פרשת ויגש - שנת התעש"ה? האם ההיסטוריה יכלה להתנהל אחרת? מפגש יהודה יוסף ומפגש האב יעקב/ישראל עם בני יוסף!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת ויגש - שנת התעש"ה? האם ההיסטוריה יכלה להתנהל אחרת?

מפגש יהודה יוסף ומפגש האב יעקב/ישראל עם בני יוסף!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה ויוסף – התגלות יוסף לאחיו ועד למפגש יעקב ויוסף (יעקב/ישראל מקבל אישור אלוהי ויורד לפגוש את בנו במצרים). מיד אח"כ התיאור עובר לתוככי מצרים בו נשמע על דרכו של יוסף בהצלת העם המצרי מרעב בכך שייצור קנייה מרוכזת - קניית מצרים על ידי יוסף!

פרשה זו נקראת תמיד לאחר חנוכה ולפני עשרה בטבת – הירידה למצרים!

קריאה זו יכולה להוות סמל למשמעות הירידה, סמל למשמעות אי הבנת תהליכי ההיסטוריה הגדולים, יעקב/ישראל יורד (לכאורה) אך ורק כדי לפגוש את בנו, אך בכך הוא גורם לעם ישראל להשתקע במצרים, לימים השעבוד במצרים! ואולי הוא כלשון המדרש המושמע בהגדת ליל הסדר – יעקב אנוס על פי הדיבור, ומהו הדיבור – ברית בין הבתרים, מעמד בו האל מבטיח לאברהם שזרעו יהיה עבד בארץ לא להם! כלומר אנחנו סטטיסטים/ניצבים במכלול התהליכים העולמיים!

עשרה בטבת – יום המסמל את תחילת המצור על ירושלים בשנת 589 לפה"ס, המצור היה כמעט שלוש שנים, ירמיהו מתהלך בירושלים ומנסה לומר – היכנעו לבבל זה רצון האל, אך לשווא! התוצאה ידועה!

אבדרהם בעל ההלכה מהמאה ה-14 בספרד, אומר – לו י' בטבת יחול בשבת אזי יש לבטל את השבת ולצום – כמו ביום כיפור! נראה להסביר שיום זה חשוב לתודעה הרבה יותר מט' באב, יום בו נחרב הבית, ומדוע?

החורבן מהווה סוף תהליך ומצב בלתי הפיך, ברם תודעת מצור וחשיבה מחוץ לקופסה, יכולה ללמד שלא תמיד עלינו להילחם עד הכדור האחרון!

נקווה שנלמד!

הפרשה פותחת בתיאור מפגש יהודה – יוסף - קירבה או ריחוק?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (בראשית מד', יח')

אריה בורשטיין (מורה לתנועה) תיאר מפגש זה כמפגש של אף באף – הדימוי, 'דבר באוזני...' 'אל יחר אפך' – מעיד על עמידה קרובה מאוד – איום של רגע לפני מאבק איתנים!

המעמד מזכיר את המפגש – של יעקב ועשו וכיעקב המתכונן למפגש עם אחיו עשו!

ובלשון המדרש - בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צג  "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין,

ר' יהודה אמר: הגשה למלחמה כמו שנאמר: "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" (שמואל ב', י', יג'),

ר' נחמיה אמר: הגשה לפיוס, "ויגשו בני יהודה אל יהושע" (יהושע יד', ו') לפייסו,

רבנין אמרי: הגשה לתפילה, שנאמר: "ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו" (מלכים א', יח' לו'),

ר' לעזר פשט לון -אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפילה אני בא.

יהודה מתכונן כפי שאביו התכונן – מפגש של שלום ו/או מפגש של מלחמה! יש המציינים את יכולתו של יהודה לכנות את השליט המצרי כאדון והוא מכנה עצמו כעבד, ממש כפי שעשה יעקב במפגש עם עשו אך על כך היו פרשנים שביקרו את רפיסותו! שני אחים אינם אמורים לבטל את עצמם – ואולי לא, יש כאן ענווה.

בפרשנות חסידית של תלמיד הבעש"ט - תולדות יעקב יוסף – נאמר - "והנה כתבתי במקום אחר (פ' וישב סימן ב) ששמעתי בשם מורי, תואר ראובן ר"ל, שיראו שאני בן. וכן שמעון, שיצא לו שם. וכן לוי, שמתחבר עם חסידים כדי שיהיה תואר. יהודא, שיודו וישבחו אותו וכו'. והוא היפך תואר יוסף, שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם בעצמו עבור שפלות שיש בו.

ובזה יובן "ויגש אליו יהודה", ר"ל רוצה לומר, מה שהיה במדריגת יהודא להתפאר ולשבח ולהודות לפרסם מעשיו הטובים, עתה "ויגש אליו", למדריגת יוסף, לאסוף כל חרפה אליו, ושפיר אמרו במדרש (ב"ר פצ"ג) "כי הנה המלכים נועדו" (תהילים מח', ה') בחינת יהודא ויוסף, אז "עברו יחדיו". וכמ"ש בזוהר (ויגש רו ע"א), גרם שלמא לעילא ותתא גאולה שלימה כנ"ל וק"ל וקל להבין:"

פרשנות זו מתארת את שמות בני יעקב כשמות המבטאים תכונה של מלכות! נראים, נשמעים, מלווים – מודים/מהללים!

ואילו כאן במפגש – יהודה המהולל מבין שעליו לרדת ממדרגת ההודאה, הגאווה לקראת יוסף ששמו ביטא לרחל אימו – אסף אלוהים את חרפתי, כלומר עצם שמו של יוסף מבטא – צניעות! יכולתו של יהודה לרדת במדרגה היא זו שמכריזה על מנהיגותו האצילה!

פתחנו בשאלה – האם אנו מנהלים את העולם או מתנהלים בו, וכאן הפרשה מתארת בלשונו של יוסף – אתם מכרתם אותי, אך לא! אתם (לא) מכרתם אותי – אלא אלוהים, למחיה שלחני!

האם הכתוב משכנע? האם הכתוב משחרר את תחושות האשמה? האם יש לנו בחירה או שמלמעלה, מניעים אותנו לפעול, אף כנגד רצוננו?

התגלות יוסף בפני אחיו – פרק מה' - (א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד:

מי יורד למצרים - יעקב או ישראל, יורד מצריימה?

מבלבל? – אכן, הכתוב רוצה שנתהה!

(פרק מו', א') וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ:

רגע המפגש – מרתק, מה יקרה לאב/לבן שלא התראו למעלה מעשרים שנה? ומתברר - מפגש ישראל/יעקב עם יוסף - הנשיקה שלא הייתה!

(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן: (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

רש"י מבאר – "ויבך על צואריו עוד -  לשון הרבות בכיה..., לשון רבוי הוא, אינו שם  עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף  ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:"

בפרשה הבאה מיד לאחר מות יעקב/ישראל יוסף ינשקו, וכאן – אין חיבה!

מדוע נאמר שיעקב קרא קריאת שמע, ובאם זה הזמן הרי גם יוסף אמור לקרוא ק"ש?!

 

המדרש מבחין בדבר נוסף ואומר הילקוט תימני כת"י כתב יד 'מעין גנים' (הובא בתורה שלמה , הרב כשר פרשת ויגש , סימן קעו') " "וירא אליו ויפול על צואריו " – מפני מה נתקצרו שנותיו של יוסף ? (110 ולא 120),

מפני שלא ירד מעל המרכבה מפני אביו אלא אמר "ויפל על צוואריו" מעל המרכבה ."

 

כאן נזכיר את המנהג באמירת 'קריאת שמע' בערבית וגם בשחרים, נוהגים לכסות את העיניים, לקבל עול מלכות שמים על כל קצווי תבל, ולמעלה ולמטה וכדי שלא להראות בעיניים – מכסים אותם ומתכוונים להמליך את האל על העולם, ברם לאחר אמירה בקול – 'שמע ישראל....אחד', לוחשים בלחש 'ברוך שם כתוב....ועד'. מדוע?

על כך אומרת הגמרא – (ב' פסחים נו' ע"א) בברייתא - תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים, (שם) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

וַאֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן לֵיהּ? כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (פזי) [לָקִישׁ], דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן [לָקִישׁ], (בראשית מט) "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" וְגוֹ', בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ פְּסוּל בְּמִטָּתִי, כְּאַבְרָהָם אֲבִי אַבָּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וּכְיִצְחָק אָבִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו?

אָמְרוּ [לוֹ בָּנָיו], "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", אָמְרוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד.

מִיָּד, פָּתַח יַעֲקֹב [אָבִינוּ] וְאָמַר, "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד".

אָמְרוּ רַבָּנָן, כיצד נעשה? באם נאמר את משפט יעקב, הרי משה לא אמרו, ובאם לא נאמר, הרי יעקב אמרה? התקינו לומר בלחש! הֵיכִי נַעֲבִיד? נֵימְרֵיהּ, לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה [רַבֵּנוּ], לָא נֵימְרֵיהּ, הָא אַמְרֵיהּ יַעֲקֹב, הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים [אוֹתוֹ] בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי אַמִי, מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה אוכל פשוט - צִיקֵי קְדֵרָה, תתיר לה לאכול – ירכלו עליה לגנאי, לא תתיר לה לאכול – תצטער, לכן מביאים לה בחשאי, ללא ידיעת הציבור! תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי, לֹא תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעֹמֶת הַצְּדוֹקִים, וּבִנְהַרְדְּעָא דְּלֵיכָּא צְדוֹקִים, עֲדַיִן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי: רבי אבהו שהתגורר בעיר המעורבת קיסריה והיה בויכוח עם המינים, טען שזה לא נראה ונשמע טוב – כלומר, מיד לאחר ההכרזה 'שמע ישראל.... ' אנו לוחשים משהו, נשמע כאילו אנו לוחשים 'סססתתתםםם, כלומר ההתחייבות בטילה! לכן הנהיגו לומר בקול רם גם את משפט יעקב 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!' כדי שלא יחשבו שאין אנו עומדים מאחורי ההכרזה! שה' אחד!

(לכן ביום כיפור נוהגים לומר בשכמל"ו בקול להכריז גם את משפטו של יעקב! )

ובכל זאת נתקשה - מדוע יעקב אינו מנשק את בנו תוך כדי התפילה, האם לא היה יכול לומר קריאת שמע ובמקביל לנשק – ובכך לכבד את בנו בהבעת רגשות?

אך עיון בסוגיה בבבלי יומא ילמד – בזמן אמירת קריאת שמע אין לסמן, לא בתנועות גוף ולא בקריצות, חיוכים... וכך נאמר לגבי הכהן הגדול בהכנותיו לעבודתו ביום כיפור -

בבלי יומא דף יח ע"ב - משנה.- מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

על כך כותבת הגמ' (יט' ע"ב ) כאשר אחד החכמים לימד משנה זו לפני רב, הוא תיקן את הציטוט וסימן לו ששם החכם אינו 'קפוטל' אלא 'קבוטל', שואלת הגמרא – אם כן מדוע לא אמר במפורש? על כך עונה הגמרא – הוא היה בעת אמירת קריאת שמע. שואלת הגמרא – והרי אסור לסמן ביד, הרי בתפילה עליך לכוון ולא לסמן סימונים וחמור מכך – הגמ' מביאה ברייתא המכריזה – מי שרומז בעת אמירת שמע הרי הוא 'יעקב' ולא ישראל! תרגום של - אמר רבי זכריה בן קבוטל וכו'. מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן  קפוטל. והראה לו בידו/עשה סימן 'ומחוי ליה רב בידיה': קבוטל.

 ונימא ליה מימר (מדוע עשה סימנים בידיו ולא אמר שטעה בשם ) ?

קריאת שמע הוה קרי.

הרי גם לסמן ביד אסור (וכי האי גוונא מי שרי, לכן לא אמר) ?  והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא:  הקורא   את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה  באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה  באצבעו - עליו הכתוב אומר:  (ישעיהו מג)  "ולא אתי קראת יעקב!"

על גמ' זו כותב המהרש"א –

"ולא אותי קראת יעקב" (ישעיה מג') – מבואר בכמה מקומות ששם ישראל על שם המעלה והחשיבות, ושם יעקב על שם העקב והשפלות . ולזה בקריאת שמע מתחיל 'שמע ישראל' באם קרא כדינו , אבל כשאינו קורא כהוגן כהך דקורא קריאת שמע ומרמז בעיניו ... נקרא בשם יעקב וקאמר "ולא אותי קראת יעקב " – בק"ש שלא נתכוונת בקריאתך ,

ושמעתי בזה על פי המדרש כשבא יעקב למצרים כתיב "וירא יוסף ... ויבך על צוואריו .." ויעקב לא נפל שקרא קריאת שמע ע"כ (עד כאן) וזה שכתוב 'ולא אותי קראת יעקב' – שלא רמז בעיניו ...ולא הפסיק בקריאת שמע וק"ל (וקל להבין) .

 

 

ביקורת גלויה כנגד יוסף אומר המדרש (במסכת כלה רבתי ג', טו') – יעקב לא האמין שבנו יוסף שמר על אורח חיים תקין ולכן לא היה יכול לנשק אותו

  - 'העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים', שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו.

ומדוע לא נשקו אביו - חשב יעקב שמא היות וגלה טעה בנשים עקב יופיו ! כדכתיב "וירא אליו ויפול על צואריו,  ויבך על צואריו עוד",

יוסף בא לנשקו ויעקב לא הניח לו לעשות זאת, לכן כתוב 'ויבך על צווארו עוד!

ולכן כאשר מת יעקב, כתוב: "ויבך עליו וישק לו",

יד מכוונת הוליכה את יוסף למצרים, בעקבותיו את משפחתו – כדי לקיים את פתרון חלומות יוסף!

אך מה קורה במצרים – כיצד עלינו להבין את פועלו של יוסף, האם קניית כל רכוש המצריים והעברת הבעלות לידי המלך פרעה, לזכותו של יוסף – המשביר לכל הארץ או שמע – עלינו לבקר את התנהגותו הקפיטליסטית!

האם יש לראות בכך את 'הצלת מצרים מהרעב – על ידי 'קניית הרכוש והקרקעות' – או זו התנהגות של שתלטן, מה נאמר?

פרק מז' (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא: (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

עיינו בקטע מדברי מרק טווין 1835 - 1910 'בנוגע ליהודים' (בסוף הספר 'מסע תענוגות לארץ הקודש', הספר 1869 המאמר 1899 אריאל 1999)

מרק טווין רואה את הזר (יוסף) המגיע למצרים כיהודים שהגיעו לדרום ארה"ב – עזרו לעבדים המשוחררים לקנות זרעים... ברם ברגע שבעלי החוות כשלו, הרי שהרכוש עבר לידי המלווים – ממש כפי שנהג יוסף במצרים.

האם עלינו להודות למושיע או שיש לבקרו בחריפות – מדוע אתה משתלט על הקרקע, למה לא הלוואות ארוכות טווח...

האם ליוסף הייתה ברירה?

נחזור לדברים שפתחנו – האם יש כאן סיפור מכוון מראש? האם נוכל לנתח וללמוד – מה לומר ומה לא לומר? כיצד א/נדע מתי זו אשמתי/נו באם הייתי שותף למכירת אח? ומתי זו הייתה כוונת מכוון, אני/ו השליח/ים ותו לא?

 

לאלוהים פתרונים! שבת שלום!