שביעי של פסח – קריעת ים סוף, למשמעותו של יום אחרון לחג הפסח - שנת התעש"ה?

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

שביעי של פסח – קריעת ים סוף, למשמעותו של יום אחרון לחג הפסח - שנת התעש"ה?

מה באה ללמדנו העובדה שהציווי על 'חג' ביום השביעי ניתן עוד לפני היציאה ממצרים ?

בשנה שעברה שוחחנו על סיפור במדרש בו מתואר כישלון יציאת מצרים מוקדמת על ידי בני אפרים, וזו הסיבה מדוע האל חשש 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה!

שמות פרק יב'  (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

מדוע צוונו על שני ימי החג לפני היציאה, הרי בידוע על פי המדרש שביום שביעי של פסח חלה 'קריעת ים סוף' ואם כן רק אחר המאורע יש לציינו ואילו בפסוקים מתברר שהציווי היה עוד לפני המאורע.

בקריאת התורה (שמות טו') נקרא את שירת הים – (א) אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

(ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ:...

קשה לחשוב ולהאמין שהעם שזה עתה ניצל, פונה לאחרו ושר על טביעת המצרים, נראה שזה תיאור מאוחר על אירוע שהיה בעבר!

כותב ר' שמחה הכהן מדוינסק בפחרושו 'משך חכמה' - "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" – ...ולדעתי זה שאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג הניצחון, לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", (משלי כד, יז) הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא רע בעיני ה' צריך לשנאותו.

ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל.

ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטהרתו והשגחת אלהים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם ההדלקה שמונה ימים בהיכל משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכוהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו הראתה להן ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכוהנים למען ידעו כי יד אלהי עשה זאת והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע.

וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים, כי רק השמחה על המנוחה, לכן "ויכתוב מרדכי" (אסתר ט, כ) "את הדברים האלה וישלח ספרים כו' לקיים עליהם להיות עושים ... כימים אשר נחו בהם" שלכן לא היה חושש לקנאה את מעוררת עלינו בין האומות (מגלה ז) (שאנו שמחים במפלתן רש"י) שאין השמחה רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם ועיין ירושלמי (ריש מגילה) אמר ר"ח י"ג זמן מלחמה הוא והוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא כו' ועיין ברא"ש ריש מגילה,

ולכן שהחלו לעשות אם היו מפסיקין מלעשות היו סבורים שעשו השמחה על ההרוג בשונאיהם ובתוך אלו השנים כבר נצמחו אויבים חדשים ושונאים מקרוב ולבני ישראל חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם לא על הנקמה וזה אשר החלו לעשות כו' והבן,

והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום ז' של פסח (ב' סוטה יב') ואם היה אומר השי"ת שיעשו בשביעי מקרא קודש היה מדמה האדם שהשם ציווה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה (מגלה י סע"ב) שנאמר "ולא קרב זה אל זה" שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים (ב' מגילה י' סע"ב)

לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שצוה להן טרם שנטבעו בים ודו"ק

וכן מפורש בילקוט רמז תרנ"ד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' משום "בנפול אויבך אל תשמח".

 ולזה אמר (תהלים עא, כב' – כד') " גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ:" זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי. " גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי:" על זה :

אהגה במטמנים כי מבקשי רעתי בושו וחפרו.

הסבר זה עולה בקנה אחד עם המנהג לטבול את האצבע בכוס היין בעת אמירת עשר מכות מצרים ול'הזות' באצבע טיפות יין בעת השמעתם, זאת על מנת שהכוס לא תהא מלאה ונכיר בכאבם של אחרים.

הפיוט 'אילו... דיינו' שנוהגים לומר ולשיר בליל הסדר - מצביע על שאלה סמויה, האם אכן עברנו את כל התהליך הזה, האם אנו מודעים לשלבים השונים, מהי המשמעות של קריעת ים סוף, האם קבלנו תורה או כפו עלינו כגיגית, האם נתן לנו את ממונם של המצרים או שנתבקשנו לסרב ולא יכולנו והיה ציווי, מדוע לא לקחנו במשפט באם הכוונה לשכר העבודה.

יתרה על זאת אנו יודעים מה עשינו עם הכסף והזהב, במקביל לנדבת המשכן נתבענו לעגל ויצרנו את עגל הזהב, הכסף והזהב סינורו אותנו, ומה כיום ?

האם תמיד נוכל להסתתר ולומר, הרי צוונו 'ושאלה אישה מאת רעותה, שכנתה, מגרת ביתה...' האם הייתה ברירה, מה לסרב לפקודה כזו, הרי כך גם בעגל, אהרון מכניס זהב לאש 'ויוצא עגל', יד אלוהים כאן, האם בכך נצדיק את המעשה, או גרוע מכך נכיר בקיומו של כוח מתנגד לה' והוא זה שיצר את העגל, לכן דומה שמבחנים קשים עמדו ועומדים בפנינו, המבחן הוא לא עד כמה אנו טועים שהרי העושה טועה, השאלה היא האם חוזרים אנו על אותן טעויות.

המדרש יאמר ש'פסל מיכה' (על פסל מיכה עיין שופטים פרק יז' – יח') יצא אף הוא ממצרים ועבר בים בעת הנס של קריעת ים סוף, והכול על מנת להטעות את חרטומי מצרים, האם בשל כך נתיר עבודת פסלים, ברור שלא, מדוע אם כן ה' מאפשר לפסל לעבור ?

אומר בעל 'עבודת ישראל' ר' ישראל במוהר"ר שבתי מקאזניץ : 'אילו הוציאנו ממצרים כו' אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. היינו שהממון הוא הניצוצין קדישין שהוציאו ממצרים ועשאוה כמצודה שאין בה דגן, ואילו הרג את בכוריהם לחוד היו יוצאים הניצוצין קדישין ממילא. אילו נתן לנו את ממונם, היינו הניצוצין קדישין ולא קרע לנו את הים, דהיינו כי הקב"ה קרע את הים על ידי שם קר"ע כידוע. ולישראל נעשה המספר ש"ע שהם השעשועים. ואלמלא לא הופיע החסדים הגדולים דיינו:

ואילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, שזה היה חסד נוסף שהלך 'פסל מיכה' בין מחנה ישראל ואף על פי כן "עבר בים צרה" (סנהדרין קג' ע"א) וזה נקרא בחרבה, וזה היה במכוון. שלכאורה איך שגו וטעו חכמי מצרים לעבור בים אחרי ישראל הלא ידעו כי ה' את ישראל ונלחם להם והוא עושה להם נסים ונפלאות, ומדוע אין יראה לעבור במצולה פן יהמו, יחמרו מימיו וירעשו עליהם.

אלא על כרחך כיון שראו איצטגנוני פרעה כי עבר בים צרה אם כן אמרו אין זה מדרך הנס מישועת ה' כי גם המסכה עברה, אלא דרך הטבע הוא שהים ברח לאיזה סיבה או רוח, והיו רודפים אחרי ישראל עד שנטבעו במצולות. ולכן זה שהעבירנו בתוכו בחרבה הייתה סיבה לשקוע צרינו בתוכו והיה זה חסד נוסף על קריעת ים סוף':

מעבר פסל מיכה בחרבה היה חלק מההטעיה – מצרים ובעיקר חרטומיהם, ראו כיצד עובר פסל עבודה זרה בחרבה ולכן הוטעו לחשוב שגם הם יוכלו לעבור, כלומר ה' רצה למשוך את מצרים לרדוף אחר ישראל והיה מוכן, היה צריך שהפסל יעבור !

הב' סנהדרין קג' ע"ב מוסיף ומסביר מדוע ה' אינו נלחם בפסל ולהפך, ה' מונע ממלאכי השרת מלפגוע בו, כלומר ה' רצה שהפסל יעבור וילמד את העם על סדרי עדיפויות:

"תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.

בקשו מלאכי השרת לדוחפו,

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם ! "

על כך מסביר רש"י - סביב פסל מיכה קוימה מצוות הכנסת אורחים: 'פתו מצויה לעוברי דרכים - שהיו כל העולם מתארחין אצלו, כדכתיב (במקרא) כל העובר ושב אל הלוים - זה מיכה.

רש"י מסביר מנין כוחו של הפסל ומה טיבו - זה פסלו של מיכה - כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא, והיינו דכתיב "ועבר בים צרה" - כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם - לעשות העגל, לישנא אחרינא: מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים.

כלומר, נפלאות דרכי האל, יש והוא עוזר לעבודת עבודה זרה באם ישנה 'ערבות הדדית', מזמינים את עוברי אורח להתארח.

ניתן לומר שה' מנסה ללמד על כוחו לוותר על בגידה בו וזאת בתנאי שישנה הכנסת אורחים.

על מסר חשוב נוסף בקריעת ים סוף נלמד מדברי ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, שמות יד', כט' הרי ישראל חטאו במצרים וירדו במט' שערי טומאה ומהו ההבדל בינם לבין המצרים, מדוע ישראל עברו בחרבה ואילו המצרים טבעו ?

ה'משך חכמה' מלמד - שחטא עבודה זרה חמור אך ה' מוכן למחול, ברם, חטא הפוגע  ביישוב, כגון: רכילות ולשון הרע הפוגמים במרקם החברתי על כך אין תקנה ומיד ה' יגיב.

כמו כן מעז ואומר המשך חכמה אכן אין הבדל בהתנהגות בין ישראל למצרים, ברם בישראל קיים הרצון להתנהג כשורה אך בשל הנסיבות טעו ועבדו עבודה זרה ולכן כשירווח יפסיקו ויאמינו בה' ואילו לגבי המצרים אין לומר כך, אלא הללו עבדו עבודה זרה מתוך יישוב הדעת.

דומה שמעמד קריעת ים סוף אמור להציב בפנינו את השאלה – מהו ההבדל ביניכם לבין אומות העולם, האם מן הראוי שייפגעו אחרים כדי להציל אותך.

שירת הים – 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה' – כך אמר האל למלאכיו!!!

שמות פרק טו (א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: (ג) ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ: (ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף:

בבלי מגילה י' ע"ב רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (דברים כח', סג') "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ": ומי חדי שמח הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב (דברי הימים ב' כ') "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" רש"י מסביר כתיב, בדברי הימים, כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו, ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' רש"י מוסיף: משמע: טוב שיקלסו לפניו על זאת בהודאה זו - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (שמות יד') "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב ישוש, רש"י מוסיף: וכשנתחייבו כלייה בימי המן היו אויביהן שמחין להן. שמע מינה.

סוגיה זו מלמדת על רצונו של ה' לפגוע ברשעים, והרשעים הנדרשים בפסוק מן פרשת התוכחה – כוונתם לרשעי ישראל, ולא רק לאומות העולם !

למלאכים אסור לשיר – בני אדם אינם מסוגלים להתאפק, אך עלינו לזכור שהשמחה תהא על ההצלה ולא חלילה על מי שמשלם את מחיר טעויות מנהיגיו!

הפסוק מדברי הימים ב פרק כ' שהובא בסוגיה מדבר על מלחמתו של יהושפט שנעשה בידי ה' מתוך אמונה, ממש בדומה ליציאת מצרים, אלא שחשבו לציין שמלחמה צודקת זו באה לאחר שיצא יהושפט להלחם בעצתו, הסתו של אחאב ושם בקרב הלא מוצדק נפל ומת אחאב, יהושפט שב ליהודה והתקין מערכת משפט ובה לימד שהמשפט לאלוהים ולא לבני אדם, רק אחר כך מתברר לו שאכן לא חייבים כל הזמן להלחם וישנם מלחמות ה'.

דברי הימים ב פרק יט (א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה': (ג) אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים: (ד) וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם ס וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם:

(ה) וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר: (ו) וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט: (ז) וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד: (ח) וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם: (י) וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַיקֹוָק וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ: (יא) וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה' וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב: פרק כ' (יד) וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל: (טו) וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים: (טז) מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל: (יז) לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם: (יח) וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': (יט) וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה: (כ) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ: (כא) וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (כב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ: (כג) וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית: (כד) וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה: (כה) וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא: (כו) וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: (כז) וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם יְקֹוָק מֵאוֹיְבֵיהֶם: (כח) וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה': (כט) וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל: (ל) וַתִּשְׁקֹט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱלֹהָיו מִסָּבִיב:

נוסח 'הודו' הרגיל הנו – תהלים פרק קו', א' "הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ": וכך גם בירמיהו לג' יא וכן בתהילים קיח'

יש לומר שהציווי לחוג ביום השביעי לגאולה, בתוך המסע, מחייב את האמונה שאכן יד ה' מכוונת ותוציא אותנו אל ארץ מבטחים. הרי הסיפור ידוע, האמונה לא הייתה החלק החזק של העם היוצא ממצרים. העם קבל מדי יום ביומו את המן, לווה על ידי עמוד ענן ועמוד אש ובכל זאת התלוננו והתלבטו.

דומה שלא בכדי מקשר ר' שמעון בר יוחאי בין האמונה הבסיסית בפרנסה מן השמים ובכוחו של הלומד לדרוש את התורה ללא אינטרסים.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא "ויהי בשלח", אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנא' "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית יח טז) "וישלחם יצחק" (בראשית כו לא)

ד"א "כי קרוב הוא", בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנ' "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו', טז').

ד"א כל שכן לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הברוך הוא, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן

מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין להם אוכלי תרומה.

ד"א כי קרוב הוא כל שכן לא הביאן המקום בפשוטה אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו כל הזרעים וקצצו כל האילנות וסתרו את הבנינים וסתמו את המעינות אמר הב"ה לא הבטחתים לאבותם שאכניסן לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב שנא' "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו יא) אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו:

 

אוכלי המן ואוכלי תרומה הם אלו הלומדים ומצליחים בכוח אמונתם להאמין שפרנסתם אכן תבוא יום ביומו.

 

ניתן לקשר רעיון זה להבחנה בין חמץ ומצה – כהבדל בין התעוררות חיצונית לעומת התעוררות פנימית וכך יסביר תלמיד הבעש"ט - תולדות יעקב יוסף ויקרא פרשת צו

"ובזה יובן פסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו [אשה] לה' ", הכוונה, אם רוצה להקטיר לה' על ידי שרואה מאחרים שעושין כך אז נתעורר לעשות ג"כ כמותו, שבחינה זו נקרא שאור, שמחמץ אחרים לעלות, כמו שאור שמחמץ את העיסה לעלות, ואין העיסה עולה מעצמה כי אם על ידי שאור, כך זה שלא נתעורר לעלות מעצמו כי אם על ידי אחרים.

או שאר הנאה ופני'ה חיצונית נקרא דבש. וז"ש כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', רק קרבן ראשית, שיתקרב תחלה להשי"ת על ידי זה שרואה אחרים אז שרי, וק"ל. "

יציאת מצרים הייתה אלוהית ובני ישראל היו פאסיביים, אם כי יש מדרש המעיד 'וחמושים עלו...' רק חמישית מן העם בחרו לעלות, ובכל זאת הכתוב מעיד – ארבעת לשונות הגאולה –

שמות פרק ו' - (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה:

 

כיצד נדמה את הגאולה העתידית – האם האחריות הועברה מאלוהים לאדם או שעדיין עלינו לחכות להנעה אלוהית/חיצונית לאדם?

 

הרבי קלונימוס קאלמיש מפיאסעצנא שנספה בשואה.

בדרשה שדרש בגטו וורשא בשנת תש"ב, 1943 בפרשת חוקת על כוחה של מרים מעלה רעיון מהפכני.

שואל הרב, מדוע נסמכה הכאת הסלע (חטאו של משה) על ידי משה למותה של מרים ולכך שלא היו מים כלומר מהו הקשר בין חטא משה למות מרים?

מסביר הרב: כוחה של מרים היה בשל העובדה שקיימה את המצוות למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה' ממי ש'מצווה ועושה', לדעתו כוח תשוקתה העלתה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה' .

והוא כותב : 'אבל משנסתלקה מרים , לא היה להם תשוקה כל כך , לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבינו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עמהם .

הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם' . כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא לפי ערכו כדי לזכות את הרבים .' ממשיך הרבי מפיאסצנא ואומר 'ומסתמא משה רבנו שב תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה רבה .' הסברו אומר - שמשה מכה בסלע וחוטא, מעשה זה היה בכוונה תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים .

כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות, כלומר, למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם .

מכאן עולה הרעיון של הוספת 'כוס מרים' לשולחן הסדר – וזאת מדבריו של הרבי מפיאסעצנא, - מרים ובארה ממשיכים לתת חיות ימים רבים לאחר מיתתה, המנהג להוסיף 'כוס מרים' הוא 'ניסיון' להתחבר לכוחה של מרים ולהכניס בנו חיות, על ידי ההבנה שיש לשבור את המסגרות באם רוצים לעורר התעוררות. 

נחתום בשיר של פרימו לוי – 'הזהו אדם?'

אַתֶּם הַיּוֹשְׁבִים בְּאֵין מַחְרִיד בְּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים;

אַתֶּם הַמּוֹצְאִים מַאֲכָל חַם וּפְנֵי יָדִיד

בְּשׁוּבְכֶם הַבַּיְתָה עִם דִּמְדּוּמִים:

הִתְבּוֹנְנוּ וּרְאוּ הַזֶהוּ אָדָם

הָעוֹבֵד בַּבִּצָּה הַקָּרָה;

הוּא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְנוּחָה וְנִלְחָם

לְמַעַן פַּת לֶחֶם זְעִירָה.

שֶׁבַּעֲבוּר «כֵּן» אוֹ «לאֹ» לְבֵן מָוֶת הָיָה.

הִתְבּוֹנְנוּ וּרְאוּ הַאִם אִשָּׁה הִיא זֹאת.

בַּת בְּלִי שֵׁם וּבְלאֹ שֵׂעָר;

שֶׁלּאֹ נוֹתַר בָּהּ עוֹד כּוֹחַ לִזְכֹּר,

שֶׁעֵינֶיהָ רֵיקוֹת וְצוֹנֵן חֵיקָהּ

כִּצְפַרְדֵּעַ בְּיוֹם חורֶף וּכְפוֹר.

הַרְהֲרוּ וְזִכְרוּ כִּי כָּל זֹאת אֵרַע

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

אֲשֶׁר אֲנכֹיִ מצְוַכְּם

לַחְקֹק בִּלְבַבְכֶם.

וְשִׁנַּנְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם

בְּשִׁבְתְּכֶם בַּבַּיִת בְּלֶכְתְּכֶם בַּדֶרֶּך,

בְּשָׁכְבְכֶם וּבְקוּמְכֶם.

וְהָיָה כִּי תִּדֹּמּוּ – יֹאבְדוּ בָּתֵּיכֶם

וַיַּךְ בָּכֶם הַֹחלִי מִכַּף רֶגֶל עַד קָדְקוֹד.

וַיַּהַפְכוּ מִכֶּם פְּנֵיהֶם יוֹצְאֵי חַלְצֵיכֶם, עוֹד 

נבחן – האם ועד כמה הפנמנו את לקח עשר המכות – את דמעת החפים מחטא (דברי נתן אלתרמן בפואמה 'מכות מצרים') – את די, די, דיינו?

האם מחינו בראותנו את - 'סוס ורוכבו רמה וים'? מה בין ישראל לבין המצרים?

כיצד נלמד להביט ולראות ולהבין – מה עלינו לעשות?

האם נדייק ונבין שכל 'אדם' צריך לחשוב כאילו הוא כאדם, יצא ממצרים!

 

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת/להראות אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ: הגדה לפסח