, ופרסמו ופרטו הכתוב. 

מכאן נעבור למדרש תנאים המבהיר שהאיש נדחה בשל ייחוס אביו! היה כממזר ונתגייר ובכל זאת נדחה!

ספרא אמור פרשה יד' -  " "ויצא בן אשה ישראלית", מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן,

אמר להן מבנות דן אני,

אמרו לו - הכתוב אומר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף, "והוא בן איש מצרי", אעפ"י שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר, "בתוך בני ישראל", מלמד שנתגייר, "וינצו במחנה", על עיסקי מחנה, "בן הישראלית", "ואיש הישראלי", זה שכנגדו.

..."ויביאו אותו אל משה" ולא הביאו המקושש עמו, "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן", גניי הוא לו וגניי לאמו וגניי למשפחתו וגניי לשבטו שיצא ממנו,

 

אך, עלינו לברר - האם היה זה מעשה זנות? האם נדחה האיש בטוב או בדרש?

נמצא במדרש דעה שהאיש זלזל במצוות 'לחם הפנים' – בשאלת 'תם' - האם ה' אוכל מאפה בין שבוע ימים? או שנדחה בשל ייחוס אביו?! וזה לשון המדרש -

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה לב', ג' -  "ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא? ר' לוי אמר יצא מעולמו כמד"א (שמואל א', יז') "ויצא איש הבינים",

ר' ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא, אמר - כתיב "ולקחת סלת ואפית אותה", דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת? כההיא דתנינן תמן 'לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י"א, כיצד? נאפה בערב שבת ונאכל בשבת, לתשעה! חל להיות יום טוב בערב שבת, נאכל לעשרה! שני ימים טובים של ר"ה, נאכל לי"א! כדאיתא בתנחומא

תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם - מבנות דן אני, אמרו לו - כתיב (במדבר ב') "איש על דגלו באותות לבית אבותם", ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף.

מוסיף המדרש ומבהיר – כיצד בא לעולם איש זה!

ד [כד, י] "והוא בן איש מצרי" - רבנן ור' לוי  -

רבנן אמרי - אעפ"י שלא היו ממזרין באותה שעה הוא היה ממזר

ר' לוי אמר - ממזר ברור היה, כיצד נוגשין היו מצרים ושוטרים היו ישראל נוגש היה ממונה על י' שוטרים ושוטר היה ממונה על י' בני אדם נמצא נוגש ממונה על ק' בני אדם,

פעם אחת הקדים נוגש אצל השוטר, אמר לו: לך כנוס עישורך/חבורתך חד זמן קדם נוגש גבי שוטר, א"ל זיל כנוש לי חבורתך,

כיון שנכנס שחקה לו אשתו,

אמר, היא של אותו איש, אמר, דהדין גברא היא יצא והטמין עצמו לאחורי הסולם,

כיון שיצא בעלה, נכנס וקלקל עמה,

פנה הבעל לאחוריו ןראהו יוצא מביתו, כיון שידע הנוגש שהבעל ראהו יוצא מביתו, היה מכה אותו כל היום והיה אומר לו – עמול היטב, עמול היטבץ והיה מתכוון להורגו

הפך לאחוריו וחמתיה נפק מן גו ביתא כיון דידע דחמתיה נפק לגביה והוי מחי ליה כל ההוא יומא וא"ל לעי טבאית לעי טבאית מתכוין בעי למקטלי'

באותה שעה הציץ רוח הקדש במשה, הה"ד (שמות ב) "ויפן כה וכה", מהו "כה וכה", אלא ראה מה עשה לו בבית ובשדה, אמר לו לא דיו שקלקל עם אשתו, אלא שהוא מבקש להרגו? מיד, "וירא כי אין איש".

ובכל זאת יש לשאול - האם היה כאן מעשה זנות והילד אכן פגום, אבל אולי המצרי אנס את האישה ומדוע הילד נדחה, היה זה אונס!

ואכן במדרש - שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א', כח' (כך גם בתנחומא, מהדורת ורשא, שמות ט') "וירא איש מצרי" (שמות ב'). אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן. ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר: ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן (ויקרא כד).

אמרו רבותינו: נוגשים היו מן המצריים ושוטרים היו מישראל, ונוגש ממונה על עשרה שוטרים ושוטר ממונה על עשרה מישראל. היו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן לעבודתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו. חזר בעלה, מצא המצרי יוצא מביתו. שאל לה: נגע ביך?

אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא.

כיון שידע הנוגש שידע בו, חזר לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, כשם שהורגין אותן ומשליכין אותן לחוצות.

והיה משה רואה והביט בו, ראה מה עשה לו בבית ברוח הקדש וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר: ודאי זה חייב הריגה, ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן ולכך הוא חייב הריגה, שנאמר: מות יומת הנאף והנאפת (ויקרא כ), והיינו דכתיב: ויפן כה וכה (/שמות/ ב').

כלומר, ישנם שתי מסורות – אם כן עולה השאלה - האם לא הייתה אפשרות לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולא לאוסרו ולהורגו? 

עיון במדרש לפרשה מצביע על פתיחה די רחוקה מנושאי הפרשה, ראשית המדרש מלמד שדברי ה' אינם בספק באם יתקיימו, כלומר באם ה' מבטיח הרי שיקיים ומכאן המדרש מביא אבחנה בין דורו של אחאב לדורו של דוד!

החשוב לעניין הפרשה – שישנה עדיפות לדורו של אחאב על פני דורו של דוד, למרות שבימי אחאב עבדו עבודה זרה!

ארצה לטעון שקריאת המדרש מערערת על משפט 'המקלל' !

מלשון המדרש ניתן להבין שיש כאן בעיה חברתית – מרננים על אותה אישה ועל מוצא המקלל, והרי ידוע שאף על מוצא דוד קמו המערערים – ממשפחת רות המואביה וכפי שנראה בהמשך ישנה רכילות על אביו ישי!

מכאן שהמדרש מנסה לאפשר קריאה כנגד פשט הכתוב – אין להעליל, אין לרכל על ילדים שנולדו ל... – אל תוציאו לעז על משפחות!

וזה לשון המדרש –  מדרש ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כו'

 [א] "אמור אל הכהנים" (ויקרא כא', א'). ר' תנחום בר' חנילאי פתח "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהלים יב', ז'). "אמרות ה' אמרות", אמרות בשר ודם אינן אמרות.

בנוהג שבעולם - מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, אם יערב לו קילוסן אומר להם למחר אני בונה לכם דימוסיות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו,

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא "וה' אלהים אמת" (ירמיה י', י')....

[ב] ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי - תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם "אתה ה' תשמרם" (תהלים יב', ח'), תיטר אורייתהון בלבהון . "תנצרם מן הדור זו לעולם" (תהלים יב'), מן הדור שהוא חייב כלייה. ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין מלשינים. הוא שדוד אומר "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה" (תהלים נז, ה). "נפשי בתוך לבאים", זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. "אשכבה לוהטים", זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע. "בני אדם שיניהם חנית וחצים", אלו אנשי קעילה,

"היסגירוני בעלי קעילה" (שמואל א', כג', יא'). "ולשונם חרב חדה", אלו הזיפים, "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו" (תהלים נד', ב').

באותה שעה אמ'ר דוד - וכי מה השכינה עושה בארץ, "רומה על השמים אלהים" (תהלים נז', ו'), סלק שכינתך מביניהון.

אבל דורו של אחאב כלם עובדי ע"ז היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו "הלא הוגד לאדני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ה'... ואכלכלם לחם ומים" (מלכים א', יח', יג'). אם לחם למה מים, אלא מלמד שהיו המים קשין להביא יותר מן הלחם. ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומ'ר "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (מלכים א' יח', כב') וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא וכל העם ידע שעובדיה מסתיר נביאים ולא אמר.

א"ר שמואל בר נחמן אמרו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדירות,

אמ' להם מפני שפרצתי גדרו של עולם.

מפני מה אתה מהלך ולשונך בארץ,

אמ' להם מפני שהוא גרם לי.

אמרו לו וכי מה הנייה יש לך, ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית,

אמ' להם אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י, יא), איפשר דאנא עבד כלום ולא איתאמר לי מן עילותא.

ומפני מה את נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין,

אמ' להם ולי אתם אומרי'ם, אמרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוף העולם.

ולמה נקרא שמו שלישי?

הוא הורג שלשה - האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו.

ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו שאול שקיבלו אחימלך שנאמר עליו ואבנר.

ולמה נהרג אבנר, ר' יהושע בן לוי אמ' על שעשה דמן של נערים שחוק. הה"ד ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב =שמואל ב'= ב, יד).

ר' שמעון בן לקיש אמ' על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד. הה"ד וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (שם /שמואל ב'/ ג, יב), כתב מן אבנר לדוד.

ורבנין אמרין על ידי שלא המתין לשאול להתפייס עם דוד. הה"ד ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי (שמואל א', כד', יא').

אמ'ר ליה אבנר - מה את בעי מן גלגוי דדין, "בסירה הוערת", וכיון דאתון למעגל, אמ'ר ליה "הלא תענה אבנר" (שמואל א', כו', יד'), בכנף אמרת בסירה הוערת, חנית וצפחת בסירה הוערו.

ויש אומ'רים: על ידי שהיה ספק בידו למחות בשאול על נוב עיר הכהנים ולא מיחה.

 [ג] אמ' ר' תנחום בר חנילאי שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות, ועל ידי מי נתנו על ידי שבטו שללוי שכת' בו כסף צרוף בעליל לארץ (תהלים יב, ז), וכת' וטהר את בני לוי וגו' (מלאכי ג, ג). ואי זו זו, זו פרה אדומה ופרשת המת,

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים ...". עד כאן המדרש.

הדרשה הרלוונטית לפרשה היא סעיף ג' כך מעיר ר. מרגליות בהערה – רק בה יש אזכור לצו על 'פרשת המת! אם כי, כפי שהעלנו לעיל, הפרשה פותחת בפעלים 'אמור ואמרת' – דגש על 'כוח הדיבור' על החובה בזהירות בלשון הרע!

אם כן, מה מקומם של שני הסעיפים הראשונים?

סעיף א' – מלמד על הבטחה אלוהית שתקוים במלואה לעומת הבטחה אנושית שתופר בעת היישום. וכן על חשיבות 'שמירת הלשון' – נמנע הכתוב מלומר 'טמאה', ואומר 'אשר לא טהורה', ומציין מה יש בבעלי חיים אלו הדומים לבע"ח טהורים, מעלה גרה או מפריס פרסה ולא נכתב מה אין.

סעיף ב' – העדפה אלוהית לחברה בה אין רכילות ולשון הרע על פני חברה בה הדגש על עבודת השם ומבחינה חברתית ישנם פגמים! ימי דוד בהם עבדו את השם אך הלשינו על מקומו נהרגו הלוחמים כאשר יצאו לקרב ולעומת זאת בימי אחאב למרות שעבדו עבודה זרה אך מבחינה חברתית לא היה מי שיגלה לאחאב על החבאת 100 נביאים ולכן בעת יציאה לקרב לא מת אף חייל!

האם נוכל לטעון שפתיחה זו רוצה ללמד -

א.      ביקורת על הוצאת דיבה (כדואג ואחיתופל והנחש) על שני בני אהרון שמתו – נדב ואביהוא? הרי ידועים למעלה מעשרה חטאים שמנסים לייחס להם על מנת להבין – מדוע מתו? ומצד שני המדרש יטען שמשה ידע שיוקרבו 'קדושים' – 'בקרובי אקדש', כלומר אין מותם בבחינת עונש על חטא כי אם גדולה! האם בכך יהיו כ'שעיר לעזאזל' המוצא להורג על לא עוול בכפו, כי אם לסמל!?

ב.      ביקורת המדרש כנגד הציווי בפרשה זו – מדוע ישנה החובה לא להיטמא למת במשפחה, ומדוע חל איסור עבודת הקודש לכוהנים בעלי מום, הרי אין איסור, מניעה, לכהן שגנב, רצח.... אך יש איסור על בעל מום לשרת בקודש, ויתרה על זאת, האם זה אנושי לחייבם שלא להתאבל על המת? אולי ביקורת על מיסוד חוק איסור הטומאה הנובע ממות נדב ואביהו – מדוע? האם חוק זה ימנע 'עבודה לא תקינה במקדש', הרי ימי דוד ואחאב יוכיחו להיפך?

ג.       טענה - האם יש ערובה לכך שכוהן לא יחטא? האם בהכרח כוהן בשל מעמדו לא יטעה או יצטיין בשאר הדברים ויקיים את הבטחותיו במלואם – מדוע מצווים על מעמד הכוהנים התנזרות זו?

ד.      בפרשה יש צו על 'לחם הפנים' וכידוע דוד בא לנוב, קיבל ואכל 'לחם הקודש – הוא לחם הפנים' ושם היה דואג שהעביר רכילות למלך שאול והוא המלך הרג את כוהני נוב! ובכך רמז לאמירה המדרשית שהאיש המקלל זילזל בלחם הפנים! (שמואל א', כא', ה' – ח' ) "וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה: וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי: וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהֹוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ: וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהֹוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

 

האם ניתן לומר שזו הסיבה לכך שהמדרש מביא ביקורת נוקבת על ימי דוד – דיברו רכילות והמדרש מעדיף את דורו של אחאב?

מעניין שגם על ייחוסו של דוד ישנם שמועות  - הוא אינו בן ישי?

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת תזריע פרשה יד', ה'  - "הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי:" (תהלים נא', ז'). ר' אחא אמר - בעון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי איפשר שלא יהיה בו צד אחד.

אמ'ר דוד לפני הקדוש ברוך הוא - רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו.

תדע לך שהוא כן שבשעה שהן עושין את צורכיהן זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדוד אמ'' "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהלים כז', י').

 

וביתר פירוט – במדרש ילקוט המכירי - לתהלים קיח', כח' (הובא ב'אגדות היהודים', לוי גינצבורג ח"ו, שנא') "'הן בעוון חוללתי' תהילים נא', ז' אחד אומר דוד בן אהובה היה, ואחד אומר בן שנואה היה. ישי פירש מאשתו שלש שנים, לאחר שלש שנים, היה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה בתי, תתקני עצמך הלילה, כדי שתכנסי איתי בגט שחרור.

הלכה השפחה ואמרה לגבירתה, הצילי עצמך, ונפש אדני מן מגיהנום, אמרה לה מה טעם? שחה לה את הכל.

אמרה לה בתי, מה אעשה שהיום שלש שנים לא נגע בי?

אמרה לה לכי תקני עצמך, ואף אני, וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת, נכנסה הגבירה ויצאת היא, עשתה עמו כל הלילה ונתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו,

בקשו בניה להורגה ואת בנה דוד כיון שראו שהוא אדום,

אמר להם ישי הניחו לו, ויהיה לנו משועבד ורועה, והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים. כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל "לך ואשלחך אל ישי בית הלחמי" שמואל א', טז', א' ,

ואמר לו ישי "עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן". כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, אמר לו הקב"ה "קום משחהו כי זה הוא". פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, וישי ובניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול, ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ, כיון שנטל כוס ישועות שמחו כולם"

וכך החיד"א בספרו 'חומת אנך' לשמואל ב', כג' רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב הרחיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא

א"נ אי נמי יש לרמוז במשז"ל דישי דסבר דהיה פקפוק שבא ממואב ותבע שפחתו לטהר זרעו, והשפחה אמרה לאשת ישי ובאה במקומה, וסברו שזנתה, עד שבא שמואל הנביא ע"ה וגילה הכל וכתב הר"מ שמעת שנמשח היה מלך לעולם וז"ש "נאם דוד בן ישי", מעת שנודע שהוא דוד בן ישי ע"פ שמואל מאז "הוא הגבר הוקם על":

מבט כללי על רצף פרשות השבוע – החל מפרשת שמיני – הרי שברקע הסיפור ישנם ניסיונות להבין על מה ולמה מתו בני אהרון – אם כן, על מי דיברנו בפרשות אלו? על מי ריכלנו בניסיון להסביר מדוע מתו בני אהרון, 'אחרי' מות בני אהרון... – רבו הפירושים על מה ולמה מתו? מהי אותה אש זרה?

המקורות יובאו בהמשך – וכאן במבט כולל.

מחד רשימת חטאים מגוונת (מריבוי האפשרויות אנו מבינים את מצוקת חיפוש 'סיבת המוות', כלומר אין סיבה!)

ומאידך אמירה 'בקרובי אקדש', משה ידע שימותו מקרובי האל ורק חשב שיהיה זה הוא עצמו ואחיו אהרון, לאחר שהתברר שנדב ואביהו נבחרו לייצגם בקודש, הבין את מעלתם!

מיד לאחר תיאור מות בני אהרון, מתואר טקס כפרה – הכניסה לקודש הקודשים, הקטורת וקורבנות היום ובהם קורבן 'שני השעירים' ומהם 'השעיר לעזאזל' – ממנו נולד הביטוי למשמעות 'קורבן שווא' או ריצוי הכוח האחר – 'עזזאל', סמאל!

 

האם נוכל לדרוש שיתכן ומות 'בני אהרון' היה כסמל, 'קורבן עולה' – קורבן כליל! כפי שהמדרש שם בפי מה! 'בקרובי אקדש' או 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו' (תהילים קטז')

 

באה פרשת קדושים כדי להעלות דרישות מוסריות ובעיקרם מצוות בין אדם לחברו!

ביניהם – 'הוכח תוכיח', 'לא תשנא את אחיך בלבבך'.... 'ואהבת לרעך כמוך' וכן 'ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'

 

מכאן לפרשת אמור - הפרשה פותחת בצו לכוהנים בדבר איסור הטומאה למת וכן על איסור כוהן בעל מום לעבוד בקודש. איסור על כהן זב... לאכול מקודשי ישראל

איסור הקרבת בעלי חיים בעלי מום, אי הקרבת אם ובנה עד לאחר שמונה ימים

לאחר מכן קורבנות המועדים "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:" (ויקרא כג', ד') כדרשת ר"ע – 'אתם' כתוב חסר, כלומר אתם בני ישראל תקבעו את הנוהל במועדים - אפילו שוגגים, מזידים...אבל כאן ברשימה ישנו ציווי על קורבן השבת ושבת כידוע אינה מועד המוכרז על ידי האדם!)– שבת , פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת

צו – שמן למנורה, לחם הפנים

חתימת הפרשה - מעשה המקלל – בן אישה ישראלית, בן איש מצרי!

 

מבט זה מאפשר לפרש – קריאה מדרשית נוקבת כנגד רכילות על בני אהרון ובן האישה הישראלית! המדרש טוען – הרי גם על דוד ריכלו, ובכל זאת הוא נחשב למנהיג ישראל!

בכך ניתן לומר שהמדרש קורא את רצף הפרשות תחת הכותרת 'כוח הדיבור' השלילי, לאן רכילות דוחפת את האדם!

לצערנו השבוע היה ראש עיר ברחובות שביטל חגיגות בר ובת מצווה בשל העובדה שרצו לחגוג בבית כנסת מסורתי ויתרה על זאת ביום חמישי בערב הייתה הפגנה עצובה של יוצאי יהדות אתיופיה בטענות קיפוח ויחס מתנשא/גזעני נגדם!

בעצם ישנה קריאה להיות קהילה בעל ערכים של דיבור נקי ובעיקר דיבור לא פוגע ואז אולי – לא יהיו מקללים!

ניתן לחדד ולהוסיף מהעובדה שהמדרש מצרף את הבאת המקושש (במדבר טו', לב' – לו') למשפט יחד עם המקלל. על המקושש ישנה פרשנות (אומנם מאוחרת, מבעלי התוספות) שהוא הקריב את עצמו למען הכלל על מנת ללמדם שלמרות העונש – ארבעים שנה במדבר ישנה חובה לשמור על השבת! כלומר – המקושש נשכב על הגדר למען הכלל!

תוספות - בבא בתרא דף קיט ע"ב "...ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים

דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי."

 

האם ברוח מדרש זה נוכל לטעון שפרשת המקלל – מזהירה מפני דחייה בשל ייחוס, מזהירה בפני רכילות, לשון הרע!

ידועה הסוגיה בה – חכמים מאיימים לגלות פגם בייחוס ולא עשו זאת, השאירו את השאלה לאליהו ...!