פרשת בשלח שנת התעש"ה – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם" - ארבעה שלבים כהכנה למעמד הר סיני

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת בשלח שנת התעש"ה – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם"

השבוע – כלשון ההפטרה, על כמה משפחות ניתן לומר - אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי..." (שופטים ה', ד' – ה')

מות שני החיילים למרגלות הר דוב – יוחאי קלנגל (מ"פ) ודור חיים ניני - יהי זכרם ברוך! 

השבוע צוין - יום השואה הבינלאומי – הקרנת הסרט 'ירד הלילה' (סידני ברנשטיין ואלפרד היצ'קוק, זאת בעקבות החלטה בינלאומית לציין את 'יום שחרור מחנה אושוויץ' ומאידך נודע כיצד – רשת ה-BBC  שואלת – האין, אולי יש, להפסיק לציין את יום השואה?!

ברצוני להציע לנסות לדמיין כיצד אנו חשים, מה אנו מדמיינים בעת המעבר בין החומות, מה יהיה הצילום אותו נצלם כדי להנציח את הרגע.

בשני פסוקים, נכתב – "והמים להם חומה/חמה מימינם ומשמאלם", האחד בכתב מלא 'חומה' והשני חסר, היכול להיקרא חמה – כעס, ונראה להלן שסמאל/השטן רצה להטביע את ישראל?!

שאלה זו התעוררה אצלי כאשר קראתי את כתבתה של ורד לי – הארץ 27/1/15

המתארת כיצד פליט כלוא מצלם את האור, מנציח את התקווה ולא את גדרות המתקן... ו'מתוך הכתבה' - במשך שנה צילם מוסא, בן 39, ממערב דרפור שבסודאן, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט הכלוא במתקן השהייה חולות, את הנוף המדברי הצהוב המקיף את מתחם הכליאה במצלמת הטלפון הנייד שלו. נהר החול המדברי הצהבהב, העיקש והחד־גוני שמקיף את מתקן השהייה, הפך בצילומיו למקור השראה פיוטי של התבוננות בטבע ובאדם. ב-29 בינואר תיפתח תערוכת צילומים ראשונה של מוסא בחלל העבודה Parasite בתל אביב. התערוכה, שאוצרת מיכל היימן ויזמה והפיקה סיגל אביבי, פעילה למען זכויות אדם, תחל ביום השנה לכליאתו במתקן השהייה חולות

מוסא מתבונן ארוכות על השממה הגדולה המקיפה את מתקן הכליאה חולות ומוסיף: "כל העיסוק שלי בצילום התחיל בעצם מהרצון לשכוח מהיומיום. הרצון לשכוח שאני כלוא. כשנכנסתי לחולות לפני שנה חשבתי שאני אצא מהכלא במהרה. רציתי לחזור ליומיום העמוס שהיה לי. ניסיתי לא להישבר. האמנתי שאם ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, כולאת אותי ואת חבריי ללא משפט, היא תבדוק את בקשת המקלט שלי ותשחרר אותי. אבל לאט לאט ראיתי שאנחנו נשכחים בכלא. מבחינת ישראל, למרות החלטת בג"ץ, אין לנו בכלל תאריך שחרור. הבנתי שיש לי אפשרות לשקוע בדיכאון ולהתרסק, להישאר במיטה כל היום מבלי לצאת ממנה. אבל המצלמה לימדה אותי שיש עוד אפשרות — להתנתק מהכלא, לא להסתכל רק על היומיום שלי, אלא להסתכל רחוק יותר. בחרתי מהמקום הזה של הייאוש להתחיל לראות יופי, נחמה, תקווה. בחרתי לחפש את זה בכל מבט. התחלתי דרך המצלמה לחקור את הנוף הזה שמחוץ לכלא...." 

ננסה ללמוד מדרכו, כיצד למצוא את החופש, כיצד למצוא ולקבל משמעות – כיצד לתפוס את האור?!

וסקירה קצרה על הפרשה –

השילוח של פרעה – פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה!

'נבוכים הם במדבר...' – קריעת ים סוף

שירת הים – שירת מרים

המים המרים – העץ הממתיק

המן וליקוטו והלכות שבת – לחם משנה

רפידים – רפו ידיהם, היש ה' בקרבנו אם אין ויבוא עמלק...!

ניתן לתאר את הפרשה בארבעה שלבים ממש כפי שנעשה מחר בבוקר כסדר/תפילת טו' בשבט, כיצד ננעוע בין העולמות מעולם העשייה לעולם היצירה ומשם לעולם הבריאה עד שנשכון בעולם האצילות.

ובפרשה תהיה התנועה בעקבות השילוח של פרעה, הוא מניע את העם 'ויהי בשלח פרעה...', השלב הבא יהיה מעבר בתוך... – קריעת ים סוף והמעבר בתוך הים. לאחר החצייה נמשיך במסע ונחפש במעמקים, בבאר, מעיין מרה ונקבל מלמעלה 'לחם' כ]י שנאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, חיפוש בעולם התחתון ומהעולם העליון ולאחר התמודדות זו, יתברר שהמים אינם ניתנים לשתייה – כי מרים הם, מי מר? המים או האנשים? יסביר 'בעל דגל מחנה אפרים', העם בהתנהגותו הבין שהמרירות היא דרכו ולכן לא יכול היה לשתות. ההמשך יביא אותו לעימות אל מול האחר, אך מבט מעמיק יבהיר שוב, שהאוייב אינו אלא אנו, העמלק מופיע כאשר אנו שואלים 'היש ה' בקרבנו אם אין"!

ארבעה שלבים – הדחיפה, המעבר, החיפוש למטה ולמעלה והמפגש עם האחר!

מטפורה מרתקת על התנועה והחיפוש שאינם אלא מאפשרים לנו להביט במראה ולהבין שהבעיה היא פנימית ובתוכנו.

נהלך בתחנות השונות ונראה מה כל שלב מבטא – בעיקר במשמעות של 'התבוננות פנימית'!

שלב השילוח - וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (שמות פרק יג', יז')

מהו החשש – פן יראו מלחמה ושבו מצרימה? נראה כיצד חשש זה מהווה 'דרשה ביקורתית' על 'מרד בר כוכבא!

פסוק תמוה בספר תהלים פרק עח  (ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: (ט) בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

וכך גם בספר דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: (כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: (כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:

דורש המדרש (תנאי - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פתיחתא)  - דבר אחר "כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנ'אמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א', ז', כא') וכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהלים עח', ט' – י') מפני מה "שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם."

המדרש מבין שמעשה בני אפרים מבטא 'פעולה מוטעית'!  וכך גם בבבלי סנהדרין צב' ע"ב – נראה מי הם אותם שהחיה הנביא יחזקאל – בחזון העצמות היבשות -

"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו.

מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.

רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א' ב') "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

רבי יהודה אומר: אמת משל היה.

אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.

עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר (דברי הימים א' ז') "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ" וגו', וכתיב (דברי הימים א' ז') "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו"..."

הנוסח הברור והבוטה בביקורתו הוא מדרש 'שיר השירים רבה' (פרשה ב') – "ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה, אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל,

רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה"ד (תהלים עח') "בני אפרים נושקי רומי קשת",

ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים שנא' "בני אפרים נושקי רומי קשת", והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה..."

המדרש מאשים קבוצה מסוימת שחטאה בכך שפעלו כנגד השבועה וניסו לקרב את הקץ – לכך התכוונה התורה, 'פן ינחם העם בראותם מלחמה...' – העם יצפה בהרוגי שווא, יראה את 'בני אפרים' שניסו לצאת וטעו, ומתו!

לדעת חוקרים – מדרש זה הינו אנכרוניסטי ורומז בביקורתו על 'מרד בר כוכבא', כלומר מדוע לא היה מי שמחה כנגד מעשה המרד, אי המחאה הביא לחורבן חברתי!

 

ומכאן לשאלה צדדית, אך מהותית ורק בשל העובדה שרבים מצטטים את האמירה של ר' שמעון בר יוחאי -  יש לברר מנין לפרעה כל אותם שש מאות רכב סוסים? הרי במכת ברד – כל בעלי החיים מתו, מלבד...!

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: (ח) וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: (שמות פרק יד')

ובפרק ט' נאמר - (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: (כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהֹוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: (כא) וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה:

מכאן בלשון המדרש ישנו מדרש תנאים הדורש - מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א' "ויקח שש מאות רכב בחור", משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות?

אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים" (שמות ט', ו')

ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (שמות ט', ג')  ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה" (שמות י', כו')

אלא של מי היו? - של "הירא את דבר ה' ", נמצינו למדין - הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מוחו"?!

על כך, על נוסח בוטה זה,  נשפכו ... הסברים – הרב כשר, סבו של פרופ' אסא כשר בספרו 'תורה שלימה' מנסה להסביר – מדובר בזמן מלחמה, לכן הקיצוניות... אך נודה - הקושי קיים! השאלה טובה מכל תשובה והדברים שאמר רשב"י קשים עד מאוד למחשבה! האם אין חסידי אומות העולם? האם באמת כוונת המדרש למנוע כל התייחסות למעשה טוב של לא יהודים?

המסורת טוענת שקריעת ים סוף הייתה בשביעי של פסח, אך הצו לחוג את היום השביעי ניתן עוד בעת שהייתם במצרים, כלומר סיבת החג אינה בשל טביעת המצרים!

'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אומר ה' למלאכים, ברם בני ישראל – אז ישיר משה ובני ישראל את השירה ...

 

נעבור לשלב המעבר – מה ארע בעת המעבר?

(יד) יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: (טו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:...

(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: (כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהֹוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: (כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: (כז) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהֹוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: (כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד: (כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: (ל) וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: (לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:

מה בין אלו לאלו – שואל, מקשה סמאל – מדוע אתה מציל את בני ישראל ואילו את המצרים אתה מטביע בים?

וכך מבאר ה'משך חכמה' – ר' שמחה הכהן מדוינסק, (על פי דבריו לפסוק שמות יד', כט')

"... ובזה יעלה יפה לשון המדרש שהובא בילקוט (סוף סימן רלד') "והמים להם חומה", מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו),

ומסביר - על הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען סמאל, משום שיש לטעון שלמרות היותם עובדי עבודה זרה, אבל מיושרין היו במידות! שלא היה בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה, כלומר היו מאוחדים! לעומת מצב האחדות הרי שהמדרש טוען שבעת מעבר ים סוף לא הייתה אחדות אלא במים נחלקו לד' כתות/קבוצות, יש שאמרו נשוב מצרימה, ולכן בא סמאל והלשין לקב"ה – באם אין אחדות, אין דינם כציבור טועה אלא כיחידים טועים ועל כך מגיע לבני ישראל עונש!

המסתכל יראה שבפסוק הראשון (פסוק כב') כתוב "והמים להם חומה", בוי"ו, רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו, ועל זה דרש המדרש (ס"ס רלד) שנתמלא חימה,

והוא דבאמת אמר להם משכו מעבודה זרה (מכילתא בא עד) והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עבודה זרה שהאמינו בה', וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם, ולכן לא הייתה  לסמאל להתלונן בפני הקב"ה על שעשה להם נסים במצרים, בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן,

ואילו בקריעת ים סוף, כאשר אמרו המצרים "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים", הרי בכך - הודו כי ה' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה!

על כך צודק השטן בטענתו - אם כן מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים !

על זה השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה, הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ?!

אבל התשובה שפירשו מעבודה זרה ושחטו תועבת מצרים לעיניהם, היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה, שהרי כבר ששה חדשים מאז שהתבטל השעבוד, כיון שהחלו המכות במצרים!

אבל המצרים הוא להיפך, שעבדו עבודה זרה מתוך ההרווחה והשלווה והתשובה הייתה מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים, יתן השי"ת שבנ"י ישובו לה' מתוך הרווחה אמן."

 

המדרש מצביע על כך שאין בקריעת ים סוף נס, כי אם מאורע מתוכנן שנקבע בעת הבריאה! נוכל ללמוד זאת, מעצם השימוש בשפה, מה פירוש – "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו"?

רש"י מסביר :  לתקפו הראשון, כלומר הים חזר למצבו הקודם ,

רש"י מפרש על פי המדרש (בראשית רבה פרשה ה' ): "אמר ר' יונתן תנאין היתנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל הוא הכתוב  "וישב הים לפנות בקר  לאיתנו"  (שמות יד כז) לתנאו,

אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל  שנברא בששת ימי בראשית ה"ה "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי"  (ישעיה מה יב)  

צויתי את הים  שיקרע ואת השמים שישתתקו לפני משה "האזינו השמים" וגו' (דברים לב א)  צויתי את השמש ואת  הירח שיעמדו לפני יהושע,

צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו,

צויתי את האור שלא יזיק לחנניה  מישאל ועזריה,

צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, את השמים שיפתחו לפני יחזקאל, את הדג  שיקא את יונה". 

 

מכאן נעבור מקריעת ים סוף לחיפוש מים מחד ומאידך למן המומטר מלמעלה!

(כ) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כא) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (כב) וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהֹוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ: (שמות טו')

כי מרים הם – מי מר? המים או האנשים מבני ישראל?

מסביר – דגל מחנה אפרים, נכדו של הבעש"ט - "...שהתורה נקראת גם כן תמר כי תרי"ג מצוות התורה עם כ"ז אותיות התורה הוא מספר תמר, וזה יש לומר הרמז בכאן "ויבואו מרתה", היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה, ולא יכלו לשתות מים היינו התורה, כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתם, והוא על דרך דאיתא בתיקונים על (שמות ז', כ"א) "ויבאש היאור ולא יכלו לשתות מים מן היאור", כי תורה אור סרחת לגבייהו וכו' וזהו נמי "כי מרים הם", הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבר בהם ובזה גורמים התעוררות תגבורת הדינים עליהם, וזהו "וילונו העם על משה", שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם..."

מתברר שניתן להבין את המרירות באופים של האנשים ובכך נבין שיש כאן חיפוש תכונות העם הראויות לפיתוח. כפי שהמים מהווים נקודת ביקורת, כך גם המן היורד מלמעלה – עצם התלונה תוביל לכך שמשה ואהרון יעמדו אל מול העם ויאמרו – "ונחנו מה"?

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּלֹּינוּ {וַיִּלּוֹנוּ} כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: (ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: (ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ {תַלִּינוּ} עָלֵינוּ:

(כה) וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהֹוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: (כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (כט) רְאוּ כִּי יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: (ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

ניזכר ברעיון אותו פיתחנו בערב יום כיפור – נעשה זאת בעזרת מציאת קשר בין הסוגיה והתפילה החותמת את תפילת העמידה, "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה... ונפשי כעפר לכול תהיה..."

אֱלֹהַי. נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ. וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה. מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת - הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

בתפילת יום כיפור ישנה תוספת לתפילה זו ואנו נוהגים לומר : "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי..."

מהו הדגש והאזכור החוזר על כך שאנו עשויים מעפר, והדגש ו'נפשי כעפר לכל תהיה'. על כך בסיפור על ר' יונתן אייבשיץ.

מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה ואהרון שאמר: "ונחנו מה", מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר", והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

            אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום כיפור להניח מקומו בכותל המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע.

פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום כיפור.

בא לבית המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי שתפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ומשח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת.

כששמע כיצד ההוא אמר בליל כל נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד לקריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר.

כשראה ר' יונתן כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניוותו של האיש.

אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם-אתה מזכה אותו בשלישי ואותי-אתה פוטר ברביעי?

תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה. זו עניות וזו דרכה?

השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר" כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל את כבוד ביתו נאמר בו: "וירק את חניכיו". כך נהגתי גם אני, כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

            עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר "ונחנו מה" – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו (משה ואהרון דברו לפני העם כולו), מדיבורו של אברהם אבינו שאמר: "ואנוכי עפר ואפר" שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום (אברהם פנה לה').

עד כאן הסיפור, נראה שהכוונה בתפילה "ונפשי כעפר לכול תהיה", לכול, לא רק לה' ולא רק לאותם החשבים בעיני, אלא לכול.

כך ראינו בסוגיה בבבלי חולין דף פט ע"א - אמר רבא ואיתימא  ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר,  ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה  ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה", וכתיב התם  (איוב כ"ו) "תולה ארץ על בלימה".

אמר רבי אילעא: אין העולם  מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה;

רבי אבהו אמר: מי  שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם".

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: (תהלים  נ"ח) "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו  כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: "צדק תדברון", יכול יגיס דעתו - ת"ל: "מישרים תשפטו בני אדם". 

חיפוש המים וגילוי המרירות, יוביל את ניסיון המן לגלות את המנהיגות הראויה, מנהיגות היכולה (בוודאי בימי בחירות אלו) לעמוד מול הציבור ולומר – ונחנו מה!

נציין את דברי הגמרא בב' יומא – המן מהווה נייר לקמוס לבירור 'מעמדו של האדם', וכיצד?

בבלי יומא עה' ע"א (נוסח עין יעקב אות סה') - תַּנְיָא. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים, כַּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים.

כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר, עַבְדִּי גָנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר, אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". לְמָחָר - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְנָבוֹ. נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי - בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ.

וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין. הוּא אוֹמֵר, הִיא סָרְחָה עָלַי. וְהִיא אוֹמֶרֶת, הוּא סָרַח עָלַי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט". [לְמָחָר] - אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו. וְאִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית אָבִיהָ - בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. (נוסח אחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהוא סרח עליה. ואם נמצא בבית אביה - בידוע שהיא סרחה עליו).

כְּתִיב, (במדבר יא) "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה" וְגוֹ'. וּכְתִיב, (שמות טז) "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ" וְגו'. וּכְתִיב, (במדבר יא) "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" וְגוֹ'. הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - יוֹרֵד לָהֶם עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם.

בֵּינוֹנִים - יָצָא הָעָם וְלָקְטוּ.

רְשָׁעִים - שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ.

[כְּתִיב, "לֶחֶם", וּכְתִיב, "עֻגּוֹת", וּכְתִיב, "וְטָחֲנוּ", הָא כֵיצַד?

צַדִּיקִים - ,לֶחֶם', בֵּינוֹנִים - ,עֻגּוֹת', רְשָׁעִים - ,טָחֲנוּ בָרֵיחַיִם'.

 

המן כמו המים המרים – בודק ומבהיר מה מעמדו של האוכל או השותה!

מן הוא – אמונה! סידור האותיות של שתי המילים ירמזו על הטמון בהם!


מכאן לשלב האחרון בפרשה – המאבק באחר ובהבנה שבעומק המעמד – האדם ניצב בפני עצמו, מעין מראה! 

היש ה' בקרבנו – ויבוא עמלק? האם אסור לשאול? וכי ידיו של משה עושות מלחמה?

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה: (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (ד) וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (ה) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: (יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

משנה ראש השנה פרק ג', משנה ח' - "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל...", (שמות יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה.

אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר כא) "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה.

אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

'אש קודש' לשבת זכור תש"ב (עמ' קסט-קע) - ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסעצנא

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, להבין הלשון זרעו וכו'. הגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שכתב הפסוק בפרשת שלח "עמלק יושב בארץ הנגב", וכן בשמואל "אגג מלך עמלק", והיה צריך לומר "עד שימחה עמלק".

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק הזרעים שזרע ישארו.

[ומהם זרעי עמלק?]

השבת שמחללים הרבה מישראל, רחמנא לצלן, באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה.

הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק.

והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא לצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז.

גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו, ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו... מחה אמחה מהרה כדי שלא יישאר אחריו הרבה זרעים.

פרשנות הרבי משלימה את דברי המשנה – אין ידי משה עושות מלחמה, אלא כוונת הלוחם, כך גם, אין עמלק האויב אלא אי ההבנה והאי ההכרה בקיומו של אל בתוכנו!

יש לברר כיצד שואלים, מה נקודת המוצא לשאלה!

 

עברנו על ארבע תחנות –

מתברר שהיציאה נובעת משילוח האחר, פרעה משלח את העם!

ברגע ששולחנו, עלינו לחצות את המכשול, קפיצת נחשון או שהעברה, בה אנו פאסיביים!

לאלר המעבר אנו במסע של חיפוש, מים ומן, החיפוש יצביע על מרירות בנו ו/או במים וכן המן המגיע משמים יעזור לנו לבחון את מעמדנו בעולם.

לאחר היציאה והחיפוש נמצא את עצמנו עומדים מול האחר, מול עמלק ומתברר שאין אנו יכולים להכיל את הנשגב בתוכנו ובכך איפשרנו לעמלק למצוא את החולשה ולתקוף!

המסע הפנימי יביא למודעות עצמית ויקרב אותנו לאפשרות של 'קבלת התורה'!