סדר הבדלה מזיכרון לעצמאות שנת התעשה?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

יום הזיכרון שנת התעשה?

22/4/2015   ג' אייר התעשה

סדר הבדלה מזיכרון לעצמאות

מפרשת 'תזריע-מצורע' ובה מקורבן המצורע – 'שני הציפורים' והציפור השלוחה על פני השדה לפרשות 'אחרי מות-קדושים' בהם שני שעירי עיזים והאחד משולח לעזאזל המדברה. ובפרשת קדושים הציווי 'ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים'!

מ-אי זיכרונות או זיכרונות מעורפלים של השואה למראות בלתי נשכחים של יום הזיכרון!

דברי למשפחתי בעקבות – ערב יום השואה בקמ"ץ –

שלום, שלום ואין....

אמש במהלך התפילה וטקס ליום השואה דיבר 'ניצול' יצחק קואומו, יצחק הוא בן איטליה והציג עצמו כילד שהיה נטול זהות - שש שנים! אף פעם לא הגדיר עצמו כניצול שואה, עד שלימים הבין מה עבר עליו ועל משפחתו באותם שנים של מסתור ובריחה ממקום למקום, החלפת השם...

לימים כשעלה לארץ - לא יכול היה לספר את סיפור ולאחר מפגש וטיפול עם פסיכולוג מעמך הבין שיש לו סיפור שואה אחר, באחת הקבוצות נשאל - באיזה מחנה היית? ולאור תשובתו ביטלו את שייכותו למשפחת השואה...

בדבריו הרחיב על תחושת אי- השייכות!

תוך כדי דיבורו, ממשפט למשפט התחוור לי, לדעתי - מדוע אצלנו בבית, לא דובר על השואה!

החיים בבית של בן גילי שלמה נוטה (שתי קומות מתחת) - עם הורים ולהם מספר על היד, אובדן בני זוג וילדים, נישואים שניים.... חובות לאכול פירות בצהרים ועוד כל מיני מוזרויות...

לא אפשרו לספר סיפור שלנו - על המשפחות של סבא וסבתא משני הצדדים.

אני זוכר, את סבא מברר על בני משפחה מול 'יד ושם' על לודז', אך לא שיתוף בפני. ספר על דרהיטשן למשפחת ורשבסקי

אני זוכר די בהפתעה, את בואה של רבקה ואת סיפוריה, כאשר ישבנו ושמענו בשקיקה מקצת מחוויותיה!

לפני כל נסיעה למסע פולין כל אחד אסף שמות... אך בתוכי הרגשתי לא שייך! כך גם לפני נסיעתי עם בית תפילה ישראלי.

אמש הבנתי דבר! לראשונה בפומבי הדלקתי נר והרגשתי שייך!

רשימת השמות עדיין חסרה לי - אודה באם... בנמצא....ישלח!

 

שרנו, אמרנו "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכו', ה' – ו')' 'משך' – זמן וכן שק הזרע, הזורע זורע זרעי תקווה – בוכה וזורע ('ציקדות' - אריאל הירשפלד (מתוך הקשת החדשה 14, חורף 2005))

ואלו דבריו - "....המילה "מֶשֶך", במיוחד בצורתה הקדומה, התנכי"ת, מחזיקה כפל-פנים מרתק שיש להבינו: "מֶשֶך" הוא שק או צרור, כשק זרעים שבידי הזורע בפסוק המפורסם מתהילים (קכו', ו'): "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". ואילו בצורת הפועל "מָשַך" הוא נשא, גרר, סבל, מטען, שקים וצרורות (ובכלל זה זריעה ממש – בהקבלה לפסוק מתהילים – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה": (עמוס פרק ט', יג') ומן המשמעות הזאת נמשכת ההשאלה בדבר משך הזמן: "וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת" (נחמיה פרק ט', ל'), "וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ" (ישעיהו פרק יג', כב'), "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה" (משלי פרק יג', יב').

"משך" בצורתה מקראית נושאת אפוא בחובה קשר צפוף משמעות: היא המטען והיא מעשה נשיאתו לאורך הזמן והיא נוגעת בזמן עצמו הנמשך ומביא עמו אריכות ימים, מות ומחלה. "משך" איננה כלל הזמן הרחוק, הערום מכל מגע עם חיי האדם, האדיש, הנמשך לאין-סוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוכית, הפתוחה בחיי האדם ובחרדת מותם. הקשר המרתק בין שם-העצם והפועל מקנה לזמן נוכחות סמיכה, כבדה וטעונה ערכים ורגשות. ומצד שני – הפועַל הנוגע בזמן אינו אלא מטאפורה הנשענת על שימושים ארציים ומעשיים לחלוטין בפועל – משיכת רשת מן המים, משיכה בעול, משיכה בקשת, לקיחה. התמשכות הזמן והחיים כרוכה אפוא במילה הזאת, בתחושה עזה של התנגדות תווך וכובד- מטען. זהו זמן כבד שההימצאות בו אינה הוויה רפויה אלא היא משיכה, מתיחה, או פריקה איטית ושקולה. מרתקת במיוחד היא תמונת הזורע הסמלית מתהילים שבה מגולם פרק הסבל הארוך של הגלות, טרם הגאולה, בתמונת הזורע "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" פרק הסבל הוא אפוא פרק של נשיאת משא כבד – אבל המשא עצמו הוא שק של זרעים ובמהלכו הוא פעולה של זריעה. הפעולה מרמזת שפרק הסבל הוא חד-גוני כפי שהוא נראה אלא הוא תהליך הדרגתי של פריקה, הקלה המובילה לפריון. דומה שאין הרבה ביטויים מרוכזים כל כך לפניו הרציניים והחמורים של מעשה העמל והפרנסה, דווקה משום הדגש החזק באיכות הפריון שבו: כובד הסבל הוא דווקה בשפע הזרעים ההולך ונפרק ונטמן בקרקע לאורך התלם החרוש. השילוש הצלילי של פעולת ההליכה והבכי המתמיד בה – " הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה", ונביעתו של המֶשֶך מתוך שלוש המילים הללו, מקנים לה כאן איכות טראגית מרוכזת מאוד. הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו: הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתַבלם, "נשיאת המשך" היא אפוא פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאוד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר-כוח ופגיעות הכרוכים זה בזה...."

לאחר הצפירה - צעדתי להירגע, ובראשי דפדפתי בספר הזיכרונות, שמות ותמונות... בטיילת 'הרכבת', ובעוברי ליד הבית ספר הדו-לשוני, המולת בני נוער ובגינה – חורש עם סוס ומחרשה בין עצי הזית – זורע תקווה!

 

אזדהה עם דברי חיים חפר (ידיעות יום העצמאות התשנ"א, 1991)

"את חשבון הנפש שלי, איני עושה בין כסה לעשור ולא ביום הכיפורים / את חשבון הנפש שלי, הנע ונד בין התקוה לבין לוחות שבורים / אני עושה ואעשה, אני יודע, עד יומי האחרון / רק בחגו של יום העצמאות וביגונו של יום הזכרון / רק בין הדגל המורד לחצי התורן לבין הזיקוקים הפורחים / בין אלה השפוטים לזכור לבין הנשכחים / / 
האם זאת המדינה שבה רציתם? – אני שומע את חשבון נפשי / ואני חוזר ושומע את אותו הקול מן הדור השני והדור השלישי / את השאלה הזאת מתיזים בנו לא רק הבנים, אלא גם הנכדים / ונדמה, לפעמים, כאילו את אבן האשם הם בנו, רק בנו, מיידים / ואני מביט סביבי והשאלה מהלכת בי פחדים / האם זאת המדינה שרצינו ? – האם זאת היא זאת שנלחמה אז / בשבילי הלילות הממוקשים, בזעקות בין פגז לפגז / בזחילה לעבר הכפר העוין המתעורר לנביחות הכלבים / בשם החרות על אבן מול האנדרטה בקרית ענבים ? / בצירי הלידה של הכאב והשמחה אשר נתנו לנו כנפיים לעוף / מן הקברים שמול מצודת נבי יושע ועד למדורה על חוף ים סוף / האם זאת המדינה שבה רצינו ? - לא, לא, אני עונה בקול עייף אבל החלום ההוא, והזכרון ההוא כל זה עדיין אותי רודף / / 
אני פונה אל חברי בשאלה ואני שומע את קולם המתייאש / אמנם רצינו מדינה אחרת, אבל "זה מה יש" / אנחנו לא עם סגולה וגם לא נהיה אור לגויים / וסוחרים אצלנו בכל, משרוך נעל ועד א-להים / הרבה ישורונים שמנו כל-כך, עד כי אינם יכולים לזוז / והערכים כמעט בכל אשר תפנה, קפאו או היו לבוז / האמצעים הפכו למטרה והמטרה הושלכה לפח / ואיש לנפשו ישראל, נפרמו חלומות תש"ח / / 
ואז כאשר הצל יורד על פני, אני מביט אל הדור הבא / אני מביט בו היטב היטב ואני מביט בו בחיבה / ואני מדמה לעצמי, אולי בכל זאת בעוד שנתיים שלוש ארבע / הם יסתכלו על המדינה הזאת בעיניים חזקות וכנות / יסתכלו ויאמרו איש לרעהו: זהו זה, צריך לשנות / צריך לאחוז ביום המחר שלנו, גם בעוז וגם בדאגה / שהרי שבע מלחמות נשא העם, ממלחמת העצמאות עד מלחמת ההבלגה / שבע מלחמות במשך ארבעים ושלוש שנים / ואין קץ לשמות המצטרפים כל שנה ל-"יד לבנים" ! / מוכרחים לשנות, כך יאמר הדור הבא, והמילים תהיינה מכות אש / ואולי גם מחשבות אחרות ורעיונות אחרים הוא יקדש / ואת הישן מפני החדש הוא יוציא וגם את החדש הזה הוא יחדש / ויהיה לו אכפת עד מאוד ועל האכפתיות הזו הוא יתעקש / שהרי היא היא העיקר, כי בלעדיה הרי – "זה מה יש" / / 
ופתאום בחשבון הנפש הזה, איזה צהר קטן נפתח / ואני מביט בו אל השקיעה שסביבי ואומר: זה לא מוכרח להיות כך / תש"ח חזקה מכולם, היא נקנתה באש ובאהבה / היא היתה יותר ממדינה היא היתה יותר מצבא / היא היתה גחלת היסטורית עוממת אשר היתה ללהבה / היא היתה סיכת המ"מ בהגנה – חרב לטושה בתוך ענף זית / היא היתה חזונות נמלצים, שנשמעו כמו שיחה בחוג-בית / היא היתה הרוח של יחזקאל הנביא בבקעה המלאה עצמות / שבלעדיה, בשום פנים ואופן לא היינו יכולים לעמוד / / 
האם זאת המדינה שבה רציתי ? האם אני שלם ? האם אני מרוצה ? / לא, לפעמים היא אוכלת לי את הלב, עד שאני מדעתי יוצא / לפעמים בתוך סבך שגעונותיה, אני אובד ואינני מתמצא / אבל הדור הבא – הוא ימצא את הדרך. ואם יהיה לו אכפת – הוא ידע את אשר הוא רוצה / / 

 

תמונות –  עוד לפני שלמדתי.... כקצין צעיר במהלך מלחמת יום כיפור – בפאיד, בהזדמנות הראשונה שהתפללנו במניין – סירבתי לברך 'ברכת הגומל' – כאשר הטחתי בפני 'רב החטיבה' ומה עלי לומר לאותו שהכניס אותי לצרה זו?

 

בנוסעי אמש הביתה – הקסטל הזדקר מולי – סיפורי חטיבת הראל ויציאתם מקרית ענבים להילחם – כאשר בני מהרש"ק נואם להם !!! ודבריו מחרישים את קול המעדרים המכינים את הקברים!

המ"פ שבעצם היה פוליטרוק! דבריו הפיחו חיים בחיילים המותשים! (כך העידו בספר – בני רץ)

שם הוטבעה האימרה – 'מפקדים מחפים וטוראים ייסוגו',

זו הייתה המסורת עליה גדלתי, ומעבר לקסטל בסיס האם של 'יחידת 101' – הסיפורים והמסורת שזורים זה בזה.

לעומת – ספר חובה בקורס קצינים – אנשי פנפילוב לאלכסנדר בק! מפקד מאחור עם אקדח ולא עם רובה – היורה בחייליו המעיזים לסגת!

באפריל (פסח) 1973 נהרגו אבידע שור (מפקד הצוות שלי) וחגי מעיין (סמל ביחידה) במבצע 'אביב נעורים' – הכאב נמהל בתחושת גאווה – היינו שותפים בפגיעה 'אנושה' – כך חשבנו, במפקדי הפת"ח!

לא עברה חצי שנה ובשבוע האחרון שלי בבה"ד 1, פרצה מלחמת יום כיפור ובמחסניות כל החיילים – כדורי עץ (חסרי קליע לתרגול), לתרגיל מסכם!

חטא היוהרה!

 

שנים מאוחר – קראתי את שירו של נתן אלתרמן 1934 'אל תתנו להם רובים' – נכתב כתגובה למות הפצוע הצרפתי האחרון של מלחמת העולם (ה1) 17 שנים אחרי! המוות היה בשל מתקפת גז! אלתרמן שהה 1929 – 1931 בפריז


בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,

פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.

פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...

קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.

אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.

עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.

הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.

הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.

יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת

וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

 

...עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

 

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.

הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.

שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,

שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

 

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.

וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת

עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

 

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת

בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...

לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת

וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...

אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.

אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,

אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים


 

דברי אלתרמן מבהירים עד כמה נשיאת הנטל של פצועי צה"ל נמשך ואנו – לא מודעים לכך, או מודעים ויש מאתנו שמתעלמים/מתאלמים!

 

כמה שנים מאוחר יותר כותב אלתרמן את שירו 'אגרת' (1938) –

'...כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,

אשר ידי היתה בו בשדה.'

 

וכך בשיר -  'האם השלישית' (1934 ובעיבוד 1938) בו שלש אימהות מבכות את מות יקיריהן!

בחתימת השיר – האם השלישית –

'איכה אבך לקראתו ואינני רואה

אינני יודעת איפא הוא.

 

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה....

-          ואולי עוד לא נח. ואולי

הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח,

את נתיב עולמך, אלוהי."

תואם טור שכתב על 'הבלתי מובן בשירה' – 1933 ובו הוא כותב כנגד אותם הטוענים שאינם מבינים את שירתו – וכך פותח אלתרמן -

" – חושך ואפילה... אינני תופס דבר וחצי דבר! לשם מה הוא מפרסם את דבריו ברבים? למי התועלת ולמי ההנאה מהם? לא, לא... אין אני מחויב לדגור במוחי על כתב חרטומים חדש... לעזאזל השירה הבלתי-מובנת?

בטוח אני, כי רבים וכן טובים ימצאו בנאמר לעיל פורקן מה למרירות שנצטברה בלבם. גלוי וידוע הוא, כי הקוראים אינם פוסקים מלשלוח את השירה הבלתי מובנת לעזאזל, אבל לא פחות מזה גלויה וידועה העובדה, כי השירה הבלתי מובנת מתעקשת ואינה הולכת לשם... מדוע? איזה כוח, איזו אמונה, מקיימים אותה, על אף השכל הישר? מה מצדיק את קיומה למרות הצדק אשר בדברי שולליה?

כאן אני רואה מראה כזה:

כוהנה הגדול של ירושלים נרדם לשעה קלה בערב יום הכיפורים. התכונה הרבה לקראת יום המחרת, חרדת הקודש, הצפיה הממושכת, כובד האחריות המוטלת עליו – כל אלה מתחו את עצביו הזקנים ומרטו אותם בלי רחם. לכן אפשר להגיד כי הכהן הגדול היה עייף מאוד בעלותו על יצועו והחלומות הרעים, שלא העיזו להטרידו במשך כל השנה, התחצפו הפעם והסתדרו בתור ארוך ליד מיטתו, ביניהם אחד נורא מאוד, נורא כזה –

סדר ה"עבודה" הגיע לקצו, השעיר המשתלח לעזאזל נשלח ביד איש עיתי המדברה, שם יעלו אותו על ראש צור גבוה וידחפהו למטה, לכפר בדמו על כל עוונות בית ישראל. כך היה בכל שנה. כך היה תמיד. אבל הפעם – רץ מופיע ומבשר: השעיר מתעקש, השעיר עומד על הפיסגה ורגליו נטועות באבן, כל כוח לא יזיזנו ממקומו, אין הוא רוצה בשום פנים להשתלח!..

מיד חש הכהן הגדול בעצמו לעזרה. דוחף עם הדוחפים, מושך עם המושכים, אך לשווא. זכותו אינה עומדת והשעיר עומד... רגעים חולפים, שעה זוחלת ועוברת השעיר לא זז עדיין כמלוא פסיעה. השמש נוטה לשקוע, אימה גדולה נופלת על הכהן הגדול... "שעירי הטוב – הוא מתחנן לפניו – אנא שעירי הטוב... ראה אני מלטף אותך, אני מתפלש בעפר רגליך, אני בוכה לפניך... לך, בבקשה, לעזאזל..." והשמש מוסיפה לשקוע. הנה שקעה. אז יזעק הכהן הגדול במר יאושו: "מדוע? מדוע התעקשת? איזה כוח, איזו אמונה, החזיקו בך לבל תפול?" וזעק ויתעורר ויבן לאט לאט, כי השעיר לא נכנע ולא נפל מפני שלא היה ולא נברא, מפני שרק חלום היה!

מי שאינו מבין את המשל הנ"ל אל יחשוב, כי זוהי מן ספרות מודרנית. הוא בא רק לסייע לח באומרי, שכאותו כהן, המתאבק עם השעיר המדומה, נראים בעיני אלה המטיחים דברים כלפי השירה הבלתי מובנת, שירה כזו אינה קיימת לגמרי. בספרות אין מובן ובלתי מובן, יש רק אמנות וחוסר אמנות...".

 

'הנזיר המשולח' מחתימת השיר 'האם השלישית' והשעיר המשתלח – מחייבים את שאלת השאלות – האם יש לנו עסק עם 'שעיר לעזאזל', האם יש מי שנשלח אל מותו כדי לכפר על חטאו של האחר, האם יהיו 'שעירים' שיתנגדו להשתלח?!

 

משוחח עם נושא זה - זרובבל גלעד – כותב על 'רותם המדבר על חוף הים'

רותם המדבר על חוף הים                    זרובבל גלעד מתוך ספרו אור ההר

 

אתה שהיית לי יותר משיח

העומד מול זעף המדבר

בשרביטים נחושים, בשורשים

בוקעים לעומק, מרים

בוערים ללא פוגה, כשהם

גחלים,

שהיית אחי ורעי

לטוב ולרע,

איכה הפכת לפרת בשן דשנה

מתרווחת על חוליות כנועות

מתבסם מפריחתך שלך עצמך

כששורשיך נתלשים אחד, אחד

מבין גרגרי החול

והים כאריה בסובכו לוטש עיניים.

... איכה הפכת לפרת בשן דשנה – מתרווחת על חוליות כנועות – מתבסם מפריחתך שלך עצמך – כשורשיך נתלשים אחד אחד – מבין גרגרי החול – והים כאריה בסובכו לוטש עיניים.

רותם – צמח מדברי היודע כיצד לשרוד במצוקת הבצורת, נודד ומאוים על ידי הים – תרבות המערב! ואינו חש כיצד שורשיו התרבותיים מאבדים את אחיזתם!

 

וכן זרובבל גלעד - מזדהה עם 'דרבקין' גיבורו של חיים הזז בסיפורו 'הדרשה', דרבקין טען שאין לעם ישראל היסטוריה משלו. עם ישראל מגיב לסובב, אך אין לו משלו ולא כלום!

מה אתה שותק? ואני מדבר אליך - מן הלב!"

זועק זרובבל גלעד – האם יש לנו מה לענות? מה יחזיק את הדור הבא בארץ?

 

תמונה נוספת –

מלחמת לבנון הראשונה – כסמ"פ – עוצרים מדי יום לשמוע חדשות

שקט דממה – מקריאים את שמות הנופלים, אין צליל ציפור באוויר ומדי פעם קריאה!

הוא בן קיבוצי, ... 

ולתיאורי מלחמת העצמאות – השחרור!

אבא קובנר (מלוחמי גטו וילנא) בספרו – 'פנים אל פנים', ספר שני 'הצומת' עמ' 292 – תיאור המאבק – אדם מול טנק!

בתיאור הקרב בקיבוץ נגבה, העמדות חוטפות מטח ארטילריה ונהרסות, נותר מוטקה עם 'בקבוק מולוטוב' ובבוא הטנק – " ...צורתו של טאנק מזעזע אף בסרט של שני ממדים, לא כל שכן כשהטאנק רץ ממש ישר עליך: שיבוטי מקלעיו בשיצפם. קנה תותחו הפעור לטרף, זחליו מתהפכים וחופרים – אך מבעיתה מכול בטיחות הילוכו למותת, הטאנק פרס בחרטומו את גדר התייל, הרס, ומוטק לא נמלט על נפשו ולא קם, רק הצניח ראשו על תלם האדמה – ופשט צווארו.

שקע תחתיו המום וכל איבריו משותקים. אין לדעת, אם לשנייה היתה זו, או שבר פריר של זמן הנתלה בעוית על קצה המחוג הגדול, מוטק עצם את עיניו. ולא נשתיירה בו אלא תחושה אחת ויחידה – צולל. תהום, הוא צולל לתוך תהום ומחטים ננעצות ויורדות משורשי שערותיו עד – ואבדה הדעת ועמד הלב.

אך גם באבוד הלב יש ונקרעות העיניים מאליהן בהבהוב אחרון: עיניו הגדולות נפערו לראות את הסוף והוא ראה את גרם הפלדה העצום עובר חולף על פניו – הלה אף לא השגיח בו....

יכולת התיאור – המאבק בין הטנק לאדם! גם לטנק אדם המנהיגו!

מי ייסוג ומי יתקדם? אבא קובנר מטיב לתאר כיצד רוח האדם היא זו העומדת למבחן!

יכולנו לקרבות אלו של מלחמת השחרור.

ממש באותה שנה כותב נתן אלתרמן את שירו  – 'על זאת' ובן גוריון חילק לכלל קציני צה"ל - מלחמה דורשת קורבנות אך לעיתים אין מדובר בקרב כי אם ב'רצח', כך הגיב המשורר למשמע אוזן!

עַל זֹאת / נתן אלתרמן

בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ
שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ
הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים
בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד
הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!
וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.
אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!
כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.
אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַך לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!
וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!
תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"...
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!
וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!

הטור השביעי, ספר ראשון, תש"ג-תשי"ד, ספרית פועלים

בן גוריון ראש הממשלה - קרא, צילם והפיץ לכלל מפקדי הצבא!

כיצד נעבור מיום של זיכרונות, מיום של חשבון נפש לעצמאות?

איעזר בפרק מספר תהילים - הנפש בוכה – 'אדדם' בפסוק ה', יש ופירשוה מלשון – דומיה או לדדות אחרי, לעלות ברגל – ומיד אח"כ נשיר בקול רינה!

תהילים מב' (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: (ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: (ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: (ד) הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ:

(ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג:

(ו) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו:

(ז) אֶלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר:

(ח) תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: (ט) יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי: (י) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: (יא) בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: (יב) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי:

נתן אלתרמן – בשיר 'ירח' (1938) 'גם למראה נושן יש רגע של הולדת...'

חלפו עברו 66 שנות מדינה, לכאורה התרגלנו, אך גם למראה נושן – רגע של הולדת, נשכיל לעבור ולציין 87 שנות מדינה!

נחתום בשירה של דליה יאירי – אלמנת עוזי יאירי שנפל 1975 – הכותבת שיר לקוואפיס, הוא שאמר שהימים, השנים שחלפו הרי הם כשורת נרות כבויים, ואילו דליה יאירי כותבת בספרה 'בואו ימים מפויסים' 2006 – הוצאת כרמל 2006 עמ' 17

לקונסטנטינוס קואפיס  
אתה
ימים שיבואו עומדים לפנינו
כמו שורה של נרות דולקים
זהובים, חמים, נרות חיוניים.
ימינו שעברו משאירים מאחורינו
שורה ארוכה של נרות כבויים,
הקרובים ביותר עודם עשנים...
 
ואני
הימים שהיו – דולקים בתוכנו
כמו לפידים עוברים מדור לדור,
מדורות, אולי אותות, הם לנו
אש תמיד.
לעיתים דווקא באור יועם נגהם,
ושלהבתם – החושך יאדיר.
 
הימים שיבואו מעמידים לפנינו
שורות של פמוטים כסופים
מחכים ללהבה שתהפוך יום חול
לחג.
הימים שיבואו עומדים לפנינו
כמו עלי זיתים כסופים
בפי יונה.

נחזור לפרשת קדושים (ויקרא יט') אותה נקרא בשבת בבוקר –

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:  (לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': פ

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: (לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (לה) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: (לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (לז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': 

הציווי המוכר בפי כל – הכלל הגדול – 'ואהבת לרעך כמוך' אך כלל רחב ממנו טמון כמה פסוקים אח"כ – 'ואהבת לו כמוך'!

וכך בלשון הירושלמי - נדרים פ"ט ה"ד  - כתיב "לא תקום ולא תטור את בני עמך"

היך עביד'א? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה כיצד נעשה? היה חותך בסכין ונקטעה ידו, האם יעלה על הדעת שימחה ויכה את ידו?

"ואהבת לרעך כמוך", ר' עקיבה או'מר זהו כלל גדול בתורה

בן עזאי אומ'ר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה

שמא יעני לא כנולד הוא נימוק 'שמא יעני' ולא העלה בדעתו כאשר נדר, הרי זה נולד, לא היה בעת הנדר?

א"ר זעורא עניות מצויה, אמר ר' זעורא עניות מצויה ולכן אינה כנולד

כהדא חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר, כאותו אדם שהיה לו די עם עשיר

אתא בעי מידון קומי רב, בא להדיין בפני רב

שלח רב בתריה, הזמין רב את אותו עשיר להתדיין  

אמ'': עם ההוא אנא בעי מיתי מידון, כך אין אתיין כל גמלייא דערבייא לא טענין קורקסייא דאפותיקי' דידי,

אמר אותו עשיר – עימו אני צריך להתדיין, הרי גם אם יביא את כל גמלי ערב לא יוכלו לטעון על גבם את מפתחות אוצרותי

שמע ומר, מהו מתגאה דלא ליה, שמע רב ואמר – מה הוא מתגאה בדבר שאין לו?

תהא פחתה בה, (קללה) יהא פחת בעושרו

מן יד נפקת קלווסים מן מלכותא דייעול הוא ומדליה לטימיון, מיד יצאה אגרת מבית המלכות שיעלה הוא וכל אשר לו לאוצר המלך (לטמיון)

אתא גבי רב א"ל צלי עלי דו נפשי תחזור, (חזר) בא לפני רב וביקש שיתפלל עליו שיחזור רכושו

צלי עלוי וחזר עלה התפלל וממנו הושב לו

מדוע חושב בן עזאי שדבריו גדולים מדברי ר' עקיבא ?

ננסה להשיב : המקרא מצרף את הגר לחוליות החלשות היתום והאלמנה והקב"ה אומר "כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו." (שמות כב', כב'), כאשר חכמי המשנה והתלמוד דורשים פסוקים אלו לרוב הם ממירים את הגר המקראי- הנוכרי, בגר צדק! מצמצמים את "ואהבת את הגר" למען "ואהבת לרעך כמוך" כלומר צריך לאהוב את אילו שכמותי.

בהקצנה על פי התלמוד הבבלי (בבא מציעא נט' ע"א) בשם רב חננא בריה דרב אידי "אל תונו איש את עמיתו" – עם שאתך בתורה ובמצוות.

אך נראה שניתן גם לפרש על פי הקשר הסוגיה (הונאת אשה) הייתי חושב שאילו שכמותי אין חשש שאעבור על אונאה או פגיעה-שנאה, התורה מצווה תאהב/אל תפגע את אילו שכמותך, שנטיית לבך יכולה להצדיק לך בשם "מטרות" כלשהם לפגוע. על אחת כמה וכמה שאין לפגוע באלו הרחוקים ממך.

זאת קריאה המנוגדת לקריאת בעלי הלכה הרואים בדברי רב חננא בריה דרב אידי מקור המתיר לנהוג אחרת עם לא יהודים ואף עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.

השקפה זו מבטאת את דברי בן עזאי שזה עתה ראינו במסכת נדרים תלמוד ירושלמי (נדרים ט' ,ג') "ואהבת לרעך כמוך" ר' עקיבה או'מר זהו כלל גדול בתורה,

בן עזאי אומר  "זה ספר תולדות אדם", זה כלל גדול מזה.

וכך לשון המדרש (בראשית רבה כד'): בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול בתורה,

רבי עקיבא אומר: (ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי,

אמר רב  תנחומא "אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

נראה שסדר הדוברים במדרש הוא כפי שמופיע בירושלמי ר' עקיבא ולאחריו בן עזאי ואחריו כפי שמופיע במדרש בב"ר ר' תנחומא.

אהבת אדם! אהבת כל אדם, תהא זו ברכת עצמאות!