פרשת כי תשא שנת התעש"ה - 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

שלמה פוקס

פרשת כי תשא שנת התעש"ה - 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'

"והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה - דכתיב (משלי ח') "ה' קנני ראשית דרכו"..." (בבלי פסחים נד' ע"א) 

מהו הנוסח שעמד לפני הבורא שהרי - 'הסתכל בתורה וברא את העולם', האם התורה שנבראה קודם שנברא העולם הכילה את.... חטא העגל, האם זו הייתה כוונת המחוקק? 

המדרש (תנחומא לפרשת תרומה סימן ח') מעלה אפשרות אחרת -  

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל,

א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה', ו') "נעו מעגלותיה לא תדע", מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש",

מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעי'ם יום וארבעי'ם לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעי'ם הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם,

ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" וגו' ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב", אמר הקב"ה (ירמיה ל') "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

סדר המאורעות על פי מדרש זה הוא – ו' בסיון - מעמד הר סיני, לאחר ארבעים יום  משה יורד עם הלוחות ושוברם, יז' בתמוז, לאחר מכן עוד פעמיים ארבעים יום, בפעם האחרונה משה עולה בא' אלול ויורד כעבור ארבעים יום ביום כיפור ואז נתנו הלוחות השניים ובהם - ציווי המשכן הנכתב וניתן כתגובה לחטא העגל?!

רבי עובדיה ספורנו מפרש (שמות כד' יב', 1475 לערך - 1550 לערך, מחכמי איטליה במאה ה-16) שמות כד', יב' - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: "אשר כתבתי". כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש... (דברים לג', ב'). ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות לד', כז') ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה:

וממשיך ר' עובדיה ספורנו לפרש - שמות כד', יח' - וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: "...וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך".

והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח'). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ...

וכך ממשיך לפרש הספורנו - שמות לא', יח' - וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:  "ויתן אל משה ככלותו". אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך", עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. ..."

על פי פירוש זה ציווי המשכן וכליו ובגדי הכוהנים (פרשות תרומה ותצוה) לא היו חלק מנוסח התורה במהדורתו הראשונה ורק בעקבות חטא העגל האל הבין שהעם אינו מסוגל להאמין ללא משכן (ולימים מקדש) חומרי!

כך מחדד ומסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק (1843 - 1926) את תיאור שבירת הלוחות על ידי משה. בספרו  'משך חכמה' (שמות לב', יט') ' : "וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו,

ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה...

ולכך טעו בעגל.וב(שבירת ה)לוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות,

ולכן נתן לו הקב"ה יישר כוחך ששברת (שבת פז) ...וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו. "

משה היה צריך לשבור את הלוחות ולא, היה כמחליף לוח בעגל, במקום לרקוד סביב זהב, ירקדו סביב שיש!.

משה רצה ללמד את העם שאין כל קדושה בדבר חומרי רק ברעיונות התורה. דרכו של משה הייתה ביכולת הפירוש והחידוש, משה הבין שהעברת האבן – הלוחות אין בה כדי ללמד, ולהפך, משה הבין ששבירת הלוחות תלמד את העם מה חשוב באמת.

בעקבות פרשנות זאת נשאל, מדוע אם כן הוחלף הסדר, מדוע אין פרשה זו 'כי תשא' כתובה מיד לאחר פרשת יתרו (מעמד הר סיני) ומה יש בתוכן פרשה זו ללמדנו?

יתכן לומר שכוונת הכתוב שהקורא, הלומד, את מעמד הר סיני ובעקבותיו את הציווי לבנות מזבח 'בכל מקום...' – "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" (שמות כ', כ')

ישאל בלומדו את פרשיות תרומה, תצוה, מדוע ולשם מה הציווי על בניית המשכן בפרטי פרטים? מנין הזהב, הכסף והבדים? וכשנגיע לעיין בפרשת כי תשא ונמצא את העם יוצר עגל מזהב – נחזור ונשאל – מה בין משכן (מזהב) לעגל זהב?

קריאת הפרשה ובה תיאור שבירת הלוחות על ידי משה ולפי המדרש הכנסתם השברים לארון הברית, כך שלוחות ושברי לוחות מצויים בארון, יעידו על חובת חיפוש המשכן בתוך העם ככתוב 'ושכנתי בתוכם' (שמות כה', ז') ובפרשה שלנו נלמד על ציווי 'מקדש הזמן' – השבת, "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות לא', יג')

 הר' משה אלשיך ב'תורת משה' ( 1507/1508 -  1600‏, (שמות ל', יג') מפרש מדוע הפרשה פותחת הצו 'מחצית השקל' - "והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. (כלומר גם צו מחצית השקל בא ככפרה על חטא העגל) ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם:...

...והנה למדונו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כא', י') כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן... נמצא כי נפגם חצי אדם הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה כי אם בן זוגה. על כן ציוה הוא יתברך יתנו מחצית השקל שהוא כל איש על עצמו אך לא שקל שלם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר לא נפגם, והוא הצריך כופר נפשו, לא היא:"

הפרשה מקדימה למעשה העגל ואולי ליתר דיוק למעשה שבירת הלוחות את הציוויים -  שבמהותם מחייבים לתת לחומר, למשכן, משמעות אחרת –

אחדות, לקיחת אחריות ב'מחצית השקל', 'מקדש הזמן' - בשבת, וכן 'שמן המשחה' ואת 'סממני הקטורת' – ערפל, ריח ניחוח!

מכאן שמשמעות המשכן לאחר שבירת הלוחות יחייב קריאה מחודשת וחיפוש אחר משמעות רוחנית למבנה חומרי!

השנה נקראת פרשה זו מיד לאחר פורים ובדומה יש לפרש את הצו הפיזי למחיית עמלק, מלחמה בעמלק,בדרך סמלית, לעבודה פנימית.

אין הכוונה לשבט מסוים, שהרי מאז שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות, אין אומה המתקראת בשמה! משנה ידיים פ"ד מ"ד)

אלא, כלשונו של ר' שמשון רפאל הירש (גרמניה 1808 - 1888) "אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.

אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.

אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו."

ומקריאת מגילת אסתר נשכיל ללמוד על מעמד האישה כמעצבת ומשנה הלכה – שהרי גזירת המן, להשמיד את עם מרדכי ניתנה בחודש ניסן - וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל  אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה  כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ג', יב')

ולאחר התלבטות - וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת  יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי  אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:  (אסתר ד', טו'- יז')

ניתן היה לומר שצמו לאחר חג הפסח, אך מחדש המדרש (אסתר רבה, ח', ז'): ""ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו  ואל תשתו שלשת ימים" - אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן,

שלח לה (מרדכי): והרי בהם יום ראשון של פסח?

אמרה לו (אסתר): זקן  שבישראל למה הוא פסח!

מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדא הוא דכתיב-זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו  אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה." 

אסתר מחליטה לגשת אל המלך, יתרה על כן מכאן ואילך היא המובילה, המדרש מעז לטעון שאסתר דורשת לבטל את פסח ומרדכי לאחר התלבטות מודה לדבריה, אכן מעביר את פסח בתענית. המדרש מחדש שהרי בקלות יכול, צריך היה לומר שחגגו את הפסח בעצב ואת הצום דחו עד לאחר ליל הסדר, אלא המדרש מעצים את דברי אסתר! הכוח לשנות מצוי (אף) ביד האישה!

מעין דרשה שראינו לעיל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אומר המדרש על מגילת אסתר שהיא, המגילה, ניתנה למשה!

וזה לשון המדרש (רות רבה (לרנר) פרשה ד', ז') "..."מגלת אסתר". מה עשו מרדכי ואסתר? ... כתבו אגרת שנייה ושלחו להם, "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט', כט').

ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן, שמנים וחמשה זקנים וכמה נביאים, היו מצטערים על הדבר הזה, "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כז', לד') "אלה" - אין להוסיף ואין לגרוע. אין נביא עוד עתיד לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש עלינו דבר אחד חדש?

עד שהאיר הב"ה (הברוך הוא) את עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה, בנביאים, ובכתובים: בתורה – "כתו'ב זאת זכרון בספר" (שמות יז', יד'),

ובנביאים – "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג', טז'),

ובכתובים – "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים" (אסתר י', ב').

רב ור' חנינא ור' יונתן ור' שמואל בר נחמן, ור' אחא ובר קפרא, אמרי, המגלה הזאת נאמרה למשה, שכל מה שהיה ועתיד להיות הראהו למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומנין שהסכים הב"ה עמהם?

אמ'ר רב, 'וקבלו היהודים' אין כת'יב אלא "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:" (אסתר ט', כג')  רבן של יהודים קבלו.

וכלשון התלמוד הבבלי (שבת פח' ע"א) – "(שמות יט') "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (מכאן טענה לכל מי שיואשם באי קיום מצוות התורה, שהרי קיבלנוה בכפיה, באונס!).

אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו וקבלו מרצון) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט') "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

מכאן - עלינו לשוב ולקרוא את התיאור המקראי מחדש – עלינו לחפש את משמעות הקבלה מרצון של ימים אלו ימי הפורים, קבלה תוך כדי שבירת הלוחות, תוך כדי מתן משמעות סמלית, רוחנית, לעולם החומר, כמצוות היום 'ונהפוך הוא'!

העגל מקור הטעות "ודי זהב" הלא הוא  דהב

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים א', א')

בבלי ברכות לב' ע"א וְאָמַר רַבִּי חַנָּא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם [שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל]. חַד דִּכְתִיב, "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי". וְחַד דִּכְתִיב, (ירמיה יח) "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל". וְחַד, דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

רַב פָּפָּא אָמַר, מֵהָכָא, (שם) "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ".

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מֹשֶׁה הִטִּיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יא) "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'", אַל תִּקְרֵי "אֶל ה'" אֶלָּא, "עַל ה'", שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לְ,אַלְפִין' ,עַיְינִין' וּלְ,עַיְינִין' ,אַלְפִין'.

דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אַמְרֵי, מֵהָכָא, (דברים א) "וְדִי זָהָב", מַאי וְ,דִי זָהָב'?

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַאי, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי? אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ!

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי, מְלֵי כִּיסֵיהּ זַנִי בִּישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע יג) "כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי".

רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ח) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ",

וְרַבָּנָן אַמְרֵי מֵהָכָא, (שם לא) "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא], (שם לב) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ב) "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד" (שמות לב). [מַאי "לֶךְ רֵד"?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, [מֹשֶׁה] (לך) רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, עַכְשָׁיו שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ, לָמָּה (לך גדולה) [לִי]?

מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ, (דברים ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אָמַר מֹשֶׁה, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד [עָמַד וְ] נִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים. 

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם (שהכה את בנו) [שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה], וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהַצִּילוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, אִלְמָלֵא פְּלוֹנִי אוֹהֲבִי הַיּוֹשֵׁב לְפָנַי, הֲרַגְתִּיךָ, אָמַר, דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי, מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

(שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" [וְגוֹ'] [אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ], אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר (ליה איני) [לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי] מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחַל וְתִסְלַח (לעונותיהן של ישראל) [לָהֶם].

(שמות לב) "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" וְגוֹ'. (עקידה שער כג) "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד (בפני) [לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת] כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד (האיך יכול לעמוד בפני כעסך) [עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה]. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּשֶׁת פָּנִים מֵאֲבוֹתַי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, רְאוּ מַה פַּרְנָס הֶעֱמִיד לָהֶם, בִּקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם,

(שמות לב) "וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה.

(אביי אמר, עד שהחלהו להקדוש ברוך הוא).

וְרָבָא אָמַר, עַד שֶׁהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא "וַיְחַל משֶׁה", וּכְתִיב הָתָם, (במדבר ל) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", וְאָמַר מַר, הוּא אֵינוֹ מֵחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ,

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, עַד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לב) "וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא",

[אָמַר רָבָא, אָמַר] רַבִּי יִצְחָק, (אמר) עַד שֶׁהוּחַל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.

רַבָּנָן אַמְרֵי, חוּלִין הוּא לְךָ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁאֲחָזַתּוֹ אֲחִילוּ. מַאי ,אֲחִילוּ'? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אֶשְׁתָּא דְּגַרְמֵי.

לדעת הגמרא בברכות היה זה מעשה האל שגרם לבני ישראל לחטוא ובכך ללמד אותם כיצד לטעון כנגדו ובעיקר כיצד למנוע מבניהם ובנותיהם לחטוא. באם כוונתך טובה תשתדל לא להעמיד את משפחתך בפני פיתוי!

באם הם עומדים בפני פיתוי למד אותם להוכיח את הסמכות, כולל את האל וההטחה היא המעשה הנלמד בן מחנה אליהו ומשה ובעצם לכל אחד ואחת המתפללים!

בתלמוד הירושלמי (פאה א', א') אמירה חשובה - אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים, הוא שדבר דוד [תהילים נז ה] "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים", "נפשי בתוך לבאים" - זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה, "אשכבה לוהטים" - זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע, "בני אדם שניהם חנית וחצים" - אלו בעלי קעילה דכתיב [שמואל א כג יא] "היסגרוני בעלי קעילה בידו, הירד שאול", "ולשונם חרב חדה" - אלו הזיפים, דכתיב [תהילים נד ב] "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול" וגו'

באותה שעה אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ סליק שכינתך מביניהון הה"ד [תהילים נז', ו'] "רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך",

אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין, הוא שעבדיהו אמר לאליהו [מלכים א', יח', יג'] "הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו' ואכלכלם לחם ומים", אם לחם, למה מים? אם מים, למה לחם? אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל [מלכים א', כב'] "אני נותרתי נביא לבדי לה' " וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.

כלומר ה' מעדיף חברה מתוקנת שאין בה מלשינים אבל עובדת עבודה זרה מאשר דור שעובד את ה' ומבחינה חברתית מלשינים זה על זה!

וכך גם המדרש מתאר – דור המבול חטאו חברתי ולכן הושמד כולו ואילו דור הפלגה חטא בעבודת ה' ולא נהרג אחד אלא בלבל האל את הלשונות!

כך גם חטא העגל כחטא של עבודה זרה נהרגו כשלושת אלפים מבני ישראל ואילו חטא המרגלים שהיה להוציא את דיבת הארץ – מת כל הדור כולו, ןמה מי שמוציא את דיבת הארץ כך על אחת כמה וכמה למי שיוציא את דיבת העם!

מסקנה – האל דואג לשלימות החברה ומוכן ויכול להכיל ויכוח אמוני!

 

לסיום רעיון נםלא הבא לידי ביטוי ב'משל המאזניים' – על פי הסוגיה בבב' סנהדרין לח' ע"ב – לט' ע"א

אמר ליה ההוא מינא לרבי ישמעאל ברבי יוסי: כתיב (בראשית יט') "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' ", 'מאתו' מיבעי ליה! –היה צריך להיות כתוב – מאיתו ולא מאת ה'?

אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה, דכתיב (בראשית ד') "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך", 'נשיי' מיבעי ליה! אלא: משתעי קרא הכי, הכא נמי - משתעי קרא הכי. –

אמר ליה: מנא לך הא - מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי.

דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי. ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש: לט' ע"א (יחזקאל יח') "אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה", (ויקרא יט') "מאזני צדק אבני צדק", (משלי יא') "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".

על כך מביא רש"י - אבות יאכלו בוסר - משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת, ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת, וכשבא ליכנס - חברו עליו במקלות,  בא להרוג את השועל,

אמר: לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב, אמר לו: ובשביל אבא אני לוקה

אמר לו: הן, ה"אבות יאכלו בוסר" וגו', אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע,

בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו, ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים, נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה,

אמר לו הזאב: למה אתה נכנס לשם אמר לו: יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול, כמין גבינה עגולה,

אמר לו: אני היאך ארד אמר לו: הכנס אתה בדלי העליון,

נכנס והכביד וירד, ודלי שהשועל עליו - עלה,

אמר ליה: היאך אני עולה

אמר לו: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו", לא כך כתיב "מאזני צדק" וגו'?

 

הסבר משלו של ר' מאיר מעיד על 'המאזניים', עלייתו של האחד תלויה בירידתו של הזולת. לכאורה מעשה העורמה פוגם ?

זו שאלה שנשאלה בפי הקיסר לר"ג – מדוע ה' היה זקוק להרדים את אדם הראשון על מנת ל'גנוב' ממנו צלע, מדוע אינו עושה זאת בפניו של אדם. על כך ענתה בתו של ר"ג – לו היה פועל כך הרי שהאישה הייתה מאוסה לאדם, משל לבשר שנצלה תחת הגחלים...

 

ר' שניאור זלמן מלאדי דורש משל זה לשבת ולימות השבוע. השבת זקוקה לעבודת ששת ימי המעשה, במהלך השבוע ישנה ירידה, בירור מתוך הקליפות כעומק הירידה כך תהא העליה לקראת השבת, אלא בעלייה לקראת השבת הרי שבאים גם הקליפות ורוצים להעלות ולשם כך נעשית הירידה ובכך העלייה מושלמת. הירידה היא בכוח הדיבור והעלייה היא בניגון, בשתיקה.

העבודה במהלך השבוע היא בתפילה ובצדקה – זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו... – וכל מה שנברר בימות החול עולה אח"כ בשבת, בו אסור הבורר, בו אין ירידות, אלא עלייה. ולכן איתא דבקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת – כי היא בחינת שתיקה שלמעלה מהדיבור, שהשתיקה היא ביטול המציאות וכמו שנאמר 'ויכולו השמים' לשון כלות הנפש. ולכן המצווה לשורר בשבת כדברי האר"י שהוא בחינת כלות הנפש. וגם בבית המקדש היה בשבת השיר כפול.

וזה לשון הגמ' בב' שבת נא' ע"א 'במה בהמה יוצאת... יוצאין בשייר ונמשכין בשייר', פירוש, יוצאין ככלות נפשם עד המדרגה שיכולין ללילך בעצמם ונמשכים בשיר הוא למעלה ממדריגתם, שלא היו יכולים לילך בעצמם, היה יורד ההמשכה מלמעלה לימשוך אותם למעלה. וזהו למעלה מבחינת תורה כי התורה הוא חיי עולם בחינת צירופי אותיות ששורשם מהחכמה. והניגון הוא בבחינת ביטול בלי צירופי האותיות כי אם רק המשכה שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה. אך אעפ"כ התירו לדבר דברי תורה מפני שגם השיר והביטול אי אפשר להתקיים בלי כל. בשבת נאמר 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' כלומר, מי שיעשה את הבירורים במהלך השבוע הוא יעלה בשבת.

משל הדליים – מבטא 'משיכה' כלומר ירידת דלי אחד מושכת את הדלי השני – 'משכני אחרייך נרוצה' או הביטוי 'משכיה שמועתא' – הלימוד מושך. ממש כמו המשכוכית בעזרתה הרועה מוביל את העדר, כך משה היה הרועה, רעיא דמיהמנותא – רועה האמונה והוא מושך את העם אחריו ומעלהו מן הבור, הבאר.

משיכה זו ניתן לדמותה 'לחלילן מהמלין' או להבדיל ל'שירת הסירנות', כלומר ישנה משיכה אל עבר המינות לשאלות המתריסות ואפילו אולי הורסות, ברם, ראייה נכונה תראה שהשאלה להיפך, גורמת לעלייה.