פרשת משפטים ופרשת שקלים - שנת התעש"ה? עבדות - דרוש בדק בית! מאבק האדם ביצר האדנות, ומאבק המלך/המנהיג ביצר השררה!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת משפטים ופרשת שקלים  עבדות - דרוש בדק בית! מאבק האדם ביצר האדנות, ומאבק המלך/המנהיג ביצר השררה!

חתימת פרשת יתרו לימדה – "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:" (שמות כ', כג') אזהרה מפני הגאווה ומכאן לפרשה שלנו – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:". (שמות כא', א' – ב') נראה שהמעמד הנשגב, שכונן את עם ישראל כעם נבחר מכל הגויים, מעגן בתוכו מציאות בה עם ישראל מאפשר לעצמו לקנות עבדים.

רגע לאחר המעמד עליו נאמר - 'וכל העם ראו את הקולות', ו...רצים לקנות עבד/אמה...

 

אומר הראי"ה קוק עולת ראיה, הקדמה להגדה "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד...".

למדתי מפי פרופ' משה גרינברג שכל מהותן של המצוות באו על מנת לנטרל את כוח בעל השררה, ביטול כוח המלך, הכהן, בעלי הממון ובעיקר יצר האדם. בפרשת משפטים נג' מצוות ובכולם ניתן למצוא מנגנון הנאבק ביצר השררה!

גימטריה (נוטריון) מעניין מביא רבי יעקב בן אשר – 'בעל הטורים' על הפסוק הפותח את הפרשה (שמות כא', א')

ואלה. נוטריקון - וחייב אדם לחקור הדין (אבות פ"א מ"ט, סנהדרין לב א):

המשפטים. נוטריקון - הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט (סנהדרין ו ב):

אשר. נוטריקון - אם שניהם רוצים (שם):

תשים. נוטריקון - תשמע שניהם יחד מדברים (שם ז ב):

לפניהם. נוטריקון - לא פני נדיב יהדר. התנכר מהם (שם). נסמכו דיני משפטים לצו "ולא תעלה במעלות", לומר/ללמדכם 'הוו מתונין בדין', כלומר לא יעלו אלא ילכו במתון (סנהדרין ז ב). מעלות בגימטריא מתונים.

ונסמכו דיני 'משפטים' לצו 'לא תעשון אלהי כסף' לומר - שלא ימנה דיין בשביל ממון (שם). וכתיב לעיל "כי חרבך הנפת עליה שצריך הדיין לראות כאילו חרב מונחת לו על יריכו (שם ז א). וסמך דינין לעבודה שהם מג' שהעולם עומד עליהם (אבות פ"א מ"ב מי"ח). וסמך אותם למזבח לומר כל המעמיד דיין הגון כאילו בנה מזבח, היפך ממי שמעמיד את שאינו הגון, שדרשו בו כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח (סנהדרין ז ב):

השאלה הקשה ביותר בה פתחנו – כיצד לעם שחווה את מעמד הר סיני מקנה התורה את האפשרות לקנות אחד את השני כעבד או כאמה/שפחה?

לכן כותב - ר' שמשון רפאל הירש – "שום דבר לא יעיד על אמיתת התורה שבעל פה לעיני המעיין, שדעותיו אינן תפוסות מראש, בבהירות כה גדולה כמו שתי הפרשיות הראשונות - הפסוקים ב - ו, ז - יא - הפותחות את סידרת "חוקי משה". הנה באה התורה לתת לעם את החוק האזרחי והפלילי ולנסח את הכללים וההוראות של הצדק ושל האנושיות, שעל - פיהם יוסדרו יחסי אדם לחברו במסגרת המדינה. טבעי הדבר, שהסעיף הראשון בחוק יוקדש למשפט האישי, והנה פותח הסעיף הזה במשפטים: אם ימכור אדם את חברו, אם ימכור אב את בתו - -! אכן, לא יעלה דבר זה על הדעת ואין הדעת סובלתו, לו באמת היתה התורה שבכתב "ספר החוקים" של עם ישראל, לו היתה התורה שבכתב, והיא לבדה, המקור הראשוני והיחידי של "המשפט העברי"! מה לא נאמר ונקבע, נידון והובהר, מן הסתם, בטרם תבוא התורה לדון במקרים כאלה, שבוודאי אינם אלא מקרים יוצאים מן הכלל! ובפסוקים אלה, שיש בהם משום הגבלת זכויות האדם המקודשות ביותר ושלילת הזכות של החירות האישית, - בפסוקים אלה פותח משפט התורה!

אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו. אכן, אם כן הדבר, מסתבר שמקרים יוצאים מן הכלל נרשמים תחילה, על מנת להציג לפנינו את עקרונות חיי החוק הסדירים באופן הברור ביותר. ובכלל, לא עקרונות החוק וכלליו נרשמו ב"ספר", אלא על - פי רוב מקרים ממשיים בודדים, והם נרשמו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה. לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על - ידי ביטוי בלתי - מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או חסירה וכיוצא באלה. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'.

לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.

רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות, שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על זכויות האדם, והיא פותחת בפשיעה תחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת יד אל קניין חברו, שהוא פשע הנענש בכל שאר המדינות בעונשי גוף ומאסר חמורים. הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה...".

אכן, לא יעלה על הדעת!

פירושו לספר שמות נכתב לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב ולכן מובן השינוי – לא יעלה על הדעת שניתן לקנות ולמכור בני אדם! ברם כל המעיין בספרות ההלכה ימצא הלכות רבות המבררות את דיני העבדים!

בביקורת רבה נציין שמערכת החינוך בארץ, מדגישה את היציאה מן החומות בירושלים כאירוע מכונן של שנת 1860 (בכיתות ג'!) ואילו על מהלכי מלחמת האזרחים כמעט ולו לומדים אלא בתיכון! מהי היציאה האמיתית מן החומות?

כדאי לעיין במאמרה של שולמית יהלום ציון סה', תש"ס – היהודים והעבדות במלחמת האזרחים בארה"ב בראי הויכוח התיאולוגי על כתבי הקודש  מאמרה מלמד על פניית מדינות הדרום ליהודי ארה"ב, רבנים אורתודוכסים ורפורמים בשאלה – מהי דעת היהדות בדבר הזכות להחזיק ולסחור בעבדים? הרבנים האורתודוכסים נאלצים לטעון שאכן ישנה זכות לאדם לשעבד את בני חם! ואילו הרבנים הרפורמים דרשו את שינוי ההלכה, אומנם כך היה, אך חוק העבדים התאים לתקופה אחרת וכיום יש לשנות את החוק. לכן חשוב לחזור ולעיין בדברי הרש"ר הירש שטוען שלא יעלה על הדעת להחזיק בחוק המקראי ולכן יש לקבל את תורה שבע"פ היוצאת כנגד חוק זה!

מכאן שדיני עבדות יהפכו להיות חוק משתנה ובעיננו יהווה את המודל לפרשנות החוק המקראי בהתאם למציאות המשתנה!

נעיין בלשון המדרש האומר: "'כי תקנה עבד עברי' מניין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי? תלמוד לומר: 'כי תקנה עבד עברי'. ומניין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך? תלמוד לומר: 'ונמכר לך' (ויק' כה יט')". (מכילתא דרשב"י פכ"א פ"ב)

על פי המדרש, יש לקנות עבד עברי ולא 'עבד כנעני', ומסביר ר' חיים בן עטר בספרו "אור החיים": "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי...ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחרי שש שנים אשלחנו. וטעם שקראו 'עברי' כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית."

עבד גורם לבעליו לנהוג כאדון, דבר שעלול לגרור פגיעה בזולת. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הגרים: "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הציווי מופיע בגרסאות שונות גם  בספר ויקרא, שם נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי", ובתיאור המציאות בה האח האביון נמכר כעבד, שם נאמר:" כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..."  סמיכות העניינים מלמדת כי ממעמד הר סיני, מהשוויון המלא בפני ה', תיווצר מציאות של עבד ואדון. לפיכך מזהירה התורה שמוטב "עבד עובר", זמני, והאזהרה מתבססת על הזיכרון האישי-לאומי, של היותנו גרים בארץ מצרים.

לפרשה ניתן להצמיד את הכותרת 'דיני נזיקין' וכן ישנה גמ' המלמדת –

בבלי בבא קמא ל' ע"א - אָמַר רַב יְהוּדָה, מי שרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי נזיקין - הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזִיקִין.

או כדברי רָבָא אָמַר, מִלֵּי דְּאָבוֹת, מוסר/פרקי אבות

ויש אומרים - וְאַמְרֵי לָהּ, מִלֵּי דִּבְרָכוֹת:

מסביר הרבי מסלונים - ועל דרך העבודה יש לומר שזה מרומז על פי המדרש משנה אבות פ"א, מ"א "אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר... ארבעה 'אבות נזיקין' אלו מכוונים כנגד ד' חלקי היצר הרע הנמצאים באדם.

השור מרמז על גיאות, וכמאחז"ל (שמו"ר כג') 'גאה שבבהמות שור'.

הבור ענינו הנפילה ביאוש רח"ח (רחמנא לצלא) כאשר נדמה לו שהוא אבוד לגמרי, שזה מביאו כבר לכול העבירות.

המבעה זה השן, היינו תאוות אכילה,

וההבער מרומז לתאוות שהיצה"ר בוער בו כאש.

הסבר זה מסב את דיני הנזיקין מדיני בין אדם לחברו לדינים העובדים על האדם עצמו, כיצד על האדם להתמודד עם קשייו, על ידי מבט בראי! מבט פנימה יבהיר לאדם במה עליו להתמקד! האדם זקוק לטיפול, על פי הדברים שבהמשך – נטען – האדם זקוק לבדק בית, ממש כפי שנלמד שבית המקדש היה זקוק לתחזוקה וגם המלך!

הסמיכות לראש חודש אדר תביא לחתימה במפטיר 'פרשת שקלים' - צו 'מחצית השקל' ולהפטרה נקרא את הפטרת שקלים בספר מלכים. ההפטרה עוסקת בבדק הבית בימי יהואש (מלכים ב', יב', א'-יז') והיא נבחרה בשל תיאור מגבית מחצית השקל, כסף ל'בדק הבית'.

ברקע להפטרה מסופר על יהואש בן אחזיה מלך יהודה, שעם מות אביו, הרגה עתליה אם אחזיהו את כל זרע הממלכה. יהואש נלקח על ידי יהושבע בת המלך והוחבא בבית ה'. לאחר שבע שנים בהם התחבא בבית ה' נאמר: "ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך", ומיד "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה', ובין המלך ובין העם". העם מנתץ את מזבחות הבעל והורג את מתן כוהנו, ומושיב את יהואש על כסא המלכים "וישמח כל עם הארץ והעיר שקטה...".

כאן מתחילה ההפטרה לפרשה: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". לכאורה, מצב אידיאלי.  ואכן, הפרק ממשיך בתיאור תקנות המיסוי לבדק הבית שתיקן יהואש, ומתאר את העבודה ומציין: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים". ההפטרה מסתיימת בתיאור המרנין של העם כולו שהתגייס למלאכה בתרומה ובעשיה. בהמשך הפרק מסופר כיצד כובש חזאל מלך ארם את גת כשפניו לירושלים. יהואש מציל את ירושלים מפני הכיבוש על ידי נתינת אוצרות המקדש לחזאל, בתמורה להשבת השקט על כנו. וכאן נלמד על ההמשך המר: "ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש בית מילוא..."

ספר מלכים אינו מעניק הסבר לסופו הטראגי של המלך, מלך שדאג לבדק הבית ועשה את הישר בעיני ה', אך נוסח ספר דברי הימים מסייע בהשלמת הפערים: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן". יש לדייק, יואש עושה הישר רק בזמן שיהוידע כיהן, ולא בכל ימיו. בהמשך, מעלה הכתוב את טענת המלך, ששואל מדוע לא דרשו מהעם להביא את משאת משה (כסף הכיפורים) לאוהל העדות. תשובת העם, "כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים". בתגובה אומר המלך: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלוהים על ישראל במדבר". עד כאן, כבספר מלכים, מתוארת תמונה אידיאלית שבה עבודת ה' נעשית, משאת משה מתחדשת, ובית ה' עומד על מתכונתו.

בעל ספר דבה"י (ב' כד', יז' – כה')מוסיף: וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ:

מסתבר, שהמלך היה נתון להשפעת שריו ופנה לעבודת אלילים. ואם לא די בכך שאינו מאזין לנביאים, זכריה בן יהוידע מוכיח את העם, ויואש המלך "לא זכר...החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו" והוא מצווה לקשור אותו ולרגום אותו באבנים.

הכתוב ממשיך ומספר שבתגובה להתנהגות זו, הוא נענש במיתה בידי עבדי מלך ארם.

"וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים:" כלומר, השררה, השלטון הביא את המלך יואש לאיבוד אוצרות המקדש בידי מלך ארם, גרם לו להרוג בחצר המקדש את הנביא זכריה, בנו של הכהן הגדול שהצילו בקטנות. יחסו לחצר המלוכה גרם למרד עבדיו, המלך יואש הינו עבד ליצרו, לשריו!  

לקראת סוף הפרשה נבחין ברצף הלכות לדיינים אך בתוך הרצף ישנם דיני 'השבת אבדה וכן דיני פריקה וטעינה' – נברר מה לדיני פריקה וטעינה – השבת אבדה ולדיני המשפט? נעיין בפסוקים שמות פרק כג' -  (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: (ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: (ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מהי מצוות טעינה ומהי מצוות פריקה?

לו יצויר – בעוברי ברחוב אני רואה אדם עם סחורה ומתחיל להעיס את סחורתו על חמור, עלי לעזור לו לטעון את המשא! זו מצוות הטעינה!

לו יצויר – בעוברי ברחוב והנה חמור שהתמוטט תחת משאו, עלי לעזור לבעליו לפרוק את המשא, שני נימוקים לצו – האחד לעזור לאדם והנימוק השני – צער בעלי חיים. וזו מצוות הפריקה!

ועכשיו, כיצד עלי לנהוג באם בעוברי ברחוב אני רואה שני בני אדם, האחד טוען והשני פורק? למי לעזור ראשון!?

ההלכה אומרת – עלי לעזור לפרוק שהרי במצווה זו ישנו הנימוק 'צער בעלי חיים' וזו חובה מן התורה!

עכשיו נסבך במעט – ובלשון הפסוק - (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: החמור האחד שייך לשונא! באם חמור השונא צריך עזרה בפריקה הרי שאני צריך לפרוק, והחידוש הוא שבאם השונא זקוק לעזרה בטעינת חמורו ומבחינת ההלכה על לעזור לפרוק את חמור אוהבי אזי ההלכה משנה את הכלל, ואומרת – עליך לעזור לשוא על מנת לכוף את יצרך!

ובלשון הרמב"ם - הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג' הלכה יג' – "הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו, ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען,

במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע."

ובהלכה יד' מברר הרמב"ם – כיצד יתכן ואני שונא אדם מישראל? – "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא יט', יז') "לא תשנא את אחיך בלבבך", אמרו חכמים, כגון: שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל לג' יא') "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. "

איש המוסר כותב בספרו 'מכתב מאליהו' – הרב אליהו דסלר – הסבר ערכי!

ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לב' ע"ב) : "אוהב לפרוק ושונא לטעון , מצווה בשונא כדי חכוף את יצרו " – ואף על פי שבפריקה מונע גם צער בעלי חיים , שהוא מדאורייתא , מכל מקום "כדי לכוף את יצרו עדיף " . ויש עניין בזה גם כי בהטיבו לשונאו , גם הוא עצמו תסתלק השנאה מלבו ותכנס תחתיה אהבת הנותן אל המקבל ממנו . ומי שעיניו פקוחות יראה מעשים כאלה הרבה ."

מכאן, בהלכות הדיין במשפט ישנם הלכות רגילות וישנן הוראות מטה-הלכתיות, הסבר מוסרי כיצד לשנות את ההלכה 'מפני דרכי שלום', מפני 'ואהבת לו/לרעך כמוך'! מפני 'דרכיה דרכי נועם' – מטה-ההלכה תשנה את ההלכה!

אי אפשר ללא קצת פוליטיקה!

פרק כג' מסתיים באמירה מפתיעה  - (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף: (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:

מדוע מעדיף ה' להשאיר בני אדם ולהזהיר מפני התמודדות עם חיות השדה? לכאורה בשל הצו 'לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית' עדיף היה להשמיד את התחרות התרבותית ולהתמודד עם חיות השדה!

ברם הכתוב מזמין 'מאבק בדו-קיום' על ידי חיים משותפים! לכאורה קל יותר בבידוד, ללא פיתוי תרבותי, אך לא, הכתוב מזמין את המפגש, הכתוב מעוניין בשיח ולכן עדיפה התחככות התרבותית על פני בידוד, החיכוך ילמד להעריך את תרבותך, אכן, גם להיות מושפע!

נחזור לעיין בחתימת פרשת משפטים ונחזור על דברים שהבאנו בשבוע שעבר : "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". האמנם? הרי ידועה המימרא שבתלמוד: "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית , ואמר להם: אם אתם מקבלין התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" (ע"ז ב' ע"ב, שבת פח' ע"א) משמע, אין מקום להצהרה כנה, "נעשה ונשמע".  ואכן בתוספתא נכתב - "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות ...ולא עוד, אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב...

וכן מצינו, כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כביכול נגנב הוא להם? ת"ל: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי' וגו'. (ב"ק (ליברמן) פ"ז ה"ח'-ט'). התוספתא מניחה שההצהרה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" הייתה בגדר גניבת דעת, ואולם, ה' ידע שאלו הם דיבורים בעלמא, ולא נגנב להם.

לסיכום, ראינו, אם כן, שמיד לאחר המעמד השיויוני בהר סיני ולפני הצהרת "נעשה ונשמע", קיים כבר הרצון להיות אדון, בעליו של עבד.  השנה, בקריאת ההפטרה זו על יהואש המלך ובדק הבית, אנו למדים שלעיתים אפילו המלך עלול ללכת שבי אחרי יצרו, ולקום על אדונו, כביטוי 'עבד כי ימלוך'.  המסר הוא ברור: בדק הבית אינו ערובה למעשים טובים.

אנו זקוקים ל"כסף הכיפורים" בפתחו של חודש אדר כהכנה ל"זכור את אשר עשה לך עמלק". סמליות "מחצית השקל" אמורה ללמד אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו אינו אלא חצי, אין אנו שלמים אלא בבואנו עם הזולת.

 

אולי כאשר נכיר בכך ש"חצר בית ה'" ואפילו שהייה בו לשבע שנים ונכונות לערוך בדק בית מקיף במקדש, כל אלו אינם בהכרח עומדים בתקן של עבודת ה'. כאשר נבין באמת כמה קשה לקנות עבד בלי לרכוש ב"עסקת חבילה" גם תכונות של אדנות, וכאשר נבין כיצד לומר "נעשה ונשמע", מבלי לגנוב דעת, הרי שאז יהפוך "מחצית השקל" לכסף הכיפורים ונצליח גם אנו לעשות "בדק בית" של ממש.