פרשת ויקהל פקודי ופרשת פרה - שנת התעש"ה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ויקהל פקודי ופרשת פרה - שנת התעש"ה  - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

נדיב לב – חכמת לב – מילא את בצלאל ואהליאב 'חכמת לב' ולחשוב מחשבות!

הפרשה פותחת בציווי על שמירת השבת, ללמדנו, אומנם משימת בניית המשכן עומדת לנגד עיננו, אך אין לעשות זאת בדחיית השבת אלא עלינו לקיים את מצוות השבת ולא לחללה על מנת לבנות את המשכן!

השבת נקרא את 'פרשת פרה' כיצד מטהרים לקראת הכניסה למשכן ולמקדש כדי לקיים את מצוות קורבן פסח, בימינו שאין קורבנות קרבים ישנו מסר חשוב – לאחר נקמת פורים עלינו לעבור תהליך של טהרה בטרם נשכיל להתכונן לגאולה ויתרה על זאת כדי להיגאל עלינו להיות טהורים!

הציווי – ויקהל, קהילה אמורה לדעת כיצד ולשם מה מתכנסים! המטרה אינה מקדשת את האמצעים!

משה יצווה לצאת לחיפוש – נדיבי לב, כאלה שיש להם חכמת לב!

(א) וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

(ד) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר:

(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

...(כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (כג) וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: (כד) כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהֹוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: (כז) וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן: (כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד משֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה:

(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (לג) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:  (לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: (לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: שמות לה'

מעשה החיפוש בא לידי ביטוי במשל מקסים של שי עגנון, בבואו לתאר אדריכל המשכיל לצייר תמונה ולהימנע מהבזבוז ביצירת הארמון עצמו!

ש"י עגנון  מתוך: 'עד הנה' עמ' נד' תשכ"ב (עמ' 42 בהוצאת 1998)- "האדריכל והקיסר":

מעשה באדריכל זקן שהיה חביב על הקיסר בשביל הארמונות וההיכלות והמקדשים והמבצרים שבנה לו, שהיו נאים ומשובחים מכל הבניינים שבנו כל הקיסרים שלפניו.

פעם אחת נתן הקיסר בידו לבנות לו ארמון חדש. יצאו שנים ולא נבנה הארמון, שהזקין האדריכל ולא הלך לבו אחר העצים והאבנים.

התחילו מזרזים אותו. נטל בד וצייר עליו צורת ארמון ועשה בחכמה שכל אחד ואחד רואה בה ארמון ממש.

שלח והודיע לקיסר שכבר נבנה הארמון. בא הקיסר וראה והיה שמח שמחה גדולה, לפי שהיה הארמון נאה מכל הארמונות שראה מימיו.

באו ולחשו לקיסר, אין כאן לא ארמון ולא שמץ ארמון, אלא צורה מצוירת על בד.

שמע הקיסר וכעס.

אמר לו: אני רוממתיך מכל הבנאים והאמנתי בך אמונה גמורה ואתה עושה לי כך!?

עמד האדריכל משתומם: מה רע עשיתי?

אמר הקיסר: עדיין אתה שואל? לא די שלא עשית מה שפקדתי עליך, אלא שרימית אותי והעמדת צורה מחוקה במקום בניין!

אמר האדריכל: צורה מחוקה אתה אומר? הבא ונראה. הקיש באצבע על הדלת המצוירת.

נפתחה הדלת ונכנס האדריכל ושוב לא יצא משם.

מהות המעשה מחייב להחזיק את המתח בין חכמי הלב, או במשכן את אותן נשים שיכלו לטוות על העיזים, כלומר את הצמר שעל העז ורק בגמר המלאכה לגזוז את העיזים, להשכיל להבין את הסכנות מחד ומאידך לשמור על להט האמונה – דברים נהדרים הנאמרים בפי – אבא קובנר

חכמים ומאמינים - "את ההיסטוריה לא עושים חכמים ואת ישראל לא בנתה כת של חכמים, אלא של מאמינים.

חכמים בימינו מציגים אלטרנטיבות. מאמינים בונים דרך ועוצמים איכשהו את העיניים לשאלות המציקות מהצדדים.

זה סוג מסוים של עיוורון ההולך אל האור וכפסע בין זו לקנאות, ההולכת בחושך. כפסע, אבל על הפסע הזה בונים את הטוב. כך בנינו את חיינו.

עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים".

מתוך: 'אמת התוכחה', דברים בערב עיון בקיבוץ בית השיטה, במסגרת ימי זיכרון למלחמת יום כיפור, סתו תש"ם 1980 , בספרו 'על גשר צר, מסות בעל פה', ספרית הפועלים 1981

דומה שיש להוסיף : חובה עלינו לנסות להיות מאמינים חכמים !!!

משה ציווה להביא חומרי גלם, העם ובעיקר הנשים הביאו מתכשיטיהם, הם הביאו 'גומז' מזהב וכן את "המראות הצובאות" – האם משה יסכים לקבל את המראות ואת הכומז?

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (שמות לח' ח')

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה: (שמות לה', כב')

לאחר מלחמת מדין נאמר (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: (במדבר לא', מט' – נ')

רש"י מסביר - במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע

א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שה"ש ח) "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר "ונחשת התנופה שבעים ככר ... ויעש בה...", וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל). וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא:

רמב"ן - "במראות הצובאות" - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע,

אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה - לשון רש"י:

 והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה

ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה "אשר צבאו פתח אהל מועד", ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל 'אהל משה' שקראו 'אהל מועד', והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

 ואונקלוס תרגם - דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא תרגם ופירש אונקלוס – שבאו פעמים להתפלל בפתח המשכן , נוטים דבריו לדברי ר"א ר' אברהם (אבן עזרא) שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות

ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט - שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו

וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבָּן ה' אִישׁ וְגוֹ', טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". (במדבר לא) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, "עָגִיל" - זֶה דְפוּס שֶׁל דַּדִין. "כּוּמָז" - זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם. אָמַר רַב יוֹסֵף, אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְמִינָן "מָחוּךְ" - דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּיחוּךְ.

אָמַר לֵיהּ, רַבָּה, מִגוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינָּה, "כּוּמָז" - כַּאן מַקוֹם זִמָּה. (שם) "וַיִקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל".

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַר אֲבוּהַּ, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן?

אָמְרוּ [לוֹ], "לֹא נִפְקָד מִמֶּנּוּ אִישׁ".

אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה?

אָמְרוּ לוֹ, אִם מִידֵי עֲבֵירָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ.

מִיָּד - "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה'". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי [שם ע"ב] שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ, [כָּל] הַמִּסְתַכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִילוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה. (בבלי שבת סד' ע"א – ע"ב, עין יעקב מד')

מדרשים אלו מלמדים שמשה בהנתו התנגד להבאת חומרי גלם שמהותם פניה לתאווה, ואילו הקב"ה מלמדו - ק–ל את התרומה, ראויה היא ולהיפך החימוד, התאווה, יהוו סמל לגאולה!

וכפי שלמדנו – השבת נקרא את פרשת פרה כהכנה לביעור חמץ בפסח –

יש רמז המקשר את הפרה אדומה להתחדשות של פסח – ביעור חמץ

פרשנות חסידית מחדדת את הצורך בביעור ובבדיקת חמץ, ('זכרון נפלאות', לר' אלעזר מסוכטשוב, תר"מ 1880)

"בערב פסח צריך לבדוק ולבער חמץ, ומהלכות בדיקה כל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה, הרמז שיבדוק אדם במקום אשר רגיל היצר לפתות אותו, כל אחד לפי נגעי לבבו, יש מי שחוטא במחשבת אין, או במצחו להיות עז פנים או בעין לראות ברע או באוזן לשמוע דברי נבלות ולשון הרע, שיקיים עצת חכמים "ויתד תהיה לך על אזנך", או בפיו ובשפתיו בלשון הרע וברכילות פה דובר נבלה ולאכול מאכלות אסורות וידיים לגזול ולגנוב, הרגלים ממהרים לרוץ לרעה.

ומקום שאין מכניסים בו חמץ אין צריך בדיקה, וכן בא בתורה "לא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה.

כי אין אדם רואה נגעי עצמו ורואה נגעי אחרים וימצא תמיד דופי במעשה אחרים.

ובא אזהרה אשר חמץ שלך אתה צריך לבער, דהיינו שיבדוק את נגעיו ומומיו אבל של אחרים ושל גבוה, כי מדרך לחפש מומי אחרים וביותר מומי אנשי קודש.

הלכה אשר החמץ של אחרים אין עליך מוטל לבער.

המנהג להניח פיתותי חמץ במקום שימצא שם הבודק, מיהו לא עיכב, והרמז בזה, שלא ידמה אדם אשר לא נמצא בו עוון, רק צריך להניח חמץ אשר ידע שנמצא כי יש בו חמץ,

וכבר פירשו בספרי מוסר דבפרה אדומה כתיב "אשא אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול", מדוע לא כתב מקודם "אשר לא עלה עליה עול", כי שכיח יותר שיעלה עליה עול, מאשר ימצא בה מום, רק בא לרמז להורות על האדם, כי מי שלא נמצא בו מום דהיינו שחושב שכל מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים."

מדהים לקרוא שלמרות ההכנות, למרות ההקמה - משה לא יכול היה להיכנס אל המשכן?

"וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג).

תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּךְ] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה - אֵינִי רוֹצֶה. תלמוד בבלי ז' ע"א – עין יעקב אות לא'

(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: (לח) כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם: (שמות מ' – חתימת הספר)

רק בשבוע הבא נקרא כיצד ה' יקרא למשה להיכנס את אוהל מועד -

(ויקרא' א', א') וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

הבית, המשכן ולימים המקדש – מהותו עירפול – ערפל!

(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: (יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: (מלכים א', ח')

העירפול קיים גם בחומרי הגלם – מדהים לקרוא בהפטרה שכל חסכונותיו של דוד לבניית המקדש נארזו ונשלחו למחסנים/לאוצרות – שלמה החל בנות את המקדש רק לאחר שחסך מכספו שלו וזאת לאחר ארבע שנות מלוכה – על כך מלמד המדרש -

(נא) וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהֹוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה: (מלכים א', ז')

פסיקתא רבתי ו' - יש דורשין לשבח יש דורשין לגנאי

 דרוש לשבח - דוד ביקש על הדבר, אמר לו רבון העולמים צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב וכל מה שהפרשתי [הוא] מבתי עכו"ם שהייתי מחריב שלא יהיו האומות העולם אומרים מה דוד סבור החריב בית אלהינו ועשה בית לאלהים נינערו אלהינו וגבו נקמתם והחריבו בית אלהים,

לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה

ומי שדורש לגנאי - שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבניין בית המקדש והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות ולא עשה כן,

אמר לו האלהים - בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין, לא היית צריך, אלא להחיות בו נפשות, לא עשית כן! חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום!  "ויבא שלמה... נתן באצרות בית ה'..." ולא היה צריך שלמה "ותשלם כל המלאכה...":

לימים יכתב פיוט לימינו אנו -

"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

כך כתב ר' יצחק הוטנר (1906 – 1980, על בסיס דברי ר' אלעזר אזכרי, צפת מאה 16, בעל 'ספר חרדים', כתב את הפיוט 'ידיד נפש')

באחד משיריו של רבי אלעזר אזכרי מופיע הפסוק הבא: "בתוך לבי משכן אבנה לזיוו, קרבן תקריב לו נפשי היחידה".