פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

פורסם על ידי: fox1shlomo

תוייג ב לא תוייג 

fox1shlomo

פרשת וישב שנת התעש"ה? אילמות – אלומות, גדי עיזים והשעיר לעזאזל!

 שבת שלום,

פרשה זו נקראת לפני חנוכה או בחנוכה, כלומר, סמלי הדבר שסיפורי יוסף ייקראו במהלך ימי חג החנוכה (מאז שמסורת הקריאה הינה לפי יהדות בבל, קריאה לפי פרשות ולא לפי סדרים כמנהג ארץ ישראל). האם נוכל לדרוש ולקשר בין מעשה יוסף לבין חג החנוכה?

בפרשה יעקב רוצה להתיישב, בלשון המדרש ליישב בשלווה אך קפץ עליו רוגזו של יוסף, קפץ! ישראל אוהב את יוסף יותר מאחיו, מטפל בו ונותן לו כתונת פסים – העדפה!

יוסף מתרועע עם בני השפחות, כלומר בשולי המשפחה המיוחסת! אף אנו הקהילה הליברלית, עד היום מדירים מנוסח התפילה עם אימהות ארבעת השבטים – בלהה וזלפה אינן נספרות – מדוע? וכי 'גד ואשר בני זלפה, ודן ונפתלי בני בלהה' אינם חשובים? ובמפגש עם עשו הם היו בחזית!

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

הפרשה ממשיכה בתיאור חלומות יוסף ובפיתוח קנאת האחים, יוסף נשלח בצו אביו לראות את אחיו הרועים ב'שכם'! יוסף כמעט ונהרג, ראובן מציל (לא ממש), יוסף נמכר ויורד מצריימה, יהודה יורד לחפש בת זוג ומסופר את כלת בניו תמר. המצלמה עוברת להשתלשלות ירידת יוסף למצרים, על מעמדו בבית פוטיפר, על הפיתו שכמעט צלח – על 'וימאן' יוסף, (על מילה זו הטעם 'שלשלת' – כלומר מיאון, רב משמעות!) והפרשה נחתמת בהורדת יוסף שוב אל הבור, הפעם בכלא מצרים עם שר האופים ושר המשקים, יוסף פותר את חלומותיהם, מה שמתברר ככוחו של הנער, יוסף מבקש משר המשקים שיזכור לו את הפתרון ויהיה מליץ יושר, אך 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'!

השכחה כמוטיב!

אזכיר שבלשון התפילה – מלכות יון רצתה ופעלה להשכיח את תורתנו!  

נפתח בדרשה של 'האש קודש', דרשה שנדרשה בשנת 1939 בגטו ורשה, קשה להאמין ולחשוב האם ואיך יכול רב לדרוש ולנסות להבין מה לומר לבני הקהילה בכאוס שכזה. דרשותיו מהשנים 39'-42' נשתמרו בשל הטמנתם בכד, נמצאו לאחר המלחמה בחורבות הגטו יחד עם כתביו הנוספים, כספר דרשות מוקדם - 'דרך המלך'.

על חלום יוסף – אלומות השדה – נדרש -

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: 

וזה לשון ה'אש קודש' , הרב קלונמוס קלמיש מפיאסעצנא , שנת הת"ש - פרשת וישב "וישב יעקב וכו' ופירש רש"י : ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף , צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו' ומדוייק בספרי עבוד קודש אדוני אבי מורי זצוק"ל וכי שייך שהקב"ה יאמר להם כך ?

וכך דומני שואל הרב את בני קהילתו, מה קפץ עלינו רוגזו של עשו ? מדוע אין אנו יכולים, רשאים לישב בשלווה ? מדוע נאסר על יעקב, על הצדיק לישב בשלוה ? 

ואפשר לומר כי שמעתי מכבוד קודשו חותני הרב הצדיק והקדוש זצוקל"ה שאמר בשם הרה"צ והק' רשכבה"ג הרבי ר' ברוך'ל זצוקלל"ה על הזמר "עזור לשובתים בחריש ", לאותם ששומרים השבת בחרישה שאינם מדברים עכ"ל עכד כאן לשונו הק'דושה. 

פשוט הוא, כי איתא (שבת קיג') על הפסוק "ודבר דבר " שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך בחול . ישנם אלו המקפידים להבדיל בין דיבור ביום חול לדיבור אחר בשבת!

זה הזמר מיוסד מן חרוז שני והלאה ע"פ א"ב וכל חלק הרביעי מן כל חרוז לקוח מן פסוק אחד. ובחרוז הראשון מפני ענותנותו של המחבר חתם שמו בראשי תיבות שניות של ג' חלקי החרוז שהם מקדש שומר הרבה ר"ת משה:

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ. כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ:

אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל. בְּיוֹם הַשַׁבָּת שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ כִּמְקַבְּלֵי מַתַּן נַחֲלִיאֵל. גַּם שְׂאוּ יְדֵיכֶם קוֹדֶשׁ וְאִמְרוּ לָאֵל. בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

דוֹרְשֵׁי יְהֹוָה זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ. הַמְאַחֲרִים לָצֵאת מִן הַשַּׁבָּת וּמְמַהֲרִים לָבֹא. שְׂמֵחִים לְשָׁמְרוֹ וּלְעָרֵב עֵרוּבוֹ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ:

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה בְּמִצְוַת שַׁבָּת גְּרוּסָה. חֲרוּתָה לְיוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּכַלָּה בֵּין רֵעוֹתֶיהָ מְשֻׁבָּצָה. טְהוֹרִים יִירָשׁוּהָ וִיקַדְּשׁוּהָ בְּמַאֲמַר כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא מִבּוֹאוֹ וְעַד צֵאתוֹ. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב יְכַבְּדוּהוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ. לָנוּחַ בּוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בְּתַעֲנוּג אָכוֹל וְשָׁתוֹ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ:

מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם. שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶיךָ תַּבְהִיקֵם. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם:

עֲזוֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים. פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה. סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים. צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת תָּמִים. ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים

פשט השיר – עזור לאותם המקפידים לשמור שבת ושמיטה ולכאורה אינם דואגים לפרנסתם ומקיימים את מצוותיך. החריש הוא עבודת השדה אך הרב קלונימוס מדבר על התנהגות שקטה, החרשה.

אבל עוד אפשר לומר על אותן הצדיקים שכל כך עולים בשבת קודש עד שאין יכולים לדבר את מה שמשיגים ומרגישים. "עזור ...בחריש " מגודל ההשגה , כי זה החילוק בין חרישה ובין אילמות , חרישה על פי רוב אומרים כשיש לדבר הרבה ומכל מקום אינו מדבר , כגון : "אם החרש תחרישי בעת הזאת ...", "ואתם תחרישון..." וכדומה, שבכולם היה להם לדבר רק החרישו, משאין כן כשאיש הישראלי חס וחלילה כל כך נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר , לא משיג ולא מרגיש , אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש אז אין זאת חרישה רק אִלמות כאִלם שאין לו הדיבור. 

אבל יש כשאיש ישראלי רואה שחס וחלילה מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה , אז מתחזק ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם . ואומר לעצמו הן אִלם אני עתה , אבל גם האִלם מדבר מעט לפי אִלמותו ברמיזה , וגם אני מעט אדבר , ארמוז באִלמותי .

אבל כשחס וחלילה מוסיפים הצרות של ישראל להתחזק וכל אחד יותר נשבר ורצוץ , אז הוא בבחינת "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה " שדה נודע היא הבחינה שכל עבודת ישראל מגיע לה ומתקנה בחינת "כריח השדה...וכו' " שפירש רש"י 'חקל (שדה) תפוחים , ומחצדי חקלא , מאלמים אלומים בתוך השדה , בתורה ועבודה הבחינה 'אִלם' עוד נתאלמה יותר , עד שגם כאִלם אינו יכול לדבר , אז "והנה קמה אלומתי וגם נצבה ", מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אִלמות, אבל כשמאלמים אלומים לא יכולתי כבר לסבול את האִלמות ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה' , ואז "והנה תסובנה אלומותיכם וכו' " , שגם אתם נתחזקתם על ידי , וזה 'צדיקים מבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה ' – להתאים את עצמם להגלות וצרות , אמר הקב"ה לא דיין להצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא , באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב , רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ה' את ישראל . "

 מעז הרבי לומר, הבקשה ליישב בשלווה אינה ראויה ואינה רצויה, על מנהיג הרואה את מצב האילמות, להילחם נגד המצב! יכולתו של האילם לבטא באילמות, בתנועות את אשר על לבו. אף הרבי באילמות מבטא, זעקה, תוכחה, אין אני רוצה ליישב בשלווה אלא למחות כנגד המצב, אין אני יכול להחריש, יתרה על זאת אביע מחאה, אצא מאילמותו ובכך אוציא אף אתכם ממצב האילמות.

כלומר דרשתו קוראת לציבור לצאת ולזעוק, לא לומר 'צידוק הדין' ולא לשתוק, אלא למחות. דומה שאין הרב קורא למרד מזויין, אין זו דרכו ואין זו יכולתו. לשונו שפת התפילה ומחאתו זועקת, אל לנו לחשוב – אין מה לעשות, אלא, דרשתו לומדת מיוסף כיצד לפתח מודל המאפשר לצאת ממצב האילמות!

נהלך עם כיוון מחשבה זה ונראה כיצד יוסף פוגש את אחיו -

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

 יוסף נראה מרחוק, נראה שכוונת הכתוב לומר – גם כאשר התקרב יוסף ועמד לפניהם פיזית, מבט האחים היה מרחוק, אך ראובן, שכנע אותם לא להורגו וחשב שבכך הציל את יוסף! 

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

אחד המדרשים האהובים עלי – אכנה אותו 'מדרש האילו' - (רות רבה (וילנא) פרשה ה', ומקבילה בויקרא רבה לד').

אוכל להעיד על עצמי, לא מעט הם המקרים בהם אמרתי לעצמי – אילו הייתי חושב... אילו הייתי... – הייתי פועל, חושב, מכין... אחרת – יותר טוב!

וזה לשון המדרש – "א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך (או בנוסח אחר, למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא) שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם.

 שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו,

ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו,

ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה,

ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה?

אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, ככתוב: (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב..." " 

כלומר, כל מעשה שלנו נכתב ומשפיע בהיסטוריה, הכתוב מעיד על רצונו של ראובן להציל, ברם פעל, ועשה חצי מלאכה!

מה נוכל ללמוד ממעשה יוסף, האם יש כאן את האקדח המופיע במערכה הראשונה ואנו יודעים שיקרה משהו, ומה יסמל יוסף!

כדי לענות על שאלה זו נעזר במשל של רבי נחמן מברסלב שאמר – צריך לנסוע – 'תיקון הלב' – עיבוד פנחס שדה, מבוסס על שיחות מוהר"ן פה')

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף : על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא...וכו'

וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

יעקב היה צריך לרדת מצריימה שהרי כך נאמר לסבו אברהם, בברית בין הבתרים! צריך היה לרדת כבול באזיקים, אך כמשל העגל המושכת את הפרה, כך ירידת יוסף תביא את יעקב למצרים בדרכי שלום! יוסף, העגל, הוא זה שירד למצרים בצורה קשה!

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

האחים שוחטים 'שעיר עיזים' – מתברר ששעיר זה הוא מיתי, בספר היובלים יצויין שהמעשה ארע ביום כיפור ולכן צמים! במדרש השעיר יהיה אחד מהגדיים שרבקה הכינה ליעקב כדי שיוכל לגנוב את הברכה מאחיו עשו, יהיה זה השעיר לעזאזל שיוקרב ביום כיפור כמתואר בספר ויקרא! במדרש יהה זה השעיר שיוקרב בראש חודש על מנת לכפר על התנהגותו של ה' כאשר הקטין את הלבנה בטעות!

דומה שהשעיר הפך להיות סמל 'לשעיר לעזאזל' סמל לפגיעה חברתית, פגיעה בחבר, בבן משפחה, הוצאת האחד אל מחוץ לחיים בשולחנו אותו/ה – לעזאזל!

נהלך עם דימויי השעיר במקורות -

א. ויקרא פרק טז'

 (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ: (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה: (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: ... (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי <ידו> יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: ... (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: פ

 בהמשך, הכתוב מעיד שהשעירים הם עבודה זרה,

ויקרא פרק יז' - (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

ב. גדיי גניבת הברכה

השעיר/השעירים מזכיר/ים את שני הגדיים שמבקשת רבקה מבנה יעקב על מנת לאפשר ליעקב לגנוב את ברכת עשו, מבקשת רבקה

"וקח לי משם שני גדיי עזים טובים",  ...

ר' ברכיה בשם ר' חלבו טובים לך וטובים לבניך,

טובים לך שעל ידן את נוטל את הברכות,

וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז ל).

על פי מדרש בראשית רבה סג', יד', השעירים המועלים כקרבן ביום כיפור כוחם מאותו אירוע בחיי יעקב.

ג. יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר !

משמעות נוספת,

בחנוכת המשכן נאמר לאהרון, "קח לך עגל בן בקר לחטאת... ואל בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה". 

על כך מוסיף המדרש בילקוט שמעוני (רמז תקכא'):

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל", מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישכחך בבואך למקדש,

ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכין כפרה שנאמר: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת", וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה העגל  מדרש זה מציין שיבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, למה כוונת המדרש?

ד. בספר היובלים לד', יב'-יט' נאמר:

ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי. ויתאבל כל היום ההוא...

על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו את יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאותיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה.

בעל ספר היובלים מוצא בקרבן השעיר דרך לבטא את חטא אחי יוסף שהשתמשו בגדי עזים לפגוע באב יעקב ולכן הכפרה תהא באמצעות שעיר עזים. 

חשוב לציין שלבעל ספר היובלים גדי העזים הוא הקורבן שמקריב נח בצאתו מהתיבה.

כך כותב בעל ספר היובלים: (פ"ו, א'-ב') "באחד לחודש השלישי יצא מן התבה ויבן מזבח על ההר ההוא. וירא על הארץ ויקח גדי עזים ויכפר בדמו על כל חטאות הארץ כי נמחה כל אשר בה לבד מאשר היו עם נח בתיבה."

קטע זה בספר היובלים נאמר מיד לאחר שכתוב:

(פ"ה, ה')" ונח לבדו מצא חן בעיני ה'. ועל מלאכיו אשר שלח לארץ קצף מאוד להסירם מכל ממשלתם ויצונו לאסרם במעמקי האדמה והנם אסורים בהם לבדם. ועל בניהם יצא הדבר מאת פניו לדקרם בחרב ולגרשם מתחת השמים.

... ואבותיהם יעידו ואחר נאסרו במעמקי הארץ עד יום הדין הגדול עד היות המשפט לעולם על כל אשר השחיתו דרכם ועצתם לפני ה'"

מיד בסיום הקטע נאמר (פסוק יז'-יח'): "ועל בני ישראל נכתב וקיים אם ישובו אליו בצדק יעזוב כל חטאתם ונשא לכל עוונם. קוים ונכתב כי ירחם על כל השבים מכל מגוריהם פעם בכל שנה." 

נראה שבחיבור זה מצרפים את העונש של המלאכים להיות אסורים במעמקי האדמה (כך בספר חנוך) ומלאך זה הינו עזזאל ואותו מרצים בקרבן השעיר. על ישראל נאמר שישנו יום אחד בשנה שבו האל ירחם על השבים באמת, הלוא הוא יום הכיפורים.

ה'. טרגדיה

מעניין לציין שפירוש המילה 'טרגדיה' ביוונית הוא 'שיר השעירים', לדברי נתן שפיגל (מילים מספרות, מגנס תשנח') מקור השם הוא מפולחן דיוניסוס בו משתתפי הפולחן היו מתופפים בעורות שעירים, או לדעות אחרות בפולחן זה היו מתחפשים לשעירים או מקריבים שעירים. הטרגדיה במהותה מבטאת סיפור חיים המסתיים רע והשאלה הנלוות לצפייה בו היא, האם זו תופעה מקרית או שיש לה ובה משמעות ערכית. דומה שיש דמיון ל'שעיר לעזאזל' ולשאלה, האם יש משמעות לעזאזל ולגורל השעיר?

ההפטרה תציין את 'מכירת יוסף' כביקורת חברתית –

עמוס פרק ב' (ו) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: (ז) הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי:

וכך עוצב פיוט רב רושם על אגדת 'עשרה הרוגי המלכות',  הפיוט – אלה אזכרה, נאמר במוסף יום כיפור, בט' באב. הפיוט בנוי על ההסבר שיש לכפר על מכירת יוסף, יש להעניש את הגונבים והמוכרים נפש מישראל!

מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָֹרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. חטאנו:

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָֹרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים:

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ. חטאנו:

הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ:

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְֹאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם. חטאנו:

זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים. אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים. נִסְבֹּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים:

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ. עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵימוֹ. לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ. לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ. חטאנו: 

מכאן ננסה להלך למשמעות חג חנוכה! 

יומו האחרון של חנוכה, יצוין לשיטת בית הלל בחנוכייה שלימה, שמונה נרות ושָמש ואילו לשיטת בית שמאי בנר אחד ושָמש.

נעיין במשמעות הדלקת הנרות. מה עומד בבסיס המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי? 

נעלה חמישה הסברים למחלוקת:

א.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שבית הלל סופרים את הימים הנכנסים ואילו בית שמאי סופרים את הימים היוצאים, מעין סוגים שונים של טבלת ייאוש!

ב.      התלמוד (שבת כא' ע"א) מציין שלשיטת בית הלל "מעלין בקודש ואין מורידין בקודש" ולשיטת בית שמאי לומדים מ"פרי החג", מקורבנות חג סוכות – שבעים פרים היו מועלים לקרבן כנגד שבעים אומות העולם וביום הראשון הקריבו 13 פרים וביום השני 12 פרים וכן הלאה, כלומר פוחת והולך, התקדים מלמד.

ג.       הסברו של הרב זווין (על פי ספרו "לאור ההלכה") בית שמאי עקביים בשיטתם הם דורשים את המקסימום מהאדם, לכן מחמירים ודורשים את מיצוי הפוטנציאל הטמון באדם ואילו בית הלל ריאליים, מקילים על פי רוב, דורשים מהאדם את יכולתו בכל רגע נתון. המחלוקת היא בין דרישת ה"בכוח" לבית שמאי לבין דרישת ה"בפועל" לשיטת בית הלל. לאחר ה"נס" היה ברור לבית שמאי שהפוטנציאל הטמון בפך השמן היה לשמונה ימים ואילו ביום השני ירד הפוטנציאל לשבעה ימים וכן הלאה ולכן הדלקת הנר הייתה משמונה נרות ועד לנר אחד ביום האחרון ואילו בית הלל אינם מציינים את הפוטנציאל כי אם את מה שראה העם, ביום הראשון ראו בעירת הנרות ליום אחד ובשני הבינו שהנרות דולקים ליומיים וכן הלאה, לכן מציינים את ההדלקה הריאלית מנר אחד ביום הראשון ועד לשמונה נרות ביום האחרון.

ד.      זה עתה שרנו 'מי האיש החפץ חיים... סור מרע ועשה טוב', פסוקים אלו יהוו את המסד להסברו של ה"שפת אמת", הרבי מגור (על פי פירושו לתורה, מקץ) הסבר הפסוק בתהילים: "סור מרע ועשה טוב", בנסיון להבין את ההתלבטות: האם לעסוק ב"סור מרע" ורק אחר כך להתפנות ל"עשה טוב" או קודם יש ל"סור מהרע" ולא להתעסק עמו כלל אלא "עשה טוב" ואז ממילא הרע יסור. כמו כן ישנם שני סוגי אור, ישנו אור המאיר כתוצאה מהעובדה הפשוטה שיש מה שנשרף ומתכלה ויש אור המאיר מעצמו, כאור השמש או האדם שפניו מאירות או ככלה בחופתה שפניה זורחות. כך גם בנר, בנר, יש עניין המאיר והשורף והוא לשרוף הפסולת ויש בה כדי להבעיר את הפנימיות "אש התשוקה" -  אליו יתברך, כלומר יש להתמקד באור המאיר, להסברו של הרבי מגור, האור המתווסף כעשה טוב, באם תעשה, הרע ייעלם, כך לבית הלל, ואילו בית שמאי סוברים: כי מקודם צריכים להיות "סור מרע" וזה פוחת והולך, לעבוד על מה שנשרף והולך. בית הלל סוברים: העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת ולפי זה מובנת לשון המחלוקת: "מוסיף והולך" לעומת "פוחת והולך", כי המה באמת שני דרכים, יש מי שהולך בכוח הפחיתות של הכנעת הגוף. ויש מי שהולך ע"י תוספות אור הנפש והפנימיות וזו כוונ האמרה: "אחד המרבה ואחד הממעיט".

ה.     הסברו של אלי בן גל (בן זמנינו, חבר קיבוץ ברעם, על פי ספרו "כשאוכלים עם השטן" עם עובד, 1990), 'מסורת בית הלל היא הלכה בת התקופה של "נס פך השמן", סמל לדורות של הממתינים לאורה הגדולה העתידה לבוא. מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.

לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קורבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי... ביום הראשון של חנוכה, חנוכייה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי, אחר-כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו.

על פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת, אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש.'  

דומה ששילוב הסברים אלו מעיד שהדלקת הנרות בחנוכה אינם פעולה טכנית, שהאור ידלוק, אלא למצוא את ה"אור" שבנרות, לחפש את משמעות ה"אור".

כלשונו של המשורר ההודי רבינדרנאת טגורי, "למה כבתה המנורה, כי סכותי עליה כָפי, למען תהיה אך לי, לכן כבתה המנורה" (מפי בארי צימרמן)

האדם המדליק לעצמו, גורם לכיבוי הנרות, על פי אמרה זו ניתן להסביר את המנהג, הדלקת הנרות היא על אדן החלון או בפתח הבית על מנת ליצור דיאלוג עם העולם, בחוץ.

כפרסומת לביל גייטס, "חלונות", לפתוח "חלון" אל העולם, וכהסברו של בארי צימרמן, "אל תקרי "חילוני" אלא "חלוני", האדם המודרני רוצה/מעוניין בדיאלוג עם העולם.

השבת התברכנו באור ההולך ומתווסף בחיוכה המאיר של... זו שהגיעה לגיל ה'סוד' (70) ובשמה הברכה – עד 120! (גימטריה של קיי) באם דיברנו על 'נס' חנוכה, ובתפילה אמרנו 'על ניסך ונפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים' – ה'נס' – מבטא את המעבר מהאות נ' (50) לאות ס' (60) ומכאן ל'סוד' – 70 ומכאן לקיי – עש מאה ועשרים.

נברך ונתברך, נמצא את האור המאיר, את החיוך הקורן ומקרין אהבה!

 

שבת שלום!